Category Archives: היסטוריה

הצד האירופי: בית הפסבורג וקרל החמישי

שלום,

אני רוצה לדבר הפעם על דמויות שהופיעו בסידרה אך מהצד האירופי של המפה. ידוע שאנו עוסקים אומנם במאה המפוארת של האימפריה העותמאנית, אך גם בצד האירופי-נוצרי של המפה התחוללה תקופה של התעוררות באותם ימים, לאחר חשיכה ארוכה של מאות שנים של ימי ביניים: תקופת הרנסאנס (פירושה של המילה "רנסאנס" היא תחייה מחדש). תקופה זו היוותה התעוררות פילוסופית, תרבותית ואומנותית- והיא נמשכה שלוש מאות ויותר, מהמאה ה-15 עד המאה ה-18. בנוסף, הייתה גם התעוררות מדינית ודתית: האימפריה הרומית הקדושה- או האימפריה של בית הפסבורג (Hapsburg, Habsburg) עוד החזיקה מעמד ("האימפריה הרומית הקדושה" היה שמה הרשמי של אימפריה גרמנית-קתולית למעשה, ללא כל קשר ממשי לעיר רומא עצמה, שהתקיימה עוד מהמאה התשיעית לספירה), בית הפסבורג, שאליו השתייך קיסר האימפריה הרומית הקדושה קרל החמישי שלט באיזורים רבים באירופה וכן החל משנת 1517, קצת לפני עלייתו של סולימאן הראשון לראשות בית עות'מאן, החלה התנועה החשובה ביותר, שגרמה לאחד הקרעים הגדולים ביותר בנצרות מזה אלף שנים- התנועה הפרוטסטנטית בראשות מרטין לותר, שקראה תיגר על הנצרות הקתולית שהייתה הדת השלטת באירופה. המוסלמים, אגב, ידעו לנצל יפה את הקרע הזה, בנוקטם בשיטת "הפרד ומשול".
קרל החמישי, שהיה במקור מלך ספרד ונקרא עד היום באותה מדינה קרלוס הראשון, התעמת צבאית ומדינית עם מלך צרפת, פרנסואה הראשון. עימות זה היה אבן דרך ביצירת העימות ההיסטורי ורב השנים בין צרפת לגרמניה, עימות שהסתיים למעשה רק עם תום מלחמת העולם השנייה, כשצרפת תוקפת את גרמניה וגרמניה, מצידה כובשת כמה פעמים את צרפת.
חוץ מקרל, פרנסואה ומרתין לותר, אני גם ארחיב על שני איטלקים- האפיפיור של אותה תקופה, פאולוס השלישי האנטישמי, שבניגוד למה שנראה בסידרה היה לו זקן ארוך, וכמובן על הכוכב שנזכר רבות
אנדריאה דוריה, יריבו המר של היזיר ח'יר אל-דין ברברוסה של ימינו, שהיה אדמירל מגנואה, הצליח ללכד את הציים הקתוליים הנוצריים כנגד האימפריה העותמאנית- אך נכשל לבסוף.

ואגב איטלקים, חשוב לי להזכיר, שאיטליה של היום כמו שאנו מכירים אותה לא הייתה יישות אחת עד איחודה במאה ה-19. בתקופה המדוברת היא נחלקה לערי מדינה, כלומר ערים ראשיות ששלטו על שטחים רבים. ונציה לא הייתה העיר עם התעלות בלבד. היא הייתה רפובליקה בפני עצמה. היא הייתה גדולה בשטח עד כדי כך שגבלה עם שטחי האימפריה העותמאנית במה שנודע כאיזור הדלמטים (קרואטיה) והבלקנים-ומכאן היריבות המרה. גם גנואה הייתה רפובליקה בפני עצמה- כשדוריה ידידינו היה בה, כאמור, כוכב עליון.

מה שנקרא היום מדינת הוותיקן, כלומר כיכר ענקית וכמה רחובות
מסביבה בתוך רומא, הייתה מדינת אפיפיור שלמה, שכללה את העיר רומא כולה ושטחים נרחבים מסביבה. סרדיניה הייתה ממלכה לכל דבר ועניין, וכן סיציליה- אז לא היה מדובר באי בלבד כמו היום, אלא בממלכה שנקראה "ממלכת סיציליה" שכללה את כל איזור דרום איטליה של ימינו
וכן את האי עצמו. האיזור המופלא של טוסקנה היה דוכסות, כלומר ישות עצמאית שבראשה עמד דוכס.

ואיפה האלמנט האיטלקי פה? חשוב לי להבהיר: כשמדובר בממלכות למיניהן באירופה, אפילו בספרד ואיטליה של היום, מי שעמדו לרוב בראשן היו מלכים שבסופו של דבר היו ממוצא גרמני, דרך האב או האם, מבית הפסבורג. רק בשנת 1861 אוחדה איטליה ומאז היא כמו שמכירים אותה עד ימינו. מי היה אחד ממאחדיה הגדולים? ויטוריו עמנואלה השני, מלך סרדיניה שהשתייך לבית…. הפסבורג כמובן.

המתחרים העיקריים של בית הפסבורג היו מלכי השושלת הקפאטינגית הצרפתית, שבית ולואה ובית בורבון, ששלטו עד המהפיכה הצרפתית, נמנים עליה. אגב, מלך ספרד של היום מיוחס לבית בורבון….

ובית הפסבורג עצמו? קיים עד היום, אבל ללא סמכות רשמית. רצח של אחד מבני שושלת זו, הדוכס פרנץ פרדיננד האוסטרי בקיץ 1914 לפני מאה שנים, גרם למלחמת העולם הראשונה, שפירק כמעט את כל
השושלות האימפריאליות באירופה.

על היזידים

לאחרונה עלו לכותרות היזידים, קבוצה אתנית ממוצא הינדו-איראני שמיוחסת לכורדים, בעיקר בגלל ששפתם העיקרית היא קורמאנג'י, שהיא שפה כורדית ממשפחת השפות ההינדו-איראניות. מספרם של היזידים בעולם הוא כ650 אלף איש בערך, כשהקהילה הגדולה של היזידים נמצאת במחוז נינווה שבצפון עיראק. יש גם קהילות יזידים בסוריה, תורכיה (בצמוד לאיזורי הכורדים), גיאורגיה וארמניה, כשיש גם קהילות יזידיות גולות בגרמניה, ברוסיה, בשוודיה ובדנמרק.
היזידים מרוכזים בתת המחוזות סינג'אר ושח'אן שבצפון עיראק, וישנם כאלה ביניהם שמתגוררים באיזור זה ומדברים ערבית.

היזידים הם כת דתית, שנפרדת מהאסלאם לגמרי. הדת היזידית מורכבת מאלמנטים אליליים שהיו נפוצים במסופוטמיה- איזור הסהר הפורה שכולל את עיראק והמרחב הסורי, וכן את הדתות הפרסיות הקדומות הזורואסטרית והמניכיאית. כמו כן, הסופיות ׁSufism, הלא היא האסלאם המיסטי ואף היהדות והנצרות השפיעו גם כן על היווצרות הדת היזידית.
ליזידים כיום יש הנהגה כפולה- הנהגה פוליטית בראשות אמיר (נסיך), שכיום הוא תחסין סעיד, והנהגה דתית בראשות שייח', כיום ח'ורטו חג' אסמאעיל.

הדת היזידית מורכבת מאמונה באל אחד, כשהשכינה שלו מתגלמת במלאך טווס, מלכ טאאוס, שהוא שליט העולם ומגלם את עצמיותו של האל. המלאך הטווס התגלם בשבע ישויות לאורך ההיסטוריה, כשההתגלמות המרכזית היא השייח' הסופי עדי אבן אל-מוסאפיר, יליד איזור הבקאע בלבנון, שעבר לאיזור שהוא היום צפון עיראק ומת לבסוף בשנת 1162 ונקבר בכפר לאליש, מצפון מערב למוסול. ייחודו של השייח' עדי, שחי חיי סגפנות ומשך אחריו מאמינים רבים, הוא היותו צאצא לשושלת האומיית, השושלת הראשונה ששלטה בח'ליפות האסלאמית לאחר תקופת ארבעת הח'ליפים הראשונים, שנקראו "ראשידון", הישרים. לאותה שושלת, שהייתה מעורבת במאבקים הקשים על השליטה באומה המוסלמית ועל הלגיטימציה השלטונית, היה מייסד, שקראו לו מועאוויה, שהוא היה הח'ליף הראשון מבית אומייה (Ummaya). לאותו מייסד היה בן, ח'ליף ושמו יזיד. לכן, היזידים מזוהים עם תומכיו של אותו יזיד. פירוש נוסף לשם "יזידים" הוא מהמילה "יאזאטה" בפרסית קדומה, שפירושה "שכינה". זאת אומרת, שהיזידים רואים בעצמם כאנשי השכינה, שמתגלמת באמצעות דמות של טווס.

ליזידים יש חגים מרכזיים, כשהחג החשוב ביותר הוא עלייה לרגל במשך כשבוע לכפר לאליש, לקברו של שייח' עדי, ולאתרים נוספים בסביבה ששמם הועתק בדיוק מהשמות של אתרי העלייה לרגל המוסלמית, החג', סביב העיר מכה. לדוגמה השמות הר עראפת ומעיין הזמזם, שמופיעים כאתרי עלייה לרגל מוסלמיים באיזור מכה, הועתקו כשמות מקומות באיזור לאליש.
הימים הקדושים של היזידים בשבוע הם ימי רביעי ושבת, כשכמו ביהדות, שבת נחשב ליום המנוחה.
היזידים נמנעים ללבוש את הצבע הכחול, היות וזהו צבע הנוצות של הטווס וכן מזכיר את השיטפון שהיה לאחר המבול הגדול, שהיה בימיו של נוח.

ליזידים הייתה מסורת בעל פה במשך מאות שנים, כשהיא קובצה בעשור השני של המאה העשרים לשני ספרים קדושים: ספר ההתגלות, כתאבה ג'ילווה, והספר השחור, מישפה רש.

היזידים מתפללים חמש פעמים ביום, כמו המוסלמים, אך זמני התפילה שלהם הם בין זריחת השמש לשקיעת השמש. בצהריים היזידים מכוונים את תפילתם לעבר השמש-מנהג אלילי מאיזור מסופוטמיה במקור, ובשאר הזמן לעבר הכפר הקדוש לאליש. (או: לאלש Lalesh)

בתי התפילה של היזידים הם כמו אצל הזורואסתרים: מקדשים. במקדשים היזידים יש טקסים של הדלקת אש. כל יזידי יכול גם ליצור בביתו מקדש, עם תמונות מצוירות שקשורות למלכ טאאוס. גם פסלים מותרים אצל היזידים. כמו כן, בדומה לנצרות, תינוקות מוטבלים ליזידיות במקדשים השונים. כמובן שרוב המקדשים היזידים ממוקמים בלאליש.

דמותו של מלכ טאאוס, המלאך הטווס, משכה את זעם המוסלמים. היות ומדובר במלאך שגילם שכינה ונפל מהשמים לאחר שהפסיק למצוא חן בעיני האל האחד, הוא מוזכר בסופיות המוסלמית פשוט כאבליס, הלא הוא השטן בכבודו ובעצמו. לכן היזידים מזוהים כעובדי שטן. היזידים קיבלו יחס כלא מוסלמים בימי האימפריה העות'מאנית ואילו סדאם חוסיין רדף אותם, שלא לדבר על ממשיכיו המוסלמים הסונים הקיצוניים שטובחים ביזידים בהמונים ומאלצים אותם להתאסלם, כשהברירה השנייה היא מוות.

היזידים רואים אומנם בדמות הטווס כהתגלמות השכינה שיכולה לגרום טוב או רע לאנשים, אך מתכחשים לדואליות, לכפילות של אותה דמות, והרי כפילות של אל טוב ואל רע מיוחסת לדת הזורואסטרית הפרסית הקדומה. היזידים מאמינים בגלגול נשמות, בהתגלמות האל ביצורים חיים ובבני אדם וכן, בדומה לסופיות האסלאמית, בשאיפתו של האדם להגיע לרמת טוהר דתית הגבוהה ביותר, הזוהד (Zuhd), עד כדי הגעה תודעתית לאל עצמו.
ליזידים יש כמה פסטיבלים, שכוללים מוסיקה, אוכל ואף, בדומה לסופים, ריקודים באקסטזה.

בדומה להינדים, אצל היזידים יש מעמדות- קאסטות. אנשי הדת ומשפחת הנסיכות (תפקיד הנסיך עובר בירושה) שייכים למעמד הגבוה ביותר. מעמדות גבוהים מתחתנים עם מעמדות גבוהים, אך לעולם לא יתחתנו עם המעמדות הנמוכים.

קישורים לתמונות של יזידים, בביתם ובמקדשים:

http://www.dailymail.co.uk/femail/article-2722800/Haunting-photos-offer-glimpse-Iraqs-tragic-Yazidi-people-months-ISIS-onslaught.html

ישנן כתות שחרגו מהאסלאם ומקורן באסלאם השיעי, כמו העלאווים (Alawi), האסמאעילים והדרוזים. אך לעומת זאת, היזידים לא חרגו ממש מהאסלאם, והם שרידים, כאמור, של אמונה קדומה. עם זאת התגלמות אל בבני אדם, גלגול נשמות ושבע ישויות נמצאות גם בכתות העלאווית, שעליה אכתוב בהמשך, והדרוזית. היזידים דווקא מזוהים, בנוסף לקשר עם בית אומייה, עם הח'ווארג', שהם קבוצה מוסלמית שפרשה מאומת האסלאם עוד בשנים הראשונות שלאחר מות מוחמד, בטענה כי רק אללה מוסמך לשפוט אנשים ולא בני אדם. בח'אריג'י שרצח את הח'ליף הרביעי של האסלאם, הדמות הראשית הנערצת על השיעים האמאם עלי- רואים היזידים דמות חשובה, לטענת מתנגדיהם ולטענת מספר מחקרים.

אין לבלבל את היזידים עם היזדים- יוצאי העיר יאזד באיראן, או עם השיעה הזיידית, שהיא הקבוצה השיעית הדומיננטית בתימן. אין קשר בינם לבין היזידים בכלל.
היזידים אינם צמים ברמדאן כלל, ויש להם כמה ימי צום בחודש דצמבר, סמוך ליום הקצר ביותר 21 בדצמבר. היזידים, בדומה למסורת ההינדו-איראנית בכללותה, חוגגים את ראשית האביב בסביבות 21 במרץ, זמן הנו-רוז, ראש השנה הפרסי.

הקשר בין יורש העצר הסעודי לWWE/WWF

כמעט כולנו זוכרים איך בתור ילדים אהבנו לצפות בשידורי הWWF, כשמדובר היה באירגון של מופעי היאבקות בידורית מבוימת תוצרת ארה"ב. במסגרת שידורי האירגון, ששודרו בישראל בעיקר בשנות התשעים אך גם משודרות כיום, הופיעו שלל דמויות צבעוניות של מתאבקים באירועים שונים ובקרבות שונים נאבקו ב"כאילו" אחד נגד השני. כולנו זוכרים דמויות כמו ברט הארט, האלק הוגאן, ה"אנדרטייקר", יוקוזונה, רייזר רמון, שון מייקלס שפרשו כבר, וכיום יש את ג'ון סינה, רומאן ריינס, ברוק לסנר ועוד. כיום לאירגון זה קוראים WWE, והוא מחפש לשווק את עצמו בארצות שהן מחוץ ליבשת אמריקה.

לאירגון זה יש שני אירועים גדולים מאוד במחצית הראשונה של השנה: הראשון, הROYAL RUMBLE (רויאל ראמבל), שמתרחש בחודש ינואר בדרך כלל, שבו הקרב העיקרי בו, באטל רויאל, הוא כשעשרות מתאבקים נלחמים בזירה אחת, ומי ששורד אחרון ומצליח להעיף את כולם מהזירה זוכה לקרב על האליפות העיקרית באירוע הגדול הבא, והעיקרי של האירגון, שנקרא WRESTLEMANIA (רסלמניה). הרסלמניה שהגיעה לשנתה ה-34 נערכה ב8 באפריל השנה. בניו אורלינס. הרויאל ראמבל הרגיל כבר נערך.

אבל אז הגיע מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי שמחולל רפורמות גדולות במדינתו האולטרה-שמרנית, במטרה לקרב אותה אל המערב, ויחד עם בעלי הWWE, וינס מקמהון (שאישתו, לינדה, חברה בקבינט המורחב מאוד של דונלד טראמפ), החליט לערוך באיצטדיון המלך עבדאללה בעיר החוף הסעודית ג'דה ב-27 באפריל 2018, שלושה שבועות אחרי הרסלמניה, אירוע רויאל ראמבל נוסף, הגדול ביותר שנערך אי פעם. חמישים מתאבקים גברים ייכנסו לזירה אחת ומי שישרוד מביניהם יקבל בהמשך קרב על האליפות. אגב, נשים סעודיות יורשו לצפות באיצטדיון בקרבות, אך הנשים שמשמשות כמתאבקות באירגון WWE לא תופענה באירוע ולא תגענה לסעודיה.
האירוע נערך במסגרת הרפורמות שמבצע הנסיך מוחמד בן סלמאן בסעודיה, במסגרתן נחתם הסכם של 10 שנים בין הממלכה לWWE על עריכת אירועים נוספים. הכל נכלל בתוכנית הרפורמות הגדולה של הנסיך, "החזון הסעודי, 2030".

כמו כן, כל תארי האליפות האפשריים של האירגון, 7 במספר, יועמדו על הכף בקרבות שונים ונוספים במסגרת התחרות- כולל קרב סולמות ענקי על האליפות הבין יבשתית. יש שמועות שגם מתאבקים אגדיים כמו האנדרטייקר, שכבר חזר לכבוד הרסלמניה בשמיני באפריל, ואכן יתמודד בCasket Match בתחרות הרויאל ראמבל בסעודיה, והאלק הוגאן יחזרו מפרישה לכבוד האירוע הזה בסעודיה, רק כדי להשתתף בו.

הפעם האחרונה שבה עלה הWWE, שנקרא אז WWF לכותרות החדשות העולמיות היה לפני עשרים שנה (ועוד חצי שנה), עת התחולל אירוע שהיה גם מהפכני בדברי ימי התקשורת: מאבק בין שני מתאבקים על אליפות הWWF הסתיים ברמייה בשידור חי של אחד מהם. ברט "היטמן" הארט, מתאבק אגדי והאלוף המכהן באותם זמנים קיבל הבטחה ממקמהון שהוא לא יפסיד את תוארו בתחרות גדולה ("סידרת ההישרדות") שהתקיימה בנובמבר 1997 במונטריאול, (ואל תשכחו שהאירועים הללו מבוימים, אז תוצאותיהם נקבעות מראש), היות והוא יליד קנדה, וכמו כן, היות והוא חתם באירגון המתחרה דאז WCW לאחר המלצה לעשות כך שקיבל מבעלי הWWF שאמר שהוא לא מוכן לשלם לו יותר סכומים יקרים, ולמעשה לא רצה אותו יותר באירגון. לכן, זה היה אמור להיות הקרב האחרון של הארט באירגון. בסופו של דבר, בתום קרב סוער, השופט קבע בניגוד גמור לסיכום המוקדם עם הארט כי יריבו, שון מייקלס, עוד מתאבק אגדי, ניצח בקרב וזכה באליפות. ברט ההמום השתולל, וסימן בידיו את סמל האירגון המתחרה, WCW. התקשורת הזדעזעה איך מתאבק כל כך ותיק ואהוב ועוד ממשפחה אגדית של מתאבקים מקבל יחס כזה של רמייה. ועוד במדינתו קנדה. ועוד בקרב האחרון שלו באירגון. הקרב הוציא מוניטין שלילי לאירגון, והיווה למעשה את פתיחתה של תקופה חדשה בתולדותיו. למרות שגם הארט וגם מייקלס פרשו זה מכבר, והאירגון המתחרה WCW כבר לא קיים, רשמי התקרית הזאת קיימים עד היום. ועכשיו, שוב אותו אירגון, הפעם תחת שם אחר, WWE, חוזר לכותרות העולמיות, והפעם בהיבטים פוליטיים-מדיניים.

והנסיך מוחמד בן סלמאן? הוא מצטייר כמו גירסה חדשה של מוסטפא כמאל אתאתורכ (1938-1881), האיש שהפך את האימפריה העות'מאנית שהבסיס שלה היה האסלאם והייתה אימפריה רב-תרבותית ורב-אתנית לרפובליקה התורכית החילונית, והנחיל בה ערכים מערביים מתקדמים מאוד, תוך כדי שינוי כתיבת השפה וקוד הלבוש- והכל במטרה להתקרב למערב. והפעם השינוי לא מתרחש בתורכיה, שדווקא בימינו חוזרת אחורה לשמרנות דתית ושאיפות הגמוניאליות איזוריות, אלא בערב הסעודית, שהיא מדינה שפועלת לפי האסכולה המחמירה ביותר, הח'נבלית-ווהאבית, באסלאם הסוני. מוחמד בן סלמאן מעביר את מדינתו רפורמות עמוקות במונחים סעודיים, כמו היתר לנשים לנהוג וגם היתר לתושבי ממלכתו גברים כנשים לצפות בסרטי קולנוע בבתי קולנוע- והכל במטרה להתקרב למערב.

ססיליה נורבאנו סולטאן, הסולטאנית הבאה

כל צופי וצופות הסידרה "הסולטאן", אנו עדים בעונה זו, הרביעית והאחרונה של הסידרה, לתהליך שיעצב את פניה של האימפריה העות'מאנית בעידן שלאחר סולימאן, עת "שקיעתה של הזריחה" כמאמר שירו של רמי פורטיס. הורם סולטאן מבקשת לקבוע מי יתפוס את מקומו של בעלה הסולטאן, ולא רק זה: גם את מקומה שלה, כסולטאנית הבאה של האימפריה. בסידרה רואים כי היא נתקלת בשפחה, שהיא במקור בת אצולה ונציאנית, שמזכירה לה את עצמה באצילותה, בתעוזתה ובחוצפתה- רק שחורת שיער- קוראים לה ססיליה, או אוליביה, ונייה-באפו, בת לאציל ונציאני קתולי מפארוס, שאז היה אי בתחומי רפובליקת ונציה וכיום ביוון, לפי גירסה אחת, ולפי גירסה שנייה, מדובר בלא אחרת מרחל נשיא היהודייה, אחותו של דון יוסף נשיא, אחיינה של דונה גרציה נשיא האגדית, שמרכז פועלם בעיקר בעיר טבריה- אך היו בעלי השפעה בחצר הסולטאנית העות'מאנית. אני אצמד לגירסה לפיה נורבאנו הייתה נוצרייה קתולית ונציאנית.

ססיליה, שעתידה להיות אישתו של שאהזאדה, הנסיך סלים, שעתיד להיות הסולטאן סלים השני הבלונדיני והשיכור, נולדה בשנת 1525 באיים הציקלידיים שברפובליקה של ונציה, בת לאציל ונציאני, הלורד ניקולו ונייה. בשנת 1537, בעת פשיטה על האיים הציקלידיים, שפארוס הוא חלק ממנו, חטפו התורכים אותה והרגו את אביה. היא הובלה לארמון טופקאפי באיסטנבול.
בעת שעבר הנסיך סלים למשול במניסה במקום אחיו המנוח מהמט, עברה ססיליה, שעתה התאסלמה ונקראה נורבאנו, לארמון מושל מניסה. שם היא הפכה למועדפת על סלים וילדה את בנם המשותף, מוראד, שעתיד להיות הסולטאן מוראד השלישי. בשנת 1566 הפך סלים לסולטאן, אך לא שלט במשך שנים רבות. עם מותו ב1574, נורבאנו החביאה את גופתו בקרח, עד שמוראד הגיע לאיסטנבול ממניסה, שם שלט כיורש. אגב, למוראד היו שלוש אחיות: אסמהאן, שאה ופאטמה סולטאן. מוראד הוכתר כסולטאן, ובזאת הפכה נורבאנו לוואלידה סולטאן, אם הסולטאן, ושליטת האימפריה בפועל. יחד עם הווזיר הגדול, סוקולו מהמט פאשה, ניהלה נורבאנו את האימפריה העות'מאנית הלכה למעשה-כמו שהשפיעה גם על בעלה סלים (שהוא ובנו היו שיכורים וקלי דעת ידועים), מה שהופך אותה לסולטאנית הראשונה של סולטאנות הנשים, כי הרי מיהרימה סולטאן שהייתה על תקן ואלידה לפניה, הייתה אחות הסולטאן סלים ולא אימו, ממלאת מקום בלבד להורם, שכבר לא הייתה בין החיים.
מדיניות החוץ שלה הייתה פרו ונציאנית, היות וזה היה מוצאה, ובתקופה שבה הייתה ואלידה האימפריה התעמתה עם הרפובליקה של גנואה, יריבתה המושבעת של רפובליקת ונציה. כמו כן הייתה לה מדיניות פרו-יהודית, והיא אף מנעה את הגזירות שהטיל בנה כנגד היהודים. הייתה לה אשת סוד ו"שרת אוצר"- אסתר חנדלי אשת הכספים היהודייה הידועה, ששימשה גם כמזכירתה של הורם סולטאן בזמנו.
השפעתה על בנה הייתה כה גדולה, עד כי אומרים שהיא בחרה את קרובת משפחתה כיורשתה בתפקיד הוואלידה- סאפייה סולטאן, אישתו של מוראד (ויוצא מזה כנראה שהייתה כמובן גם קרובת משפחתו), ששמה המקורי היה סופיה באפו- אף שנודעה כמי שנולדה כנוצרייה קתולית באלבניה….
נורבאנו נתנה הוראה בשנת 1583 למימאר סינאן האדריכל הידוע לבנות את קומפלקס מסגד עתיק ואלידה ברובע אוסקודאר שבאיסטנבול. באותה שנה הלכה לעולמה ונקברה לצד בעלה סלים באיזור איה סופיה.

עקב קירבתו של דון יוסף נשיא לחצר הסולטאן סלים השני, ועקב היחסים הטובים בין משפחת מנדס, משפחתם של דונה גרציה ודון יוסף עם חצר הסולטאן, מה שהפך את דון יוסף לאחד מחבריו הקרובים ביותר של סלים, ישנם מסמכים שמעידים כי דון יוסף השיא את אחותו, רחל, לסולטאן, ושנורבאנו, שנתנה זכויות יתר ליהודים באיסטנבול ובמניסה, הייתה רחל נשיא בעצמה ולא ססיליה הוונציאנית.
חשוב להדגיש, כי הורם חיפשה אישה דומיננטית וחזקה לבנה, על מנת שתיכנס לנעליה אך גם תסבול גם את כל השגעונות שלו. אין ספק כי היא בחרה באישה המתאימה.

לצד הצלת היהודים- הצד האפל של תורכיה במלחמת העולם השנייה

במלחמת העולם השנייה, עת התחוללה השמדת היהודים באירופה על ידי הנאצים, היו יהודים שניצלו על ידי קבלת דרכון תורכי, שניתן להם על ידי אנשי צוותי השגרירויות התורכיות השונות באירופה. הדרכונים הללו איפשרו ליהודים להגיע לתורכיה בביטחה ולהימלט מההשמדה. על האומץ והגבורה של כמה מאנשי הסגל הדיפלומטי התורכי עשו אפילו בשנת 2011 סרט, "דרכון תורכי" בבימוי בוראק ארליאל. מאמצי ההצלה הגיעו עד כדי כך שיהודים נשלפו מהרכבות וממחנות הריכוז על ידי אנשי הסגל התורכיים ובכך ניצלו חייהם. רובם הועברו לתורכיה, שהכריזה ברוב רובן של שנות המלחמה על נייטראליות.

אבל יש לזכור שגם היה צד אפל למדיניות הממשלה התורכית. יש לזכור כי בשנות מלחמת העולם השנייה מייסד הרפובליקה החילונית שהיה אוהד היהודים, מוסטפא כמאל אתאתורכ, כבר לא היה בחיים. הוא נפטר בנובמבר 1938, 10 חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מי שירש אותו כנשיא תורכיה היה איסמט אינונו, שהייתה לו פחות אהדה ליהודים. הצד האפל של תורכיה באותן שנים, לצד ובניגוד לחסידי אומות העולם התורכיים שהצילו יהודים, התבטא בשני מקרים: פרשת "סטרומה" ופרשת מס הרכוש (וארליק ורגיסי) הכבד והמלווה בסנקציות, שהוטל בין היתר על היהודים בתורכיה בעת המלחמה.

אנחנו חוזרים בזמן לשיאה של מלחמת העולם השנייה, שנת 1942, עת תורכיה הכריזה נייטרליות, אך הייתה מושא ללטישת עיניים גם של גרמניה הנאצית וגם של ברית המועצות. באותן שנים, כאמור, החלו נטיות פאשיסטיות לבלוט בתורכיה, אפילו במפלגת השילטון היחידה, מפלגת העם הרפובליקני ה"כמאליסטית". תורכיה הייתה בין שני ראשי ממשלה: רפיק סיידאם, הרופא שהמציא תרופה למחלת הטיפוס, ומת בעצמו באותה שנה, 1942, ממחלה, ושוקרו סאראג'ולו, שבא דווקא מתחום הכדורגל- היה יושב הראש של פנרבה'צה, גם כשהיה ראש ממשלה.

אותם שני ראשי ממשלה מסמלים את הצד האפל של תורכיה: ד"ר סיידאם, ראש הממשלה הרביעי, סירב לעזור ל782 הפליטים היהודיים מרומניה שהיו על האונייה "סטרומה" ששמה פעמיה מקוסטנצה שברומניה לעבר ארץ ישראל, ונתקעה בחופי איסטנבול עם מנוע כבוי בין דצמבר 1941 לפברואר 1942, עת שילח אותה לגורלה והיא טבעה כעשרה מיילים מצפון לאיסטנבול על ידי טורפדו סובייטי, כשרק ניצול יהודי אחד, דוד סטוליאר (שהלך לעולמו השנה) נשאר ממנה, ואילו שוקרו סאראג'ולו החליט על היטל, שנקרא "מס העושר" או "מס רכוש" Verlik Vergisi, שהוטל על כל אזרחיה העשירים של תורכיה כביכול, כשאחוזים מטורפים של מס מוטלים על אוכלוסייתה הלא מוסלמית של תורכיה, ומטרתו האמיתית של חוק המס הנ"ל היא לצמצם את השפעתם של לא מוסלמים על כלכלת תורכיה. הקהילה היהודית בתורכיה נפגעה קשות ממס זה, ועל כך אדבר בהמשך. אך קודם כל אתחיל עם "סטרומה".

ה"סטרומה" הייתה ספינה קטנה, שנועדה במקור לנופש ויכלה לשאת על עצמה מקסימום של 250 איש, וגם זה נחשב הרבה. היא נבנתה בשנת 1867 עם מנוע קיטור, ונועדה להיות ספינת נופש. בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים הותקן בספינה בת היותר משבעים שנים מנוע דיזל.
ה"מוסד לעלייה ב'" תיכנן שהסטרומה תשמש אוניית מעפילים, אך בסופו של דבר מי שלקחה את הפיקוד עליה היא התנועה הרוויזיוניסטית הציונית, ובעיקר תנועת בית"ר. תחת משא ומתן עם ממשלת רומניה בראשות המרשל יון אנטונסקו, ששיתף פעולה עם הנאצים, הצליחה תנועת בית"ר לשכנע את ממשלת רומניה לתת למאות יהודים מאותה מדינה לעלות לספינה על מנת להעפיל לארץ ישראל. היו עליה רק שתי סירות הצלה, ולכל אדם משבע מאות ויותר הנוסעים ניתנו רק שישים סנטימטר מרחב לשינה בתאי השינה ובדצמבר 1941 היא יצאה לדרך מנמל קוסטנצה הרומני. כבר על ההתחלה התקלקל המנוע של הספינה, ותמורת חפצים יקרי ערך של הנוסעים עלו טכנאים רומנים ותיקנו את מנוע הדיזל של הספינה. בחמישה עשר בדצמבר 1941 התקלקל שוב מנוע הספינה, והאונייה עגנה, כשהיא תקועה, במימי איסטנבול. אז החל משא ומתן בין ממשלת בריטניה, ששלטה בארץ ישראל, לבין ממשלת תורכיה בראשות רפיק סיידאם. בהתאם למדיניות "הספר הלבן", סירבו הבריטים לתת למעפילים ויזות לארץ ישראל, על מנת להגביל את העלייה כדי שלא יווצר ליהודים רוב על פני הערבים בארץ. הם שיכנעו את ממשלת סיידאם לעכב את ה"סטרומה", והתורכים סירבו לתת לכל מי שהיה על הספינה לעלות על החוף. כך נתקעו המעפילים על הספינה, והמזון הלך ואזל. הם נשארו תקועים בין הפטיש לסדן שבועות ארוכים, כשהבריטים אישרו לתת ויזה רק לכמה נוסעים ולילדים קטנים, על מנת שיוכלו להגיע לארץ ישראל. ממשלת תורכיה, מצידה, המשיכה בעקשנות לסרב לתת לנוסעים גישה אל החוף באיסטנבול. ב-23 בפברואר 1942 פשטו שוטרים תורכיים על הספינה, קשרו אותה וגררו אותה אל מחוץ למימי הבוספורוס, אל הים השחור. יום לאחר מכן, הטביעה צוללת סובייטית, שהתנכלה גם לספינות תורכיות, את הספינה, והתוצאה הייתה: 781 מעפילים ועשרה אנשי צוות שטבעו למוות או מתו מקור, כשרק הקצין הראשון לזר דיקוף והנער היהודי דוד סטוליאר, שטיפסו על דלת תא של הספינה שניתקה וצפה בים, ניצלו. בסופו של דבר, רק סטוליאר קיבל ויזה מהבריטים לארץ ישראל…
עד היום מציינת הקהילה היהודית בתורכיה את יום השנה לטביעת ה"סטרומה", סמוך למקום שבו נתקעה.

נמשיך כמה חודשים קדימה ב-1942, לחודש נובמבר. ראש הממשלה מזה ארבעה חודשים, סאראג'אולו, החליט להטיל מס על תושביה העשירים של תורכיה, על מנת שיהווה היטל מלחמה במקרה של פלישה נאצית או סובייטית. כל זאת על רקע הפאשיזם הגואה בתורכיה, כשממשלת תורכיה אישרה להעביר חומרי גלם ברכבות לעבר השטחים שהוחזקו בידי הנאצים, למרות הנייטראליות. מטרתו האמיתית של המס הזה הוא לפגוע במיעוטים הלא מוסלמיים בתורכיה, ולצמצם את השפעתם על הכלכלה. כיצד? חוק המס, שנקרא "וארליק ורגיסי" בתורכית, והתקבל ב-11 בנובמבר 1942, קבע באופן רשמי כי כל אזרחיה העשירים של תורכיה ישלמו 4.94 אחוזי מס. בפועל הוטלו על הארמנים 232 אחוזי מס, על היהודים 179 אחוזי מס ועל היוונים 156 אחוזי מס, כשהמוסלמים שילמו את כמעט חמשת אחוזי המס הרשמיים בלבד. ועוד משהו- על הלא מוסלמים הוטל לשלם את המס תוך 15 ימים במזומן. התוצאה הייתה שבני המיעוטים גייסו כסף מכל הבא ליד, כולל מכירת רכוש וקבלת הלוואות משכנים מוסלמים, על מנת לשלם את המס. מי שלא שילם את המס כחוק, נשלח למחנות עבודה במזרח תורכיה. החלוקה של משלמי המיסים מעלה ריח של גזענות: הם חולקו לארבע קבוצות: M- קבוצת המוסלמים. G- קבוצת הלא מוסלמים. E- זרים, D- על שם כת הדונמה, השבתאים, לכאלה שהמירו את דתם. בסופו של דבר נאספו 324 מיליון לירות תורכיות בערכים של אז, 21 איש מתו במחנות העבודה, משפחות התפרקו ואחוזי ההתאבדות בקרב בני מיעוטים, ביניהם יהודים, וכן אחוזי ההתאסלמות הרקיעו שחקים. אנשים הפכו ממש לקבצנים במקרה הטוב, ביניהם מהקהילה היהודית. מי שיכל לעזוב את תורכיה- עזב. החוק, שהתקבל בפרלמנט התורכי בנובמבר 1942, החזיק מעמד שנה וחמישה חודשים, עד שבוטל במרץ 1944 כתוצאה מהלחץ של ארצות הברית ובריטניה, שהסתמנו כמנצחות במלחמת העולם השנייה. רבים מהיהודים מתארים את חזרתם של הגברים במשפחה כשברי כלי שדופים ומאובקים ממחנות העבודה.
מפלגות הימין הקיצוני של ימינו בתורכיה, בייחוד הMHP, מתכחשות ומכחישות את חשיבות המס האיום והנורא שהוטל.
ומי שרוצה תמונה, שלא משאירה מקום לדימיון, של ראש הממשלה באותו זמן סאראג'אולו, שעל שמו נקרא מגרשה של פנרבהצ'ה הנה קישור:

http://www.nkfu.com/fenerbahce-spor-kulubu-tarihi

הראשון לציון-מוסד בן מאות שנים

שלום וגמר חתימה טובה,

אני רוצה לספר על שני מוסדות יהודיים חשובים, שמקורם עוד בתקופת האימפריה העותמאנית. שני המוסדות מסתנכרנים אחד עם השני, ואני מדבר על מוסד ה"חכם באשי", הרב הספרדי הראשי, ועל מוסד "הראשון לציון", שהוא הרב הספרדי הראשי של ארץ-ישראל.

מדובר במוסדות שקיימים מזה מאות שנים. מוסד ה"חכם באשי" קיים באופן רשמי החל משנת 1835, עת הסדיר אותו הסולטאן מחמוד השני בצו מיוחד, במסגרת הרפורמות הכלליות שערך באימפריה העותמאנית.
מדובר, אם כן, ברב הראשי של הקהילה היהודית באיסטנבול. עוד לפני שהוסדר תפקיד זה על ידי שלטונות האימפריה, הרב הראשי של איסטנבול נחשב למנהיג הקהילה היהודית באימפריה העותמאנית, וזה משמעות התפקיד, "חכם"-רב, "באשי"- ראשי. תפקידו של הרב היה להוות חוט מקשר בין השילטון לבין הקהילה היהודית. הוא העביר הוראות של השילטון ליהודים, ובמקביל ייצג את היהודים מול השילטון. לפני הרפורמות במאה ה-19, שאת רובן עשה מחמוד השני, למירכוז האימפריה, הרבנים הראשיים בכל עיר ועיר ייצגו את היהודים אל מול המושל המקומי, כראשי קהילות.

הקהילה היהודית באיסטנבול, שבראשה עמד ה"חכם באשי", הייתה הפטרונית של הקהילה היהודית בארץ ישראל. אל תשכחו שארץ ישראל כמו שאנו מכירים אותה כיום לא הייתה יחידה שילטונית אחידה באימפריה. בפועל היא הייתה מחולקת למחוזות. לעתים נכללה ירושלים באותו מחוז עם ביירות, עם דמשק ולעתים נחשבה כמחוז עצמאי.

הרב הראשי של העדה הספרדית בירושלים, (העיר הקדושה ביותר ליהדות שהייתה העיר המאוכלסת ביותר ביהודים במרחב ארץ ישראל) שנחשבה לעדה הגדולה והמובילה ביותר בקרב היהודים בתקופה העות'מאנית, נקרא "הראשון לציון" (מושג שנלקח מהפסוק מספר ישעיהו, "ראשון לציון הנה הנם" ומתייחס לארץ ישראל בלבד) כשמשנת 1841 הוא נקרא גם "החכם באשי", שהוא הרב הראשי לירושלים. אך כאמור, עד תום התקופה העותמאנית, הקהילה היהודית באיסטנבול הייתה פטרוניתה של הקהילה היהודית בירושלים בראשות ה"חכם באשי".

הכינוי והתואר "הראשון לציון" השתרש והתקבע עוד במאה ה-17, כשה"ראשון לציון" הראשון היה הרב משה גלנטי, ראש רבני ירושלים בשנת 1665. עד 1953 הדומיננטיות בתפקיד זה, של הרב הספרדי הראשי לירושלים, הייתה של רבנים ממוצא ספרדי טהור, או ילידי תורכיה וארצות הבלקן. ה"ראשון לציון" האחרון שניתן להגדירו כספרדי היה הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שנפטר בשנת 1953.

בתקופה העותמאנית בייחוד, נודעו שושלות שלמות של רבנים ספרדיים כנושאים בתפקיד הזה, מתוך עמידתן בראש הקהילה הספרדית בירושלים. המשפחות הדומיננטיות הספרדיות ביישוב היהודי הישן, שמתוכן יצאו כמה ראשונים לציון, בסדר שושלתי לא רציף, היו משפחות אלגאזי, מיוחס, פאניז'יל, אלישר ונבון.
לעתים נדירות כיהנו בתפקיד הראשון לציון רבנים שמוצאם מן המגרב, שהיו ראשי "עדת המערביים".

הכל השתנה עם תחילת השילטון הבריטי, עת הפכה ארץ ישראל ליחידה ניהולית אחת. בשנת 1921 נקבעה "הרבנות הראשית לישראל", ולצד הראשון לציון, שעתה היה לרב הספרדי הראשי של כל ארץ ישראל, נקבע גם רב אשכנזי ראשי.

השפעת העליות השונות לארץ ישראל נתנה את אותותיה: החל משנות העשרים של המאה העשרים חל פיחות הדרגתי במעמד העדה הספרדית השלטת בקרב יהודי ארץ ישראל, כשהדומיננטיות נטתה לצד האשכנזי. כמו כן, בייחוד עם קום מדינת ישראל, התחולל תהליך של "קיבוץ גלויות", שעורר עוד פיחות במעמד יהודי תורכיה והבלקן והס"טים בקרב הקהילה היהודית ספרדית בארץ ישראל. עליות מעיראק, איראן וצפון אפריקה
שינו את המאזן בקרב עדות ספרד והמזרח.

החל משנת 1955 החלו להתמנות לרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל, כלומר "הראשון לציון", רבנים שהם או אבותיהם נולדו בבגדאד: הרבנים יצחק ניסים, עובדיה יוסף ומרדכי אליהו, זכר צדיקים לברכה.

תפקיד "הראשון לציון" נשא עוד מהמאה ה-17 יוקרה רבה, גם של ראש קהילה וגם של מייצג מול השילטון. לכן רבו המאבקים הפוליטיים, גם בין אישים וגם בין שושלות, על התפקיד מזה מאות שנים. גם היום אנו רואים מאבקים פוליטיים קשים מאוד על תפקיד זה, ועל תפקיד הרב הראשי לישראל בכלל- וזה מעיד דווקא על עוצמתו ויוקרתו של התפקיד. גם היום אנו רואים שושלות בתפקיד זה, כי הרבנים הראשיים של ימינו, האשכנזי והספרדי, הם בניהם של רבנים גדולים שכיהנו בתפקיד זה בעבר.

מפלגת ש"ס, למי שלא יודע, קמה בין היתר כתוצאה ממאבקים אלה. בשנת 1983 הוחלט לא להאריך את כהונת הראשון לציון דאז מזה עשר שנים, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שנפטר לפני שנה ועוד יומיים היה אמור להיות בן 94 (נולד יום לאחר יום הכיפורים). איך לא האריכו את כהונתו? קצבו את כהונת הרבנים הראשיים לעשר שנים בלבד, כשעד אז היא לא הייתה מוגבלת. כתוצאה מכך, הרב, שהצטיין רבות בתפקידו, נעלב מכך מאוד. על פניו הועדף הרב מרדכי אליהו זצ"ל, מועמד הציונות הדתית.

באותו זמן, פעילים חרדים ספרדים, שהרגישו כי ילדיהם מקופחים במוסדות החינוך האשכנזים, החליטו לעשות מעשה ולהקים מפלגה חרדית ספרדית חדשה- כשעד אז החרדים הספרדים הצביעו ל"אגודת ישראל" האשכנזית. הפעילים פנו אל הרב המנוח, וביקשו ממנו להיות אחד מראשי התנועה. הרב הסכים מיד כי רצה לנקום את קיפוחו, ועם הזמן הפך למנהיגה הרוחני של ש"ס (ראשי תיבות של ספרדים שומרי תורה) וכל השאר היסטוריה.

לפני כשנה התקבל חוק לפיו למדינת ישראל יהיה רב אחד, שיכהן עשר שנים, פעם אשכנזי ופעם ספרדי. אם יווצר מצב כזה, מדובר במהלך חסר תקדים, כי אז בפעם הראשונה מזה מאות שנים לא יהיה "ראשון לציון" לארץ ישראל, גם אם מדובר במצב זמני של עשר שנים. כל זאת אלא אם כן יחליטו להעניק את התואר לרב הספרדי של ירושלים, שאמור להתמנות בקרוב, אם ייבחר רב ראשי אחד אשכנזי לישראל עוד תשע שנים.

ה"ראשון לציון" לובש לפי המסורת הספרדית גלימה כחולה כהה, שמקושטת מלפנים ובצווארון בעלי זית ופרחים בצבע זהב או כסף. על ראשו של "הראשון לציון" מונחת מגבעת כחולה עם פס לבן עליה. את בגדי "הראשון לציון" תופרים לפי המסורת בקהילה היהודית בתורכיה, הפטרונית לשעבר של הקהילה הספרדית בארץ ישראל.

לסיכום, ה"חכם באשי" הוא כינוי לרב של קהילות יהודיות באימפריה העותמאנית, כינוי זה ניתן בייחוד לרב הראשי של איסטנבול, שנחשב, לא רשמית והחל מהמאה ה-19 רשמית, לרב הראשי של האימפריה העות'מאנית כולה. כיום ה"חכם באשי" מתייחס לתוארו של הרב הספרדי הראשי של יהודי תורכיה, הרב יצחק חליווה.

"הראשון לציון", תואר וכינוי שקיים החל מהמאה ה-17 ששריר וקיים גם כיום, הוא הרב הספרדי הראשי של ירושלים בימי האימפריה העות'מאנית, והחל משנת 1921 של ארץ ישראל כולה.

המאוכזבים- הנסיכים שלא הגיעו לשילטון באימפריה העות'מאנית

מלכת בריטניה, אליזבת השנייה, היא כיום בת 94. לאחרונה, נפוצו ידיעות על כך שהיא אמרה, שאם היא תגיע לגיל 95 היא תעביר את סמכויות המלוכה לבנה, יורש העצר הנסיך צ'ארלס, ובכך הוא יהפוך לנסיך-העוצר (באנגלית: ריג'נט), שמשמעות תפקידו היא הנסיך שנושא את כל סמכויותיו של המלך, מבלי להיות מלך. כלומר, המלכה אליזבת מוכנה לתת לבנה כל דבר מלבד המלכות עצמה כל עוד היא בחיים. לגבי צ'ארלס עצמו, ישנן ספקולציות כי לאחר מות המלכה לא הוא יהיה זה שיירש לבסוף את כס המלוכה בתור מלך, ליתר דיוק המלך צ'ארלס השלישי, בין היתר בגלל שהוא סובל מפופולריות נמוכה בקרב העם, ועוד יותר אישתו, קמילה, כיום הדוכסית מקורנוול, שצפויה להפוך למלכה לצידו, וכן בשל היותו נשוי בפעם השנייה וכן בשל שאלת המוכנות והכשירות של צ'ארלס עצמו להיות מלך חזק ומשפיע-למרות שהוא כבר עשרות שנים מתכונן להיות מלך. אם צ'ארלס יוותר או ישוכנע לוותר על המלוכה (למגינת-לבה הגדולה של קמילה), יתמנה בנם של הנסיכים צ'ארלס ודיאנה המנוחה, הנסיך ויליאם, למלך ויליאם החמישי ואישתו קייט למלכה לצידו. היות ובבריטניה המסורת היא חזקה מכל, ולפי המסורת והחוק המלוכה עוברת מהמלך או המלכה עם מותם או התפטרותם אל הבן או הבת יורשי העצר, הסיכוי לתרחיש כזה הוא נמוך מאוד, מה גם שצ'ארלס חיכה עשרות שנים בתור יורש עצר כדי להיות מלך. בשנה הבאה, 2018, צ'ארלס יהיה בן 70, וסבא לשלושה נכדים. המקרה הקודם שבו חיכה נסיך יורש עצר כל כך הרבה שנים להחליף את המלכה (או המלך) הוא של המלך אדוארד השביעי, שהיה יורש העצר הנסיך אדוארד עד למות אימו, המלכה ויקטוריה בשנת 1901 בגיל 101. המלך אדוארד, שהוכתר בגיל 73 למלך, מלך במשך 9 שנים על בריטניה.
בריטניה עד היום מתחבטת בספקולציות לגבי מי עדיף, מי נכון להיות, ומי יהיה המלך הבא: צ'ארלס השלישי או ויליאם החמישי? כמובן, לאפשרות הראשונה, הטבעית והחוקית, יש הסיכוי הרב ביותר.
אם התסריט הקשה לחיזוי והקלוש מאוד בסיכוייו של ויתור הנסיך צ'ארלס על הכתר יתגשם, הוא ייכנס להיסטוריה בתור נסיך מאוכזב, שהיה פוטנציאל ממשי ויורש העצר החוקי למלוכה, וחיכה עשרות שנים למלוך, אך לא הגיע לכס המלכות.

ועכשיו, ננוע אחורה בזמן, אל זמנים אחרים ואל איזור אחר….

בתולדות האימפריה העות'מאנית, היו נסיכים שהיוו פוטנציאל לסולטאנות, אך לא זכו לשבת על כס הסולטאן. ידוע המקרה של הנסיך מוסטפא, בנו בכורו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהיווה פוטנציאל גדול מאוד להיות סולטאן מצוין, אך הוצא להורג בשנת 1553 בגיל 38 בהוראת אביו, שחשש כי הנסיך מתכנן נגדו מרד. פשעו הגדול של מוסטפא היה שהוא היה בנו של סולימאן ואישתו הראשונה (ליתר דיוק: השפחה המועדפת עליו) מאהידווראן, ולא בנה של אישתו השנייה (למעשה: אישתו החוקית הראשונה) והעוד יותר מועדפת והמשפיעה של סולימאן, הורם סולטאן, הלא היא רוקסלאנה. רוקסלאנה הסיתה, למעשה, את הסולטאן סולימאן כנגד בנו הבכור. קורבן שני של סולימאן היה הנסיך ביאזיד, נסיך מצוין ובנם של סולימאן והורם, (1525-1561), שהוצא להורג על ידי אביו בהשפעתו של אחיו הנסיך סלים, שהפך לאחר מות סולימאן לסולטאן סלים השני.

הנסיך השלישי, והאלמוני ביותר, הוא עובייס פאשה. מדובר באחיו למחצה הלא לגיטימי של סולימאן המפואר. עובייס היה בנו של סלים הקשוח, אביו של סולימאן, ואימו הייתה נערה בהרמון שנודעה בהתנהגותה הלא מוסרית. היא הורחקה מההרמון בעודה בהריון, ולפי המסורת שידכו אותה לביי מכובד. לכן עובייס נולד לאב חורג, מה שפסל אותו מלהתמודד על הכתר מול אחיו. סולימאן דאג להרחיקו מענייני האימפריה, אך כפי שראינו בפרקים ספורים נתקל בו או פגש אותו לשם ייעוץ מדי פעם. בשנת 1535, לאחר נפילת בגדאד, מונה לביילרביי, מושל המרחב, של בגדאד. לאחר עשר שנים יצר במסע צבאי לכיבוש העיר תעיז, כיום בתימן. הוא נהרג לאחר שנתיים, ב-1547, בעת מרד שהתחולל בתעיז.

הנסיך הרביעי והמפורסם ביותר, הוא ג'ם סולטאן, בנו של מהמט השני, שנודע בתואר "מהמט הכובש". הוא התחרה עם אחיו הצעיר ממנו, ביאזיד השני, על הסולטאנות לאחר מותו של מהמט בשלישי במאי 1481. ביאזיד היה מושל אמסיה, ונהנה מתמיכתם של היניצ'רים (מזכיר מישהו?). ג'ם היה מושל קוניה וקאראמאן, ונהנה מתמיכת הווזיר הגדול, מהמט פאשה, שמוצאו היה גם מקאראמאן. מהמט פאשה עשה מעשה, ניצל את היות הפרובינציות שמשל בהן ג'ם קרובות לבירה יותר מאמסיה, והכריז עליו כעל הסולטאן, בטענה כי כך רצה הסולטאן מהמט המנוח. בתגובה, היניצ'רים החלו להתפרע, פלשו לתוך איסטנבול והרגו בלינץ' את הווזיר הגדול. הווזיר הגדול הקודם, אסחאק פשאה, ניצל את הוואקום, לקח יוזמה והכריז על בנו של ביאזיד, קורקוט בן ה-11 ששהה בבירה, כעוצר, כלומר הסולטאן בפועל. לאחר מכן הגיע ביאזיד לאיסטנבול והוכתר לסולטאן ביאזיד השני ב21 במאי 1481. ג'ם סירב לקבל זאת, והכריז על מלחמת אחים. כוחותיו כבשו את העיר אינגול, והוא הכריז על עצמו כסולטאן אנטוליה, בעוד שלאחיו הציע להישאר סולטאן רומליה, כלומר סולטאן של שטחיה האירופיים של האימפריה. את בירתו קבע בבורסה, בירת האמירות העותמאנית לשעבר. ביאזיד דחה את הצעתו, ויחד עם היניצ'רים צעד לעבר בורסה. היא נפלה בידיו, וג'ם הובס סופית בקרב ליד העיר ינישהיר. הוא ומשפחתו נמלטו לקהיר, שהייתה תחת שליטת הממלוכים. בשנת 1482 פתח בקמפיין חדש, ניסה לכבוש את קוניה אך כוחותיו הובסו והוא נסוג לאנקרה. אז הציע לו אחיו מיליון אקצ'ה כדי שיוותר על הכתר, אך ג'ם דחה את הצעתו.
ג'ם נמלט לאיזור טירת בודרום, שלא הייתה תחת שליטת העותמאנים בזמנו. מפקד הטירה הספרדי העניק לו מקלט, והוא עבר לרודוס. כל זאת בתנאי שימשיך לפעול למען הדחת אחיו. ביאזיד, כמו כן חתם ג'ם על הסכם אחווה בין האימפריה העותמאנית לנצרות. בתגובה, שיחד את "מסדר אבירי ג'ון הקדוש", שג'ם היה באחריותם, לאסור את ג'ם. הוא נאסר, והועבר לטירה בצרפת. בשנת 1489 עבר ג'ם להשגחתו של האפיפיור, אינוקנטיוס השמיני. גם את האפיפיור שיחד ביאזיד, על מנת שלא ישתמש בג'ם למסע צבאי נגד האימפריה העותמאנית. אינוקנטיוס ניסה להמיר את דתו של ג'ם לנצרות, ללא הצלחה. בסופו של דבר מת ג'ם בשנת 1495, בעת שנלחם יחד עם כוחות האפיפיור בנאפולי, שהייתה תחת שליטת המלך שארל השמיני הצרפתי. בן 35 היה במותו. בכך בא לקיצו ה"סדין האדום" שבו השתמשו הנוצרים כנגד האימפריה המוסלמית. ביאזיד הכריז על 3 ימי אבל באימפריה העותמאנית לזכרו של אחיו.
רק לאחר 4 שנים הועברה גופתו של ג'ם לשטחי האימפריה, שם נקבר בבורסה בטקס מוסלמי, היות והאפיפיור סירב לקבור אותו בטקס מוסלמי. גם לשם כך שילם ביאזיד שוחד.

הנסיך יחיא הנוצרי (1585-1649) היה בנו השלישי של הסולטאן מהמט השלישי מהמט היה נינו של סולימאן המפואר ובנו של הסולטאן מוראד השלישי. אימו הייתה נסיכה משושלת ביזנטית ששלטה בעבר הרחוק בטרבזונד, כיום בתורכיה. היא פחדה שאחיו הצעיר שעלה לשילטון, הסולטאן אהמט הראשון, ינהג לפי מסורת אביו מהמט השלישי, שהרג יותר משלושים מאחיו, ולכן הכניסה אותו למנזר נוצרי, שם הוטבל לנצרות האורתודוכסית, דתה המקורית של אימו.

יחיא הרגיש מקופח היות והוא היה אחיו הגדול של מי שהתמנה לבסוף לסולטאנות-הסולטאן אהמט הראשון, וטען כי לפי חוקים של הורשת שילטון בממלכה נורמלית, הוא היה צריך להיות הסולטאן, היות ושני אחיו הבוגרים מתו. אך כידוע, המנהג העותמאני היה לפי "המנצח לוקח הכל"- הסולטאן יהיה זה שניצח את כל אחיו בקרבות על הירושה, ואף הרג אותם, בלי קשר לגילו ולמי שנולד לפניו או אחריו. לכן, יחיא הסתובב באירופה הנוצרית במטרה להציע לממלכות היבשת הנוצריות לשתף עימו פעולה כדי להדיח את אחיו, והבטיח כי אם ינצח הוא יהיה עושה דברן. הוא גם הסתובב בין מנהיגי דת נוצרים ברחבי האימפריה העותמאנית והציע להם למרוד, ובתמורה דת האימפריה העותמאנית תיהפך לנצרות במקום אסלאם. בשנות העשרים של המאה ה-17 הוביל התקפה ימית כושלת של 130 ספינות רוסיות ואוקראיניות על איסטנבול.
בשנת 1649 נהרג במונטנגרו העותמאנית בעת שניסה ליזום מרד נוסף נגד אחיו.

עקב מעשיו של יחיא ועקב הטבח שחולל אביו של יחיא, מהמט השלישי, ביותר משלושים אחיו, הוחלט באימפריה העותמאנית, כתחליף למסורת "המנצח לוקח הכל", לכונן את מוסד ה"קאפס", ה"כלוב", האגף הידוע בהרמון של ארמון טופקאפי, שם הושמו בהסגר האחים הטוענים לכתר הסולטאן, במקום שיהרגו אותם.

קהילות קטנות בתוך עדות המזרח-עדן

הן קיימות אלפי שנים, לא מספרים עליהן בדיחות, לא מזכירים אותן רבות ומי שמשתייכים אליהם במאת האחוזים או בחלקם מתבאסים שכשמתכוונים ל"עדות המזרח" חושבים על מאכלים או מקומות או מנהגים שלא קשורים אליהם בכלל.
אני מדבר על עדות מתוך מה שנקרא "עדות המזרח" שמספר המשתייכים והמשתייכות אליהם מועט, אך במציאות הן בעלות חשיבות רבה. עדות קטנות. לא ס"טים, לא איסטנבולים, לא עיראקים, לא פרסים ולא כולן ממדינות צפון אפריקה. אני מתכבד להביא פירוט על עדות יהודי אלג'יריה, מזרח תורכיה, סוריה, אפגניסטן ועדן (במה שהיה אז דרום תימן). חלקן של קהילות אלה היה תחת השילטון העות'מאני. חלקן מושפעות מאוד מהקהילות הגדולות שכנותיהן.

אתחיל עם יהודי עדן (Aden או Adan): עדן היא עיר נמל גדולה בדרום תימן, על חוף הים האדום (ים סוף). שם התקיימה קהילה יהודית כבר מהמאה העשירית לספירה. מהמאה ה-10 עד המאה ה-13 עדן הייתה העיר העיקרית בתימן שבה התקיימה קהילה יהודית. יהודיה עסקו בעיקר בסחר בינלאומי היות ומדובר בעיר נמל. יהודי עדן נחשבו משכילים מאוד מקרב יהודי תימן, כי מדובר בעיר היחידה במרחב תימן שהתקיים בה בית דפוס יהודי. העיר שימשה גם מרכז לאירוח ואפילו להתיישבות של סוחרים יהודיים מקרב קהילות קוצ'ין, בדרום הודו, וגם של סוחרים מיהודי עיראק. כמו כן, יהדות אתיופיה ואריתריאה שמרה על קשר טוב עם יהודי עדן, היות והמרחק הימי בין העיר לבין המדינות האפריקאיות הללו קצר מאוד. מבחינה הלכתית, יהודי עדן ברובם ידועים כמי שנוקטים לפי הלכת הרמב"ם, ופחות לפי התורה שבעל פה- והכוונה ל"שולחן ערוך", המשנה והתלמוד.

בשנת 1839, הפכה עדן להיות תחת מינהל בריטי ולאחר מכן הפכה למושבה, קולוניה, בריטית. ההשפעה הבריטית על יהודי עדן הייתה רבה מאוד, היות והשילטון הבריטי נמשך עד 1967. לכן, לאורך המאה ה-20 הייתה הגירה מסיבית של יהודים עדנים לבריטניה, ואכן בלונדון קיימת קהילה גדולה של יהודים יוצאי עדן. היהודים העדיפו, כמובן, שילטון בריטי על שילטון מוסלמי….
עד מלחמת העולם השנייה, היו קיימים שבעה בתי כנסת בעדן.
בשנת 1947, עם החלטת החלוקה של האו"ם, פרצו פרעות של מוסלמים ביהודי עדן ועשרות מהם נהרגו. לאחר קום המדינה, החל מבצע "מרבד הקסמים" שבו הועלו עשרות אלפים מיהודי תימן למדינת ישראל. 1,500 יהודים מקהילת עדן, שמנתה אז כ-5,000 איש, עלו לארץ יחד עם יהודי תימן, שהיו 49 אלף במספר, וגם יחד עם קהילה קטנה מיהודי אריתריאה וג'יבוטי.
יהודי תימן, לפני עלייתם לישראל, שהו במחנות בעדן, ומשם הם למדו להכין מאכלים שנחשבים עדנים מסורתיים: ג'חנון (או כמו שקוראים לו בערבית תימנית: גחנון) ומלאווח, שאנו מזהים אותם בטעות כמאכלים מתימן עצמה, או מה שנקרא אז צפון תימן. במקור, מדובר במאכלים עדנים לגמרי.
בשנת 1967, עם סיום השילטון הבריטי, החלה עדן בתהליך של הפיכה לבירה של מה שעתידה להיות תוך זמן קצר דרום תימן, או בשמה הרשמי: "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של תימן", המדינה המרקסיסטית היחידה במזרח התיכון- שהתקיימה עד 1967. זה היה האות לאחרון יהודי עדן לעזוב את העיר.

ועל דרום תימן, שהייתה הניסוי האדום היחיד במזרח התיכון, מדינה שהתקיימה 22 שנים, אכתוב בהמשך. כנ"ל על שאר הקהילות האקסקלוסיביות של עדות המזרח.

יוון: מי שלא רוצה את אירופה, יקבל את תורכיה

השבוע קרו כמה אירועים חשובים באיזור המזרח התיכון והבלקן: מלך ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל עזיז ממשפחת סעוד, משפחת המלוכה של חצי האי ערב, הלך לעולמו כשהוא כמעט בן 91. בתימן, הצליחו השבטים השיעים, בהנהגת משפחת אל-חות'י מהמחוז הצפוני סעדה להשתלט בחסות איראנית  על בירת תימן, צנעא, מה שהוביל לפיצולה מחדש של המדינה בין צפון תימן, בדומיננטיות שיעית לבין דרום תימן, שבירתה עדן, שאוכלוסייתה סונית ברובה. וביוון עלה לשילטון אלכסיס ציפראס, ראש קואליציית השמאל הרדיקלי, שבראשי תיבות ביוונית שמה סיריצ"ה.

אני בוחר להתמקד כרגע בסיפור של יוון. ציפראס הוא מנהיג צעיר יחסית, בן 40, שמזכיר מאוד את יאיר לפיד מהרבה בחינות: גילו הלא זקן, הכריזמה, הפופוליזם ויכולת הדיבור והשיכנוע שלו והתמקדותו בתחום הכלכלי-חברתי. אך עד כאן הדומה בינו לבין לפיד. שניהם שונים מאוד: בעוד לפיד הוא איש מרכז, שהקים מפלגת מעמד ביניים, שיש הטוענים כי מדובר בעוד מפלגת מצב רוח נוסח ד"ש, הדרך השלישית, מפלגת המרכז, שינוי ומפלגת כולנו הטרייה, ציפראס הוא אידיאולוג שמאלי- קיצוני מובהק, שעומד בראש מפלגת על שהיא איחוד של מפלגות שמאל רדיקאלי קטנות, ביניהן מפלגות קומוניסטיות, מרקסיסטיות ומאואיסטיות. הוא מתנגד לדומיננטיות של האיחוד האירופי, ולא רואה בעין יפה את חברותה של יוון באותו איחוד, חברות שכפתה עליה לפני 12 שנים להחליף את המטבע נמוך הערך מאוד שלה, הדרכמה, במטבע היורו היקר, שמותאם למטבעות הישנים של פטרוניות האיחוד האירופי, המארק הגרמני והפרנק הצרפתי, מבחינת ערך המטבע. 

מעברה של יוון למטבע האירו החל לגלגל כדור שלג, שהשקיע יותר ויותר את המדינה במשבר כלכלי. נקודת השיא הייתה לפני שש שנים, עת המשבר הכלכלי העולמי, שהוביל את יוון אל סף חדלות פירעון. 

התגובה של האיחוד האירופי בהנהגת גרמניה הייתה לתת ליוון הלוואת חירום של מאות מיליארדי אירו, כשכל שנה היא תחזיר לאיחוד, או ליתר דיוק ל"דויטשה בנק" ארבעים מיליון אירו. לאיחוד היה תנאי חמור: כפיית מדיניות צנע על המדינה וצמצום המגזר הציבורי המנופח. ותוסיפו לזה את העובדה שהיוונים לא ידועים כאנשים שאוהבים לעבוד. כתוצאה מהצנע איבדו עשרות אלפים את הכנסותיהם ובתיהם. ואז בא ציפראס.

אותו ציפראס הציע תוכנית משלו: התנתקות מגוש האירו או לחלופין משא ומתן חדש על הקלה משמעותית של תנאי החזרת החוב לאיחוד האירופי,  החזרת העובדים שפוטרו למגזר הציבורי, העלאת שכר מינימום ואף מתן משכורת כפולה בחודש מסוים, משכורת 13.

הציבור הנלהב הצביע בהמוניו לציפראס, וכך בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, עלתה מפלגת שמאל רדיקלי לשילטון במדינה מערב אירופית.

התוכנית של ציפראס טובה, והיא יכולה לעזור מאוד ליוונים העניים. הבעייה היא מאיפה יהיה את הכסף לממן זאת, בייחוד כשיוון הוציאה אצבע משולשת לאיחוד האירופי. ציפראס טוען כי הלאמת רכוש הטייקונים היוונים והטלת מיסים על האוליגרכיה, כלומר כל אלה ששדדו את העם היווני לאורך השנים ותרמו למשבר הכלכלי, תכסה את החוב. אבל הבעייה היא שציפראס נחוש לקיים את הבטחותיו, מה שיגרור את יוון לתהום כלכלית גרועה. וכמובן, להרחיק את שאר אירופה והמשקיעים האירופים.

מצב כזה יחייב את יוון להעמיד למכירה נכסים ממשלתיים, ואפילו קרקעות מדינה. ומה עם משקיעים זרים? כאן נכנסת לתמונה השכנה ממערב, תורכיה, ששלטה ביוון במשך מאות שנים עד לשנות השלושים של המאה ה-19, עת התעוררה התנועה הלאומית היוונית ששאפה להשתחרר מעול האימפריה העות'מאנית. יוון קיבלה את צורתה במפה עם תום המלחמות בבלקן כנגד האימפריה העות'מאנית וכנגד שאר שכנותיה בשנת 1913.

הממשלה האסלאמיסטית של תורכיה, ששולטת משנת 2002, לוטשת עיניים לכיוון הבלקן כחלק ממדיניות ה"ניאו עות'מאניזם". והפעם אם תבחר תורכיה לנגוס ביוון, ההשתלטות לא תהיה דרך צבא, אלא דרך השקעות כלכליות. בהיעדר משקיעים מערביים, אנשי עסקים תורכים וכן ממשלת תורכיה ירתמו בשימחה לקנות נכסי נדל"ן וקרקעות יווניים ביוון. נכון, היוונים לא אוהבים את התורכים ולהיפך, ארדואן לא אוהב את ציפראס בגלל שהוא מאשים את מפלגת השמאל הקיצוני היוונית בעידוד מהומות באיסטנבול ביולי 2013, וציפראס רואה בארדואן קפיטליסט. אבל עבור מפלגתו של ציפראס, אין משמעות כה רבה ללאומיות היוונית ולדת הנוצרית אורתודוכסית. ציפראס עצמו הוא אתיאיסט, ולראשונה הושבע לראשות ממשלת יוון בטקס חילוני בניגוד לכללי הטקס, שמחייבים השבעה על התנ"ך בנוכחות הפטריארך האורתודוכסי לאורו נר, בדיוק כמו בכנסייה. האסלאמיזם של ארדואן לא ממש מטריד אותו, לכן לא תהיה לו בעייה עם נגיסה תורכית בארצו.

לכן, מי שלא רוצה את אירופה, עלול לקבל את תורכיה.