שלום לכולן ולכולם,

אנו עדים בימים אלה לכמה אירועים: השתלטות אירגון ג'יהאדיסטי על צפון סוריה ועיראק, אירגון שמעוניין להקים את האימפריה האסלאמית מחדש, אך בצורתה הקיצונית ביותר. מצד שני, טרוריסטים אסלאמיסטים חטפו שלושה בחורי ישיבה בפעולת טרור מתוכננת היטב. הממשלה שלנו החליטה להילחם רק באירגון החמאס, אבל אני חייב להעיר הערה- הצבא חייב להכחיד את כל האסלאמיסטים, לא רק החמאס, אלא גם הג'יהאד האסלאמי שהוא אירגון סוני שמהווה שלוחה של איראן השיעית, וכמובן- הסלאפים, ה"חרדים" הקיצוניים של האסלאם, אלה שמעוניינים לחזור למקורות, לח'ליפות האסלאמית הערבית שהייתה לאחר מות נביא האסלאם מוחמד. אגב, בימים שבה התחוללה עלילת הסידרה, קנאות אסלאמית הובילה למותו של אבראהים פאשה, הלא הוא תיאו היווני במקור, שהיה עבד שהתאסלם, ליתר דיוק, אוסלם.

אבל זה לא רק הקשר היחיד לימי העותמאנים: התהליכים שאנו חווים באיזור שלנו קשורים היטב לתקופה העותמאנית. החל משנת 1517 נחשב הסולטאן מנהיג האומה האסלאמית כולה, כלומר הח'ליף-שהוא המחליף הפוליטי של מוחמד. הרי כנביא, לפי האסלאם, למוחמד לא קם שום תחליף אחריו. הח'ליף האחרון היה מהמשפחה העותמאנית והוא פעל תחת סמכות הרפובליקה התורכית הטרייה. קראו לו עבד אל-מג'יד השני. הסולטאן שממש השתמש קודם כל בתואר ח'ליף, היה דיקטטור אסלאמיסט אך גם פרגמטי כשצריך, היה עבד אל חמיד השני, הסולטאן שלדעתי חייבת להיות מוקדשת לו סידרת המשך, לאחר הסידרה על קוסם סולטאן. הוא שלט בין השנים 1876 ל-1908 והודח בהפיכה לאומנית של "התורכים הצעירים", שהשתלטו על מה שנשאר מהאימפריה דאז, ומינו את אחיו מהמט החמישי לסולטאן במקומו, סולטאן שהיה לחותמת גומי בעצם, כשהתורכים הצעירים שולטים בפועל באימפריה העותמאנית. בשנת 1924 בוטלה הח'ליפות רשמית על ידי הפרלמנט התורכי. ואז חדלה האימפריה האסלאמית להתקיים.

עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה, שבה השתתפה האימפריה כתוצאה מהחלטה אווילית של הנהגתה- כשהיא בסך הכל נגררה אחרי בעלת בריתה גרמניה, החליטו בריטניה וצרפת, בשנת 1916, לחלק את איזור המזרח התיכון כראות עיניהן. בהסכם סייקס- פיקו, שנחתם על ידי שרי החוץ של בריטניה וצרפת, התחלק השטח של רוב המזרח התיכון בין שתי המעצמות הקולוניאליות, ותוצאותיו היו הקמת מדינות מלאכותיות בהמשך- לבנון (על שם הר הלבנון) סוריה (על שם האסיריאנים, או האשורים, שחיו באיזור), עיראק (בערבית "גדות", היות ונמצאת בין הפרת והחידקל) וממלכת עבר הירדן, על שם נהר הירדן. ארץ ישראל כמו שאנו מכירים אותה, מהים עד נהר הירדן, נותרה למחלוקת בין היהודים שבה לבין הערבים שבה, מחלוקת שנמשכת עד היום. מדוע כך? חלוקת הגבולות בין המדינות, שהן השלל מהאימפריה העותמאנית המתפוררת, הייתה שרירותית ולא התחשבה כל כך בעדות, בדתות ובקבוצות השונות שהיו במדינות הללו. בגלל זה הן מלאכותיות. אך ברגע שהמדינות האלה מתפרקות, בין היתר בשל היעדר שליט חזק ששולט בהן, אז הזהויות הדתיות והעדתיות, לדוגמא של מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, נוצרים, דרוזים ובני הכת העלאווית (שהתפצלה מהאסלאם השיעי)- עולות על פני השטח. וזה בדיוק מה שקורה היום. האימפריה העותמאנית ידעה ללכד זהויות, אך ברגע שהיא התפוררה, וברגע שהמדינות שקמו על חורבותיה התפרקו- בני העדות והדתות השונות התחילו להילחם אלה באלה.

בשנת 1928 הקים חסן אל-בנא, מורה דתי ממצרים, את אירגון "האחים המוסלמים". האירגון קרא להחזרת הח'ליפות האסלאמית (שעדיף הפעם שמרכזה יהיה בקאהיר, או בירושלים, איסטנבול נזכרה כאפשרות זניחה). מאירגון זה, שצבר כוח ראשית במצרים, התפצלו בהמשך זרועות יותר קיצוניות יותר, שהובילו להקמת אירגוני טרור ג'יהאדיסטיים, שמוכנים להילחם בקיצוניות למען דתם ולהקריב את חבריהם למען מלחמת הקודש האסלאמית. אל קאעידה והאירגון שנלחם בעיראק ובסוריה, שמכונה דאעש, ראשי תיבות בערבית של מדינת האסלאם בעיראק ובשאם (שאם=הכוונה למרחב "סוריה הגדולה", שכולל את סוריה, לבנון, ירדן, ארץ ישראל וחלק מערב הסעודית של ימינו) הם האירגונים שהיו פועל יוצא קיצוני ומטורף יותר של "האחים המוסלמים". והכי חשוב- לאירגונים האלה אין גבולות. הם בעד ביטול הגבולות בין המדינות המלאכותיות שהוקמו כתוצאה מהסכם סייקס-פיקו, והקמתה מחדש של ח'ליפות אסלאמית, אך בניגוד לאימפריה העותמאנית שבה האסלאם היה לא קיצוני והיא התחשבה מאוד במיעוטים הדתיים שבה, הם בעד לכונן אסלאם מאוד מאוד דתי וקיצוני, שמי שלא הולך בדרכו וכן מיעוטים שונים, כולל היהודים שהם רוב במדינת ישראל ומיעוט במזרח התיכון- יחוסלו או יאוסלמו בכוח ויהפכו למוסלמים דתיים קיצוניים.
אכן, המצב של היום והאידיאולוגיות של החמאס (שהוא אירגון טרור שמהווה תנועת בת של האחים המוסלמים), הג'יהאד האסלאמי (שהוא אוסף של מחבלים פלסטינים סונים שמקבל מימון מאיראן השיעית ונאמן לה) וכמובן אל קאעידה ודאעש מעוררים געגועים לקאדי אפנדי….

השבוע קרו כמה אירועים חשובים באיזור המזרח התיכון והבלקן: מלך ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל עזיז ממשפחת סעוד, משפחת המלוכה של חצי האי ערב, הלך לעולמו כשהוא כמעט בן 91. בתימן, הצליחו השבטים השיעים, בהנהגת משפחת אל-חות'י מהמחוז הצפוני סעדה להשתלט בחסות איראנית  על בירת תימן, צנעא, מה שהוביל לפיצולה מחדש של המדינה בין צפון תימן, בדומיננטיות שיעית לבין דרום תימן, שבירתה עדן, שאוכלוסייתה סונית ברובה. וביוון עלה לשילטון אלכסיס ציפראס, ראש קואליציית השמאל הרדיקלי, שבראשי תיבות ביוונית שמה סיריצ"ה.

אני בוחר להתמקד כרגע בסיפור של יוון. ציפראס הוא מנהיג צעיר יחסית, בן 40, שמזכיר מאוד את יאיר לפיד מהרבה בחינות: גילו הלא זקן, הכריזמה, הפופוליזם ויכולת הדיבור והשיכנוע שלו והתמקדותו בתחום הכלכלי-חברתי. אך עד כאן הדומה בינו לבין לפיד. שניהם שונים מאוד: בעוד לפיד הוא איש מרכז, שהקים מפלגת מעמד ביניים, שיש הטוענים כי מדובר בעוד מפלגת מצב רוח נוסח ד"ש, הדרך השלישית, מפלגת המרכז, שינוי ומפלגת כולנו הטרייה, ציפראס הוא אידיאולוג שמאלי- קיצוני מובהק, שעומד בראש מפלגת על שהיא איחוד של מפלגות שמאל רדיקאלי קטנות, ביניהן מפלגות קומוניסטיות, מרקסיסטיות ומאואיסטיות. הוא מתנגד לדומיננטיות של האיחוד האירופי, ולא רואה בעין יפה את חברותה של יוון באותו איחוד, חברות שכפתה עליה לפני 12 שנים להחליף את המטבע נמוך הערך מאוד שלה, הדרכמה, במטבע היורו היקר, שמותאם למטבעות הישנים של פטרוניות האיחוד האירופי, המארק הגרמני והפרנק הצרפתי, מבחינת ערך המטבע. 

מעברה של יוון למטבע האירו החל לגלגל כדור שלג, שהשקיע יותר ויותר את המדינה במשבר כלכלי. נקודת השיא הייתה לפני שש שנים, עת המשבר הכלכלי העולמי, שהוביל את יוון אל סף חדלות פירעון. 

התגובה של האיחוד האירופי בהנהגת גרמניה הייתה לתת ליוון הלוואת חירום של מאות מיליארדי אירו, כשכל שנה היא תחזיר לאיחוד, או ליתר דיוק ל"דויטשה בנק" ארבעים מיליון אירו. לאיחוד היה תנאי חמור: כפיית מדיניות צנע על המדינה וצמצום המגזר הציבורי המנופח. ותוסיפו לזה את העובדה שהיוונים לא ידועים כאנשים שאוהבים לעבוד. כתוצאה מהצנע איבדו עשרות אלפים את הכנסותיהם ובתיהם. ואז בא ציפראס.

אותו ציפראס הציע תוכנית משלו: התנתקות מגוש האירו או לחלופין משא ומתן חדש על הקלה משמעותית של תנאי החזרת החוב לאיחוד האירופי,  החזרת העובדים שפוטרו למגזר הציבורי, העלאת שכר מינימום ואף מתן משכורת כפולה בחודש מסוים, משכורת 13.

הציבור הנלהב הצביע בהמוניו לציפראס, וכך בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, עלתה מפלגת שמאל רדיקלי לשילטון במדינה מערב אירופית.

התוכנית של ציפראס טובה, והיא יכולה לעזור מאוד ליוונים העניים. הבעייה היא מאיפה יהיה את הכסף לממן זאת, בייחוד כשיוון הוציאה אצבע משולשת לאיחוד האירופי. ציפראס טוען כי הלאמת רכוש הטייקונים היוונים והטלת מיסים על האוליגרכיה, כלומר כל אלה ששדדו את העם היווני לאורך השנים ותרמו למשבר הכלכלי, תכסה את החוב. אבל הבעייה היא שציפראס נחוש לקיים את הבטחותיו, מה שיגרור את יוון לתהום כלכלית גרועה. וכמובן, להרחיק את שאר אירופה והמשקיעים האירופים.

מצב כזה יחייב את יוון להעמיד למכירה נכסים ממשלתיים, ואפילו קרקעות מדינה. ומה עם משקיעים זרים? כאן נכנסת לתמונה השכנה ממערב, תורכיה, ששלטה ביוון במשך מאות שנים עד לשנות השלושים של המאה ה-19, עת התעוררה התנועה הלאומית היוונית ששאפה להשתחרר מעול האימפריה העות'מאנית. יוון קיבלה את צורתה במפה עם תום המלחמות בבלקן כנגד האימפריה העות'מאנית וכנגד שאר שכנותיה בשנת 1913.

הממשלה האסלאמיסטית של תורכיה, ששולטת משנת 2002, לוטשת עיניים לכיוון הבלקן כחלק ממדיניות ה"ניאו עות'מאניזם". והפעם אם תבחר תורכיה לנגוס ביוון, ההשתלטות לא תהיה דרך צבא, אלא דרך השקעות כלכליות. בהיעדר משקיעים מערביים, אנשי עסקים תורכים וכן ממשלת תורכיה ירתמו בשימחה לקנות נכסי נדל"ן וקרקעות יווניים ביוון. נכון, היוונים לא אוהבים את התורכים ולהיפך, ארדואן לא אוהב את ציפראס בגלל שהוא מאשים את מפלגת השמאל הקיצוני היוונית בעידוד מהומות באיסטנבול ביולי 2013, וציפראס רואה בארדואן קפיטליסט. אבל עבור מפלגתו של ציפראס, אין משמעות כה רבה ללאומיות היוונית ולדת הנוצרית אורתודוכסית. ציפראס עצמו הוא אתיאיסט, ולראשונה הושבע לראשות ממשלת יוון בטקס חילוני בניגוד לכללי הטקס, שמחייבים השבעה על התנ"ך בנוכחות הפטריארך האורתודוכסי לאורו נר, בדיוק כמו בכנסייה. האסלאמיזם של ארדואן לא ממש מטריד אותו, לכן לא תהיה לו בעייה עם נגיסה תורכית בארצו.

לכן, מי שלא רוצה את אירופה, עלול לקבל את תורכיה.