Category Archives: פופולארי

האסלאמיסט הקיצוני שמאתגר את ארדואן

זהו פתיח ארבקאן, בן 45, בנו של ראש הממשלה האסלאמיסט הראשון של תורכיה, נג'מטין ארבקאן שהיה ראש ממשלת תורכיה בין השנים 1995-1997 עד שהודח בעיקבות מיזכר שהצבא התורכי שלח אליו.
כמו אביו, פתיח ארבקאן הוא אסלאמיסט קיצוני ואפילו מאתגר את ארדואן מבחינת האסלאמיות שלו, בעיקר בהתבטאויות (רטוריקה) בנושאים שקשורים לנושא שמרנות ודת. ארבקאן הבן גם יוצר תיאוריות קשר (קונספירציה) כנגד הציונות.
בשנת 2023 החליט ארבקאן להקים מפלגה תחת שם נפיץ- "מפלגת הרווחה החדשה". מפלגת הרווחה המקורית הייתה מפלגתו של ארבקאן האב, ובית המשפט בתורכיה סגר אותה בשנת 1998. גם ארדואן השתייך לאותה מפלגה, אך התפלג בסופו של דבר מהמפלגה והציג גישה שנראית יותר פרגמטית (גמישה) מארבקאן האב- מה שהוביל את ארדואן עצמו לניצחון בבחירות בשנת 2002 ולעלייתו לשילטון שנמשכת עד היום.

ארבקאן הבן נע כל הזמן על הציר הפוליטי התורכי בין תמיכה באופוזיציה התורכית- שמוביליה חילוני אך בחלק ממנה יש אסלאמיסטים גדולים יותר מארדואן עצמו, לבין תמיכה בארדואן. יש כאלה שרואים בו כמי שיחליף את ארדואן ביום מן הימים.

ארבקאן הבן מאתגר את ארדואן עצמו ביחס לערכים שמרניים בתורכיה וגם ביחס לישראל- יחסו לישראל הוא שינאה מובהקת ואנטי שמית, אפילו יותר מארדואן עצמו. אני לא מופתע אם נוכחותו של פתיח ארבקאן בזירה המדינית התורכית גורמת לארדואן עצמו להקצין יותר את התנהגותו ואת התבטאויותיו כלפי ישראל, היות וארבקאן מאתגר מאוד את ארדואן ושילטונו. אצל ארבקאן הבן אין בכלל מקום לנושאי חילוניות, זכויות להט"בים וכחובב תיאוריות קונספירציה (קשר) דימיונו פורח מאוד לגבי ראיית העולם הקיצונית שלו. כרגע לאחר שינויים בפרלמנט התורכי יש למפלגתו החדשה של ארבקאן הבן 4 חברי פרלמנט (לאחר פיצולים במפלגות אסלאמיות קטנות אחרות), אבל ידוע כי בבחירות הבאות בתורכיה הוא יקבל הרבה הרבה יותר גם בשל שמה ההיסטורי של מפלגתו ומקומה במדיניות התורכית.

בעיקבות הסידרה "הצבי"- המיסיון הנוצרי בירושלים והענקת טיפול רפואי ליהודים במוסדות נוצריים מאמצע המאה ה-19 ואילך

בסידרה עצמה, פרומה לוקחת את לאה הפצועה לטיפול במיסיון הנוצרי. באותם ימים בירושלים זה היה נחשב הטיפול הרפואי הטוב ביותר, ובחינם. אבל לא לגמרי בחינם. לעיתים רבות תמורת הטיפול המטופלים היו צריכים לשמוע הטפה דתית נוצרית.

עד שנות השלושים של המאה ה-19 לא היה בארץ ישראל ולו רופא אחד שפעל בה באופן קבוע. כן לא היו מרפאות או בתי חולים, עד להקמתו של בית החולים של המיסיון האנגלי בירושלים בשנת 1844. באותה שנה פתח משה מונטיפיורי בית חולים מתחרה ברובע היהודי בבעלות יהודית, וב-1854 הקימה משפחת רוטשילד בית חולים נוסף בין החומות, שנקרא על שמה. בעקבות פתיחתם של בתי חולים אלה, החלו להיפתח בזה אחר זה בתי חולים בכל רחבי ארץ ישראל, רובם המוחלט בידי מעצמות אירופה שביקשו לתקוע בכך יתד פוליטית בארץ, ולהגדיל בכך את השפעת המיסיון הנוצרי. אף לא אחד מבתי החולים הללו יועד לילדים דווקא, ובכל מקרה רמתם המקצועית של רוב בתי החולים הייתה ירודה. שיעור תמותת הילדים והתינוקות בארץ ישראל היה גבוה ביותר, ורוב בתי החולים לא הצליחו לתת מענה ראוי לכך.

בית החולים של המיסיון האנגלי (באנגלית: English Mission Hospital) נוסד ונוהל על ידי החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים ופעל בירושלים בין השנים 1844–1948. בתחילה בעיר העתיקה והחל מ-1897 בבניינים שנבנו ברחוב הנביאים 82.

בית החולים של המיסיון נחנך בשנת 1844 בשולי הרובע היהודי, צמוד למתחם הפרוטסטנטי של כנסיית המשיח. הוא נקרא בתחילה "בית החולים היהודי" במטרה מוצהרת לשמש חולים יהודים בלבד כדי לנצרם. פתיחתו עוררה התנגדות עזה בקרב היישוב הישן ואף גרמה להכרזה על חרם על כל מי שיעז להיכנס אליו. על אף החרם, היו לא מעט יהודים שביכרו את הטיפול הרפואי האיכותי שניתן בבית החולים של המיסיון על פני הרפואה הפרימיטיבית שסופקה במוסדות רפואיים (או סמי-רפואיים) אחרים בירושלים.

בתגובה לבית החולים של המיסיון הוקם עוד באותה שנה בית חולים יהודי קטן ברובע היהודי על ידי ועד הפקידים והאמרכלים בשיתוף עם משה מונטיפיורי. גם משפחת רוטשילד התגייסה למלחמה בבית החולים של המיסיון והקימה בשנת 1854 את בית החולים רוטשילד ברובע היהודי.

בית החולים לילדים מריאנשאפט

ד"ר מקס סנדרצקי נולד ביוון למשפחה גרמנית ב-1839, אך ילדותו עברה עליו בירושלים. מגיל צעיר הוא נחשף לתנאי ההיגיינה והתברואה הקשים בארץ ישראל, מהם סבלו בעיקר ילדים, והחליט להיות רופא ילדים. הוא השתלם במקצוע הרפואה בגרמניה, ובשנת 1868 שב לירושלים עם אשתו, במטרה להקים בה בית חולים לילדים.

במשך ארבע שנים עמל סנדרצקי לשכנע תורמים ונדיבים גרמנים להרים תרומה למפעלו, ובשנת 1872 הצליח להגשים את חלומו, בעזרת סיוע נדיב שקיבל מהדוכס הגדול ממקלנבורג-שוורין ורעייתו, שביקרו אז בארץ במסע צליינות. הזוג ניאות לממן את הקמת בית החולים, בתנאי שייקרא על שם הדוכסית מריה פון שוורצבורג-רודולשטאדט.

אופי בית החולים
בית החולים מריאנשטיפט פעל בבית אבן דו-קומתי קטן בסגנון ערבי-כפרי, שהוקם על ידי הבישוף הסיריאני-אורתודוקסי במחצית המאה ה-19, כחלק מתהליך היציאה מהחומות. למרות לאומיות מקימיו ומנהלו, שירת בית החולים ילדים בני כל הדתות ללא אפליה. ייחודו של בית החולים מריאנשטיפט, בניגוד לבתי חולים אחרים בארץ באותה עת, היה שסנדרצקי פעל באופן מוצהר לריפוי החולים בלבד, ולא עסק או עודד פעילות מיסיונרית כלל. הקהילה היהודית בירושלים, שהתייחסה בתחילה בחשש וחשדנות כלפי בית החולים הנוכרי, השתכנעה לבסוף בטוהר כוונותיו של סנדרצקי, וילדים יהודים רבים פקדו את המקום וטופלו בו. בשנת 1875 נפצע אחד מיושבי שכונת נחלת שבעה הצעירה בהתקפת שודדים על ביתו שמחוץ לחומות. הרופא היחיד שהסכים לבוא ולטפל בו בשעת לילה היה סנדרצקי, שהבהילו לבית החולים ביקור חולים, והציל בכך את חייו. מעשה זה הביא את יהודי ירושלים לתת אמון רב בסנדרצקי, עד כי 'הוועד הכללי כנסת ישראל' הקדיש תקציב חודשי קבוע לתמיכה בבית החולים מריאנשטיפט. בזכות מימון זה, ובזכות מימון קבוע שהגיע מתרומות מגרמניה, יכול היה סנדרצקי לטפל בילדים עניים ללא תשלום.

על רקע הסידרה "הצבי": העיתונות והדפוס העבריים (ולא רק העבריים) בארץ ישראל

 

מקור הדפוס המודרני הוא באירופה, אבל כניסת הדפוס למזרח התיכון עוררה בו מהפיכה והשפיעה רבות על רעיונות לאומיים ודתיים. מרכז הידע והעיתונות בעולם הערבי היו מצרים, סוריה ולבנון אך זה השפיע גם על ארץ ישראל וגם על העיתונות העברית שהתפתחה בה. במצרים בכלל יצאו עיתונים שהיו לא רק מקור למסירת והעברת חדשות, אלא גם נכתבו בהם שירים ומאמרים בנושאים פילוסופיים ורעיוניים רבים וכן גם סיפורים כמו שאנחנו מכירים אותם בתור "פרוזה" כיום. התפתחות העיתונות בשפה הערבית השפיעה גם על התפתחות העיתונות העברית, שהרי במאה ה19 שלטה במזרח התיכון בעיקר האימפריה העות'מאנית.

כמו שכותב פרופסור עמי איילון בספרו, "מהפיכת הדפוס הערבי", כניסת הדפוס למזרח התיכון, שבמאה ה19 לדוגמא חלק לא קטן מיושביו לא ידע כלל קרוא וכתוב, עוררה שינוי גם אצל מי שהיו רגילים בקריאה עוד קודם לכן. שפע של טקסטים, תכנים, סיגנונות וצורות כתיבה שינו את הרגלי הקריאה שלהם ואת המקום שבו מילאו מקורות כתובים את שיגרת יומם. השינוי הגדול ביותר היה אצל מי שלא קראו בעבר והדפוס, וביניהם העיתונים, הכניסו אותם אל עולם הקריאה. אדם יכול היה להפיק ידע כעת בכוחות עצמו מטקסטים ורשומות כתובים שקרא.

שיטת הדפוס של אותם ימים, שהלכה והשתכללה, הייתה כזאת:

השלבים בתהליך הדפוס:

  1. הכנת הגופנים המשמשים להדפסה, בתהליך יציקה, בעזרת תבניות הנקראות "אמהות דפוס", "אמות דפוס" או "מטריצות" ("אמהות" בלטינית)
  2. ארגון הגופנים, בתיבת הסדר המחולקת לתאים (תא לכל אות).
  3. ייצור הדיו לדפוס
  4. ייצור נייר לדפוס
  5. סידור האותיות, שורה אחרי שורה, במסגרת שתשמש להדפסה, פעולה שנקראת סדר
  6. הגהה ותיקון השגיאות שנעשו במהלך הסדר
  7. משיחת הדיו על המשטח העליון של מסגרת ההדפסה
  8. הנחת גיליון נייר על פני המסגרת
  9. הכנסת המסגרת עם הנייר למכבש דפוס.
  10. הידוק גיליון נייר על המסגרת
  11. הוצאת המסגרת מן המכבש, הסרת הנייר להמשך העיבוד: ייבוש, חיתוך, וכריכה.

העיתונות העברית התפתחה לאט, והעיתון העברי התחיל להופיע רק כמאתיים שנה לאחר הופעת העיתונים ביבשות אירופה ואמריקה בשנת 1582. אבל כשהעיתונים העבריים התחילו להופיע, הם התפשטו במהירות.

תחילת דרכה של העיתונאות העברית הייתה באירופה. באמצע המאה ה19 החלו להשתמש בעברית כשפת חול ולא רק לשון הקודש. המשכילים העבריים ביקשו להתבטא בעברית, וזה כלל עיתון עברי. חלוץ העיתונים העבריים היה עיתון ה"מגיד" שיצא לאור על ידי אליעזר ליברמן בשנת תרט"ז (1856) בפרוסיה. מי שרצה להופיע בעיתון היה צריך לכתוב על מקרה שקרה אצלו בעיר ולשגר אותו לעיתון. האנשים שכתבו כתבות לעיתון כובדו מאוד במקומות מגוריהם.

שני העיתונים העבריים הראשונים בארץ ישראל היו "הלבנון" ו"החבצלת". "הלבנון" שנוסד ב1863 והיה קיים עד 1886- נוסד על ידי יואל משה סלומון ומיכל הכהן כמקור פרנסה.  הם חזרו לירושלים לאחר שלמדו דפוס בגרמניה והקימו בית דפוס. בגלל ההוצאות שהיו כרוכות בהקמת בית הדפוס הם צירפו את יחיאל ברי"ל כשותף שלישי.  על מנת ששלושתם יוכלו להתפרנס הם הוציאו את העיתון כמוצר נלווה לבית הדפוס שממילא היה כבר קיים. בעיתון היו מדורי מסחר, כלכלה וכו'.

"החבצלת" – נוסד לאחר כמה חודשים. בעליו ועורכיו היה ישראל ב"ק, שלו היה בית דפוס משלו. הוא הוציא את העיתון כתגובה על הוצאת עיתון "הלבנון", ומשום שבית הדפוס של סלומון היווה איום על בית הדפוס שלו.

שני העיתונים סבלו מבעיות כלכליות ועל כן התפתחה יריבות קשה ביניהם. ב-1864, לאחר שהופיע גיליון שני של "הלבנון", אחרי שהייתה הלשנה שהלבנון כותב נגד העות'מאנים, הוצא  צו של השלטונות העות'מאניים לסגור אותו.

"הלבנון" המשיך עם זאת להתקיים. יחיאל ברי"ל אחד השותפים המשיך להוציא אותו לאור בפאריז. "החבצלת" קיבל רישיון מחודש להוציא את העיתון אחרי פסק זמן של 5 שנים ויצא כדו-שבועון. העיתון המשיך לצאת ברציפות עד 1911. באותה שנה, בשנת 1911, הקימו ביפו שני בני הדודים למשפחת אל-עיסא את העיתון הנודע בערבית "פלסטין", דבר שהיווה אבן דרך חשובה בתולדות העיתונות הערבית בארץ ישראל. (למרות שעיתון זה לא היה העיתון הראשון בארץ בערבית, אלא העיתון "אל קדס א-שריף" או "קודסי-שריף" בתורכית עות'מאנית, שנוסד במאה ה19, ושהביא בעיקר את דבר הממשלה העות'מאנית אל האזרחים. מהפיכת "התורכים הצעירים" שהתחוללה באימפריה העות'מאנית והפכה אותה למעשה למלוכה חוקתית הובילה ליציאת עיתונים רבים. בשנת 1908 יצא בערבית בירושלים העיתון "אל-קדס" שהיה קיים למעשה עד שנת 1913 ואינו קשור לעיתון "אל-קודס" של היום.

באותם זמנים, כאמור, היו לא מעט אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב. לכן היו אנשים שהיו קוראים את כותרות העיתונים בראש חוצות- בעיקר מוכרי העיתונים, ואילו במזרח התיכון התפתח נוהג שהיו מתאספים אנשים בבתי הקפה- בעיקר הערביים, ואדם שידע לקרוא ולכתוב היה קורא את הידיעות מהעיתון  באוזני הנאספים.

התקופה השנייה בתולדות העיתונות העברית הייתה מהפיכת אליעזר בן יהודה (פרלמן).

השפה העברית לא הייתה נפוצה בא"י. העברית שומשה לקריאה בעיקר כלשון קודש ולא כשפה מדוברת- וכשפת תיקשור בין יהודים שבאו מאירופה לבין יהודים ספרדים ומעדות המזרח . בן יהודה הוסיף נדבך בתחייתה כשפה מדוברת. חשוב להדגיש שהגופנים העבריים במכונות ובמכבשי הדפוס של אז באירופה  וכן עד היום על המקלדות של המחשבים- מקורם בכלל בדפוס בשפת היידיש…

לאט לאט מספר הקוראים העבריים והערביים של העיתונים הלך וגדל. בשנת 1881 החלה מהפיכת בן יהודה.  הוא מצטרף תחילה למכללת חבצלת, ולאחר שלוש שנים הוא הצטרף לבית דפוס, שהוציא את עיתון "הצבי". לאחר מכן הוא רכש את הזכויות על העיתון, ורכש את הזכות להשתמש בשם.

בשנת 1884 בן יהודה החל להוציא את עיתונו העצמאי. העיתון שלו נקרא עיתון יומי אף כי יצא פעם אחת בשבוע- מה שמלמד על צורת הכתיבה ושימוש בביטויים חדשים. העיתון עבר גלגולים שונים ויצא כשבועון ולאחר מכן כיומון. בשנת 1896 הוציא בן יהודה את כתב העת "השקפה" שהחליף את "הצבי" בתקופה בה הוא נסגר זמנית (1908-1902).

אגב בתמונה נראה מכבש דפוס שנרכש על ידי השר משה מונטיפיורי.

בן יהודה שינה את העיתונות העברית בא"י. העיתונאות המודרנית במערב הייתה בעיקר עיתונאות פופולרית להמונים. אף כי היה מחיה השפה העברית, צריך היה הוא עדיין להתפרנס. לכן שילב בעיתון שלו מאפיינים של הליכת רכיל, או פשוט רכילות או מה שאנחנו קוראים לו "צהובון". הוא הנהיג את השימוש בכותרות גדולות ובידיעות שערורייתיות, שעד אז תפסו מקום שולי וכן פרסם תירגומים לסיפורים שונים. בן יהודה החל מהפכה שרשמיה בולטים עד היום בתצורת כותרות העיתונים. לדוגמא- הכותרות השתרעו על כל העמוד הראשון.

המהפכה בלטה במיוחד בהפיכתו של הצבי לעיתון יומי. בשנת 1908, לפני מלחמת העולם הראשונה.שבה לא יצאו עיתונים רבים בארץ בשום שפה היות והשילטונות העות'מאניים הטילו עליהם צנזורה, וזאת לאחר 45 שנים שבירושלים הופיעו יומונים ושבועונים. תופעה זו הותירה את חותמה גם לאחר מלחמת העולם הראשונה.

 

 

על רקע הסידרה "הצבי": מה היו כספי החלוקה?

"כספי החלוקה"

(כספי) החלוקה היא מונח שנטבע בתקופת היישוב הישן (החברה היהודית בארץ ישראל העות'מאנית במאות ה18 וה19), המתייחס לחלוקת כספי המגביות שנוהלו בארצות הגולה במטרת איסוף כסף לשם תמיכה בתלמידי-חכמים ובעניים בארץ ישראל. נוהל זה של חלוקה ננהג למען עניי הארץ בעיקר אך בתפיסה האשכנזית של החלוקה ניתן לכולם.

המנהג של איסוף כספים בגולה למען עניי ארץ ישראל הוא עתיק יומין, ונקרא "הסכם יששכר וזבולון" (הסכם בין אדם בעל יכולת כלכלית לתלמיד חכם עני. העשיר תומך בתלמיד החכם ומספק לו את צרכיו הגשמיים ובתמורה נחשב לשותף בתורה שתלמיד החכם לומד, ושכר המצווה מתחלק ביניהם. זבולון בנו של יעקב אבינו מתואר כעוסק במסחר, ויששכר בנו של יעקב מתואר כעוסק בתורה ולכן בניו של יששכר מממנים את בניו של זבולון על מנת שילמדו תורה). מנהג זה היה קיים כבר בתקופת המשנה והתלמוד, ובצורות שונות הוא קיים עד היום הזה. מאז ומתמיד נחשבו היושבים בארץ ישראל בעיני יהודי הגולה כשליחים המקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל. היות שיהודי ארץ ישראל מייצגים את כלל העם היהודי וישיבתם בארץ תורמת לקירוב הגאולה, הרי שעל יהודי הגולה חלה החובה לתמוך בהם ולדאוג לצרכיהם. הכספים שגויסו היו מיועדים בראש ובראשונה לתלמידי-חכמים עניים, שהקדישו את חייהם לתפילה וללימוד תורה, אך למעשה היוו את מטה לחמם של קהילות שלמות. יהודי ארץ ישראל התפללו על התורמים.

עם עליית קרנה של בבל כמרכז תורה, חלה ירידה ניכרת של התמיכה הכספית בארץ ישראל. עם חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בימי הביניים, שהחל עם עלייתו של הרמב"ן לארץ ב-1267, התחדשה אף החלוקה. הצורך בחלוקה גבר היות שחלק גדול מהעולים לישראל היו מבוגרים וקשישים וגם בגלל המיסים הכבדים שהוטלו על היהודים על ידי השולטים המוסלמים. המגבית בארצות הגולה בוצעה על ידי שליחים מיוחדים שנקראו בשם "שלוח" או "שד"ר" (שלוח דרבנן). התנאים של ימי הביניים גרמו שהכסף התעכב שנים עד הגיעו לישראל או שנשדד או נגנב בדרך. דבר זה, יחד עם העובדה שהקהילה פטרה תלמידי חכמים מתשלום מיסים, גרמה להגדלת החובות של הקהילה שנאלצה להגדיל את עול המיסים המוטלים על שאר הציבור היהודי (שלא הוגדרו כתלמידי חכמים). דבר זה הגביר את המתח והסכסוכים בקרב הקהילה היהודית בארץ הקודש ואילץ אותם להגביר יותר ויותר את זרם שליחת השד"רים לחו"ל. מחלוקת נוספת נוצרה בין הקהילה הספרדית והאשכנזית בירושלים בנושא חלוקת כספי החלוקה ביניהם. כתוצאה מכך עזבה רוב הקהילה האשכנזית את ירושלים, בתחילת המאה ה-17 ועקרה לטבריה, צפת וחברון. מאז הוזרמו כספי החלוקה ל-"ארבע ערי הקודש" – ירושלים, טבריה, צפת וחברון.

איסוף הכספים השתכלל והוסדר במאה ה-17, כאשר נערכו מגביות מוסדרות והחלוקה הוגדרה על ידי רבני הארץ כחובה המוטלת על יהדות הגולה ולא כנדבה או מתת-חסד. רבנים אחרים כינו את איסוף הכספים כ"דמי פדיון שבויים" שנועדו להציל את הקהילה היהודית מהעול הכבד של המיסים שהוטלו עליו על ידי השלטון העות'מאני. אחת השיטות הנפוצות לאיסוף כספים הייתה באמצעות התקנת "קופת רבי מאיר בעל הנס" בבתי הכנסת, ואף בבתים. הכספים שנתרמו ונגבו הועברו לארץ ישראל ככל שנאספו. המונח "החלוקה" נטבע בסוף המאה ה-18. היישוב היהודי בארץ היה מחולק ל"כוללים" – קבוצות שנתגבשו לפי ארצות מוצא, ועסקו בגיוס תרומות בין יהודי ארץ המוצא. הכספים שנאספו חולקו בין חברי הכולל, ומכאן השם "כספי החלוקה".

בתחילת המאה ה-18 התיישבו שוב יהודים אשכנזים בירושלים עקב עליית פלג מתלמידיו של רבי יהודה חסיד לארץ. עקב סכסוכים כספיים עם הקהילה הספרדית גם יהודים אלו נאלצו לעזוב את ירושלים בהשאירם חובות כבדים. הקהילה האשכנזית בירושלים קמה מחדש רק כעבור 100 שנה, בסוף שנת 1815, על-ידי הפרושים בהנהגתו של רבי מנחם מנדל משקלוב מתלמידי הגאון מווילנה. בשנת 1809 הוקם באמסטרדם "ועד הפקידים והאמרכלים" כדי לרכז ולתאם את גיוס הכספים וחלוקתם בין הכוללים השונים בצורה מוסדרת יותר.

עד תחילת העליות הציוניות בסוף המאה ה-19 היה רובו ככולו של היישוב בארץ ישראל ("היישוב הישן") סמוך אל שולחן כספי החלוקה, ותלוי בהם לחלוטין לקיומו. במשך רוב המאה ה-19 עסקו רבני ה"ישוב הישן" הספרדי והאשכנזי (המחולק ל"חסידים" ו"מתנגדים") בהפצת שד"ריהם על אזורי השפעה באירופה וצפון אפריקה (ומאוחר יותר גם באמריקה) ובהתקנת תקנות לגבי חלוקת אזורי ההשפעה. מאמצע המאה ה-19 החלוקה הפכה לממוסדת מאוד אך גם נוצרו בעיות חדשות. חלק מהכסף שנאסף על ידי קופות צדקה (ולא השד"רים) באירופה שימש גם לעזרה לקהילות היהודיות המקומיות, בעת הצורך. דבר זה גרם שרבני ירושלים תיקנו תקנה שכל הנוגע בכספי "מעות ארץ הקודש" למטרות אחרות, מתחייב בדיני נפשות. רבני היישוב הישן גם רדפו את תנועת חובבי ציון ורבניה על גיוס כספים למען ההתיישבות בארץ ולא למטרות רבני הכוללים. עקב אי סדרים בחלוקת הכספים, הוקמה באמסטרדם חברה שבראשה עמדו אנשי כספים יהודים שהכניסו סדר, רישום וחלוקה צודקת יותר בתהליך החלוקה. בעקבות הכמות המצומצמת של כספי החלוקה אף נחתם איסור עלייה לארץ ישראל על ידי רבנים שונים לעולים מחוסרי יכולת כלכלית.

אנשי דור ההשכלה בגולה התנגדו נחרצות לשיטה זו של תמיכה ביושבי ארץ ישראל, בטענה שהיא מעודדת חיי תלות לא יצרניים ומפרידה בין קהילות ישראל. לשיטתם, מוטב היה לעודד עיסוק בפרנסות מכובדות כגון מלאכה וחקלאות. משה מונטיפיורי עסק רבות בניסיונות להקמת מפעלים להבראת כלכלתו של היישוב, וחברת כל ישראל חברים (כי"ח) יסדה את מקוה ישראל ברוח זו. גם בתוך היישוב קם דור צעיר, אלעזר רוקח מן הבולטים שבהם, שניסה לשנות כיוון ואורחות חיים לעבר עצמאות כלכלית המבוססת על יגיע כפיים, וכך נוסדו ראש פינה (בשמה דאז גיא אוני) ופתח תקווה. גם במספר שכונות יהודיות שהחלו נבנות מחוץ לחומות ירושלים החל משנות ה-70 של המאה ה-19 הונהגו עקרונות דומים. לגישה זו הצטרפו גם רבים מאנשי העליות הציוניות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אשר ראו בשיטה של כספי החלוקה אנטי-תזה לאידיאה החלוצית שלהם של יישוב ארץ ישראל על יסודות כלכליים בריאים.

מלחמת האזרחים האמריקנית- חלק 2: פורט סאמטר ותחילת המלחמה

תחילת מלחמת האזרחים האמריקנית הייתה, כמו שברוס קטון מתאר בספרו, התנגשות בין שני צבאות חובבניים ומאולתרים למדי. מדינות הדרום ה"שמרניות" ותומכות העבדות במאבקן מול הצפון ה"ליברלי" ומתנגד העבדות בחרו בדגל משלהן- שנמצא בתמונה, וכמו שבירת הדרום השתנתה ועברה בהמשך לעיר ריצ'מונד שבווירג'יניה, דגל הדרום-הקונפדרציה ישתנה בהמשך לצורת X וכינויו יהיה ה"דיקסי".

את צבא הצפון-האיחוד והדרום-הקונפדרציה אפשר לתאר בהתחלה כאוסף של מיליציות ופלוגות, למרות שלצבא הצפון היה יתרון בנשק, במספר החיילים ובציוד. אנשי הדרום ראו בצבא הצפון כאוסף של אנשים ממעמד שפל ושל מהגרים.

בנאום ההכתרה שלו במרץ 1861 אמר הנשיא אברהם לינקולן כי "יעשה הכל כדי לשמור, לתחזק ולשלוט בנכסים פדרליים ששייכים לממשלת הצפון-האיחוד-ארצות הברית למעשה וששכנו בתחומי הקונפדרציה של הדרום. כוונתו הייתה לפורט סאמטר FORT SUMTER, שם התחילה למעשה מלחמת האזרחים ונורו יריותיה הראשונות. בראש המצודה, שבה היו 68 חיילים וששכנה באי שקרוב לנמל צ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, הונף דגל ארה"ב. הדבר היה אז לצנינים בעיני תושבי קרוליינה הדרומית והקונפדרציה כולה. אלפי חיילי הדרום בסיוע סוללות תותחים הקיפו את המצודה הנצורה וג'פרסון דייויס נשיא הקונפדרציה הורה לבסוף להפגיז אותה. במצודה עצמה היו 68 חיילים פדרליים, כלומר חיילי הצפון. לאחר יום וחצי בין ה12 ל13 באפריל 1861 שבו הופגזה המצודה ובכך נפתחה מלחמת האזרחים, נכנעה המצודה מבלי שנהרג ולו חייל אחד במשך ההפגזה אלא רק נהרג חייל אחד בשוגג במהלך הפינוי. דגל ארה"ב הורד ממנה והמפקד של המצודה, מייג'ור (רס"ן) רוברט אנדרסון הורה לחייליו לעלות לספינת קיטור ולהפליג לניו יורק.

נפילת המצודה גרמה להיסטריה גם במדינות הצפון וגם במדינות הדרום. בתגובה, לינקולן נתן הוראה למדינות השונות שבברית איתו לגייס 75 אלף מתנדבים למלחמה כדי לצרפם לצבא ארה"ב, צבא הצפון שמנה 16 אלף חיילים בלבד. הבילבול בהתחלה היה כה גדול, שלקח זמן עד שצבא הצפון אימץ את מדי המלחמה הכחולים וצבא הדרום אימץ את המדים האפורים. בכך התגבשה גם הלאומיות הנפרדת של מדינות הצפון ומדינות הדרום.

על רקע הסידרה "הצבי": הרב שמואל סלאנט מנהיג הקהילה האשכנזית בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית

בסידרה "הצבי" על אליעזר בן יהודה נזכר הרב שמואל סלאנט, שהיה מנהיג העדה האשכנזית בקרב היהודים בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית. באותן שנים העדה המובילה והיוקרתית בקרב יהודי ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט הייתה העדה הספרדית ואילו האשכנזים נחשבו מיעוט. בתוך היהודים האשכנזים התגלו סיכסוכים בשאלת מי מחמיר יותר ומי מתיר יותר לגבי ההלכה. הספרדים נחשבו מתונים בהלכה לעומת האשכנזים, שבקירבם היו גם קבוצות קנאים ו"פרושים" (נוסח המאה ה-19).

הרב סלאנט זצ"ל, (1816-1909) נולד בעיירה ליד ביאליסטוק שבפולין והיה בן לשושלת רבנים. הוא בתחילה סירב לעלות לירושלים אבל היות ולקה בצעירותו בשחפת המליצו לו לעבור לארץ יותר חמה והוא בחר בארץ ישראל ובירושלים.

עם הגיעו לירושלים בשנת 1841 הוא כיהן כגאב"ד (גאון ואב בית הדין)של העדה האשכנזית, תחת חסותו של חותנו שהיה מורה הוראה של העדה האשכנזית בירושלים. מקום בית הדין היה במתחם "החורבה"- הלא היא חורבת רבי יהודה החסיד, שהייתה מרכזו של הציבור האשכנזי-"פרושי" בירושלים, ושם גם התגורר הרב סלאנט כל חייו, בדירה קטנה חסרת חלונות. במתחם זה שכנה גם ישיבת עץ חיים בראשה עמד מאוחר יותר. מאוחר יותר, כשהציעו לבנות לו בית מרווח, התנגד. הוא התעקש להמשיך לגור לכל חייו בעיר העתיקה בירושלים בבית הצנוע והדחוס למרות שהציעו לו דירה בשכונת משכנות שאננים. באותן שנים, היהודים ובעיקר תלמידי החכמים בעיר נסמכו על כספי "החלוקה"- כספים שאותם תרמו עשירים יהודים לטובת הקהילה היהודית בירושלים. בתחילה כספי החלוקה חולקו יותר לטובת הספרדים, אבל הרב סלאנט הביא לכך שגם האשכנזים ייהנו משיוויון בקבלת כספי החלוקה. בסך הכל הוא כיהן כרב האשכנזי הראשי של ירושלים בין השנים 1878 ל1909.

לכל אורך כהונתו כרב הראשי האשכנזי של הקהילה היהודית בירושלים היו לו עימותים בתוך הקהילה עצמה עם הקנאים. בר-הפלוגתא, היריב הראשי שלו היה הרב יהושע ליב דיסקין, ממנהיגי הקנאים בקרב הקהילה האשכנזית בירושלים שנודע כמקצין לגבי ההלכה.

בשנת 1877 עלה לירושלים הרב דיסקין. בעקבות גזרות ותקנות שרצה הרב דיסקין לתקן ונתקלו בהתנגדות חריפה, נקבע בשנת 1881 חוק על ידי נכבדי עדת האשכנזים "הפרושים" כי כל תקנות והסכמות שיתקן הרב דיסקין ללא אישורם של הרב סלנט והרב כהניו ראש ישיבת עץ חיים לשעבר לא יחולו, וכן כי מושב בית הדין של עדת האשכנזים, יהיה תמיד בחצר "החורבה"- חורבת רבי יהודה החסיד,  מקום מושב בית דינו של הרב סלאנט, דבר שנועד למנוע יסוד בתי דין אשכנזיים נוספים בירושלים. חוקים אלו ביצרו את מעמדו של הרב סלנט כרבה של העדה האשכנזית בירושלים. מאוחר יותר, כאשר ראו ראשי המוסדות השונים שבירושלים שטוב יהיה אם יהיה רב ראשי וראש לרבנים בירושלים באופן רשמי, דבר שיוכל לסייע בגיוס כספים, מסרו ביד הרב סלאנט חותם של רב ראשי. צעד זה תרם לחיזוק מעמדו של הרב סלנט בירושלים, ותרם גם לשמירת השלום בין הקבוצות השונות בירושלים. הרב סלנט היה פוסק מובהק- למרות שבעצמו התקשה בכתיבה, בעל נטייה להקל בפסיקת הלכה, ובעל בקיאות גדולה בתורה. מסופר עליו כי היה פוסק בשאלות שנשאל על פי זיכרונו, בלא לעיין בספרים, וכן הסתמכו על פסיקותיו אף באחרית ימיו, כאשר היה כמעט עיוור, בשל בקיאותו הרבה. הרב סלאנט לא צידד במיסטיקה יהודית ובחלוקת ברכות.

הרב סלנט שימש כמנהיג הקהילה האשכנזית בירושלים והיה גורם מאזן בין הקבוצות השונות בה. הוא  היה ממייסדי ביה"ח "ביקור חולים"  וחי בשלום עם הציבור הספרדי בירושלים שהיה תחת הנהגת ה"חכם באשי". ביחס לציונותהוא היה מתון, בעוד הקנאים והרב דיסקין מתנגדים בחריפות לכל סממן של מודרנה, קידמה ובמיוחד לכל רעיון ציוני שהוא. . בעת שהרצל ביקר בירושלים יחד עם הקייזר הגרמני וילהלם השני, הביע הרב סלנט הסכמה להיפגש עם הרצל כחכם מדיני, אולם לא כציוני מדיני.  פגישה זו לא נתקיימה לבסוף, עקב חשש מהשלטון העות'מאני שהיה עוין לציונות, או מנימוקים דתיים. חשוב לציין שהלחץ של הקנאים השפיע לא פעם ולא פעמיים על פסיקותיו של הרב סלאנט ובית הדין שלו, שלא היו תמיד מתונות. 

הרב סלנט התנגד לחינוך חילוני ולמגמות חילוניות, וחתם על האיסור על הספריה הראשונה שנוסדה בירושלים, וכן על האיסור על בתי הספר של המיסיון ולהבדיל גם של רשת "אליאנס-כל ישראל חברים" היהודית.

עוד גיבורים נשכחים מבני עדות המזרח- על רקע הסידרה "הצבי": חיים בן עטר, יוסף ביי נבון והרב פאניז'יל

על רקע הסידרה החדשה "הצבי" שמספרת על העיתון שהוציא לאור אליעזר בן יהודה, ראוי להזכיר גם את חיים בן עטר (1885-1918), צאצא של "האור החיים" רבי חיים בן עטר זצ"ל ועורך העיתון העברי "החירות". חיים בן עטר היה יליד מרוקו ועלה לארץ עם משפחתו בעודו תינוק. היה לו כישרון לקריאה ולכתיבה וכן לשפות רבות שלמד באופן עצמאי. בגיל 17 התחיל לעבוד בדפוס עזריאל בירושלים ועסק באיסוף מאמרים וידיעות ובכתיבה של רומאנים ושירים בעברית ובלאדינו. הוא הצטרף לאגודת צעירי ירושלים שעזרה לבן יהודה להוציא לאור את אחד מעיתוניו, "השקפה". הוא הצטרף לכתיבה ועריכה של עיתון "איל ליבראל" בלאדינו שיצא בירושלים בשנת 1909. בהמשך עבר העיתון להיות כתוב ולהיקרא יותר ויותר בעברית , ושמו תורגם ל"החירות" כשהוא ממשיך להיות מזוהה עם העדה הספרדית והמערבית (מוגראבית). חיים בן עטר הפך גם לעורך העיתון וגם לפעיל ציוני נלהב, ועיתונו הביע תמיכה בתנועה הציונית. העיתון "החירות" הוא העיתון היחיד כמעט בעברית שהמשיך לצאת לאור בשנות מלחמת העולם הראשונה, שהתאפיינו בצנזורה כבדה על העיתונות שהפעילו השילטונות העות'מאניים. בתקופה שבה שימש כעורך העיתון התחוללה מלחמת השפות – הפולמוס העז על מהות השפה שבה ילמדו, שפות זרות או עברית, בבתי הספר ובטכניון. חיים בן עטר המשיך לדגול בשפה העברית ובציונות עד כדי כך שהשילטונות העות'מאניים עצרו אותו באשמת שיתוף פעולה עם התנועה הציונית. בשלהי ימי מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 הוא הלך לעולמו כתוצאה מדלקת ריאות.

יוסף ביי נבון (1834-1934) יליד ירושלים, היה בנקאי, איש ציבור ואיש עסקים בירושלים שיזם את בניית מסילת הרכבת מיפו לירושלים. היה אחיינו של חיים אמזלג, סגן הקונסול הבריטי ביפו ובן למשפחת נבון השורשית והמפורסמת. איש של מסחר ובנקאות וכן משתף פעולה עם התנועה הציונית ועניין את הרצל בתוכניות מעשיות ליישוב הארץ. הוא התחתן עם גישע פרומקין אחותו של ישראל דב פרומקין עורך העיתון העברי "החבצלת" ועסק בבנקאות. חתונתו עם גישע הייתה למעשה החתונה הראשונה ביישוב הישן בין ספרדי לבין אשכנזייה.

במשך שנים פעל רבות בבניין הארץ: סייע ברכישת הקרקעות ששימשו לייסוד פתח תקווה וראשון לציון; הקים שיכונים לעולים עניים מתימן; סייע בייסוד שכונות בית יוסףמחנה יהודה וסוכת שלום בירושלים.

 

אבל הפרויקט הגדול ביותר שלו שבו השקיע את מרבית כספו כבנקאי ואף בשל כך לאחר מכן ירד מנכסיו ועבר לפאריז, היה פרויקט מסילת הרכבת בין יפו לירושלים, מסילה שהייתה בשימוש אגב עד לפני שנים ספורות בלבד עד שהוקם קו הרכבת החדש בין ת"א לירושלים ותחנת הרכבת "יצחק נבון" בבירה.

בשנת 1881 החל לפעול להנחת מסילת הרכבת בין יפו לירושלים. נבון ידע שהמכשול העיקרי הם השלטונות העות'מאניים. לפיכך נסע לאיסטנבול והתגורר שם ארבע שנים, כשהוא מפעיל קשרים ולחצים בחלונות הגבוהים. מאמציו נשאו פרי והוא קיבל זיכיון לבנייה והפעלת מסילת ברזל מיפו לירושלים ל-71 שנים, וכן רשות לבנות קווים נוספים מיפו לשכם ואפילו לעזה..

כשהזיכיון בידו חזר לירושלים והחל לחפש משקיעים. לאחר מאמץ מצא בפאריז חברה צרפתית שקנתה מידו את הזיכיון תמורת מיליון פראנקים צרפתיים. בניית המסילה החלה ב-30 במרץ 1890 וביום חמישי, 26 בספטמבר 1892 הגיעה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים. על כך זכה בעיטורים מהממשלה העות'מאנית. משך הנסיעה: שלוש שעות וחמישים דקות- זמן הנסיעה שארך עד לפני שנים ספורות מהיום ברכבת מת"א לירושלים. נבון נפטר בשנת 1934 בודד וחסר כל לאחר שכילה כמעט את כל כספו על פרויקט הרכבת. בהיותו בפאריז יצר, כאמור, קשרים עם הרצל כי יוסף ביי (BEY) תמך ברעיון הציונות המדינית שלו.

 

הרב רפאל מאיר פאניז'יל 1804-1893 (כונה המרפ"א, את שם משפחתו ניתן לבטא גם כפניג'ל)-מופיע בתמונה, היה רב יהודי יליד בולגריה, הראשון לציון (הרב הראשי לקהילת היהודים הספרדים בארץ ישראל) והחכם באשי (הרב הראשי) של יהודי ירושלים הספרדים בין השנים 1880 ל1893. מוזכר רבות בסידרה "הצבי". הוא היה גם שליח דרבנן והסתובב בין קהילות יהודיות במרוקו, תוניסיה ואיטליה.

נולד בבולגריה העות'מאנית, בן יחיד לרב יהודה ולשרה. כשהיה כבן שלוש, בשנת 1807 עלה לארץ עם עם הוריו. בגיל 15 התייתם מאביו.

בשנת 1821 נישא לווינזיאנה בת הרב אשר הלוי, שהיה מגדולי רבני ירושלים.   בשנת 1840 נסע לאיטליה, ובזמן שהותו שם השכין שלום בין שני חלקי קהילת רומא, שהיו מסוכסכים, ונקרא בשל כך אל האפיפיור גריגוריוס ה16 לשיחה וסיור בקריית הוותיקן, שם ראה לפי הנטען שרידים מכלי המקדש.

בשנת 1880, מונה לכהן כראשון לציון וכממלא מקומו של החכם באשי, לאחר שמחותנו, הרב יעקב שאול אלישר ויתר לו על המשרה בשל גילו.

בשנת 1889, הודות למאמצים מצד החכם באשי של האימפריה העות'מאנית, הרב משה הלוי (הראשון לציון והחכם באשי בארץ ישראל היו תחת סמכות הקהילה היהודית באיסטנבול) הועלה בתפקידו מממלא מקום לתפקיד החכם באשי (ראש קהילת יהודי ירושלים הספרדים) הרשמי.

היה מחותן וקשור למשפחה היהודית ספרדית המפורסמת משפחת אלישר.

 

 

 

 

 

 

 

 

השחקנית התורכייה הגדולה ביותר

ברן סאאת, בת 39 ילידת 28 בפברואר 1984 בת מזל דגים. נחשבת כאחת השחקניות התורכיות הגדולות ביותר בימינו ומופיעה בשידורים החוזרים של הסידרה בה מילאה תפקיד ראשי, "אהבה אסורה", בערוץ ויוה. אגב, משמעות שם משפחתה בתורכית הוא "שעון". מאז 2014 היא נשואה לשחקן התורכי קנאן דואולו. היא זכתה לשבחים רבים על ידי הצופים והמבקרים על כישרון המשחק שלה. היא ילידת העיר אנקרה בירת תורכיה ושני הוריה באו דווקא מתחום האקדמיה לספורט. הטלנובלה התורכית הראשונה שבה שיחקה לאחר שהתגלתה על דידי הבמאי טומריס גיריטיאולו בתחרות "השחקנים של תורכיה" בשנת 2004 היא "Aşkımızda Ölüm Var" (יש קץ באהבה שלנו)". תפקידה העיקרי הראשון היה בשנת 2005 אבל היא זכורה בעיקר כביהטר יוראולו מהסידרה "אהבה אסורה" ששודרה בתורכיה בין 2008-2010 ובישראל בשנת 2012 לראשונה. היא קיבלה גם שני פרסי "פרפר הזהב" על כישרון המשחק שלה. בשנת 2010 שיחקה בצורה מושלמת קורבן אונס בסידרה "מה אשמתה של פטמגול?" בין השנים 2008-2014 הייתה השחקנית התורכייה שהשתכרה הכי הרבה כסף על עבודתה. היא גם עוסקת בפעילויות צדקה חוץ מהתפקידים שלה בעולם המשחק. בין השנים 2015-2016 שיחקה לא בצורה מושלמת את תפקיד הסולטאנית קוסם סולטאן בסידרת ההמשך ל"סולטאן" (המאה המפוארת). באוניברסיטאות באנקרה היא דווקא בחרה ללמוד כלכלה ומינהל עסקים ופחות משחק… אחד התפקידים העיקריים ששיחקה הייתה בסידרה הפוליטית "זכור יקירי" שעסקה באירועים הפוליטיים הסוערים שהיו בתורכיה בין השנים 1950-1970. היא גם שיחקה בסידרה "נקמה" (אינתיקאם) בשנת 2013.  בין 2019-2021 היא שיחקה בסידרה בנטפליקס "המתנה". היא נחשבת לשחקנית על באיכות גבוהה מאוד ומצליחה להיכנס מצוין לתוך הדמויות אותן היא משחקת, מה גם שבסדרות שהיא משחקת בהן יש בדרך כלל אמירות פוליטיות וחברתיות נוקבות מה גם שיופיה החיצוני מרשים במיוחד.

 

 

 

מה גרם לזמרת טיילור סוויפט להקליט את אלבומיה העיקריים מחדש?

המאסטר (ברבים באנגלית: מאסטרס, ובעברית: הקלטת-האב) הוא למעשה ההקלטה המקורית של השירים שמוציא כל זמר. מהמאסטר מפיקה חברת התקליטים את האלבומים, הדיסקים ורצועות השירים של הזמרים שמופצות בקבצי MP3 בין היתר וגפ באתר יוטיוב.
הבעיה היא שלזמרים ולאומנים אין תמיד בעלות על המאסטר שלהם. הזמרת האמריקנית טיילור סוויפט, בת 33, זמרת חרוצה, יפה, פיקחית ומוכשרת (היא כתבה את כל שיריה בעצמה וגם מנגנת על גיטרה ועוד כלי נגינה) עם מראה אצילי וגם אשת עסקים ממולחת עם יחסי ציבור מצוינים, החליטה לשים לזה סוף: בעיקבות העברת הבעלות על חברת התקליטים לה היו שייכים המאסטרים של השירים שלה, החליטה טיילור לפני 4 שנים לשים לזה סוף: במהלך פורץ דרך בתולדות המוזיקה בעולם היא החליטה להקליט מחדש את ששת אלבומיה העיקריים תחת הגירסה שלה. בכך גירסת טיילור, באנגלית TAYLOR'S VERSION, הפכה לביטוי המפתח לזכויות של הזמרים והזמרות על השירים שלהם עצמם, בייחוד כשהם גם כתבו את השירים כמו טיילור. את הוצאת האלבומים מחדש מלווה מסע הופעות שלה בארה"ב ובאירופה תחת השם "מסע העידנים" THE ERAS TOUR, שם היא שרה את כל השירים שלה מכל העידנים עקב ההקלטות מחדש. הופעותיה גם גורמות לרווחים כלכליים גדולים בכל עיר שהיא מופיעה בה. להופעות שלה, אגב, מגיעות משפחות שלמות ולא רק נערות בגיל ההתבגרות לפי הסטיגמה הלא נכונה שדבקה בה בעבר. נכון שהמוזיקה היום היא לא משובחת באופן כללי כמו בשנות השמונים והתשעים, אך טיילור יודעת להלהיב את המעריצים שלה- היא מופיעה ושרה מצוין ויודעת ליצור קשר טוב עם הקהל ועם המעריצים שלה, וההופעות והתקליטים שלה מאוד מבוקשים כיום.
הזמרת-יוצרת האמריקאית טיילור סוויפט, ילידת מדינת פנסילבניה בארה"ב, פיתחה עניין בשלב מוקדם של חייה במוזיקת קאנטרי ובכתיבת שירים. כשהייתה בת אחת-עשרה, היא ומשפחתה ביקרו בפעם הראשונה בנאשוויל, טנסי, בניסיון להשיג חוזה הקלטות, אך ללא הצלחה. בהמשך, חתמה על חוזה עם חברת התקליטים ביג משין רקורדס, במסגרתו, הסכימה לתת לביג משין את הזכויות על הקלטות המאסטר של ששת אלבומיה הראשונים, תמורת מקדמה כספית. בין השנים 2006 ל-2017, הוציאה סוויפט שישה אלבומי אולפן באמצעות ביג משין: Taylor Swift‏ (2006), Fearless‏ (2008), Speak Now‏ (2010), Red‏ (2012), 1989 (2014)- האלבום הטוב והמצליח ביותר שלה שיצא לאחרונה בגירסה מחודשת של טיילור עצמה ולא תחת "ביג משין רקורדס" ו-Reputation‏ (2017). בנובמבר 2018 הסתיים החוזה עם ביג משין לייבל גרופ (BMLG), וסוויפט חתמה על חוזה הקלטות חדש עם יוניברסל מיוזיק גרופ (UMG) וחברת התקליטים ריפבליק רקורדס. באותה העת, דווח בווראייטי כי קטלוג המוזיקה של סוויפט מהווה 80 אחוזים מהכנסותיה של ביג משין. בזכות החוזה החדש עם ריפבליק רקורדס, התאפשר לסוויפט להיות הבעלים של המאסטרס שלה החל מ-Lover‏ (2019) ועד לכל אלבום שתוציא במהלך הקריירה שלה.
הבעיה היא הסיכסוך שפרץ בין טיילור לבין חברת התקליטים הקודמת שלה ובמיוחד עם הבעלים סקוטר בראון, שמייצג כמה מהזמרים והזמרות שהם מתחריה וממתחרותיה המובהקים של טיילור (כמו אריאנה גראנדה, ג'סטין ביבר וקניה ווסט, אותו טיילור שונאת במיוחד עקב תקרית בה הטריד אותה בפרסי הווידאו קליפים של MTV בשנת 2009 כשחטף לה את המיקרופון מהיד ואמר שהפרס היה מגיע לביונסה ולא לטיילור) . איש העסקים סקוטר בראון קנה בשנת 2019 את ביג משין רקורדס ולזה טיילור לא הייתה מוכנה להסכים. היא אמרה אף כי ”בעיקרו של דבר, המורשת המוזיקלית שלי עומדת להיות בידי מי שניסה לפרק אותה”. תוך חודש היא הודיעה כי תקליט מחדש את כל 6 אלבומי האולפן שהוקלטו אצל ביג משין רקורדס ובכך רוב הזכויות על השירים שכזכור היא עצמה כתבה יישארו אצלה. לאחרונה הודיעה כי היא תוציא את האלבום "1989" האלבום הפופולארי ביותר שלה משנת 2014 מחדש החל מסוף חודש אוקטובר 2023. מצד שני, טיילור קראה להחרים אלבום הופעה שלה וסרט תיעודי עליה עצמה שהוצאו על ידי חברת התקליטים הקודמת שנמכרה לסקוטר בראון.
בכלי התקשורת השונים הדגישו את התנגדותה הציבורית של סוויפט לרכישת הקלטות המאסטר שלה שהיו אצל חברת "ביג משין רקורדס" כפורצת דרך. בניגוד לנושאי הבעלות על המאסטרס והסכסוכים שהיו בין אמנים לחברות התקליטים שלהם כמו: פרינס, הביטלס, ג'נט ג'קסון ודף לפארד, סוויפט הייתה אחת מהבודדות שהביאה את זה לתקשורת ולרשתות החברתיות. הפוסטים שלה ברשתות החברתיות הובילו לתמיכות ולהתנגדויות רבות; בין אלה שתמכו בה היו אמנים שהצדיקו אותה ואת הכמיהה שלה לכך שהאמנים יחזיקו בעצמם במאסטרס ובמוזיקה שלהם.
ייתכן שזו תמונה של ‏אדם אחד‏
כל הרגשות:

11Yoram Friedman, אילנה פיינזילבר ו9 נוספים