Tag Archives: היסטוריה

האם מלחמת העצמאות החלה בגשר הירקון?

האם מלחמת העצמאות החלה בגשר הירקון?
 
הטענה ההיסטורית המקובלת אומרת, כי מלחמת העצמאות של מדינת ישראל פרצה לאחר קבלת תוכנית החלוקה של ארץ ישראל באומות המאוחדות, ב29 בנובמבר 1947.
אבל מצד שני, יכול להיות שמלחמת העצמאות, או מלחמת 1948, החלה למעשה במקום שמוכר היטב לכל מי שנוסע מכיוון תל אביב צפונה על גשר הירקון, איפה שעד לפני 8 שנים שכן מגרש גולף קטן ה"גולפיטק". היא לא החלה בנובמבר אלא בעשירי באוגוסט 1947, בשעה עשר בלילה. היא לא החלה בהתקפות על אוטובוסים, אלא בהתקפה על מועדון לילה שהיה גם בית קפה, גם מועדון לילה וגם סמל לדו קיום בין יהודים וערבים, בבעלות ערבי בשם אבראהים אל ביידאס מהכפר השכן, שייח' מואנס, איפה שכיום שוכנת אוניברסיטת תל אביב.
וכך הסיפור: בשנות הארבעים החלו להיבנות על גדות הירקון בתי קפה קטנים, שאירחו בהם בעיקר חיילים בריטים שהיו בחופשה או שהועברו לחזית פחות רועשת ומדממת במלחמת העולם השנייה. גם יהודים וערבים שידם הייתה משגת כלכלית אהבו לשבת בבתי הקפה האלה. אחד מהם היה "גן הוואי" סמוך לגשר הירקון של היום, עוד דוגמה לבית קפה הוא המתחם שבו הייתה פעם מסעדת "הקומקום", בכניסה לספורטק תל אביב. אבל לגן הוואי היה מאפיין יחודי: הוא היה מועדון לילה, ממש מרכז התרבות של קו התפר בתל אביב, ששכן על הירקון. תזמורות יהודיות ושחקנים, רקדנים, רקדניות ובדרנים יהודים, וגם תזמורות ולהקות נגינה ערביות נהגו להופיע בגן, שם עבדו גם עובדים יהודים וגם עובדים ערבים במלצרות ובמזיגת משקאות וניקיון. לצד בתי הקפה הללו היה שירות סירות, שהשיט בעיקר זוגות על מימי הירקון. מעט מדרום לירקון שכנו שכונות יהודיות (אך גם כפרים ערביים ספורים), ומצפון שכנו טריטוריות ערביות נרחבות, בעיקר הכפר שייח' מואנס. חלק מאנשי הכפר היו בסיכסוך עם הכפר השכן אבו קישק, ששכן קצת ממזרח לרמת השרון של היום. אבו קישק היה שבט בדואי קשוח, שבניו נהגו לעשות מסעות שוד דרומה ומערבה משטח הכפר.
ביום קיץ אחד, החליטה כנופייה מבני אבו קישק לגבות חוב, כנראה חוב על הבטחה לחתונה בין משפחות אבו קישק וביידאס שלא יצאה לפועל, או בשל המתח הלאומני הגואה באותם ימים בין יהודים וערבים. חברי כנופיית אבו קישק פשטו על גן הוואי בשעה עשר בלילה ב-10 באוגוסט 1947, בעוד התזמורת מנגנת, ירו בבעל המקום איבראהים אל ביידאס והרגו אותו, ולפי עדויות, מתוך יושבי המקום שתפסו שאלו מי יהודי ומי לא. מי שלא היה יהודי- ריחמו עליו ולא פגעו בו, ואילו על היהודים פתחו חברי אבו קישק באש, והרגו ארבעה יהודים, מרביתם עובדי המקום. אחד הנרצחים במקום היה השחקן מאיר תאומי, שהיה האמרגן של "גן הוואי". מאיר תאומי הוא אביו של השחקן הידוע, עודד תאומי. גם הפסנתרנית ריינה סול עמיאל הירושלמית מצאה את מותה במקום, כנראה לאחר שקפצה למימי הירקון בבריחתה. חברי הכנופייה גם פצעו שבעה אנשים, מתוכם שלושה קשה, ושדדו את הקופה של המקום.
האיפה ואיפה, לפי גירסת כמה מהנוכחים במקום, שהנהיגו אנשי הכנופייה בשאלה את מי להרוג, העלתה את הרקע הלאומני לרצח בגן הוואי. בתגובה, פרצו התנגשויות בין יהודים וערבים בקווי התפר בגוש דן, בעיקר בין תל אביב ליפו. לשירות הידיעות של ה"הגנה" היו התראות על פיגוע עוד מהשבועיים האחרונים של יולי 1947, אך לאחר שהסירו את השמירה על הגן, בוצעה הפעולה.
אנשי "ההגנה" פתחו בפעולות תגמול כנגד שבט אבו קישק, ואף תקפו את פרדס אבו לבן, ליד פרדס כץ (נשארה ממנו כיום גינה על גיבעה), הרסו אותו והרגו מיושביו. גם את המדריך הערבי שהוביל את חברי הכנופייה לגן הוואי, הרגו אנשי "ההגנה". יום לאחר קבלת החלוקה ביצעו אנשי אותו שבט, אבו קישק, פיגוע באוטובוס יהודי בכפר פג'ה ליד פתח תקווה, ונטען כי זה היה האירוע שהחל את מלחמת העצמאות. אך העובדות מדברות בעד עצמן- היו התנגשויות בין יהודים וערבים, התנגשויות ממושכות, בעקבות הרצח בגן הוואי. לכן, יכול להיות שדווקא אירוע זה הוא שהחל את מלחמת העצמאות, או מלחמת 1948.
לאחר מלחמת העצמאות שב גן הוואי לתפקד כגן אירועים והופעות, עד לאמצע שנות השמונים. בראשית שנות התשעים הוסב המקום למתחם מיני גולף, הגולפיטק, שהתקיים עד לאחר אמצע שנות האלפיים ונסגר. כיום, כאמור, נותרה במקום בקתה בודדת וגם חניון. לכן, ייתכן כי מלחמת העצמאות החלה, למעשה, סמוך לגשר הירקון, בגולפיטק.

לבקשתכן/ם, דמויות שמוזכרות בסידרה- מי הן היו?

שלום שוב,

אני רוצה להזכיר ולפרט על כמה דמויות שמופיעות ושהופיעו בסידרה. אני חושב שהפוסט הזה ייקח לי הרבה זמן לכתיבה. אבל אני עושה זאת גם לבקשת הקהל.

הדמות הראשונה, מיהרימה סולטאן, הבת של הורם ושל סולימאן. היא חיה בין השנים 1522 ל-1578. ילידת קוסטנטינופול (איסטנבול). פירוש שמה היפה מפרסית הוא "שמש וירח".
מיהרימה הייתה אקטיבית יותר משחושבים. היא התלוותה לאביה במסעות המלחמה שלו ואף ייעצה לו והייתה מעורבת בניהול המלחמות. היא עשתה זאת גם לאחר נישואיה בגיל 17 לווזיר הגדול דאז, דאמאט רוסטם פאשה (אולי זה מהסידרה, אולי לא). היא הייתה גם פטרונית של האומנות- מימנה ועודדה אומנים רבים. כשעלה אחיה הסולטאן סלים השני לשילטון, תיפקדה כוואלידה סולטאן בפועל, היות והורם לא הייתה אז בין החיים ולא זכתה לראות את בנה עולה לשילטון. בהיותה ואלידה, הייתה לה קרן הקדש שהקימה שני מסגדים מפוארים באיסטנבול בתכנונו של הארכיטקט המפורסם של אביה, מימאר סינאן. היא נפטרה 4 שנים לאחר מות אחיה הסולטאן סלים השני, בעת שלטונו של אחיינה מוראד השלישי.

הדמות השנייה, היזיר ראיס, או בשמו שנתן לו הסולטאן סולימאן, ח'יר אל-דין ברברוסה (מתורכית ואיטלקית: הטוב שבדת אדום הזקן). חי בין השנים 1478-1546. הוא היה לסבי. לא בנטיותיו המיניות, אלא פשוט נולד באי היווני לסבוס עוד כשהיה אי עות'מאני בשם מידילי. אביו יאקופ היה סוחר ימי.
הוא היה חצי יווני חצי תורכי במוצאו.
ברברוסה ואחיו הפכו למה שנקרא "שודדי ים" קלאסיים. כמו שמתארים באגדות. דמות שודדי הים נסובה עליהם. הם היו עסוקים בלעשות פשיטות על ספינות ועל חופים, בעיקר של אירופאים, ולהביא לעצמם ולסולטאן העותמאני הרבה שלל חומרי וכן שלל אנושי, שבויים ושבויות… הגורם העיקרי והמוביל היה אחיו של היזיר, עארוג'. הם פעלו בעיקר בחוף הים התיכון, ונודעו בכיבושיהם בחופי תוניסיה ואלג'יריה. האחים ברברוסה (כך קראו להם, בגלל שהם משחו את זקנם בחינה, כחיקוי לחבריו ושותפיו של מוחמד נביא האסלאם בעת מסעות המלחמה שלו, ממש כמו מחמוד אבו טיר המפורסם מהחמאס) בהנהגת עארוג' דאגו לצרף כל שטח שכבשו בצפון אפריקה לאימפריה העותמאנית. עיקר הלחימה שלהם הייתה בטלמסאן שבצפון אלג'יריה. שם נהרגו בשנת 1518 שני אחיו, עארוג' ואסחאק. הם קיבלו תגבורות של יניצ'רים, ספינות מלחמה ותותחים מהסולטאן סלים הראשון. לאחר מות האחים היזיר ראיס תפס את מקומם, כבש את טלמסן והתמנה לפאשה של אלג'יריה. הוא לא עצר שם. הוא נלחם בעיקר עם ה"איטלקים" והספרדים למיניהם (אז לא הייתה איטליה, היא הייתה מחולקת לנסיכויות, מדינת האפיפיור, ממלכת נאפולי של ההבסבורגים, הרפובליקה של ונציה ועוד)- והכי חשוב עם כוחות הים של "האימפריה הרומית הקדושה" בראשות קרל החמישי, כשאויבו הראשי בים היה האדמירל מגנואה, אנדריאה דוריה. המלחמה הייתה בעיקר על חופי יוון של ימינו. בשנת 1535, לאחר כיבוש תוניס, והבאת שלל רב כהרגלו, מונה על ידי סולימאן המפואר כ"קפודאן-י-דריא", הקפטן של הים, כלומר מפקד הצי העותמאני כולו. על מה שקרה איתו לאחר מכן לא ארחיב מחשש לספוילרים.

הדמות השלישית, עליה ארחיב בפוסט הבא- כי הרי מגיע לו פוסט נפרד, הוא פאתיח סולטאן מהמט ח'אן האזרטלרי, או הסולטאן מהמט השני הכובש, סבא רבא של סולימאן המפואר- חי בין השנים 1432 ל-1481. אביו היה הסולטאן מוראד השני, ואימו הייתה הומא האטון, שבאה מאיזור ששייך כיום לקרואטיה.
מהמט השני היה סולטאן פעמיים: פעם אחת לזמן קצר בין השנים 1444 ל-1446 ובפעם השנייה למשך שלושים שנה, מ-1451 ל-1481. כשמדברים על "המאה המפוארת" של האימפריה העותמאנית, רצוי לשנן את התקופה: 1451 עד 1566, עת שלטו באימפריה מהמט השני, ביאזיד השני, סלים הראשון והכי חשוב- סולימאן הראשון. במאה זו הגיעה האימפריה העותמאנית לשיאה מכל הבחינות, בעיקר מבחינת שטח ומבחינת עוצמתה הכלכלית והצבאית. זהו גם שמה המקורי, בתורכית, של הסידרה שלנו.

יום השנה לכיבוש איסטנבול -מהמט הכובש חלק ב'

היום, 29 במאי 2014, הוא יום היסטורי. לא בגלל שלפני 18 שנים בדיוק ביבי נתניהו ניצח את שמעון פרס והפך לראש ממשלת ישראל, על חודם של כמה אלפי קולות, אלא בגלל ש29 במאי 1453 הוא יום הניצחון של העותמאנים ובייחוד של פאתיח סולטאן מהמט, או הסולטאן מהמט השני הכובש גיבורנו, על הביזנטים בקוסטנטינופול, הלא היא איסטנבול של ימינו. לאלה שלא יודעים, אגב, קוסטנטינופול נקראה למעשה בשמה עד שלהי המאה ה-19, בשמות וכינויים כמו קושטדינה, קושטא, קוסטנטינופוליס וקוסטה. איסטנבול הוא עיוות לשוני של הכינוי שניתן לעיר על ידי העותמאנים מיד עם כיבושה- איסלאם בול- כלומר מלאה באיסלאם. לאיסטנבול קוראים כיום בשמה דווקא בשל שיקולים לאומיים תורכיים… כנגד האויב היווני. בשנת 1923 הרפובליקה התורכית הטרייה הכריזה כי שמה הרשמי של העיר הוא איסטנבול.

מה הייחוד של קוסטנטינופול? קודם כל, קוסטנטינופול הייתה בירתה של האימפריה הביזנטית דוברת היוונית, שכונתה "האימפריה הרומית המזרחית", ושל הנצרות האורתודוכסית. המרכז של הנצרות האורתודוכסית היה כנסיית האגיה סופיה, סופיה הקדושה, או כמו שידוע בשמה "איה סופיה". אותו מרכז כנסייתי הפך אגב, למסגד שבו התפללו הסולטאנים של המאה המפוארת, ביניהם סולימאן המפואר, אחרי הכיבוש לפני 561 שנים.
אך יש עוד סיבה חשובה: עיר זו, הבנויה על 7 גבעות, נמצאת בדיוק בחיבור בין אסיה לאירופה, בין תת היבשת האנטולית לאיזור הבלקן, וכן בין הים השחור לים התיכון- כיצד? היא מחברת בין הים השחור לים מרמרה, שמתחבר לים האגאי, שמתחבר לים התיכון. לכן מדובר בצומת דרכים ימים ראשונה במעלה. אני לא אחדש כלום כשאגיד כי לעיר יש שני חלקים- החלק האסייתי והחלק האירופי, שמחוברים ביניהם באמצעות גשרים.

האסלאם נשא את עיניו לקוסטנטינופוליס, עירו של קוסטנטין ביוונית, מאז ראשית כיבושיו. וכך, פעם אחר פעם נכשלו מסעות מלחמה מוסלמיים, ממש "מן אללה" כמו שאומרים, על העיר. עד שקם הסולטאן מהמט השני הכובש. הוא שם לנגד עיניו רק דבר אחד: כיבוש העיר. בירת האימפריה הייתה אדירנה, הלא היא אדריאנופול שנמצאת באירופה, וקוסטנטינופול ישבה לאימפריה העותמאנית הגדה כמו קוץ בישבן.
הביזנטים האורתודוכסים ושאר האירופים הקתולים זילזלו במוטיבציה של הסולטאן מהמט הצעיר, שעלה בשנת 1451 (הוא יליד 1432, תעשו אתם את החשבון) בפעם השנייה לשילטון לאחר מות אביו הסולטאן מוראד. בגיל 12 עלה מהמט בפעם הראשונה במקום אביו שפרש אך הוא היה ממש ילד ואביו הוחזר לשילטון כדי להילחם מול היוונים וההונגרים. הפעם מהמט למד את הטעויות שעשה והחליט לעלות על העיר ויהי מה.

בשנת 1452 הקים מהמט בצד האירופי של הבוספורוס, הקרוב לעיר, את
"רומלי היסארי", המבצר האירופי, שישמש בסיס לתקיפת העיר. הצבא העותמאני הצטייד בתותחים כבדים מאוד, עם סיוע מהווסאלים (שליטים זרים שכפופים לסולטאן) הסרבים וההונגרים, העותמאנים אירגנו כמות גדולה של תותחים כדי להבקיע את חומות העיר, וכן ספינות וחיילים רבים. בשנת 1453 כבר העיר הייתה במצור.

בינתיים, בתוך העיר קוסטנטינופול, הייתה אנדרלמוסיה: בראש השילטון הביזנטי המתפורר עמד קיסר חלש ושמו קוסטנטין. הפטריארך, ראש הכנסייה האורתודוכסית (שממשיכו התפלל השבוע עם האפיפיור הקתולי, ראש הנצרות המערבית, בכנסיית הקבר בירושלים), נעדר מן העיר. סכסוכים פנימיים איומים. בעיר עצמה היה בן למשפחה העותמאנית, אורחאן, שקרא תיגר לשווא על הסולטאן מהמט. המצב הכלכלי היה גרוע בגרועים, והתושבים התפללו לשילוש הקדוש הנוצרי על מנת שיושיעם מהמוסלמים המתקרבים. נבואות שחורות נישאו באוויר, והכי גרוע: הביזנטים היו תלויים בונציאנים ובגנואזים (אנשי העיר גנואה, באיטליה של ימינו) שהיו קתולים ובכוח עזר מהאפיפיור הקתולי כדי לשרוד. נערכו אפילו תפילות משותפות לשני הזרמים באיה סופיה ואף דובר על איחוד (כושל) בין הזרמים. אך בקוסטנטינופול הנצורה היו אנשים שהעדיפו את שילטון הסולטאן המוסלמי על פני שילטון האפיפיור הקתולי.

עכשיו הבהרה קטנה- הנצרות התפצלה אלף שנה לפני כן בוועידת ניקיאה לשני זרמים: נצרות קתולית מערבית, שמרכזה היה ברומא, בראשה עומד אפיפיור והיא דיברה לטינית, והאמינה בטבעים כלשהם לגבי ישו, לבין נצרות מזרחית, שנקראה אורתודוכסית, שמרכזה בקוסטנטינופול, דוברת יוונית ומאמינה בטבעים אחרים לגבי ישו. בקיצור, פיצול בין נצרות רומית לבין נצרות יוונית. בראש הנצרות היוונית עומדים כמה פטריארכים, כל אחד בעיר מרכזית אחרת, כשהפטריארך של קוסטנטינופול הוא ראשון בין שווים. עד כאן על הפיצול.

באפריל התקרבו כבר העותמאנים אל שערי העיר, ספינות פשטו עליה והתותחים התחילו להבקיע את חומותיה. איזור "קרן הזהב", לשון הים הצרה היוצאת ממיצר הבוספורוס ומחלקת את העיר בין שתי היבשות, הפכה למרכז העניינים. תגבורת ימית שהובטחה לביזנטים מהוונציאנים והגנואזים לא הגיעה בזמן. בסוף מאי עשרות אלפי חיילים עותמאנים הסתערו על העיר, ליתר דיוק לעבר הקטע החלש של חומותיה, ובסיוע תותחים וחומרי נפץ פוצצו אותן. הקיסר קוסטנטין, הגיבור הטראגי, לחם כאחד החיילים הפשוטים בגבורה אך נהרג בקרב. העותמאנים פרצו אל העיר, הסולטאן מהמט נכנס לאיה סופיה ושם התפלל לראשונה את התפילה המוסלמית. מאז אותה כנסייה הפכה למסגד, ולאחר הקמת הרפובליקה התורכית הפכה למוזיאון. מהמט העניק לתושבי העיר הנוצרים והיהודים של העיר חופש דת ופולחן. מהמט גם לקח על עצמו את תואר הקיסר של הביזנטים, קייסרי רום, במקום קוסטנטין ההרוג. קוסטנטינופול הפכה לבירת האימפריה. היהודים קראו לה "קושטא" וכשהעותמאנים אמרו "הבירה" ידעו כולם למה הם מתכוונים.

כיום הפטריארך האורתודוכסי של קוסטנטינופול יושב בכנסייה לא גדולה במיוחד אך מבוצרת היטב ברובע פנר באיסטנבול. רק שמץ קטן נותר מהפאר וההדר של הכנסייה הביזנטית האורתודוכסית. מהאימפריה הביזנטית נותרו רק זיכרון קלוש ושרידים ארכיאולוגיים.

ואילו הסולטאן מהמט השני? שמו נחרט היטב בהיסטוריה העולמית ובמיתולוגיות העותמאנית והתורכית כפאתיח סולטאן מהמט- הסולטאן כובש איסטנבול.
כיום איסטנבול אינה בירת תורכיה המודרנית. בשנת 1923 החליטה תורכיה החילונית לקבוע את בירתה באנקרה, מכיוון שהיא נמצאת במרכז המדינה,אתאתורכ פעל ממנה וכן היא רחוקה מהגבול הבלקני המסוכן וגם אינה מזוהה עם האסלאם.

מהמט הכובש ומי היה הסולטאן סולימאן השני-חלק ג'

בפרקים האחרונים אנו רואים את חבל התלייה מתהדק סביב צווארו של אבראהים פאשה הגאוותן, זה שנתנו לו אצבע אחרי אצבע והוא לא רק רצה את כל היד, אלא רצה את כל הגוף. כמו כן, בנם של מוסטפא ופאטמה, סולימאן, לא שורד ממחלת האבעבועות ונשאר תינוק לתמיד. התינוק הזה היה אמור להיות הסולטאן סולימאן השני, אך לא כך היה.

הסולטאן סולימאן השני אכן היה קיים. הוא חי 53 שנים, בין 1642 ל-1691, אך שלט רק 4 שנים, בין 1687 ליוני 1691. הוא נולד באיסטנבול, ובילה את רוב חייו ב…. כלוב.

אם היה צריך להביא סולטאן שהיה היפוכו של סולימאן הראשון, אני מביא את סולימאן השני, שנקרא על שמו. בניגוד לסולימאן הראשון, שהחליף את אביו סלים הראשון ובנו סלים השני החליף אותו אחריו, סולימאן השני בא לאחר אחיו, מהמט הרביעי, והוחלף על ידי עוד אח שלו, אהמט השני.
השיטה שבה סולטנים מיועדים הורגים את אחיהם ואחייניהם על מנת שלא יאיימו עליהם הטרידה רבות את המועצות האימפריאליות. לכן בשנת 1617, עת מת הסולטאן אהמט הראשון, נמצא פיתרון: לבנות כלוב בארמון טופקאפי (שם ישב גם סולימאן הראשון), שם ישוכנו האחים המתחרים על השילטון תחת משמר. גם סולטאנים מודחים, והיו כאלה באותה תקופה, שוכנו בכלוב.

בניגוד למה שחושבים הכלוב, בתורכית קאפס (Kafes) לא היה כמו כלוב של חיות בספארי או בגן החיות שקרוב לביתכם. מדובר היה באגף סגור שנבנה בהרמון של ארמון טופקאפי, שיושביו קיבלו כל מה שרצו על כפית של זהב, חוץ מדבר אחד: להסתובב חופשי מדי בעיר ובאימפריה ולאיים על הסולטאן המכהן או המיועד. כלומר, זה היה כלוב של זהב.

בסידרה רואים את אבראהים פאשה אומר כי הוא מאלף את הסולטאן שהיה גם חברו הטוב. סולימאן כמובן סירב להיות חותמת גומי. אך סולימאן השני כן היה חותמת גומי. בעיקר של הווזיר הגדול שלו.
במאה ה-17 לסולטאנים לא היה מספיק כוח לשלוט כמו לסולטני המאה המפוארת, לכן רובם נשמעו להוראות נשותיהם או הווזירים הגדולים שלהם. תקופות אלה נקראות "סולטאנות הנשים" ו"שילטון הווזירים הגדולים לבית קופרולו". מי ששלט היה הווזיר הגדול שמינה סולימאן השני, פאזיל מוסטפא פאשה לבית קופרולו. הוא ניהל בשם הסולטאן כביכול מלחמות כנגד האוסטרים והרוסים בסרביה, מקדוניה וחצי האי קרים. בזכותו זכה סולימאן השני לתואר "גאזי", כלומר "הלוחם", למרות שישב בארמון ולא עשה הרבה. קופרולו עצמו נהרג חודשיים לאחר מות סולימאן השני.

סולימאן השני נהנה מחסדיהן של 6 שפחות, כשהמיוחדת שלו הייתה אחת בשם חדיג'ה. אך למרבה הצער, לא היו לו ילדים. כאמור, מי שקדם לו היה הסולטאן מהמט הרביעי שכונה "הצייד", והוא הראשון שנתן את סמכויותיו לווזיר גדול מבית קופרולו ומי שהחליף אותו היה עוד אח, אהמט השני. כל השלושה שהזכרתי היו בנים של אותו סולטאן- אבראהים "המשוגע", שעליו עוד אדבר בפוסט נפרד. לשלושתם היו אימהות שונות. אמו של סולימאן השני הייתה סרבית בשם קתרינה, ששמה המוסלמי היה סליחה "דילאשוב" סולטאן.

סולימאן הראשון הוא סמל למאה המפוארת. סולימאן השני הוא סמל לשקיעה שבאה לאחר המאה המפוארת ולסולטאן חלש.
סולימאן השני נקבר במסגד סולימאניה, סמוך לקברו של סולימאן המפואר, שהיה ההיפך ממנו.

הצד האירופי: בית הפסבורג וקרל החמישי

שלום,

אני רוצה לדבר הפעם על דמויות שהופיעו בסידרה אך מהצד האירופי של המפה. ידוע שאנו עוסקים אומנם במאה המפוארת של האימפריה העותמאנית, אך גם בצד האירופי-נוצרי של המפה התחוללה תקופה של התעוררות באותם ימים, לאחר חשיכה ארוכה של מאות שנים של ימי ביניים: תקופת הרנסאנס (פירושה של המילה "רנסאנס" היא תחייה מחדש). תקופה זו היוותה התעוררות פילוסופית, תרבותית ואומנותית- והיא נמשכה שלוש מאות ויותר, מהמאה ה-15 עד המאה ה-18. בנוסף, הייתה גם התעוררות מדינית ודתית: האימפריה הרומית הקדושה- או האימפריה של בית הפסבורג (Hapsburg, Habsburg) עוד החזיקה מעמד ("האימפריה הרומית הקדושה" היה שמה הרשמי של אימפריה גרמנית-קתולית למעשה, ללא כל קשר ממשי לעיר רומא עצמה, שהתקיימה עוד מהמאה התשיעית לספירה), בית הפסבורג, שאליו השתייך קיסר האימפריה הרומית הקדושה קרל החמישי שלט באיזורים רבים באירופה וכן החל משנת 1517, קצת לפני עלייתו של סולימאן הראשון לראשות בית עות'מאן, החלה התנועה החשובה ביותר, שגרמה לאחד הקרעים הגדולים ביותר בנצרות מזה אלף שנים- התנועה הפרוטסטנטית בראשות מרטין לותר, שקראה תיגר על הנצרות הקתולית שהייתה הדת השלטת באירופה. המוסלמים, אגב, ידעו לנצל יפה את הקרע הזה, בנוקטם בשיטת "הפרד ומשול".
קרל החמישי, שהיה במקור מלך ספרד ונקרא עד היום באותה מדינה קרלוס הראשון, התעמת צבאית ומדינית עם מלך צרפת, פרנסואה הראשון. עימות זה היה אבן דרך ביצירת העימות ההיסטורי ורב השנים בין צרפת לגרמניה, עימות שהסתיים למעשה רק עם תום מלחמת העולם השנייה, כשצרפת תוקפת את גרמניה וגרמניה, מצידה כובשת כמה פעמים את צרפת.
חוץ מקרל, פרנסואה ומרתין לותר, אני גם ארחיב על שני איטלקים- האפיפיור של אותה תקופה, פאולוס השלישי האנטישמי, שבניגוד למה שנראה בסידרה היה לו זקן ארוך, וכמובן על הכוכב שנזכר רבות
אנדריאה דוריה, יריבו המר של היזיר ח'יר אל-דין ברברוסה של ימינו, שהיה אדמירל מגנואה, הצליח ללכד את הציים הקתוליים הנוצריים כנגד האימפריה העותמאנית- אך נכשל לבסוף.

ואגב איטלקים, חשוב לי להזכיר, שאיטליה של היום כמו שאנו מכירים אותה לא הייתה יישות אחת עד איחודה במאה ה-19. בתקופה המדוברת היא נחלקה לערי מדינה, כלומר ערים ראשיות ששלטו על שטחים רבים. ונציה לא הייתה העיר עם התעלות בלבד. היא הייתה רפובליקה בפני עצמה. היא הייתה גדולה בשטח עד כדי כך שגבלה עם שטחי האימפריה העותמאנית במה שנודע כאיזור הדלמטים (קרואטיה) והבלקנים-ומכאן היריבות המרה. גם גנואה הייתה רפובליקה בפני עצמה- כשדוריה ידידינו היה בה, כאמור, כוכב עליון.

מה שנקרא היום מדינת הוותיקן, כלומר כיכר ענקית וכמה רחובות
מסביבה בתוך רומא, הייתה מדינת אפיפיור שלמה, שכללה את העיר רומא כולה ושטחים נרחבים מסביבה. סרדיניה הייתה ממלכה לכל דבר ועניין, וכן סיציליה- אז לא היה מדובר באי בלבד כמו היום, אלא בממלכה שנקראה "ממלכת סיציליה" שכללה את כל איזור דרום איטליה של ימינו
וכן את האי עצמו. האיזור המופלא של טוסקנה היה דוכסות, כלומר ישות עצמאית שבראשה עמד דוכס.

ואיפה האלמנט האיטלקי פה? חשוב לי להבהיר: כשמדובר בממלכות למיניהן באירופה, אפילו בספרד ואיטליה של היום, מי שעמדו לרוב בראשן היו מלכים שבסופו של דבר היו ממוצא גרמני, דרך האב או האם, מבית הפסבורג. רק בשנת 1861 אוחדה איטליה ומאז היא כמו שמכירים אותה עד ימינו. מי היה אחד ממאחדיה הגדולים? ויטוריו עמנואלה השני, מלך סרדיניה שהשתייך לבית…. הפסבורג כמובן.

המתחרים העיקריים של בית הפסבורג היו מלכי השושלת הקפאטינגית הצרפתית, שבית ולואה ובית בורבון, ששלטו עד המהפיכה הצרפתית, נמנים עליה. אגב, מלך ספרד של היום מיוחס לבית בורבון….

ובית הפסבורג עצמו? קיים עד היום, אבל ללא סמכות רשמית. רצח של אחד מבני שושלת זו, הדוכס פרנץ פרדיננד האוסטרי בקיץ 1914 לפני מאה שנים, גרם למלחמת העולם הראשונה, שפירק כמעט את כל
השושלות האימפריאליות באירופה.

הראשון לציון-מוסד בן מאות שנים

שלום וגמר חתימה טובה,

אני רוצה לספר על שני מוסדות יהודיים חשובים, שמקורם עוד בתקופת האימפריה העותמאנית. שני המוסדות מסתנכרנים אחד עם השני, ואני מדבר על מוסד ה"חכם באשי", הרב הספרדי הראשי, ועל מוסד "הראשון לציון", שהוא הרב הספרדי הראשי של ארץ-ישראל.

מדובר במוסדות שקיימים מזה מאות שנים. מוסד ה"חכם באשי" קיים באופן רשמי החל משנת 1835, עת הסדיר אותו הסולטאן מחמוד השני בצו מיוחד, במסגרת הרפורמות הכלליות שערך באימפריה העותמאנית.
מדובר, אם כן, ברב הראשי של הקהילה היהודית באיסטנבול. עוד לפני שהוסדר תפקיד זה על ידי שלטונות האימפריה, הרב הראשי של איסטנבול נחשב למנהיג הקהילה היהודית באימפריה העותמאנית, וזה משמעות התפקיד, "חכם"-רב, "באשי"- ראשי. תפקידו של הרב היה להוות חוט מקשר בין השילטון לבין הקהילה היהודית. הוא העביר הוראות של השילטון ליהודים, ובמקביל ייצג את היהודים מול השילטון. לפני הרפורמות במאה ה-19, שאת רובן עשה מחמוד השני, למירכוז האימפריה, הרבנים הראשיים בכל עיר ועיר ייצגו את היהודים אל מול המושל המקומי, כראשי קהילות.

הקהילה היהודית באיסטנבול, שבראשה עמד ה"חכם באשי", הייתה הפטרונית של הקהילה היהודית בארץ ישראל. אל תשכחו שארץ ישראל כמו שאנו מכירים אותה כיום לא הייתה יחידה שילטונית אחידה באימפריה. בפועל היא הייתה מחולקת למחוזות. לעתים נכללה ירושלים באותו מחוז עם ביירות, עם דמשק ולעתים נחשבה כמחוז עצמאי.

הרב הראשי של העדה הספרדית בירושלים, (העיר הקדושה ביותר ליהדות שהייתה העיר המאוכלסת ביותר ביהודים במרחב ארץ ישראל) שנחשבה לעדה הגדולה והמובילה ביותר בקרב היהודים בתקופה העות'מאנית, נקרא "הראשון לציון" (מושג שנלקח מהפסוק מספר ישעיהו, "ראשון לציון הנה הנם" ומתייחס לארץ ישראל בלבד) כשמשנת 1841 הוא נקרא גם "החכם באשי", שהוא הרב הראשי לירושלים. אך כאמור, עד תום התקופה העותמאנית, הקהילה היהודית באיסטנבול הייתה פטרוניתה של הקהילה היהודית בירושלים בראשות ה"חכם באשי".

הכינוי והתואר "הראשון לציון" השתרש והתקבע עוד במאה ה-17, כשה"ראשון לציון" הראשון היה הרב משה גלנטי, ראש רבני ירושלים בשנת 1665. עד 1953 הדומיננטיות בתפקיד זה, של הרב הספרדי הראשי לירושלים, הייתה של רבנים ממוצא ספרדי טהור, או ילידי תורכיה וארצות הבלקן. ה"ראשון לציון" האחרון שניתן להגדירו כספרדי היה הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שנפטר בשנת 1953.

בתקופה העותמאנית בייחוד, נודעו שושלות שלמות של רבנים ספרדיים כנושאים בתפקיד הזה, מתוך עמידתן בראש הקהילה הספרדית בירושלים. המשפחות הדומיננטיות הספרדיות ביישוב היהודי הישן, שמתוכן יצאו כמה ראשונים לציון, בסדר שושלתי לא רציף, היו משפחות אלגאזי, מיוחס, פאניז'יל, אלישר ונבון.
לעתים נדירות כיהנו בתפקיד הראשון לציון רבנים שמוצאם מן המגרב, שהיו ראשי "עדת המערביים".

הכל השתנה עם תחילת השילטון הבריטי, עת הפכה ארץ ישראל ליחידה ניהולית אחת. בשנת 1921 נקבעה "הרבנות הראשית לישראל", ולצד הראשון לציון, שעתה היה לרב הספרדי הראשי של כל ארץ ישראל, נקבע גם רב אשכנזי ראשי.

השפעת העליות השונות לארץ ישראל נתנה את אותותיה: החל משנות העשרים של המאה העשרים חל פיחות הדרגתי במעמד העדה הספרדית השלטת בקרב יהודי ארץ ישראל, כשהדומיננטיות נטתה לצד האשכנזי. כמו כן, בייחוד עם קום מדינת ישראל, התחולל תהליך של "קיבוץ גלויות", שעורר עוד פיחות במעמד יהודי תורכיה והבלקן והס"טים בקרב הקהילה היהודית ספרדית בארץ ישראל. עליות מעיראק, איראן וצפון אפריקה
שינו את המאזן בקרב עדות ספרד והמזרח.

החל משנת 1955 החלו להתמנות לרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל, כלומר "הראשון לציון", רבנים שהם או אבותיהם נולדו בבגדאד: הרבנים יצחק ניסים, עובדיה יוסף ומרדכי אליהו, זכר צדיקים לברכה.

תפקיד "הראשון לציון" נשא עוד מהמאה ה-17 יוקרה רבה, גם של ראש קהילה וגם של מייצג מול השילטון. לכן רבו המאבקים הפוליטיים, גם בין אישים וגם בין שושלות, על התפקיד מזה מאות שנים. גם היום אנו רואים מאבקים פוליטיים קשים מאוד על תפקיד זה, ועל תפקיד הרב הראשי לישראל בכלל- וזה מעיד דווקא על עוצמתו ויוקרתו של התפקיד. גם היום אנו רואים שושלות בתפקיד זה, כי הרבנים הראשיים של ימינו, האשכנזי והספרדי, הם בניהם של רבנים גדולים שכיהנו בתפקיד זה בעבר.

מפלגת ש"ס, למי שלא יודע, קמה בין היתר כתוצאה ממאבקים אלה. בשנת 1983 הוחלט לא להאריך את כהונת הראשון לציון דאז מזה עשר שנים, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שנפטר לפני שנה ועוד יומיים היה אמור להיות בן 94 (נולד יום לאחר יום הכיפורים). איך לא האריכו את כהונתו? קצבו את כהונת הרבנים הראשיים לעשר שנים בלבד, כשעד אז היא לא הייתה מוגבלת. כתוצאה מכך, הרב, שהצטיין רבות בתפקידו, נעלב מכך מאוד. על פניו הועדף הרב מרדכי אליהו זצ"ל, מועמד הציונות הדתית.

באותו זמן, פעילים חרדים ספרדים, שהרגישו כי ילדיהם מקופחים במוסדות החינוך האשכנזים, החליטו לעשות מעשה ולהקים מפלגה חרדית ספרדית חדשה- כשעד אז החרדים הספרדים הצביעו ל"אגודת ישראל" האשכנזית. הפעילים פנו אל הרב המנוח, וביקשו ממנו להיות אחד מראשי התנועה. הרב הסכים מיד כי רצה לנקום את קיפוחו, ועם הזמן הפך למנהיגה הרוחני של ש"ס (ראשי תיבות של ספרדים שומרי תורה) וכל השאר היסטוריה.

לפני כשנה התקבל חוק לפיו למדינת ישראל יהיה רב אחד, שיכהן עשר שנים, פעם אשכנזי ופעם ספרדי. אם יווצר מצב כזה, מדובר במהלך חסר תקדים, כי אז בפעם הראשונה מזה מאות שנים לא יהיה "ראשון לציון" לארץ ישראל, גם אם מדובר במצב זמני של עשר שנים. כל זאת אלא אם כן יחליטו להעניק את התואר לרב הספרדי של ירושלים, שאמור להתמנות בקרוב, אם ייבחר רב ראשי אחד אשכנזי לישראל עוד תשע שנים.

ה"ראשון לציון" לובש לפי המסורת הספרדית גלימה כחולה כהה, שמקושטת מלפנים ובצווארון בעלי זית ופרחים בצבע זהב או כסף. על ראשו של "הראשון לציון" מונחת מגבעת כחולה עם פס לבן עליה. את בגדי "הראשון לציון" תופרים לפי המסורת בקהילה היהודית בתורכיה, הפטרונית לשעבר של הקהילה הספרדית בארץ ישראל.

לסיכום, ה"חכם באשי" הוא כינוי לרב של קהילות יהודיות באימפריה העותמאנית, כינוי זה ניתן בייחוד לרב הראשי של איסטנבול, שנחשב, לא רשמית והחל מהמאה ה-19 רשמית, לרב הראשי של האימפריה העות'מאנית כולה. כיום ה"חכם באשי" מתייחס לתוארו של הרב הספרדי הראשי של יהודי תורכיה, הרב יצחק חליווה.

"הראשון לציון", תואר וכינוי שקיים החל מהמאה ה-17 ששריר וקיים גם כיום, הוא הרב הספרדי הראשי של ירושלים בימי האימפריה העות'מאנית, והחל משנת 1921 של ארץ ישראל כולה.