Category Archives: פוליטיקה

מבשרי האסלאם הקיצוני: מיהו מוקתדא א-צדר, איש הדת השיעי הבכיר בעיראק?

עיראק היא מדינה שרוב האוכלוסייה שבה הוא שיעי, והדמות הדתית והפוליטית הבולטת שבה היא של מוקתדא א-צדר, בן למשפחה שיעית מיוחסת מאוד שמקורותיה בג'בל עאמל שבדרום לבנון. צדר, בן 48, איש דת שיעי בכיר יליד העיר הקדושה השיעית נג'ף שבעיראק שמשפחתו, משפחת חכמי הדת השיעים א-צדר מיוחסת לאמאם מוסא אל-כאט'ם צאצא של מוחמד נביא האסלאם.  מנהיג בעיראק תנועה פוליטית- דתית שיעית מאז הפלתו של צדאם חוסיין בשנת 2003 על ידי האמריקנים. לתנועתו, התנועה הצדרית, מערכת יחסים מסובכת של עליות ומורדות, חיבורים וניתוקים הן עם תומכי המערב בעיראק והן עם איראן השיעית. כיום, בשנת 2022, מנהיג צדר את האופוזיציה לתומכים של איראן בעיראק ותומכיו פלשו לאחרונה לפרלמנט ולארמון הנשיאות העיראקי במטרה למנוע מהשיעים תומכי איראן להקים ממשלה.בעיראק, חשוב להדגיש, כי לאחר הפלת סדאם חוסיין לפי החוק ראש הממשלה הוא בדרך כלל שיעי והנשיא שייך למיעוט הכורדי, בעוד יושב ראש הפרלמנט ואחד מסגני הנשיא שייך למיעוט הסוני, שבעבר שלט במדינה.  בעבר היה פרו-איראני מובהק, עת נלחם כנגד האמריקנים לאחר פלישתם למדינה בשנת 2003- אך נרגע לאחר שהותר לו ולאנשי דת שיעים להיכנס למערכת הפוליטית העיראקית, ואף שהה בגלות בטהראן ובערי איראן במשך כמה שנים לאחר הפלישה האמריקנית.

דמותו של צדר ותנועתו הן מורכבות מאוד וראויות בהמשך לכתיבה נוספת. הוא בעל אידיאולוגיה אסאלמית שיעית דתית קיצונית במקור אך מיתן את דרכיו ובניגוד לשילטון באיראן אינו דבק בעיקרון לפיו מי שצריך לשלוט בפועל במדינה הוא חכם הלכה שיעי (ולאיית אל-פקיה). עם זאת מי שמושך בחוטים בפוליטיקה העיראקית בעיקר הוא צדר עצמו.

צדר הוא פוליטיקאי מאוד מתוחכם, שמעורר ומרגיע משברים בעיראק בעיקר באמצעות אנשיו והציבור השיעי שמהווה רוב במדינה, והוא משנה את עמדותיו לא אחת  כדי שיתאימו לבסס לעצמו עמדת כוח. יש כאלה הטוענים כי הוא רואה עצמו כמנהיג הרוחני השיעי של עיראק, בדומה לעלי ח'אמנאי שהוא המנהיג העליון והמנהיג הרוחני של איראן. בעבר התנגד לנוכחות האמריקנית ואנשיו ביצעו פיגועי טרור נגד חיילים אמריקנים בעיראק אך בהמשך התמתן ביחסו למערב. הוא אף עזב את עיראק לאיראן כמה שנים לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק, בטענה כי הוא יחזור רק לאחר שתתמתן האלימות העדתית במדינה. צדר לא רואה כיום עין בעין עם איראן ולא שמח לשאיפות ההגמוניה שלה באיזור. הוא גם לא תמך במעורבות של כוח קודס של משמרות המהפיכה האיראניים במדינה, אותו הנהיג הגנרל שחוסל, קאסם סולימאני. מאמצע שנות האלפיים תנועתו, שהופיעה תחת שמות שונים, מעורבת היטב במערכת הפוליטית בעיראק ולפעמים אף שלטה בה.

הפוליטיקה והשאיפה לשילטון שיעי בעיראק יחד עם האסכולה השיעית האסלאמית נמצאות בדמו וברוחו של צדר שהוא אדם בלתי צפוי במהלכיו ובעל קהל תומכים גדול מאוד בעיקר בקרב השכבות הנמוכות והבינוניות-נמוכות של האוכלוסייה השיעית בעיראק. הוא בנו של האייתוללה הגדול מוחמד מוחמד צאדק א-צדר (שהרובע הגדול בבגדאד נקרא על שמו, צדר סיטי או העיר של צדר- ובעבר נקרא סדאם סיטי), שמת ב1999 והיה מתנגד בכיר לשילטונו של סדאם חוסיין, ואחיינו של איש הדת הגדול יותר האייתוללה מוחמד באקר א-צדר, שהוביל את ההתנגדות השיעית לסדאם חוסיין והוצא להורג בשנת 1980 על ידי סדאם. בן דודו מוסא א-צדר היה המנהיג האקטיביסט הראשון של השיעים בלבנון והועלם על ידי מועמר א-קד'אפי בלוב בשנת 1978.

עוד דבר שנוהג צדר לעשות באופן תדיר במסגרת הלוליינות הפוליטית שלו והרצון לשלוט מרחוק בפוליטיקה העיראקית ובמדינה בכלל הוא להודיע על ביטול מעורבותו בפוליטיקה העיראקית ועל סגירת משרדי תנועתו- עד ששוב חוזר להתערב בפוליטיקה רשמית.  הוא עשה זאת גם בשנת 2014 וגם בחודש אוגוסט 2022 וגם לפני כן. בשנות העשרה של המאה ה-21 צדר אף קשר קשרים עם מנהיגי ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות, אויבותיה המושבעות של איראן. הוא אף הביע נכונות לתווך בין ערב הסעודית לאיראן. עם כל שינוי העמדות וההכרזות התמידי של צדר, הוא היה ונשאר הדמות הפוליטית והדתית החזקה בעיראק. אנשיו גם השתתפו בלחימה כנגד אירגון דאע"ש באותן שנים והגנו על מקומות קדושים שיעים בעיראק. מדי פעם כשהרכב ממשלת עיראק שנשלטת על ידי שיעים לא מצא חן בעיני צדר, הוא מנהיג מצעדים כנגד השחיתות הממשלתית במדינה ונגד העדתיות.

 

 

"שילטון הגנרלים"? בעקבות מאמר שנכתב, על הרשת הביטחונית במדינת ישראל והשפעתה.

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio ותודה לאחד הפרופסורים שכתבו את המאמר המקורי שהגיב והחמיא לי על הפוסט הנ"ל. נכתב מחדש בעקבות "פיסגת הרמטכ"לים" בערוץ 12 שמתוזמנת משום מה לתקופה שלפני הבחירות. הפוסט הזה נכתב במקור בין השנים 2019-2020.

 

בישראל קיימת רשת ביטחונית לא פורמלית שמורכבת מאסופה של בכירים במערכת הביטחון בעבר ובהווה, רשת שאנשיה רוכשים השפעה בתחומי הפוליטיקה, החינוך, התקשורת, הכלכלה והעסקים. את התיאוריה הזאת לא המציאו אנשי ימין או ביביסטים, ולא אני. אלא דווקא שני פרופסורים מתחום מדע המדינה שלא ידועים כימנים ובטח שלא כפוליטיקאים: פרופסורים אורן ברק וגבי שפר, שכתבו על כך מאמרים נרחבים. על המאמרים שלהם בנושא המאמר הזה נשען והם מקורותיו.
לפי התיאוריה הזאת, בין כל חברי הרשת הביטחונית יש מערכת קשרים לא-פורמלית, והם חולקים ביניהם אינטרסים משותפים ותפיסות משותפות בנושאי ביטחון לאומי. בדרך כלל חברי הרשת משתייכים למחנה המרכז-שמאל (אך יש כאלה שמשתייכים לשמאל יותר מובהק כמו למשל אלוף במילואים יאיר גולן), המחנה שהיה בעבר "המחנה המפא"יניקי" שייסד את המדינה. חברי הרשת הביטחונית מבקשים, לפי התיאוריה הזאת, לקדם את האינטרסים הקולקטיביים אף גם את האינטרסים האישיים שלהם.
לרשת הזאת, האליטה הביטחונית כאמור, שמונה כמה אלפי חברים ושגודלת מדי עשור, יש השפעה גוברת על החברה, הכלכלה והפוליטיקה בישראל. זאת אומרת, שהרשת הביטחונית היא למעשה חלק מהאליטות של מה שנקרא "ישראל הראשונה (לפי התיאוריות של ד"ר אבישי בן חיים)" והן אלה שהובילו את המדינה במשך עשרות שנים והן קיימות עד היום. בשל מעמדם הגבוה של הצבא ושירותי הביטחון במדינת ישראל המוקפת אויבים, הרשת הזאת תופסת מעמד גבוה במדינה. גישה זאת שונה מגישות אחרות שנוגעות ליחסי צבא וחברה, בכך שהיא אינה מקבלת את ההפרדה וההבחנה הרצויות בין הצבא לחברה ובין הצבא למערכת הפוליטית והאזרחית. הגשיה הזאת מדגישה תלות הדדית של חברי הרשת אחד בשני. ואני מוסיף תוספת משלי: כשהרשת הזאת מזהה אדם בכיר ש"לא בא לה טוב בפנים" או לא פועל לפי רוחה, היא מתלכדת ויוצאת נגדו. דוגמא אחת היא התלכדות הניצבים והמפכ"לים לשעבר במשטרה כנגד מינויו של תא"ל גל הירש, שלמרות דרגתו הגבוהה וניסיונו הצבאי הוא לא חבר ברשת הביטחונית הקלאסית לדעתי, כנגד מינויו לתפקיד מפכ"ל המשטרה. דוגמא נוספת היא היציאה של רבים מחברי הרשת בעבר ובהווה כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, בין היתר דרך התמודדות בבחירות או דרך השתתפות בהפגנות כנגדו ברחוב בלפור ובזמנו בכיכר גורן. דוגמא אחרת היא מה שהפרופסורים ברק ושפר מכנים "הפוטש הדמוקרטי של 1999", שבו נכנסו למערכת הפוליטית רמטכ"לים ואלופים בדימוס במסגרת מפלגת המרכז וכמובן במסגרת מפלגת העבודה בהנהגתו של אהוד ברק הרמטכ"ל לשעבר שהוביל את הראשת הזאת כדי להתמודד בבחירות על מנת להביס בהן את בנימין נתניהו- בסיוע מאסיבי של התקשורת. התופעה הזאת חוזרת על עצמה כיום, עשרים שנים אחרי, עם מפלגת "כחול לבן" שהובלה על ידי שלושה רמטכ"לים לשעבר שהיו מעוניינים שנתניהו יוחלף וכן עם השתתפותם ומעורבותם הפעילה של אהוד ברק וראש השב"כ שלעבר כרמי גילון בתנועות ובהפגנות מול בית ראש הממשלה ברחוב בלפור.
ההשפעה של הרשת הזאת באה לידי ביטוי גם בפוליטיקה המקומית- ורון חולדאי הוא דוגמא לכך. חברי הרשת פועלים ומשפיעים גם בפוליטיקה הלאומית כמקבלי החלטות (השרים בני גנץ וגבי אשכנזי כדוגמא). בתחום החברה האזרחית מייסדים גנרלים בדימוס תנועות לא ממסדיות, שעוסקות בביטחון לאומי לפי דרכה של הרשת הביטחונית כמו המועצה לשלום ולביטחון שנוטה לשמאל (ומולה יש את תנועת "הביטחוניסטים" הימנית החדשה). בתחום הכלכלה חברי הרשת מעורבים בתעשיות הביטחוניות, בסחר בנשק וגם כראשי חברות חקלאיות, קנאביס רפואי וכו'. בתחום התרבות: אנשי הרשת מופיעים רבות בתקשורת ובעיתונות ומייחסים להם מעמד גבוה כפרשנים בתחומים הביטחוניים והפוליטיים. בתחום החינוך: שר החינוך יואב גלנט ורון חולדאי, שלפני היותו ראש עיריית תל אביב היה מנהל הגימנסיה הרצליה בת"א.
הטענה של מחברי המאמר (ששוב, אינם פוליטיקאים ואינם ימנים) היא שחברי הרשת הביטחונית פועלים כדי להחליש את החברה האזרחית, ואפילו פוגעים בדמוקרטיה האפקטיבית. פורמלית, הרשת הביטחונית לא מנוגדת לדמוקרטיה, אך קשה לנהל דמוקרטיה אזרחית שגנרלים בדימוס הם בכירים בה. הרשת הביטחונית מחולקת בעיקרון לשני חלקים: החלק הראשון הוא של גנרלים וראשי שירותי הביטחון המכהנים, ואילו הקבוצה השנייה של אנשי הרשת הביטחונית הם ה"לשעברים", כלומר ראשי מערכות הביטחון בדימוס שלהם יש יותר חופש פעולה כי הם יכולים להתבטא פוליטית באופן חופשי וכן להתמודד בבחירות. מחברי המאמר טוענים, כי ראשי המערכת הביטחונית הם בעלי תפיסה שלפיה יש למגזר הביטחוני עליונות בחברה הישראלית, והוא דומיננטי בקביעת הצרכים והאינטרסים הביטחוניים ואף הלא-ביטחוניים של ישראל (עד היום לא נותרתי עם תשובה כששאלתי מצביעי "כחול לבן" בבחירות הקודמות איך גנרלים יכולים לטפל בבעיות הרווחה של מדינת ישראל). הרשת הביטחונית חזקה יותר משחקנים אזרחיים אחרים במדינה. היא משפיעה על גיבוש מדיניות בתחומים שונים בישראל, וההצטרפות של שחקנים מהתחום הביטחוני לתחום האזרחי מחלישה את השליטה האזרחית במגזר הביטחוני, ואני מוסיף שגם מחלישה דעות אחרות של גורמים אחרים שדרגם מנוגדת לזו של הרשת לגבי איך צריך לנהל מדינה בעיקר בתחום הביטחוני. הרשת הביטחונית לא סותרת רשמית את הדמוקרטיה, אך לטענת מחברי המאמר על הרשת הביטחונית הפרופסורים ברק ושפר היא פוגעת באופי הדמוקרטי של המדינה ובאפקטיביות של הדמוקרטיה.
מדוע הרשת הביטחונית בישראל היא כל כך חזקה? 1. בשל החשיבות והמרכזיות של נושאי הביטחון בישראל בעיני הציבור לצד האמינות הרבה (שלא תמיד בצדק, לדעתי האישית) שמשדרים ראשי המגזר הביטחוני למש כשהם מופיעים בתקשורת. 2. המספר הרב של האנשים שמשרת במגזר הביטחוני והמשאבים הרבים שמוקצים למגזר הזה על ידי המדינה. מבחינה כלכלית, המגזר הביטחוני הוא צרכן מרכזי במשק הישראלי וכן יצרן של מוצרי ביטחון ונשק. 3. קריירה שנייה: גיל הפרישה הצעיר מצה"ל איפשר לאנשי ביטחון רבים לפתוח קריירה שנייה בתחומים שונים, תוך הסתמכות על מערכת קשרים ועל גב כלכלי. מאז 1948 מדינת ישראל מטפחת את "הרשת הביטחונית" בשל היותה מדינה שמוקפת על ידי אויבים. לאחר מלחמת ששת הימים בעיקר והיעלמותו של דוד בן גוריון מהזירה הפוליטית אנשי מערכת הביטחון, בניגוד לעבר, משתלבים יותר ויותר בתפקידי מפתח בממשלה ובפוליטיקה, וההתרחבות של המגזר הביטחוני לתוך התחום הפוליטי התבססה על העצמה של המגזר הביטחוני ביחס למגזרים אחרים, ולאו דווקא בהכרח על הצלחות מדיניות בתחום הביטחון. מלחמת יום הכיפורים לא מנעה את התפשטות הרשת הביטחונית לתוך הפוליטיקה, ועובדה היא כי את גולדה מאיר החליף בראשות הממשלה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים שלו נזקפה ההצלחה במלחמה, יצחק רבין.
דומיננטיות של רשת ביטחונית יכולה להוביל למה שקרא לו החוקר הארולד לאסוול "מדינת קסרקטין". מדינת קסרקטין היא מדינה שבה יש חופש פעולה ניכר לסמכות הצבאית ולאנשי צבא, באופן קבוע ולא רק במצבי חירום. הציבור משלים עם הדומיננטיות של הממסד הצבאי- ביטחוני. מאפיין שני הוא כשאנשי צבא משלבים מיומנויות צבאיות וניהוליות ובכך הם עומדים בראש המדינה. במדינת קסרקטין יש תחושה של שותפות במפעל הבנייה של המדינה ויש מאמץ קיבוצי לטובת המדינה. במדינת קסרקטין ראשי הרשת הביטחונית ששולטים במדינה, או ששואפים לשלוט במדינה, עושים זאת דרך הטלת תחושת פחד כללית בקרב האזרחים, תחושת חרדה או כאוס שתבטיח צייתנות מצד האזרחים וכן גם תבטיח את בחירות אנשי הביטחון והמומחים לביטחון לצמרת השילטון. אנשי הרשת הביטחונית יוצרים גם בעת שיגרה כשאין מצב חירום או כשאין תקריות ביטחוניות מיוחדות תחושה של מצב חירום וירטואלי-מנטאלי, שבו האזרחים סוברים שיש מצב חירום אמיתי ואז הם נזקקים לשירותיהם של אנשי הביטחון. גם בשנת 1999 וגם כיום, בעיקר על רקע משבר הקורונה, מנסים יוצאים מסוימים של מערכת הביטחון ליצור תחושה ששילטון נתניהו, לדוגמא, הוא קטסטרופה ויש סכנה לקיום המדינה כפי שהיא בשל התנהלות השילטון לשיטתם, ובכך יש לפעול להעלות את אותם גנרלים בדימוס לשילטון. כשיש תחושת חירום חזקה אז הדמוקרטיה, הפרט וההליך ההוגן פחות חשובים, אלא אנשי האליטה הביטחונית והדרך הביטחונית. מבחינת ראשי הרשת הביטחונית שנכנסו לגוש השמאל-מרכז, שילטון נתניהו, לדעתי האישית, הוא מה שנקרא ביידיש "נישט אונזערע"- לא משלנו. כלומר לדעתי הם לא רואים בו איש צבא בכיר "כמונו", לא חושב "כמונו" ואנטי-אליטות בניגוד אלינו. לכן המצב הוא מצב חירום כי ביבי לא יודע לנהל מדינה כמו שהם יודעים כביכול (זאת, כמובן, בניגוד לתנועת "הביטחוניסטים" הימנית החדשה).
תוספת שלי ודעה שלי: עם זאת, במדינת ישראל ישנה אירוניה. דווקא רוב אנשי הרשת הביטחונית דוגלים בצד השמאלי של המפה, ואנשי הרשת שמגיעים לשילטון מבצעים ויתורים טריטוריאליים לצד השני שלדעתי לא תמיד מועילים לביטחון. מדוע זה כך? ראשית כל, כמו שראיתי מתואר במאמר של שני הפרופסורים שציינתי קודם, אנשי הרשת הביטחונית רואים עצמם סמכות עליונה בענייני ביטחון וכמומחים לנושא לשיטתם. הם חושבים שלהם יש את הפיתרונות הטובים ביותר למצב. דבר שני, נסיגות מאפשרות היערכות מחדש של הצבא וחימוש מחדש שלו (תחשבו על זה…) אנשי הרשת הביטחונית חושבים שהדרך הטובה ביותר לנהל את ביטחון המדינה היא להיערך בגבולות מוסכמים ולא לחרוג מהם ולשלוט על אחרים. לגבי הפלסטינים אני רוצה לציין את "תסביך צד"ל): אנשי הרשת הביטחונית חושבים שאם תינתן לפלסטינים יישות מדינתית עם כוח משטרתי-צבאי משלהם להגן עליו, הם יפעלו כמו צבא דרום לבנון שהיה קיים עד שנת 2000 בתמורה לשטחים ברצועת הביטחון שקיבל לשלוט עליהם (צד"ל גם גבה מיסים וניהל מינהלתית את איזור רצועת הביטחון דאז). כלומר, אנשי המשטרה הפלסטינית והצבא הפלסטיני יילחמו בטרור הג'יהאדי בשביל ישראל "בלי בג"ץ ובלי בצלם"- כמו שצד"ל נלחם בחזבאללה ב15 השנים שלפני הנסיגה הישראלית בשנת 2000. לגבי חמאס בעזה- התפיסה היא שחמאס יילחם באירגונים הסוררים הקיצוניים ממנו. סיבה נוספת, בנוסף להשפעה הפוליטית של תנועות ועמותות פוליטיות-אזרחיות על ראשי הצבא כמו שקורה היום, היא תופעה של מפקדים ששירתו בשטחים: ככל שאתה נמצא בחיכוך מתמיד עם אוכלוסייה כלשהי ורואה לפעמים את הדברים ואת הקשיים מנקודת המבט שלה, אתה יכול גם ליצור סוג של הזדהות איתה. כלומר: המפקדים בשטחים ראו, לטענת חלקם, את האוכלוסייה בשטחים ואת הקשריים שהיא עוברת ורואים בה לא תמיד ראייה מדוייקת- כקורבן שיש להיטיב עימו. סיבה נוספת היא הסברה, שמופיעה גם בנאום של יצחק רבין לאחר הסכם השלום עם ירדן, שדווקא אנשי צבא וראשי צבא בדימוס שהם שבעי מלחמות מבינים את החשיבות לדעתם האישית של הגעה להסדר מדיני, גם הסדר מדיני שבמסגרתו יש למסור שטחים לאויב שעימו עושים שלום. כלומר, שלום עושים כביכול מתוך כוח וגם עושים שלום רק עם האויב. כמו כן, על פעולות מדיניות שמבצעים דווקא גנרלים הם זוכים לפרסום על כך: מתקבלים למוסדות מחקר נחשבים אחרי פרישתם, לאהדה ואף למעמד ברחבי העולם (החברות של קלינטון ורבין ושל בוש הבן עם שרון לדוגמא). והסיבה החשובה ביותר, לדעתי האישית: אנשי האליטות הישנות, ביניהן הרשת הביטחונית, סברו מאז קום המדינה שהם אלה שיודעים איך לנהל מדינה ויודעים מה טוב למדינה יותר טוב מכולם, כי האינטרס הביטחוני הוא האינטרס הנעלה ביותר במדינה. לא תמיד תפיסה זאת נכונה.
2Shirly Charlotte Kimhi וMichael Ben Avraham

אודות האירגון "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני"

על האירגון "הג'יהאד האסלאמי הפלשטיני":
1. האירגון הוא דתי-סוני ונוסד בשנת 1981 על ידי סטודנטים מהאוניברסיטה האסלאמית בעזה (בעיקר ד"ר פתחי שקאקי שהיה רופא במקצועו והשייח' עבד אל עזיז עודה שהיה מטיף דתי אסלאמי). הפעילים שלו בתחילה פעילים באירגון "האחים המוסלמים". עם זאת, האירגון אינו תנועת בת של "האחים המוסלמים". ההשראה לייסוד האירגון היה המהפיכה האסלאמית באיראן שנתיים לפני כן ואת המימון שלו מקבל האירגון מאיראן האסלאמית. מקור האירגון בעזה אך המפקדה הראשית שלו נמצאת בדמשק. כמו אירגוני ג'יהאד עולמי, האירגון בנוי בצורת תאי פעולה.
2. בניגוד לחמאס, שמייסודו היה מעורב בקהילה ובפוליטיקה בקרב הפלסטינים, ונועד למעשי טרור ולפעילות צבאית בלבד ולא לפעילות קהילתית או פוליטית. יש לו זרוע צבאית בשם "גדודי אל-קודס" שנוסדה בשנת 1992. מנהיג האירגון הראשון ומייסדו היה ד"ר פתחי שקאקי שדווקא כן עמד בראשית שנות השמונים בראשות "אירגון צדקה" בעזה, שחוסל במאלטה בשנת 1995. כמו כן הושפע האירגון גם מאירגוני ג'יהאד אסלאמי עולמי שהוקמו באפגניסטאן בתגובה לפלישה הסובייטית בראשית שנות השמונים. האירגון מקבל הוראות הפעלה ישירות מאיראן.
3. מטרת האירגון היא "לקיים ג'יהאד מזוין ומיידי לשיחרור כל פלשטין (מהנהר ועד הים) ולמיגור היישות הציונית". בדומה לחזבאללה השיעי, אנשי האירגון אימצו את אסטרטגיית פיגועי ההתאבדות מראשיתו. בראשית שנות קיומו ישראל לא נגעה לרעה באירגון מתוך רצון ליצור משקל נגד לאירגוני השמאל הפלסטיניים ובמיוחד לתנועת הפת"ח החילונית. באותן שנים ביצע האירגון רציחות ופיגועים בעיקר נגד משתפי פעולה עם ישראל ברצועת עזה. הפיגוע שגרם לפירסום האירגון היה הפיגוע בבית ליד בשנת 1995. האירגון מתנגד לכל נורמליזציה או הידברות עם ישראל ומתנגד להסכמי אוסלו. עם זאת, ראשי האירגון נמצאים בקשר עם המודיעין המצרי.
4. לאירגון הנ"ל אין שום מחויבות או אחריות על אזרחים ברצועת עזה ובמוקדי פעילותו (בניגוד לחמאס). יש לאירגון נציגות מאוד רחבה בלבנון וקשר הדוק עם אירגון "חזבאללה" וההנהגה האיראנית. האירגון ופעיליו לא מתביישים בקשר הישיר שלהם עם איראן השיעית, למרות היותו אירגון מוסלמי סוני, ובתמיכה הישירה והוראות ההפעלה שהוא מקבל מאיראן ומכוח קודס של משמרות המהפיכה האיראניים. פעילים של האירגון התאמנו במחנות אימונים באיראן.
5. את פתחי שקאקי החליף בשנת 1995 ד"ר רמדאן עבדאללה שלאח כמזכ"ל האירגון ולאחר מותו של שלאח (באופן טבעי) החליף אותו זיאד נח'אלה שעומד בקשר עם ההנהגה האיראנית ונפגש עם נשיא איראן אבראהים ראיסי.
6. לאירגון יש תחרות עם תנועת החמאס ובצפון השומרון הוא משתף פעולה עם חוליות שמקורן באירגון הפת"ח החילוני בשל התחרות של שני האירגונים מול החמאס. אותן חוליות מאוחדות בצפון השומרון מקבלות הוראות מאיראן. אנשי "גדודי אל קודס" של הג'יהאד האסלאמי נחשבים כחסרי רסן וכלוחמים מובחרים על ידי הפלסטינים.

שינזו אבה, ראש ממשלת יפן האגדי (בין 2012-2020) שנרצח בהתנקשות

פוסט על אבה שינזו, ראש ממשלת יפן בין 2012-2020 (עם שנות הכהונה הכי רבות), עבר התנקשות בחייו ב8 ביולי 2022 בעיר נארה. ראש הממשלה לשעבר היפני השישי שנרצח בהתנקשות בהיסטוריה היפנית.
אחר נפילת ברית המועצות בראשית שנות התשעים, ניסו זרמים שונים באקדמיה בעולם להוכיח כי הלאומיות, שהולדתה במאה ה-19, נמצאת על סף פשיטת רגל וכי אין עוד צורך בה. זאת לאחר שהרעיונות המרקסיסטיים שבהם נאחזו רבים מהוגי הדעות ואנשי האקדמיה בתחום מדעי הרוח והחברה, פשטו את הרגל. אכן, מאז ראשית המאה ה-21, בעיקר בצל התפוגגות החזונות על דמוקרטיה במקומות שלא ניתן ליישם אותה כמו ברוסיה (שבתחום מדעי המדינה מוגדרת "דמוקרטיה לא ליברלית"), במזרח התיכון בשנים 2003 ו-2011, ובעוד מקומות בעולם, קיבלו אותם אנשים תשובה לאלטרנטיבה הגרועה לרעיונות הלאומיים: החזרת העידן האימפריאלי, שהתפוגג בתום מלחמת העולם הראשונה. פוטין הרוסי רוצה להיות נשיא על תקן צאר, ואילו ביפן, מדינה שבה עומד בראשה, כיום באופן ייצוגי זה אלפי שנים קיסר בן אותה משפחה קיסרית מקורית, ישנו ראש ממשלה שרוצה להחזיר את חזון יפן האימפריאלית, חזון שהתפוצץ יחד עם שתי פצצות אטום שהוטלו על המדינה בתום מלחמת העולם השנייה. למנהיג הזה קוראים שינזו אבה, שלפני שישה ימים מלאו לו 61 שנים. שמו כמו שקוראים לו מחוץ למזרח הרחוק הוא Shinzō Abe, אך במציאות קוראים לו Abe Shinzō, היות וביפן, כמו בהרבה מדינות במזרח הרחוק, כותבים ראשית את שם המשפחה ורק אחר כך את השם הפרטי. בשמו הפרטי, שינזו.
שינזו הוא חבר המפלגה הליברל דמוקרטית, ששלטה כמעט ברציפות ביפן מאז תום מלחמת העולם השנייה. אותה מפלגה אימצה בלחץ אמריקני אסטרטגיה של אי-לוחמה- פציפיזם, כתוצאה מתבוסת יפן הלאומנית שהייתה חלק ממדינות הציר יחד עם גרמניה הנאצית ואיטליה באותה מלחמת עולם. הצבא היפני צומצם, עד כדי כך שנקרא "כוחות ההגנה העצמית" והפציפיזם עוגן בחוקה היפנית. מפלגתו של שינזו נחשבת לימנית, והוא עצמו שייך לאחת הסיעות הלאומניות בתוך המפלגה, סיעה שדוגלת בשמרנות, בנאמנות לקיסר ובכך שהקיסר יהיה גבר בלבד.
שינזו כבר נבחר לראש ממשלה פעם אחת בעבר, שימש בתפקיד בין השנים 2006 ל-2007, עת הודח בשל חוסר פופולריות ובשל המילטינטיות היחסית שלו. דעתו של שינזו היא נגד אי-הלוחמה. לדעתו, צבא יפן צריך להיות צבא לכל דבר ועניין ועל יפן לקנות השפעה בין לאומית בעיקר מול יריבותיה הגדולות, סין וצפון קוריאה. עוד מראשית דרכו בפרלמנט היפני, בשנת 1993, פעל שינזו לבחינה מחדש ואף לביטול הסעיף הפציפיסטי בחוקה. הצבא היפני אף עזר לארצות הברית בשנת 2003 בעת מלחמותיה באפגניסטן ובעיראק. דעותיו של אבה אף הובעו בסיפרו, "אל אומה יפה", שהפך לרב מכר. הוא הביע תמיכה מרומזת בהנהגה היפנית הלאומנית-מיליטריסטית שהייתה בעת מלחמת העולם השנייה, שדגלה באימפריאליזם יפני. הוא הכחיש כל אשמה כלפי יפן בביצוע פשעים כנגד האנושות במהלך המלחמה וסירב להגיד במפורש כי יפן ביצעה פשעי מלחמה בסין עצמה במלחמה כנגד הסינים, שהייתה הפתיח שקדם למלחמת העולם השנייה. הוא אף ביקר במופגן במקדש יוסוקוני בטוקיו, שם מונצח זיכרם של מנהיגי ומפקדי הצבא היפניים במהלך מלחמת העולם השנייה, שהוגדרו על ידי בתי דין בינלאומיים כפושעי מלחמה, בין היתר בשל זוועות שביצעו בקוריאה ובסין במהלך מלחמותיה של יפן במדינות הללו.
חזונו האמיתי של אבה מסתמן כ"החזרת עטרה ליושנה" של יפן המיליטריסטית ושל חזון האימפריה היפנית, רק בצורה עדינה יותר ופחות לוחמנית ממה שהיה באותם ימים אפלים. הוא רואה בסין ובצפון קוריאה כאיום קיומי על יפן, בייחוד בשאיפות האימפריאליות של סין עצמה. הוא רוצה להחזיר את הצבא היפני לימי גדולתו. מה גם שמבחינה כלכלית, שינזו מאמין מאוד בקשירת קשרים כלכליים עם מדינות האיזור, בין היתר עם אוסטרליה, אל מול ההתעצמות הכלכלית הסינית.
מבחינה כלכלית, שינזו אימץ שיטה כלכלית קפיטליסטית משלו, שקוראים לה במערב "אבה-נומיקס", או הכלכלה של אבה. הוא מאמין בהתרחבות פיסקלית (המתייחסת להטלת מיסים) ומונטארית (מתייחסת לכמות הכסף בידי המדינה לעומת התוצר), ובהשארת אחוזי אינפלציה של שני אחוזים בממוצע. התוכנית הכלכלית שלו לגבי יפן, מדינה שכבר שני עשורים סובלת ממיתון יחסי, לא תמיד עובדת לטובתו.
בסוף שנת 2012 נבחר שוב לקדנציה שנייה, שבמהלכה אף התרחש משבר פוליטי ונערכו בחירות נוספות, בה זכה בהן שוב. הקדנציה הנוכחית מאופיינת בניסיון לממש את שיטתו הכלכלית, וכן גם בהמשך מדיניותו הלאומנית: הוא ייסד יום מיוחד לציון יום השנה לסיום הכיבוש האמריקני במדינתו שבא בעקבות מלחמת העולם השנייה והסתיים בסוף שנת 1952, ודאג להשמיט מספרי הלימוד ביפן את הקטעים המתעדים פשעים נגד האנושות שביצעו היפנים בעבר. אבה הוא מסוג המנהיגים שהם שמרנים ומסורתיים. מבחינה כלכלית הם מאמינים בכלכלת שוק חופשי ושואפים להגדיל את עוצמתה הכלכלית של המדינה ולהרחיב את קשרי החוץ שלה. והעיקר: הזיקה החזקה למסורת, להיסטוריה והשאיפות להחזרת עוצמתן של מדינותיהן לתקופה שלפני המלחמות הגדולות, שפוררו את כוחן. הם שואפים לחזרת ימי האימפריה הגדולים, במקרה של אבה האימפריה היפנית שהתגבשה לפני מלחמת העולם השנייה. הם עומדים בתחרות מול יריבים איזוריים היסטוריים: אבה מול סין, בייחוד כשעומדת ברקע מריבה היסטורית בין המדינות על קבוצת איים בים סין. אבה, שכיהן את מספר שנות הכהונה הרבות ביותר לראש ממשלה יפני, לא מאמין בעימות עם המערב, כמו ההנהגה היפנית המיליטיריסטית-אימפריאליסטית של פעם, אלא להיפך: בהתחברות אליו, כתוצאה מהמאבק האיזורי מול סין. בימיו של אבה התחזקו הקשרים בין יפן ותורכיה, ואף בין יפן לישראל- שינזו ביקר בעבר בישראל עם משלחת עסקית מיפן.
את אבה מאשימים חלק מבני עמו בהתנהגות אוטוריטארית, ובניסיון להיות שליטים יחידים, כשמעל אבה, בעיניו, עומד רק הקיסר- וזאת כנראה הסיבה להתנקשות בחייו. עדות לקשיחותו של אבה היא עת נתפסו שני בני ערובה יפניים בידי דאע"ש בעיראק. אבה עמד בסירובו לשלם את הכופר עבורם, למרות שהוצאו להורג. בכך, בעיניו, הוא שמר על הכבוד היפני.
אבה גם הביא לביטול הסעיף הפציפיסטי בחוקה היפנית. הוא גם פועל להתחמשות מואצת של הצבא היפני, ובצדק, היות וליפנים אין אמון בארצות הברית של אובמה ובפייסנות בכלל, אל מול סין המתעצמת. לאחרונה אף נראו חברי פרלמנט יפנים (ביפן יש שני בתי פרלמנט- תחתון דומיננטי ועליון חלש יותר) מכים אחד את השני והפגנות נערכות ברחבי יפן בשל התנגדות, בעיקר מצד שמאל של המפה הפוליטית, לביטול סעיפי אי הלוחמה בחוקה היפנית.
(פורסם במקור ב2015, מידע עודכן ב8 ביולי בשעה 8:30 לפי שעון ישראל)

הצגת היחיד של יאיר לפיד

בהמשך לביקורת שכתבתי על שלושת הספרים של יאיר לפיד, שנכתבו על דמותו של הבלש (שלא היה קיים במציאות, אבל ניתן לזהות בו את האלטר-אגו, "האני האחר" של לפיד), אני רוצה לכתוב אודות שני ספרי הפרוזה הנותרים שלו שקראתי, שבניגוד לספרי ג'וש שירמן, שכתובים בגוף ראשון, כתובים בגוף שלישי, מנקודת מבט של מי שמשקיף מהצד ומספר את סיפורה של הדמות הראשית- שאינה ג'וש שירמן הפעם. הבדל נוסף בין הספרים "הצגת יחיד", שנכתב בשנת 1993 והיה ספר הפרוזה השני של לפיד ואיתו הספר "שקיעה במוסקבה", ספר הפרוזה הבלשי האחרון של לפיד שנכתב בשנת 2007, הוא שעלילות הספרים האלה מתרחשות ברובן מחוץ לישראל, בעוד סיפורי שירמן מתרחשים בתוך ישראל. לצורך כתיבת "הצגת יחיד" נסע לפיד לפריז ושהה בה, ולצורך הספר "שקיעה במוסקבה" נדרשו שבע שנות מחקר וטיסות לרוסיה עבור הכותב.

בהמשך אכתוב גם ביקורת על ספריהן של ליהיא ושולמית לפיד.

"הצגת יחיד" הוא סיפורו של אדם, שהיה במאי תיאטרון במקצועו בשם דניאל גורן. הוא חי חיים רגילים עד גיל 42 עם אישה וילדים והצגות תיאטרון ושחקניות (איתן לעתים קשר קשרים רגעיים מחוץ לנישואין) ושחקנים וכסף וכבוד. לפתע, בגיל 42, נודע לדניאל כי הוא חולה בסרטן הריאות, ואז הוא מתחיל תהליך (שמוכר היטב) של בריחה מבשורה ומטיפולים רפואיים, ואז הוא בורח לפריז. שם הוא מכיר מישהי שאינה אישתו, שאיתה הוא מנהל מערכת יחסים של מתח מיני וקונפליקט לגבי יחסו לאישתו, שאותה הוא אינה אוהב.
יאיר לפיד כתב את הספר בהיותו בן 30. דמותו של דניאל גורן מתארת אדם שמבוגר מהכותב בעשר שנים, וחווה את גיל הארבעים. וכמו שיש אנשים שבורחים להודו כדי לחשוב מה לעשות עם עצמם ולחקור ולהגיע למסקנות על חייהם עד הנסיעה, דניאל בורח לפריז היקרה בהרבה מהודו ומישראל ושם הוא חי חיים של אדם שאין לו כבר מה להפסיד, כשבארץ משפחתו ורופאו מנסים לאתר אותו ומתחננים לפניו שיגיע ויטפל בעצמו, שאולי אפשר עוד להציל את חייו. דניאל, שאינו מאמין בכך, חי בגלות חיים של כאילו אין מחר, נהנה מהנופים של העיר, מהאוכל שלה ומסיפוריה- תוך עריכת חשבון נפש מקיף לגבי חייו שלו. שם הוא מתחיל לחשוב מחדש על חייו, על השתעבדותו לקריירה ועל מה היה קורה אילו. מעשיו של דניאל הם מעשים של בן אדם אגואיסט, שמבין שלא נותר לו עוד הרבה ולא כל כך אכפת לו מהדאגה של קרובי משפחתו וחבריו בארץ לגורלו.
לספר לא קוראים סתם "הצגת יחיד". נושא האגו וחשבון הנפש האישי בולט שם מאוד. זה מעניין כיצד כותב הספר, שהיה בן שלושים בעת כתיבתו, מתחיל לחוש כבר אז את משבר גיל הארבעים. אפשר להשוות את שם הספר גם למצב הפוליטי העכשווי בהקשר ללפיד. מפלגת "יש עתיד" היא בעצם הצגת היחיד של לפיד, למרות שיש בה חברי כנסת טובים מאוד ואיכותיים עם דעה ומעשים משלהם (גם אם אני לא מסכים עם דעתם). כמו שדניאל מציב לעצמו מטרות והולך עליהן למרות כל הקשיים והידיעה לגבי מחלתו, כך לפיד, להבדיל אלף הבדלות, סימן לעצמו מטרה- את ראשות הממשלה- והוא הולך עליה בכל הכוח.

הספר השני, שהוא ספר הפרוזה החמישי והאחרון של לפיד, עוסק בענייני בלשות, משטרה ויהדות רוסיה. האמת היא שמדובר בספר הכי כבד והכי אפל שלפיד כתב, ספר שהיה לי קשה מאוד לקרוא ולסיים. מוסקבה שלאחר קריסת הקומוניזם מתוארת כעיר הכי מסובכת, אפלה ואחת האפורות בעולם. כמו בספרו הראשון, "הראש הכפול", מעשים פליליים נקשרים לקהילה החרדית במוסקבה, וכאן מתעורר שוב הקשר המאוד סבוך בין לפיד ומשפחתו לנושא החרדי, למרות שהוא מחמיא ובצדק למרכז חב"ד במוסקבה בסוף הספר, ואומר שהם עושים עבודת קודש, מה שנכון וטוב שעשה.
בספר מתואר נושא שמוכר לי היטב מתחום מחקרי, אימפריות קורסות, ובמקרה הזה האימפריה הקומוניסטית שהייתה ברית המועצות וקרסה. מוסקבה הפכה ממרכזו של "הגוש המזרחי" ו"ציר הרשע" לעיר בירה שזוהרה הועם בשנות התשעים. לפי הבנתי, עלילת הספר מתרחשת בשנות התשעים בעיקרה, לפני עלייתו של פוטין ששם לעצמו להשיב את ימי האימפריה הרוסית לגדולתה.
הספר מספר את סיפורו של ארקדי זכרין, בלש יהודי שדולק אחרי רוצח סדרתי ומתעמת עם הממסד. הקג"ב האימתני, השירות החשאי הסובייטי הנודע, כבר איננו, ואותו מחליף הפס"ב. עלילה כבדה וחשאית זו רווייה מתח מיני רב אך בניגוד לספריו האחרים של לפיד, המיניות בו בקושי יוצאת אל הפועל. בספר הזה מרגישים שנעשתה עבודה קשה ומסובכת, והספר מסובך בהתאם. חשוב לי לציין כי לפיד מגלה בספר שליטה רבה בשמות רוסיים, בדמויות רוסיות, ידיעה כלשהי בשפה הרוסית ובהיסטוריה הרוסית- וזאת במידה וירצה לפנות לקהל מצביעים שמוצאו מהמדינה הזאת. מה שניתן להרגיש מלפיד ככותב הוא שמדובר בסופר שמאותת שהוא מאס בכתיבת רומנים בלשיים, והוא כבר חושב על העתיד של יותר מלהיות סופר או מגיש תוכניות בטלוויזיה, ומתכנן אותו. גם נושאים פוליטיים והיסטוריים באים בספר הזה לידי ביטוי, יותר מכל ספריו האחרים של לפיד. למרות העבודה הקשה שנעשתה כדי לכתוב אותו, הספר מעורר בי געגועים לסיפוריו של ג'וש שירמן שיושב במשרדו הקטן ברחוב מאפ"ו בתל אביב, כשאני מקווה שבעתיד ישקול לפיד להוסיף לטרילוגיית שירמן שכבר קיימת ספר נוסף.

לביקורת הקודמת שכתבתי על לפיד, על הטרילוגיה של ג'וש שירמן, ליחצו על הקישור, ואם הוא לא עובד, אז סמנו אותו והעתיקו לשורת המשימות מלמעלה בדפדפן:

 

http://histerio.co.il/?p=1675

הראש הכפול של יאיר לפיד

 

מתוך עניין, קראתי את כל חמישה ספרי הפרוזה שכתב יאיר לפיד (לא קראתי את ספרי העיון, הביוגרפיה וכמובן את ספר הילדים שהוא כתב), ואני רוצה להביע את דעתי עליהם. אמנם לא באתי ולא למדתי ספרות באוניברסיטה, אך כן למדתי את תחום מדעי הרוח ואני רואה עצמי לנכון לכתוב זאת. יאיר לפיד אומנם לא נחשב מגדולי הסופרים, אך הספרים שלו, ארבעה מתוכם ספרי מתח בלשיים, מספקים עניין ומתח, וגם מאירים את דמותו האישית והפוליטית של הכותב. חשוב לי להעיר, שהספרים נכתבו בין השנים 1989-2007, עוד לפני שלפיד חשב להיות חלק מהמערכת הפוליטית.

אני רוצה להתחיל בפוסט זה עם שלושת הספרים שעוסקים בדמותו של האלטר-אגו של לפיד עצמו, ג'וש שירמן הבלש. הספרים הם "הראש הכפול" (1989), "החידה השישית" (2001) ו"האישה השנייה" (2006) ג'וש שירמן הוא אדם נון-קונפורמיסט, רווק הולל בעל קסם רב על נשים בן ארבעים פלוס שחי ועובד כחוקר פרטי שהודח מהמשטרה לפני כמה שנים בגלל שהרביץ לסוחר סמים. שירמן הוא חובב איגרוף תאילנדי (מה שלפיד עסק בו) וגר בדירת מרתף ברחוב מאפ"ו בתל אביב. בדמותו של שירמן שילב לפיד את סיפורו האישי, הטרגדיות המשפחתיות שעבר וגם את דמויותיהם של הוריו, כשאביו של שירמן, כמו אביו של לפיד, הוא עיתונאי ותיק שמוקף בחבריו העיתונאים הוותיקים כמוהו. לפיד גם הזכיר את היותה של משפחתו משפחת ניצולי שואה בדמותו של שירמן וכן הוא גם שילב את אמונותיו האישיות ואת גישת משפחתו לקהלים מסוימים, כמו למשל החרדים. הספר הראשון שכתב לפיד מספר אודות שירמן, ושמו "הראש הכפול". הוא נכתב בשנת 1989, ובו נחקרת פרשייה שמשלבת בתוכה אישה שגדלה בבית חרדי. בספר נמתחת ביקורת על ה"חצרות" בעולם החרדי ועל הצביעות הרבה שבו ועל כך שקיימת פשיעה גם בתוך עולם סבוך זה. שירמן, ואפילו לפיד עצמו שבטוח עשה מחקר לפני שכתב את הספר, מתוודע לעולם הישיבות הבני-ברקי. הוא כותב על הישיבה בבני-ברק ששירמן מבקר בה: "מבפנים, הישיבה נראתה כמו בית ספר תיכון בימים האחרונים של הלימודים. עשרות צעירים, לבושים בשחור אחיד, הסתובבו במסדרונות". הספר בעצמו הוא לא רע. כמו בסיפור בלשי טוב, העלילה זורמת, מותחת, והאשם האמיתי הוא האדם שפחות חושבים עליו שהוא האשם. אגב, כשקוראים בספריו של לפיד, מרגישים גם את הקידמה הטכנולוגית שהתחוללה בשנים האחרונות. בספרו הראשון הוא משתמש באסימונים כדי לדבר בטלפון ציבורי, אך בספר השני שכתב, שאינו עוסק בבלש שירמן, "הצגת יחיד" 1993, שעליו אדבר בפוסט הבא, לגיבור הספר יש כבר מחשב נייד וכך גם לבלש שירמן ב2006. ובאשר לעולם החרדי, אסור לשכוח שלמשפחתו של לפיד היה "חשבון" עם החרדים: לאביו של לפיד, כמו לניצולי שואה רבים, היה חשבון עם הדת היהודית, היות והוא עצמו היה אדם שבא ממשפחה דתית מאוד עד שקרתה השואה. בשואה עצמה, לפי מי שמאמין, היה "הסתר פנים" של האל, היות ויהודים עונו ונרצחו בזוועתיות, מביניהם בני משפחתו של לפיד, למרות שהיו אנשים מאמינים ואף כוח עליון לא עזר להם. את "הסיפור החרדי" של דור הוריו של לפיד ספג גם לפיד עצמו.
"הראש הכפול" הוא ספר ביכורים מעניין. העלילה בו מותחת וזורמת, אבל מרגישים שמדובר בסך הכל בספר ביכורים שכתב סופר צעיר בן 26. "הראש הכפול" הוא לא הטוב בספריו של לפיד, אלא דווקא הספר הבא שיספר את עלילות שירמן. מה ששמתי לב שמיוחד בשירמן הוא האידיאליזם שלו: הוא מוכן להקריב הכל, אפילו את בני משפחתו וחבריו, למען המטרה, למען עבודת ולמען לקוחותיו כחוקר פרטי. מדובר בדמות של חוקר פרטי מסור, שכל הזמן מפריעה לו העובדה שהוא סולק מהמשטרה ולמרות השכר הנאה שהוא מרוויח בעבודתו כעצמאי, הוא תמיד יתגעגע אל המסגרת המשטרתית. כשקראתי ספר זה, תמהתי ואני נמצא בתמיהה עד עכשיו, מדוע לפיד לא בחר להיות השר לביטחון פנים ודווקא בחר במשרד האוצר. בספר הוא מפגין ידע רב בעניינים בלשיים ומשטרתיים, למרות שמעולם לא עבד במשטרה או לא עסק בעריכת דין, כמו רבים מהפוליטיקאים. בנוסף להיותו בלש, שירמן גם מצטייר כפעיל חברתי שעוזר לקורבנות חלשים. כנראה גם לפיד ראה ורואה את עצמו ככזה. שירמן הוא לא רק בלש, הוא גם גיבור-על שנלחם בפושעים, חושף עוולות, פותר תעלומות ומציל את המצב כשהוא קשה. יכול להיות ששוב, גם לפיד רואה את עצמו ככזה. גם היום לפיד, כדמות פוליטית, רואה את עצמו כמי שיציל את המדינה שנמצאת במצב לא פשוט, בדיוק כמו שג'וש שירמן הוא הבלש החוקר שיורד לפרטי פרטים והגיבור שמציל את קורבנותיו.

ספר הפרוזה השלישי של לפיד, שהוא הספר השני שמספר על עלילות הבלש שירמן, "החידה השישית", נכתב בשנת 2001, והוא ספר מעולה שעשוי לעילא ולעילא. מרגישים בו שכותב הספר הוא כבר סופר מנוסה. את הספר הזה לא הנחתי לרגע מידיי, ומדובר בסיפרו הטוב ביותר של לפיד. מדובר בסיפורה של ילדה שנעלמת ביום קיץ אחד, והבלש שירמן מתגייס כדי למצוא אותה ולהציל אותה מהחוטף שלה. יש בו את כל האלמנטים של סיפור בלשי משובח: עלילה דרמטית, דינמית וזורמת, מתח רב, רמזים שנשתלים לאורך כל הספר, עלילה מתמשכת מהעמוד הראשון עד העמוד האחרון וכמובן המון הפתעות. עד לעמוד האחרון מצליח לפיד למתוח את מי שקורא את הספר. שמו הוא "החידה השישית" כי מתגלה שהילדה שנעלמה היא השישית בשרשרת של ילדות שנעלמו מאז שנת 1989 (השנה שבה לפיד כתב את ספרו הראשון). שירמן נמצא במירוץ כנגד הזמן על מנת להציל את הילדה מרצח. סופו של הספר הוא מפתיע מאוד. ושוב מופיע בו אלמנט שבו הקורבנות הם קורבנותיהם של אנשים שהיו בעבר קורבנות של אחרים בעצמם- דבר שמלמדים בלימודי קרימינולוגיה. ושוב, גיבור הספר, ג'וש שירמן הנון-קונפורמיסט, מסתבך עם המעסיקה המקורית שלו, המשטרה, גם בספר זה. שוב, שירמן, כמו לפיד עצמו, קורא תיגר על חברות סגורות, ממוסדות שגם מצטיירות לכאורה כצבועות. פעם זה החרדים, והפעם זו המשטרה.

את הספר הבא בתור, שעוסק בעלילות שירמן,"האישה השנייה", הייתי ממליץ לכם גם לקרוא, למרות שהוא פחות טוב מ"החידה השישית". מדובר בספר שמכיל אלמנטים אלימים ומיניים, אפילו יותר מקודמיו. שירמן הנון-קונפורמיסט,זה שלא מוכן לקבל הוראות מאף אדם-בדומה ללפיד עצמו, שלא הייתי רואה אותו חבר רגיל במפלגה שלא הוא עצמו מנהיג אותה- נכנס חזיתית במשטרה ואפילו בחברו הטוב ביותר, שהיה שותפו לעבודה במשטרה, רק כדי לרדת לפיתרון התעלומה ולתפוס את מי שאשם. בספר זה ג'וש שירמן הוא לא רק בלש, הוא גם מאבטח שעבר קורס לאבטחת אישים. הוא נשלח לאבטח את אישתו של עבריין כבד, ואז מתחיל מותחן חסר מעצורים כשפוגעים במשפחתו של אותו עבריין. שירמן המאבטח מתגייס כאן גם כבלש, למצוא אחות תאומה אבודה וגם למצוא מי זה שפגע באותה משפחה עבריינית: האם מדובר במתחרה של אותו עבריין, או שמא אדם שלא חשבו עליו? בספר הוא גם מעיר את העובדה שלפעמים מתרחשים פיגועים פליליים שהם לא פחות חמורים מפיגועים על רקע לאומני, שבהם גם נפגעים קורבנות שווא. אני בטוח שההשראה לסיפור היא הפיגוע הפלילי שבוצע בשנת 2003 בתל אביב כנגד זאב רוזנשטיין, שבו יצא (כמו בפעמים קודמות) רוזנשטיין בפציעה קלה בלבד, אך מי שנפגעו הם גם קורבנות חפים מפשע.

לסיכום, ספריו של יאיר לפיד ודמותו המרכזית של הבלש, המאבטח והחוקר הפרטי ג'וש שירמן, משקפים הרבה מדמותו האישית של לפיד עצמו, וכן מחשיבתו הפוליטית העכשווית והעתידית. מומלץ לקרוא אותם, במיוחד את הספר השני ("החידה השישית" המשובח) והשלישי ("האישה השנייה") שעוסקים בשירמן. אני מקווה שלפיד ימצא לעצמו זמן פנוי מכל הקלחת הפוליטית וימשיך את עלילות שירמן בספר נוסף.

מבשרי האסלאם הקיצוני- המבשר של הג'יהאדיזם בתורכיה

נג'יפ פאזיל קיסאקורק- משורר ומחזאי תורכי ואחד ממבשרי האסלאם הקיצוני במדינה. מהווה השראה לאירגון שמכונה "אל-קאעידה של תורכיה".
 
הוגי הדעות הערביים בעידן הליבראלי (הכוונה לתקופה שמאמצע המאה ה-19 עד העשורים הראשונים של המאה העשרים) האשימו את התורכים שמרגע שהתחילו לשלוט באסלאם, האסלאם החל לשקוע. אבל בעיקר בשלהי ימי האימפריה העות'מאנית ובימי ייסוד הרפובליקה התורכית החילונית בראשית המאה העשרים, הופיעה גם תשובה תורכית לאתגר הזה, תשובה שלמעשה עודדה את המפלגות האסלאמיסטיות של תורכיה, שאחת מהן שולטת כיום במדינה.
 
אחד המבשרים העיקריים של האסלאמיזם התורכי היה נג'יפ פאזיל קיסאקורק Necip Fazıl Kısakürek, יליד איסטנבול שחי בין השנים 1904 ל1983 שהיה גם אדם משכיל מאוד- הוא למד בבתי ספר ומוסדות רבים להשכלה גבוהה תחומים רבים אבל בעיקר פילוסופיה וספרות, וכן שלט היטב בשפה הצרפתית ולמד בפאריז. בשנת 1934 בהיותו בן 30 השתנו חייו. הוא פגש את השייח' הצופי (Sufi) ממסדר הנכשבאנדייה עבד אל-חכים ארוואסי, ולמד את תורתו. בכך הוא הגה את רעיון "המזרח הגדול" וקרא להחליף את האידיאולוגיה הכמאליסטית החילונית ששלטה בתורכיה המודרנית באידיאולוגיה אסלאמיסטית, כשהאסלאמיזציה תגיע "מלמעלה", כלומר דרך תפיסת השילטון בתורכיה על ידי אסלאמיסטים. הדבר הזה התגשם בפועל לגבי תורכיה הנוכחית.
 
קיסאקורק לא היווה רק תשובה תורכי לאתגר האסלאמיזציה מול החילוניות, אלא גם הוכיח לאנשי האסלאם הממוסד והאורתודוכסי כי המסדרים הצופיים שגונו על ידם כמבטאים "אסלאם מיסטי מדי" שיש אנשי מסדרים צופיים כמו הנכשבאנדייה שכן תומכים באסלאמיזם ובחזרה לאסלאם ה"טהור".
קיסאקורק לקח את רעיונותיו האנטישמיים מאירופה, ראה ביהודים את האלמנט המשחית בתוך הציוויליזציה המערבית, ותיאר אותם כמקורם של המרקסיזם והקפיטליזם. הוא הטיל עליהם אחריות לסכסוכים המוקדמים בין המוסלמים ולדעיכת האימפריה העות'מאנית . פרסומיו של קיסאקורק כללו את התרגום התורכי של "הפרוטוקולים של זקני ציון" ושבחים ל"היהודי הבינלאומי" של הנרי פורד.
 
ההיסטוריון היווני הקדום הרודוטוס יצר את ההבחנה בין המזרח למערב, לכן קיסאקורק שייך את התורכים למזרח ופיתח את רעיון "המזרח הגדול" שנשען על האסלאם שבעיניו הוא האמת הבלתי מוגבלת נושא עימו 9 עקרונות. זאת כניגוד ל רעיון "ששת החיצים" (רפובליקניות, לאומיות, עממיות, מהפכניות, חילוניות, ומדינתיות) של מפלגת העם הרפובליקנית החילונית, המפלגה שייסדה את תורכיה המודרנית. מעין שילוב של לאומיות תורכית וכלל-תורכית (פאן תורכית) עם אסלאמיזם. החל משנת 1934 הוא פירסם את רעיונות "המזרח הגדול, Büyük Doğu" תחת כתב עת בעל אותו שם.
 
דרך "המזרח הגדול" וקיסאקורק היוו השראה וקוד פעולה "לחזית הפרשים האסלאמית המזרחית הגדולה" IBDA-C, אירגון ג'יהאדיסטי תורכי, שמורכב מהג'יהאדיסטים הסונים התורכים ומכונה "אל-קאעידה של תורכיה".
זאת קבוצה המוגדרת בערך כמי שמוכנים לאחוז בנשק למען אמונת האסלאם. הם מסתכלים על המערכת השלטונית החילונית של תורכיה כ"בלתי חוקית", רוצה להרוס את המדינה החילונית ואת המערכת החוקתית ולהחליף אותה בשלטון ובחוק דתיים, תחילה בטורקיה, ולאחר מכן בכל העולם. הקבוצה הלכה והעמידה מטרות אלו על ידי הטלת טרור מזוין בעיקר על מטרות אזרחיות. אירגון IBDA-C חולק קשרים אידיאולוגיים ומעשיים עם אל-קאעידה.
 
העקרונות של "המזרח הגדול" הם:
1. רוחניות: זהו האופי המיסטי והאידיאליסטי של המזרח הגדול, המבוסס על מיסטיקה אסלאמית, נגד חומרנות ורציונליזם.
2. שרירותיות: מדגישה את המהותיות כהיבט האינדוקטיבי של הרוחניות המזרחית הגדולה.
3. פרסונליות-יחידנות: זוהי הדעה שיחידים, לא חברה, יכולים לייצג את האמת.
4. מוסריות: מבטא שהמזרח הגדול עושה אידיאליזציה ודבק בערכי המוסר האסלאמיים.
5. לאומיות: העיקרון של האידיאולוגיה המזרחית הגדולה להדגיש אמונה, ערך, מחשבה ורגישות בעמים נגד גזענות וקוסמופוליטיות.
6. אמצעי זהירות בהון ורכוש: תוך הגנה על הזכות לקניין, הוא מגן על הסדרת ההון והרווחה על ידי התפשטות החברה בתוך המדינה.
7. קהילתיות: היא דואגת להקים חברה שנותנת לחבריה תחושת סולידריות, שייכות ואחריות.
8. שיטתיות: מדגישה את החשיבות של מחשבה שיטתית ומשמעת פעולה.
9. התערבות: זהו העיקרון של תמיכה במהלכים הקונסטרוקטיביים של הרצון האנושי נגד תועים בחברה, ומהלכים הרסניים נגד עריצות.

תולדות התנועה האסלאמית בישראל ו"משפחת הג'יהאד" לצד השתלבות בקואליציה

מבשרי האסלאם הקיצוני- תולדות התנועה האסלאמית ו"משפחת הג'יהאד" בישראל
(חלק מהכתוב מובא מעיתון "הארץ", שנת 2003)
 
1971- ייסוד התנועה האסלאמית על ידי השייח' עבדאללה נימר דרוויש. זוהי תנועת בת של אירגון "האחים המוסלמים" שנוסד במצרים בשנת 1928 על ידי המורה המצרי חסן אל-בנא. אירגון זה דוגל בהחזרת הח'ליפות והאימפריה האסלאמית שבוטלה בשנת 1924 על ידי הפרלמנט התורכי-כשהפעם עיר הבירה שלה תהיה קהיר או ירושלים- בין אם בדרך פוליטית ובין אם בדרך של ג'יהאד (מלחמת קודש) ומאבק.
 
עבדאללה נימר דרוויש עצמו נולד בכפר קאסם. לאחר שסיים את לימודי השריעה בשכם חזר לכפרו והתחיל להטיף לחזרה לדת ולמסורת האסלאם. בשנת 1971 ייסד את התנועה האסלאמית.
 
1979- הקים דרוויש ארגון טרור בשם "אוסרת אל-ג'יהאד" (בערבית: أسرة الجهاد, שמשמעו "משפחת הג'יהאד"), שמטרתו הייתה הקמת מדינה בשטחי ארץ ישראל שתפעל על פי חוקי השריעה. הארגון היה אחראי לאגירת אמצעי לחימה ושריפת שדות.
 
1981- נעצר דרוויש, עם כמה מחבריו, הורשע בהשתייכות לארגון טרור וישב בכלא עד ששוחרר בעסקת ג'יבריל בשנת 1985. אז מבין עבדאללה נימר דרוויש שעל מנת להשיג את הקמת הח'ליפות האסלאמית לא ניתן להשתמש בטרור בלבד, דבר שמושך אש מצד הרשויות. לכן הוא מחליט לשנות את דרכו (אך לא את האידיאולוגיה של תנועתו באופן כללי) ופועל להשתלבות פוליטית במדינת ישראל של תנועתו ולשילוב חברתי של ערביי ישראל במדינת ישראל. בשנת 2001 אמר: "מי שבונה תנועה שמושתתת על זה שעוברים על החוק, לא מייצג אותנו. למרות זאת, בגדה המערבית ובעזה זה לא שלטון חוק, זה כיבוש שיש לחסל, ולא מדינה שצריך לכבד. לכן אני מבין את הפלסטינים, או את הלבנונים שמתקוממים בכל דרך… אם הייתי בכיבוש, הייתי מתקומם, אבל ברגע שהחלטתי שאני חלק מהמדינה בעודי יושב בגבולות הקו הירוק, אני שומר על החוק, ואם הנציגים שלי בכנסת, זה סימן שאני כן מכיר במדינת ישראל. זאת למרות שגם אני מרגיש תחת כיבוש מנטלי, אבל העולם לא רואה את זה." דרכו של דרוויש תואמת את זרם הווסטייה (אמצע) בתנועת "האחים המוסלמים" שמשמעותו (وسطية) מתינות, מרכז, דרך האמצע, איזון. זרם זה קורא לאיזון בין כיבוד חוקי המדינה ודרכה וניצול הדמוקרטיה כאמצעי להשגת מטרותיהם של "האחים המוסלמים".
 
לא כולם רואים עין בעין את שינוי דרכו למען השגת המטרה, כמו השייח' ראאד צלאח (שאביו ושני אחיו היו שוטרים, אגב), שמסרב להכיר רשמית במדינת ישראל, מזהיר שמסגד אל אקצא בסכנה ותומך במעשי טרור אסלאמי.
 
1987 התנועה מקימה את "ועד הסיוע האיסלאמי", כדי לתמוך ביתומים ואלמנות בשטחים באינתיפאדה; לאחר שנה הוועד נרשם כעמותה למען נזקקים בשטחים, ובמקביל מתהדקים קשרי התנועה עם תנועות איסלאמיות בשטחים.
 
1989 התנועה מתמודדת לראשונה בבחירות מוניציפליות ומנצחת בשישה יישובים: בהם כפר קאסם, רהט ואום אל-פחם. כראש העיר באום אל-פאחם נבחר השייח ראאד צלאח שדוגל בעמדה יותר קיצונית לגבי מדינת ישראל כשהוא מנצח בבחירות את ח"כ לשעבר האשם מחאמיד. עם זאת, השייח' צלאח קשר באותן שנים קשרים עם פוליטיקאים ישראליים.
 
1993 הסכמי אוסלו מעמיקים את חילוקי דעות בתנועה; המחנה האחד, ה"מתון", בהנהגת דרוויש מברך על ההסכמים, והרדיקלי, בהנהגת צלאח, תומך בעמדות החמאס ויתר ארגוני הסירוב.
 
1994 סלאח מתווך בין החמאס לישראל בניסיון להביא לשחרור החייל החטוף נחשון וקסמן
 
1995 השב"כ סוגר את "ועד הסיוע האיסלאמי" בנימוק שבין אלפי נתמכיו משפחות של אנשי חמאס, ובכללם מחבלים מתאבדים. השב"כ מתיר לתנועה לחזור לפעול עם ארגון חדש בשם "ועד ההצלה ההומניטרי"
 
1996 החלטת התנועה להתמודד לבחירות לכנסת מביאה לידי פילוג מוחלט בין המחנות בתנועה. סלאח והשייח כמאל חטיב, מקימים את הפלג הצפוני, שבסיסו הוא אום אל-פחם; "הפלג הדרומי" – שמאוחר יותר יקבל את הנהגתו השייח איבראהים צרצור – נשען על תמיכה רחבה במשולש הדרומי ובערים המעורבות
 
1997 השב"כ סוגר את "ועד ההצלה ההומינטרי" (שבשליטת הפלג הצפוני) בגלל מימון שקיבל מארגונים התומכים בחמאס מחו"ל.
 
אחרי כמה שבועות הוועד חזר לפעול, באישור השב"כ, בתנאי שיפסיק לקבל את תרומותיו מחו"ל וימסור בקביעות את רשימות נתמכיו
 
1998-2000 ראאד צלאח מעורב בשורת מאבקים שמנהל הציבור הערבי נגד הפקעת אדמות בא-רוחא, ליד אום אל-פחם, באום אל-סחאלי, סחנין ולוד
 
אוקטובר 2000 צלאח מאשים את הממשלה ב"טבח מתוכנן באל-אקצא" בעקבות מותם של פלשתינאים בהר הבית אחרי ביקור יו"ר האופוזיציה אריאל שרון
 
פברואר 2002 סלאח מוזהר על-ידי ועדת אור על חלקו בליבוי אירועי אוקטובר 2000 ועל מסרים של עידוד האלימות כדרך להשגת מטרות של המגזר הערבי (בין השאר באירועים ב-1998-2000). בוועדה מוזהרים גם ח"כ עבד אל-מאלכ דהאמשה, נציג הפלג הדרומי בכנסת
 
2002 שוטרים פושטים שוב על סניפי ועד ההצלה, וסוגרים אותו לשנתיים, על סיוע למשפחות מחבלי חמאס. לאחר שחרורו ממעצר של יו"ר הוועד, ד"ר סולימאן אגבאריה, כיום ראש העיר אום אל-פחם, פותחת התנועה את "הארגון של ועד ההצלה ההומניטרי" – גלגול רביעי של אותו מוסד. שר הפנים, אלי ישי, מודיע על כוונתו לסגור את ביטאון הפלג הצפוני, "סוות אל-חק ואל-חוריה", בנימוק שתכנים המתפרסמים בו מהווים סכנה לביטחון המדינה.
 
שר הפנים אברהם פורז (שינוי), שהחליף בתפקיד את אלי ישי בפברואר 2003, אמר שהוא מסתייג מהמהלך, אבל טרם קבע אם להמשיך בו.
 
2002 ראאד סלאח נעצר יחד עם עוד 14 פעילים ואנשי כספים הקשורים, לטענת גורמי הביטחון, במוסדות התנועה – בהם "ארגון ועד ההצלה ההומניטרי", ועדת הצדקה ו"אגודת אל-אקצא".
 
בשנת 2017 הולך לעולמו השייח' דרוויש ואותו מחליף בהנהגת הפלג הדרומי השייח' חמאד אבו דעבאס. סגנו הוא ד"ר מנצור עבאס, רופא שיניים, חבר כנסת, סגן יו"ר הכנסת, מנהיג רע"מ וחבר בקואליציה השלטת כיום. דרכו של עבאס היא השתלבות בכל קואליציה שהיא בישראל על מנת להשיג את מטרות התנועה האסלאמית ולהיטיב עם המגזר הערבי בישראל.

מבשרי האסלאם הקיצוני- החות'ים: החזבאללה של תימן

הם שולטים כמעט לגמרי על מדינה, הם מיומנים בלוחמת גרילה ובטרור, הם לועגים לטנקים ולמטוסים שמנסים להילחם בהם, יש להם עיתונים ותחנת טלוויזיה משלהם, והם שיעים. ויש להם גם מנהיג כריזמטי שהחליף מנהיג כריזמטי אחר שחוסל.

לא מדובר בחזבאללה שאנחנו מכירים, אלא ב"אנצאר אללה" (תומכי האל), והם שולטים על צפון תימן למעשה. יש להם מל"טים וטילים,  ולמנהיג שלהם קוראים עבד אל-מלכ אל-חות'י, מנהיג כריזמטי שהוא בנם ואחיהם-ממשיכם של מנהיגים עוד יותר כריזמטיים, בדר אל-דין אל-חות'י ובנו חוסיין בדר א-דין אל חות'י (שחוסל). על שמם נקראת התנועה הזאת ואנו מכירים אותה בתור החות'ים.

האירגון הזה מייצג את השיעה הזיידית- גירסה שונה מהשיעה שאנו מכירים שנהוגה באיראן ובלבנון, השיעה התרי-עשרית. בעקבות הקמתה של מדינה זיידית בתימן בשנת 893 לספירה, הפכה צפון תימן לביתה של הקהילה הזיידית.  הזיידים, בדרך כלל תחת הנהגתו של ראש פוליטי-רוחני המכונה אימאם, נותרו לאחר מכן הכוח הפוליטי השולט באזור, למרות קריאת תיגר מדי פעם על שילטונם. האתגר האחרון שכזה הגיע ב-1962 כשהאימאם של צפון תימן הופל ונאלץ לגלות. משטר צבאי – הרפובליקה הערבית של תימן – הוקם במקום האימאמות ונתקל בהתנגדות עזה מצד האליטות הזיידיות. למרות הבטחת הסכם לסיום פעולות האיבה, המשטר חשש מאוד מהאליטות הזיידיות ומהזיידים שנדחקו לשוליים. המרכז של הזיידים והחות'ים הוא העיר סעדה (צעדה) שבחלק המאוד צפוני של תימן, בגבול עם ערב הסעודית.

 

ממשלות צפון תימן (שהייתה מדינה שבירתה צנעא והתקיימה עד שנת 1990 בעודה גובלת בדרום תימן המרקסיסטית)  ניסתה להאיץ התאמה מתמשכת של הזיידים עם המגמות המודרניות בפרשנות הסונית.  בשנות השבעים של המאה ה-20 הוזרמו רעיונות וואהביים סוניים (כלומר סעודיים) במיוחד שערערו את יסודות הליבה של האמונה השיעית-זיידית ואיתגרה את הצמרת הזיידית. השיא היה הקמתו של סמינר סוני-ווהאבי בחסות סעודית ליד העיר סעדה שהיא המרכז של הזיידים. בתגובה לכך התרחשה התעוררות זיידית באותו עשור, שכללה אימוץ של סמלים שיעיים גלויים שהבדיל אותם מהפרשנות הווהאבית הקיצונית לאסלאם הסוני. כמו כן הייתה התקרבות של הזיידים לשיעה התרי-עשרית שנהוגה באיראן, בעיראק ובלבנון.

לאחר איחוד דרום וצפון תימן ביחד לרפובליקה התימנית המאוחדת בשנת 1990 בראשות הנשיא עלי עבדאללה צאלח, הקימו הזיידים מפלגה בשם "אל חק" (הזכות) וקיבלו עמדות של שרים האחראים על נושאים דתיים בממשלת תימן המאוחדת. המפלגה שמה לה לדגל להרחיק את הרעיונות הווהאביים הסעודיים מתימן ולמעשה קראה תיגר על סעודיה. בשנת 1997 חבר פרלמנט בשם חוסיין בדר אל-דין אל-חות'י פרש מהפרלמנט והקים תנועה של שיעים אסלאמיסטים מאמינים שמטרתה להרחיק כמה שיותר את ההשפעה הסעודית והווהאבית במדינה, ליצור למוסדות הדת הסעודיים שחילחלו לתימן אלטרנטיבה שיעית וכן להילחם בשילטון שלטענתו שיתף פעולה יותר מדי עם הסעודים. האיראנים, כמובן, שמחו לתמוך כלכלית בתנועה הזאת. התנועה התקרבה יותר ויותר לאסלאם הקיצוני בגירסת השיעה התרי עשרית של איראן, והיא ממשיכה להתקרב לאיראן האסלמיסטית שיעית יותר ויותר גם היום.

 

המתח הגובר בין התנועה השיעית-אסלאמיסטית החות'ית למשטר צאלח הפך את הרשת לתנועה רחבה יותר. תמיכתו של סאלח במלחמה בטרור שהכריזה ארצות הברית תחת הנשיא ג'ורג' וו. בוש ופלישתה לעיראק ב-2003 עוררה כעס מצד תומכי התנועה, שהאמינו שצאלח תומך באותו מנגנון שהיפלה את השיעים הזיידים ואיים על מסורותיהם ואורח חייהם. ככל שהתנועה גדלה, החל משטר צאלח לפעול נגד פעיליו ואנשיו. ביוני 2004 הנשיא התימני הוציא צו מעצר לחוסיין אל-חות'י. בספטמבר, לאחר חודשים של התנגדות מזוינת, הוא נהרג על ידי צבא תימן. הנהגת התנועה עברה לזמן קצר לאביו ואחר כך לאחיו עבד אל מאלכ, מנהיג התנועה עד היום (בתמונה).

השילטון בתימן המשיך להילחם בחות'ים ונקט כנגדם יד כבדה, המרד המשיך להתפרץ מחדש וכל ניסיון להגיע להפוגה באמצעות תיווך של צד שלישי נכשל. התנועה התחמשה יותר ויותר, כאשר הנשק הגיע בעיקר מהשוק השחור או ממקורות צבאיים. המרד בצפון, יחד עם מחאות שהופיעו מאוחר יותר בדרום, התפתחו לשאלות רחבות יותר של הלגיטימיות של משטר צאלח, שאלת האיחוד בין הצפון לדרום בתימן והשאלה האם נשיא הוא זה שראוי לעמוד בראש מדינת תימן. לאחר שהפגנות האביב הערבי בתוניסיה ובמצרים הפילו את הנשיאים שלהם בתחילת 2011, התימנים קראו לסיים את משטר צאלח. בנובמבר חתם צאלח על הסכם בתיווך בינלאומי למסור את השלטון לסגן הנשיא, עבד רבו מנסור האדי. האדי נכנס לתפקידו כנשיא בפברואר 2012, אך הנשיאות שלו התגלתה לא פחות מפלגתית, כי מפלגת הרפורמה- איסלאח, שהייתה מקושרת לאירגון "האחים המוסלמים"  נהנתה מתפקיד גדול יותר בממשלת האדי מזה שהיה לה בממשלתו של צאלח. עם זאת, עלי עבדאללה צאלח המשיך להיות דמות חשובה במערכת הפוליטית התימנית והמשיך להוביל את מפלגתו, "מפלגת הקונגרס העממית".

ביולי 2014 הממשל של האדי חוקק קיצוצים עמוקים בסבסוד הדלק כדי להתמודד עם הגירעון התקציבי המתרחב ולמשוך מימון זר. הפגנות פרצו,כשמי שעמד מאחוריהן היו  המורדים החות'ים. בספטמבר פתחו כוחות הביטחון של תימן באש לעבר מפגינים בעיר הבירה צנעא, והרגו כמה. בינתיים חל מהפך-עלי עבדאללה צאלח חבר לחות'ים יחד עם כוחותיו בניסיון להפיל את ממשלת תימן ואולי גם להחזירו לשילטון.  האירוע עורר הסלמה של עימותים שהגיעו לשיא מאוחר יותר באותו החודש בהשתלטות החות'ים על חלקים מהעיר. בסוף ינואר 2015, בתמיכתם השקטה של סאלח ותומכיו בצבא, כבשו לוחמי החות'ים את ארמון הנשיאות, והאדי נאלץ להתפטר. בחודש שלאחר מכן הופיע האדי בבירת דרום תימן עדן וחזר בו מהתפטרותו. עם זאת, מעמדו שם היה רעוע, ועד מהרה הוא גייס תמיכה בהתערבות צבאית בינלאומית כדי להדוף את המורדים החות'ים.

 

כשהחלה מערכה בראשות סעודיה נגד המורדים החות'ים בחודש מרץ 2015 האדי וממשלתו נמלטו לסעודיה, שם שלטו מהגלות והם נמצאים שם עד היום. תאלח, בינתיים, הפך יותר ויותר פתוח בתמיכתו בהתקדמות החות'ים. הסכסוך – שנועד על ידי הסעודים להימשך חודשים בלבד – נמשך ללא פתרון באופק, והאו"ם החל במאמצים בדצמבר לתווך בין הלוחמים. המשא ומתן לא הצליח להביא להסכם.

בסוף 2017 הודיע צאלח על נכונותו לנהל דיאלוג על דרישות הקואליציה בראשות סעודיה ובייחוד איחוד האמירויות, שהצליחו למשוך אותו שוב לצד שלהן.  המורדים החות'ים שהרגישו נבגדים פשוט העיפו את כוחותיו של צאלח מבירת תימן צנעא וב-4 בדצמבר חוסלו עלי עבדאללה צאלח וכן חוסל מזכ"ל מפלגת הקונגרס העממית התימנית שלו. כעת החות'ים נמצאים עד היום בשליטה מלאה על בירת תימן, כשהסעודים חוששים לפלוש לעיר סעדה הסמוכה אליהם שהיא מרכז החות'ים על מנת שלא לשקוע ב"בוץ התימני", כמו שהמצרים שקעו בו בשנות השישים.

עיר הנמל חודיידה שלחוף הים האדום שימשה נכס חיוני עבור המורדים החות'ים. כאחד הנמלים הראשיים של תימן, זה היה מקור היבוא וההכנסה העיקרי של החות'ים. ביוני 2018 התקדמה הקואליציה בראשות סעודיה לעיר, בתקווה שהאיום באובדנה ייאלץ את מנהיגי החות'ים למשא ומתן על הסכם שלום לטובת הסעודים והאמירתים. אבל, מכיוון שהנמל היה גם חבל הצלה לסיוע הומניטרי, האו"ם התערב ותיווך בהפסקת אש שנכנסה לתוקף בדצמבר.

המורדים החות'ים, מצדם, הציבו אתגר אדיר יותר ויותר עבור הקואליציה בראשות סעודיה והאמירויות. לא רק שהם תפסו למעשה את מדינת צפון תימן במלחמה שגבתה מאות אלפי קורבנות והביאה אוכלוסייה שלמה לחרפת רעה, אלא שניסיונות של חמושים חות'ים לפגוע בשטח סעודיה והאמירויות  באמצעות מל"טים וטילים הפכו תכופים כשאיראן תומכת בחות'ים בנשק ובכסף לכל אורך הדרך. לא היה ספק שכוח קודס החשאי של משמרות המהפיכה האיראניים היה אחראי לתחכום ההולך וגדל של התקפותיהם. שיתוף הפעולה של החות'ים עם איראן הודגש עוד יותר כאשר מנהיגיה לקחו אחריות למתקפה בספטמבר 2019 על מתקני עיבוד הנפט באל-בקאייק שבערב הסעודית. נראה היה שהמתקפה, ששיבשה את הפקת הנפט הסעודית במשך שבועות, הגיעה מצפון מערב הסעודית, מה שמעיד על השתתפות איראנית חלקית לפחות. ובכל זאת, התקפות החות'ים על אדמת סעודיה והאמירויות היו תכופות כאשר הקואליציה בראשות סעודיה נאבקה להחזיק מעמד בתימן. לא פעם ולא פעמיים תוקפים לוחמים חות'יים בהצלחה עמדות גבול ובסיסים סעודיים בגבול הסעודי-תימני. .

 

מקור למה שכתבתי: בלי פאניקה, יש בריטניקה (אנציקלופדיה מצוינת שעוד קיימת)