היינו טירונים וזה היה מזמן

(c) כל הזכויות שמורות לכותב ולבעלי אתר Histerio
"מה זה"? צעקה פקידת הלישכה של המג"ד. "אני אומרת לכם, זה החזית הדמוקרטית לשיחרור פלסטין עשו את זה. האמריקנים הולכים להיכנס לעזה ולהפוך הכל. יש עוצר יציאות ולא נצא מכאן". הביטה בתמונות בטלוויזיה בלישכה שבה נראו מגדלי התאומים עולים באש ואחר כך מתמוטטים. ואני, שנה וקצת בצבא, עוד חייל צעיר, עומד ומסביר לה שרוב הסיכויים שמדובר באירגון הטרור האסלאמי הבינלאומי אל-קאעידה, שפוצץ שלוש שנים וחודש לפני את שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה. אמרתי לה שאין מצב שאירגון פלסטיני קטן יכול לעשות פיגוע בקנה מידה כזה. והאירוניה היא, הוספתי, שדווקא ארצות הברית ובעלות בריתה סעודיה ופקיסטן הן שבנו את האירגון הזה, כדי להילחם בסובייטים. התאריך היה 11 בספטמבר 2001. ההלם היה גדול. אבל ההלם שלי היה גדול עוד יותר שנה וחודש וכמה שבועות לפני כן, כשהתגייסתי. תבינו. אני הייתי כל תקופת בית הספר ברווז צולע, בקושי רץ. ופתאום בא לי הג'וק שאני צריך להתגייס לקרבי. ורק קרבי. בסופו של דבר שיבצו אותי, לאכזבתי, למה שנחשב אז גדוד קרבי מעורב, למרות שהטירונות וקורסי ההכשרה היו נפרדים יחסית לבנים ולבנות. את הטירונות עשיתי בבסיס מאובק אי שם בנגב, קראו לזה רובאי 03. כלומר קרבי אג"מי. לא חי"ר. פתאום מתלמיד תיכון שהתרגל לקום בבוקר, להגיע בשבע וחצי ברגל לבית הספר ולחזור בשעה שלוש וחצי הביתה ואז לאכול ולראות טלוויזיה, פתאום אני נמצא במחלקה עם עוד שלושים איש ששונים ממני בתכלית. אומנם זה היה אוגוסט, ובתקופה שבין הנסיגה מלבנון לאינתיפאדה השנייה. הספרות בלוח השנה כבר התחלפו ל2000 והמילניום השלישי, האמיתי, עמד להתחיל למעשה בינואר 2001- שאז אסגור 5 חודשים בצבא. בין לבין. וגם המוטיבציה הייתה בהתאם. והאיכות. בין לבין. יעני לא משהו. אבל לפני הגיוס, עשיתי ריצות ואימונים מטורפים כדי להפוך מברווז צולע לפייטר. אבל לחווייה האמיתית לא התכוננתי באמת.

וכך היה התפריט בטירונות: תרוצו לפה, תרוצו לשם, תסיידו פה, תסיידו שם, השכמות באמצע הלילה. "אלף הקפצה"! וחודשים בודדים לאחר ששיננתי כל מיני נוסחאות במתימטיקה ואירועים היסטוריים שקראו לעם היהודי בשביל מבחני הבגרות, פתאום בא איזה מפקד שמבוגר ממני בקושי בשנה עם שרוך ירוק וכובע טמבל וצורח עליי: "מצב 2"! ואני לא יודע על מה הוא מדבר. ואז פתאום צריך לישון עם נשק. ולהיות צמוד לאם-16 ארוך וגם לעשות לו אמבטיית שמן כל יום. בסופו של דבר לאורך הטירונות הרובה נשאר יותר נקי ממני. וכשחולים אין יותר אישור מהרופאה לבית הספר על היעדרות אלא צריך לעמוד בתור למסדר חולים ואז יש חובש ואם הוא רואה לנכון שהמצב מתאים לכך הוא שולח לרופא. וכמובן, האוהלים. הריח של הגומי של איזור האוהלים בטירונות עומד לי באף עד היום. קיפול שמיכות. ולהיזהר, כי יש בהן סקביאס. וצעקות- מי שצועק נחשב הכי גבר. ואין יותר לקום בלילה ולהכין לעצמי תה מקומקום חשמלי. מקסימום לפתוח מימייה מעופשת ולשתות מים. ובשביל מה אני אומר לעצמי כל הזמן, בשביל מה אני עושה את זה? כדי לשרת בגדוד שרובו בנות? איפה הלוחם פה? רצינו להיות לוחמים! והחייל שהכי מחפש לא לעשות כלום ולקבל פטורים ו"גימלים" שוכב באוהל עם עוד פטור שקיבל מהרופא ושר בקול התרנגול שלו, כמו סרג'יו קוסטנצה: "אנחנו גדוד של לוחמים, במחבלים נלחמים"… כשכולם מתזזים סביבו ומתפקעים מצחוק. הגענו לסוף חודש ספטמבר. ראש השנה בפתח ואנחנו עומדים לסיים את הטירונות. ואז התחילה האינתיפאדה השנייה. שמועות על הקפצות, על עוצר יציאות, כולם אכולים מעצבים. בסופו של דבר בקושי הגענו הביתה- כשהבית שהיה בעבר מובן מאליו כבר הופך לאיזו מטרה רחוקה, מחוז חפצנו הנשגב. "א' זה אוהל, ב' זה בית, ג' זה מה שמפריד ביניהם", היה כתוב על הקיר של השירותים בבסיס. וכשחוזרים מהבית כבר יש התפרעויות בכל הארץ, אבל בשבוע האחרון של הטירונות, ביום ראשון מגיעים לבסיס מהסעה מהתחנה המרכזית של באר שבע. ותוך כמה שעות מודיעים לנו: "יש לכם מסע כומתה". והכוונה היא ללכת עשרות קילומטרים בטור ולשמור על אותו קצב עם האחרים, כשאני סוחב על עצמי מטען כבד. אבל במהלך המסע אני שומע התפוקקות מכיוון שרירי הגב, ונופל. אז סוחבים אותי לנקודת הסיום, ממש בישורת האחרונה, כשחלק מהדרך אני עושה בג'יפ. מעתה אגיע למה שנקרא "אימון מתקדם", שעשינו אותו דווקא בבסיס במרכז הארץ, עם גב כואב ושרירים דוויים. ובינתיים, הארץ גועשת. אינתיפאדה שנייה במלוא עוזה, הקפצות וחוויות לא נעימות. וגם ביקורים תכופים אצל הרופא. אחרי כמה חודשים, ליתר דיוק חודשים רבים, כולל גיחה קצרה לקו, וניסיון כושל להישאר ער בלילה אל מול מכשיר תצפית, קיבלתי פטור מפעילות פיזית מהרופא, בדרך להורדת פרופיל. ואז שיבצו אותי במשרד כוח האדם בגדוד שאליו השתייכתי, ששכן במרכז הארץ. שם הייתי בהתחלה נספח. כלומר, מנפלאות המערכת הצבאית: במקום בו יש תקן לקצין, איש קבע ושני מש"קים, שכנו לא פחות ולא יותר 16 חיילים, רובם נספחים שאין מה לעשות איתם. אבל מה שטוב, שהמשרד היה ממש ליד הלישכה, לישכת המפקד, שהיא הליבה של הגדוד. ולמג"ד היו פקידות שנראות טוב. מאוד טוב. אבל ההבנה שלהן בעניינים מדיניים-ביטחוניים הייתה כמו ההבנה שלי בניהול סוכנות דוגמניות. ואז הגענו ל11 בספטמבר. אני כבר עמדתי לתפוס תקן במשרד, ועבדתי קשה בשביל זה. וכך הפכתי לפרשן לעניינים מדיניים-ביטחוניים לכמה דקות, רק כדי להרגיע פקל"שית מבוהלת.


קצת

האתר של דף הפייסבוק "אני יודע שאני לא יודע" עוסק בהיסטוריה, טלנובלות, פוליטיקה, מזרח תיכון, עיתונות וטלוויזיה פרטי יצירת קשר: דף פייסבוק של האתר: אני יודע שאני לא יודע דף פייסבוק נוסף: Histerio Harun טוויטר: Histerio5@ כתובת מייל וגוגל פלוס: histerio33@gmail.com

מחכה לתגובתך