Category Archives: פוליטיקה

"המדינה העמוקה" מהי?

מהי המדינה העמוקה, או מדינת הצללים, או מדינת המעמקים, ובאנגלית Deep State? הכוונה במדינה עמוקה היא באליטות, ששולטות במערכות המדינה העיקריות כמו: הצבא, המשטרה, מערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה, והן שכופות על הממשלה לבצע מהלכים לטובתם על מנת לספק את רצונן. במידה והשילטון לא תואם לאג'נדה או לדרך של אותן אליטות, או מתנהג ההיפך ממה שהן דורשות, פועלות אותן אליטות וכל אליטה בדרכה, לעתים במשולב, על מנת להחליף את השילטון בשילטון יותר ידידותי להן, שילטון שיהיה עושה דברן. מהו מקור המונח? דווקא לא רחוק מישראל גיאוגרפית…
המונח "מדינה עמוקה" הוזכר רבות לראשונה בעשורים האחרונים דווקא בתורכיה, שם שלטה אליטה חילונית עד לפני כעשור ומעלה, והיא שהכתיבה לצבא ולשילטון את מהלכיהם. לביטוי "המדינה העמוקה" בתורכית Derin Devlet-דרין דוולת. בעשור האחרון הצליח מי שעומד בראשה של תורכיה, רג'פ טאייפ ארדואן, להחליש את האליטות החילוניות ולהחליפן באליטה שתומכת בו, יותר שמרנית ואסלאמית. אבל ראשית נדון בישראל.

על רקע האירועים בישראל, מופנות האשמות רבות של הימין כלפי השמאל בכך שהוא מפעיל "מדינה בתוך מדינה"- כלומר שהשמאל שולט באליטות שונות במדינה על מנת לנווט את מהלכיה. הכוונה לכך היא הגוון השמאלי המאפיין את התקשורת, את מערכת המשפט ואת האקדמיה בישראל. משמעה של "מדינה עמוקה", או מדינה בתוך מדינה כמו שקוראים לזה, הוא שגם אם, נניח, הממשלה ימנית, האליטות השמאלניות יעשו הכל כדי להשפיע על ממשלות הימין לעשות מהלכים שתואמים את תפיסת העולם של אותן אליטות או מהלכים שיפעלו לטובתן של אותן אליטות. אחת הדוגמאות לכך היא ההתנתקות, שנטען כי אריאל שרון המנוח ביצע את ההתנתקות כדי שהתקשורת ומערכת המשפט השמאלניות "יירדו ממנו" בשל השחיתויות שהוא הואשם בהן.
הקרן החדשה לישראל היא הנאשמת העיקרית על ידי הימין בישראל בכך שהיא מחדירה את אנשיה לאליטות, ובכך יוצרת "מדינה עמוקה" שמתבטאת בסיקור אוהד לערבים בתקשורת, בפסיקות בית משפט לטובת ערבים ומסתננים ולרעת היהודים וכן גם ביצירת אליטה אקדמית שמאלנית, שדואגת ללמד את חומרי הלימוד הנוחים לה ולסתום את הפה לאנשי אקדמיה וסטודנטים שחושבים להיפך.
לאחרונה, חקירות נתניהו בישראל מצטיירות בקרב הימין גם כפעולה של "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה כשהמשטרה, מערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה שנשלטות לכאורה על ידי אליטות שמאלניות פועלות ביחד על מנת להביא להרשעתו בדין של נתניהו על עבירות שחיתות ושוחד ובכך להוריד אותו מתפקידו כראש ממשלת ישראל ומהמפה הפוליטית בכלל.

מנגד, טען בעבר השמאל כי מתנחלים קיצוניים, בראשות משה פייגלין שהיום הוא ראש תנועת "זהות" ובעבר כיהן כחבר כנסת מטעם הליכוד, ערכו התפקדויות המוניות למפלגת השילטון הליכוד, על מנת לסחוף את המפלגה ואת השילטון ימינה יותר, לעבר הימין הקיצוני. אותם אנשי פייגלין, לטענת השמאל, דואגים כי בפריימריז, בבחירות הפנימיות לרשימת הליכוד לכנסת, ייכנסו חברי כנסת שהם חפצים ביקרם למקומות ריאליים, כמו חברי הכנסת דני דנון, יריב לוין וציפי חוטובלי. בכך מתרחש תהליך רדיקליזציה ימנית בקרב דעת הקהל בישראל ובקואליציה בכנסת.

בתורכיה המושג "מדינה עמוקה" הוא מוכר מאוד. ה"דרין דוולת" Derin Devlet- הלא היא המדינה העמוקה בתורכית, הוא מושג שמיוחס עוד לאגודות סודיות שהתנהלו עוד משלהי ימי האימפריה העותמאנית החל מראשית המאה ה-19, במטרה לערער את השילטון הסולטאני מחד ומאידך לקבוע את מהלכיו. "התורכים הצעירים" המדוברים, שחוללו את הפיכת 1908 נגד הסולטאן עבד אל חמיד השני, היו אגודה סודית.

כיום כשאומרים "מדינה עמוקה" בתורכיה הכוונה היא להאשמות שהטיחו אנשי שמאל (ולאחר מכן אסלאמיסטים מפלגים שונים) בעיקר בכיוון הימני של המפה הפוליטית, בכך שקיימת אגודה סודית, שבתוכה נכללים אנשי צבא, אולטרה לאומנים מהאירגון התורכי הימני הפשיסטי "הזאבים האפורים" (הזאב הוא הסמל המיתולוגי של העמים התורכיים, בדומה לגור אריה יהודה של היהודים), ידוענים, שוטרים, שופטים, עיתונאים, אנשי עסקים ואנשי מאפיה, שמטרתה לערער את הדמוקרטיה בתורכיה ולמנוע בעיקר מהשמאל לשלוט, אך בעיקרון חשוב יותר: ממי שאינו כמאליסט (תומך של דרכו של אתאתורכ) לשלוט.
המדינה העמוקה הואשמה באירגון ותיכנון הפיכות צבאיות, והרי בתורכיה היו 4 הפיכות צבאיות- ב-1960, ב-1971, ב-1980 והפיכה יותר שקטה כנגד ראש הממשלה האסלאמיסט הראשון נג'מטין (נג'ם אל-דין בערבית, משמעו "כוכב הדת") ארבקאן בשנת 1997, באירגון פיגועי טרור (האסלאמיסטים בתורכיה היו נוהגים לבצע בשנות השמונים והתשעים פעולות טרור, ולהאשים בכך את "המדינה העמוקה"), ובשליטה על הכלכלה, הכל על מנת לספק את צרכיו של אותו אירגון ולסלק את מתנגדיו בעיקר בקרב השמאל והאסלאמיסטים- ובכך לשמור על הגירסה הימנית של הכמאליזם בשילטון. כמו כן, ידוע כי בתורכיה הוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה "גרילת נגד", בתמיכת ארצות הברית, שהייתה אירגון סודי לאומני בתוך שירותי המודיעין התורכיים שמטרתו הייתה למנוע פלישה קומוניסטית מברית המועצות השכנה, וכן למנוע מגורמים מרקסיסטיים לעלות לשילטון. מאירגון זה, כך נטען, נוצרה "המדינה העמוקה". ועובדה היא, כי לאחר ההפיכה הצבאית בשנת 1980, הצבא שתפס את השילטון כמעט ומחק את השמאל בתורכיה.

משנת 2005 ואילך ראש ממשלת תורכיה דאז והנשיא כיום, רג'פ טאייפ ארדואן, החל להאשים אגודות של "מדינה עמוקה" בתיכנון של הפיכות כנגד ממשלתו. לפי ההיסטוריה של חשדנותו של ארדואן, יש שתי "מדינות עמוקות" בתורכיה: הראשונה, של האליטה החילונית הכמאליסטית- שזממה כמה פעמים להפיל אותו ולחולל כנגדו הפיכות צבאיות. בעקבות כך דאג ארדואן למעצרם של מאות אנשי צבא, עיתונאים, ידוענים, אנשי משטרה ומשפטנים בטענה כי הם השתייכו למדינה העמוקה וזממו להשליך אותו ואת ממשלתו האסלאמיסטית מהשילטון בשתי פרשיות סקנדל שנקראו "ארגנקון" (העמק האגדי שמופיע במיתולוגיה התורכית, שמצוין כמקום מוצאם של התורכים- Ergenekon) והשנייה "באליוז"- Balyoz- "פטיש אוויר" בתורכית.
ואילו ה"מדינה העמוקה" השנייה לשיטת ארדואן יותר מעוררת דאגה- מדובר באגודה אמיתית מהצד האסלאמיסטי של המפה, שמנהלת מאבק פנים-אסלאמיסטי כנגד ארדואן וממשלתו, בראשות איש הדת האסלאמיסט שאינו מזוהה כמו ארדואן עם אירגון "האחים המוסלמים", והמאוד משפיע Fethulla Gülen- פתהוללה גולן, שהפעילה אלפי מוסדות חינוך בתורכיה- עד להפיכה הכושלת ביולי 2016. גולן יושב עד היום בפנסילבניה שבארה"ב.

בוגרי מוסדות החינוך האלה השתחלו לשורות המשטרה, מערכת המשפט והאקדמיה. מדובר בפרשיה טרייה יחסית, בת כשנה בערך, שבמסגרתה דאג ארדואן "לנקות" את המשטרה, מערכת המשפט והתביעה ואף את מפלגת השילטון האסלאמיסטית בחלקה מבוגרי מוסדות גולן ומאנשיו.
הכל החל עקב ביקורת שמתח איש הדת הפופולרי, היושב בארצות הברית, על מדיניותו של ארדואן, שקרובה יותר למדיניות תנועת "האחים המוסלמים" העולמית מאשר לתנועתו. חשוב לציין שבתחילה תמכה תנועת גולן בארדואן ובמפלגתו ביתר שאת ובהתלהבות על מנת שיגיע לשילטון ויחזיק בו.
ארדואן, שהפך לנשיא באוגוסט 2014 והפיכתו לנשיא שילטוני אושרה במשאל עם בשנת 2017, החל לפעול בחשאי כנגד תנועת גולן, אך עם הזמן הפעילות שלו הפכה לגלויה יותר, תוך כדי שארדואן הכניס לתוך הצבא והמשטרה את נאמניו שלו. שיא רדיפת גולן ותומכיו הייתה בעקבות הפיכת הנפל כנגד ארדואן ביולי 2016, בעקבותיה ארדואן הכריז מצב חירום בתורכיה, סילק עשרות אלפי עובדי מדינה שזוהו עם האליטות החילוניות לשעבר ועם אנשי גולן וסגר מאות מוסדות חינוך שזוהו עם גולן. פתהוללה גולן עצמו הוכרז כמבוקש מספר 1 בתורכיה וממשלת תורכיה דרשה מארה"ב להסגיר אותו אליה.

ימין נגד שמאל- המפה הפוליטית בתורכיה

שלום שוב,

אני רוצה לכתוב הפעם, וזה מאוד הכרחי, על המפה הפוליטית בתורכיה המודרנית.

ראשית, אתחיל בשמאל התורכי. השמאל התורכי הוא שייסד את תורכיה, כי מפלגת העם הרפובליקנית (CHP), שנוסדה בשנות השלושים, הייתה המפלגה שייסד מוסטפא כמאל אתאתורכ, וקיימת עד היום בראשותו של כמאל קיליצ'דאראולו, נחשבת כמפלגה סוציאל דמוקרטית לכן היא שמאלית. מדובר במפלגה שמאמינה מאוד בדרכו של אתאתורכ אך גם בהתערבות של המדינה בכלכלה ובחיי אזרחיה- סוג של "אטאטיזם". מפלגה זו גם מאמינה ברפובליקניות ובחילוניות שכוללת הפרדת הדת מהמדינה ובקיום מדיניות רווחה. לכן מדובר בשילוב של שמאל כלכלי יחד עם לאומיות תורכית שמאמינה אמונה עיוורת בדרכו של מוסטפא כמאל אתא תורכ. כיום מפלגה זו היא מפלגת האופוזיציה והשמאל הראשית בתורכיה. אני רוצה להדגיש, כי עד 1950 שלטה
מפלגה זו כמפלגת יחיד במדינה. היא כמעט ולא נבחרה בבחירות.
כיום יש לה מספר חברים גדול יחסית בפרלמנט התורכי, לצד מפלגה כורדית שמאלית, שגם היא חלק מהשמאל התורכי. עם זאת, כיום בפרלמנט כל מפלגות השמאל מהוות מיעוט, ויש שלוש כאלה- מפלגת העם הרפובליקנית ועוד שתי מפלגות כורדיות, כולן בשמאל. מפלגת הרוב היא "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית, בראשות ארדואן.

משמאל למפלגת העם הרפובליקנית נמצאות מפלגות שמאל קטנות, שבעבר יוצבו בפרלמנט: מפלגת השמאל הדמוקרטית, שהתפלגה ממפלגת העם, מפלגת העבודה, מפלגת העובדים וכמובן הגירסה התורכית להסתדרות העובדים- DİSK בראשי תיבות, שכוללת ראשי ועדים גדולים במשק ופועלים. יש מגוון מפלגות סוציאליסטיות קטנות בתורכיה.
ולא נשכח את הקומוניסטים לגווניהם שגם נמצאים בשמאל התורכי, ומהם ומהשמאל התורכי בכלל ארצות הברית פחדה מאוד בימי המלחמה הקרה, ואף הקימה את גרילת-הנגד בשל כך, שנקרא גם "אירגון גלאדיו", במטרה למנוע את חיבורה של תורכיה לברית המועצות השכנה. אירגון זה יצר את תופעת "המדינה העמוקה".

ההפיכות הצבאיות בשנים 1960 ו-1971 בתורכיה גרמו לעלייה של מפלגת העם הרפובליקנית לשילטון- בשם הכמאליזם והחילוניות שהשמאל דוגל בהם- ולהישרדות השמאל התורכי. מפלגת העם הרפובליקני כמעט ולא נבחרה בשום מערכת בחירות רב מפלגתית במדינה, בדומה למפלגת העבודה הישראלית מאז 1977, שייסדה
את מדינת ישראל, הייתה מפלגה הגמוניאלית בשילטון, אך כבר כמעט
40 שנה נמצאת באופוזיציה, מינוס 5 שנים לא רציפות.

הימין התורכי הוא מאוד מגוון, וניתן לחלק אותו לשלושה חלקים: ימין חילוני, ימין מסורתי וימין דתי, או במילים אחרות אסלאמיסטי. כמו ישראל מאז 1977, מאז 1950 כל אימת שיש בחירות רב מפלגתיות בתורכיה זוכה הימין בשילטון במדינה. ישנן כמה מפלגות עיקריות:
1. "המפלגה הדמוקרטית" המיתולוגית-DP- המפלגה שייסד עדנאן מנדרס ואיתה זכה בראשות הממשלה בשנת 1950. מאמינה בשמרנות, בשוק חופשי, ביוזמה חופשית (קפיטליזם) ובזיקה למסורת, אך לא אסלאמיסטית. עקב ההפיכות הצבאיות, בהן פורקו כל המפלגות, היו כמה גלגולים למפלגה זו. כיום הסמל הבולט של מפלגה זו, שהפכה לזעירה, הוא סולימאן דמירל בן ה-90, "שמעון פרס" של תורכיה (שלא נושא כיום בתפקיד רשמי). מפלגה זו מסמלת ימין שמרני. שם נוסף למפלגה זו היה
"מפלגת הדרך הנכונה" DYP. לאחר דמירל הנהיגה אותה לזמן קצר טאנסו צ'ילר, האישה הראשונה בתורכיה שזכתה בתפקיד ראש ממשלה.

2. "מפלגת המולדת"-ANAP- טורגוט אוזל ומסוט יילמאז
מפלגת ימין מרכז
מפלגה זו מייצגת בראש ובראשונה את הימין הכלכלי התורכי. היא האמינה בשוק חופשי, ביוזמה חופשית ובפיתוח. מי שהוביל אותה היה ראש הממשלה מ-1983, טורגוט אוזאל, שהתמקד בכלכלה אך גם בקשרי חוץ עם מדינות מוסלמיות כמו איראן והאיזורים המוסלמיים בברית המועצות, שהיו רפובליקות סובייטיות. אוזאל, שעלה לאחר ההפיכה הצבאית בשנת 1980 שהביאה לניטרול השמאל, יזם פרוייקטים כלכליים רבים וממש הזניק את תורכיה קדימה, גם ביחסי חוץ עם ארצות הברית ואף ישראל, למרות שדמירל היה הרבה, הרבה יותר ידידותי לישראל
ממנו. לאחר מות אוזאל כנשיא ב-1993, מוות מסתורי שנחקר עד היום
(למרות שידוע שהיה חולה לב), החליף אותו כמנהיג המפלגה ראש הממשלה לשעבר מסוט יילמאז, שכל ממשלותיו היו לא יציבות בעליל.
מפלגה זו כמעט ולא קיימת היום.

3. מפלגת הרווחה RP- בראשות נג'מטין ארבקאן, מפלגה שהאמינה בהחזרתה של תורכיה לערכיה האסלאמיים ולאמונה בהלכה האסלאמית. היא גם הייתה מפלגה חברתית- האמינה במתן צדקה ורווחה לעניים, ולהזדהות עם האומלל והחלש- שהיא מצווה בסיסית באסלאם. כמו כן המפלגה האמינה ביצירת גוש אסלאמי איזורי בהובלת תורכיה ובקשרים הדוקים עם איראן. עקב חוסר יציבות פוליטית בשנות התשעים עלתה לשילטון בממשלת קואליציה עם מפלגת ימין לא אסלאמית נוספת לשילטון, אך הופלה בשנת 1997 בהפיכה צבאית שקטה שאילצה את ארבקאן לעזוב את השילטון. בשנת 2001 התפלגה לשניים: פלג ארדואן וגול למפלגת "הצדק והפיתוח", שדגלה בהתמקדות הכלכלה ובהסתרת המאפיינים האסלאמיסטיים של המפלגה. ארבקאן המשיך בדרכו ובאותו מצע עם "מפלגת האושר"-SP-,שקיימת היום גם לאחר מותו. מפלגה זו היא אסלאמיסטית מאוד,ונמצאת בקשר הדוק עם תנועת "האחים המוסלמים" העולמית.

4. מפלגת התנועה הלאומית-MHP
ימין לאומני קיצוני
מפלגה זו גם נחשבת מיתולוגית, פעלה בעיקר בשנות השבעים, שהיו שנים מאוד סוערות בפוליטיקה התורכית והתאפיינו במאבקים בלתי פוסקים ובחוסר יציבות בין הימין לשמאל במדינה. לתנועה יש גם זרוע
בלתי רשמית מיליטנטית- "הזאבים האפורים"- BOZKURTLAR שאף עסקה בטרור כנגד השמאל ואירגוני עובדים בתורכיה החל משנות השבעים (כשאירגוני השמאל מפעילים טרור נגדי).
המפלגה והזאבים האפורים מאמינים בלאומיות תורכית קיצונית, בחיזוק זהותה התורכית של המדינה. הם מאמינים בגירסה לאומנית של הכמאליזם ובמלחמה עיקשת ואכזרית כנגד מתנגדי התורכיות בתורכיה, במקרה זה הכורדים. המפלגה דוגלת גם ביצירת קשרים עם כל העמים התורכיים ברחבי העולם וביצירת איחוד מדינתי על סמך זהות אתנית ולאומית תורכית.
למפלגה זו יש נציגות קבועה בפרלמנט לרוב, גם כיום. מנהיגה כיום הוא דוולת (בתורכית: מדינה…) באהצ'לי. מנהיגה המיתולוגי היה אלפ
ארסלאן תורכש (איזה שם, אלפ- שם תורכי מיתולוגי, ארסלאן- אריה,
תורכש- כמו שם המדינה והלאום).
למפלגה זו יש מאפיינים פשיסטיים תורכיים ( מאמינה בעליונות המדינה התורכית ואף עליונות הגזע התורכי) , כשהפשיזם התורכי, שהיה גם בעל מאפיינים אנטישמיים, התפתח החל משנות השלושים של המאה העשרים בהשפעת איטליה הפשיסטית ואף גרמניה הנאצית.

5. מפלגת הצדק והפיתוח -AKP- מפלגת השילטון בתורכיה החל משנת 2002. בראשה עומד טייפ ארדואן. למפלגה זו ייוחד פוסט נפרד.

אני אסיים עוד מעט פוסט זה במשאלה, שחלילה אויבינו לא יצליחו לסכסך בינינו, ושחלילה האלימות שיש בישראל בין השמאל לימין לא תידרדר למצב של אלימות חמושה ופגיעה פיזית, כפי שהיה בתורכיה בשנות השבעים.

6. צבא תורכיה- אמור למלא תפקיד קלאסי של צבא, אך עד 2011 בערך שימש כמגן הדמוקרטיה התורכית ומגן הכמאליזם והחילוניות התורכיים. החזיק בדרך כלל בעמדות כמאליסטיות-לאומיות (כלומר מיצב עצמו בימין החילוני) וימניות-שמרניות. בעת שהיה תוהו ובוהו פוליטי וממשלות מתחלפות בתורכיה, בשנות השישים, השבעים והתשעים, דאג לערוך הפיכות צבאיות ולהחזיר את הסדר למדינה כדי לשמור על ערכי הדמוקרטיה, הכמאליזם והחילוניות. בשנת 2011 הצליח ארדואן לכופף את הצבא כשכל המטה הכללי שלו התפטר בקיץ והוא מינה את מפקד הז'נדרמריה (מקביל לקצין משטרה צבאית ראשי) לרמטכ"ל.

הקשר בין יורש העצר הסעודי לWWE/WWF

כמעט כולנו זוכרים איך בתור ילדים אהבנו לצפות בשידורי הWWF, כשמדובר היה באירגון של מופעי היאבקות בידורית מבוימת תוצרת ארה"ב. במסגרת שידורי האירגון, ששודרו בישראל בעיקר בשנות התשעים אך גם משודרות כיום, הופיעו שלל דמויות צבעוניות של מתאבקים באירועים שונים ובקרבות שונים נאבקו ב"כאילו" אחד נגד השני. כולנו זוכרים דמויות כמו ברט הארט, האלק הוגאן, ה"אנדרטייקר", יוקוזונה, רייזר רמון, שון מייקלס שפרשו כבר, וכיום יש את ג'ון סינה, רומאן ריינס, ברוק לסנר ועוד. כיום לאירגון זה קוראים WWE, והוא מחפש לשווק את עצמו בארצות שהן מחוץ ליבשת אמריקה.

לאירגון זה יש שני אירועים גדולים מאוד במחצית הראשונה של השנה: הראשון, הROYAL RUMBLE (רויאל ראמבל), שמתרחש בחודש ינואר בדרך כלל, שבו הקרב העיקרי בו, באטל רויאל, הוא כשעשרות מתאבקים נלחמים בזירה אחת, ומי ששורד אחרון ומצליח להעיף את כולם מהזירה זוכה לקרב על האליפות העיקרית באירוע הגדול הבא, והעיקרי של האירגון, שנקרא WRESTLEMANIA (רסלמניה). הרסלמניה שהגיעה לשנתה ה-34 נערכה ב8 באפריל השנה. בניו אורלינס. הרויאל ראמבל הרגיל כבר נערך.

אבל אז הגיע מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי שמחולל רפורמות גדולות במדינתו האולטרה-שמרנית, במטרה לקרב אותה אל המערב, ויחד עם בעלי הWWE, וינס מקמהון (שאישתו, לינדה, חברה בקבינט המורחב מאוד של דונלד טראמפ), החליט לערוך באיצטדיון המלך עבדאללה בעיר החוף הסעודית ג'דה ב-27 באפריל 2018, שלושה שבועות אחרי הרסלמניה, אירוע רויאל ראמבל נוסף, הגדול ביותר שנערך אי פעם. חמישים מתאבקים גברים ייכנסו לזירה אחת ומי שישרוד מביניהם יקבל בהמשך קרב על האליפות. אגב, נשים סעודיות יורשו לצפות באיצטדיון בקרבות, אך הנשים שמשמשות כמתאבקות באירגון WWE לא תופענה באירוע ולא תגענה לסעודיה.
האירוע נערך במסגרת הרפורמות שמבצע הנסיך מוחמד בן סלמאן בסעודיה, במסגרתן נחתם הסכם של 10 שנים בין הממלכה לWWE על עריכת אירועים נוספים. הכל נכלל בתוכנית הרפורמות הגדולה של הנסיך, "החזון הסעודי, 2030".

כמו כן, כל תארי האליפות האפשריים של האירגון, 7 במספר, יועמדו על הכף בקרבות שונים ונוספים במסגרת התחרות- כולל קרב סולמות ענקי על האליפות הבין יבשתית. יש שמועות שגם מתאבקים אגדיים כמו האנדרטייקר, שכבר חזר לכבוד הרסלמניה בשמיני באפריל, ואכן יתמודד בCasket Match בתחרות הרויאל ראמבל בסעודיה, והאלק הוגאן יחזרו מפרישה לכבוד האירוע הזה בסעודיה, רק כדי להשתתף בו.

הפעם האחרונה שבה עלה הWWE, שנקרא אז WWF לכותרות החדשות העולמיות היה לפני עשרים שנה (ועוד חצי שנה), עת התחולל אירוע שהיה גם מהפכני בדברי ימי התקשורת: מאבק בין שני מתאבקים על אליפות הWWF הסתיים ברמייה בשידור חי של אחד מהם. ברט "היטמן" הארט, מתאבק אגדי והאלוף המכהן באותם זמנים קיבל הבטחה ממקמהון שהוא לא יפסיד את תוארו בתחרות גדולה ("סידרת ההישרדות") שהתקיימה בנובמבר 1997 במונטריאול, (ואל תשכחו שהאירועים הללו מבוימים, אז תוצאותיהם נקבעות מראש), היות והוא יליד קנדה, וכמו כן, היות והוא חתם באירגון המתחרה דאז WCW לאחר המלצה לעשות כך שקיבל מבעלי הWWF שאמר שהוא לא מוכן לשלם לו יותר סכומים יקרים, ולמעשה לא רצה אותו יותר באירגון. לכן, זה היה אמור להיות הקרב האחרון של הארט באירגון. בסופו של דבר, בתום קרב סוער, השופט קבע בניגוד גמור לסיכום המוקדם עם הארט כי יריבו, שון מייקלס, עוד מתאבק אגדי, ניצח בקרב וזכה באליפות. ברט ההמום השתולל, וסימן בידיו את סמל האירגון המתחרה, WCW. התקשורת הזדעזעה איך מתאבק כל כך ותיק ואהוב ועוד ממשפחה אגדית של מתאבקים מקבל יחס כזה של רמייה. ועוד במדינתו קנדה. ועוד בקרב האחרון שלו באירגון. הקרב הוציא מוניטין שלילי לאירגון, והיווה למעשה את פתיחתה של תקופה חדשה בתולדותיו. למרות שגם הארט וגם מייקלס פרשו זה מכבר, והאירגון המתחרה WCW כבר לא קיים, רשמי התקרית הזאת קיימים עד היום. ועכשיו, שוב אותו אירגון, הפעם תחת שם אחר, WWE, חוזר לכותרות העולמיות, והפעם בהיבטים פוליטיים-מדיניים.

והנסיך מוחמד בן סלמאן? הוא מצטייר כמו גירסה חדשה של מוסטפא כמאל אתאתורכ (1938-1881), האיש שהפך את האימפריה העות'מאנית שהבסיס שלה היה האסלאם והייתה אימפריה רב-תרבותית ורב-אתנית לרפובליקה התורכית החילונית, והנחיל בה ערכים מערביים מתקדמים מאוד, תוך כדי שינוי כתיבת השפה וקוד הלבוש- והכל במטרה להתקרב למערב. והפעם השינוי לא מתרחש בתורכיה, שדווקא בימינו חוזרת אחורה לשמרנות דתית ושאיפות הגמוניאליות איזוריות, אלא בערב הסעודית, שהיא מדינה שפועלת לפי האסכולה המחמירה ביותר, הח'נבלית-ווהאבית, באסלאם הסוני. מוחמד בן סלמאן מעביר את מדינתו רפורמות עמוקות במונחים סעודיים, כמו היתר לנשים לנהוג וגם היתר לתושבי ממלכתו גברים כנשים לצפות בסרטי קולנוע בבתי קולנוע- והכל במטרה להתקרב למערב.

הראשון לציון-מוסד בן מאות שנים

שלום וגמר חתימה טובה,

אני רוצה לספר על שני מוסדות יהודיים חשובים, שמקורם עוד בתקופת האימפריה העותמאנית. שני המוסדות מסתנכרנים אחד עם השני, ואני מדבר על מוסד ה"חכם באשי", הרב הספרדי הראשי, ועל מוסד "הראשון לציון", שהוא הרב הספרדי הראשי של ארץ-ישראל.

מדובר במוסדות שקיימים מזה מאות שנים. מוסד ה"חכם באשי" קיים באופן רשמי החל משנת 1835, עת הסדיר אותו הסולטאן מחמוד השני בצו מיוחד, במסגרת הרפורמות הכלליות שערך באימפריה העותמאנית.
מדובר, אם כן, ברב הראשי של הקהילה היהודית באיסטנבול. עוד לפני שהוסדר תפקיד זה על ידי שלטונות האימפריה, הרב הראשי של איסטנבול נחשב למנהיג הקהילה היהודית באימפריה העותמאנית, וזה משמעות התפקיד, "חכם"-רב, "באשי"- ראשי. תפקידו של הרב היה להוות חוט מקשר בין השילטון לבין הקהילה היהודית. הוא העביר הוראות של השילטון ליהודים, ובמקביל ייצג את היהודים מול השילטון. לפני הרפורמות במאה ה-19, שאת רובן עשה מחמוד השני, למירכוז האימפריה, הרבנים הראשיים בכל עיר ועיר ייצגו את היהודים אל מול המושל המקומי, כראשי קהילות.

הקהילה היהודית באיסטנבול, שבראשה עמד ה"חכם באשי", הייתה הפטרונית של הקהילה היהודית בארץ ישראל. אל תשכחו שארץ ישראל כמו שאנו מכירים אותה כיום לא הייתה יחידה שילטונית אחידה באימפריה. בפועל היא הייתה מחולקת למחוזות. לעתים נכללה ירושלים באותו מחוז עם ביירות, עם דמשק ולעתים נחשבה כמחוז עצמאי.

הרב הראשי של העדה הספרדית בירושלים, (העיר הקדושה ביותר ליהדות שהייתה העיר המאוכלסת ביותר ביהודים במרחב ארץ ישראל) שנחשבה לעדה הגדולה והמובילה ביותר בקרב היהודים בתקופה העות'מאנית, נקרא "הראשון לציון" (מושג שנלקח מהפסוק מספר ישעיהו, "ראשון לציון הנה הנם" ומתייחס לארץ ישראל בלבד) כשמשנת 1841 הוא נקרא גם "החכם באשי", שהוא הרב הראשי לירושלים. אך כאמור, עד תום התקופה העותמאנית, הקהילה היהודית באיסטנבול הייתה פטרוניתה של הקהילה היהודית בירושלים בראשות ה"חכם באשי".

הכינוי והתואר "הראשון לציון" השתרש והתקבע עוד במאה ה-17, כשה"ראשון לציון" הראשון היה הרב משה גלנטי, ראש רבני ירושלים בשנת 1665. עד 1953 הדומיננטיות בתפקיד זה, של הרב הספרדי הראשי לירושלים, הייתה של רבנים ממוצא ספרדי טהור, או ילידי תורכיה וארצות הבלקן. ה"ראשון לציון" האחרון שניתן להגדירו כספרדי היה הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שנפטר בשנת 1953.

בתקופה העותמאנית בייחוד, נודעו שושלות שלמות של רבנים ספרדיים כנושאים בתפקיד הזה, מתוך עמידתן בראש הקהילה הספרדית בירושלים. המשפחות הדומיננטיות הספרדיות ביישוב היהודי הישן, שמתוכן יצאו כמה ראשונים לציון, בסדר שושלתי לא רציף, היו משפחות אלגאזי, מיוחס, פאניז'יל, אלישר ונבון.
לעתים נדירות כיהנו בתפקיד הראשון לציון רבנים שמוצאם מן המגרב, שהיו ראשי "עדת המערביים".

הכל השתנה עם תחילת השילטון הבריטי, עת הפכה ארץ ישראל ליחידה ניהולית אחת. בשנת 1921 נקבעה "הרבנות הראשית לישראל", ולצד הראשון לציון, שעתה היה לרב הספרדי הראשי של כל ארץ ישראל, נקבע גם רב אשכנזי ראשי.

השפעת העליות השונות לארץ ישראל נתנה את אותותיה: החל משנות העשרים של המאה העשרים חל פיחות הדרגתי במעמד העדה הספרדית השלטת בקרב יהודי ארץ ישראל, כשהדומיננטיות נטתה לצד האשכנזי. כמו כן, בייחוד עם קום מדינת ישראל, התחולל תהליך של "קיבוץ גלויות", שעורר עוד פיחות במעמד יהודי תורכיה והבלקן והס"טים בקרב הקהילה היהודית ספרדית בארץ ישראל. עליות מעיראק, איראן וצפון אפריקה
שינו את המאזן בקרב עדות ספרד והמזרח.

החל משנת 1955 החלו להתמנות לרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל, כלומר "הראשון לציון", רבנים שהם או אבותיהם נולדו בבגדאד: הרבנים יצחק ניסים, עובדיה יוסף ומרדכי אליהו, זכר צדיקים לברכה.

תפקיד "הראשון לציון" נשא עוד מהמאה ה-17 יוקרה רבה, גם של ראש קהילה וגם של מייצג מול השילטון. לכן רבו המאבקים הפוליטיים, גם בין אישים וגם בין שושלות, על התפקיד מזה מאות שנים. גם היום אנו רואים מאבקים פוליטיים קשים מאוד על תפקיד זה, ועל תפקיד הרב הראשי לישראל בכלל- וזה מעיד דווקא על עוצמתו ויוקרתו של התפקיד. גם היום אנו רואים שושלות בתפקיד זה, כי הרבנים הראשיים של ימינו, האשכנזי והספרדי, הם בניהם של רבנים גדולים שכיהנו בתפקיד זה בעבר.

מפלגת ש"ס, למי שלא יודע, קמה בין היתר כתוצאה ממאבקים אלה. בשנת 1983 הוחלט לא להאריך את כהונת הראשון לציון דאז מזה עשר שנים, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שנפטר לפני שנה ועוד יומיים היה אמור להיות בן 94 (נולד יום לאחר יום הכיפורים). איך לא האריכו את כהונתו? קצבו את כהונת הרבנים הראשיים לעשר שנים בלבד, כשעד אז היא לא הייתה מוגבלת. כתוצאה מכך, הרב, שהצטיין רבות בתפקידו, נעלב מכך מאוד. על פניו הועדף הרב מרדכי אליהו זצ"ל, מועמד הציונות הדתית.

באותו זמן, פעילים חרדים ספרדים, שהרגישו כי ילדיהם מקופחים במוסדות החינוך האשכנזים, החליטו לעשות מעשה ולהקים מפלגה חרדית ספרדית חדשה- כשעד אז החרדים הספרדים הצביעו ל"אגודת ישראל" האשכנזית. הפעילים פנו אל הרב המנוח, וביקשו ממנו להיות אחד מראשי התנועה. הרב הסכים מיד כי רצה לנקום את קיפוחו, ועם הזמן הפך למנהיגה הרוחני של ש"ס (ראשי תיבות של ספרדים שומרי תורה) וכל השאר היסטוריה.

לפני כשנה התקבל חוק לפיו למדינת ישראל יהיה רב אחד, שיכהן עשר שנים, פעם אשכנזי ופעם ספרדי. אם יווצר מצב כזה, מדובר במהלך חסר תקדים, כי אז בפעם הראשונה מזה מאות שנים לא יהיה "ראשון לציון" לארץ ישראל, גם אם מדובר במצב זמני של עשר שנים. כל זאת אלא אם כן יחליטו להעניק את התואר לרב הספרדי של ירושלים, שאמור להתמנות בקרוב, אם ייבחר רב ראשי אחד אשכנזי לישראל עוד תשע שנים.

ה"ראשון לציון" לובש לפי המסורת הספרדית גלימה כחולה כהה, שמקושטת מלפנים ובצווארון בעלי זית ופרחים בצבע זהב או כסף. על ראשו של "הראשון לציון" מונחת מגבעת כחולה עם פס לבן עליה. את בגדי "הראשון לציון" תופרים לפי המסורת בקהילה היהודית בתורכיה, הפטרונית לשעבר של הקהילה הספרדית בארץ ישראל.

לסיכום, ה"חכם באשי" הוא כינוי לרב של קהילות יהודיות באימפריה העותמאנית, כינוי זה ניתן בייחוד לרב הראשי של איסטנבול, שנחשב, לא רשמית והחל מהמאה ה-19 רשמית, לרב הראשי של האימפריה העות'מאנית כולה. כיום ה"חכם באשי" מתייחס לתוארו של הרב הספרדי הראשי של יהודי תורכיה, הרב יצחק חליווה.

"הראשון לציון", תואר וכינוי שקיים החל מהמאה ה-17 ששריר וקיים גם כיום, הוא הרב הספרדי הראשי של ירושלים בימי האימפריה העות'מאנית, והחל משנת 1921 של ארץ ישראל כולה.

האירועים בצרפת: הכתובת הייתה על הקיר

לגבי האירועים האחרונים בצרפת- אין לי מילה אחרת מאשר: "הכתובת הייתה על הקיר". יהודים במיוחד וגם נוצרים בצרפת סבלו בעשר השנים האחרונות מהתנכלויות של שכניהם המוסלמים. העיתון הפרובוקטיבי "שארלי הבדו" הותקף מספר פעמים. עיתון זה תקף בלי חשבון דתות ופוליטיקאים בצרפת ובעולם, אך שום דבר לא מצדיק את המתקפה הארורה שהתרחשה עליו. מתקפה אסלאמיסטית נגד העיתון הנ"ל ונגד היהודים הייתה רק עניין של זמן, לכן האירוע הזה לא הפתיע אותי כלל וכלל. הכתובת הייתה מרוחה בענק, וכאילו "חיכתה" לאדם שיבצע את זממו בקורבנות הידועים מראש. חבל מאוד. כואב מאוד. עיתונאים שהיו בישיבת מערכת. יהודים שבסך הכל הלכו למרכול לעשות קצת קניות לשבת. ובניגוד לעיתונאים של "שארלי הבדו" (מצרפתית:"שבועון צ'ארלי"), אותם יהודים כלל לא התגרו בשכניהם המוסלמים. להיפך.

אנחנו חייבים לשים לב, כי העיתונים בישראל ועיתונים יהודיים בעולם נוהגים בצדק ונכון, כשהם מכבדים את כל הדתות, בייחוד אלה המונותיאיסטיות, ולא מפרסמים ולא יפרסמו קריקטורות שמהוות פגיעה בדתות השכנות. ככה זאת אירופה הכסילה, שאין לה אמצע. או שהיא נמצאת בקיצוניות אחת- מכבדת מיעוטים עד כדי כך שמוכנה להיפגע בעצמה מהם, והכל בשם הרב-תרבותיות ולמען התקינות הפוליטית- וזה נכון במיוחד לגבי המוסלמים, או שרומסת אותם, פוגעת בדתם ומתעללת בהם. דוגמא להתנהגות מהסוג השני, היא שואת היהודים בין 1939 ל1945. וגם, להבדיל אלף הבדלות, הקריקטורות שפגעו בנביא האסלאם. וזוהי התוצאה.
אני רוצה להביא כאן מאמר שנכתב לפני 10 שנים בידי העיתונאי והוגה הדעות הספרדי סבסטיאן וילאר רודריגז, על ההבדל בין היחס האירופי ליהודים כלפי היחס האירופי למוסלמים.

אירופה מתה באושוויץ
סבסטיאן וילאר רודריגז- ספרד.
טיילתי לי במורד הרחוב בברצלונה, כשלפתע
התגלתה לי אמת מזעזעת- אירופה מתה באושוויץ!
הרגנו ששה מיליון יהודים וקבלנו תמורתם עשרים
מליון מוסלמים. באושוויץ שרפנו תרבות של חשיבה
יצירתית וכשרון. באושוויץ שרפנו את העם הנבחר,
באמת נבחר, שהרי הם יצרו עם נהדר ששינה את
העולם.
תרומתו של עם זה ניכרת בכל שטחי החיים במדע
באמנות במסחר הבין לאומי, ומעל הכל הם שימשו כמצפון של העולם.
אלה האנשים אותם שרפנו.
ובמסווה של סובלנות, ומתוך רצון להוכיח לעצמנו כי נרפאנו ממחלת
הגזענות, פתחנו שערינו לעשרים מליון מוסלמים שהביאו עמם
טיפשות ובורות, קיצוניות דתית וחוסר סובלנות, פשע ועוני- תוצאה של חוסר
רצונם לעבוד ולפרנס את משפחותיהם בכבוד.
הם הפכו את ערי ספרד היפות לעולם השלישי שקועים בזוהמה ופשע.
מסתגרים הם בדירות שקיבלו חינם בחסד הממשלות שלנו, ותוך כדי שהם
נהנים ממוצרי הצריכה שאנו מספקים להם, יושבים הם ומתכננים כיצד לרצוח
את מארחיהם
הנאיבים…
וכך, למרבה הכאב,
החלפנו תרבות בשנאה
פנאטית, כישרונות
יצירתיים בכוחות הרס,
אינטליגנציה בפיגור
ואמונות תפלות.
החלפנו את הדבקות של
יהודי אירופה בשלום,
את כישרונם לקוות תמיד
לעתיד טוב יותר
לילדיהם, את דבקותם
בחיים, שכן החיים
בעיניהם הינם ערך
קדוש, בכאלה שדבקים
במוות, שמקדשים את
המוות להם ולאחרים,
לילדיהם ולילדי
אחיהם.
איזו טעות איומה עשתה
אירופה האומללה.

יוון: מי שלא רוצה את אירופה, יקבל את תורכיה

השבוע קרו כמה אירועים חשובים באיזור המזרח התיכון והבלקן: מלך ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל עזיז ממשפחת סעוד, משפחת המלוכה של חצי האי ערב, הלך לעולמו כשהוא כמעט בן 91. בתימן, הצליחו השבטים השיעים, בהנהגת משפחת אל-חות'י מהמחוז הצפוני סעדה להשתלט בחסות איראנית  על בירת תימן, צנעא, מה שהוביל לפיצולה מחדש של המדינה בין צפון תימן, בדומיננטיות שיעית לבין דרום תימן, שבירתה עדן, שאוכלוסייתה סונית ברובה. וביוון עלה לשילטון אלכסיס ציפראס, ראש קואליציית השמאל הרדיקלי, שבראשי תיבות ביוונית שמה סיריצ"ה.

אני בוחר להתמקד כרגע בסיפור של יוון. ציפראס הוא מנהיג צעיר יחסית, בן 40, שמזכיר מאוד את יאיר לפיד מהרבה בחינות: גילו הלא זקן, הכריזמה, הפופוליזם ויכולת הדיבור והשיכנוע שלו והתמקדותו בתחום הכלכלי-חברתי. אך עד כאן הדומה בינו לבין לפיד. שניהם שונים מאוד: בעוד לפיד הוא איש מרכז, שהקים מפלגת מעמד ביניים, שיש הטוענים כי מדובר בעוד מפלגת מצב רוח נוסח ד"ש, הדרך השלישית, מפלגת המרכז, שינוי ומפלגת כולנו הטרייה, ציפראס הוא אידיאולוג שמאלי- קיצוני מובהק, שעומד בראש מפלגת על שהיא איחוד של מפלגות שמאל רדיקאלי קטנות, ביניהן מפלגות קומוניסטיות, מרקסיסטיות ומאואיסטיות. הוא מתנגד לדומיננטיות של האיחוד האירופי, ולא רואה בעין יפה את חברותה של יוון באותו איחוד, חברות שכפתה עליה לפני 12 שנים להחליף את המטבע נמוך הערך מאוד שלה, הדרכמה, במטבע היורו היקר, שמותאם למטבעות הישנים של פטרוניות האיחוד האירופי, המארק הגרמני והפרנק הצרפתי, מבחינת ערך המטבע. 

מעברה של יוון למטבע האירו החל לגלגל כדור שלג, שהשקיע יותר ויותר את המדינה במשבר כלכלי. נקודת השיא הייתה לפני שש שנים, עת המשבר הכלכלי העולמי, שהוביל את יוון אל סף חדלות פירעון. 

התגובה של האיחוד האירופי בהנהגת גרמניה הייתה לתת ליוון הלוואת חירום של מאות מיליארדי אירו, כשכל שנה היא תחזיר לאיחוד, או ליתר דיוק ל"דויטשה בנק" ארבעים מיליון אירו. לאיחוד היה תנאי חמור: כפיית מדיניות צנע על המדינה וצמצום המגזר הציבורי המנופח. ותוסיפו לזה את העובדה שהיוונים לא ידועים כאנשים שאוהבים לעבוד. כתוצאה מהצנע איבדו עשרות אלפים את הכנסותיהם ובתיהם. ואז בא ציפראס.

אותו ציפראס הציע תוכנית משלו: התנתקות מגוש האירו או לחלופין משא ומתן חדש על הקלה משמעותית של תנאי החזרת החוב לאיחוד האירופי,  החזרת העובדים שפוטרו למגזר הציבורי, העלאת שכר מינימום ואף מתן משכורת כפולה בחודש מסוים, משכורת 13.

הציבור הנלהב הצביע בהמוניו לציפראס, וכך בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, עלתה מפלגת שמאל רדיקלי לשילטון במדינה מערב אירופית.

התוכנית של ציפראס טובה, והיא יכולה לעזור מאוד ליוונים העניים. הבעייה היא מאיפה יהיה את הכסף לממן זאת, בייחוד כשיוון הוציאה אצבע משולשת לאיחוד האירופי. ציפראס טוען כי הלאמת רכוש הטייקונים היוונים והטלת מיסים על האוליגרכיה, כלומר כל אלה ששדדו את העם היווני לאורך השנים ותרמו למשבר הכלכלי, תכסה את החוב. אבל הבעייה היא שציפראס נחוש לקיים את הבטחותיו, מה שיגרור את יוון לתהום כלכלית גרועה. וכמובן, להרחיק את שאר אירופה והמשקיעים האירופים.

מצב כזה יחייב את יוון להעמיד למכירה נכסים ממשלתיים, ואפילו קרקעות מדינה. ומה עם משקיעים זרים? כאן נכנסת לתמונה השכנה ממערב, תורכיה, ששלטה ביוון במשך מאות שנים עד לשנות השלושים של המאה ה-19, עת התעוררה התנועה הלאומית היוונית ששאפה להשתחרר מעול האימפריה העות'מאנית. יוון קיבלה את צורתה במפה עם תום המלחמות בבלקן כנגד האימפריה העות'מאנית וכנגד שאר שכנותיה בשנת 1913.

הממשלה האסלאמיסטית של תורכיה, ששולטת משנת 2002, לוטשת עיניים לכיוון הבלקן כחלק ממדיניות ה"ניאו עות'מאניזם". והפעם אם תבחר תורכיה לנגוס ביוון, ההשתלטות לא תהיה דרך צבא, אלא דרך השקעות כלכליות. בהיעדר משקיעים מערביים, אנשי עסקים תורכים וכן ממשלת תורכיה ירתמו בשימחה לקנות נכסי נדל"ן וקרקעות יווניים ביוון. נכון, היוונים לא אוהבים את התורכים ולהיפך, ארדואן לא אוהב את ציפראס בגלל שהוא מאשים את מפלגת השמאל הקיצוני היוונית בעידוד מהומות באיסטנבול ביולי 2013, וציפראס רואה בארדואן קפיטליסט. אבל עבור מפלגתו של ציפראס, אין משמעות כה רבה ללאומיות היוונית ולדת הנוצרית אורתודוכסית. ציפראס עצמו הוא אתיאיסט, ולראשונה הושבע לראשות ממשלת יוון בטקס חילוני בניגוד לכללי הטקס, שמחייבים השבעה על התנ"ך בנוכחות הפטריארך האורתודוכסי לאורו נר, בדיוק כמו בכנסייה. האסלאמיזם של ארדואן לא ממש מטריד אותו, לכן לא תהיה לו בעייה עם נגיסה תורכית בארצו.

לכן, מי שלא רוצה את אירופה, עלול לקבל את תורכיה.

ספר מומלץ ביותר- בריטניה (ואירופה) כמרכז טרור אסלאמי

שלום שוב,

אני רוצה להמליץ על ספר מאוד מצויין, שהקריאה בו היא ממש חובה. אני רואה בספר כשלישי בטרילוגיה שפותח בן דרור ימיני, עם "תעשיית השקרים" וטוביה טננבוים עם "תפוס ת'יהודי". שם הספר הוא "ג'יהאד על הטיילת" בחיבורו של ד"ר שאול צדקא, שבילה את רוב שנות חייו ומחקרו בלונדון. ד"ר צדקא מתאר בצורה מבריקה בספר את התבססותן של רשתות טרור אסלאמיות בבריטניה, בייחוד כאלה ששייכות למהגרים שהם או הוריהם הגיעו לבריטניה מתת היבשת ההודית. הספר מתחיל בסיפור הפיגוע שהתרחש באפריל 2003 בפאב "מייק'ס פלייס" בטיילת של תל אביב, ובייחוד סיפורם של מבצעי הפיגוע, אזרחים בריטים ממוצא פקיסטני, שהגיעו לישראל כשהם משתמשים בדרכונים הבריטיים שלהם, המשיכו לעזה ושם קיבלו את המטענים מהחמאס. צדקא מצליח ביד אומן לקשר בין אותם מחבלים לבין רשתות טרור והתארגנויות אסלאמיסטיות אחרות שפעלו ופועלות בבריטניה. 
את הדגש שם צדקא על היחס הוותרני שמגלות הרשויות הבריטיות כלפי מיעוטיהן, ובייחוד כלפי האנשים המסוכנים והפושעים ביותר מתוך אוכלוסיות אלה, בייחוד אלה המוסלמים. והכל בשם חופש הביטוי והפוליטיקלי קורקט. הסיפור המצמרר ביותר בספר הוא רשתות הסרסרות והפדופיליה שהקימו פקיסטנים בתוך בריטניה שניצלו נערות אנגליות במצוקה, שהיו במצב של חוסר ישע. תגובת הרשויות הבריטיות, שהפוליטיקלי קורקט בראש מעייניהן, היה להתעלם מפשעי המהגרים האלה, רק בגלל שהם מוסלמים, ולהאשים את הקורבנות במרבית המקרים. 
מומלץ, מרתק וסוחף ביותר! דוגמה לאיך שגופים לא דמוקרטיים בעליל מנצלים את הדמוקרטיה ואת זכויות האדם.

הבעיה באירופה היא, שהמהגרים הובאו אליה מארצות האסלאם כי האירופים, כולל הצרפתים והבריטים, חשבו שאוכלוסיות אלה יוכלו להשתלב. הבעיה היא שהמגמה הבולטת בתוך אוכלוסיות המהגרים היא הסתה אסלאמית-קיצונית, שמטרתה להשתלט, לא להשתלב. רבים שואלים אותי מדוע סמלו של האסלאם, שמוטבע בדגלי תורכיה, תוניסיה ולוב למשל, הוא חצי הסהר. מדוע חצי סהר? סמל זה נבחר היות והאסלאם שלט ושולט רק בחלק מהעולם. לפי האידיאולוגיה הדתית- ג'יהאדיסטית האסלאמית, הסהר הזה אמור להתמלא, כשהאסלאם ישתלט על העולם כולו. אני טוען שהעולם נקט ונוקט בעצימת עיניים ובחוסר הבנה מול הבעיה שהוא ניצב בתוכה: מדובר במלחמת ציבליזציות טוטאלית. מהי מלחמה טוטאלית? מלחמה שלא רק הצבא או האירגונים הצבאיים משועבדים לה, אלא כל החברה כולה משועבדת ותורמת למלחמה הזאת. לכן, מה שנקרא פיגועי בודדים אינו מפתיע. זאת לא מלחמה של צבאות כמו פעם. עד לא מזמן זו הייתה מלחמה של אירגוני טרור. כיום מדובר במלחמה שבה גם אזרחים פשוטים, שלא שייכים לשום צבא או אירגון, לוקחים בה חלק. מלחמה בין הציביליזציה הנוצרית- מערבית לבין הציבליזציה האסלאמית. אומנם לא מדובר בכך שכל המוסלמים מעוניינים בטרור או מחבלים. ממש לא. אבל הלך הרוח בחברה המוסלמית וחלק ממנה מאמין בנקיטה בדרך הג'יהאד, על מנת להכריע את התרבות המערבית-נוצרית וכל מי שלא מסכים עם האסלאם הקיצוני.