Category Archives: פוליטיקה

עכשיו בחדשות-תימן: הניסוי האדום במזרח התיכון

ביומיים האחרונים עלה לכותרות החדשות והעיתונים סיפורו של עלי עבדאללה צאלח, נשיא תימן במשך 33 שנים (12 שנים כנשיא צפון תימן, 21 שנים כנשיא תימן המאוחדת) ולמעשה מי שאיחד את תימן למדינה אחת, איחוד שהחזיק במשך 22 שנים בין 1990 ל2012. צאלח, קצין צבא בכיר במקורו ואחרון השליטים הערביים הלאומנים, שבעבורו מוצאו הדתי (שיעי-זיידי) היה פחות חשוב מלאומיותו וממוצאו השבטי, הצליח לאחד בזמנו 200 שבטים למדינה אחת. אבל ה"אביב הערבי" והסיכסוך השיעי-סוני גבה את מחירו מתימן, צאלח התפטר ב2011 לאחר הפגנות ענקיות שהתנהלו אצלו ברחבי המדינה ובלחץ בעלי בריתו דאז הסעודים והעביר את תפקידו לסגנו הסוני מדרום תימן, עבד רבו מנצור האדי. צאלח עצמו לא פרש מפוליטיקה, אלא התמקד בפעילות מפלגתית במסגרת מפלגתו "הוועידה העממית הכללית" ובשנת 2014 עבר בעצמו לתמוך בשיעים החות'ים, "חיזבאללה של תימן"- שבט שיעי שמוצאו מהעיר סעדה בקצה הצפוני של המדינה שניהל מלחמת גרילה ארוכה וזכה לחסות איראנית נרחבת.
לאחר שצאלח וכוחותיו עברו לתמוך בחות'ים בשנת 2014, זה איפשר להם להשתלט על הבירה, צנעא, בעוד הנשיא המכהן האדי וצבא תימן הלגיטימי ברחו לדרום המדינה והתיישבו בבירת הדרום לשעבר, עדן. בכך נפתחה מלחמת אזרחים איומה בין החות'ים בצפון תימן להאדי וכוחותיו (יחד עם אנשי אל-קאעידה) הסונים, מלחמה שהפכה את תימן למקום הגרוע ביותר לחיות בו עלי אדמות ולמדינה שוב מפוצלת ומוכת רעב.
בסוף השבוע הראשון של דצמבר 2017 התחוללה למעשה תפנית בסיכסוך הסוני-שיעי בין איראן לערב הסעודית: צאלח יצר קשר עם איחוד האמירויות ביודעו כי זה יאפשר לו להתחבר מחדש לסעודיה, שעכשיו נמצאת תחת שילטון חדש ושונה מזה שהורה לו להתפטר בזמנו. הוא שבר שוב ברית שכרת, הפעם עם איראן והחות'ים, ופנה שוב לצד הסוני שמובילה סעודיה. שלושה ימים לאחר שהודיע על התנתקותו מהחות'ים ומאיראן, בדרך מהעיר צנעא לכיוון העיר מארב שבמרכז המדינה ששם נמצאים חיילים מהצבא הלגיטימי התימני בראשות הנשיא האדי, חוסל צאלח בRPG הישר לתוך הרכב שלו על ידי החות'ים הנבגדים, מה שנתן יתרון שוב לציר האיראני בלחימה. בתוך כך, שיגרו בשבועות האחרונים החות'ים טילים איראנים ארוכי טווח לאבו דאבי ולערב הסעודית, ואני לא אתפלא אם יום אחד יבוא להם הרעיון לשגר טילים איראנים ארוכי טווח גם לכיוון מצרים וישראל…..
אגב, הנהגת החות'ים היא צעירה. המנהיג שלהם, עבד אל-מלכ אל-חות'י, הוא בן 38 ונאומיו מזכירים מאוד את נאומיו של חסן נסראללה מלבנון, מנהיג חיזבאללה שיכול להיות אבא שלו לפי גילו. נשיא צפון תימן בפועל הוא צאלח אל-סמאד, בן גילו ובן משפחתו של עבד אל-מלכ אל-חות'י, וכמובן הוא פועל מטעם "אגודת אנשי האל", הלא הם שבט החות'י החזק, כאמור "חיזבאללה של לבנון".
עוד משהו: בעוד לחיזבאללה יש ערוץ טלוויזיה בשם "אל-מנאר", לחות'ים יש ערוץ טלוויזיה שהוא חיקוי של "אל-מנאר", "אל-מסיירה". בערוץ זה שודרו התמונות שבהן נראה מייסדה של תימן המודרנית, עלי עבדאללה צאלח, הרוג עם פגיעה בראשו. שש שנים ושלושה חודשים אחרי חיסולו של מועמר קדאפי בידי המורדים בלוב, חוסל שליט ערבי שני שהודח במהומות "האביב הערבי". בכך גם סוכלה מזימתו של צאלח להפוך לשליט הראשון שמודח במסגרת "האביב הערבי" שחוזר לשילטון במדינתו, הפעם בחסות סעודית.
וזהו סיפורה של תימן ושל "הניסוי האדום" שהתחולל ועודנו מתחולל בה:

מזה שנתיים מתנהל מבצע "רעם מתפרץ", אותו מנהלת ערב הסעודית כנגד שבט החות'ים, שמרכזו בעיר סעדה שבצפון תימן (מוצאם של רבים מיהודי תימן הוא מהעיר הזאת), שנמצאת, איך לא, ממש על הגבול הסעודי. אותם שבטים, שאמונתם היא שיעה "זיידית", או "שיעה מחומשת", כלומר פלג פחות משיחי ויותר רציונלי של האסלאם השיעי שמאמין כי הנהגת האסלאם עברה לצאצאיו הישירים של הנביא מוחמד, דרך בן דודו וחתנו עלי, שהחל בשושלת של "אמאמים" שנמשכת עד היום (בעוד שהשיעה התרי-עשרית, השיעה המקובלת ביותר באיראן, בעיראק ובלבנון- מאמינה שהצאצא השנים-עשר, האמאם מספר 12 בשושלת, נעלם ועתיד לחזור ולגאול את האנושות)- החלו למרוד בשנת 2004 כנגד השילטון התימני, שבראשו עמד הנשיא שאיחד את תימן המודרנית, שעד 1990 הייתה מפולגת לצפון ולדרום, עלי עבדאללה צאלח החילוני.
סיפורם של החות'ים, שעוררו את החשש והזעם של מדינות המפרץ עת נעו לפני כמה חודשים דרומה וכבשו את בירת תימן, צנעא, ומשם נעו עוד יותר דרומה-מה שנתן להם ניצחון זמני במרד, מגלם את סיפורה של תימן כולה והפילוגים שבה.

מדוע אני קורא לתימן "ניסוי אדום"? היות ומדינה זו, שהיא כשלעצמה מדינה שמפולגת היטב בין שבטים, אמונות וזהויות מקומיות לפי מחוז או עיר, כמדינה חלשה, הייתה ועודנה שדה קרב בין מעצמות, מה שגורם למלחמות רבות בה, וכן שדה ניסוי לאידיאולוגיות שונות: ממלוכנות, קומוניזם ונאצריזם-בשנות השישים של המאה העשרים, ועד אסלאם רדיקלי ביותר וכמובן שדה הניסוי הכושל ביותר, מבית מדרשו של נשיא ארה"ב הקודם אובמה, שנקט בגישת שמאל רדיקלית- הניסוי "הדמוקרטי" במדינות ערב, שהחל לפני ארבע שנים ויותר.

אכן, תימן מחולקת לפי שבטים וגם אמונות, אך ישנה חלוקה ברורה במדינה הזו, שהייתה תקפה עד שנת 1990 ועודנה רלוונטית היום: החלוקה בין צפון תימן לדרום תימן. צפון תימן, שמשתרעת מאיזור סעדה בצפון עד למבואות הצפוניים של העיר עדן בדרום, קיבלה את עצמאותה בשנת 1918 עת התפטרה סופית מהשילטון העות'מאני. בצפון תימן רוב האוכלוסייה השבטית מאמינה באסכולה הזיידית של האסלאם השיעי, ואילו מיעוט האוכלוסייה מאמין באסלאם הסוני, שהוא בעצם האסלאם המקובל, כי 85 אחוז מהמוסלמים הם סונים. ואילו בדרום תימן, שהשתרעה מעיר הנמל עדן מזרחה, עד למדבר חדרמות (הלא היא חצרמוות המקראית) ולגבולה עם סולטאנות עומאן, רוב האוכלוסייה השבטית מאמינה באסלאם הסוני, האסלאם של הרוב.
מצד שני, דרום תימן נושאת עימה פרדוקס: מצד אחד, מדובר בחלק העשיר של תימן מבחינת מוצא לים, שליטה על מעברים (המעבר העיקרי הוא באב אל-מנדב, שבעצם פותח את ים סוף לאוקיינוס ההודי, מחבר ימית בין יבשות אסיה ואפריקה שנמצאות משני צדדיו ומאפשר תעבורה מים סוף החוצה בכיוון דרום), מכיל את נמל עדן החשוב מבחינה אסטרטגית ומסחרית (שולט על פתח האוקיינוס ההודי, מה שנקרא "מפרץ עדן"), מכיל את הנפט המועט שנמצא בתימן וכן תעשיית דייג ענקית, ומצד שני, איזור זה מכיל מדבריות ואוכלוסיות נידחים, שניתן "להלביש" עליהם כל אידיאולוגיה קיצונית.
והכי חשוב: איזור דרום תימן היה נתון לשילטון בריטי עד שנת 1967, עת תנועות שיחרור מדרום תימן הצליחו להביס את הבריטים, בעיקר תודעתית, וקיבלו לבסוף את השילטון. העניין הוא שתנועות השחרור, שאותן הרכיבו בני איזור עדן ובני שבטי המדבר שנמצא בדרום תימן, היו בדומיננטיות מרקסיסטית-קומוניסטית ונהנו ממימון רחב ומשטיפת מוח אידיאולוגית של ברית המועצות הקומוניסטית, שרצתה לשלוט על נתיב המעבר הכל כך חשוב הזה. לאחר השחרור ב1967, הפכה דרום תימן ל"רפובליקה סוציאליסטית עממית", כלומר המדינה הקומוניסטית היחידה במזרח התיכון. מדינה זו, שבירתה הייתה עיר הנמל הדרומית עדן, הייתה חילונית באופייה, מנהיגיה נשבעו לבטל את השבטיות ולצמצם את תפקיד הדת במדינה, והיא שימשה מעין התגרות של ברית המועצות בשאר מעצמות המערב, וכן התגרות חילונית בשכנתה מצפון, ממלכת ערב הסעודית הידועה בדתיותה.

בינתיים, בצפון תימן, התחוללו בשנות השישים של המאה העשרים גם שינויים: במדינה זו שלט "אימאם" ששימש כמנהיג הזרם הזיידי (ובבקשה לא לבלבל את השיעים הזיידים עם היזידים שנמצאים בעיראק, או עם יוצאי העיר יזד שבאיראן, כי מדובר בקבוצות שונות לגמרי בלי שום קשר וקירבה ביניהן) השיעי, גם מנהיג דתי וגם מנהיג פוליטי. הוא עמד בראש הפלג הפוליטי שהוגדר כ"מלוכנים", ונהנה, איך לא, מתמיכת ערב הסעודית, שגם הייתה דתית מלוכנית, ולא ראתה בשיעים הזיידים איום, כי מדובר בפלג השיעי שהכי קרוב לסונים מבחינה דתית. מצד שני, בקרב השבטים בצפון תימן ובצבא של אותה מדינה החלה להתעורר תסיסה כנגד האמאם הדתי. קצינים חילוניים, ששאבו את תמיכתם ממצרים שנשלטה באותה את על ידי גמאל עבד אל-נאצר, התמרדו, והחלה מלחמת אזרחים במדינה, כשסעודיה המלוכנית תומכת בשילטון הדתי, ומצרים הנאצריסטית תומכת בשילטון הקצינים, שילטון חילוני-רפובליקני. אל המלחמה הזאת בין שמרנים ורפובליקנים הצטרפו חיילים סעודים מצד אחד, וחיילים מצרים מהצד השני (כשמצרים אף משתמשת בנשק כימי במלחמה). המלחמה הזאת הייתה ממש "בוץ" עבור המצרים, מה שהחליש את הצבא של עבד אל-נאצר והוביל לתבוסתו במלחמת ששת הימים כנגד ישראל לאחר מכן. בסופו של דבר, האמאם הובס, הסעודים נסוגו והרפובליקנים החילונים עלו לשילטון. הנאצריזם והחילוניות ניצחו את המלוכנות והדתיות, בשדה הקרב הזה בין סעודיה למצרים.

בשנת 1978 התחולל בצפון תימן שינוי: קצין צבא בשם עלי עבדאללה צאלח, שידע ליצור קשרים מעולים עם בני השבטים השונים, שיעי-זיידי בדתו אך חילוני באורח חייו ובתפיסתו, עלה לשילטון. בינתיים, בדרום תימן, התחוללו פילוגים בתוך המפלגה הקומוניסטית היחידה ששלטה במדינה מזרח-תיכונית: בין לניניסטים, מרקסיסטים ומאואיסטים (תומכי המייסד של סין הקומוניסטית, מאו טסה טונג, והאידיאולוגיה שלו), וכן בין קומוניסטים שמרנים ורדיקלים לבין קומוניסטים מתונים, מה שהביא למלחמת אזרחים בתוך דרום תימן בין שני הפלגים, הרדיקלים והמתונים. ומה עמד מאחורי הפילוגים במלחמה? כמובן, שיוך שבטי. המדינה החלה להתפורר כשהשבט של הנשיא החל להילחם בשבט של ראש הממשלה, בשילטון שנשבע לבטל את השבטיות……
מצד שני, ברית המועצות החלה להתפורר, כשמי שפירק אותה היה הנשיא האחרון שלה, מיכאיל גורבצ'ב. עלי עבדאללה צאלח ראה את הפילוג אצל אחיו מדרום, וניצל את ההזדמנות לפעול למען איחוד תימן כולה. מאמציו נשאו פרי במאי 1990, עת אוחדו צפון ודרום תימן בהסכם בין המדינות, צאלח הפך לנשיא המדינה המאוחדת, שבירתה צנעא, ומזכיר המפלגה הקומוניסטית של דרום תימן, עלי סאלם אל-בייד, הפך לסגנו. האיחוד היה קשה: לאחר 4 שנים התמרד אל-בייד כנגד הנשיא, ברח לדרום והנהיג מרד כושל נגד צאלח יחד עם השבטים. את אל-בייד, שברח ללונדון, החליף לאחר מכן עבד רבו מנסור האדי, קצין צבא ומנגנון מוביל מהעיר עדן שבדרום תימן. האידיאולוגיה השלטת בתימן המאוחדת הייתה לאומית-חילונית-רפובליקנית.
עם התפוררות הקומוניזם, השליכו מעליהם שבטי הדרום את האידיאולוגיה השמאלית-חילונית הזאת והחליפו אותה ב"חזרה למקורות", אך גם באופן קיצוני: החלו לאמץ את האסלאם הרדיקלי הסוני, מה שהפך את המדבר בדרום תימן המאוחדת למאחז העיקרי של "אל-קאעידה". בינתיים, בקצה הצפוני של תימן, החלה תסיסה בקרב השבטים שסבבו את משפחת אל-חות'י, משפחה של מטיפים דתיים שיעים-זיידים. החות'ים טענו כי העושר ומוקדי הכוח של המדינה מחולקים לרעתם, וכי הם לא מרוויחים מהאיחוד או מהשילטון המרכזי של עלי עבדאללה צאלח, שידע בתבונתו להחזיק את המדינה המאוחדת, היות והיה איש צבא חזק ובעל קשרים הדוקים עם ראשי השבטים במדינה כולה, אותם החל לשלב במנגנוני השילטון. החות'ים, שבאו מהאיזור העני ביותר של צפון תימן, שהייתה ידועה כאחת המדינות העניות במזרח התיכון, החלו לקבל מימון ונשק מאיראן.

בראשית שנות האלפיים התחזק אירגון אל-קאעידה בדרום, יזם פיגועים בתימן ובסביבתה, ומצד שני, בצד הצפוני ביותר, התחזקו והתחמשו החות'ים. שלטונו של צאלח החל להתערער, אך עדיין החזיק מעמד. צאלח היה ידוע בשיתוף הפעולה שלו ובנאמנותו ההדוקה לאמריקנים ולמלחמתם בטרור, וכן לסעודים, שגם תמכו בו. ואז, בשנת 2011, החל ה"אביב הערבי", בעידודו של הנשיא האמריקני אובמה. אובאמה המשיך את יישום הרעיון ההזוי, שהחל בו קודמו ג'ורג' בוש הבן, של דמוקרטיזציה במזרח התיכון-רק הפעם בגירסה שמאלית רדיקלית, שתמכה במתן דמוקרטיה למדינות המזרח התיכון גם אם תנועות כמו האחים המוסלמים ומדינות כמו איראן האסלאמיסטית ינצלו את הואקום באותן מדינות ויתפסו את השילטון. בעיניו, צאלח, למרות נאמנותו, היה רודן ששנוא על עמו. אז, בעידודו של אובמה ובהפעלה של "האחים המוסלמים", החלו הפגנות למען הפלת צאלח, ששלט בתימן במצטבר במשך 33 שנים, והתכוון למנות את בנו, אחמד, לממשיכו. מיליונים מילאו את הכיכרות הגדולות במדינה, בדרישה ל"שינוי ורפורמה". צאלח אף נפצע בפיגוע שהתרחש בארמון הנשיאות בצנעא ונכווה בכל גופו. בשנת 2012 הסעודים, שהעניקו במדינתם טיפול רפואי לצאלח ושיקמו אותו לגמרי, החלו ללחוץ עליו להתפטר, בין היתר כי העדיפו כי סגנו הסוני, עבד רבו מנצור האדי מהדרום, ישלוט במדינה. צאלח התפטר, העביר במסגרת הסכם שנקרא "היוזמה המפרצית" את השילטון להאדי, שנבחר ברוב מוחלט בבחירות שנערכו לאחר מכן, והוקמה בתימן ממשלת אחדות שהכילה את כל הפלגים. בנו של צאלח, אחמד, עוד החזיק בעמדה בכירה של מפקד המשמר הרפובליקני.
בשנת 2013 החליט האדי להדיח את אחמד צאלח מתפקידו ומהצבא. אביו, שראה את בגידתו של סגנו ואת בגידתם של הסעודים ואובמה בו למרות נאמנותו, הורה ליחידות שמורכבות מאנשיו ומתומכיו "לעבור צד", ולהצטרף למורדים החות'ים השיעים-זיידים, שהתקדמו מכיוון צפון אל הבירה צנעא. שערי עיר הבירה נפתחו בפני החות'ים, שפעלו בהדרכת צאלח, שתפסו בפברואר השנה את מנגנוני השילטון המרכזיים ואת כלי התקשורת הממלכתיים. הצבא התימני בשליטת צאלח יחד עם החות'ים שבתמיכת איראן החלו להתקדם לאיזור באב אל-מנדב האסטרטגי וגם לכיוון העיר עדן, שהפכה למעוז של מתנגדי החות'ים ואליה נמלט מצנעא הנשיא האדי, שהיה נתון במעצר בית מזה כמה חודשים. ההתקדמות הזאת עוררה את זעם הסעודים, שכאמור, פתחו שלשום במבצע להדחת החות'ים שפועלים בהדרכת איראן. המבצע מתנהל בינתיים בהפצצות מהאוויר, כשאיראן מזהירה מפלישה קרקעית ואומרת כי זו תהיה הכרזת מלחמה, מה שיהפוך את תימן סופית לשדה קרב בין איראן וסעודיה, ויוסיף לשדה הקרב בין השיעים לסונים שמתחולל כיום גם במדינות אחרות.

סידרת פוסטים חדשה, על איראן.

שלום,

בתקופה האחרונה, שמתי לב שנותרתי חריג בשטח: רוב הידיעות בטלוויזיה עוסקות באיראן, בעוד הבלוג שלי מתמקד בתורכיה ובאימפריה העות'מאנית. לכן, החלטתי לבקשת הקהל, לכתוב סידרת פוסטים על איראן, מהיסוד: על ראש השנה האיראני, הנוהרוז, שמקורו לפני האסלאם, ונחגג שלשום ב21 במרץ, על האסלאם השיעי, פלגיו וכיתותיו (איראן היא מדינה שיעית, עם שילטון דתי שיעי), על הספווים (שהביאו במאה החמש עשרה את השיעה לאיראן, ובעיקר על שאה אסמאעיל ושאה טאהמאספ, שמוזכרים בסידרה "הסולטאן"), על המהפיכה האיראנית, הסכנה האיראנית, על השיעים בלבנון ובעיראק, שנתונים להשפעת איראן, על אוכל פרסי ויהודי פרס, וכמובן "הנוסע הוירטואלי"- אתרי תיירות ומסלולי תיירות עיקריים (אך לא מומלצים בעליל) באיראן-ולא מתוך כוונה שמישהו חלילה יסתכן ויחשוב אפילו לבקר שם.

אגב, זה נכון שאיראן שולטת על 4 בירות ערביות: דמשק (דרך אסד), ביירות (דרך החיזבאללה והנוצרים שתומכים בו), צנעא בירת תימן, ובגדד (דרך הממשלה השיעית ששולטת בחלק מעיראק).

אגב, הנה אנקדוטה קטנה: פירוש המילה "בגדאד" בפרסית הוא "האל נתן", או "נתן אל, נתנאל". מדוע? בפרסית לא מודרנית בג משמעותו בע', כלומר אלוהים, ו"דאד" בפרסית זה "נתן". בגדאד הייתה הבירה הקדומה של פרס הסאסאנית, ששלטה בימי ראשית האסלאם באיזור שבין נהרות הפרת והחידקל.

הניאו עותמאניזם והסדרות התורכיות

מדיניות ה"ניאו עותמאניזם", שהיא מגמה של ממשלת תורכיה הנוכחית, שעומד בראשה אותו אדם משנת 2002 להחזיר את תורכיה להיות מעצמה מדינית, צבאית, כלכלית ותרבותית באה לידי ביטוי גם בטלנובלות התורכיות.

החל מאמצע העשור הקודם, של ראשית שנות האלפיים, נפוצות אופרות סבון תורכיות בכל רחבי המזרח התיכון, כשהמפורסמות שבהן הן הבאות: "מנקשה וחליל", "אזל (שלדעתי פחות טובה ממנקשה וחליל)", "אהבה אסורה" הסוחף בכיכובה של ברן סאאת השווה ביותר, שמככבת גם ב"פטמגול", וכמובן, אופרת הסבון מספר אחד, הנפוצה ביותר בעולם, ההיסטורית והסוחפת שקוראים לה "המאה המפוארת" או כמו שאנו מכירים אותה "הסולטאן".

הבעייה המרכזית בטלנובלות היא שהן מציפות מעל פני השטח נושאים שהם טאבו, אסורים לדיון, במדינות שמרניות כגון מדינות המפרץ ושאר מדינות ערב השמרניות, כמו: רומנים מחוץ לנישואים, נישואים בכפייה, ואני רוצה להזכיר את הסצינות המזעזעות ממנקשה וחליל, נישואין בגיל צעיר מאוד, אלימות במשפחה וניצול של נשים בכלל. אל לשכוח כי יש פה דילמה: ממשלת תורכיה ב12 השנים האחרונות היא ממשלה דתית, שמונהגת על ידי מפלגה אסלאמיסטית שמרנית לא מאוד קיצונית בשם "מפלגת הצדק והפיתוח", שמנהיגה הוא טייפ ארדואן. מצד שני, מפיקי, במאי ושחקני אותן סדרות הם חילוניים. רואים שם שתיית אלכוהול, נשים בלבוש חושפני, סצינות של אהבה ואף סצינות מין לא פורנוגרפיות (כמו שאהזאדה מהמט ושפחתו החמודה ביותר אתמול) ואף יש שם מסרים סמויים לשבור את הערכים המסורתיים, בייחוד במה שנוגע לנשים ומעמדן בחברה- העותמאנית של אז והתורכית של היום. ברחבי המזרח התיכון עלו אחוזי הגירושין בגלל הטלנובלות… נשים פשוט רוצות להיות מאושרות ולהתחתן או לחיות בזוגיות עם מי שהן רוצות, ללא נישואין כפויים.

מצד שני, תאמינו לי שמתוך היכרות עם ממשלת תורכיה הנוכחית, אילו רצה ארדואן שהסדרות לא ישודרו, הן לא היו משודרות. הקהל מרותק לסדרות האלה. הן שונות מטלנובלות דרום אמריקניות לדוגמא, שיש להן סיום טוב. לטלנובלות תורכיות אין בדרך כלל סוף טוב. סופה של הסידרה "הסולטאן" הוא ידוע כי הסיפור ההיסטורי ידוע.

כשאני אומר "קהל" אני לא מתכוון רק לקהל התורכי, שארדואן רוצה לתת לו "לחם ושעשועים" בזמן שהוא והאידיאולוגיה האסלאמית שלו משתלטים אט אט על המדינה על חשבון החילוניות נוסח מייסד תורכיה המודרנית כמאל אתאתורכ. אני מדבר על השתלטות תרבותית איזורית של תורכיה, הפעם באמצעות טלנובלות, כשבעבר עשו זאת דרך מלחמות. כל צופי הסידרה מחוץ לתורכיה מתוודעים לנופים של תורכיה בייחוד של איסטנבול בירת האימפריה לשעבר, אחת הערים היפות בעולם שהפכה לא מזמן ליעד המתויר ביותר בעולם. ארדואן יודע היטב שהסדרות משודרות בעיקר באיזורים שהיו תחת שליטת האימפריה העותמאנית, במזרח התיכון ובבלקן, לכן יש גם התוודעות לשפה התורכית. יותר ויותר אנשים במדינות ערב ובבלקנים נרשמים לקורסי תורכית בגלל הטלנובלות. בישראל יש קורסים בתורכית באוניברסיטאות השונות (מתקיימים בשעות הבוקר והצהריים) ובאירגון "ארקדאש" של יוצאי תורכיה (מתקיימים בשעות הערב), שמושכים אליהם צופי טלנובלות תורכיות. כמו כן, הצופים במדינות שמרניות כמו פקיסטאן ומדינות ערב מתוודעים לכך שעם כל זה שיש בתורכיה ממשלה אסלאמית, התרבות במדינה זו היא לא כל כך שמרנית כמו במדינות הללו. האסלאם בתורכיה הוא יותר "רך", ואפילו מיסטי-עממי, בדומה לאסלאם שבתוניסיה ומרוקו לדוגמה.

כמו כן, הסדרות מגדילות בכלל את התיירות בתורכיה ואפילו מגדילים את מספר האנשים שעושים עסקים עם תורכיה. אני חייב לציין שחברות בנייה תורכיות בונות בכל רחבי העולם, והביקוש לבנייה תורכית רק הולך וגודל. הגדילה לעשות הסידרה "הסולטאן", שאומנם ארדואן התרגז על כך שהסולטאן והנסיכים מוצגים כחובבי נשים, אך היא יוצרת מודעות לעבר האימפריאלי המפואר של בית עותמאן התורכי. כמו כן, כמו שציינתי קודם, ב"מנקשה וחליל" חליל בא מבוסניה, שהייתה תחת שילטון עותמאני ובה אוכלוסייה מוסלמית גדולה ביותר (זוכרים את גשר מוסטאר העותמאני שבבוסניה?) "אהבה אסורה" מבוססת על ספר שנכתב בשלהי התקופה העותמאנית ומודגשים בה היחסים של תורכיה המודרנית עם איראן ואזרבייג'אן. שלא לדבר על הסידרה שכולנו אוהבים.

בכך מסעות המלחמה של אז שגרמו לתפוצת וגדילת האימפריה העותמאנית הופכים היום לטלנובלות שכובשות את שטחי האימפריה העותמאנית לשעבר ואף מעבר להן. זהו "ניאו עותמאניזם" תרבותי ברוב הדרו.

המצב של היום והקשר לעבר העותמאני

שלום לכולן ולכולם,

אנו עדים בימים אלה לכמה אירועים: השתלטות אירגון ג'יהאדיסטי על צפון סוריה ועיראק, אירגון שמעוניין להקים את האימפריה האסלאמית מחדש, אך בצורתה הקיצונית ביותר. מצד שני, טרוריסטים אסלאמיסטים חטפו שלושה בחורי ישיבה בפעולת טרור מתוכננת היטב. הממשלה שלנו החליטה להילחם רק באירגון החמאס, אבל אני חייב להעיר הערה- הצבא חייב להכחיד את כל האסלאמיסטים, לא רק החמאס, אלא גם הג'יהאד האסלאמי שהוא אירגון סוני שמהווה שלוחה של איראן השיעית, וכמובן- הסלאפים, ה"חרדים" הקיצוניים של האסלאם, אלה שמעוניינים לחזור למקורות, לח'ליפות האסלאמית הערבית שהייתה לאחר מות נביא האסלאם מוחמד. אגב, בימים שבה התחוללה עלילת הסידרה, קנאות אסלאמית הובילה למותו של אבראהים פאשה, הלא הוא תיאו היווני במקור, שהיה עבד שהתאסלם, ליתר דיוק, אוסלם.

אבל זה לא רק הקשר היחיד לימי העותמאנים: התהליכים שאנו חווים באיזור שלנו קשורים היטב לתקופה העותמאנית. החל משנת 1517 נחשב הסולטאן מנהיג האומה האסלאמית כולה, כלומר הח'ליף-שהוא המחליף הפוליטי של מוחמד. הרי כנביא, לפי האסלאם, למוחמד לא קם שום תחליף אחריו. הח'ליף האחרון היה מהמשפחה העותמאנית והוא פעל תחת סמכות הרפובליקה התורכית הטרייה. קראו לו עבד אל-מג'יד השני. הסולטאן שממש השתמש קודם כל בתואר ח'ליף, היה דיקטטור אסלאמיסט אך גם פרגמטי כשצריך, היה עבד אל חמיד השני, הסולטאן שלדעתי חייבת להיות מוקדשת לו סידרת המשך, לאחר הסידרה על קוסם סולטאן. הוא שלט בין השנים 1876 ל-1908 והודח בהפיכה לאומנית של "התורכים הצעירים", שהשתלטו על מה שנשאר מהאימפריה דאז, ומינו את אחיו מהמט החמישי לסולטאן במקומו, סולטאן שהיה לחותמת גומי בעצם, כשהתורכים הצעירים שולטים בפועל באימפריה העותמאנית. בשנת 1924 בוטלה הח'ליפות רשמית על ידי הפרלמנט התורכי. ואז חדלה האימפריה האסלאמית להתקיים.

עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה, שבה השתתפה האימפריה כתוצאה מהחלטה אווילית של הנהגתה- כשהיא בסך הכל נגררה אחרי בעלת בריתה גרמניה, החליטו בריטניה וצרפת, בשנת 1916, לחלק את איזור המזרח התיכון כראות עיניהן. בהסכם סייקס- פיקו, שנחתם על ידי שרי החוץ של בריטניה וצרפת, התחלק השטח של רוב המזרח התיכון בין שתי המעצמות הקולוניאליות, ותוצאותיו היו הקמת מדינות מלאכותיות בהמשך- לבנון (על שם הר הלבנון) סוריה (על שם האסיריאנים, או האשורים, שחיו באיזור), עיראק (בערבית "גדות", היות ונמצאת בין הפרת והחידקל) וממלכת עבר הירדן, על שם נהר הירדן. ארץ ישראל כמו שאנו מכירים אותה, מהים עד נהר הירדן, נותרה למחלוקת בין היהודים שבה לבין הערבים שבה, מחלוקת שנמשכת עד היום. מדוע כך? חלוקת הגבולות בין המדינות, שהן השלל מהאימפריה העותמאנית המתפוררת, הייתה שרירותית ולא התחשבה כל כך בעדות, בדתות ובקבוצות השונות שהיו במדינות הללו. בגלל זה הן מלאכותיות. אך ברגע שהמדינות האלה מתפרקות, בין היתר בשל היעדר שליט חזק ששולט בהן, אז הזהויות הדתיות והעדתיות, לדוגמא של מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, נוצרים, דרוזים ובני הכת העלאווית (שהתפצלה מהאסלאם השיעי)- עולות על פני השטח. וזה בדיוק מה שקורה היום. האימפריה העותמאנית ידעה ללכד זהויות, אך ברגע שהיא התפוררה, וברגע שהמדינות שקמו על חורבותיה התפרקו- בני העדות והדתות השונות התחילו להילחם אלה באלה.

בשנת 1928 הקים חסן אל-בנא, מורה דתי ממצרים, את אירגון "האחים המוסלמים". האירגון קרא להחזרת הח'ליפות האסלאמית (שעדיף הפעם שמרכזה יהיה בקאהיר, או בירושלים, איסטנבול נזכרה כאפשרות זניחה). מאירגון זה, שצבר כוח ראשית במצרים, התפצלו בהמשך זרועות יותר קיצוניות יותר, שהובילו להקמת אירגוני טרור ג'יהאדיסטיים, שמוכנים להילחם בקיצוניות למען דתם ולהקריב את חבריהם למען מלחמת הקודש האסלאמית. אל קאעידה והאירגון שנלחם בעיראק ובסוריה, שמכונה דאעש, ראשי תיבות בערבית של מדינת האסלאם בעיראק ובשאם (שאם=הכוונה למרחב "סוריה הגדולה", שכולל את סוריה, לבנון, ירדן, ארץ ישראל וחלק מערב הסעודית של ימינו) הם האירגונים שהיו פועל יוצא קיצוני ומטורף יותר של "האחים המוסלמים". והכי חשוב- לאירגונים האלה אין גבולות. הם בעד ביטול הגבולות בין המדינות המלאכותיות שהוקמו כתוצאה מהסכם סייקס-פיקו, והקמתה מחדש של ח'ליפות אסלאמית, אך בניגוד לאימפריה העותמאנית שבה האסלאם היה לא קיצוני והיא התחשבה מאוד במיעוטים הדתיים שבה, הם בעד לכונן אסלאם מאוד מאוד דתי וקיצוני, שמי שלא הולך בדרכו וכן מיעוטים שונים, כולל היהודים שהם רוב במדינת ישראל ומיעוט במזרח התיכון- יחוסלו או יאוסלמו בכוח ויהפכו למוסלמים דתיים קיצוניים.
אכן, המצב של היום והאידיאולוגיות של החמאס (שהוא אירגון טרור שמהווה תנועת בת של האחים המוסלמים), הג'יהאד האסלאמי (שהוא אוסף של מחבלים פלסטינים סונים שמקבל מימון מאיראן השיעית ונאמן לה) וכמובן אל קאעידה ודאעש מעוררים געגועים לקאדי אפנדי….

הח'ליף העותמאני האחרון והח'ליפות החדשה-1

השבוע נתבשרנו כי האירגון האסלאמיסטי הג'יהאדיסטי הקיצוני "המדינה האסלאמית", לשעבר "המדינה האסלאמית בעיראק ובשאם", הידוע בכינויו "דאעש", הכריז על הקמת "ח'ליפות אסלאמית" בשטחים עליהם הוא שולט בצפון סוריה ובצפון עיראק. בינתיים מדובר באירגון של 12 אלף לוחמים שמתרחב, צובר אהדה רבה בעולם המוסלמי הסוני ומטרתו אחת: להקים מחדש את הח'ליפות האסלאמית, שבוטלה בידי מועצת העם הגדולה של תורכיה לפני 90 שנה, ולהשית עליה את האסכולה הקיצונית ביותר של האסלאם הסוני מבחינת יישום חוקי הדת.

מהי הח'ליפות ומהו הח'ליף? הח'ליף הוא, כמו שציינתי קודם, הוא מחליפו של הנביא מוחמד כמנהיג הפוליטי של אומת האסלאם. והח'ליפות? הח'ליפות היא בפירוש כמו שם האירגון: מדינת האסלאם, מדינה שהוקמה על רקע דתי, שואפת לאגד ולכלול בתוכה את כל שטחי אומת האסלאם כשהחוק המרכזי בה הוא ההלכה המוסלמית- השריעה. בראשה עומד מנהיג אומת האסלאם-הח'ליפה. אני מתארך את שנת 1517, שנת כיבוש המקומות הקדושים לאסלאם- מכה ומדינה בעיקר אך גם בקטן, ירושלים והר הבית בתוכה, על ידי האימפריה העותמאנית, כהפיכת הסולטאנות העותמאנית לח'ליפות האסלאם העותמאנית. לכן, ארגון זה רואה את המדינה שהקים כח'ליפות האסלאמית החדשה, שהוקמה במקום הח'ליפות העותמאנית שהושמדה על ידי המערב במלחמת העולם הראשונה ובוטלה לחלוטין על ידי מוסטפא כמאל אתאתורכ, מייסד ושליט תורכיה המודרנית, שהורה לאסיפה הלאומית הגדולה התורכית לעשות כך ב-1924.

קודם כל, למנהיג אירגון "המדינה האסלאמית", שלדעתי כרגע לא צריך להיכנס לפאניקה ממנו קוראים במקור אבראהים עוואד אבראהים עלי אל-סמראווי, או אקרא לו "הח'ליף אבראהים" על משקל אבראהים פאשה
ושמכונה "אבו בכר אל בגדאדי", הוא ערבי עיראקי סוני במוצאו. הוא יליד 1971, דוקטור למדעי האסלאם באוניברסיטת בגדאד, לפי השמועות. הוא שימש כדרשן ומטיף במסגדים סוניים בצפון עיראק, עד לפלישה האמריקנית בשנת 2003. אז הצטרף למיליציות אסלאמיסטיות המיוחסות לאל קאעידה שנלחמו בעיראק נגד האמריקנים, ובשנת 2004 אף נכלא במחנה מעצר אמריקני בעיראק לזמן קצר. הוא התקדם בהיררכיה של אל קאעידה בעיראק, התקבל למועצה המייעצת השיפוטית, מועצת השורא, של אירגון אל קאעידה בעיראק שנקרא "ייחוד האל והג'יהאד". בשנת 2006 הכריז האירגון על כינון ממשלה אסלאמית בעיראק, כשה"ח'ליף אבראהים" התמנה לבכיר בממשלה זו. לאחר חיסול מנהיגים אחדים של הממשלה האסלאמית של עיראק התמנה אבראהים במאי 2010 למנהיג האירגון, שנקרא כבר "המדינה האסלאמית בעיראק". לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011 התפשטה פעילות האירגון לסוריה עצמה, הוא זכה בהישגים רבים ומירר את חייהם של כוחות אסד וחיזבאללה במדינה. תוך כדי המלחמה נקרא האירגון "המדינה האסלאמית
בעיראק ובשאם", כשהכוונה לעיראק ומרחב סוריה הגדולה ובו המדינות המלאכותיות יציר כפיו של המערב עיראק, סוריה, לבנון, ירדן וכמובן גם מדינת ישראל, מדינת היהודים. ב-29 ביוני 2014, כאמור, הכריז האירגון כי הוא מהווה את "המדינה האסלאמית" והוא הקים את הח'ליפות מחדש.
אני אומר דבר כזה- הקמת ח'ליפות מותנית, לדעתי, בשליטה בראש ובראשונה על שתי הערים הקדושות לאסלאם, מכה ומדינה, שנמצאות במערב סעודיה כיום במחוז שנקרא חיג'אז. כמו כן בשליטה מוחלטת באיזורי עיראק-סוריה-ירדן-לבנון של היום. כל עוד האירגון לא שולט שם, ולא התפשט מסוריה ועיראק החוצה, מדובר בעוד הכרזה מטעם עצמם של חברי קבוצה כלשהי.

נושא הח'ליפות האסלאמית והקמתה מחדש הוא נדבך מרכזי בעימות העולמי בין אסלאם ומערב, עימות שהחל עוד בשלהי ימי האימפריה העותמאנית, במאה ה-19. הדיון בנושא החל כדיון אינטלקטואלי, התעצם לאחר ביטול הח'ליפות ב-1924 והתגלגל למאבק צבאי (שחלק מראשיתו הוא השתתפות העותמאנים במלחמת העולם הראשונה) ולמאבק תעמולתי. הסכסוך הישראלי פלסטיני אינו גורם לסכסוך בין האסלאם והמערב כמו שסוברים כסילים רבים במערב ואף בשמאל הקיצוני, אלא הוא רק נדבך קטן לסכסוך. על כך אכתוב בפוסט נפרד.

על סמך טענתי, ברגע שאיבדה האימפריה העותמאנית את איזור החיג'אז שבו מכה ומדינה במלחמת העולם הראשונה, היא איבדה את הלגיטימציה להיות ח'ליפות. למרות זאת, עד 1924 היה ח'ליף באיסטנבול. קראו לו עבדול מג'יד השני. תפקידו היה ייצוגי, כמו נשיא מדינת ישראל של היום, והוא היה תחת הרפובליקה של תורכיה. עליו אכתוב בפוסט הבא.

"המדינה העמוקה" מהי?

מהי המדינה העמוקה, או מדינת הצללים, או מדינת המעמקים, ובאנגלית Deep State? הכוונה במדינה עמוקה היא באליטות, ששולטות במערכות המדינה העיקריות כמו: הצבא, המשטרה, מערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה, והן שכופות על הממשלה לבצע מהלכים לטובתם על מנת לספק את רצונן. במידה והשילטון לא תואם לאג'נדה או לדרך של אותן אליטות, או מתנהג ההיפך ממה שהן דורשות, פועלות אותן אליטות וכל אליטה בדרכה, לעתים במשולב, על מנת להחליף את השילטון בשילטון יותר ידידותי להן, שילטון שיהיה עושה דברן. מהו מקור המונח? דווקא לא רחוק מישראל גיאוגרפית…
המונח "מדינה עמוקה" הוזכר רבות לראשונה בעשורים האחרונים דווקא בתורכיה, שם שלטה אליטה חילונית עד לפני כעשור ומעלה, והיא שהכתיבה לצבא ולשילטון את מהלכיהם. לביטוי "המדינה העמוקה" בתורכית Derin Devlet-דרין דוולת. בעשור האחרון הצליח מי שעומד בראשה של תורכיה, רג'פ טאייפ ארדואן, להחליש את האליטות החילוניות ולהחליפן באליטה שתומכת בו, יותר שמרנית ואסלאמית. אבל ראשית נדון בישראל.

על רקע האירועים בישראל, מופנות האשמות רבות של הימין כלפי השמאל בכך שהוא מפעיל "מדינה בתוך מדינה"- כלומר שהשמאל שולט באליטות שונות במדינה על מנת לנווט את מהלכיה. הכוונה לכך היא הגוון השמאלי המאפיין את התקשורת, את מערכת המשפט ואת האקדמיה בישראל. משמעה של "מדינה עמוקה", או מדינה בתוך מדינה כמו שקוראים לזה, הוא שגם אם, נניח, הממשלה ימנית, האליטות השמאלניות יעשו הכל כדי להשפיע על ממשלות הימין לעשות מהלכים שתואמים את תפיסת העולם של אותן אליטות או מהלכים שיפעלו לטובתן של אותן אליטות. אחת הדוגמאות לכך היא ההתנתקות, שנטען כי אריאל שרון המנוח ביצע את ההתנתקות כדי שהתקשורת ומערכת המשפט השמאלניות "יירדו ממנו" בשל השחיתויות שהוא הואשם בהן.
הקרן החדשה לישראל היא הנאשמת העיקרית על ידי הימין בישראל בכך שהיא מחדירה את אנשיה לאליטות, ובכך יוצרת "מדינה עמוקה" שמתבטאת בסיקור אוהד לערבים בתקשורת, בפסיקות בית משפט לטובת ערבים ומסתננים ולרעת היהודים וכן גם ביצירת אליטה אקדמית שמאלנית, שדואגת ללמד את חומרי הלימוד הנוחים לה ולסתום את הפה לאנשי אקדמיה וסטודנטים שחושבים להיפך.
לאחרונה, חקירות נתניהו בישראל מצטיירות בקרב הימין גם כפעולה של "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה כשהמשטרה, מערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה שנשלטות לכאורה על ידי אליטות שמאלניות פועלות ביחד על מנת להביא להרשעתו בדין של נתניהו על עבירות שחיתות ושוחד ובכך להוריד אותו מתפקידו כראש ממשלת ישראל ומהמפה הפוליטית בכלל.

מנגד, טען בעבר השמאל כי מתנחלים קיצוניים, בראשות משה פייגלין שהיום הוא ראש תנועת "זהות" ובעבר כיהן כחבר כנסת מטעם הליכוד, ערכו התפקדויות המוניות למפלגת השילטון הליכוד, על מנת לסחוף את המפלגה ואת השילטון ימינה יותר, לעבר הימין הקיצוני. אותם אנשי פייגלין, לטענת השמאל, דואגים כי בפריימריז, בבחירות הפנימיות לרשימת הליכוד לכנסת, ייכנסו חברי כנסת שהם חפצים ביקרם למקומות ריאליים, כמו חברי הכנסת דני דנון, יריב לוין וציפי חוטובלי. בכך מתרחש תהליך רדיקליזציה ימנית בקרב דעת הקהל בישראל ובקואליציה בכנסת.

בתורכיה המושג "מדינה עמוקה" הוא מוכר מאוד. ה"דרין דוולת" Derin Devlet- הלא היא המדינה העמוקה בתורכית, הוא מושג שמיוחס עוד לאגודות סודיות שהתנהלו עוד משלהי ימי האימפריה העותמאנית החל מראשית המאה ה-19, במטרה לערער את השילטון הסולטאני מחד ומאידך לקבוע את מהלכיו. "התורכים הצעירים" המדוברים, שחוללו את הפיכת 1908 נגד הסולטאן עבד אל חמיד השני, היו אגודה סודית.

כיום כשאומרים "מדינה עמוקה" בתורכיה הכוונה היא להאשמות שהטיחו אנשי שמאל (ולאחר מכן אסלאמיסטים מפלגים שונים) בעיקר בכיוון הימני של המפה הפוליטית, בכך שקיימת אגודה סודית, שבתוכה נכללים אנשי צבא, אולטרה לאומנים מהאירגון התורכי הימני הפשיסטי "הזאבים האפורים" (הזאב הוא הסמל המיתולוגי של העמים התורכיים, בדומה לגור אריה יהודה של היהודים), ידוענים, שוטרים, שופטים, עיתונאים, אנשי עסקים ואנשי מאפיה, שמטרתה לערער את הדמוקרטיה בתורכיה ולמנוע בעיקר מהשמאל לשלוט, אך בעיקרון חשוב יותר: ממי שאינו כמאליסט (תומך של דרכו של אתאתורכ) לשלוט.
המדינה העמוקה הואשמה באירגון ותיכנון הפיכות צבאיות, והרי בתורכיה היו 4 הפיכות צבאיות- ב-1960, ב-1971, ב-1980 והפיכה יותר שקטה כנגד ראש הממשלה האסלאמיסט הראשון נג'מטין (נג'ם אל-דין בערבית, משמעו "כוכב הדת") ארבקאן בשנת 1997, באירגון פיגועי טרור (האסלאמיסטים בתורכיה היו נוהגים לבצע בשנות השמונים והתשעים פעולות טרור, ולהאשים בכך את "המדינה העמוקה"), ובשליטה על הכלכלה, הכל על מנת לספק את צרכיו של אותו אירגון ולסלק את מתנגדיו בעיקר בקרב השמאל והאסלאמיסטים- ובכך לשמור על הגירסה הימנית של הכמאליזם בשילטון. כמו כן, ידוע כי בתורכיה הוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה "גרילת נגד", בתמיכת ארצות הברית, שהייתה אירגון סודי לאומני בתוך שירותי המודיעין התורכיים שמטרתו הייתה למנוע פלישה קומוניסטית מברית המועצות השכנה, וכן למנוע מגורמים מרקסיסטיים לעלות לשילטון. מאירגון זה, כך נטען, נוצרה "המדינה העמוקה". ועובדה היא, כי לאחר ההפיכה הצבאית בשנת 1980, הצבא שתפס את השילטון כמעט ומחק את השמאל בתורכיה.

משנת 2005 ואילך ראש ממשלת תורכיה דאז והנשיא כיום, רג'פ טאייפ ארדואן, החל להאשים אגודות של "מדינה עמוקה" בתיכנון של הפיכות כנגד ממשלתו. לפי ההיסטוריה של חשדנותו של ארדואן, יש שתי "מדינות עמוקות" בתורכיה: הראשונה, של האליטה החילונית הכמאליסטית- שזממה כמה פעמים להפיל אותו ולחולל כנגדו הפיכות צבאיות. בעקבות כך דאג ארדואן למעצרם של מאות אנשי צבא, עיתונאים, ידוענים, אנשי משטרה ומשפטנים בטענה כי הם השתייכו למדינה העמוקה וזממו להשליך אותו ואת ממשלתו האסלאמיסטית מהשילטון בשתי פרשיות סקנדל שנקראו "ארגנקון" (העמק האגדי שמופיע במיתולוגיה התורכית, שמצוין כמקום מוצאם של התורכים- Ergenekon) והשנייה "באליוז"- Balyoz- "פטיש אוויר" בתורכית.
ואילו ה"מדינה העמוקה" השנייה לשיטת ארדואן יותר מעוררת דאגה- מדובר באגודה אמיתית מהצד האסלאמיסטי של המפה, שמנהלת מאבק פנים-אסלאמיסטי כנגד ארדואן וממשלתו, בראשות איש הדת האסלאמיסט שאינו מזוהה כמו ארדואן עם אירגון "האחים המוסלמים", והמאוד משפיע Fethulla Gülen- פתהוללה גולן, שהפעילה אלפי מוסדות חינוך בתורכיה- עד להפיכה הכושלת ביולי 2016. גולן יושב עד היום בפנסילבניה שבארה"ב.

בוגרי מוסדות החינוך האלה השתחלו לשורות המשטרה, מערכת המשפט והאקדמיה. מדובר בפרשיה טרייה יחסית, בת כשנה בערך, שבמסגרתה דאג ארדואן "לנקות" את המשטרה, מערכת המשפט והתביעה ואף את מפלגת השילטון האסלאמיסטית בחלקה מבוגרי מוסדות גולן ומאנשיו.
הכל החל עקב ביקורת שמתח איש הדת הפופולרי, היושב בארצות הברית, על מדיניותו של ארדואן, שקרובה יותר למדיניות תנועת "האחים המוסלמים" העולמית מאשר לתנועתו. חשוב לציין שבתחילה תמכה תנועת גולן בארדואן ובמפלגתו ביתר שאת ובהתלהבות על מנת שיגיע לשילטון ויחזיק בו.
ארדואן, שהפך לנשיא באוגוסט 2014 והפיכתו לנשיא שילטוני אושרה במשאל עם בשנת 2017, החל לפעול בחשאי כנגד תנועת גולן, אך עם הזמן הפעילות שלו הפכה לגלויה יותר, תוך כדי שארדואן הכניס לתוך הצבא והמשטרה את נאמניו שלו. שיא רדיפת גולן ותומכיו הייתה בעקבות הפיכת הנפל כנגד ארדואן ביולי 2016, בעקבותיה ארדואן הכריז מצב חירום בתורכיה, סילק עשרות אלפי עובדי מדינה שזוהו עם האליטות החילוניות לשעבר ועם אנשי גולן וסגר מאות מוסדות חינוך שזוהו עם גולן. פתהוללה גולן עצמו הוכרז כמבוקש מספר 1 בתורכיה וממשלת תורכיה דרשה מארה"ב להסגיר אותו אליה.

ימין נגד שמאל- המפה הפוליטית בתורכיה

שלום שוב,

אני רוצה לכתוב הפעם, וזה מאוד הכרחי, על המפה הפוליטית בתורכיה המודרנית.

ראשית, אתחיל בשמאל התורכי. השמאל התורכי הוא שייסד את תורכיה, כי מפלגת העם הרפובליקנית (CHP), שנוסדה בשנות השלושים, הייתה המפלגה שייסד מוסטפא כמאל אתאתורכ, וקיימת עד היום בראשותו של כמאל קיליצ'דאראולו, נחשבת כמפלגה סוציאל דמוקרטית לכן היא שמאלית. מדובר במפלגה שמאמינה מאוד בדרכו של אתאתורכ אך גם בהתערבות של המדינה בכלכלה ובחיי אזרחיה- סוג של "אטאטיזם". מפלגה זו גם מאמינה ברפובליקניות ובחילוניות שכוללת הפרדת הדת מהמדינה ובקיום מדיניות רווחה. לכן מדובר בשילוב של שמאל כלכלי יחד עם לאומיות תורכית שמאמינה אמונה עיוורת בדרכו של מוסטפא כמאל אתא תורכ. כיום מפלגה זו היא מפלגת האופוזיציה והשמאל הראשית בתורכיה. אני רוצה להדגיש, כי עד 1950 שלטה
מפלגה זו כמפלגת יחיד במדינה. היא כמעט ולא נבחרה בבחירות.
כיום יש לה מספר חברים גדול יחסית בפרלמנט התורכי, לצד מפלגה כורדית שמאלית, שגם היא חלק מהשמאל התורכי. עם זאת, כיום בפרלמנט כל מפלגות השמאל מהוות מיעוט, ויש שלוש כאלה- מפלגת העם הרפובליקנית ועוד שתי מפלגות כורדיות, כולן בשמאל. מפלגת הרוב היא "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית, בראשות ארדואן.

משמאל למפלגת העם הרפובליקנית נמצאות מפלגות שמאל קטנות, שבעבר יוצבו בפרלמנט: מפלגת השמאל הדמוקרטית, שהתפלגה ממפלגת העם, מפלגת העבודה, מפלגת העובדים וכמובן הגירסה התורכית להסתדרות העובדים- DİSK בראשי תיבות, שכוללת ראשי ועדים גדולים במשק ופועלים. יש מגוון מפלגות סוציאליסטיות קטנות בתורכיה.
ולא נשכח את הקומוניסטים לגווניהם שגם נמצאים בשמאל התורכי, ומהם ומהשמאל התורכי בכלל ארצות הברית פחדה מאוד בימי המלחמה הקרה, ואף הקימה את גרילת-הנגד בשל כך, שנקרא גם "אירגון גלאדיו", במטרה למנוע את חיבורה של תורכיה לברית המועצות השכנה. אירגון זה יצר את תופעת "המדינה העמוקה".

ההפיכות הצבאיות בשנים 1960 ו-1971 בתורכיה גרמו לעלייה של מפלגת העם הרפובליקנית לשילטון- בשם הכמאליזם והחילוניות שהשמאל דוגל בהם- ולהישרדות השמאל התורכי. מפלגת העם הרפובליקני כמעט ולא נבחרה בשום מערכת בחירות רב מפלגתית במדינה, בדומה למפלגת העבודה הישראלית מאז 1977, שייסדה
את מדינת ישראל, הייתה מפלגה הגמוניאלית בשילטון, אך כבר כמעט
40 שנה נמצאת באופוזיציה, מינוס 5 שנים לא רציפות.

הימין התורכי הוא מאוד מגוון, וניתן לחלק אותו לשלושה חלקים: ימין חילוני, ימין מסורתי וימין דתי, או במילים אחרות אסלאמיסטי. כמו ישראל מאז 1977, מאז 1950 כל אימת שיש בחירות רב מפלגתיות בתורכיה זוכה הימין בשילטון במדינה. ישנן כמה מפלגות עיקריות:
1. "המפלגה הדמוקרטית" המיתולוגית-DP- המפלגה שייסד עדנאן מנדרס ואיתה זכה בראשות הממשלה בשנת 1950. מאמינה בשמרנות, בשוק חופשי, ביוזמה חופשית (קפיטליזם) ובזיקה למסורת, אך לא אסלאמיסטית. עקב ההפיכות הצבאיות, בהן פורקו כל המפלגות, היו כמה גלגולים למפלגה זו. כיום הסמל הבולט של מפלגה זו, שהפכה לזעירה, הוא סולימאן דמירל בן ה-90, "שמעון פרס" של תורכיה (שלא נושא כיום בתפקיד רשמי). מפלגה זו מסמלת ימין שמרני. שם נוסף למפלגה זו היה
"מפלגת הדרך הנכונה" DYP. לאחר דמירל הנהיגה אותה לזמן קצר טאנסו צ'ילר, האישה הראשונה בתורכיה שזכתה בתפקיד ראש ממשלה.

2. "מפלגת המולדת"-ANAP- טורגוט אוזל ומסוט יילמאז
מפלגת ימין מרכז
מפלגה זו מייצגת בראש ובראשונה את הימין הכלכלי התורכי. היא האמינה בשוק חופשי, ביוזמה חופשית ובפיתוח. מי שהוביל אותה היה ראש הממשלה מ-1983, טורגוט אוזאל, שהתמקד בכלכלה אך גם בקשרי חוץ עם מדינות מוסלמיות כמו איראן והאיזורים המוסלמיים בברית המועצות, שהיו רפובליקות סובייטיות. אוזאל, שעלה לאחר ההפיכה הצבאית בשנת 1980 שהביאה לניטרול השמאל, יזם פרוייקטים כלכליים רבים וממש הזניק את תורכיה קדימה, גם ביחסי חוץ עם ארצות הברית ואף ישראל, למרות שדמירל היה הרבה, הרבה יותר ידידותי לישראל
ממנו. לאחר מות אוזאל כנשיא ב-1993, מוות מסתורי שנחקר עד היום
(למרות שידוע שהיה חולה לב), החליף אותו כמנהיג המפלגה ראש הממשלה לשעבר מסוט יילמאז, שכל ממשלותיו היו לא יציבות בעליל.
מפלגה זו כמעט ולא קיימת היום.

3. מפלגת הרווחה RP- בראשות נג'מטין ארבקאן, מפלגה שהאמינה בהחזרתה של תורכיה לערכיה האסלאמיים ולאמונה בהלכה האסלאמית. היא גם הייתה מפלגה חברתית- האמינה במתן צדקה ורווחה לעניים, ולהזדהות עם האומלל והחלש- שהיא מצווה בסיסית באסלאם. כמו כן המפלגה האמינה ביצירת גוש אסלאמי איזורי בהובלת תורכיה ובקשרים הדוקים עם איראן. עקב חוסר יציבות פוליטית בשנות התשעים עלתה לשילטון בממשלת קואליציה עם מפלגת ימין לא אסלאמית נוספת לשילטון, אך הופלה בשנת 1997 בהפיכה צבאית שקטה שאילצה את ארבקאן לעזוב את השילטון. בשנת 2001 התפלגה לשניים: פלג ארדואן וגול למפלגת "הצדק והפיתוח", שדגלה בהתמקדות הכלכלה ובהסתרת המאפיינים האסלאמיסטיים של המפלגה. ארבקאן המשיך בדרכו ובאותו מצע עם "מפלגת האושר"-SP-,שקיימת היום גם לאחר מותו. מפלגה זו היא אסלאמיסטית מאוד,ונמצאת בקשר הדוק עם תנועת "האחים המוסלמים" העולמית.

4. מפלגת התנועה הלאומית-MHP
ימין לאומני קיצוני
מפלגה זו גם נחשבת מיתולוגית, פעלה בעיקר בשנות השבעים, שהיו שנים מאוד סוערות בפוליטיקה התורכית והתאפיינו במאבקים בלתי פוסקים ובחוסר יציבות בין הימין לשמאל במדינה. לתנועה יש גם זרוע
בלתי רשמית מיליטנטית- "הזאבים האפורים"- BOZKURTLAR שאף עסקה בטרור כנגד השמאל ואירגוני עובדים בתורכיה החל משנות השבעים (כשאירגוני השמאל מפעילים טרור נגדי).
המפלגה והזאבים האפורים מאמינים בלאומיות תורכית קיצונית, בחיזוק זהותה התורכית של המדינה. הם מאמינים בגירסה לאומנית של הכמאליזם ובמלחמה עיקשת ואכזרית כנגד מתנגדי התורכיות בתורכיה, במקרה זה הכורדים. המפלגה דוגלת גם ביצירת קשרים עם כל העמים התורכיים ברחבי העולם וביצירת איחוד מדינתי על סמך זהות אתנית ולאומית תורכית.
למפלגה זו יש נציגות קבועה בפרלמנט לרוב, גם כיום. מנהיגה כיום הוא דוולת (בתורכית: מדינה…) באהצ'לי. מנהיגה המיתולוגי היה אלפ
ארסלאן תורכש (איזה שם, אלפ- שם תורכי מיתולוגי, ארסלאן- אריה,
תורכש- כמו שם המדינה והלאום).
למפלגה זו יש מאפיינים פשיסטיים תורכיים ( מאמינה בעליונות המדינה התורכית ואף עליונות הגזע התורכי) , כשהפשיזם התורכי, שהיה גם בעל מאפיינים אנטישמיים, התפתח החל משנות השלושים של המאה העשרים בהשפעת איטליה הפשיסטית ואף גרמניה הנאצית.

5. מפלגת הצדק והפיתוח -AKP- מפלגת השילטון בתורכיה החל משנת 2002. בראשה עומד טייפ ארדואן. למפלגה זו ייוחד פוסט נפרד.

אני אסיים עוד מעט פוסט זה במשאלה, שחלילה אויבינו לא יצליחו לסכסך בינינו, ושחלילה האלימות שיש בישראל בין השמאל לימין לא תידרדר למצב של אלימות חמושה ופגיעה פיזית, כפי שהיה בתורכיה בשנות השבעים.

6. צבא תורכיה- אמור למלא תפקיד קלאסי של צבא, אך עד 2011 בערך שימש כמגן הדמוקרטיה התורכית ומגן הכמאליזם והחילוניות התורכיים. החזיק בדרך כלל בעמדות כמאליסטיות-לאומיות (כלומר מיצב עצמו בימין החילוני) וימניות-שמרניות. בעת שהיה תוהו ובוהו פוליטי וממשלות מתחלפות בתורכיה, בשנות השישים, השבעים והתשעים, דאג לערוך הפיכות צבאיות ולהחזיר את הסדר למדינה כדי לשמור על ערכי הדמוקרטיה, הכמאליזם והחילוניות. בשנת 2011 הצליח ארדואן לכופף את הצבא כשכל המטה הכללי שלו התפטר בקיץ והוא מינה את מפקד הז'נדרמריה (מקביל לקצין משטרה צבאית ראשי) לרמטכ"ל.

הקשר בין יורש העצר הסעודי לWWE/WWF

כמעט כולנו זוכרים איך בתור ילדים אהבנו לצפות בשידורי הWWF, כשמדובר היה באירגון של מופעי היאבקות בידורית מבוימת תוצרת ארה"ב. במסגרת שידורי האירגון, ששודרו בישראל בעיקר בשנות התשעים אך גם משודרות כיום, הופיעו שלל דמויות צבעוניות של מתאבקים באירועים שונים ובקרבות שונים נאבקו ב"כאילו" אחד נגד השני. כולנו זוכרים דמויות כמו ברט הארט, האלק הוגאן, ה"אנדרטייקר", יוקוזונה, רייזר רמון, שון מייקלס שפרשו כבר, וכיום יש את ג'ון סינה, רומאן ריינס, ברוק לסנר ועוד. כיום לאירגון זה קוראים WWE, והוא מחפש לשווק את עצמו בארצות שהן מחוץ ליבשת אמריקה.

לאירגון זה יש שני אירועים גדולים מאוד במחצית הראשונה של השנה: הראשון, הROYAL RUMBLE (רויאל ראמבל), שמתרחש בחודש ינואר בדרך כלל, שבו הקרב העיקרי בו, באטל רויאל, הוא כשעשרות מתאבקים נלחמים בזירה אחת, ומי ששורד אחרון ומצליח להעיף את כולם מהזירה זוכה לקרב על האליפות העיקרית באירוע הגדול הבא, והעיקרי של האירגון, שנקרא WRESTLEMANIA (רסלמניה). הרסלמניה שהגיעה לשנתה ה-34 נערכה ב8 באפריל השנה. בניו אורלינס. הרויאל ראמבל הרגיל כבר נערך.

אבל אז הגיע מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי שמחולל רפורמות גדולות במדינתו האולטרה-שמרנית, במטרה לקרב אותה אל המערב, ויחד עם בעלי הWWE, וינס מקמהון (שאישתו, לינדה, חברה בקבינט המורחב מאוד של דונלד טראמפ), החליט לערוך באיצטדיון המלך עבדאללה בעיר החוף הסעודית ג'דה ב-27 באפריל 2018, שלושה שבועות אחרי הרסלמניה, אירוע רויאל ראמבל נוסף, הגדול ביותר שנערך אי פעם. חמישים מתאבקים גברים ייכנסו לזירה אחת ומי שישרוד מביניהם יקבל בהמשך קרב על האליפות. אגב, נשים סעודיות יורשו לצפות באיצטדיון בקרבות, אך הנשים שמשמשות כמתאבקות באירגון WWE לא תופענה באירוע ולא תגענה לסעודיה.
האירוע נערך במסגרת הרפורמות שמבצע הנסיך מוחמד בן סלמאן בסעודיה, במסגרתן נחתם הסכם של 10 שנים בין הממלכה לWWE על עריכת אירועים נוספים. הכל נכלל בתוכנית הרפורמות הגדולה של הנסיך, "החזון הסעודי, 2030".

כמו כן, כל תארי האליפות האפשריים של האירגון, 7 במספר, יועמדו על הכף בקרבות שונים ונוספים במסגרת התחרות- כולל קרב סולמות ענקי על האליפות הבין יבשתית. יש שמועות שגם מתאבקים אגדיים כמו האנדרטייקר, שכבר חזר לכבוד הרסלמניה בשמיני באפריל, ואכן יתמודד בCasket Match בתחרות הרויאל ראמבל בסעודיה, והאלק הוגאן יחזרו מפרישה לכבוד האירוע הזה בסעודיה, רק כדי להשתתף בו.

הפעם האחרונה שבה עלה הWWE, שנקרא אז WWF לכותרות החדשות העולמיות היה לפני עשרים שנה (ועוד חצי שנה), עת התחולל אירוע שהיה גם מהפכני בדברי ימי התקשורת: מאבק בין שני מתאבקים על אליפות הWWF הסתיים ברמייה בשידור חי של אחד מהם. ברט "היטמן" הארט, מתאבק אגדי והאלוף המכהן באותם זמנים קיבל הבטחה ממקמהון שהוא לא יפסיד את תוארו בתחרות גדולה ("סידרת ההישרדות") שהתקיימה בנובמבר 1997 במונטריאול, (ואל תשכחו שהאירועים הללו מבוימים, אז תוצאותיהם נקבעות מראש), היות והוא יליד קנדה, וכמו כן, היות והוא חתם באירגון המתחרה דאז WCW לאחר המלצה לעשות כך שקיבל מבעלי הWWF שאמר שהוא לא מוכן לשלם לו יותר סכומים יקרים, ולמעשה לא רצה אותו יותר באירגון. לכן, זה היה אמור להיות הקרב האחרון של הארט באירגון. בסופו של דבר, בתום קרב סוער, השופט קבע בניגוד גמור לסיכום המוקדם עם הארט כי יריבו, שון מייקלס, עוד מתאבק אגדי, ניצח בקרב וזכה באליפות. ברט ההמום השתולל, וסימן בידיו את סמל האירגון המתחרה, WCW. התקשורת הזדעזעה איך מתאבק כל כך ותיק ואהוב ועוד ממשפחה אגדית של מתאבקים מקבל יחס כזה של רמייה. ועוד במדינתו קנדה. ועוד בקרב האחרון שלו באירגון. הקרב הוציא מוניטין שלילי לאירגון, והיווה למעשה את פתיחתה של תקופה חדשה בתולדותיו. למרות שגם הארט וגם מייקלס פרשו זה מכבר, והאירגון המתחרה WCW כבר לא קיים, רשמי התקרית הזאת קיימים עד היום. ועכשיו, שוב אותו אירגון, הפעם תחת שם אחר, WWE, חוזר לכותרות העולמיות, והפעם בהיבטים פוליטיים-מדיניים.

והנסיך מוחמד בן סלמאן? הוא מצטייר כמו גירסה חדשה של מוסטפא כמאל אתאתורכ (1938-1881), האיש שהפך את האימפריה העות'מאנית שהבסיס שלה היה האסלאם והייתה אימפריה רב-תרבותית ורב-אתנית לרפובליקה התורכית החילונית, והנחיל בה ערכים מערביים מתקדמים מאוד, תוך כדי שינוי כתיבת השפה וקוד הלבוש- והכל במטרה להתקרב למערב. והפעם השינוי לא מתרחש בתורכיה, שדווקא בימינו חוזרת אחורה לשמרנות דתית ושאיפות הגמוניאליות איזוריות, אלא בערב הסעודית, שהיא מדינה שפועלת לפי האסכולה המחמירה ביותר, הח'נבלית-ווהאבית, באסלאם הסוני. מוחמד בן סלמאן מעביר את מדינתו רפורמות עמוקות במונחים סעודיים, כמו היתר לנשים לנהוג וגם היתר לתושבי ממלכתו גברים כנשים לצפות בסרטי קולנוע בבתי קולנוע- והכל במטרה להתקרב למערב.

הראשון לציון-מוסד בן מאות שנים

שלום וגמר חתימה טובה,

אני רוצה לספר על שני מוסדות יהודיים חשובים, שמקורם עוד בתקופת האימפריה העותמאנית. שני המוסדות מסתנכרנים אחד עם השני, ואני מדבר על מוסד ה"חכם באשי", הרב הספרדי הראשי, ועל מוסד "הראשון לציון", שהוא הרב הספרדי הראשי של ארץ-ישראל.

מדובר במוסדות שקיימים מזה מאות שנים. מוסד ה"חכם באשי" קיים באופן רשמי החל משנת 1835, עת הסדיר אותו הסולטאן מחמוד השני בצו מיוחד, במסגרת הרפורמות הכלליות שערך באימפריה העותמאנית.
מדובר, אם כן, ברב הראשי של הקהילה היהודית באיסטנבול. עוד לפני שהוסדר תפקיד זה על ידי שלטונות האימפריה, הרב הראשי של איסטנבול נחשב למנהיג הקהילה היהודית באימפריה העותמאנית, וזה משמעות התפקיד, "חכם"-רב, "באשי"- ראשי. תפקידו של הרב היה להוות חוט מקשר בין השילטון לבין הקהילה היהודית. הוא העביר הוראות של השילטון ליהודים, ובמקביל ייצג את היהודים מול השילטון. לפני הרפורמות במאה ה-19, שאת רובן עשה מחמוד השני, למירכוז האימפריה, הרבנים הראשיים בכל עיר ועיר ייצגו את היהודים אל מול המושל המקומי, כראשי קהילות.

הקהילה היהודית באיסטנבול, שבראשה עמד ה"חכם באשי", הייתה הפטרונית של הקהילה היהודית בארץ ישראל. אל תשכחו שארץ ישראל כמו שאנו מכירים אותה כיום לא הייתה יחידה שילטונית אחידה באימפריה. בפועל היא הייתה מחולקת למחוזות. לעתים נכללה ירושלים באותו מחוז עם ביירות, עם דמשק ולעתים נחשבה כמחוז עצמאי.

הרב הראשי של העדה הספרדית בירושלים, (העיר הקדושה ביותר ליהדות שהייתה העיר המאוכלסת ביותר ביהודים במרחב ארץ ישראל) שנחשבה לעדה הגדולה והמובילה ביותר בקרב היהודים בתקופה העות'מאנית, נקרא "הראשון לציון" (מושג שנלקח מהפסוק מספר ישעיהו, "ראשון לציון הנה הנם" ומתייחס לארץ ישראל בלבד) כשמשנת 1841 הוא נקרא גם "החכם באשי", שהוא הרב הראשי לירושלים. אך כאמור, עד תום התקופה העותמאנית, הקהילה היהודית באיסטנבול הייתה פטרוניתה של הקהילה היהודית בירושלים בראשות ה"חכם באשי".

הכינוי והתואר "הראשון לציון" השתרש והתקבע עוד במאה ה-17, כשה"ראשון לציון" הראשון היה הרב משה גלנטי, ראש רבני ירושלים בשנת 1665. עד 1953 הדומיננטיות בתפקיד זה, של הרב הספרדי הראשי לירושלים, הייתה של רבנים ממוצא ספרדי טהור, או ילידי תורכיה וארצות הבלקן. ה"ראשון לציון" האחרון שניתן להגדירו כספרדי היה הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שנפטר בשנת 1953.

בתקופה העותמאנית בייחוד, נודעו שושלות שלמות של רבנים ספרדיים כנושאים בתפקיד הזה, מתוך עמידתן בראש הקהילה הספרדית בירושלים. המשפחות הדומיננטיות הספרדיות ביישוב היהודי הישן, שמתוכן יצאו כמה ראשונים לציון, בסדר שושלתי לא רציף, היו משפחות אלגאזי, מיוחס, פאניז'יל, אלישר ונבון.
לעתים נדירות כיהנו בתפקיד הראשון לציון רבנים שמוצאם מן המגרב, שהיו ראשי "עדת המערביים".

הכל השתנה עם תחילת השילטון הבריטי, עת הפכה ארץ ישראל ליחידה ניהולית אחת. בשנת 1921 נקבעה "הרבנות הראשית לישראל", ולצד הראשון לציון, שעתה היה לרב הספרדי הראשי של כל ארץ ישראל, נקבע גם רב אשכנזי ראשי.

השפעת העליות השונות לארץ ישראל נתנה את אותותיה: החל משנות העשרים של המאה העשרים חל פיחות הדרגתי במעמד העדה הספרדית השלטת בקרב יהודי ארץ ישראל, כשהדומיננטיות נטתה לצד האשכנזי. כמו כן, בייחוד עם קום מדינת ישראל, התחולל תהליך של "קיבוץ גלויות", שעורר עוד פיחות במעמד יהודי תורכיה והבלקן והס"טים בקרב הקהילה היהודית ספרדית בארץ ישראל. עליות מעיראק, איראן וצפון אפריקה
שינו את המאזן בקרב עדות ספרד והמזרח.

החל משנת 1955 החלו להתמנות לרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל, כלומר "הראשון לציון", רבנים שהם או אבותיהם נולדו בבגדאד: הרבנים יצחק ניסים, עובדיה יוסף ומרדכי אליהו, זכר צדיקים לברכה.

תפקיד "הראשון לציון" נשא עוד מהמאה ה-17 יוקרה רבה, גם של ראש קהילה וגם של מייצג מול השילטון. לכן רבו המאבקים הפוליטיים, גם בין אישים וגם בין שושלות, על התפקיד מזה מאות שנים. גם היום אנו רואים מאבקים פוליטיים קשים מאוד על תפקיד זה, ועל תפקיד הרב הראשי לישראל בכלל- וזה מעיד דווקא על עוצמתו ויוקרתו של התפקיד. גם היום אנו רואים שושלות בתפקיד זה, כי הרבנים הראשיים של ימינו, האשכנזי והספרדי, הם בניהם של רבנים גדולים שכיהנו בתפקיד זה בעבר.

מפלגת ש"ס, למי שלא יודע, קמה בין היתר כתוצאה ממאבקים אלה. בשנת 1983 הוחלט לא להאריך את כהונת הראשון לציון דאז מזה עשר שנים, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שנפטר לפני שנה ועוד יומיים היה אמור להיות בן 94 (נולד יום לאחר יום הכיפורים). איך לא האריכו את כהונתו? קצבו את כהונת הרבנים הראשיים לעשר שנים בלבד, כשעד אז היא לא הייתה מוגבלת. כתוצאה מכך, הרב, שהצטיין רבות בתפקידו, נעלב מכך מאוד. על פניו הועדף הרב מרדכי אליהו זצ"ל, מועמד הציונות הדתית.

באותו זמן, פעילים חרדים ספרדים, שהרגישו כי ילדיהם מקופחים במוסדות החינוך האשכנזים, החליטו לעשות מעשה ולהקים מפלגה חרדית ספרדית חדשה- כשעד אז החרדים הספרדים הצביעו ל"אגודת ישראל" האשכנזית. הפעילים פנו אל הרב המנוח, וביקשו ממנו להיות אחד מראשי התנועה. הרב הסכים מיד כי רצה לנקום את קיפוחו, ועם הזמן הפך למנהיגה הרוחני של ש"ס (ראשי תיבות של ספרדים שומרי תורה) וכל השאר היסטוריה.

לפני כשנה התקבל חוק לפיו למדינת ישראל יהיה רב אחד, שיכהן עשר שנים, פעם אשכנזי ופעם ספרדי. אם יווצר מצב כזה, מדובר במהלך חסר תקדים, כי אז בפעם הראשונה מזה מאות שנים לא יהיה "ראשון לציון" לארץ ישראל, גם אם מדובר במצב זמני של עשר שנים. כל זאת אלא אם כן יחליטו להעניק את התואר לרב הספרדי של ירושלים, שאמור להתמנות בקרוב, אם ייבחר רב ראשי אחד אשכנזי לישראל עוד תשע שנים.

ה"ראשון לציון" לובש לפי המסורת הספרדית גלימה כחולה כהה, שמקושטת מלפנים ובצווארון בעלי זית ופרחים בצבע זהב או כסף. על ראשו של "הראשון לציון" מונחת מגבעת כחולה עם פס לבן עליה. את בגדי "הראשון לציון" תופרים לפי המסורת בקהילה היהודית בתורכיה, הפטרונית לשעבר של הקהילה הספרדית בארץ ישראל.

לסיכום, ה"חכם באשי" הוא כינוי לרב של קהילות יהודיות באימפריה העותמאנית, כינוי זה ניתן בייחוד לרב הראשי של איסטנבול, שנחשב, לא רשמית והחל מהמאה ה-19 רשמית, לרב הראשי של האימפריה העות'מאנית כולה. כיום ה"חכם באשי" מתייחס לתוארו של הרב הספרדי הראשי של יהודי תורכיה, הרב יצחק חליווה.

"הראשון לציון", תואר וכינוי שקיים החל מהמאה ה-17 ששריר וקיים גם כיום, הוא הרב הספרדי הראשי של ירושלים בימי האימפריה העות'מאנית, והחל משנת 1921 של ארץ ישראל כולה.