בהמשך לביקורת שכתבתי על שלושת הספרים של יאיר לפיד, שנכתבו על דמותו של הבלש (שלא היה קיים במציאות, אבל ניתן לזהות בו את האלטר-אגו, "האני האחר" של לפיד), אני רוצה לכתוב אודות שני ספרי הפרוזה הנותרים שלו שקראתי, שבניגוד לספרי ג'וש שירמן, שכתובים בגוף ראשון, כתובים בגוף שלישי, מנקודת מבט של מי שמשקיף מהצד ומספר את סיפורה של הדמות הראשית- שאינה ג'וש שירמן הפעם. הבדל נוסף בין הספרים "הצגת יחיד", שנכתב בשנת 1993 והיה ספר הפרוזה השני של לפיד ואיתו הספר "שקיעה במוסקבה", ספר הפרוזה הבלשי האחרון של לפיד שנכתב בשנת 2007, הוא שעלילות הספרים האלה מתרחשות ברובן מחוץ לישראל, בעוד סיפורי שירמן מתרחשים בתוך ישראל. לצורך כתיבת "הצגת יחיד" נסע לפיד לפריז ושהה בה, ולצורך הספר "שקיעה במוסקבה" נדרשו שבע שנות מחקר וטיסות לרוסיה עבור הכותב.
בהמשך אכתוב גם ביקורת על ספריהן של ליהיא ושולמית לפיד.
"הצגת יחיד" הוא סיפורו של אדם, שהיה במאי תיאטרון במקצועו בשם דניאל גורן. הוא חי חיים רגילים עד גיל 42 עם אישה וילדים והצגות תיאטרון ושחקניות (איתן לעתים קשר קשרים רגעיים מחוץ לנישואין) ושחקנים וכסף וכבוד. לפתע, בגיל 42, נודע לדניאל כי הוא חולה בסרטן הריאות, ואז הוא מתחיל תהליך (שמוכר היטב) של בריחה מבשורה ומטיפולים רפואיים, ואז הוא בורח לפריז. שם הוא מכיר מישהי שאינה אישתו, שאיתה הוא מנהל מערכת יחסים של מתח מיני וקונפליקט לגבי יחסו לאישתו, שאותה הוא אינה אוהב.
יאיר לפיד כתב את הספר בהיותו בן 30. דמותו של דניאל גורן מתארת אדם שמבוגר מהכותב בעשר שנים, וחווה את גיל הארבעים. וכמו שיש אנשים שבורחים להודו כדי לחשוב מה לעשות עם עצמם ולחקור ולהגיע למסקנות על חייהם עד הנסיעה, דניאל בורח לפריז היקרה בהרבה מהודו ומישראל ושם הוא חי חיים של אדם שאין לו כבר מה להפסיד, כשבארץ משפחתו ורופאו מנסים לאתר אותו ומתחננים לפניו שיגיע ויטפל בעצמו, שאולי אפשר עוד להציל את חייו. דניאל, שאינו מאמין בכך, חי בגלות חיים של כאילו אין מחר, נהנה מהנופים של העיר, מהאוכל שלה ומסיפוריה- תוך עריכת חשבון נפש מקיף לגבי חייו שלו. שם הוא מתחיל לחשוב מחדש על חייו, על השתעבדותו לקריירה ועל מה היה קורה אילו. מעשיו של דניאל הם מעשים של בן אדם אגואיסט, שמבין שלא נותר לו עוד הרבה ולא כל כך אכפת לו מהדאגה של קרובי משפחתו וחבריו בארץ לגורלו.
לספר לא קוראים סתם "הצגת יחיד". נושא האגו וחשבון הנפש האישי בולט שם מאוד. זה מעניין כיצד כותב הספר, שהיה בן שלושים בעת כתיבתו, מתחיל לחוש כבר אז את משבר גיל הארבעים. אפשר להשוות את שם הספר גם למצב הפוליטי העכשווי בהקשר ללפיד. מפלגת "יש עתיד" היא בעצם הצגת היחיד של לפיד, למרות שיש בה חברי כנסת טובים מאוד ואיכותיים עם דעה ומעשים משלהם (גם אם אני לא מסכים עם דעתם). כמו שדניאל מציב לעצמו מטרות והולך עליהן למרות כל הקשיים והידיעה לגבי מחלתו, כך לפיד, להבדיל אלף הבדלות, סימן לעצמו מטרה- את ראשות הממשלה- והוא הולך עליה בכל הכוח.
הספר השני, שהוא ספר הפרוזה החמישי והאחרון של לפיד, עוסק בענייני בלשות, משטרה ויהדות רוסיה. האמת היא שמדובר בספר הכי כבד והכי אפל שלפיד כתב, ספר שהיה לי קשה מאוד לקרוא ולסיים. מוסקבה שלאחר קריסת הקומוניזם מתוארת כעיר הכי מסובכת, אפלה ואחת האפורות בעולם. כמו בספרו הראשון, "הראש הכפול", מעשים פליליים נקשרים לקהילה החרדית במוסקבה, וכאן מתעורר שוב הקשר המאוד סבוך בין לפיד ומשפחתו לנושא החרדי, למרות שהוא מחמיא ובצדק למרכז חב"ד במוסקבה בסוף הספר, ואומר שהם עושים עבודת קודש, מה שנכון וטוב שעשה.
בספר מתואר נושא שמוכר לי היטב מתחום מחקרי, אימפריות קורסות, ובמקרה הזה האימפריה הקומוניסטית שהייתה ברית המועצות וקרסה. מוסקבה הפכה ממרכזו של "הגוש המזרחי" ו"ציר הרשע" לעיר בירה שזוהרה הועם בשנות התשעים. לפי הבנתי, עלילת הספר מתרחשת בשנות התשעים בעיקרה, לפני עלייתו של פוטין ששם לעצמו להשיב את ימי האימפריה הרוסית לגדולתה.
הספר מספר את סיפורו של ארקדי זכרין, בלש יהודי שדולק אחרי רוצח סדרתי ומתעמת עם הממסד. הקג"ב האימתני, השירות החשאי הסובייטי הנודע, כבר איננו, ואותו מחליף הפס"ב. עלילה כבדה וחשאית זו רווייה מתח מיני רב אך בניגוד לספריו האחרים של לפיד, המיניות בו בקושי יוצאת אל הפועל. בספר הזה מרגישים שנעשתה עבודה קשה ומסובכת, והספר מסובך בהתאם. חשוב לי לציין כי לפיד מגלה בספר שליטה רבה בשמות רוסיים, בדמויות רוסיות, ידיעה כלשהי בשפה הרוסית ובהיסטוריה הרוסית- וזאת במידה וירצה לפנות לקהל מצביעים שמוצאו מהמדינה הזאת. מה שניתן להרגיש מלפיד ככותב הוא שמדובר בסופר שמאותת שהוא מאס בכתיבת רומנים בלשיים, והוא כבר חושב על העתיד של יותר מלהיות סופר או מגיש תוכניות בטלוויזיה, ומתכנן אותו. גם נושאים פוליטיים והיסטוריים באים בספר הזה לידי ביטוי, יותר מכל ספריו האחרים של לפיד. למרות העבודה הקשה שנעשתה כדי לכתוב אותו, הספר מעורר בי געגועים לסיפוריו של ג'וש שירמן שיושב במשרדו הקטן ברחוב מאפ"ו בתל אביב, כשאני מקווה שבעתיד ישקול לפיד להוסיף לטרילוגיית שירמן שכבר קיימת ספר נוסף.
לביקורת הקודמת שכתבתי על לפיד, על הטרילוגיה של ג'וש שירמן, ליחצו על הקישור, ואם הוא לא עובד, אז סמנו אותו והעתיקו לשורת המשימות מלמעלה בדפדפן:
http://histerio.co.il/?p=1675
