Tag Archives: האינתיפאדה השלישית

10 שנים למלחמת לבנון השנייה: כישלון הבכירים, גבורת האנשים הפשוטים

אחד גירש את המחבל עם מגרפה. השני גירש את המחבל עם מוט סלפי. בשרונה גיבור היום הפך את השולחן על המחבל ומנע נפגעים נוספים. האינתיפאדה השלישית מציגה את גיבוריה. והם לא קצינים בכירים בדרגת סא"ל ומעלה. הם לא המנהיגים שחושבים שחוסר מעש מצד אחד ומהלכים מדיניים מצד שני יפתרו את המצב. מדובר באנשים ובאזרחים פשוטים. וגם בחיילים פשוטים. הם אלה שעושים את המלחמה.

המאה העשרים התאפיינה במלחמות טוטאליות. מהן מלחמות טוטאליות? מלחמה שלא רק הצבא או אירגונים צבאיים מגוייסים אליה, אלא גם האוכלוסייה האזרחית, בכללותה בדרך כלל אבל גם יש מקרים שבחלק ממנה- גם היא מגויסת למלחמה. גבורת האזרחים באירועים האחרונים מזכירים מאוד את שנעשה במלחמת לבנון השנייה: ההנהגה הייתה ברובה חסרת ניסיון, בייחוד דן חלוץ שהיה לו ניסיון מצוין והוא היה קצין ומפקד מצטיין, אך רק בתחומו, תחום חיל האוויר. הרמטכ"ל של אותן שנים היה טוב בלבצע את ההתנתקות אל מול אוכלוסייה יהודית, אך מצד שני הוא לא הצליח בהתמודדות מול אירגון של מקסימום 8 אלף לוחמי גרילה. וגם, גם בלבנון וגם בצוק איתן נכנסו "דרך הבטן", ישר מהגבול, אל מקומות שהאויב צפה שיפגוש שם את צה"ל.

במלחמת לבנון השנייה הייתה דמות חסרה מאוד: דמותו של אריאל שרון. כמפקד צבאי, הייתה לו מומחיות בלהכריע קרבות באמצעות שיטת האיגוף, הפתעת האויב ובעיקר העברת המלחמה אל שטחו של האויב. אבל הבעיה היא, שאריאל שרון בתקופה שלאחר מלחמת לבנון הראשונה, שבגללה התקשורת הטרידה אותו השכם והערב ומיררה את חייו, וההתנתקות, שבה עקב מהלך חד צדדי ולא חכם שביצע בעזה הפך את הגלגל ונעשה גיבור התקשורת- ספק אם הוא היה מכריז על מלחמת לבנון השנייה לאחר חטיפת שני החיילים בנקודה הבעייתית בגבול. הטראומה ממלחמת לבנון הראשונה, הבוץ הלבנוני והלחץ התקשורתי והבינלאומי לא היו מאפשרים לו לצאת למלחמה כזאת. בעידן שלאחר שיטת הלוחמה של שרון, אימץ הצבא אסטרטגיה של "כניסה ישירה", או "דרך הבטן": בלבנון 2 וגם בצוק איתן נכנסו ישר מהגבול, בלי הרבה איגופים, אל מקומות שהאויב צפה שיפגוש שם את צה"ל.

אבל הבעיה העיקרית הייתה בצמרת הצבאית. בנוסף לחוסר הניסיון של חלוץ, המטכ"ל הפך לכוורת של דבורים (הכוונה לדאבורים, סוג של צירעה ולא החיה נותנת הדבש), שכל אחד עקץ שם את השני, חתר אחד נגד השני, סבל מבחישות של אלופים מאוכזבים מבחוץ (ועובדה שעמיר פרץ מינה באותו זמן את גבי אשכנזי למנכ"ל משרד הביטחון, שהוא סוג של הצהרה) וממש גילם את החברה הישראלית במלוא חוסר יופייה- הבוטות, הלחשושים מאחורי הגב והשימחה לאיד. מבחינה צבאית, החיזבאללה נלחם מלחמת גרילה, כולל בטקטיקה של הסתרת הנשק ב"שמורות טבע". הצבא הישראלי לא היה מיומן כל כך במלחמת גרילה, כמו יחידות מיוחדות. והמחדל הראשי הוא שכלי נשק כבדים מתנייעים כמו טנקים ונגמ"שים, במיוחד לא ממוגנים, הם הדבר הכי גרוע שאפשר להציב אל מול לוחמי גרילה. אבל לא הייתה ברירה. רק יחידות מיוחדות לכאורה היו מיומנות בלוחמת גרילה כמו שצריך. והטנק הוא בסיס כוח. עוד טעות היא להסתתר בתוך בתים, כשידוע שהמחבלים מסתובבים בשטח עם טילי נ"ט, שיכולים להפיל את הבתים על החיילים הנמצאים בהם.

והמפקדים הבכירים? אמנם באותן שנים לא היה סמארטפון ובקושי היה פייסבוק, אבל ראשי הצבא החליטו שהוא צריך להיות טכנולוגי. מה זאת אומרת? החליטו שהמפקדים הבכירים לא צריכים לעקוב אחרי הלוחמים בשטח, אלא באמצעות מסכי הפלזמות. ממש כמו במשחקי המחשב של הילדות, Call of Duty ו Command and Conquer. והדרג המדיני? לא היה סגור על עצמו. הוחלט לשלוח את הלוחמים כל פעם למקום אחר, ולאחר מכן להורות להם לסגת חזרה. ממש כמו יו יו. ומבחינה לוגיסטית, היו מקרים שלא היה אוכל ולא הייתה שתייה לכוחות הלוחמים ונאלצו להצניח להם מזון ושתייה דרך הליקופטרים. ממש התנהלות "למופת". והמודיעין? גם למודיעין היה חלק בכישלון. ידעו שיש סכנה, אך לא ידעו לעלות עליה בדיוק. נזהרו שלא להתעסק יותר מדי עם החיזבאללה. ובמזרח התיכון, כמו במזרח התיכון, אוי למי שמפגין חולשה.

אבל המלחמה הסתיימה בהישגים. למרות התוצאות הקשות, בכל קרב ספציפי, באותם כפרים שהיו בעבר חלק מרצועת הביטחון וכיבושם במלחמת לבנון הראשונה היה קל למדי, כל היתקלות בין החיזבאללה לצה"ל הסתיימה בהישג ישראלי. וזאת מדוע? בזכות גבורת הלוחמים בשטח. אלה שקפצו כדי להציל את חבריהם. אותו רס"ן שלקח אחריות, קפץ על רימון והקריב את חייו כדי לא לפגוע בלוחמים במלכודת המוות שאליה נקלעו הוא והכוח שלו. בעוד בדרג הבכיר ניהלו את המלחמה יחצ"נים, ששאפו להשיג תמונות הישגים וניצחון, שוב, רגע לפני עידן הפייסבוק, החיילים הפשוטים ניהלו את המלחמה בשטח והתנהגו בגבורה, למרות ההוראות התמוהות שקיבלו מלמעלה. תושייה והקרבה, זה שם הסיפור.

למרות שמספר קורבנות מלחמת לבנון השנייה הוא פחות מעשירית מקורבנות מלחמת יום הכיפורים, יש בין שתי המלחמות אלמנטים דומים, והבולט במיוחד הוא האופוריה שהייתה לפני כן, בזכות בכירים שלקחו קרדיט. במקרה של יום הכיפורים, מדובר באופוריה של מלחמת ששת הימים ומנהליה הבכירים מהצד הישראלי שלקחו קרדיט לעצמם, למעט ראש הממשלה לוי אשכול כמובן, והמכה שבאה 6 שנים אותה מלחמה. במקרה של מלחמת לבנון השנייה, הבכירים לקחו על עצמם קרדיט בעקבות אירוע פינוי, כשבצד השני, המפונה, היו יהודים, שבזכותם לא התלקחה מלחמת אחים. אותם בכירים כשלו שנה לאחר מכן, בלבנון.

לכן, הלקח ברור: ניצחון במלחמות ובמאבקים תלוי יותר באזרח ובחייל הפשוט, ופחות בבכירים הכושלים.