All posts by Histerio

האתר של דף הפייסבוק "אני יודע שאני לא יודע" עוסק בהיסטוריה, טלנובלות, פוליטיקה, מזרח תיכון, עיתונות וטלוויזיה פרטי יצירת קשר: דף פייסבוק של האתר: אני יודע שאני לא יודע דף פייסבוק נוסף: Histerio Harun טוויטר: Histerio5@ כתובת מייל וגוגל פלוס: histerio33@gmail.com

שחקנים ושחקניות תורכיים-התחלה

לכבוד סיומה המתקרב של הסידרה "הסולטאן", והפיכת בלוג זה לבלוג שעוסק בנושאי היסטוריה ופוליטיקה, אני מתכוון לכתוב על שחקנים ושחקניות תורכיים וכן גם זמרים וזמרות מפורסמים לאורך ההיסטוריה.
אני אשמח לקבל כאן מידע מכם על מי אתם רוצים שאני אכתוב.
כמובן, מי שאציין ראשונים הם שחקני הסידרה "הסולטאן" וגם מי שקשורים אליהם שמשחקים בסדרות אחרות, למשל האליט ארגנץ', כוכב הסידרה, וכן ברגוזאר קוראל, אישתו שמשחקת בסידרה "קאראדאיי".

בנוסף, אציין ציוני דרך בתולדות התקשורת התורכית, שקיימת עוד משלהי האימפריה העות'מאנית עד ימינו אנו.
לידיעתכם, אחד העיתונים הראשונים שהופיע בארץ ישראל במאה ה-19 נכתב בתורכית עות'מאנית לצד ערבית- קראו לו קודוס-י-שריף, והכוונה לירושלים. עיתון זה היה עיתון רשמי מטעם השילטון העות'מאני בירושלים.
נמשיך עם ייסוד רשות השידור התורכית או בשמה-TRT. אני אשמח לקבל שאלות ופרטים על סדרות מפורסמות ששודרו באותה רשת.
אני זוכר, למשל, שבשנות התשעים הייתה סידרה בשם "גברת פרהונדה ובנותיה".
טלנובלות ראויות לציון על שחקניהן, הגברים והנשים, הן "מנקשה וחליל", "גומוש" (כסף, הכוונה לצבע הכסף), "צפון דרום", "אהבה אסורה", "מה אשמתה של פטמגול", "אזל", וכמובן "המאה המפוארת" שאנו מכירים אותה בתור הסולטאן, שבעוד כשנה תהיה לה סידרת המשך על קוסם סולטאן, שהייתה אף חזקה מהורם עצמה, היות שניהלה את האימפריה העותמאנית בפועל ממש.
מודל נוסף שאציין הוא מודל הערבסק, שבו מושפעות יצירות תורכיות מהשפה הערבית, ומסרטים ומשירים ערביים. כולנו ודאי זוכרים את הסרט של יום שישי בערב, סרטים שהובאו ממצרים לישראל.
אבל שוב, בניגוד לנכתב בעמודים הרשמיים בפייסבוק, המידע לא יתמקד ספציפית באישיותם של השחקנים או השחקניות אלא מדובר במידע כללי. בפייסבוק עושים עבודה ממש מצויינת, בעמודים הפרטיים והרשמיים, במתן מידע על השחקנים, ואיני מתכוון להתחרות בזה.

חגיגה תורכית לחגים

שנה טובה! אני כותב עכשיו קישורים לשירים תורכיים, חלקם כבר הופיעו בבלוג, לרגל ראש השנה. אני מרכז אותם כאן.

השיר הראשון: סיבל ג'אן עם "פאדישאה", כלומר הסולטאן, שיר משנת 1997. השיר היה שיר מחאה כנגד גבר שחושב עצמו סולטאן, והפך לשיר מחאה נגד ארדואן.

רק להעתיק את הקישור ולעשות "הדבק" לכתובת האינטרנט.

השיר השני: משנות השבעים המפוארות, להקת "בנות ג'יג'י": או הלב שלי, אתה משוגע.

השיר השלישי, מאותה תקופה: של נילופר, "העולם מסתובב".

השיר הרביעי: איבראהים טאטליסס, נציג מזרח תורכיה, עם "כחול כחול" (מאווי מאווי)

השיר החמישי: אותו טאטליסס, הכורדי מאורפה, עם "טק טק" (לבד, לבד)

השיר השישי: סיבל ג'אן שוב, עם צ'אקמק צ'אקמק (להמשיך, להמשיך)

השיר השביעי: ארקין קוראי, עם הלהיט משנות השבעים "אסטאראבים", שלהקה ישראלית בשם "אורפנד לנד" חידשה אותו.

ולסיום, נבאהאת צ'הרה, שידועה לכל מי שרואה טלנובלות כוואלידה סולטאן או כפירדבס, בלהיט שלה משנות השבעים "בוקלום בוקלום" שמשמעו "הסילסול (או: הפיתול) שלי".

חג שמח! נתראה אחרי החג.

שחקנים ושחקניות תורכיים- 1

שלום,
כמו שהתחייבתי, אני רוצה לפתוח את הרשימה דווקא בשחקנים הוותיקים והמבוגרים ביותר. שימו לב: רוב רובם של השחקנים התורכיים למדו בפקולטות לתיאטרון ולמשחק באוניברסיטאות בתורכיה ומחוצה לה, כלומר בתורכיה בוחרים את השחקנים המקצועניים ביותר לשחק בטלנובלות, כי אל תשכחו, הטלנובלות התורכיות הן חלק מהמראה של המדינה כלפי חוץ.

נתחיל בשחקן יקר, ששיחק בסידרה "הסולטאן", ובפורום הרשמי של הסידרה מצויין כי עברה שנה מאז מותו: טונג'ל קורטיז, המשחק את אבו סעוד אפנדי הקאדי. בנוסף, שיחק קורטיז בסידרה "אזל" ו…. בסרט ישראלי. כן. בשנות השמונים שיחק השחקן היקר והדגול הזה בסרט "חיוך הגדי", שביים שמעון דותן בשנת 1986. קורטיז גם זכה בפרס "דב הזהב" הברלינאי לתפקיד השחקן הטוב ביותר בשל השתתפותו בסרט זה, באותה שנה.
קורטיז נולד ב-1 בפברואר 1936, והיה שחקן ובמאי תיאטרון, סרטים וטלוויזיה תורכי. הוא שיחק בלמעלה משבעים סרטים. הוא היה בן של… מושל מחוז. אביו היה מושל מחוז קוג'אלי, שנמצא בצפון מערב תורכיה. בעיר באהצ'ליק שבאותו מחוז נולד קורטיז.
אימו הייתה מורה ממוצא בוסני, ואביו היה מושל שנדד בין ערים שונות בתורכיה. לכן, קורטיז עצמו למד באיסטנבול, הסמוכה למחוז הולדתו. באוניברסיטת איסטנבול למד קורטיז שפה וספרות אנגלית.
את הקריירה התחיל בגיל 22 בתיאטרון: גם בתורכיה עצמה אך גם בשבדיה ובמערב גרמניה (בזמנו, גרמניה הייתה חצויה בין מזרח למערב). הוא הגיע עם כישורי המשחק שלו עד לתיאטרון הלאומי השייקספירי של פיטר ברוק באנגליה.
בסוף שנות השבעים הוביל קורטיז פרוייקטים בתיאטרון תורכי-גרמני בברליו.
עוד בהיותו בתורכיה, בעת שירותו הצבאי ולימודיו באוניברסיטה, הכיר את הבמאי התורכי המפורסם יילמאז גונאיי, ועשה עימו מספר סרטים. את קריירת המשחק בסרטים התחיל בשנת 1964, בסרט "משרתיו של השטן". בשנת 1970 שיחק בסרטו המפורסם של גונאיי "תקווה", שהביע ביקורת מרומזת על החברה, הכלכלה והפוליטיקה התורכית של אותם ימים. הסרט צונזר בתורכיה, אך הגיע לפסטיבל קאן המפורסם. מאז שיחק קורטיז בהפקות תורכיות ובינלאומיות, ביניהן, כמו שציינתי, סרט ישראלי.
בשנות השבעים והשמונים שיחק בסדרות טלוויזיה במערב גרמניה, ובשנת 2006 שיחק בטלנובלה התורכית הראשונה שלו- האג'י. בהמשך שיחק גם בטלנובלה התורכית "אסי", "אזל" וה"מאה המפוארת" (הלא היא "הסולטאן").
בספטמבר 2013 נפטר קורטיז בגיל 77 לאחר שהחליק בביתו וקיבל מכה בראשו.

צ'טין טקינדור (מככב ב"קאראדאי") נולד ב16 ביולי 1945 בסיוואס שבמרכז תורכיה. הוא שחקן סדרות וסרטי טלוויזיה תורכי מפורסם וותיק.
הוא למד בקונסרבטוריון הלאומי של אנקרה תיאטרון, והופיע לראשונה בשנת 1970 במחזה "מוראד הרביעי". בנוסף הוא משמש ושימש מרצה מקצועי למשחק באוניברסיטאות שונות, ביניהן אוניברסיטת בילקנט שבאנקרה.
הוא המשיך לשחק בתיאטרון ובסרטים, אך את עיקר הקריירה שלו עשה בסדרות טלוויזיה: הסידרה הראשונה ששיחק בה היה "האגא הקטן" בשנת 1983. בשנת 2007 שיחק בטלנובלה "אסי" ובשנת 2012 שיחק בסידרה "קאראדאי".
צ'טין נשוי לשחקנית זרין טקינדור, שמשחקת בקוזיי גוניי וגם שיחקה את מדמואזל ב"אהבה אסורה". יש לשניהם בן, הירה טקינדור, שחקן גם הוא.

נבאהאת צ'הרה- הכוהנת הגדולה של הטלנובלות התורכיות. ילידת 15 במרץ 1944, נולדה בעיר סאמסון שבצפון תורכיה, על חוף הים השחור. מדובר באשת אשכולות: היא דוגמנית, שזכתה בתפקיד מלכת היופי התורכית בשנת 1960. היא זמרת, שהוציאה להיט בשנות השבעים, וגם כמובן שחקנית, שזכורה לנו ממשחקה ב"אהבה אסורה" כפירדבס וב"סולטאן" כוואלידה סולטאן עיישה חפסה. לדעתי, היא ראויה לפוסט נפרד. ועליה אכתוב בפוסט הבא.

הראשון לציון-מוסד בן מאות שנים

שלום וגמר חתימה טובה,

אני רוצה לספר על שני מוסדות יהודיים חשובים, שמקורם עוד בתקופת האימפריה העותמאנית. שני המוסדות מסתנכרנים אחד עם השני, ואני מדבר על מוסד ה"חכם באשי", הרב הספרדי הראשי, ועל מוסד "הראשון לציון", שהוא הרב הספרדי הראשי של ארץ-ישראל.

מדובר במוסדות שקיימים מזה מאות שנים. מוסד ה"חכם באשי" קיים באופן רשמי החל משנת 1835, עת הסדיר אותו הסולטאן מחמוד השני בצו מיוחד, במסגרת הרפורמות הכלליות שערך באימפריה העותמאנית.
מדובר, אם כן, ברב הראשי של הקהילה היהודית באיסטנבול. עוד לפני שהוסדר תפקיד זה על ידי שלטונות האימפריה, הרב הראשי של איסטנבול נחשב למנהיג הקהילה היהודית באימפריה העותמאנית, וזה משמעות התפקיד, "חכם"-רב, "באשי"- ראשי. תפקידו של הרב היה להוות חוט מקשר בין השילטון לבין הקהילה היהודית. הוא העביר הוראות של השילטון ליהודים, ובמקביל ייצג את היהודים מול השילטון. לפני הרפורמות במאה ה-19, שאת רובן עשה מחמוד השני, למירכוז האימפריה, הרבנים הראשיים בכל עיר ועיר ייצגו את היהודים אל מול המושל המקומי, כראשי קהילות.

הקהילה היהודית באיסטנבול, שבראשה עמד ה"חכם באשי", הייתה הפטרונית של הקהילה היהודית בארץ ישראל. אל תשכחו שארץ ישראל כמו שאנו מכירים אותה כיום לא הייתה יחידה שילטונית אחידה באימפריה. בפועל היא הייתה מחולקת למחוזות. לעתים נכללה ירושלים באותו מחוז עם ביירות, עם דמשק ולעתים נחשבה כמחוז עצמאי.

הרב הראשי של העדה הספרדית בירושלים, (העיר הקדושה ביותר ליהדות שהייתה העיר המאוכלסת ביותר ביהודים במרחב ארץ ישראל) שנחשבה לעדה הגדולה והמובילה ביותר בקרב היהודים בתקופה העות'מאנית, נקרא "הראשון לציון" (מושג שנלקח מהפסוק מספר ישעיהו, "ראשון לציון הנה הנם" ומתייחס לארץ ישראל בלבד) כשמשנת 1841 הוא נקרא גם "החכם באשי", שהוא הרב הראשי לירושלים. אך כאמור, עד תום התקופה העותמאנית, הקהילה היהודית באיסטנבול הייתה פטרוניתה של הקהילה היהודית בירושלים בראשות ה"חכם באשי".

הכינוי והתואר "הראשון לציון" השתרש והתקבע עוד במאה ה-17, כשה"ראשון לציון" הראשון היה הרב משה גלנטי, ראש רבני ירושלים בשנת 1665. עד 1953 הדומיננטיות בתפקיד זה, של הרב הספרדי הראשי לירושלים, הייתה של רבנים ממוצא ספרדי טהור, או ילידי תורכיה וארצות הבלקן. ה"ראשון לציון" האחרון שניתן להגדירו כספרדי היה הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שנפטר בשנת 1953.

בתקופה העותמאנית בייחוד, נודעו שושלות שלמות של רבנים ספרדיים כנושאים בתפקיד הזה, מתוך עמידתן בראש הקהילה הספרדית בירושלים. המשפחות הדומיננטיות הספרדיות ביישוב היהודי הישן, שמתוכן יצאו כמה ראשונים לציון, בסדר שושלתי לא רציף, היו משפחות אלגאזי, מיוחס, פאניז'יל, אלישר ונבון.
לעתים נדירות כיהנו בתפקיד הראשון לציון רבנים שמוצאם מן המגרב, שהיו ראשי "עדת המערביים".

הכל השתנה עם תחילת השילטון הבריטי, עת הפכה ארץ ישראל ליחידה ניהולית אחת. בשנת 1921 נקבעה "הרבנות הראשית לישראל", ולצד הראשון לציון, שעתה היה לרב הספרדי הראשי של כל ארץ ישראל, נקבע גם רב אשכנזי ראשי.

השפעת העליות השונות לארץ ישראל נתנה את אותותיה: החל משנות העשרים של המאה העשרים חל פיחות הדרגתי במעמד העדה הספרדית השלטת בקרב יהודי ארץ ישראל, כשהדומיננטיות נטתה לצד האשכנזי. כמו כן, בייחוד עם קום מדינת ישראל, התחולל תהליך של "קיבוץ גלויות", שעורר עוד פיחות במעמד יהודי תורכיה והבלקן והס"טים בקרב הקהילה היהודית ספרדית בארץ ישראל. עליות מעיראק, איראן וצפון אפריקה
שינו את המאזן בקרב עדות ספרד והמזרח.

החל משנת 1955 החלו להתמנות לרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל, כלומר "הראשון לציון", רבנים שהם או אבותיהם נולדו בבגדאד: הרבנים יצחק ניסים, עובדיה יוסף ומרדכי אליהו, זכר צדיקים לברכה.

תפקיד "הראשון לציון" נשא עוד מהמאה ה-17 יוקרה רבה, גם של ראש קהילה וגם של מייצג מול השילטון. לכן רבו המאבקים הפוליטיים, גם בין אישים וגם בין שושלות, על התפקיד מזה מאות שנים. גם היום אנו רואים מאבקים פוליטיים קשים מאוד על תפקיד זה, ועל תפקיד הרב הראשי לישראל בכלל- וזה מעיד דווקא על עוצמתו ויוקרתו של התפקיד. גם היום אנו רואים שושלות בתפקיד זה, כי הרבנים הראשיים של ימינו, האשכנזי והספרדי, הם בניהם של רבנים גדולים שכיהנו בתפקיד זה בעבר.

מפלגת ש"ס, למי שלא יודע, קמה בין היתר כתוצאה ממאבקים אלה. בשנת 1983 הוחלט לא להאריך את כהונת הראשון לציון דאז מזה עשר שנים, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שנפטר לפני שנה ועוד יומיים היה אמור להיות בן 94 (נולד יום לאחר יום הכיפורים). איך לא האריכו את כהונתו? קצבו את כהונת הרבנים הראשיים לעשר שנים בלבד, כשעד אז היא לא הייתה מוגבלת. כתוצאה מכך, הרב, שהצטיין רבות בתפקידו, נעלב מכך מאוד. על פניו הועדף הרב מרדכי אליהו זצ"ל, מועמד הציונות הדתית.

באותו זמן, פעילים חרדים ספרדים, שהרגישו כי ילדיהם מקופחים במוסדות החינוך האשכנזים, החליטו לעשות מעשה ולהקים מפלגה חרדית ספרדית חדשה- כשעד אז החרדים הספרדים הצביעו ל"אגודת ישראל" האשכנזית. הפעילים פנו אל הרב המנוח, וביקשו ממנו להיות אחד מראשי התנועה. הרב הסכים מיד כי רצה לנקום את קיפוחו, ועם הזמן הפך למנהיגה הרוחני של ש"ס (ראשי תיבות של ספרדים שומרי תורה) וכל השאר היסטוריה.

לפני כשנה התקבל חוק לפיו למדינת ישראל יהיה רב אחד, שיכהן עשר שנים, פעם אשכנזי ופעם ספרדי. אם יווצר מצב כזה, מדובר במהלך חסר תקדים, כי אז בפעם הראשונה מזה מאות שנים לא יהיה "ראשון לציון" לארץ ישראל, גם אם מדובר במצב זמני של עשר שנים. כל זאת אלא אם כן יחליטו להעניק את התואר לרב הספרדי של ירושלים, שאמור להתמנות בקרוב, אם ייבחר רב ראשי אחד אשכנזי לישראל עוד תשע שנים.

ה"ראשון לציון" לובש לפי המסורת הספרדית גלימה כחולה כהה, שמקושטת מלפנים ובצווארון בעלי זית ופרחים בצבע זהב או כסף. על ראשו של "הראשון לציון" מונחת מגבעת כחולה עם פס לבן עליה. את בגדי "הראשון לציון" תופרים לפי המסורת בקהילה היהודית בתורכיה, הפטרונית לשעבר של הקהילה הספרדית בארץ ישראל.

לסיכום, ה"חכם באשי" הוא כינוי לרב של קהילות יהודיות באימפריה העותמאנית, כינוי זה ניתן בייחוד לרב הראשי של איסטנבול, שנחשב, לא רשמית והחל מהמאה ה-19 רשמית, לרב הראשי של האימפריה העות'מאנית כולה. כיום ה"חכם באשי" מתייחס לתוארו של הרב הספרדי הראשי של יהודי תורכיה, הרב יצחק חליווה.

"הראשון לציון", תואר וכינוי שקיים החל מהמאה ה-17 ששריר וקיים גם כיום, הוא הרב הספרדי הראשי של ירושלים בימי האימפריה העות'מאנית, והחל משנת 1921 של ארץ ישראל כולה.

שחקנים תורכיים- משפחת קורל והסולטאן

שלום,

אחרי הצום, אני רוצה לחלוק מידע מעניין לגבי "המשפחה המלכותית" של הטלנובלות התורכיות ותעשיית הקולנוע התורכית- משפחת קורל, אליה משתייכים ברגוזאר קוראל, כוכבת "קאראדאיי", ובחיר ליבה האליט ארגנץ', הלא הוא הסולטאן סולימאן המפואר בסידרה "המאה המפוארת", שנודעת בישראל בשם "הסולטאן".

אביה של ברגוזאר קורל היה השחקן והבמאי טאנז'ו קורל, שהלך לעולמו מסרטן בשנת 2005 והוא כמעט בן 61. הוא למד בתיכון בגאלאטאסראי, ולאחר מכן הלך ללמוד במה שהייתה אוניברסיטת גרנובל בצרפת. הוא החל לשחק בגיל 22, בסרט התורכי "אשקייה" (בנדיט), ומאז לא חדל לשחק בסרטים תורכיים בשנות השישים והשבעים בעיקר. בשנות התשעים החל לביים סרטים. הוא היה נשוי לשחקנית-דוגמנית חולייה דארג'אן ולהם היו שתי בנות: ברגוזאר וזיינפ.
חולייה דרג'אן, אישתו, נולדה בשנת 1951 והיא עודנה שחקנית תורכייה. היא הייתה במקור דוגמנית, שבגיל 16 התחרתה על הופעה בשער המגזין התורכי "סס". היא הפכה גם לשחקנית, ושיחקה בסרטים בעיקר בשנות השישים והשבעים, ביניהם סרטים שהופיע בהם גם בעלה (היא הכירה אותו על הסט של אחד הסרטים). בשנות האלפיים שיחקה ועודנה משחקת בטלנובלות תורכיות. היא צעירה מבעלה בשבע שנים, ויש להם שתי בנות: זיינפ, ילידת 1977, וברגוזאר, ילידת 1982.

ברגוזאר קורל, ילידת 27 באוגוסט 1982, גדלה בעיירה אולוס באיזור בשיקטאש שבאיסטנבול. היא למדה בקונסרבטוריון ובמחלקה לתיאטרון באוניברסיטת מימאר סינאן (מוסד ידוע לאומנויות בתורכיה, שקרוי על של הארכיטקט של הסולטאן סולימאן המפואר). את הופעת הבכורה שלה כשחקנית עשתה בסידרה "עמק הזאבים: עיראק", ולאחר מכן שיחקה בסידרה "אלף לילה ולילה" את שהרזאד, גיבורת הסיפור. על הסט היא פגשה את בעלה ששיחק איתה, השחקן האליט ארגנץ', והם התחתנו בשנת 2009.
לאחר שנה, בפברואר 2010, נולד בנם המשותף, עלי. היא שיחקה גם בהופעה חד פעמית בסידרה "הסולטאן" לצד בעלה. הסידרה שפירסמה ושידכה בין שניהם, "אלף לילה ולילה", פופולרית בייחוד בעולם הערבי.

ברגוזאר כיכבה גם כדוגמנית בפרסומות שונות בתורכיה, כמו פרסומת לחברת "פאנטן" בשנה שעברה.

האליט ארגנץ', בעלה, הוא יליד 1970, בן 44. היא צעירה ממנו ב-12 שנים.
גם האליט, שהוריו ממוצא אלבני, הוא בן של שחקן: אביו הוא השחקן סאיט ארגנץ'. הוא למד בבית ספר תיכון בבשיקטאש באיסטנבול, ומשם המשיך לאוניברסיטה הטכנית של איסטנבול על מנת ללמוד הנדסה ימית, אך עזב לאחר שנה. הוא נרשם במקום זה לאוניברסיטת מימאר סינאן ללמוד אופרה. שימש כזמר רקע וכרקדן עבור הזמרת המפורסמת אג'דה פקאן בזמן לימודיו.
החל משנת 1996 הוא שיחק במחזות זמר שונים בתורכיה והחל להופיע בסדרות טלוויזיה. משם המשיך לניו יורק לשחק במחזות זמר, ומכאן האנגלית המצויינת שלו.

הוא המשיך לשחק בסרטים ובסדרות תורכיות, ותופתעו או לא, הוא שיחק שליטים: את הבוס בסידרה "אלף לילה ולילה", ששודרה בין 2006 ל-2007, את מוסטפא כמאל אתאתורכ בסרט שנעשה אודותיו, וכמובן את הסולטאן סולימאן המפואר בסידרה "המאה המפוארת", התפקיד שהפך אותו למפורסם ביותר בכל העולם.

לפני שנישא לברגוזאר בשנת 2009, היה האליט נשוי בנישואים כושלים שנמשכו שנה לשחקנית התורכייה גיזם סויסאלדי.

המאוכזבים- הנסיכים שלא הגיעו לשילטון באימפריה העות'מאנית

מלכת בריטניה, אליזבת השנייה, היא כיום בת 94. לאחרונה, נפוצו ידיעות על כך שהיא אמרה, שאם היא תגיע לגיל 95 היא תעביר את סמכויות המלוכה לבנה, יורש העצר הנסיך צ'ארלס, ובכך הוא יהפוך לנסיך-העוצר (באנגלית: ריג'נט), שמשמעות תפקידו היא הנסיך שנושא את כל סמכויותיו של המלך, מבלי להיות מלך. כלומר, המלכה אליזבת מוכנה לתת לבנה כל דבר מלבד המלכות עצמה כל עוד היא בחיים. לגבי צ'ארלס עצמו, ישנן ספקולציות כי לאחר מות המלכה לא הוא יהיה זה שיירש לבסוף את כס המלוכה בתור מלך, ליתר דיוק המלך צ'ארלס השלישי, בין היתר בגלל שהוא סובל מפופולריות נמוכה בקרב העם, ועוד יותר אישתו, קמילה, כיום הדוכסית מקורנוול, שצפויה להפוך למלכה לצידו, וכן בשל היותו נשוי בפעם השנייה וכן בשל שאלת המוכנות והכשירות של צ'ארלס עצמו להיות מלך חזק ומשפיע-למרות שהוא כבר עשרות שנים מתכונן להיות מלך. אם צ'ארלס יוותר או ישוכנע לוותר על המלוכה (למגינת-לבה הגדולה של קמילה), יתמנה בנם של הנסיכים צ'ארלס ודיאנה המנוחה, הנסיך ויליאם, למלך ויליאם החמישי ואישתו קייט למלכה לצידו. היות ובבריטניה המסורת היא חזקה מכל, ולפי המסורת והחוק המלוכה עוברת מהמלך או המלכה עם מותם או התפטרותם אל הבן או הבת יורשי העצר, הסיכוי לתרחיש כזה הוא נמוך מאוד, מה גם שצ'ארלס חיכה עשרות שנים בתור יורש עצר כדי להיות מלך. בשנה הבאה, 2018, צ'ארלס יהיה בן 70, וסבא לשלושה נכדים. המקרה הקודם שבו חיכה נסיך יורש עצר כל כך הרבה שנים להחליף את המלכה (או המלך) הוא של המלך אדוארד השביעי, שהיה יורש העצר הנסיך אדוארד עד למות אימו, המלכה ויקטוריה בשנת 1901 בגיל 101. המלך אדוארד, שהוכתר בגיל 73 למלך, מלך במשך 9 שנים על בריטניה.
בריטניה עד היום מתחבטת בספקולציות לגבי מי עדיף, מי נכון להיות, ומי יהיה המלך הבא: צ'ארלס השלישי או ויליאם החמישי? כמובן, לאפשרות הראשונה, הטבעית והחוקית, יש הסיכוי הרב ביותר.
אם התסריט הקשה לחיזוי והקלוש מאוד בסיכוייו של ויתור הנסיך צ'ארלס על הכתר יתגשם, הוא ייכנס להיסטוריה בתור נסיך מאוכזב, שהיה פוטנציאל ממשי ויורש העצר החוקי למלוכה, וחיכה עשרות שנים למלוך, אך לא הגיע לכס המלכות.

ועכשיו, ננוע אחורה בזמן, אל זמנים אחרים ואל איזור אחר….

בתולדות האימפריה העות'מאנית, היו נסיכים שהיוו פוטנציאל לסולטאנות, אך לא זכו לשבת על כס הסולטאן. ידוע המקרה של הנסיך מוסטפא, בנו בכורו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהיווה פוטנציאל גדול מאוד להיות סולטאן מצוין, אך הוצא להורג בשנת 1553 בגיל 38 בהוראת אביו, שחשש כי הנסיך מתכנן נגדו מרד. פשעו הגדול של מוסטפא היה שהוא היה בנו של סולימאן ואישתו הראשונה (ליתר דיוק: השפחה המועדפת עליו) מאהידווראן, ולא בנה של אישתו השנייה (למעשה: אישתו החוקית הראשונה) והעוד יותר מועדפת והמשפיעה של סולימאן, הורם סולטאן, הלא היא רוקסלאנה. רוקסלאנה הסיתה, למעשה, את הסולטאן סולימאן כנגד בנו הבכור. קורבן שני של סולימאן היה הנסיך ביאזיד, נסיך מצוין ובנם של סולימאן והורם, (1525-1561), שהוצא להורג על ידי אביו בהשפעתו של אחיו הנסיך סלים, שהפך לאחר מות סולימאן לסולטאן סלים השני.

הנסיך השלישי, והאלמוני ביותר, הוא עובייס פאשה. מדובר באחיו למחצה הלא לגיטימי של סולימאן המפואר. עובייס היה בנו של סלים הקשוח, אביו של סולימאן, ואימו הייתה נערה בהרמון שנודעה בהתנהגותה הלא מוסרית. היא הורחקה מההרמון בעודה בהריון, ולפי המסורת שידכו אותה לביי מכובד. לכן עובייס נולד לאב חורג, מה שפסל אותו מלהתמודד על הכתר מול אחיו. סולימאן דאג להרחיקו מענייני האימפריה, אך כפי שראינו בפרקים ספורים נתקל בו או פגש אותו לשם ייעוץ מדי פעם. בשנת 1535, לאחר נפילת בגדאד, מונה לביילרביי, מושל המרחב, של בגדאד. לאחר עשר שנים יצר במסע צבאי לכיבוש העיר תעיז, כיום בתימן. הוא נהרג לאחר שנתיים, ב-1547, בעת מרד שהתחולל בתעיז.

הנסיך הרביעי והמפורסם ביותר, הוא ג'ם סולטאן, בנו של מהמט השני, שנודע בתואר "מהמט הכובש". הוא התחרה עם אחיו הצעיר ממנו, ביאזיד השני, על הסולטאנות לאחר מותו של מהמט בשלישי במאי 1481. ביאזיד היה מושל אמסיה, ונהנה מתמיכתם של היניצ'רים (מזכיר מישהו?). ג'ם היה מושל קוניה וקאראמאן, ונהנה מתמיכת הווזיר הגדול, מהמט פאשה, שמוצאו היה גם מקאראמאן. מהמט פאשה עשה מעשה, ניצל את היות הפרובינציות שמשל בהן ג'ם קרובות לבירה יותר מאמסיה, והכריז עליו כעל הסולטאן, בטענה כי כך רצה הסולטאן מהמט המנוח. בתגובה, היניצ'רים החלו להתפרע, פלשו לתוך איסטנבול והרגו בלינץ' את הווזיר הגדול. הווזיר הגדול הקודם, אסחאק פשאה, ניצל את הוואקום, לקח יוזמה והכריז על בנו של ביאזיד, קורקוט בן ה-11 ששהה בבירה, כעוצר, כלומר הסולטאן בפועל. לאחר מכן הגיע ביאזיד לאיסטנבול והוכתר לסולטאן ביאזיד השני ב21 במאי 1481. ג'ם סירב לקבל זאת, והכריז על מלחמת אחים. כוחותיו כבשו את העיר אינגול, והוא הכריז על עצמו כסולטאן אנטוליה, בעוד שלאחיו הציע להישאר סולטאן רומליה, כלומר סולטאן של שטחיה האירופיים של האימפריה. את בירתו קבע בבורסה, בירת האמירות העותמאנית לשעבר. ביאזיד דחה את הצעתו, ויחד עם היניצ'רים צעד לעבר בורסה. היא נפלה בידיו, וג'ם הובס סופית בקרב ליד העיר ינישהיר. הוא ומשפחתו נמלטו לקהיר, שהייתה תחת שליטת הממלוכים. בשנת 1482 פתח בקמפיין חדש, ניסה לכבוש את קוניה אך כוחותיו הובסו והוא נסוג לאנקרה. אז הציע לו אחיו מיליון אקצ'ה כדי שיוותר על הכתר, אך ג'ם דחה את הצעתו.
ג'ם נמלט לאיזור טירת בודרום, שלא הייתה תחת שליטת העותמאנים בזמנו. מפקד הטירה הספרדי העניק לו מקלט, והוא עבר לרודוס. כל זאת בתנאי שימשיך לפעול למען הדחת אחיו. ביאזיד, כמו כן חתם ג'ם על הסכם אחווה בין האימפריה העותמאנית לנצרות. בתגובה, שיחד את "מסדר אבירי ג'ון הקדוש", שג'ם היה באחריותם, לאסור את ג'ם. הוא נאסר, והועבר לטירה בצרפת. בשנת 1489 עבר ג'ם להשגחתו של האפיפיור, אינוקנטיוס השמיני. גם את האפיפיור שיחד ביאזיד, על מנת שלא ישתמש בג'ם למסע צבאי נגד האימפריה העותמאנית. אינוקנטיוס ניסה להמיר את דתו של ג'ם לנצרות, ללא הצלחה. בסופו של דבר מת ג'ם בשנת 1495, בעת שנלחם יחד עם כוחות האפיפיור בנאפולי, שהייתה תחת שליטת המלך שארל השמיני הצרפתי. בן 35 היה במותו. בכך בא לקיצו ה"סדין האדום" שבו השתמשו הנוצרים כנגד האימפריה המוסלמית. ביאזיד הכריז על 3 ימי אבל באימפריה העותמאנית לזכרו של אחיו.
רק לאחר 4 שנים הועברה גופתו של ג'ם לשטחי האימפריה, שם נקבר בבורסה בטקס מוסלמי, היות והאפיפיור סירב לקבור אותו בטקס מוסלמי. גם לשם כך שילם ביאזיד שוחד.

הנסיך יחיא הנוצרי (1585-1649) היה בנו השלישי של הסולטאן מהמט השלישי מהמט היה נינו של סולימאן המפואר ובנו של הסולטאן מוראד השלישי. אימו הייתה נסיכה משושלת ביזנטית ששלטה בעבר הרחוק בטרבזונד, כיום בתורכיה. היא פחדה שאחיו הצעיר שעלה לשילטון, הסולטאן אהמט הראשון, ינהג לפי מסורת אביו מהמט השלישי, שהרג יותר משלושים מאחיו, ולכן הכניסה אותו למנזר נוצרי, שם הוטבל לנצרות האורתודוכסית, דתה המקורית של אימו.

יחיא הרגיש מקופח היות והוא היה אחיו הגדול של מי שהתמנה לבסוף לסולטאנות-הסולטאן אהמט הראשון, וטען כי לפי חוקים של הורשת שילטון בממלכה נורמלית, הוא היה צריך להיות הסולטאן, היות ושני אחיו הבוגרים מתו. אך כידוע, המנהג העותמאני היה לפי "המנצח לוקח הכל"- הסולטאן יהיה זה שניצח את כל אחיו בקרבות על הירושה, ואף הרג אותם, בלי קשר לגילו ולמי שנולד לפניו או אחריו. לכן, יחיא הסתובב באירופה הנוצרית במטרה להציע לממלכות היבשת הנוצריות לשתף עימו פעולה כדי להדיח את אחיו, והבטיח כי אם ינצח הוא יהיה עושה דברן. הוא גם הסתובב בין מנהיגי דת נוצרים ברחבי האימפריה העותמאנית והציע להם למרוד, ובתמורה דת האימפריה העותמאנית תיהפך לנצרות במקום אסלאם. בשנות העשרים של המאה ה-17 הוביל התקפה ימית כושלת של 130 ספינות רוסיות ואוקראיניות על איסטנבול.
בשנת 1649 נהרג במונטנגרו העותמאנית בעת שניסה ליזום מרד נוסף נגד אחיו.

עקב מעשיו של יחיא ועקב הטבח שחולל אביו של יחיא, מהמט השלישי, ביותר משלושים אחיו, הוחלט באימפריה העותמאנית, כתחליף למסורת "המנצח לוקח הכל", לכונן את מוסד ה"קאפס", ה"כלוב", האגף הידוע בהרמון של ארמון טופקאפי, שם הושמו בהסגר האחים הטוענים לכתר הסולטאן, במקום שיהרגו אותם.

הנוסע הוירטואלי: עצות מועילות איפה לטייל

במסגרת המסע הוירטואלי, שחבל שהוא רק וירטואלי, אני כל הזמן נחשף לחומר באינטרנט ובסוכנויות נסיעות על מסעות וטיולים כלשהם שעורכים תיירים, בייחוד מישראל. נכון, שאני לא מקור מוסמך ומנוסה כלל ועיקר לתת עצות כאלה, אבל רציתי לתת לכם את העצה הטובה ביותר: תטיילו במדינות פופולריות, אבל ביעדים לא פופולריים. מה הכוונה?

כוונתי היא שאני מעריך אנשים שיודעים לטייל לא רק בשביל לשכב בטן-גב באיזשהו בית מלון או בלונדון, בברלין, באנטליה, בבודרום, בבורגס או ברודוס, אלא באנשים שממצים את הטיול שלהם ומבקרים ביעדים שהם לא מתויירים כל כך על ידי מיליונים. למה אני מתכוון?

כשעורכים טיול, היעדים מתחלקים בדרך כלל לשני סוגים: יעדים מתויירים, כמו לונדון, ניו יורק, פריז או ברלין ואפילו איסטנבול ורומא. אפשר לראות בהם אלפים על אלפים של תיירים. אפילו האיים בדרום תאילנד נחשבים כאלה. במקומות כאלה ישנם נופים יפים וידועים, תחבורה ציבורית נוחה, שלא נצטרך-שירותי בריאות (אולי תאילנד יוצאת דופן…), ומקומות היסטוריים לרוב. ערים באירופה ידועים במוזיאונים שלהם ובמלונות המשובחים, בכיכרות ובמסעדות. בקיצור, אחלה יעדים לטיולים מאורגנים.

אבל הייתי ממליץ קצת "לצאת מהקופסה"- ואלה האנשים שאני מעריך, שחושבים מחוץ לקופסה. הם מבקרים בסוג השני של היעדים, אלה שפחות מתויירים. אפילו כאלה שכף רגלו של תייר לא ממהרת לדרוך בהם. אנגליה קיימת גם מדרום ובעיקר מצפון ללונדון. החופים הבריטיים ידועים בפראיות ובקסם שלהם. צ'כיה קיימת גם מחוץ לפראג. הונגריה היא לא רק בודפשט. מחוץ לברלין יש המון מה לראות, גם במקדוניה ובבולגריה יש מקומות מעניינים מחוץ לסופיה או לבורגס. ולחוות בגרמניה ואפילו בהודו, ישנם איזורים במזרח הודו שלא תמצאו שם "גסט האוסים" עם כתובות בעברית. אלה הם המקומות המעניינים, המסתוריים ומרובי הנופים שיד אדם לא מיהרה לגעת בהם. איי האוקיינוס השקט הם דוגמה מצויינת לכך. קפריסין התורכית היא גם דוגמה טובה. התורכים בקפריסין, אגב, לא ממהרים לשנוא ישראלים. ותורכיה? ממערב לאיסטנבול יש איזור מיוער, עד אדירנה, עם כפרים יפהפיים. ישנם כפרים קטנים ועיירות קטנות מאוד מעניינות עוד יותר מערי הבירה.
בתורכיה עצמה, ככל שזזים מזרחה הרכב האוכלוסייה והנוף משתנה, מה שהופך את הדבר למאוד מעניין. באיטליה יש איים קטנים ועיירות קטנות שמאוד מומלץ לבקר בהם-ואכן הייתי שם.
נכון, אומרים "נאה דורש ונאה מקיים", אך לי קשה לקיים מסיבות שאינן תלויות בי. אבל כששומעים סיפורים מאחרים מגיעים מהר מאוד למסקנה זו. לא לחשוב כמו תייר ישראלי ממוצע, אלא כאדם שאוהב באמת לטייל ולא רק לרבוץ בבתי מלון סביב הבריכה או עם "הכל כלול".

הנוסע הוירטואלי: העיר הגדולה והחוף.

שלום לכולם,

נחתתי בשדה התעופה של העיר הגדולה ביותר בניו זילנד, שמונה כמיליון וחצי איש, אוקלנד. קבלת הפנים הייתה מאירת פנים מצד אחד, ומצד שני קשה: הם השאירו אותי עם גופייה ומכנסיים קצרים וגרביים. כמעט לא ניתן להכניס לכאן כלום מבחוץ. בגלל זה הגעתי עם לא הרבה ציוד בתרמיל. האווירה האקולוגית והצמחים הירוקים שורים כאן בכל. לאחר שהמרתי את הדולרים האמריקניים שברשותי בדולרים ניו זילנדיים, אני עולה על אוטובוס, שנוסע כשלושת רבעי שעה משדה התעופה, שנמצא בפאתי העיר, לכיוון העיר הגדולה, שנראית כמו עיר מערבית לכל דבר ועניין, ואני לא רוצה להסתבך עם המסעדות המקומיות בשלב ראשון לכן כמו כל טייל תמים ומתחיל נכנס למקדונלד'ס, מה שהכי בטוח. עכשיו ערב, והמגדל שנמצא קרוב אליי, ה"סקיי טאואר" (מגדל השמים) המפורסם זוהר בכל הדרו. הדבר הראשון שאעשה בשעת ערב זו לאחר הארוחה המשביעה היא לא לחפש מלון או אכסנייה, אלא לחפש… מכונית לרכישה. ועכשיו. אני מכוון את הטלפון הלווייני שלי בהתאם לאיזור, ועוצר ליד דוכן עיתונים שנמצא סמוך למקדונלס. אני קונה את כל העיתונים עם כל לוחות המודעות. עכשיו… למה מכונית, במדינה זרה, כדבר ראשון, שם כולם נוסעים בצד שמאל?
התשובה היא ברורה: מחירי התחבורה הציבורית יקרים, ואוטובוסים או רכבות ובטח מונית לא ייקחו אותי ליעדים שסימנתי. השכרת רכב היא יקרה מדי ואני לא רוצה להסתבך עם בעלי סוכנויות ההשכרה. לכן על הראסי ועל העיני אני אחפש מכונית. כשבעל דוכן העיתונים, שעמד לסגור או טו טו, שאל אותי מה פתאום אני מתעניין בעיתונות ניו זילנדית כי כמעט אין כאן מה לחדש, אמרתי לו שאני מחפש מכונית. אז הוא אמר לי: "איפה נוהגים אצלכם, בצד ימין או שמאל של הכביש?" אמרתי לו בסרקזם: "בצד ימין. מה לעשות, הבריטים היו אצלנו זמן קצר מדי".
אז הוא פתאום אמר לי: "יש לי חבר, ג'רמי, יש לו פורד פוקוס מודל 1998, שמיוצרת כאן על ידי פורד
שיש להם מפעל כאן ומותאמת לכבישים שלנו". אמרתי לו: "בסדר, תקרא לחבר שלך שקוראים לו ג'רמי". הודיתי לבארני המוכר. ובינתיים הוא הציע לי פחית קולה וכמובן קניתי ממנו את זה.
עכשיו, אני כולי עייף ויושב על כיסא ליד דוכן עיתונים ומחכה לג'רמי המשיח. תוך חצי שעה הוא מגיע. כמו כל ישראלי טוב אני מתמקח איתו, וקונה את הרכב, שג'רמי הסביר לי שלפי המחירון הבריטי (משם הוא בא במקור) עולה 330 פאונד, כלומר אלפיים שקל, כלומר 655 דולר ניו זילנדי. ממש זול לעומת ישראל. אני משלם לו בשמחה והולך לדרכי עם הרכב בעל ההילוכים הידניים וההגה בצד שמאל. מעניין! הסתבר לי שאוטו כזה של פורד החל להיות מיוצר בשנת 1998 בכלל, וזה אחד הדגמים הראשונים שהופיעו בניו זילנד. הוא נוסע, דלק מלא, ואני עובר עם המכונית ליד החוף. כדי לחסוך כסף, אני מוותר על מלון, ועושה מעשה שאני לא ממליץ לאף אחד ולא רוצה שאף אחד יעשה, היות והפיקוח המשטרתי בניו זילנד בנושא זה הדוק: הולך לישון באוטו כשעייף זו מילה עדינה למצב שלי. אני מגיע לחניון ליד החוף, תופס מקום במושב האחורי הקטן לאיש גדל מימדים כמוני, מטה עצמי למטה מהמושב כדי ששוטרים לא יחשבו שאני הומלס בטעות,
ונרדם. השינה נמשכת 10 שעות, ואני, שנמצא ליד החוף, חולם על חוף אחר, זה של סרט הפולחן "החוף", שיצא לקולנוע שנה וחצי לאחר שהאוטו הזה יוצר. על כך אספר בפוסט הבא.

הנוסע הוירטואלי: משנים מסלול לתורכיה

אני נמצא בתוך הפורד פוקוס הישנה שלי, משנת 1998. ליד המפרץ באוקלנד, העיר הכי גדולה בניו-זילנד. לפתע אני שומע נקישה על החלון. אני רואה להפתעתי בחורה ג'ינג'ית, לא רזה מדי ולא שמנה מדי, שנוקשת שוב ושוב על החלון של האוטו. אני אומר לעצמי "איזו הפתעה", פותח את דלת האוטו ומבין שהבחורה, שרה ג'יין שמה, בת גילי אך צעירה ממני בחמישה חודשים (נולדה בראשית יולי), חשבה שאני הומלס או שאני במצוקה. אני פותח את ערכת הקפה שלי ומציע לשנינו קפה. היא מספרת לי שהיא עיתונאית ניו-זילנדית, שעובדת עבור רשת שידור בריטית בניו-זילנד. היא אומרת לי שממש אין כאן הרבה חדשות לספר עליהן. אני מספר לה על הקשר התורכי שלי ואז היא אומרת: "לכתוב יומן מסע על ניו זילנד? זה ישעמם את הקוראים שלך. תקשיב. אני גם מחפשת מקום מעניין להיות בו ואולי הרשת שאני שייכת אליה תסכים שאני אשב מטעמה שם. ניו-זילנד היא ארץ עם נופים מדהימים, הכל כאן הרים וירוק ועוד ירוק וגם כחול מרוב ים שיש כאן. אבל הפוליטיקה משעממת, כל היום עניינים שבין הילידים המאורים ללבנים, ראש ממשלה שמרן שנבחר שוב ושוב, והרבה פרות (בניגוד לאגדה שניו זילנד מזוהה עם כבשים) ואולי גם כבשים. אני ממליצה לך לכתוב על מה שאתה טוב בו- תורכיה והמרחב שסביבה. השטחים שהיו שייכים לעות'מאנים פעם. הרי חיילי המדינה שלי, ניו זילנדים ואוסטרלים, נהרגו בהמונים במהלך קרב גליפולי בשנת 1915, בזמן שעזרו לבריטים. ניו זילנד יהיה מקום נחמד לשוב אליו, אבל אחרי מסע רציני במקומות שאתה מבין בהם". "טוב", אני אומר, "נעשה כך: אני אתקשר לחברות התעופה ואתאם חזרה לאיסטנבול, שם יהיה בסיס היציאה שלי. אבל בתנאי אחד: שאת באה איתי. אני לא אעשה זאת לבד. ועוד משהו. אני חייב מקום לישון בו כמו בן אדם". שרה ג'יין מסכימה לצאת למסע וגם שאבוא לביתו של אחיה, פיטר, אשן קצת ואעשה את כל הסידורים.
שרה ג'יין היא בחורה שנראית טוב, אנרגטית, מצחיקה ומאוד נחמדה. וכמו כל הג'ינג'ים, חמת מזג. היא מוצאת חן בעיניי, אבל שוב, אני נתקל ב"תסמונת הידיד". אנחנו רק ידידים. זהו. יש דבר כזה שנקרא ידידות ויש דבר שנקרא זוגיות, למרות שאני טוען שזוגיות טובה צריכה להסתמך על חברות טובה. אין כאן הרבה רגשות משום צד, ואני ממש לא בעד התבוללות, אבל היא ממש נחמדה. ומסתורית קצת. אז אני אומר, נכיר אחד את השנייה במהלך המסע יותר טוב. ומה שייצא יצא. העיקר שיהיה איתי בן אדם להעביר איתו את הזמן ולא לבהות בקירות כמו איזה תמהוני בודד.

אני נזכר בסידרה "הסולטאן", שם המשרת של הסולטאן לעתיד, הנסיך סלים, לקח את העניין מאוד רחוק. אותו גזאנפר אגא האידיוט היה מוכן לסרס את עצמו כדי להיות בקירבתה של האדונית שלו, נורבאנו סולטאן, אישתו של סלים הנסיך. סלים רצה להעיף את גזאנפר מהסביבה שלו, ונורבאנו רצתה אותו כמשרת נאמן שיעשה את דבריה. לכן היא גרמה לו לחשוב שהוא מוצא חן בעיניה ובכך לעבור סירוס. למה סירוס? רק סריסים היו יכולים לשרת את גברות ההרמון העות'מאני. מטעמים מובנים. ובכן, זה ממש לא אני, אבל שוב, מה אכפת לי? זה כמו בוז'י הרצוג וציפי. אני גם מסכם איתה שבתורכיה נשכור גם פורד פוקוס, חדשה יותר, ונעשה רוטציה בתפקיד הנהג שאוחז בהגה.
אנחנו נוסעים לפרבר של אוקלנד, שם גר אחיה של המנומשת, איזור מנומנם ובו בתים חד קומתיים וכמובן המון ירוק. אני ישן שם במשך 12 שעות ואחר כך מתקשר לעשות סידורים עם חברות התעופה, ולהזמין גם כרטיסים לשרה ג'יין.
אני תורם את הפורד פוקוס לפיטר (אולי כתודה על כך שאחותו מצטרפת אליי, למרות שאני מכיר הרבה שהיו מוכנות להצטרף אליי למסע כזה), עד שנחזור לניו זילנד ונטייל בה. אנחנו עולים על המטוס לשנגחאי, ומשם תורכיש איירליינס לאיסטנבול. ואני אומר לשרה ג'יין להשליך את הווקמן המגוחך שהיא מסתובבת איתו, ושבו קסטה של להקת "אואזיס". היא אומרת שבווקמן הזה היא משתמשת לריצות על החוף כמעט מזה עשרים שנה, ושהוא מתפקד מעולה. מישהו עלול להיבהל בבידוק הביטחוני.
מאיסטנבול אנחנו מתכננים בשלב ראשון לזוז דרומה- לכיוון מניסה, שנקראה בעבר "סנג'ק היורש", כי מי שהיה מושל המחוז היה הנסיך יורש העצר. ומשם לאיזמיר, שהייתה בעבר עיר עם דומיננטיות יוונית, וששמה הישן היה סמירנה. ומשם מזרחה. ועוד מזרחה.