Category Archives: לבנון וסוריה

10 שנים למלחמת לבנון השנייה: שעת הטייקונים

מלחמת לבנון השנייה, בנוסף להיבט הביטחוני שבה, נשאה עימה היבט חברתי. היא הייתה, למעשה, התגלמות מדיניותו של מי שהיה שר אוצר עד שנה לפני המלחמה, בנימין נתניהו. מדיניותו הניאו-ליברלית של נתניהו גרסה כי יש לצמצם את "האיש השמן", הלא הוא המגזר הציבורי, ולתת יותר עידוד למגזר הפרטי. את מדיניותו זו ביצעו שרי האוצר שבאו אחרי ביבי, שהם אהוד אולמרט ואברהם הירשזון, בנוסף לביבי עצמו. העוולה העיקרית במלחמה זו הייתה זניחת אחריותה של המדינה לתושבי הצפון בפרט ולתושבי המדינה בכלל, שניזוקו כלכלית במלחמה, ובייחוד לאזרחים שעמדו בקו החזית והיה צורך לפנות אותם מבתיהם. את האחריות הזו הטילה המדינה, לא ישירות, על עמותות פרטיות ועל העשירים ששלטו אז במשק- הלא הם הטייקונים. מי שהיו החלוצים והפעילים בעזרה בפינוי האזרחים היו שני טייקונים, שכיום קרנם ירדה: הבעלים של קבוצת בית"ר ירושלים באותו זמן, ארקדי גאידמק, וכמובן הטייקון שהיה לדעתי הכי פעיל וגם היה בשטח: יושב ראש קונצרן "איי די בי" באותו זמן, נוחי דנקנר. דנקנר התגלה בנדיבות גדולה מאוד אז, אני חייב לציין. וגם גאדימק, שפינה חלק גדול מתושבי הצפון המופגז ישר לכפרי נופש בדרום מחוץ לטווח הטילים. כיום, שני האנשים הללו כבר לא בגדולתם, בלשון המעטה, ורובצים עליהם משפטים ועבירות פליליות רבות.

אומרים שכשיש לאדם נטיות פוליטיות, הוא חייב להיות באותו צד גם מבחינה מדינית וגם מבחינה כלכלית. אני ורבים אחרים לא חושבים כך. אני דווקא חושב שהדרך הראויה ביותר למדינת ישראל היא הימין המדיני והביטחוני הלא קיצוני, והשמאל, ליתר דיוק קפיטליזם רך או סוציאל דמוקרטיה שמעודדת גם יוזמה חופשית- מבחינה כלכלית. לדעתי, הממשלה הגרועה ביותר הייתה זו שקדמה לממשלת אולמרט, ממשלת שרון השנייה, שמדיניותה התבררה לבסוף כשמאל מדיני וכימין כלכלי. נתניהו, שהיה שר האוצר, הוא כביכול ימני מובהק, כי הוא גם ימני מבחינה מדינית לכאורה וגם ימני מבחינה כלכלית. וזאת, למרות שבעת כהונתו עשה מהלכים שנחשבים שמאלניים מבחינה מדינית, כמו למשל שיחרור אסירים פלסטינים. ויש לזכור- מפלגת הליכוד שבמקור הייתה בראשות מנחם בגין, דגלה ביסודה בימין מדיני ובשמאל כלכלי יחסית- כל עוד בגין התווה את דרכה. הבעיה היא שלאחר מכן הסתבר שהליכוד החזיר הכי הרבה שטח לערבים בקילומטר רבוע, וכן היה המפלגה היחידה שעמדה בראש ממשלות שפינו יישובים יהודיים חוקיים. ומבחינה כלכלית, שילטון הליכוד התברר כפחות נוטה חסד לבוחריו- ממשיכיו של בגין, ואפילו שרי האוצר שלו עצמו, היו קפיטליסטים וניאו ליברלים מובהקים, שדאגו יותר להפרטה ולכך שהמדינה תחסוך כסף מקופתה, ושכל אחד יסתדר בעצמו. בגלל זה, לדעתי, דרוש שינוי מהותי במפלגה זאת, על מנת לחזור לערכיה המקוריים. יוזמה חופשית זה טוב, אבל אי אפשר להטיל על אנשים פרטיים את ניהולה הכלכלי של המדינה.

הבעיה המרכזית במלחמת לבנון השנייה הייתה, שאהוד אולמרט רצה לחסוך כמה שיותר כסף מקופת המדינה. אז מה הוא עשה? מינה את עמיר פרץ, שבמקור לפי ניסיונו היה אמור להיות שר האוצר, לשר הביטחון, רק כדי לא להפקיד בידיו את קופת המדינה. הוא העדיף לשמור את האוצר ואת הכסף, תרתי משמע, אצל חברו, אברהם הירשזון. בעת מלחמה כל מדינה אמורה להכריז מצב חירום כולל, מה שדורש ממנה להוציא כסף. אז מה עשה אולמרט? משיקולי חיסכון לקופת המדינה דאג להכריז על "מצב מיוחד בעורף" בעיקר בצפון הארץ, מה שהשאיר הרבה אנשים, בעיקר בעלי עסקים פרטיים, פגועים כלכלית מן המלחמה הזאת. היו גם כאלה שהתנדבו לעזור בעת המלחמה בעורף, אנשים פרטיים שהם לא טייקונים, והמדינה לא תיגמלה אותם בכלום על כך. הגדיל לעשות אף הרמטכ"ל דן חלוץ, שמכר את תיק המניות האישי שלו ממש לפני פרוץ המלחמה.

והכי גרוע, לדעתי, היה נושא הפינוי, ליתר דיוק אי הפינוי, של התושבים. בעידן המודרני, ואני לא מדבר על עת מלחמת העולם השנייה, אם עיר בצרפת הייתה מופגזת נניח בידי שכנתה, אז אני בטוח שהמדינה הצרפתית הייתה עוזרת לפנות את התושבים של אותה עיר מקו העימות. אבל במקרה זה לא קרה כך. היה בלגאן גדול בעורף בעת המלחמה, והמדינה ניערה מעצמה את האחריות לפינוי האזרחים מהשטח המופגז ומסידור מגורים זמניים חלופיים להם. את זה היא השאירה לטייקונים. מה גם שהרבה חבילות מזון נשלחו לערים בצפון, והשחיתות המקומית לא נתנה לכאורה שחלק מהתושבים ייהנו מהחבילות האלה. היו תלונות על כך שחלק מהחבילות נשארו במחסנים והשתמשו בהן מקורבים ובעלי עניין. ומי פעל כן לפנות, לעזור ולחלק מצרכים? חוץ מהמתנדבים, עשו את העבודה גאידמק ודנקנר.

לסיכומו של דבר, מלחמת לבנון השנייה לא הייתה רק כישלון והפקרות מבחינה ביטחונית, אלא גם מבחינה כלכלית. התנהלות המדינה והממשלה באותה עת אומרת דרשני בקול גדול. ועוד דבר: אין פסול בלהיות ימני מדינית, אך שמאלני מבחינה כלכלית. ובדמוקרטיה אפשרית גם תופעה הפוכה בדיוק לזו.

מבצע "ענבי זעם"-עשרים שנה אחרי, עשר שנים לפני

חודש לפני בחירות מאי 1996. המדינה עוד זועמת על הפיגועים שביצע אירגון החמאס בירושלים ובתל אביב, והציבור דורש נקמה. באותו זמן גם החיזבאללה רצה להראות לחמאס ולג'יהאד האסלאמי הפלסטיניים מי לימד את האירגונים הללו את שיטת הצבת המטענים ופיגועי ההתאבדות, וחזר לבצע אותם בשטחי רצועת הביטחון בדרום לבנון, שהיו תחת שליטת ישראל ובן טיפוחה צבא דרום לבנון בפיקוד נוצרי-מקומי. שמעון פרס, ראש הממשלה ושר הביטחון באותם ימים, עמד לפני בחירות, ולא היה יכול לבצע מבצע רחב היקף בשטחים הפלסטיניים ביהודה, שומרון ועזה, היות ולא רצה לפגוע ולשבור את הסכם אוסלו, שהיה ה"בייבי" שלו. לפרס, למרות שנותיו הרבות כמנכ"ל, כסגן שר וכשר ביטחון, הייתה חסרה תדמית ביטחונית, בניגוד לקודמו, יצחק רבין המנוח, שנרצח חצי שנה לפני כן. אגב, אם לא ידעתם, רבין זעם על הפיגועים הפלסטיניים ועל הפרות הסכם אוסלו ותיכנן לערוך מבצע צבאי רחב היקף בשטחי הרשות הפלסטינית ולסלק את הנהגתה חזרה לתוניס, במידה והמצב יימשך כך. אילולא נרצח, היה עושה זאת. פרס, לעומתו, החליט לא להרוס את מפעל חייו מחד, אך מאידך להראות שהוא לא פחות ביטחוניסט מרבין. אז במקרה זה, הוא העדיף להיכנס בחיזבאללה בלבנון- עוד בן טיפוחים של איראן, קצת יותר מהחמאס ומהג'יהאד האסלאמי הפלסטינים. עם חיזבאללה לא היו הסכמי אוסלו, אך היו הבנות, שנוסחו בימי מבצע "דין וחשבון", שנערך בלבנון 4 שנים לפני כן, בקיץ 1992. וחיזבאללה המשיך להפר את ההבנות: בחודשים פברואר ומרץ, בצל הפיגועים הפלסטיניים בלב ישראל, הופעלו ביתר שאת מטענים נגד כוחות צה"ל ברצועת הביטחון, וכן גם נעשה פיגוע התאבדות על ידי חיזבאללה כנגדם. שישה חיילי צה"ל נהרגו ושמונה נפצעו קשה בסידרת האירועים הללו. בשיא האירועים, ב9 באפריל 1996, נחת מטח כבד של קטיושות על יישובי הצפון. פרס החליט להטיל על הרמטכ"ל המנוח, אמנון ליפקין שחק (בעל ניסיון מלחמתי קרקעי רב מאוד, ביחידות מיוחדות בעיקר) לנהל את המבצע, שנקרא "ענבי זעם" על שמו של ספרו המפורסם של ג'ון סטיינבק, שמבוסס על ביטוי תנ"כי. לאחר יומיים, ב11 באפריל 1996, החל המבצע, שנמשך 16 ימים. מבצע "ענבי זעם" נחשב גירסה מקוצרת של מלחמת לבנון השנייה, שתבוא 10 שנים ושלושה חודשים לאחריו. יש לזכור שבניגוד למבצע "ענבי זעם", ישראל לא התגוננה מתוך רצועת הביטחון, אלא מתוך גבולה הצפוני שלה.

מבצע זה התרחש עשר שנים לפני מלחמת לבנון השנייה, ועשרים שנה לפני ימינו, אך היה מעין המבוא המוקדם אליה והמבשר שלה. היו אלמנטים משותפים למבצע: ההפצצות במעוזי חיזבאללה החשובים בבקאע, הלא היא בקעת הלבנון, והפצצת מפקדת חיזבאללה ב"דאחייה" בביירות, שימוש מסיבי באש ארטילרית ובהפצצות מהאוויר, תוך גם גרימת אבידות בקרב אזרחים- במבצע זה נעשתה הפגיעה הראשונה בטעות בכפר קאנא הלבנוני, שגרמה לאבידות אזרחיות כבדות וגרמה להפסקת המבצע בסופו וכן ניסיון לפגוע בנסראללה לצד השימוש של חיזבאללה בטקטיקה של לירות מתוך יישובים אזרחיים על מנת לגרום לתגובות שיפגעו באזרחים לבנונים ויביכו את ישראל. כמו כן, גם במבצע "ענבי זעם", כמו במלחמת לבנון השנייה, הופצצו יישובי הצפון ואזרחים ישראלים ברחו מהם ופונו לכיוון מרכז הארץ- רק חיפה וסביבתה לא היו בטווח הטילים. גם אוכלוסייה לבנונית רבה ברחה מדרום לבנון שמצפון לרצועת הביטחון אל צפונה של המדינה.

והמבצע עצמו? הוא נפתח בהפצצה מסיבית של חיל האוויר בדרום לבנון, בבקאע ובביירות. גם חיל הים וחיל התותחנים הפגיזו בתותחיהם מטרות של חיזבאללה. גם חיל השיריון נטל חלק מצומצם יחסית במבצע. אבל מהבחינה הקרקעית, בולטת השתתפות מסיבית של כוחות מיוחדים של צה"ל- בייחוד גם בעומק לבנון, ופחות ופחות כוחות חי"ר סדירים. זאת, מכיוון שהכוחות המיוחדים היו מיומנים בלוחמת גרילה אל מול לוחמי הגרילה של החיזבאללה. כ800 רקטות נורו מכיוון חיזבאללה אל רצועת הביטחון ואל גבול הצפון של מדינת ישראל. כתוצאה מהירי נפצעו 24 אזרחים ישראלים, וההרוגים היו שלושה חיילי צה"ל. מהצד הלבנוני נהרגו 115 אזרחים וכ20 לוחמי חיזבאללה.

במבצע עצמו נוצרה דילמה: היות והבנות "דין וחשבון" אסרו לירות מתוך ואל שטחים מיושבים, יכולת התגובה של צה"ל הייתה מוגבלת. חיזבאללה, מצידו, ירה מפאתי שטחים מיושבים, מה שהיקשה על תגובת צה"ל. האירגון השיעי השתמש ממש בכפרים הסמוכים כמגינים אזרחיים. בתקרית כפר קאנא הלבנוני, כוח של יחידת מגל"ן (בפיקוד נפתלי בנט) נתקל במארב ליד הכפר, וצה"ל הגיב באש ארטילרית על מנת לחלץ אותו. הפגזים פגעו בריכוז פליטים ובמחנה או"ם סמוך, וגרמו ליותר ממאה הרוגים. החיזבאללה הואשם שיצר מצב של ירי מכוון סמוך לריכוזי הפליטים, וכן ניפח והגזים לגבי הפגיעה בכפר קאנא. אירוע דומה אך בנסיבות שונות, אגב, קרה כמעט באותו מקום 10 שנים לאחר מכן, במהלך המלחמה. עקב תקרית קאנא, התערבה מועצת הביטחון של האו"ם כנגד ישראל, וקיבלה החלטה לגנות אותה. ושוב, ממש כמו 10 שנים אחר כך, יצא חיזבאללה מורווח מהמבצע. ישראל בהנהגת פרס החליטה לחתום על הסכם הבנות חדש עם לבנון וסוריה, לפיו בדומה להבנות "דין וחשבון", צה"ל וצד"ל יימנעו לירות אל תשתיות אזרחיות ולתוך ריכוזי אוכלוסייה לבנוניים, ולא יפגע באזרחים. חיזבאללה, מצידו, הפסיק להפסיק את ירי הקטיושות לשטח ישראל, ואת ההבנות האלה מיהר להפר מצידו פעמים רבות.

10 שנים למלחמת לבנון השנייה: כישלון הבכירים, גבורת האנשים הפשוטים

אחד גירש את המחבל עם מגרפה. השני גירש את המחבל עם מוט סלפי. בשרונה גיבור היום הפך את השולחן על המחבל ומנע נפגעים נוספים. האינתיפאדה השלישית מציגה את גיבוריה. והם לא קצינים בכירים בדרגת סא"ל ומעלה. הם לא המנהיגים שחושבים שחוסר מעש מצד אחד ומהלכים מדיניים מצד שני יפתרו את המצב. מדובר באנשים ובאזרחים פשוטים. וגם בחיילים פשוטים. הם אלה שעושים את המלחמה.

המאה העשרים התאפיינה במלחמות טוטאליות. מהן מלחמות טוטאליות? מלחמה שלא רק הצבא או אירגונים צבאיים מגוייסים אליה, אלא גם האוכלוסייה האזרחית, בכללותה בדרך כלל אבל גם יש מקרים שבחלק ממנה- גם היא מגויסת למלחמה. גבורת האזרחים באירועים האחרונים מזכירים מאוד את שנעשה במלחמת לבנון השנייה: ההנהגה הייתה ברובה חסרת ניסיון, בייחוד דן חלוץ שהיה לו ניסיון מצוין והוא היה קצין ומפקד מצטיין, אך רק בתחומו, תחום חיל האוויר. הרמטכ"ל של אותן שנים היה טוב בלבצע את ההתנתקות אל מול אוכלוסייה יהודית, אך מצד שני הוא לא הצליח בהתמודדות מול אירגון של מקסימום 8 אלף לוחמי גרילה. וגם, גם בלבנון וגם בצוק איתן נכנסו "דרך הבטן", ישר מהגבול, אל מקומות שהאויב צפה שיפגוש שם את צה"ל.

במלחמת לבנון השנייה הייתה דמות חסרה מאוד: דמותו של אריאל שרון. כמפקד צבאי, הייתה לו מומחיות בלהכריע קרבות באמצעות שיטת האיגוף, הפתעת האויב ובעיקר העברת המלחמה אל שטחו של האויב. אבל הבעיה היא, שאריאל שרון בתקופה שלאחר מלחמת לבנון הראשונה, שבגללה התקשורת הטרידה אותו השכם והערב ומיררה את חייו, וההתנתקות, שבה עקב מהלך חד צדדי ולא חכם שביצע בעזה הפך את הגלגל ונעשה גיבור התקשורת- ספק אם הוא היה מכריז על מלחמת לבנון השנייה לאחר חטיפת שני החיילים בנקודה הבעייתית בגבול. הטראומה ממלחמת לבנון הראשונה, הבוץ הלבנוני והלחץ התקשורתי והבינלאומי לא היו מאפשרים לו לצאת למלחמה כזאת. בעידן שלאחר שיטת הלוחמה של שרון, אימץ הצבא אסטרטגיה של "כניסה ישירה", או "דרך הבטן": בלבנון 2 וגם בצוק איתן נכנסו ישר מהגבול, בלי הרבה איגופים, אל מקומות שהאויב צפה שיפגוש שם את צה"ל.

אבל הבעיה העיקרית הייתה בצמרת הצבאית. בנוסף לחוסר הניסיון של חלוץ, המטכ"ל הפך לכוורת של דבורים (הכוונה לדאבורים, סוג של צירעה ולא החיה נותנת הדבש), שכל אחד עקץ שם את השני, חתר אחד נגד השני, סבל מבחישות של אלופים מאוכזבים מבחוץ (ועובדה שעמיר פרץ מינה באותו זמן את גבי אשכנזי למנכ"ל משרד הביטחון, שהוא סוג של הצהרה) וממש גילם את החברה הישראלית במלוא חוסר יופייה- הבוטות, הלחשושים מאחורי הגב והשימחה לאיד. מבחינה צבאית, החיזבאללה נלחם מלחמת גרילה, כולל בטקטיקה של הסתרת הנשק ב"שמורות טבע". הצבא הישראלי לא היה מיומן כל כך במלחמת גרילה, כמו יחידות מיוחדות. והמחדל הראשי הוא שכלי נשק כבדים מתנייעים כמו טנקים ונגמ"שים, במיוחד לא ממוגנים, הם הדבר הכי גרוע שאפשר להציב אל מול לוחמי גרילה. אבל לא הייתה ברירה. רק יחידות מיוחדות לכאורה היו מיומנות בלוחמת גרילה כמו שצריך. והטנק הוא בסיס כוח. עוד טעות היא להסתתר בתוך בתים, כשידוע שהמחבלים מסתובבים בשטח עם טילי נ"ט, שיכולים להפיל את הבתים על החיילים הנמצאים בהם.

והמפקדים הבכירים? אמנם באותן שנים לא היה סמארטפון ובקושי היה פייסבוק, אבל ראשי הצבא החליטו שהוא צריך להיות טכנולוגי. מה זאת אומרת? החליטו שהמפקדים הבכירים לא צריכים לעקוב אחרי הלוחמים בשטח, אלא באמצעות מסכי הפלזמות. ממש כמו במשחקי המחשב של הילדות, Call of Duty ו Command and Conquer. והדרג המדיני? לא היה סגור על עצמו. הוחלט לשלוח את הלוחמים כל פעם למקום אחר, ולאחר מכן להורות להם לסגת חזרה. ממש כמו יו יו. ומבחינה לוגיסטית, היו מקרים שלא היה אוכל ולא הייתה שתייה לכוחות הלוחמים ונאלצו להצניח להם מזון ושתייה דרך הליקופטרים. ממש התנהלות "למופת". והמודיעין? גם למודיעין היה חלק בכישלון. ידעו שיש סכנה, אך לא ידעו לעלות עליה בדיוק. נזהרו שלא להתעסק יותר מדי עם החיזבאללה. ובמזרח התיכון, כמו במזרח התיכון, אוי למי שמפגין חולשה.

אבל המלחמה הסתיימה בהישגים. למרות התוצאות הקשות, בכל קרב ספציפי, באותם כפרים שהיו בעבר חלק מרצועת הביטחון וכיבושם במלחמת לבנון הראשונה היה קל למדי, כל היתקלות בין החיזבאללה לצה"ל הסתיימה בהישג ישראלי. וזאת מדוע? בזכות גבורת הלוחמים בשטח. אלה שקפצו כדי להציל את חבריהם. אותו רס"ן שלקח אחריות, קפץ על רימון והקריב את חייו כדי לא לפגוע בלוחמים במלכודת המוות שאליה נקלעו הוא והכוח שלו. בעוד בדרג הבכיר ניהלו את המלחמה יחצ"נים, ששאפו להשיג תמונות הישגים וניצחון, שוב, רגע לפני עידן הפייסבוק, החיילים הפשוטים ניהלו את המלחמה בשטח והתנהגו בגבורה, למרות ההוראות התמוהות שקיבלו מלמעלה. תושייה והקרבה, זה שם הסיפור.

למרות שמספר קורבנות מלחמת לבנון השנייה הוא פחות מעשירית מקורבנות מלחמת יום הכיפורים, יש בין שתי המלחמות אלמנטים דומים, והבולט במיוחד הוא האופוריה שהייתה לפני כן, בזכות בכירים שלקחו קרדיט. במקרה של יום הכיפורים, מדובר באופוריה של מלחמת ששת הימים ומנהליה הבכירים מהצד הישראלי שלקחו קרדיט לעצמם, למעט ראש הממשלה לוי אשכול כמובן, והמכה שבאה 6 שנים אותה מלחמה. במקרה של מלחמת לבנון השנייה, הבכירים לקחו על עצמם קרדיט בעקבות אירוע פינוי, כשבצד השני, המפונה, היו יהודים, שבזכותם לא התלקחה מלחמת אחים. אותם בכירים כשלו שנה לאחר מכן, בלבנון.

לכן, הלקח ברור: ניצחון במלחמות ובמאבקים תלוי יותר באזרח ובחייל הפשוט, ופחות בבכירים הכושלים.

חיזבאללה, ה"אביב הערבי" ומתי צפויה מלחמת לבנון השלישית?

שלום לכולם,

שמתי לב כי לפי הסטטיסטיקה, בכל 10 שנים יש עימות גדול בין ישראל לחיזבאללה. בשנת 1996 התחולל מבצע "ענבי זעם" עת צה"ל עוד ישב ברצועת הביטחון בדרום לבנון (בקרוב מאוד ימלאו 20 שנה למבצע הזה), ולאחר 10 שנים בקיץ התחוללה מלחמת לבנון השנייה. חיזבאללה כנראה אוהב מאוד את השנים שמסתיימות בספרה 6. בשנת 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה, ולמרות שהנבואה ניתנה לשוטים, אני מעריך כי בקיץ הקרוב, קיץ 2016, או אף עד הקיץ הבא, יחל עימות נוסף בין ישראל לחיזבאללה.

ישנן כמה סיבות מדוע למרות, ושוב למרות, המעורבות בסוריה, יש לחיזבאללה והנהגתו אינטרס לעימות מול ישראל. אגב, מה שאני כותב נסמך על מידע גלוי לגמרי, בעיתונות, כולל העיתונות הערבית, ובטלוויזיה.

1. מימד הזמן: חיזבאללה השיעי היה מאז ומתמיד להוט להילחם עם ישראל, והוא הוקם לשם מלחמה כנגד ישראל. הוא לא הוקם על מנת להילחם מול אירגוני גרילה סוניים, כמו שהוא עושה היום בסוריה. שדה הקרב בסוריה הוא בין היתר התלמדות וריענון נשק עבור לוחמי חיזבאללה לקראת עימות עם ישראל, שבעיני האירגון זה הדבר האמיתי. כבר 10 שנים לא היה עימות ישיר בין חיזבאללה לישראל, ועילת הקיום של חיזבאללה היא עימות עם ישראל. בעיני האירגון, שקט של 10 שנים הוא זמן ארוך מדי. מאז נסיגת צה"ל מלבנון עד למלחמת לבנון השנייה היו 6 שנים של שקט יחסי, למעט תקריות ספורות שהסבו לצה"ל נפגעים.

2. המימד הכלל-ערבי: חיזבאללה והאירגונים הקיצוניים הסונים, אל-קאעידה ודאע"ש שבא אחריו, נמצאים כל הזמן גם בעימות תודעתי ביניהם על השפעה על העולם הערבי והמוסלמי. האירגונים האלה מתחרים ביניהם מי יפגע יותר טוב במערב. בעוד שעבור האירגונים הסוניים מדינות המערב והמשטרים הערביים החילוניים הם המטרה הראשונה, שדה הניסוי של חיזבאללה השיעי הוא ישראל. לכן, חיזבאללה ישאף לעימות עם ישראל בזמן הקרוב. אחרי שישראל לא הביסה את חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, החלו בעיתונות הערבית לשאול האם מדינות ערב לא שקטות מדי במדיניותן כלפי ישראל, והאם גם במדינות אלה, כולל מצרים למשל, צריך שיהיה להן חיזבאללה סוני משלהן כדי להילחם עם ישראל. ברחוב הערבי, הסוני ברובו, כולל ברחוב הפלסטיני, החלה סימפטיה גדולה לאחר מלחמת לבנון השנייה כלפי השיעה האסלאמית בכלל וחיזבאללה בפרט. לכן, לתוצאות מלחמת לבנון השנייה הייתה השפעה על "האביב הערבי" שהפיל משטרים חילוניים בעולם הערבי שהיו חסרי מעש וחדלי אישים בעיני רוב האוכלוסייה במדינות הללו, ובשלב שאחרי המהפיכות הצמיחו משטרים אסלאמיים סוניים או פוטנציאל למשטרים כאלה, עוינים כלפי ישראל. גם בעולם השיעי החלה תסיסה: החלו הפגנות של שיעים במדינות בעלות שילטון סוני, בייחוד במדינות המפרץ, כשהזרקור הופנה אל המחאות בבחריין, מדינה בעלת רוב שיעי אך נשלטת על ידי בית מלוכה סוני (תמונה מהמחאה בבחריין מופיעה למעלה). לכן, דווקא על רקע העימות השיעי-סוני ועל רקע העימות בין אל-קאעידה ודאע"ש לבין המערב, חיזבאללה ינסה להשיג הישגים צבאיים על חשבון ישראל, בייחוד כשבתקופה האחרונה מתבצעים פיגועים על ידי דאע"ש כנגד מדינות המערב, שדאע"ש רואה בהם הישג. על מנת להחזיר את האירגון לתודעה הכלל-ערבית לא כאירגון שיעי "כופר" אלא כאירגון שנלחם כנגד המערב וישראל, חיזבאללה ישאף לעימות עם ישראל.

3. המימד הסורי והפנים לבנוני: בחודשים האחרונים נראה כאילו אירגון דאע"ש כמדינה וכצבא הולך וקטן ומובס, ואילו הצבא הסורי של אסד, איראן שתומכת בו ורוסיה שסייעה לו עד לפני כמה שבועות בצורה מסיבית, השיגו הישגים על חשבון האירגון, לכן לוחמי חיזבאללה לא ממש נחוצים כעת בהמוניהם להילחם כנגד האירגון, מה שעשו באינטנסיביות עד לא מזמן ואף שילמו באלפי לוחמים. צבא אסד בסיוע רוסי ואיראני מגיע להישגים, לכן חיזבאללה הסיג, כך פורסם בגלוי, חלק מכוחותיו כדי לעבות את החזית מול ישראל. בתוך לבנון המערכת הפוליטית משותקת לגמרי, כבר כמעט שנתיים שלא נבחר נשיא למדינה בין היתר בשל התעקשות חיזבאללה על בעל בריתו הנוצרי, מישל עאון, וכשיש בקיעים במערכת הפוליטית הלבנונית וחיזבאללה פחות נחוץ בלחימה מול דאע"ש, שאגב מי שלוחם בו בעיקר בסוריה ובעיראק ואינו צבא של מדינה הם האירגונים הכורדיים, זה סימן להתפנות חיזבאללה לעימות קרוב עם ישראל. גם ב2006 המערכת הפוליטית הלבנונית הייתה מפולגת, לאחר נסיגת סוריה ועליית המחנה האנטי סורי לשילטון במדינה. לכן, חיזבאללה ירצה להראות לאוכלוסיית לבנון כי הוא לא רק מגינם של השיעים, אלא מגינה של לבנון כולה, וראוי לשלוט בה.
נכון שכוחות חיזבאללה רבים הושקעו בלחימה בזירה הסורית, ויש לחיזבאללה הרבה אבידות בסוריה, אך זה לא מונע מהאירגון לשמר, לפי פרסומים גלויים, את כוחותיו גם מול ישראל. לכן, דווקא בשל המכות שספג מסוריה, חיזבאללה ירצה להראות את כוחו בלחימה מול ישראל.

4. תעמולה, איומים ומוכנותה של ישראל: בשנה האחרונה חזרה הרטוריקה של נסראללה בנאומיו להיות איומים כנגד ישראל, ובייחוד הוא מדבר על הצד הרגיש והפגיע שבה: מיכלי האמוניה בחיפה ומתקני הגרעין. וכמו שאנחנו מכירים את נסראללה מהסיבובים הקודמים, ברגע שהוא מאיים, הוא גם מבצע. חיזבאללה גם נחוש לנקום את מות סמיר קונטאר ובני משפחת מורנייה בישראל. ערך הנקמה, אינתיקאם, הוא מאוד חשוב במזרח התיכון. עוד מימד חשוב הוא המנהרות בגבול הצפון, שנכתב לא פעם ולא פעמיים עליהן, עת כמה מתושבי הצפון בישראל שמעו רחשים כאילו חופרים מתחת לבתיהם. המנהרות בגבול הצפון, הסלעי, הן קשות יותר לחפירה מחד אבל גם קשה יותר להילחם ולהרוס אותן מאידך, לא כמו המנהרות בעזה. המימד התת קרקעי, האיומים לפגיעה במקומות אסטרטגיים וכן חיזוק וביצור מוצבים של חיזבאללה בגבול הצפון, לכאורה אם קיים דבר כזה, לפי מידע גלוי, מראים את מוכנות האירגון ללחימה כנגד ישראל.
לאחרונה, אני קורא בעיתונות הערבית הגלויה, במיוחד זו שתומכת בסוריה ובחיזבאללה בלבנון, על התבטאויות של אנשי חיזבאללה נגד ישראל ונכונות לכאורה להילחם כנגדה.
5. האלמנט העולמי: רוסיה נסוגה מסוריה, אבל השאירה את השטח לכוחות מיוחדים שלה וכוחות של איראן לעזור לאסד במלחמה בסוריה. כמו כן, סוריה ממשיכה לחמש את סוריה שמחמשת את חיזבאללה. איראן מרגישה מאוד מעודדת בשל הסכם הגרעין, ומרגישה כי ישראל לא תעז להכות בה גם בעת עימות. במלחמת לבנון השנייה שלטו הגורמים השמרניים בראשות אחמדינז'אד באיראן, לאחר ששנה לפני כן אותו קיצוני זכה בבחירות לנשיאות. כיום משמרות המהפיכה יחד עם הזרוע שלהן, חיזבאללה, נלחמות פוליטית את מלחמת המחנה השמרני באיראן בראשות ח'מנאי, אל מול המתונים יותר בראשות הנשיא רוחאני. עימות עם ישראל, כשאיראן יודעת שהיא לא תותקף בשל ההגנה שמעניקות לה המעצמות הגדולות מתוקף הסכם הגרעין, יכול להועיל מאוד למחנה השמרני, בעיקר בתקופה שבה יכול להתמנות המנהיג העליון החדש של איראן במקום ח'מנאי החולה. אז כשיש בחירות חשובות באיראן והמחנה השמרני רוצה לתת את הטון, אז עימות עם ישראל הוא נקודה הכרחית בשביל מחנה זה.
עוד דבר חשוב הוא הבחירות בארצות הברית: בבחירות הקרובות יכול לעלות ממשל רפובליקני או ממשל בראשות הילרי קלינטון הדמוקרטית, שיהיה יותר ידידותי לישראל כנראה מממשל אובמה. חיזבאללה יכול בזירה המדינית לנצל את היות אובמה עדיין נשיא עד ינואר 2017, ולגרור את ישראל לעימות, שבמהלכו יפעיל קרוב לוודאי ממשל אובמה לחץ מדיני גדול על ישראל להתפשר כמה שיותר מול חיזבאללה, לאור הסכם הגרעין בין אובמה לאיראן, במהלכים המדיניים שיילוו כדי לסיים את העימות עם ישראל, אם יקרה. לכן, לחיזבאללה יש אינטרס להיכנס לעימות צבאי עם ישראל כל עוד אובמה הוא הנשיא.

פרויקט מיוחד: 10 שנים למלחמת לבנון השנייה

בקיץ הקרוב ימלאו 10 שנים למלחמת לבנון השנייה, אחת מהמלחמות הטוטאליות היחידות בתולדות מדינת ישראל. מהי מלחמה טוטאלית? מלחמה שלא רק הצבא מגויס אליה, אלא גם החברה האזרחית כולה מגויסת אליה ומשתתפת בה. בפרויקט מיוחד, שיחל בקרוב מאוד, אחזור לכל האלמנטים שהרכיבו מלחמה זו: הרקע, ישיבת צה"ל ברצועת הביטחון, צד"ל ומפקדו המנוח הגנרל אנטואן לאחד- שסבר, במידה לא מעטה של צדק, שמלחמות ישראל מאז הנסיגה מלבנון בשנת 2000 הן תוצר של נסיגות והפגנת חולשה ישראלית, ההישגים של חיזבאללה במלחמה, שלא נגמרה עם צד מנצח ברור, ואף המראה שהמלחמה הזאת הציבה את מול החברה הישראלית, אופייה והתנהלותה. אציין כמה מהגיבורים והאנטי-גיבורים של המלחמה- למשל תא"ל גל הירש וממשלת אולמרט, את המימד הכלכלי- מדוע לא הוכרז מצב חירום כללי אלא רק מצב מיוחד בעורף, ואיך זה קשור למחאות חברתיות ולמדיניות נתניהו (שהיה אז באופוזיציה, אך לפני כן היה שר האוצר) הכלכלית. תפקוד התקשורת הישראלית באותה מלחמה גם יזכה להתייחסות: החיפוש מהרגע הראשון אחרי הסדר מדיני, הדיווחים הגלויים על נפילות טילים ועוד. עוד מימד חשוב שאציין הוא הפוליטיקה הלבנונית וההקשר שלה למלחמה: כיצד אירועים פנימיים בלבנון הובילו את חיזבאללה לצאת למלחמה, רקע בכלל על השיעים בלבנון ויציאתם מפאסיביות לאקטיביות תחת מטריותיהן של תנועות אמ"ל וחזבאללה, וכיצד העובדה שחיזבאללה לא הובס רשמית במלחמה השפיעה על צמיחת האסלאם הקיצוני הסוני, שהובילה למה שנקרא "האביב הערבי" חמש שנים לאחר מכן. כי הרי כשהסונים רואים את השיעים "מצליחים", תחת הובלה של מדינה אסלאמיסטית ותנועה אסלאמיסטית- איראן וחיזבאללה, גם הם רוצים….
הממשל האמריקני של בוש ומרכיביו יזכה גם להתייחסות- הצדדים המנוגדים, וכיצד יצרה התנהלות הממשל באותה תקופה את הרקע לעלייתו של אובמה שנתיים לאחר מכן.

לדעתי, מלחמת לבנון השנייה הייתה השתקפות של השאננות והאגואיסטיות וכן השחיתות שרוו באותה תקופה בחברה הישראלית, של חוסר האכפתיות של הממשלה מהאזרח, כשלתוך הוואקום נכנסו טייקונים דאז כמו ארקדי גיידמאק ונוחי דנקנר, שסיפקו מקלט לתושבי הצפון המופגז, מה שהמדינה הייתה אמורה לעשות. לצד ההקרבה והמסירות של החיילים הפשוטים, הקצינים הזוטרים והאזרחים הרגילים. כמו כן, סקירה על המנצחים של אותה מלחמה, חסן נסראללה, ולהבדיל אלף הבדלות, ביבי נתניהו, שהמלחמה יצרה והחישה את הקאמבק הגדול שלו.

כמו כן, אסקור את דמותן של דמויות פוליטיות לבנוניות במהלך המלחמה, ביניהם פואד סניורה, ראש הממשלה דאז, תפקידה של סוריה במלחמה וכן השפעת המלחמה על יחסי הכוחות המעצמתיים בעולם.
הפרוייקט אמור להימשך חצי שנה- עד הקיץ הקרוב.
אני מקווה שעד הקיץ הקרוב, מתי שבאמת ימלאו 10 שנים למלחמה, אשלים את כל הפוסטים בעניינה. בפרוייקט אמסור מידע שהוא מידע גלוי בלבד!

המלחמה הארוכה ביותר

דווקא בשבוע זה אני רוצה לכתוב על נושא מאוד חשוב, שלא מופיע הרבה בכותרות ובחדשות ביום יום המוכר לנו. היום אנו מציינים תאריך חשוב בתולדות המדינה, יום השנה העשרים לאסון המסוקים, התאונה הקשה ביותר בתולדות צה"ל, שגבתה 73 חללים, מהם 68 לוחמים שהיו בדרכם למוצבים "בופור" ו"דלעת", שהיו חלק משרשרת המוצבים הקדמיים ברצועת הביטחון בלבנון. השהייה הזו, שרשמית נועדה לעזור לצד"ל- צבא דרום לבנון, קשורה למלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה: מלחמת לבנון הראשונה, או מה שהחל כ"מבצע שלום הגליל", שנמשכה, למעשה, 18 שנים: מה6 ביוני 1982, עד לנסיגת צה"ל מלבנון ב24 במאי 2000.

כאמור, ה-6 ביוני 1982, היה יום תחילתה של המלחמה הארוכה ביותר, שלא הסתיימה בניצחונה של ישראל, ובניגוד לטיעון הרשמי כי הסתיימה ב29 בספטמבר 1982, וכללה רק את מה שנקרא "מבצע שלום הגליל". למעשה מלחמה זו הסתיימה עם הנסיגה הסופית, המהירה והמוחלטת של כוחות צה"ל משטחה הבינלאומי המוכר של לבנון, ב24 במאי שנת 2000 בשעות הלילה, והיא כללה בתוכה עוד שני מבצעים גדולים, בשנות התשעים: "דין וחשבון" בקיץ 1992 ו"ענבי זעם" באביב 1996. החיילים שלחמו במבצע "שלום הגליל" קיבלו את אות המלחמה, אולם החיילים שלחמו בשטח לבנון הריבוני מאוקטובר 1982 עד מאי 2000 לא קיבלו את אות מלחמת לבנון, אלא קיבלו רק אות מיוחד רק על "שירות מבצעי".

לדעתי, חשוב ביותר שמדינת ישראל תעניק את אות מלחמת לבנון הראשונה לכל מי ששירת גם במלחמת לבנון הראשונה עצמה, ובנוסף, וכאן העיקר- לכל לוחם או תומך לחימה ש"תפס קו" ברצועת הביטחון בלבנון במשך 15 שנים נוספות- בין השנים 1985 לשנת 2000. כמו כן, חשוב להכיר בחללי רצועת הביטחון ובייחוד גם בחללי אסון המסוקים כחללי מלחמת לבנון הראשונה.

מדוע המלחמה נמשכה כל כך הרבה זמן? ומדוע יש להכיר בחיילים שלחמו בשטח לבנון הריבוני כלוחמי מלחמת לבנון הראשונה, ולהעניק להם אות בהתאם?

הסיבה העיקרית לשהות הממושכת של צה"ל בשטח לבנון גם לאחר סיומה הרשמי של המלחמה בסוף ספטמבר 1982 הייתה להבטיח את יישובי צפון ישראל מפני פגיעה של ארגוני מחבלים, שמקורם בלבנון. בין השנים 1982-1985 התחולל שינוי בזהות, במקור, באופי, בשמות ובשיטות הלחימה של ארגוני המחבלים בלבנון, וכן בפריסה של צה"ל בתוך המדינה: ביוני 1982, ארגוני המחבלים העיקריים שהתפרסו בשטח דרום לבנון, שרוב אוכלוסייתו מוסלמית-שיעית ונוצרית, היו אירגונים פלסטיניים, כגון אירגון הפת"ח והחזיתות העממית והדמוקרטית לשיחרור פלסטין על כל פלגיהן. ערב המלחמה, הגיע המצב לידי כך שחלק מאיזור דרום לבנון נקרא "פת"ח-לנד", היות ומחבלים באירגון פת"ח הפלסטיני שלטו בפועל ברוב דרום לבנון, הקימו שם בסיסים והוציאו משם פיגועים כנגד ישראל, למרות שרשמית היה מדובר בשטח ריבוני ששייך למדינת לבנון, שהייתה (ועודנה) מדינה משוסעת ששקועה עמוק במלחמת אזרחים. אולם היות ותוך כדי מלחמת לבנון הראשונה, הרשמית, בשנים 1982-1983 ישראל הצליחה להחליש מאוד את האירגונים הפלסטינים ולגרש אותם מדרום לבנון, על חשבון אותם אירגונים פלסטינים, ולתוך הוואקום שהם יצרו לאחר הבסתם על ידי ישראל, נכנסו אירגוני טרור, שהשתייכו לקהילה השיעית של לבנון, שהייתה בתהליכי צמחיה והתחזקות, לאחר מאות שנים של פסיביות. שני האירגונים היו אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנונית" בערבית), שהוקם באמצע שנות השבעים ונשא אופי לוחמני-עדתי יותר מאשר דתי, והחיזבאללה ("מפלגת האל"), שהיה ועודנו אירגון שיעי-דתי קיצוני. שני האירגונים, בייחוד החיזבאללה, נהנים מתמיכה בכסף ובנשק מאיראן האסלאמיסטית, וממנה מקור כוחם. כיום, החיזבאללה הוא חלק בלתי נפרד מהזרוע הצבאית של איראן- אירגון צבאי לכל דבר ועניין, שמחזיק בארסנל של מאות אלפי טילים.

ובחזרה לסיפור. עד יוני 1985, עת נסוג צה"ל לרצועת הביטחון שהקים בדרום לבנון, ספגו כוחותיו, וכן כוחות זרים שהוצבו על אדמת לבנון, פגיעות כבדות ונפגעים רבים מידיהם של האירגונים השיעים, כשאירגון "אמ"ל" מבצע פשיטות כנגד חיילים ומוצבים, וה"חיזבאללה" מתמחה בפיגועי התאבדות. השנים הללו, עד 1985, היו ההוכחה המוצקה לכך שמלחמת לבנון נמשכה לפחות 3 שנים לאחר פריצתה, כי הרי מלחמות מסתיימות כשמוכרזת הפסקת אש וגם מיושמת בפועל, מה שלא קרה במקרה הלבנוני. גם שני אסונות שאירעו לכוחות הישראליים בעיר צור, עיר ים שיעית מובהקת בחוף של דרום לבנון, הובילו להחלטה לסגת. מצד שני, ישראל העדיפה להשאיר את המלחמה בשטח של האויב ולא לגרור אותה לתוך שטחי מדינת ישראל, לכן הוחלט ליצור בדרום לבנון "רצועת ביטחון", שבעיקרון תנוהל על ידי צבא דרום לבנון, שהיה צבא בפיקוד נוצרי שתמך וסייע לישראל, וכלל בתוכו חיילים נוצרים (שהיוו את שרשרת הפיקוד הבכירה בצבא זה), שיעים (שהיו הרוב) ודרוזים, שהיו תושבי רצועת הביטחון, שהכילה 67 עיירות וכפרים לבנוניים. "רצועת הביטחון", שהתארכה מגבול ישראל-לבנון הבינלאומי ועד לפאתי נהר הליטאני, מה שנקרא "הקו הכחול", לא הופרדה בגדר הפרדה עם שאר שיטחה של לבנון, היות וזה היה בניגוד לחוק הבינלאומי.

אי-ההפרדה בין רצועת הביטחון לשאר שטח לבנון היה שורש הרע. אמנם "צבא דרום לבנון" (צד"ל), בפיקוד המייג'ור סעד חדאד ולאחר מותו הטבעי בפיקוד הגנרל אנטואן לאחד היה מופקד על שמירת הרצועה, אך ישראל נדרשה "לסייע" לצבא זה, ולכן הצבא החזק והשולט ביותר ברצועה היה צה"ל. לאורך הרצועה הוקמו 11 מוצבים של צה"ל (עיישייה, ריחן, דלעת, טייבה, בופור, כרכום, חממה, נבי, גלגלית, רותם ושרייפה), ושתי מפקדות: במרג' עיון הנוצרית ובבנת ג'בייל, שספגו השכם והערב, במשך 15 שנים מיוני 1985 עד סוף מאי 2000 מידי אמ"ל והחיזבאללה מכל הבא ליד: טילי קטיושה וסאגר, פצצות מרגמה, יריות מנשק קל וכמובן פשיטות חוזרות ונשנות של מחבלים עליהם. המושגים "פתיחת ציר", "מטען צד", "מטען כלימגור" ו"טילי נ"ט" היו שגורים הן בפי החיילים באיזור והן בפי התקשורת בישראל. מדי שנה נהרגו בממוצע 100 חיילי צה"ל ברצועה ורבים יותר נפצעו. באמצע שנות השמונים, התחוללה מלחמה בתוך העדה השיעית: אירגון אמ"ל, שלא היה דתי במיוחד באופיו ונתמך בעיקר על ידי סוריה, נלחם פיזית מול אירגון "חיזבאללה" הדתי, שנתמך במלואו על ידי איראן. גם סוריה, שהייתה בעל הבית האמיתי בשאר 90 האחוזים של שטח לבנון, תמכה בתחילה באמ"ל, אך בהמשך, עם היחלשות אמ"ל, העבירה את תמיכתה לחיזבאללה, שלאחר שמיגר את אמ"ל והפכו לאירגון פוליטי בלבד, הפך ליריב המרכזי של ישראל.
בכך לבנון, מדינה ערבית ריבונית, חולקה בין ישראל, ששלטה בפועל בדרום המדינה, לבין סוריה, שנתמכה על ידי בעלת בריתה איראן, ששלטה בשאר חלקי המדינה, כשהחיזבאללה הוא הזרוע הצבאית שלה באיזור.
בינתיים, במוצבי ומפקדות צה"ל, ישבו והתחלפו ביניהם לוחמי ותומכי הלחימה של צה"ל, כשהיו חשופים לפגיעות מידי החיזבאללה. מדובר היה ממש במרדפי חתול ועכבר בין צה"ל לחיזבאללה, במלחמת התשה שנמשכה 15 שנים ללא הכרעה ברורה. שיירות יצאו מאובטחות מהמוצבים לתוך שטח ישראל, ולחיילים, ששהו ברצועה שבועות ארוכים בדרך כלל, הייתה בעיה: כשהגיע הזמן לצאת הביתה, לישראל, אם איזור שהייתם היה מופגז או מותקף, הם פיספסו את השיירה הביתה ונאלצו להישאר עוד כמה שבועות בתוך הנוף המדהים- אחד היפים בעולם- והמסוכן של רצועת הביטחון. מבחינה גיאוגרפית, איזור הגליל נמשך ממש עד "הקו הכחול". וזו לא הייתה הבעייה העיקרית. החיילים הרגישו כמו "בשר תותחים" ו"ברווזים במטווח" בתוך הרצועה, שהחיים בה היו שונים בתכלית מחייהם בישראל. בשנות התשעים, בזמן שדיברו על שלום על הפלסטינים וכשהיה זינוק תרבותי עצום מבחינת טלוויזיה ומוסיקה בשטח ישראל, ברצועה היה "עולם אחר", שבו חיילים נאלצו לשוטט בסנדלי חבלה מחוץ למוצבים בשיירות ובטורים שיצאו אחת ליום בערך לשם "פתיחת ציר". במקרים רבים, הסיורים האלה נגמרו בנפגעים על ידי מארבים ומטענים של חיזבאללה.
בין השנים, היו תקופות של ירי קטיושות של החיזבאללה לצפון ישראל, מה שהצריך פתיחת מבצעים צבאיים בלבנון ופלישה ישראלית, שהסתיימה בנסיגה לקו רצועת הביטחון בתום המבצע מצפון לרצועת הביטחון, כמו במבצעי "דין וחשבון" בשנת 1992, ו"ענבי זעם" בשנת 1996.

עוד נקודות ציון חשובות: בשנים 1997 ו-1999 אירעו אסונות ששינו את דעת הקהל בישראל לטובת נסיגה לגבול הבינלאומי: אסון המסוקים באביב 1997, בו התנגשו בשטח ישראל באוויר שני מסוקים שנשאו עשרות חיילים בדרכם ללבנון, ובאביב 1999, כשמפקד סיירת הצנחנים, מפקד יחידת הקישור ללבנון תא"ל ארז גרשטיין וכתב "קול ישראל" בצפון אילן רועה חוסלו על ידי החיזבאללה בפיגועים ברצועת הביטחון. אבל מי שספג את עיקר האש היה צד"ל, צבא דרום לבנון, שכמעט וחיזבאללה גרם לפירוקו באותם שנים.
וחשוב מאוד, שגם חללי רצועת הביטחון, כולל כמובן חללי אסון המסוקים, יוכרו כנופלי מלחמת לבנון הראשונה.

כל זאת נמשך עד שנשבר מחסום הפחד מפני נסיגה והפקרת יישובי הצפון ומדינת ישראל כולה לאש של החיזבאללה והעברת הלחימה לתוך שטח ישראל. רה"מ דאז אהוד ברק החליט במאי 2000 להסיג את ישראל בן-לילה מרצועת הביטחון, נסיגה חפוזה, כמו יציאת מצרים, שהשאירה רכוש וציוד צבאי רב בידי החיזבאללה, חיילי צד"ל ומשפחותיהם שעזבו את ארץ מולדתם בחיפזון לתוך ישראל, ואירגון חיזבאללה אחד, שהפך לאחר הנסיגה מאירגון טרור של אלפי לוחמים לעוד צבא איראני-לבנוני של ממש- שעשה מדי פעם לאחר הנסיגה פיגועים בשטח ישראל וירה טילים עד אחרי חיפה. 18 שנים של מלחמה בלבנון, מתוכן 15 שנים של מלחמת התשה בלתי פוסקת הסתיימו, ונראה כי ידו של החזבאללה הייתה על העליונה.
אז כשזה נראה כמו מלחמה, ונשמע כמו מלחמה, ומדובר בפעילות מלחמתית בשטח ריבוני של מדינה זרה ועויינת, זו לא מלחמה?

השבוע חל יום השנה העשרים לאסון המסוקים, שהחל ממנו החלו להישמע הקולות בעד יציאת צה"ל מרצועת הביטחון. בחודשים מאי ויוני הקרובים, יחולו 17 שנים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, ו32 שנים לנסיגת צה"ל אל רצועת הביטחון, בהתאמה-כולם אירועים שהיו חלק ממלחמת לבנון הראשונה, שביוני הקרוב ימלאו 35 שנים ימלאו חודש לפריצתה. אסור לשכוח את אלה שלחמו ברצועת הביטחון ובלבנון שלאחר מבצע שלום הגליל. לא את חיילי צה"ל, בייחוד אלה שנפגעו, ולא את חיילי צד"ל, שהקריבו עצמם לשמירת הרצועה, ומצאו את עצמם ללא מולדת לאחר הנסיגה.

גילוי נאות: כותב מאמר זה התגייס כמה חודשים לאחר הנסיגה מלבנון, ואינו דורש לעצמו מן הסתם שום אות על השתתפות במלחמה זו.