Tag Archives: אובמה

ארצות הברית בדלנית זה לא רע לישראל

ארצות הברית בדלנית זה לא רע לישראל
הגיע הזמן לצמצם את התלות בארצות הברית
אלה אלה
תגידו לי מה קורה לה
מה הבחור עושה לה
היא עוד ילדה קטנה
מה קורה לה
מה אם זה סתם נדמה לה
חולמת שהוא קורה לה
כה צעירה לא מבינה
מאמינה, מאמינה
זו אצלה אהבה ראשונה
הוא המלך של השכונה
עם אופנוע חדיש
היא תישבר, היא תיגמר
יום אחד הוא לא ירצה בה יותר
היא תמצא את עצמה
זרוקה על הכביש…
אלה אלה
שמישהו יגלה לה
זה לא כמו שזה נדמה לה
אלה המסכנה
השיר הזה, שאתם קוראים אותו עכשיו, נדמה כשיר על עוד בחורה שהגבר של השכונה שבר לה את הלב. אבל הדמות של אלה בשיר אינה דמות של בחורה אמיתית, והגבר שהיא תלתה בו תקוות ואיכזב אותה הוא לא גבר אמיתי. "אלה" משמעותה מדינת ישראל, והגבר של השכונה הוא ארצות הברית, המעצמה שישראל נסמכת עליה מאז התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. את מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים מדינת ישראל ניצחה בניצחון מובהק, עת היא לא הייתה תלויה בארצות הברית. להיפך, האמריקנים לא עזרו הרבה לניצחון. במלחמת העצמאות השתמשו במטוסים שהובאו מצ'כוסלובקיה, והמתנדבים האמריקנים שבאו לחיל האוויר הישראלי היו יהודים שעשו זאת למרות, ולא בפקודת, דעת מפקדיהם האמריקנים. ההתערבות המשמעותית הראשונה של ארצות הברית במלחמות ישראל הייתה במלחמת סיני ב1956, עת התערבו ברית המועצות בעיקר וארצות הברית על מנת להפסיק את המלחמה ולהסיג את הכוחות הלוחמים. לפני מלחמת ששת הימים, היחסים הטובים של ישראל היו דווקא עם צרפת ולא עם ארצות הברית. לאחר 1967, ישראל נכנסה ליחסי תלות מסוכנים עם ארצות הברית. במלחמת יום הכיפורים, שהייתה ניצחון פירוס (ניצחון בקושי, ניצחון של מסכנים שבקושי הרגישו בו) של ישראל, התגובה הראשונה של ארצות הברית באמצעות שר החוץ היהודי שלה הנרי קיסינג'ר הייתה לעכב את הרכבת האווירית של הנשק לצה"ל המוכה, במטרה לתת לישראל לדמם בדרך למשא ומתן. במלחמת לבנון הראשונה, הנשיא האמריקני היה רונלד רייגן, שממשלו נחלק בין אנטישמים לבין אוהדי ישראל. במהלך המלחמה, רייגן איים על אמברגו כנגד ישראל בשל פעולותיה. תוצאותיה של המלחמה ידועות: תיקו. ישראל לא ניצחה. המלחמה הזאת הסתיימה, למעשה, ב24 במאי 2000, עת הסיג אהוד ברק שהיה ראש הממשלה את כוחות צה"ל מלבנון כליל, אל הגבול הבינלאומי. באינתיפאדה הראשונה, היו רבים בממשל האמריקני שגילו הזדהות דווקא עם הפלסטינים. האינתיפאדה הזאת הסתיימה, כידוע, בהסכמי אוסלו- שלא מנעו את האינתיפאדה השנייה, החמושה והאכזרית יותר מזו שהייתה לפניה ולאחריה. בשנת 1991, הדברים הגיעו עד לידי כך, שג'יימס בייקר, שהיה שר החוץ של ארצות הברית שנקט כלפי ישראל מדיניות שלא הייתה טובה משל קיסינג'ר, שיכנע את הנשיא ג'ורג' בוש האב לא לתת ערבויות למדינת ישראל שהייתה זקוקה להן לקליטת העלייה ההמונית מרוסיה בשל הבנייה בהתנחלויות, שלדידו של בייקר הייתה הצרה הצרורה אף יותר מהטרור האש"פיסטי והאסלאמיסטי בעולם. במלחמת לבנון השנייה, שבימים אלה מלאו 10 שנים לפריצתה, לחצה מזכירת המדינה האמריקנית קונדוליסה רייס, בניגוד לרבים בממשל בוש הבן שדווקא רצו שישראל תכסח את חיזבאללה, להפסקת אש ולהסדר מדיני כמעט מן ההתחלה. זאת בגלל שבראייתה האישית, השיעים בלבנון והפלסטינים בכל מקום הם כמו השחורים באלבמה במאה ה-19 ובראשית המאה העשרים. היא אף אמרה זאת מפורשות. שלא לדבר גם על מדיניות הנשיא אובמה, שבא לאחר ממשל בוש, שהחליט על מדיניות של פייסנות כלפי המוסלמים, כולל ובייחוד איראן השיעית, כשבעיניו אין דבר כזה אסלאם קיצוני.
לא מזמן התפרסמו כתבות בתקשורת וסקרים, לפיהם תמיכת הדור הצעיר בארצות הברית, גם של יהודיה, בישראל, יורדת בהתמדה. בקמפוסים האמריקניים ישנה הסתה נרחבת כנגד מדיניות ישראל ואף כנגד קיומה, והטפה בעד המוסלמים והפלסטינים ש"מדוכאים" בידי ישראל, שנתפסת כסמל הקולוניאליזם של ימינו. ושלא לדבר על ניצחונם הצפוי כנראה של ג'ו ביידן וקמאלה האריס בבחירות לנשיאות ארה"ב ב2020, בחירות שכנראה ישלחו את דונאלד טראמפ, אחד הנשיאים הפרו ישראליים אי פעם, חזרה למשרד בראש המגדל שלו בניו יורק.
השיר, שנכתב על ידי שלום חנוך בשנות השמונים, נכתב כמובן על ידי אדם שאינו ידוע, בלשון המעטה, בדעות ימניות. הוא טען, ובצדק, כי מדינת ישראל נסמכת על ארצות הברית יתר על המידה, כמו שנערה תמימה ומאוהבת נסמכת על הגבר של השכונה. אבל הוא ידע, כמו שרבים יודעים, שיום אחד ארצות הברית לא תרצה בישראל יותר, ותשאיר אותה זרוקה על הכביש. ארצות הברית היא אינטרסנטית. הבריתות שלה אינטרסנטיות. ההתערבות שלה במזרח התיכון, כמו למשל במקרה של ג'ימי קרטר שנתן לשאה האיראני ליפול ולח'ומייני לעלות במקומו, ובמקרה של בוש הבן, שבניגוד לאביו החכם, שידע לעצור בזמן במלחמת המפרץ הראשונה, כבש את עיראק והשליך שילטון חילוני לטובת שילטון של מפלגה דתית שיעית והסיר את השסתום הסוני בפני התפשטותה של איראן באיזור ואת השסתום החילוני בפני האסלאם הקיצוני בעולם הסוני. שלא לדבר על אובמה, שהפיל דיקטטורים חילוניים בעולם הערבי בשביל להעלות את האחים המוסלמים, בשם הדמוקרטיה.
וכמובן, יש את הסטטיסטיקה. למרות שארצות הברית היא בת בריתה הקרובה ביותר, למרות הסיוע של המיליארדים שניתן כל שנה לתקציב הביטחון הישראלי מאת האמריקנים, מדינת ישראל לא הצליחה לנצח באופן מובהק באף מלחמה מאז שהפכה לתלויה בארצות הברית. ארצות הברית הוכחה כמדינה שפועלת לפי האינטרסים שלה, שלא תמיד תואמים את האינטרסים הישראליים ואף מנוגדים אליהם. ארצות הברית היא מדינה, אבל פועלת כמו בן אדם אינטרסנט, שחבריו טובים לו כל עוד יש לו אינטרס. וכשנגמר האינטרס, האדם האינטרסנט משליך את אותם חברים כי הם לא זקוקים לו יותר.
מה גם שמאז מלחמת עיראק השנייה, ארצות הברית נכנסה לתהליך של בדלנות, גם מצד הרפובליקנים וגם מהצד של המפלגה הדמוקרטית. ארצות הברית לא יכולה להיות השוטר של העולם, בזמן שיש לה בעיות פנימיות קשות כל כך. לכן, למרות שלדעתי דונלד טראמפ יכול להוציא את העולם מעידן הפוליטיקלי קורקט, אין לסמוך עליו. גם לא על יריבתו הילרי קלינטון. לפי התבטאויותיהם, לא נראה לי שהם אלה שיעצרו את תהליך הבדלנות מהעולם שעוברת ארצות הברית.
רבים שיקראו את המילים שכתבתי, יחשבו: "טמבל, ישראל תלויה בסיוע מארצות הברית. היא לא יכולה להתקיים בלעדיו. בייחוד בתחום הצבאי ובתחום האספקה הביטחונית והסיוע הביטחוני. זו בעלת הברית היחידה בעולם של ישראל והקרובה אליה ביותר". יכול להיות שמילים אלה נכונות, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: ארצות הברית היא מאוד אינטרסנטית ביחסי החוץ שלה. היא נמצאת עכשיו בתהליך של בדלנות. ישראל לא יכולה לסמוך כל הזמן על ארצות הברית שהיה תהיה המשענת שלה והגב שלה. ישראל לא יכולה לנצח מלחמות באופן מובהק כי יש תמיד את האיש המשגיח, הלא היא ארצות הברית, שאומרת לישראל "נו,נו,נו" בשלבים השונים של המלחמות, ואף מונעת מישראל לנצח מלחמות באופן מובהק, בין היתר בשל האינטרסים שלה עם מדינות ערב. ארצות הברית הפכה למעצמת העל היחידה בעולם בין היתר בגלל שדאגה לחבק חיבוק דוב את בעלות בריתה ולמנוע מהן להתחזק על חשבונה יותר מדי. ומה גם שבשנים האחרונות, ארצות הברית חדלה להיות מעצמת העל היחידה בעולם. כיום המערכת העולמית היא רב גושית, מערכת של ציביליזציות שונות, לפי תורתו של סמואל הנטינגטון, שנמצאות בסכנת התנגשות ביניהן. וכאן גם נמצא הפיתרון: על ישראל ליצור קשרים ולהתחבר יותר למדינות שלא היו בנות בריתה הקרובות, שהן מעצמות עולות, כמו למשל ברזיל ורוסיה. לבסס קשרים עם מדינות שאינן מהעולם המערבי הקלאסי, גם עם מדינות דרום אמריקה שכיום ידידותיות כמו ארגנטינה למשל.
יכול להיות, ויש סיכוי גבוה לכך, שאם ארצות הברית תהפוך לבדלנית- או שתהפוך לעויינת לישראל תחת מימשל צפוי של ג'ו ביידן וסגניתו קמאלה האריס, אז ישראל תמצא לעצמה "חברים" נוספים בעולם חוץ מארצות הברית, היא תהיה פחות בצל האמריקני ותוכל לפעול במלחמות כראות עיניה ולנצח אותן באופן מובהק. הרי עברו 53 שנים מאז ניצחה ישראל את הניצחון הברור היחיד שלה, במלחמת ששת הימים. הסינים- למרות שעליהם בכלל בכלל לא הייתי סומך בשל שאיפות ההגמוניה העולמיות שלהם, נגיף הקורונה והשתלטנות הכלכלית שלהם- זקוקים לקשרי מסחר טובים, וישראל יכולה לספק להם את זה. גם הרוסים-למרות חסותם על איראן. כמו כן, ישראל היא מדינה מספיק מפותחת מבחינות רבות כדי שהיא תוכל לסמוך על עצמה, ועל עצמה בלבד. לא רק על האמריקנים, שדואגים עקבית שישראל לא תהיה חזקה מדי. דוגמה לכך היא בשנת 1987, כשישראל רצתה לייצר מטוס משלה, הלביא, והפרויקט של בניית המטוס הופסקה בלחץ אמריקני, היות וארה"ב רצתה שישראל תסתמך על ותקנה את המטוסים האמריקנים, וגם כדי לא להפר את המאזן האיזורי מול מדינות ערב.
והכי חשוב, כדי שלא נתעורר יום אחד ונראה שהמדינה לא נשענה על משענת הקנה הרצוץ- שוב, תחת מימשל דמוקרטי שמוחזק בידי מפלגה שנעה יותר ויותר שמאלה לכיוון של פוליטיקת זהויות. לכן, בדלנות אמריקנית היא לא דבר כל כך רע לישראל.
נכתב במקור בשנת 2016 ועודכן עקב בחירות 2020

גישות וחילוקי דיעות הפלגים הפוליטיים השונים במערב כלפי ולגבי האסלאם הקיצוני

 

תנועה זו היא שמאלנית קיצונית, אולטרה כמאליסטית, כלומר תומכת בדרכו ובדבריו של אתאתורכ, בששת העקרונות שלו: לאומיות, רפובליקניזם, אטאטיזם (=מדינתיות- כלומר המדינה חייבת להתערב בכלכלה, סוג של סוציאליזם), חילוניות, עממיות ומהפכנות. כמו כן, היא מאוד קונספירטיבית, היא מאמינה שקיימת תיאוריית קשר בין המערב והאימפריאליזם האמריקני לבין תנועתו של ארדואן, הAKP. היא מתנגדת להצטרפות לאיחוד האירופי, בתואנה כי ארה"ב ואירופה תומכות במפלגה האסלאמיסטית השלטת בתורכיה ובארדואן. אמנם יש הרבה תיאוריית קונספירצייה בטענותיה של התנועה הזו, אך האפשרות של תמיכה אמריקנית ואירופית בארדואן לא נשללת על היסוד. אבל לא כל ארצות הברית ואירופה תומכות בארדואן, רק כאלה שמאמינים בזרם שכיום הוא דומיננטי. באופן אבסורדי, התנועה האנטי אמריקנית ואנטי ארדואנית הזו שייכת לשמאל הקיצוני, אך המערב איפשר לארדואן לעלות כתוצאה מתיאורייה מגוחכת שבאה, כאמור, דווקא מהצד השמאלי של המפה.

אתחיל דווקא בתיאורייה השגויה של הימין האמריקני, אותו ייצגו בעשורים הקודמים רונלד רייגן וג'ורג' בוש הבן, תיאורייה שקונה הרבה מקום במפלגה הרפובליקנית האמריקנית. מדובר באמונה ב"דרך האמריקנית". הכוונה היא הרצון של הימין הלאומי בארצות הברית לייצא את הדמוקרטיה בנוסח האמריקני שלה למדינות לא דמוקרטיות. תיאורייה אווילית זו הביאה לתמיכתו האומללה של רייגן בתנועת הטליבאן האולטרה אסלאמית באפגניסטאן, היות והטליבאן נלחם בברית המועצות, שהייתה האויבת של אמריקה. כמו כן, אחת הסיבות שבוש הבן פלש לעיראק הייתה לייצא את רעיון הדמוקרטיה האמריקנית לעיראק, לאחר הפלתו של סדאם חוסיין. תיאורייה זו הייתה שגויה. גם הימין וגם השמאל האמריקני לא מבינים כי במזרח התיכון השפה היא שונה. יש שתי אופציות שלטוניות בלבד: האופציה הראשונה היא קיומו של דיקטטור חילוני, עדיף שיהיה איש צבא. מובארכ המתון במצרים, המלך עבדאללה של ירדן, וגם אסד, קדאפי וסדאם חוסיין הקיצוניים והברוטליים ענו על אופציה זו. מובארכ אמר ב2005 למגזין אמריקני כי המודל המתאים ביותר למדינה מזרח תיכונית הוא דיקטטור מתון, כלומר אחד כמותו. גם מי שהסתבר כמחליפו, הנשיא אל-סיסי, הוא כזה.
האופציה השנייה במזרח התיכון מתחלקת לשני שלבים: השלב הראשון הוא תוהו ובוהו כללי ומלחמת הכל בכל. עיראק, תימן וסוריה של היום הן דוגמאות לכך. השלב השני היא דיקטטורה אסלאמית חשוכה ואכזרית, שנכנסת לנבכי חייהם של האנשים, כי הרי השריעה, ההלכה האסלאמית, היא לא רק הלכה, אלא היא גם אורח חיים, ובמדינה כזאת השריעה היא חוקת המדינה ויש לכפות אותה-גם בגירסתה הקיצונית ביותר. איראן של ימינו היא הדוגמה השיעית, ומדינות האחים המוסלמים, הטליבאן ו"המדינה האסלאמית" שהקים דאעש הן הדוגמה הסונית הקיצונית היו והן הדוגמה לכך.
הבעייה היא שרייגן ובוש הבן פעלו מתוך תמימות, ולכן גרמו נזק.

התיאוריה השמאלנית, שתפסה מקום באקדמיה בארצות הברית ובאירופה, פועלת בכוונת מכוון להסרת שילטון חילוני במזרח התיכון ולעידוד האסלאמיסטים. מדובר בתיאוריית ה"דמוקרטיה האסלאמית". לפי תיאוריה זו,מתוך היותה של הדמוקרטיה שילטון העם, ההמונים במזרח התיכון תומכים בשילטון אסלאמי, לכן שילטון אסלאמי מגשים את הדמוקרטיה הלכה למעשה. לא רק זו, אלא ניתן לשלב דמוקרטיה ואסלאם באמצעות שילטון של תנועה אסלאמית שהיא כביכול לא קיצונית, כמו האחים המוסלמים הוא מפלגת הAKP התורכית. כלומר, שילטון אסלאמי הוא לאו דווקא דיקטטורי. התיאוריה הזו רואה בשליטים החילוניים של המזרח התיכון ובמלוכות השונות, אולי חוץ מקטאר, דיקטטורים ששולטים בניגוד לרצון העם.
בתיאוריה זו משתלבת השינאה לאימפריאליזם ולקולוניאליזם האמריקני שקיימת ממילא בשמאל העולמי. הדיקטטורים החילונים של המזרח התיכון נתפסים כמייצגים וכממונים מטעם האימפריאליזם האמריקני והאירופי על מנת לשלוט באוכלוסייה שלא תומכת בהם, ובכך, על הדרך, לחלוק עם המערב את הכנסות המשטרים הללו מהנפט. השאה של איראן, שהנשיא האמריקני הליברל ג'ימי קרטר האיץ בו להתפטר ולתת זכויות אדם במדינתו, הוא דוגמה לכך. את התחליף לאותו שאה אנו סובלים עד היום.
ולא זאת בכך. האקדמיה האמריקנית שנוטה לשמאל רואה במוסלמים כעם שהושפל ושועבד על ידי המערב, בדיוק כמו השחורים בארצות הברית. הנגזרת של זה הם הפלסטינים, שגורשו ושועבדו על ידי הציונות הקולוניאליסטית לשיטתם. לכן, שיחרורם של העמים המוסלמים מהשליטים החילונים וכן משילטון ישראל שווה לשיחרור העבדים השחורים על ידי הנשיא לינקולן בשנות השישים של המאה ה-19 בארצות הברית.
יציריה של האקדמיה האמריקנית שהאמינו בתיאורייה זו הם קונדוליזה רייס, שהייתה מזכירת המדינה בימי בוש הבן, ותמכה בהדחת מובארכ במצרים, וברק אובמה. אובמה רואה בארדואן מודל מושלם ל"דמוקרטיה אסלאמית" ותומך בו. גם אובמה וגם ארדואן ורה"מ שלו דאווטאולו מעוניינים להחזיר את תורכיה להיות הגורם הדומיננטי במזרח התיכון, כמו שהייתה לפני מאה שנים, באמצעות האימפריה העותמאנית. כמו כן, אובמה רואה גם באיראן כמעצמת עבר שצריכה לחזור לגדולתה, למען השיעים במזרח התיכון. לכן, בעיני חסידי התיאוריה הזו, הרשות לאסלאמיזציה במזרח התיכון, שלא כוללת את דאעש ואל קאעידה המטורפים, היא תיקון עוול שנעשה למוסלמים לפני מאה שנים על ידי המערב. כנ"ל גם נסיגה וויתורים של ישראל כלפי הפלסטינים יהוו עבור המאמינים בתיאוריה זו תיקון עוול שעשתה התנועה הציונית לפלסטינים.
מומחים שמרנים בישראל ובמערב קוראים לברית בין השמאל הקיצוני לתנועות האסלאם הקיצוני "הברית האדומה-הירוקה".