לפיד

הצגת היחיד של יאיר לפיד

בהמשך לביקורת שכתבתי על שלושת הספרים של יאיר לפיד, שנכתבו על דמותו של הבלש (שלא היה קיים במציאות, אבל ניתן לזהות בו את האלטר-אגו, "האני האחר" של לפיד), אני רוצה לכתוב אודות שני ספרי הפרוזה הנותרים שלו שקראתי, שבניגוד לספרי ג'וש שירמן, שכתובים בגוף ראשון, כתובים בגוף שלישי, מנקודת מבט של מי שמשקיף מהצד ומספר את סיפורה של הדמות הראשית- שאינה ג'וש שירמן הפעם. הבדל נוסף בין הספרים "הצגת יחיד", שנכתב בשנת 1993 והיה ספר הפרוזה השני של לפיד ואיתו הספר "שקיעה במוסקבה", ספר הפרוזה הבלשי האחרון של לפיד שנכתב בשנת 2007, הוא שעלילות הספרים האלה מתרחשות ברובן מחוץ לישראל, בעוד סיפורי שירמן מתרחשים בתוך ישראל. לצורך כתיבת "הצגת יחיד" נסע לפיד לפריז ושהה בה, ולצורך הספר "שקיעה במוסקבה" נדרשו שבע שנות מחקר וטיסות לרוסיה עבור הכותב.

בהמשך אכתוב גם ביקורת על ספריהן של ליהיא ושולמית לפיד.

"הצגת יחיד" הוא סיפורו של אדם, שהיה במאי תיאטרון במקצועו בשם דניאל גורן. הוא חי חיים רגילים עד גיל 42 עם אישה וילדים והצגות תיאטרון ושחקניות (איתן לעתים קשר קשרים רגעיים מחוץ לנישואין) ושחקנים וכסף וכבוד. לפתע, בגיל 42, נודע לדניאל כי הוא חולה בסרטן הריאות, ואז הוא מתחיל תהליך (שמוכר היטב) של בריחה מבשורה ומטיפולים רפואיים, ואז הוא בורח לפריז. שם הוא מכיר מישהי שאינה אישתו, שאיתה הוא מנהל מערכת יחסים של מתח מיני וקונפליקט לגבי יחסו לאישתו, שאותה הוא אינה אוהב.
יאיר לפיד כתב את הספר בהיותו בן 30. דמותו של דניאל גורן מתארת אדם שמבוגר מהכותב בעשר שנים, וחווה את גיל הארבעים. וכמו שיש אנשים שבורחים להודו כדי לחשוב מה לעשות עם עצמם ולחקור ולהגיע למסקנות על חייהם עד הנסיעה, דניאל בורח לפריז היקרה בהרבה מהודו ומישראל ושם הוא חי חיים של אדם שאין לו כבר מה להפסיד, כשבארץ משפחתו ורופאו מנסים לאתר אותו ומתחננים לפניו שיגיע ויטפל בעצמו, שאולי אפשר עוד להציל את חייו. דניאל, שאינו מאמין בכך, חי בגלות חיים של כאילו אין מחר, נהנה מהנופים של העיר, מהאוכל שלה ומסיפוריה- תוך עריכת חשבון נפש מקיף לגבי חייו שלו. שם הוא מתחיל לחשוב מחדש על חייו, על השתעבדותו לקריירה ועל מה היה קורה אילו. מעשיו של דניאל הם מעשים של בן אדם אגואיסט, שמבין שלא נותר לו עוד הרבה ולא כל כך אכפת לו מהדאגה של קרובי משפחתו וחבריו בארץ לגורלו.
לספר לא קוראים סתם "הצגת יחיד". נושא האגו וחשבון הנפש האישי בולט שם מאוד. זה מעניין כיצד כותב הספר, שהיה בן שלושים בעת כתיבתו, מתחיל לחוש כבר אז את משבר גיל הארבעים. אפשר להשוות את שם הספר גם למצב הפוליטי העכשווי בהקשר ללפיד. מפלגת "יש עתיד" היא בעצם הצגת היחיד של לפיד, למרות שיש בה חברי כנסת טובים מאוד ואיכותיים עם דעה ומעשים משלהם (גם אם אני לא מסכים עם דעתם). כמו שדניאל מציב לעצמו מטרות והולך עליהן למרות כל הקשיים והידיעה לגבי מחלתו, כך לפיד, להבדיל אלף הבדלות, סימן לעצמו מטרה- את ראשות הממשלה- והוא הולך עליה בכל הכוח.

הספר השני, שהוא ספר הפרוזה החמישי והאחרון של לפיד, עוסק בענייני בלשות, משטרה ויהדות רוסיה. האמת היא שמדובר בספר הכי כבד והכי אפל שלפיד כתב, ספר שהיה לי קשה מאוד לקרוא ולסיים. מוסקבה שלאחר קריסת הקומוניזם מתוארת כעיר הכי מסובכת, אפלה ואחת האפורות בעולם. כמו בספרו הראשון, "הראש הכפול", מעשים פליליים נקשרים לקהילה החרדית במוסקבה, וכאן מתעורר שוב הקשר המאוד סבוך בין לפיד ומשפחתו לנושא החרדי, למרות שהוא מחמיא ובצדק למרכז חב"ד במוסקבה בסוף הספר, ואומר שהם עושים עבודת קודש, מה שנכון וטוב שעשה.
בספר מתואר נושא שמוכר לי היטב מתחום מחקרי, אימפריות קורסות, ובמקרה הזה האימפריה הקומוניסטית שהייתה ברית המועצות וקרסה. מוסקבה הפכה ממרכזו של "הגוש המזרחי" ו"ציר הרשע" לעיר בירה שזוהרה הועם בשנות התשעים. לפי הבנתי, עלילת הספר מתרחשת בשנות התשעים בעיקרה, לפני עלייתו של פוטין ששם לעצמו להשיב את ימי האימפריה הרוסית לגדולתה.
הספר מספר את סיפורו של ארקדי זכרין, בלש יהודי שדולק אחרי רוצח סדרתי ומתעמת עם הממסד. הקג"ב האימתני, השירות החשאי הסובייטי הנודע, כבר איננו, ואותו מחליף הפס"ב. עלילה כבדה וחשאית זו רווייה מתח מיני רב אך בניגוד לספריו האחרים של לפיד, המיניות בו בקושי יוצאת אל הפועל. בספר הזה מרגישים שנעשתה עבודה קשה ומסובכת, והספר מסובך בהתאם. חשוב לי לציין כי לפיד מגלה בספר שליטה רבה בשמות רוסיים, בדמויות רוסיות, ידיעה כלשהי בשפה הרוסית ובהיסטוריה הרוסית- וזאת במידה וירצה לפנות לקהל מצביעים שמוצאו מהמדינה הזאת. מה שניתן להרגיש מלפיד ככותב הוא שמדובר בסופר שמאותת שהוא מאס בכתיבת רומנים בלשיים, והוא כבר חושב על העתיד של יותר מלהיות סופר או מגיש תוכניות בטלוויזיה, ומתכנן אותו. גם נושאים פוליטיים והיסטוריים באים בספר הזה לידי ביטוי, יותר מכל ספריו האחרים של לפיד. למרות העבודה הקשה שנעשתה כדי לכתוב אותו, הספר מעורר בי געגועים לסיפוריו של ג'וש שירמן שיושב במשרדו הקטן ברחוב מאפ"ו בתל אביב, כשאני מקווה שבעתיד ישקול לפיד להוסיף לטרילוגיית שירמן שכבר קיימת ספר נוסף.

לביקורת הקודמת שכתבתי על לפיד, על הטרילוגיה של ג'וש שירמן, ליחצו על הקישור, ואם הוא לא עובד, אז סמנו אותו והעתיקו לשורת המשימות מלמעלה בדפדפן:

 

http://histerio.co.il/?p=1675

לפיד

הראש הכפול של יאיר לפיד

 

מתוך עניין, קראתי את כל חמישה ספרי הפרוזה שכתב יאיר לפיד (לא קראתי את ספרי העיון, הביוגרפיה וכמובן את ספר הילדים שהוא כתב), ואני רוצה להביע את דעתי עליהם. אמנם לא באתי ולא למדתי ספרות באוניברסיטה, אך כן למדתי את תחום מדעי הרוח ואני רואה עצמי לנכון לכתוב זאת. יאיר לפיד אומנם לא נחשב מגדולי הסופרים, אך הספרים שלו, ארבעה מתוכם ספרי מתח בלשיים, מספקים עניין ומתח, וגם מאירים את דמותו האישית והפוליטית של הכותב. חשוב לי להעיר, שהספרים נכתבו בין השנים 1989-2007, עוד לפני שלפיד חשב להיות חלק מהמערכת הפוליטית.

אני רוצה להתחיל בפוסט זה עם שלושת הספרים שעוסקים בדמותו של האלטר-אגו של לפיד עצמו, ג'וש שירמן הבלש. הספרים הם "הראש הכפול" (1989), "החידה השישית" (2001) ו"האישה השנייה" (2006) ג'וש שירמן הוא אדם נון-קונפורמיסט, רווק הולל בעל קסם רב על נשים בן ארבעים פלוס שחי ועובד כחוקר פרטי שהודח מהמשטרה לפני כמה שנים בגלל שהרביץ לסוחר סמים. שירמן הוא חובב איגרוף תאילנדי (מה שלפיד עסק בו) וגר בדירת מרתף ברחוב מאפ"ו בתל אביב. בדמותו של שירמן שילב לפיד את סיפורו האישי, הטרגדיות המשפחתיות שעבר וגם את דמויותיהם של הוריו, כשאביו של שירמן, כמו אביו של לפיד, הוא עיתונאי ותיק שמוקף בחבריו העיתונאים הוותיקים כמוהו. לפיד גם הזכיר את היותה של משפחתו משפחת ניצולי שואה בדמותו של שירמן וכן הוא גם שילב את אמונותיו האישיות ואת גישת משפחתו לקהלים מסוימים, כמו למשל החרדים. הספר הראשון שכתב לפיד מספר אודות שירמן, ושמו "הראש הכפול". הוא נכתב בשנת 1989, ובו נחקרת פרשייה שמשלבת בתוכה אישה שגדלה בבית חרדי. בספר נמתחת ביקורת על ה"חצרות" בעולם החרדי ועל הצביעות הרבה שבו ועל כך שקיימת פשיעה גם בתוך עולם סבוך זה. שירמן, ואפילו לפיד עצמו שבטוח עשה מחקר לפני שכתב את הספר, מתוודע לעולם הישיבות הבני-ברקי. הוא כותב על הישיבה בבני-ברק ששירמן מבקר בה: "מבפנים, הישיבה נראתה כמו בית ספר תיכון בימים האחרונים של הלימודים. עשרות צעירים, לבושים בשחור אחיד, הסתובבו במסדרונות". הספר בעצמו הוא לא רע. כמו בסיפור בלשי טוב, העלילה זורמת, מותחת, והאשם האמיתי הוא האדם שפחות חושבים עליו שהוא האשם. אגב, כשקוראים בספריו של לפיד, מרגישים גם את הקידמה הטכנולוגית שהתחוללה בשנים האחרונות. בספרו הראשון הוא משתמש באסימונים כדי לדבר בטלפון ציבורי, אך בספר השני שכתב, שאינו עוסק בבלש שירמן, "הצגת יחיד" 1993, שעליו אדבר בפוסט הבא, לגיבור הספר יש כבר מחשב נייד וכך גם לבלש שירמן ב2006. ובאשר לעולם החרדי, אסור לשכוח שלמשפחתו של לפיד היה "חשבון" עם החרדים: לאביו של לפיד, כמו לניצולי שואה רבים, היה חשבון עם הדת היהודית, היות והוא עצמו היה אדם שבא ממשפחה דתית מאוד עד שקרתה השואה. בשואה עצמה, לפי מי שמאמין, היה "הסתר פנים" של האל, היות ויהודים עונו ונרצחו בזוועתיות, מביניהם בני משפחתו של לפיד, למרות שהיו אנשים מאמינים ואף כוח עליון לא עזר להם. את "הסיפור החרדי" של דור הוריו של לפיד ספג גם לפיד עצמו.
"הראש הכפול" הוא ספר ביכורים מעניין. העלילה בו מותחת וזורמת, אבל מרגישים שמדובר בסך הכל בספר ביכורים שכתב סופר צעיר בן 26. "הראש הכפול" הוא לא הטוב בספריו של לפיד, אלא דווקא הספר הבא שיספר את עלילות שירמן. מה ששמתי לב שמיוחד בשירמן הוא האידיאליזם שלו: הוא מוכן להקריב הכל, אפילו את בני משפחתו וחבריו, למען המטרה, למען עבודת ולמען לקוחותיו כחוקר פרטי. מדובר בדמות של חוקר פרטי מסור, שכל הזמן מפריעה לו העובדה שהוא סולק מהמשטרה ולמרות השכר הנאה שהוא מרוויח בעבודתו כעצמאי, הוא תמיד יתגעגע אל המסגרת המשטרתית. כשקראתי ספר זה, תמהתי ואני נמצא בתמיהה עד עכשיו, מדוע לפיד לא בחר להיות השר לביטחון פנים ודווקא בחר במשרד האוצר. בספר הוא מפגין ידע רב בעניינים בלשיים ומשטרתיים, למרות שמעולם לא עבד במשטרה או לא עסק בעריכת דין, כמו רבים מהפוליטיקאים. בנוסף להיותו בלש, שירמן גם מצטייר כפעיל חברתי שעוזר לקורבנות חלשים. כנראה גם לפיד ראה ורואה את עצמו ככזה. שירמן הוא לא רק בלש, הוא גם גיבור-על שנלחם בפושעים, חושף עוולות, פותר תעלומות ומציל את המצב כשהוא קשה. יכול להיות ששוב, גם לפיד רואה את עצמו ככזה. גם היום לפיד, כדמות פוליטית, רואה את עצמו כמי שיציל את המדינה שנמצאת במצב לא פשוט, בדיוק כמו שג'וש שירמן הוא הבלש החוקר שיורד לפרטי פרטים והגיבור שמציל את קורבנותיו.

ספר הפרוזה השלישי של לפיד, שהוא הספר השני שמספר על עלילות הבלש שירמן, "החידה השישית", נכתב בשנת 2001, והוא ספר מעולה שעשוי לעילא ולעילא. מרגישים בו שכותב הספר הוא כבר סופר מנוסה. את הספר הזה לא הנחתי לרגע מידיי, ומדובר בסיפרו הטוב ביותר של לפיד. מדובר בסיפורה של ילדה שנעלמת ביום קיץ אחד, והבלש שירמן מתגייס כדי למצוא אותה ולהציל אותה מהחוטף שלה. יש בו את כל האלמנטים של סיפור בלשי משובח: עלילה דרמטית, דינמית וזורמת, מתח רב, רמזים שנשתלים לאורך כל הספר, עלילה מתמשכת מהעמוד הראשון עד העמוד האחרון וכמובן המון הפתעות. עד לעמוד האחרון מצליח לפיד למתוח את מי שקורא את הספר. שמו הוא "החידה השישית" כי מתגלה שהילדה שנעלמה היא השישית בשרשרת של ילדות שנעלמו מאז שנת 1989 (השנה שבה לפיד כתב את ספרו הראשון). שירמן נמצא במירוץ כנגד הזמן על מנת להציל את הילדה מרצח. סופו של הספר הוא מפתיע מאוד. ושוב מופיע בו אלמנט שבו הקורבנות הם קורבנותיהם של אנשים שהיו בעבר קורבנות של אחרים בעצמם- דבר שמלמדים בלימודי קרימינולוגיה. ושוב, גיבור הספר, ג'וש שירמן הנון-קונפורמיסט, מסתבך עם המעסיקה המקורית שלו, המשטרה, גם בספר זה. שוב, שירמן, כמו לפיד עצמו, קורא תיגר על חברות סגורות, ממוסדות שגם מצטיירות לכאורה כצבועות. פעם זה החרדים, והפעם זו המשטרה.

את הספר הבא בתור, שעוסק בעלילות שירמן,"האישה השנייה", הייתי ממליץ לכם גם לקרוא, למרות שהוא פחות טוב מ"החידה השישית". מדובר בספר שמכיל אלמנטים אלימים ומיניים, אפילו יותר מקודמיו. שירמן הנון-קונפורמיסט,זה שלא מוכן לקבל הוראות מאף אדם-בדומה ללפיד עצמו, שלא הייתי רואה אותו חבר רגיל במפלגה שלא הוא עצמו מנהיג אותה- נכנס חזיתית במשטרה ואפילו בחברו הטוב ביותר, שהיה שותפו לעבודה במשטרה, רק כדי לרדת לפיתרון התעלומה ולתפוס את מי שאשם. בספר זה ג'וש שירמן הוא לא רק בלש, הוא גם מאבטח שעבר קורס לאבטחת אישים. הוא נשלח לאבטח את אישתו של עבריין כבד, ואז מתחיל מותחן חסר מעצורים כשפוגעים במשפחתו של אותו עבריין. שירמן המאבטח מתגייס כאן גם כבלש, למצוא אחות תאומה אבודה וגם למצוא מי זה שפגע באותה משפחה עבריינית: האם מדובר במתחרה של אותו עבריין, או שמא אדם שלא חשבו עליו? בספר הוא גם מעיר את העובדה שלפעמים מתרחשים פיגועים פליליים שהם לא פחות חמורים מפיגועים על רקע לאומני, שבהם גם נפגעים קורבנות שווא. אני בטוח שההשראה לסיפור היא הפיגוע הפלילי שבוצע בשנת 2003 בתל אביב כנגד זאב רוזנשטיין, שבו יצא (כמו בפעמים קודמות) רוזנשטיין בפציעה קלה בלבד, אך מי שנפגעו הם גם קורבנות חפים מפשע.

לסיכום, ספריו של יאיר לפיד ודמותו המרכזית של הבלש, המאבטח והחוקר הפרטי ג'וש שירמן, משקפים הרבה מדמותו האישית של לפיד עצמו, וכן מחשיבתו הפוליטית העכשווית והעתידית. מומלץ לקרוא אותם, במיוחד את הספר השני ("החידה השישית" המשובח) והשלישי ("האישה השנייה") שעוסקים בשירמן. אני מקווה שלפיד ימצא לעצמו זמן פנוי מכל הקלחת הפוליטית וימשיך את עלילות שירמן בספר נוסף.

190px-Bundesarchiv_Bild_146-1974-118-18,_Mobilmachung

האם היו רמזים מקדימים לאכזריות הגרמנית במלחמת העולם השנייה עוד לפני כן, בתקופה מלחמת העולם הראשונה?

האם היו רמזים מקדימים לאכזריות הגרמנית במלחמת העולם השנייה עוד לפני כן, בתקופה מלחמת העולם הראשונה?
בעוד כמה ימים יחול יום השואה, שבה הושמד שליש מהעם היהודי ביוזמת גרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה. אבל נשאלת השאלה, האם היו רמזים מקדימים בהתנהגותה של גרמניה לעתיד לבוא?
תשובה חלקית ניתן למצוא בעת המלחמה העולמית שקדמה למלחמת העולם השנייה, מלחמת העולם הראשונה, עת האימפריה הגרמנית בהנהגת הקייזר וילהלם השני הובילה את מעצמות המרכז (יחד עם אוסטריה-הונגריה והאימפריה העות'מאנית) במלחמתן מול מדינות ההסכמה- צרפת, בריטניה, האימפריה הרוסית (שפרשה בשנת 1917) ולקראת סוף המלחמה- גם עם ארצות הברית. סיכסוך זה אירע בין השנים 1914-1918.
במהלך פרוץ המלחמה, בשנת 1914, פלשו כוחות גרמניים לשטח צרפת האויבת ולבלגיה, למרות שנחשבה נייטראלית. ההיסטוריון מקס הייסטינגס, בספרו "פורענות: 1914, אירופה יוצאת למלחמה" טוען כי מצד אחד, הצבא הגרמני אכן התנהג בחוסר אנושיות שיטתית בבלגיה ובצרפת באמצעות מעשי טבח בהיקפים גדולים. אומנם הייסטינגס טוען כי זה לא חייב להיות רמז מקדים או ממצא שאפשר להשוותו למעשי הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה, אבל לדעתי בכל זאת אפשר לראות במעשי הגרמנים כרמז לעתיד לבוא.
במהלך הקרבות בבלגיה ובצרפת באוגוסט 1914, הגרמנים פחדו כל הזמן מלוחמי גרילה, לכן הם בחרו לרצוח מספר רב של אזרחים ובני ערובה, טוען הייסטינגס. הוא מביא כדוגמא בעמוד 285 בספר מעשה זוועה שביצעו הגרמנים: ב12 באוגוסט אישה בלגית פתחה את התריסים בביתה ובטעות חתכה חוט של טלפון שדה גרמני. העונש היה הרס של הכפר כולו ע"י הגרמנים ודרישה לפיצוי. בלוקסמבורג איטלקי ירה בכלב שלו מתוך היענות להוראות של הגרמנים לגבי טיפול בחיות מחמד, ובתגובה הוצאו להורג 15 איטלקים. את העצבים על כישלונותיהם בשדה הקרב הוציאו הגרמנים על אזרחים. היו גם מקרים שבהם חיילים מכפרים כלשהם הרגו חיילים גרמניים, ובתגובה הוצאו להורג תושבי הכפר (באחד המקרים 200 אזרחים) והכפר נהרס. בסך הכל בראשית המלחמה תועדו 129 מעשי זוועה של גרמנים בבלגיה ובצפרת שבהם נרצחו 5,100 אנשים. אומנם מדובר במימדים מאוד מאוד קטנים לעומת היקפי הרצח בשואה- פי אלף פחות, אבל בכל זאת נעשו מעשי זוועה רבים בידי חיילי הצבא הגרמני, בסמכות וברשות- שהיוו מעין רמז לעתיד לבוא. היה מקרה גם ש43 אזרחים שנחשדו בפעולות גרילה הוצאו מכנסייה שהתחבאו בה והוצאו להורג.
החרבת כפרים כעונש קולקטיבי על ידי הגרמנים שתועדו במלחמת העולם הראשונה, מזכירות לי מאוד מקרה שאירע במלחמת העולם השנייה, בשנת 1942 עת צ'כים התנקשו בראש המשרד הראשי לביטחון הרייך הגרמני שפעל בעיקר באיזור בוהמיה ומוראביה, ריינהארד היידריך. בתגובה להתנקשות עלה חשש אצל הגרמנים כי הכפר הצ'כי לידיצה הוא מקורם של המתנקשים. בתגובה להתנקשות הורה קורט דליגה, שנתמנה ליורשו של היידריך, על פעולת עונשין נגד תושבי הכפר – הריסתו והוצאת תושביו להורג. ב-10 ביוני 1942 הגיעו עשר משאיות עם חיילים גרמנים אל הכפר, אשר היה ידוע בהתנגדות תושביו לכיבוש הנאצי ונחשד כמקום מסתור לפרטיזנים מקומיים. החיילים כיתרו את הכפר והטילו עליו סגר מוחלט. לאחר מכן הם הוליכו את כל הגברים (מעל גיל 15), 173 במספר (ועוד 11 בימים הבאים), אל מאחורי אסם וירו בהם בקבוצות של עשרה בכל פעם. הנשים, 190 במספר, נשלחו אל מחנה הריכוז וההשמדה רבנסברוק. חלקן נרצחו בגזים וחלקן נספו בשל תנאי המחנה הקשים. רק בודדות שרדו. 82 מילדי לידיצה נשלחו למחנה השמדה חלמנו שם נרצחו בגז.
לכן, התשובה על השאלה שהעליתי בתחילת מה שכתבתי היא חיובית, באופן חלקי, היות ומימדי מעשי הטבח שביצעו חיילים גרמניים במלחמת העולם הראשונה היו קטנים בשישים לעומת מעשי הטבח שביצעו במלחמת העולם השנייה, מה גם שגם למשתתפים אחרים במלחמת העולם הראשונה לא הייתה חסרה הרבה אכזריות. אבל את הרמז להתנהגות הגרמנים לעתיד במלחמת העולם השנייה אפשר לראות, מה שנקרא בקטנה, במלחמת העולם הראשונה.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏‏4‏ אנשים‏ ו‏אנשים עומדים‏‏
נגיפ קיסאקורק

מבשרי האסלאם הקיצוני- המבשר של הג'יהאדיזם בתורכיה

נג'יפ פאזיל קיסאקורק- משורר ומחזאי תורכי ואחד ממבשרי האסלאם הקיצוני במדינה. מהווה השראה לאירגון שמכונה "אל-קאעידה של תורכיה".
 
הוגי הדעות הערביים בעידן הליבראלי (הכוונה לתקופה שמאמצע המאה ה-19 עד העשורים הראשונים של המאה העשרים) האשימו את התורכים שמרגע שהתחילו לשלוט באסלאם, האסלאם החל לשקוע. אבל בעיקר בשלהי ימי האימפריה העות'מאנית ובימי ייסוד הרפובליקה התורכית החילונית בראשית המאה העשרים, הופיעה גם תשובה תורכית לאתגר הזה, תשובה שלמעשה עודדה את המפלגות האסלאמיסטיות של תורכיה, שאחת מהן שולטת כיום במדינה.
 
אחד המבשרים העיקריים של האסלאמיזם התורכי היה נג'יפ פאזיל קיסאקורק Necip Fazıl Kısakürek, יליד איסטנבול שחי בין השנים 1904 ל1983 שהיה גם אדם משכיל מאוד- הוא למד בבתי ספר ומוסדות רבים להשכלה גבוהה תחומים רבים אבל בעיקר פילוסופיה וספרות, וכן שלט היטב בשפה הצרפתית ולמד בפאריז. בשנת 1934 בהיותו בן 30 השתנו חייו. הוא פגש את השייח' הצופי (Sufi) ממסדר הנכשבאנדייה עבד אל-חכים ארוואסי, ולמד את תורתו. בכך הוא הגה את רעיון "המזרח הגדול" וקרא להחליף את האידיאולוגיה הכמאליסטית החילונית ששלטה בתורכיה המודרנית באידיאולוגיה אסלאמיסטית, כשהאסלאמיזציה תגיע "מלמעלה", כלומר דרך תפיסת השילטון בתורכיה על ידי אסלאמיסטים. הדבר הזה התגשם בפועל לגבי תורכיה הנוכחית.
 
קיסאקורק לא היווה רק תשובה תורכי לאתגר האסלאמיזציה מול החילוניות, אלא גם הוכיח לאנשי האסלאם הממוסד והאורתודוכסי כי המסדרים הצופיים שגונו על ידם כמבטאים "אסלאם מיסטי מדי" שיש אנשי מסדרים צופיים כמו הנכשבאנדייה שכן תומכים באסלאמיזם ובחזרה לאסלאם ה"טהור".
קיסאקורק לקח את רעיונותיו האנטישמיים מאירופה, ראה ביהודים את האלמנט המשחית בתוך הציוויליזציה המערבית, ותיאר אותם כמקורם של המרקסיזם והקפיטליזם. הוא הטיל עליהם אחריות לסכסוכים המוקדמים בין המוסלמים ולדעיכת האימפריה העות'מאנית . פרסומיו של קיסאקורק כללו את התרגום התורכי של "הפרוטוקולים של זקני ציון" ושבחים ל"היהודי הבינלאומי" של הנרי פורד.
 
ההיסטוריון היווני הקדום הרודוטוס יצר את ההבחנה בין המזרח למערב, לכן קיסאקורק שייך את התורכים למזרח ופיתח את רעיון "המזרח הגדול" שנשען על האסלאם שבעיניו הוא האמת הבלתי מוגבלת נושא עימו 9 עקרונות. זאת כניגוד ל רעיון "ששת החיצים" (רפובליקניות, לאומיות, עממיות, מהפכניות, חילוניות, ומדינתיות) של מפלגת העם הרפובליקנית החילונית, המפלגה שייסדה את תורכיה המודרנית. מעין שילוב של לאומיות תורכית וכלל-תורכית (פאן תורכית) עם אסלאמיזם. החל משנת 1934 הוא פירסם את רעיונות "המזרח הגדול, Büyük Doğu" תחת כתב עת בעל אותו שם.
 
דרך "המזרח הגדול" וקיסאקורק היוו השראה וקוד פעולה "לחזית הפרשים האסלאמית המזרחית הגדולה" IBDA-C, אירגון ג'יהאדיסטי תורכי, שמורכב מהג'יהאדיסטים הסונים התורכים ומכונה "אל-קאעידה של תורכיה".
זאת קבוצה המוגדרת בערך כמי שמוכנים לאחוז בנשק למען אמונת האסלאם. הם מסתכלים על המערכת השלטונית החילונית של תורכיה כ"בלתי חוקית", רוצה להרוס את המדינה החילונית ואת המערכת החוקתית ולהחליף אותה בשלטון ובחוק דתיים, תחילה בטורקיה, ולאחר מכן בכל העולם. הקבוצה הלכה והעמידה מטרות אלו על ידי הטלת טרור מזוין בעיקר על מטרות אזרחיות. אירגון IBDA-C חולק קשרים אידיאולוגיים ומעשיים עם אל-קאעידה.
 
העקרונות של "המזרח הגדול" הם:
1. רוחניות: זהו האופי המיסטי והאידיאליסטי של המזרח הגדול, המבוסס על מיסטיקה אסלאמית, נגד חומרנות ורציונליזם.
2. שרירותיות: מדגישה את המהותיות כהיבט האינדוקטיבי של הרוחניות המזרחית הגדולה.
3. פרסונליות-יחידנות: זוהי הדעה שיחידים, לא חברה, יכולים לייצג את האמת.
4. מוסריות: מבטא שהמזרח הגדול עושה אידיאליזציה ודבק בערכי המוסר האסלאמיים.
5. לאומיות: העיקרון של האידיאולוגיה המזרחית הגדולה להדגיש אמונה, ערך, מחשבה ורגישות בעמים נגד גזענות וקוסמופוליטיות.
6. אמצעי זהירות בהון ורכוש: תוך הגנה על הזכות לקניין, הוא מגן על הסדרת ההון והרווחה על ידי התפשטות החברה בתוך המדינה.
7. קהילתיות: היא דואגת להקים חברה שנותנת לחבריה תחושת סולידריות, שייכות ואחריות.
8. שיטתיות: מדגישה את החשיבות של מחשבה שיטתית ומשמעת פעולה.
9. התערבות: זהו העיקרון של תמיכה במהלכים הקונסטרוקטיביים של הרצון האנושי נגד תועים בחברה, ומהלכים הרסניים נגד עריצות.

תולדות התנועה האסלאמית בישראל ו"משפחת הג'יהאד" לצד השתלבות בקואליציה

מבשרי האסלאם הקיצוני- תולדות התנועה האסלאמית ו"משפחת הג'יהאד" בישראל
(חלק מהכתוב מובא מעיתון "הארץ", שנת 2003)
 
1971- ייסוד התנועה האסלאמית על ידי השייח' עבדאללה נימר דרוויש. זוהי תנועת בת של אירגון "האחים המוסלמים" שנוסד במצרים בשנת 1928 על ידי המורה המצרי חסן אל-בנא. אירגון זה דוגל בהחזרת הח'ליפות והאימפריה האסלאמית שבוטלה בשנת 1924 על ידי הפרלמנט התורכי-כשהפעם עיר הבירה שלה תהיה קהיר או ירושלים- בין אם בדרך פוליטית ובין אם בדרך של ג'יהאד (מלחמת קודש) ומאבק.
 
עבדאללה נימר דרוויש עצמו נולד בכפר קאסם. לאחר שסיים את לימודי השריעה בשכם חזר לכפרו והתחיל להטיף לחזרה לדת ולמסורת האסלאם. בשנת 1971 ייסד את התנועה האסלאמית.
 
1979- הקים דרוויש ארגון טרור בשם "אוסרת אל-ג'יהאד" (בערבית: أسرة الجهاد, שמשמעו "משפחת הג'יהאד"), שמטרתו הייתה הקמת מדינה בשטחי ארץ ישראל שתפעל על פי חוקי השריעה. הארגון היה אחראי לאגירת אמצעי לחימה ושריפת שדות.
 
1981- נעצר דרוויש, עם כמה מחבריו, הורשע בהשתייכות לארגון טרור וישב בכלא עד ששוחרר בעסקת ג'יבריל בשנת 1985. אז מבין עבדאללה נימר דרוויש שעל מנת להשיג את הקמת הח'ליפות האסלאמית לא ניתן להשתמש בטרור בלבד, דבר שמושך אש מצד הרשויות. לכן הוא מחליט לשנות את דרכו (אך לא את האידיאולוגיה של תנועתו באופן כללי) ופועל להשתלבות פוליטית במדינת ישראל של תנועתו ולשילוב חברתי של ערביי ישראל במדינת ישראל. בשנת 2001 אמר: "מי שבונה תנועה שמושתתת על זה שעוברים על החוק, לא מייצג אותנו. למרות זאת, בגדה המערבית ובעזה זה לא שלטון חוק, זה כיבוש שיש לחסל, ולא מדינה שצריך לכבד. לכן אני מבין את הפלסטינים, או את הלבנונים שמתקוממים בכל דרך… אם הייתי בכיבוש, הייתי מתקומם, אבל ברגע שהחלטתי שאני חלק מהמדינה בעודי יושב בגבולות הקו הירוק, אני שומר על החוק, ואם הנציגים שלי בכנסת, זה סימן שאני כן מכיר במדינת ישראל. זאת למרות שגם אני מרגיש תחת כיבוש מנטלי, אבל העולם לא רואה את זה." דרכו של דרוויש תואמת את זרם הווסטייה (אמצע) בתנועת "האחים המוסלמים" שמשמעותו (وسطية) מתינות, מרכז, דרך האמצע, איזון. זרם זה קורא לאיזון בין כיבוד חוקי המדינה ודרכה וניצול הדמוקרטיה כאמצעי להשגת מטרותיהם של "האחים המוסלמים".
 
לא כולם רואים עין בעין את שינוי דרכו למען השגת המטרה, כמו השייח' ראאד צלאח (שאביו ושני אחיו היו שוטרים, אגב), שמסרב להכיר רשמית במדינת ישראל, מזהיר שמסגד אל אקצא בסכנה ותומך במעשי טרור אסלאמי.
 
1987 התנועה מקימה את "ועד הסיוע האיסלאמי", כדי לתמוך ביתומים ואלמנות בשטחים באינתיפאדה; לאחר שנה הוועד נרשם כעמותה למען נזקקים בשטחים, ובמקביל מתהדקים קשרי התנועה עם תנועות איסלאמיות בשטחים.
 
1989 התנועה מתמודדת לראשונה בבחירות מוניציפליות ומנצחת בשישה יישובים: בהם כפר קאסם, רהט ואום אל-פחם. כראש העיר באום אל-פאחם נבחר השייח ראאד צלאח שדוגל בעמדה יותר קיצונית לגבי מדינת ישראל כשהוא מנצח בבחירות את ח"כ לשעבר האשם מחאמיד. עם זאת, השייח' צלאח קשר באותן שנים קשרים עם פוליטיקאים ישראליים.
 
1993 הסכמי אוסלו מעמיקים את חילוקי דעות בתנועה; המחנה האחד, ה"מתון", בהנהגת דרוויש מברך על ההסכמים, והרדיקלי, בהנהגת צלאח, תומך בעמדות החמאס ויתר ארגוני הסירוב.
 
1994 סלאח מתווך בין החמאס לישראל בניסיון להביא לשחרור החייל החטוף נחשון וקסמן
 
1995 השב"כ סוגר את "ועד הסיוע האיסלאמי" בנימוק שבין אלפי נתמכיו משפחות של אנשי חמאס, ובכללם מחבלים מתאבדים. השב"כ מתיר לתנועה לחזור לפעול עם ארגון חדש בשם "ועד ההצלה ההומניטרי"
 
1996 החלטת התנועה להתמודד לבחירות לכנסת מביאה לידי פילוג מוחלט בין המחנות בתנועה. סלאח והשייח כמאל חטיב, מקימים את הפלג הצפוני, שבסיסו הוא אום אל-פחם; "הפלג הדרומי" – שמאוחר יותר יקבל את הנהגתו השייח איבראהים צרצור – נשען על תמיכה רחבה במשולש הדרומי ובערים המעורבות
 
1997 השב"כ סוגר את "ועד ההצלה ההומינטרי" (שבשליטת הפלג הצפוני) בגלל מימון שקיבל מארגונים התומכים בחמאס מחו"ל.
 
אחרי כמה שבועות הוועד חזר לפעול, באישור השב"כ, בתנאי שיפסיק לקבל את תרומותיו מחו"ל וימסור בקביעות את רשימות נתמכיו
 
1998-2000 ראאד צלאח מעורב בשורת מאבקים שמנהל הציבור הערבי נגד הפקעת אדמות בא-רוחא, ליד אום אל-פחם, באום אל-סחאלי, סחנין ולוד
 
אוקטובר 2000 צלאח מאשים את הממשלה ב"טבח מתוכנן באל-אקצא" בעקבות מותם של פלשתינאים בהר הבית אחרי ביקור יו"ר האופוזיציה אריאל שרון
 
פברואר 2002 סלאח מוזהר על-ידי ועדת אור על חלקו בליבוי אירועי אוקטובר 2000 ועל מסרים של עידוד האלימות כדרך להשגת מטרות של המגזר הערבי (בין השאר באירועים ב-1998-2000). בוועדה מוזהרים גם ח"כ עבד אל-מאלכ דהאמשה, נציג הפלג הדרומי בכנסת
 
2002 שוטרים פושטים שוב על סניפי ועד ההצלה, וסוגרים אותו לשנתיים, על סיוע למשפחות מחבלי חמאס. לאחר שחרורו ממעצר של יו"ר הוועד, ד"ר סולימאן אגבאריה, כיום ראש העיר אום אל-פחם, פותחת התנועה את "הארגון של ועד ההצלה ההומניטרי" – גלגול רביעי של אותו מוסד. שר הפנים, אלי ישי, מודיע על כוונתו לסגור את ביטאון הפלג הצפוני, "סוות אל-חק ואל-חוריה", בנימוק שתכנים המתפרסמים בו מהווים סכנה לביטחון המדינה.
 
שר הפנים אברהם פורז (שינוי), שהחליף בתפקיד את אלי ישי בפברואר 2003, אמר שהוא מסתייג מהמהלך, אבל טרם קבע אם להמשיך בו.
 
2002 ראאד סלאח נעצר יחד עם עוד 14 פעילים ואנשי כספים הקשורים, לטענת גורמי הביטחון, במוסדות התנועה – בהם "ארגון ועד ההצלה ההומניטרי", ועדת הצדקה ו"אגודת אל-אקצא".
 
בשנת 2017 הולך לעולמו השייח' דרוויש ואותו מחליף בהנהגת הפלג הדרומי השייח' חמאד אבו דעבאס. סגנו הוא ד"ר מנצור עבאס, רופא שיניים, חבר כנסת, סגן יו"ר הכנסת, מנהיג רע"מ וחבר בקואליציה השלטת כיום. דרכו של עבאס היא השתלבות בכל קואליציה שהיא בישראל על מנת להשיג את מטרות התנועה האסלאמית ולהיטיב עם המגזר הערבי בישראל.
Abdulmalik_Al-Houthi

מבשרי האסלאם הקיצוני- החות'ים: החזבאללה של תימן

הם שולטים כמעט לגמרי על מדינה, הם מיומנים בלוחמת גרילה ובטרור, הם לועגים לטנקים ולמטוסים שמנסים להילחם בהם, יש להם עיתונים ותחנת טלוויזיה משלהם, והם שיעים. ויש להם גם מנהיג כריזמטי שהחליף מנהיג כריזמטי אחר שחוסל.

לא מדובר בחזבאללה שאנחנו מכירים, אלא ב"אנצאר אללה" (תומכי האל), והם שולטים על צפון תימן למעשה. יש להם מל"טים וטילים,  ולמנהיג שלהם קוראים עבד אל-מלכ אל-חות'י, מנהיג כריזמטי שהוא בנם ואחיהם-ממשיכם של מנהיגים עוד יותר כריזמטיים, בדר אל-דין אל-חות'י ובנו חוסיין בדר א-דין אל חות'י (שחוסל). על שמם נקראת התנועה הזאת ואנו מכירים אותה בתור החות'ים.

האירגון הזה מייצג את השיעה הזיידית- גירסה שונה מהשיעה שאנו מכירים שנהוגה באיראן ובלבנון, השיעה התרי-עשרית. בעקבות הקמתה של מדינה זיידית בתימן בשנת 893 לספירה, הפכה צפון תימן לביתה של הקהילה הזיידית.  הזיידים, בדרך כלל תחת הנהגתו של ראש פוליטי-רוחני המכונה אימאם, נותרו לאחר מכן הכוח הפוליטי השולט באזור, למרות קריאת תיגר מדי פעם על שילטונם. האתגר האחרון שכזה הגיע ב-1962 כשהאימאם של צפון תימן הופל ונאלץ לגלות. משטר צבאי – הרפובליקה הערבית של תימן – הוקם במקום האימאמות ונתקל בהתנגדות עזה מצד האליטות הזיידיות. למרות הבטחת הסכם לסיום פעולות האיבה, המשטר חשש מאוד מהאליטות הזיידיות ומהזיידים שנדחקו לשוליים. המרכז של הזיידים והחות'ים הוא העיר סעדה (צעדה) שבחלק המאוד צפוני של תימן, בגבול עם ערב הסעודית.

 

ממשלות צפון תימן (שהייתה מדינה שבירתה צנעא והתקיימה עד שנת 1990 בעודה גובלת בדרום תימן המרקסיסטית)  ניסתה להאיץ התאמה מתמשכת של הזיידים עם המגמות המודרניות בפרשנות הסונית.  בשנות השבעים של המאה ה-20 הוזרמו רעיונות וואהביים סוניים (כלומר סעודיים) במיוחד שערערו את יסודות הליבה של האמונה השיעית-זיידית ואיתגרה את הצמרת הזיידית. השיא היה הקמתו של סמינר סוני-ווהאבי בחסות סעודית ליד העיר סעדה שהיא המרכז של הזיידים. בתגובה לכך התרחשה התעוררות זיידית באותו עשור, שכללה אימוץ של סמלים שיעיים גלויים שהבדיל אותם מהפרשנות הווהאבית הקיצונית לאסלאם הסוני. כמו כן הייתה התקרבות של הזיידים לשיעה התרי-עשרית שנהוגה באיראן, בעיראק ובלבנון.

לאחר איחוד דרום וצפון תימן ביחד לרפובליקה התימנית המאוחדת בשנת 1990 בראשות הנשיא עלי עבדאללה צאלח, הקימו הזיידים מפלגה בשם "אל חק" (הזכות) וקיבלו עמדות של שרים האחראים על נושאים דתיים בממשלת תימן המאוחדת. המפלגה שמה לה לדגל להרחיק את הרעיונות הווהאביים הסעודיים מתימן ולמעשה קראה תיגר על סעודיה. בשנת 1997 חבר פרלמנט בשם חוסיין בדר אל-דין אל-חות'י פרש מהפרלמנט והקים תנועה של שיעים אסלאמיסטים מאמינים שמטרתה להרחיק כמה שיותר את ההשפעה הסעודית והווהאבית במדינה, ליצור למוסדות הדת הסעודיים שחילחלו לתימן אלטרנטיבה שיעית וכן להילחם בשילטון שלטענתו שיתף פעולה יותר מדי עם הסעודים. האיראנים, כמובן, שמחו לתמוך כלכלית בתנועה הזאת. התנועה התקרבה יותר ויותר לאסלאם הקיצוני בגירסת השיעה התרי עשרית של איראן, והיא ממשיכה להתקרב לאיראן האסלמיסטית שיעית יותר ויותר גם היום.

 

המתח הגובר בין התנועה השיעית-אסלאמיסטית החות'ית למשטר צאלח הפך את הרשת לתנועה רחבה יותר. תמיכתו של סאלח במלחמה בטרור שהכריזה ארצות הברית תחת הנשיא ג'ורג' וו. בוש ופלישתה לעיראק ב-2003 עוררה כעס מצד תומכי התנועה, שהאמינו שצאלח תומך באותו מנגנון שהיפלה את השיעים הזיידים ואיים על מסורותיהם ואורח חייהם. ככל שהתנועה גדלה, החל משטר צאלח לפעול נגד פעיליו ואנשיו. ביוני 2004 הנשיא התימני הוציא צו מעצר לחוסיין אל-חות'י. בספטמבר, לאחר חודשים של התנגדות מזוינת, הוא נהרג על ידי צבא תימן. הנהגת התנועה עברה לזמן קצר לאביו ואחר כך לאחיו עבד אל מאלכ, מנהיג התנועה עד היום (בתמונה).

השילטון בתימן המשיך להילחם בחות'ים ונקט כנגדם יד כבדה, המרד המשיך להתפרץ מחדש וכל ניסיון להגיע להפוגה באמצעות תיווך של צד שלישי נכשל. התנועה התחמשה יותר ויותר, כאשר הנשק הגיע בעיקר מהשוק השחור או ממקורות צבאיים. המרד בצפון, יחד עם מחאות שהופיעו מאוחר יותר בדרום, התפתחו לשאלות רחבות יותר של הלגיטימיות של משטר צאלח, שאלת האיחוד בין הצפון לדרום בתימן והשאלה האם נשיא הוא זה שראוי לעמוד בראש מדינת תימן. לאחר שהפגנות האביב הערבי בתוניסיה ובמצרים הפילו את הנשיאים שלהם בתחילת 2011, התימנים קראו לסיים את משטר צאלח. בנובמבר חתם צאלח על הסכם בתיווך בינלאומי למסור את השלטון לסגן הנשיא, עבד רבו מנסור האדי. האדי נכנס לתפקידו כנשיא בפברואר 2012, אך הנשיאות שלו התגלתה לא פחות מפלגתית, כי מפלגת הרפורמה- איסלאח, שהייתה מקושרת לאירגון "האחים המוסלמים"  נהנתה מתפקיד גדול יותר בממשלת האדי מזה שהיה לה בממשלתו של צאלח. עם זאת, עלי עבדאללה צאלח המשיך להיות דמות חשובה במערכת הפוליטית התימנית והמשיך להוביל את מפלגתו, "מפלגת הקונגרס העממית".

ביולי 2014 הממשל של האדי חוקק קיצוצים עמוקים בסבסוד הדלק כדי להתמודד עם הגירעון התקציבי המתרחב ולמשוך מימון זר. הפגנות פרצו,כשמי שעמד מאחוריהן היו  המורדים החות'ים. בספטמבר פתחו כוחות הביטחון של תימן באש לעבר מפגינים בעיר הבירה צנעא, והרגו כמה. בינתיים חל מהפך-עלי עבדאללה צאלח חבר לחות'ים יחד עם כוחותיו בניסיון להפיל את ממשלת תימן ואולי גם להחזירו לשילטון.  האירוע עורר הסלמה של עימותים שהגיעו לשיא מאוחר יותר באותו החודש בהשתלטות החות'ים על חלקים מהעיר. בסוף ינואר 2015, בתמיכתם השקטה של סאלח ותומכיו בצבא, כבשו לוחמי החות'ים את ארמון הנשיאות, והאדי נאלץ להתפטר. בחודש שלאחר מכן הופיע האדי בבירת דרום תימן עדן וחזר בו מהתפטרותו. עם זאת, מעמדו שם היה רעוע, ועד מהרה הוא גייס תמיכה בהתערבות צבאית בינלאומית כדי להדוף את המורדים החות'ים.

 

כשהחלה מערכה בראשות סעודיה נגד המורדים החות'ים בחודש מרץ 2015 האדי וממשלתו נמלטו לסעודיה, שם שלטו מהגלות והם נמצאים שם עד היום. תאלח, בינתיים, הפך יותר ויותר פתוח בתמיכתו בהתקדמות החות'ים. הסכסוך – שנועד על ידי הסעודים להימשך חודשים בלבד – נמשך ללא פתרון באופק, והאו"ם החל במאמצים בדצמבר לתווך בין הלוחמים. המשא ומתן לא הצליח להביא להסכם.

בסוף 2017 הודיע צאלח על נכונותו לנהל דיאלוג על דרישות הקואליציה בראשות סעודיה ובייחוד איחוד האמירויות, שהצליחו למשוך אותו שוב לצד שלהן.  המורדים החות'ים שהרגישו נבגדים פשוט העיפו את כוחותיו של צאלח מבירת תימן צנעא וב-4 בדצמבר חוסלו עלי עבדאללה צאלח וכן חוסל מזכ"ל מפלגת הקונגרס העממית התימנית שלו. כעת החות'ים נמצאים עד היום בשליטה מלאה על בירת תימן, כשהסעודים חוששים לפלוש לעיר סעדה הסמוכה אליהם שהיא מרכז החות'ים על מנת שלא לשקוע ב"בוץ התימני", כמו שהמצרים שקעו בו בשנות השישים.

עיר הנמל חודיידה שלחוף הים האדום שימשה נכס חיוני עבור המורדים החות'ים. כאחד הנמלים הראשיים של תימן, זה היה מקור היבוא וההכנסה העיקרי של החות'ים. ביוני 2018 התקדמה הקואליציה בראשות סעודיה לעיר, בתקווה שהאיום באובדנה ייאלץ את מנהיגי החות'ים למשא ומתן על הסכם שלום לטובת הסעודים והאמירתים. אבל, מכיוון שהנמל היה גם חבל הצלה לסיוע הומניטרי, האו"ם התערב ותיווך בהפסקת אש שנכנסה לתוקף בדצמבר.

המורדים החות'ים, מצדם, הציבו אתגר אדיר יותר ויותר עבור הקואליציה בראשות סעודיה והאמירויות. לא רק שהם תפסו למעשה את מדינת צפון תימן במלחמה שגבתה מאות אלפי קורבנות והביאה אוכלוסייה שלמה לחרפת רעה, אלא שניסיונות של חמושים חות'ים לפגוע בשטח סעודיה והאמירויות  באמצעות מל"טים וטילים הפכו תכופים כשאיראן תומכת בחות'ים בנשק ובכסף לכל אורך הדרך. לא היה ספק שכוח קודס החשאי של משמרות המהפיכה האיראניים היה אחראי לתחכום ההולך וגדל של התקפותיהם. שיתוף הפעולה של החות'ים עם איראן הודגש עוד יותר כאשר מנהיגיה לקחו אחריות למתקפה בספטמבר 2019 על מתקני עיבוד הנפט באל-בקאייק שבערב הסעודית. נראה היה שהמתקפה, ששיבשה את הפקת הנפט הסעודית במשך שבועות, הגיעה מצפון מערב הסעודית, מה שמעיד על השתתפות איראנית חלקית לפחות. ובכל זאת, התקפות החות'ים על אדמת סעודיה והאמירויות היו תכופות כאשר הקואליציה בראשות סעודיה נאבקה להחזיק מעמד בתימן. לא פעם ולא פעמיים תוקפים לוחמים חות'יים בהצלחה עמדות גבול ובסיסים סעודיים בגבול הסעודי-תימני. .

 

מקור למה שכתבתי: בלי פאניקה, יש בריטניקה (אנציקלופדיה מצוינת שעוד קיימת)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Abdullah_Azzam (1)

מבשרי האסלאם הקיצוני: שייח' עבדאללה עזאם- מהשומרון לאפגניסטאן

מבשרי האסלאם הקיצוני
שייח' עבדאללה עזאם-מהשומרון לאפגניסטאן
עבדאללה עזאם היה למעשה מורהו הרוחני של אוסאמה בן לאדן והמייסד האמיתי של אירגון אל-קאעידה. היה ערבי יליד הכפר סילת אל-חרית'יה שבמחוז ג'נין שבשומרון/הגדה המערבית. הוא נולד בשנת 1941, לפני הקמתה של מדינת ישראל, כשהערבים עוד היו רוב בארץ ישראל. היה תלמיד מצטיין עוד בילדותו באמצע שנות החמישים, בהיותו נער, הוא הושפע ממטיף בשם אסד עבד אל-האדי והצטרף לתנועת "האחים המוסלמים" (לכל מי שחושב לא נכון, שאל קאעידה הוקם על ידיו לכאורה בגלל השליטה הישראלית בשטחים ובשומרון אחרי 1967). הוא עבר למחוז כרכ בירדן כדי להיות מורה לדת האסלאם ובשנת 1963 הוא נרשם לפקולטה לשריעה, ההלכה האסלאמית, באוניברסיטה של דמשק בסוריה שם יצר קשר עם מרצים ומנהיגים דתיים סונים שהשתייכו לתנועת "האחים המוסלמים". הוא קיבל תואר ראשון במשפט מוסלמי שם וחזר לגדה המערבית ולאחר מלחמת ששת הימים עבר עם משפחתו לירדן. בהיותו בירדן הוא עבר להילחם עם כוחות אירגון הפת"ח אבל סלד מהאידיאולוגיה המרקסיסטית לאומנית של אותו אירגון שהושפע מברית המועצות. במקום זה הוא הטיף לאיחוד אסלאמי- פאן אסלאמיזם. לאחר שהתאכזב מהפת"ח ומאש"ף החילוניים, הוא עבר לאוניברסיטת אל-אזהר בקהיר שם הוציא דוקטורט במשפט מוסלמי. לאחר שהשיג את תואר הPHD (דוקטור) במשפט מוסלמי, הוא עבר לערב הסעודית. שם הוא הוציא פסק הלכה שניתן כתשובה לשאלה (פתווה, כי איג'תיהאד- חידוש בהלכה- אסור באסלאם הסוני כבר כמעט 1000 שנה אבל פתוות מותרות). לפי פסק ההלכה הזה, שניתן כתגובה לפלישת הסובייטים האתיאיסטים לאפגניסטאן, קיימת חובה דתית להילחם כנגד הפולשים, גם נגד הסובייטים באפגניסטאן וגם כנגד מדינת ישראל. כלומר מה שעשה עזאם הוא הכרזת ג'יהאד ברורה.
לפתווה קראו "הגנה על האדמות המוסלמיות- החובה הראשונה אחרי האמונה". המופתי הראשי של סעודיה תמך בפסק ההלכה הזה. לכן, עזאם הוא גם המורה הרוחני של אל-קאעידה וגם של אירגון החמאס: שתי תנועות שמקורן בתנועת "האחים המוסלמים".
עזאם רצה להתקרב לחזית האפגנית לכן עבר לעיר אסלאמאבאד בפקיסטאן ולימד שם באוניברסיטה. משם הוא עבר לעיר פשאוואר הצמודה לגבול האפגאני ולמעבר ח'ייבר הידוע לשימצה בין שתי המדינות שנודע כנתיב מעבר לטרוריסטים עד היום, וייסד שם את "משרד השירות" כדי להקים בעיר "גסט-האוסים" (אכסניות) ללוחמי ג'יהאד אסלאמיסטים שבאו להילחם כנגד הסובייטים הפולשים. המשרד סיפק שירותי תמיכה רוחנית וחומרית (בנשק) ללוחמי המוג'אהידין שנלחמו בסובייטים. בפשאוור היה לעזאם תלמיד עם הרבה מאוד כסף: אוסאמה בן לאדן הסעודי הסוני ממוצא תימני. הוא שיכנע את בן לאדן לממן את המאבק בסובייטים מכספו. עבדאללה עזאם השתכנע והצטרף בעצמו ללוחמים המוג'אהידין הטרוריסטים כנגד הפולשים הסובייטים באפגניסטאן. הוא חצה את הגבול והצטרף בעצמו ללחימה. בשנות השמונים הוא החליט להגדיל את רשת ההטפה והג'יהאד שלו: באישור המימשל האמריקני הוא הסתובב בחמישים ערים במזרח התיכון, באירופה ובארצות הברית והטיף לג'יהאד ולגיוס לוחמים לאפגניסטאן בקרב האוכלוסייה המוסלמית המקומית. הוא המשיך להיות מעורב גם בלחימה הפנים אפגאנית לאחר נסיגת הסובייטים מאפגניסטאן. הטליבאן עוד לא קם אז, לכן עזאם תמך ב"ברית הצפונית". לאורך כל הדרך נתמך עזאם בידי המודיעין הסעודי והפקיסטאני. לכל מי שטוענים ששליטת ישראל בפלסטינים היא הסיבה לג'יהאד העולמי: ללא התשתית הסעודית והפקיסטאנית לא היה ג'יהאד עולמי ולא משנה מאיפה עזאם הגיע.
הוא הוציא פסקי הלכה שהצדיקו הרג אזרחים חפים מפשע במסגרת הג'יהאד. הוא הרחיב את המושג באסלאם "מושריכין" (משתפים אלים נוספים לאל האחד) לכל מי שלא מאמין באסלאם הרדיקאלי ובעיקר נוצרים ויהודים. הוא פעל להפוך את הג'יהאד לעולמי. התהליך של הפיכת מוסלמים לכופרים בעיני מוסלמים אחרים נקרא "תכפיר". בתהליך זה תמך עזאם חלקית.
בסוף שנות השמונים פרץ ויכוח בין עזאם לבין הג'יהאד האסלאמי המצרי בראשו עמד מנהיג אל קאעידה היום, איימן א-ט'וואהירי הפלג של ט'וואהירי תמך בהשתת "תכפיר" על כל מי שאינו מוסלמי דתי רדיקאלי. כשהוקם אירגון החמאס בעזה בשנת 1987, עזאם תמך בו והאירגון משתמש בפסקי הלכה ובכתבי עזאם עד היום. עזאם טען כי לאחר אפגניסטאן, מרכז הג'יהאד צריך להיות בארץ ישראל כנגד היהודים. עזאם גייס גם ערבים פלסטינים להילחם באפגניסטאן ואימץ את מונח ה"איסתישהאד" (ביצוע פיגועי התאבדות מטעמים דתיים כנגד האויב) בנוסף לג'יהאד. ליוזמי פיגועי ההתאבדות במגדלי התאומים בספטמבר 2001 היה גם קשר כלשהו עם עזאם.
בשנת 1989 נעשו כמה ניסיונות התנקשות בו, לאחר שהתברר שהמסגד בו נשא דרשות בפשאוואר בפקיסטאן הפך למרכז גיוס ראשי של ג'יהאד עולמי בשיטת עזאם. היה ניסיון כושל לפוצץ את המסגד של עזאם והמודיעין הסעודי לחץ על עזאם לעזוב את אפגניסטאן. ב24 בנובמבר 1989 בעודו נוהג ברכב יחד עם בני משפחתו בפשוואר הופעל מטען נפץ אדיר בשלט רחוק שהרג את עזאם ובני משפחתו.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏טקסט‏‏
לייק
תגובה
שתף
Camelus_dromedarius_près_de_Mérindol_2

ספורט היאבקות הגמלים בתורכיה

היאבקות גמלים (Deve Güreşi דווה גורשי) בתורכיה
 
 
הוא ענף ספורט שבו שני גמלים זכרים מהזן המעורב Tülü (טולו, ראו בתמונה) מתאבקים, בדרך כלל בתגובה לנקבת גמל בחום שהובלה לפניהם. הוא נפוץ ביותר באזור האגאי של טורקיה, אך נהוג גם בחלקים אחרים של המזרח התיכון ודרום אסיה.
 
מנהג בן 2,400 שנים שמקורו במרכז אסיה, משם באו העמים התורכיים הקדומים. אורגן לראשונה על ידי נוודים תורכיים. לפני מאה שנים אגודת התעופה התורכית קיימה תחרויות כאלה כדי לגייס כסף לרכישת מטוסים עבור ממשלת תורכיה והצבא התורכי. בהמשך, ממשלות תורכיה ניסו לבטל את הנוהג כי מדובר בענף שנוי מאוד במחלוקת מבחינת זכויות וצער בעלי חיים. בשנות השמונים של המאה ה20 ממשלות תורכיה חידשו את המינהג כדי לעודד את המורשת הלאומית התורכית.
 
האירועים נערכו באופן היסטורי במהלך עונת ההזדווגות של הגמל והנאקה. הגמלים נלחמים על ידי שימוש בצווארם ​​כמנוף כדי לאלץ את יריבם ליפול. גמל מוכרז כמנצח אם מתחרהו נופל ארצה או בורח מהקרב. רוב הגמלים הלוחמים גדלים באיראן או באפגניסטן. גמל משובח יכול להימכר במעל 20,000 דולר.
 
האירועים יכולים מדי פעם להיות מסוכנים לצופים אם הגמלים מנסים לברוח דרך ההמון. במקרים מסוימים פורצים גם מריבות בין בעלי הגמלים.
 
ישנם כשלושים פסטיבלים שנתיים בטורקיה שלחוף הים האגאי מדי שנה מנובמבר עד מרץ. בערך מאה גמלים לוחמים משתתפים באירועים אלה, כאשר כל גמל מתחרה בערך בעשרה משחקים. אירועים תמיד מתרחשים בימי ראשון באצטדיוני כדורגל ונמשכים בדרך כלל עשר דקות כל אחד. בסוף העונה מתקיים לרוב טורניר אלופים בו מתחרים מיטב הגמלים.
 
האירועים האלה לא מומלצים לצפייה היות ומדובר בצער בעלי חיים ואירגוני זכויות בעלי חיים יוצאים נגד קיום אירועים כאלה.
271597834_2306382999509463_8211271370800928423_n

מבשרי האסלאם הקיצוני: אבו אל-אעלא אל-מודודי: הוגה האסלאם הסוני השיטתי הקיצוני המודרני.

נולד באווראנגאבאד שבהודו, כשהייתה תחת שילטון בריטי בשנת 1903. מת בשנת 1979 בניו יורק- לשם הגיע כדי לטפל במחלת הכליות שלו שהחמירה.
חוקר אסלאם, אידיאולוג ופילוסוף אסלאמיסט, משפטן, היסטוריון, עיתונאי, פעיל וחוקר פעיל בהודו הבריטית ולאחר מכן, בעקבות החלוקה, בפקיסטאן.
יצירותיו הרבות היו במספר תחומים: כ פירוש הקוראן, חדית', חוק, פילוסופיה והיסטוריה". רוב יצירותיו נכתבו בשפת האורדו, אך לאחר מכן תורגמו לאנגלית, ערבית, הינדית, בנגלית, טמילית, טלוגו, קנאדה, בורמזית, מלאיאלאם ושפות רבות אחרות.
הוא ביקש להחיות את האסלאם, שהיה לפי הבנתו "האסלאם האמיתי". הוא האמין שהאסלאם חיוני לפוליטיקה וכי יש צורך להנהיג שריעה ולשמר את התרבות האסלאמית בדומה לשלטון ארבעת הח'ליפים הראשונים של האסלאם במאה השביעית, הרשידון, ולנטוש את חוסר המוסריות, את החילוניות, הלאומיות והלאומנות וכן גם את הסוציאליזם, שלדעתו הוא השפעתו של האימפריאליזם המערבי.
הוא היה המייסד של ג'מאעת-א-אסלאמי, הארגון האסלאמי הגדול דאז באסיה. בזמן מאבק העצמאות ההודי, מאודודי והג'מאת-א-איסלאמי פעלו באופן פעיל להתנגדות לחלוקת הודו. לאחר החלוקה בין הודו לפקיסטאן, מודודי וחסידיו העבירו את המיקוד שלהם לפוליטיזציה של האסלאם ויצירת תמיכה בהפיכת פקיסטאן למדינה אסלאמית. הם נחשבים כמי שסייעו לעורר את הגנרל מוחמד זיא-אול-חק, שליט פקיסטאן דאז, להחדיר "שריעזציה" לפקיסטאן. עשרות אלפי חברים ואוהדים של האירגון שלו קיבלו משרות במערכת המשפט ובשירות המדינה. במהלך הממשל של זיא אול-חק. הוא היה הזוכה הראשון בפרס המלך הסעודי פייצל הבינלאומי על שירותו לאסלאם ב-1979. כמו כן, מודודי היה חלק מהקמתה וניהולה של האוניברסיטה האסלאמית של מדינה, אחת הערים הקדושות לאסלאם שבחבל החיג'אז שבערב הסעודית.
למודודי ומשפחתו היה את התואר "סיד"- כלומר נחשב כאחד מצאצאי נביא האסלאם מוחמד.
כשהיה בן אחת עשרה, התקבל מודודי לכיתה ח' ישירות במדרסה פאוקנייה משריקייה (תיכון מזרחי), אורנגבאד שבהודו הבריטית דאז, שהוקם על ידי שיבלי נומני, חוקר אסלאמי מודרניסטי המנסה לסנתז את הלימוד האסלאמי המסורתי עם הידע המודרני, ואשר עיצב את אורך החיים של מאודודי. התעניין בפילוסופיה (במיוחד מתומס ארנולד) וכן במדעי הטבע, כמו מתמטיקה, פיזיקה וכימיה. לאחר מכן עבר לדר-אל עולום (בית הידע, בית ספר דתי) מסורתי יותר בהיידראבאד. בינתיים, אביו עבר לבופאל – שם התיידד מודודי עם ניאז פתפורי, מודרניסט אחר. ב-1919, כשהיה בן 16, ועדיין מודרניסט בהלך הרוח, הוא עבר לדלהי וקרא ספרים של קרוב משפחתו הרחוק, הרפורמיסט סיד אחמד ח'אן. הוא גם למד אנגלית וגרמנית כדי ללמוד, באופן אינטנסיבי, פילוסופיה מערבית, סוציולוגיה והיסטוריה במשך חמש שנים מלאות: בסופו של דבר הגיע למסקנה שחכמי הדת האסלאמיים, העולמאא, לא התאמצו לגלות את הסיבות לעלייתה של אירופה, והוא עצמו הציע סיבות לכך. הוא למד את כתיבהם של רשימה ארוכה של פילוסופים שלימודם הפכה את אירופה למעצמה עולמית: הגל, קומטה, מיל, טורגו, אדם סמית', מלתוס, רוסו, וולטייר, מונטסקייה, דרווין, גתה והרדר, בין היתר. מבין המוסלמים, הוא הגיע למסקנה, שהעולמאא, חכמי הדת, לא הגיעו אפילו לאחוז אחד מכמות הפילוסופים שהייתה לאירופה להציע.
בשנות השלושים הוא החל לפתח את רעיונותיו הפוליטיים, ולפנות למטרת התחייה האסלאמית והאסלאם כאידיאולוגיה, בניגוד למה שהוא כינה "דת מסורתית ותורשתית". מאודודי נבהל מהדעיכה של השלטון המוסלמי באיזור היידראבאד שבהודו, מהחילוניות הגוברת והיעדר צניעות בקרב נשים מוסלמיות בדלהי.
באוגוסט 1941 ייסד מודודי את ג'מעאת-א-אסלאמי בהודו הבריטית כתנועה פוליטית דתית לקידום ערכים ומנהגים איסלאמיים.
האירגון התנגד באופן פעיל לחלוקת הודו, כאשר מנהיגה מודודי טען כי התפיסה הזו מפרה את הדוקטרינה האסלאמית של האומה. אירגונו ראה את החלוקה כיוצרת גבול זמני שיפריד בין המוסלמים זה מזה.
מודודי קבע כי על בני האדם לקבל את ריבונותו של אלוהים ולאמץ את החוק האלוהי, אשר מחליף חוקים מעשה ידי אדם, וכינה זאת "תיאודמוקרטיה", [47] מכיוון ששלטונה יתבסס על הקהילה המוסלמית כולה, ולא על חכמי הדת האסלאמיים, העולמאא. לאחר הקמת פקיסטאן ופיצול הודו ב1947, מודודי היגר ללאהור, שהפכה לחלק ממדינת פקיסטאן החדשה.
מודודי הקדיש את מרצו לכתיבת ספרים, עלונים ויותר מ-1000 נאומים והצהרות לעיתונות, והניח את הבסיס להפיכת פקיסטאן למדינה אסלאמית, אך גם עסק במגוון נושאים מעניינים בפקיסטאן ובעולם המוסלמי. הוא ביקש להיות מוגא'דיד, מחדש הדת . לתפקיד זה הייתה אחריות רבה שכן הוא האמין שמוג'אדיד "בכלל, חייב לבצע את אותו סוג של עבודה כמו שנעשה על ידי נביא.". בעוד שהמוג'אדידים קודמים חידשו את הדת, הוא רצה גם "להפיץ את האסלאם האמיתי" , שהיעדרו הביא לכישלון המאמצים הקודמים לחדש (תג'דיד) באסלאם". הוא היה מאוכזב מאוד לאחר ההתמוטטות האימפריה העות'מאנית, הוא האמין בראייה המוגבלת של המוסלמים את האסלאם ולא את היותו אידיאולוגיה ודרך שלמה לחיים. הוא טען שכדי להחיות את הגאווה האסלאמית האבודה, המוסלמים חייבים לקבל את האסלאם כדרך חיים שלמה.
מוודודי הושפע מאוד מרעיונותיו של התיאולוג הקיצוני מימי הביניים אבן תימיה, במיוחד מחיבוריו שהדגישו את ריבונותו של האל. מודודי הדגיש שג'יהאד חמוש הוא הכרחי לכל המוסלמים בני זמננו וכמו סעיד קוטב, ממייסדי ומבכירי תנועת "האחים המוסלמים", קרא ל"ג'יהאד אוניברסלי".
מודודי היה אחד מההוגים העיקריים של רעיון המדינה האסלאמית שתוקם על ידי ג'יהאד- ובכך השפיע על התנועות האסלאמיות הקיצוניות.
הוא תמך במודרניזציה אסלאמית אך שלל את רעיון ההתמערבות, החילוניות והלאומיות מכל וכל. הוא גם יצא נגד המיסטיקה האסלאמית- הצופיות ונגד הזרם האחמדי באסלאם, הנפוץ בהודו. הוא הסכים עם המודרניסטים האסלאמיים שהאסלאם לא מכיל שום דבר המנוגד להיגיון, ושהוא עדיף במונחים רציונליים על כל מערכות הדת האחרות. הוא לא הסכים עם הנוהג שלהם לבחון את הקוראן והסונה תוך שימוש בהיגיון כסטנדרט, במקום להתחיל מהטענה ש"התבונה האמיתית היא אסלאמית" ולקבל את הקוראן והסונה, ולא את התבונה, כסמכות הסופית.
עוד בשנות הארבעים קרא מודודי למהפיכה אסלאמית, וטען כי ה"מהפכה" שלו תושג "צעד אחר צעד" עם "סבלנות", שכן "ככל ששינוי פתאומי יותר, כך הוא קצר מועד.
לפי מודודי, לאסלאם הייתה "חוקה לא כתובה" שצריכה "להיות כתובה". החוקה לא תהיה השריעה אלא מסמך דתי המבוסס על "מוסכמות" שקבעו ארבעת הח'ליפים "הישרים" הרשידון, שהיו ארבעת הח'ליפים הראשונים של האסלאם (אבו בכר, עומר, עות'מאן ועלי) וכן על השריעה, הקוראן והחדית' (התורה שבעל פה המוסלמית).
מודל של ממשלה
בהרחיב כיצד צריכה להיראות ממשלת המדינה האסלאמית בספרו "החוק והחוקה האסלאמית", לקח מודודי כמודל את ממשלתו של מוחמד וארבעת הח'ליפים הראשונים ראש המדינה צריך להיות ראש הרשות המחוקקת העליונה, המבצעת והשופטת כאחד, אך תחתיו שלושת הרשויות הללו צריכוץ לפעול "בנפרד ובלתי תלוי זה בזה". ראש מדינה זה צריך להיבחר ועליו ליהנות מאמון המדינה, אך הוא אינו מוגבל לתקופות כהונה. מודודי שלל גם את הדמוקרטיה המערבית ואת הרעיון הדמוקרטי המערבי.
כשהייתה המהפיכה האסלאמית השיעית באיראן, הוא בירך עליה, למרות שהייתה מהפיכה שיעית.