Tag Archives: ונצואלה

ונצואלה מה קורה לה?- או לה!

הכותרת כאן נשמעת משעשעת, לפי השיר המפורסם של דן אלמגור מלפני כמה עשרות שנים, אבל המצב בוונצואלה הוא ממש לא משעשע. אנשים עומדים בה בתור ללחם שגם אותו לא בטוח שיש ויש מחסור במזון בסיסי, מה שמכניס את מיליוני תושבי המדינה שנמצאת בצפונה של דרום אמריקה, מדינה עשירה מאוד בנפט, למצב של הישרדות בחיים האמיתיים. כבר כמעט 3 מיליון אנשים ברחו מהמדינה למדינות השכנות. אז השאלות המרכזיות בנושא של ונצואלה הן: איך הגיעה המדינה שהיא עשירה במקור למצב כזה? האם הגורם למשבר הוא מדיניות הסוציאליזם שנהוגה מזה עשרים שנה במדינה מאז עלייתו של איש הצבא הוגו צ'אבז לנשיאות, או שמא השחיתות האישית של מנהיגיה לאורך השנים או דווקא הסנקציות האמריקניות והמערביות שמוטלות עליה? או שדווקא מחירי הנפט שנמצאים משנת 2015 בירידה הם הגורם? ונצואלה נמצאת כיום במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה מאז ומעולם, כשמחירי הנפט יורדים מחד והאינפלציה עולה מאידך עד כדי רמה של מיליון אחוז אינפלציה.

האמת היא ששורשי השחיתות בוונצואלה נעוצים עוד לפני שנת 1999, עת נכנס לתפקיד הנשיא הוגו צ'אבז האולטרה-סוציאליסט. עד אז, השילטון בוונצואלה התחלק בין שתי מפלגות עיקריות שעשו ביניהן מעין קומבינה. שליטי המדינה ועשיריה שלטו על כספי הנפט והפערים בין עשירים ועניים במדינה התרחבו. מנגד, הכלכלה הפורחת של ונצואלה, שבעיקר העשירים נהנו ממנה, הייתה מושא לקינאה של כל מדינות דרום אמריקה. אך העושר לא הגיע לבני המעמדות הנמוכים והבינוניים, כתגובה לכך בחרו בני המעמדות הנמוכים והבינוניים את צ'אבז לנשיאות. צ'אבז הנהיג את המהפיכה הבוליוואריאנית, על שם המהפכן שבא מאותו איזור בן המאה ה-19 סימון בוליוואר. במסגרת המהפיכה הבוליוואריאנית, הונהגה מדיניות רווחה נרחבת מאוד, הולאמו חברות שנשלטו בידיים פרטיות של עשירי המדינה, חולקו קרקעות המדינה מחדש. בשנת 2003 הנהיג צ'אבז את "המשימות הבוליוואריאניות"- פרוייקטים במימון המדינה שנועדו לצמצם פערים. מדיניותו של צ'אבז נועדה גם להילחם בניאו-ליברליזם הכלכלי שהייתה מדיניותה של ארצות הברית בהנהגת ג'ורג' בוש הבן באותם ימים וכן מדיניותה של קרן המטבע העולמית. הוא קרא לג'ורג' בוש הבן "Mr. Danger Hitler" באנגלית ("מר סכנה- היטלר)" וחבר למה שנקרא ביחסים בינלאומיים ה"דרום הגלובלי"- הציר שמתנגד למערב ולמדיניות האמריקנית בעולם שכולל את רוסיה, צפון קוריאה, קובה, סוריה של אסד ואיראן. באותם ימים והכי חשוב: צ'אבז פעל להרחקת השקעות, משקיעים וחברות אמריקניות ומערביות מוונצואלה. הוא כרת ברית עם המשטר הקומוניסטי של האחים קסטרו דאז בקובה (שנשאר למעשה אותו משטר לאחר פרישת האחים, אך עם הנהגה אחרת עד היום) ושאף להפיץ את האידיאולוגיה שלו ברחבי דרום אמריקה ואף מעבר לה. לאידיאולוגיה שלו קראו "צ'אביזמו". אבל הבעיה היא שכל מהלכיו הסוציאליסטיים הועילו עם האוכלוסייה בהתחלה, אך בהמשך נגמר הכסף לממן זאת, בין היתר בשל ביזבוז רזרבות החוץ בידי המדינה והרחקת המשקיעים הזרים. מתברר גם שהחברות שהולאמו ובעיקר המשרות היוקרתיות והחשובות במדינה חולקו בין מקורביו, וצ'אבז ואנשיו הפכו אישית לאנשים עשירים מאוד. את כספי הנפט של המדינה הוא לקח בעיקר למפלגתו כדי לממן את עצמו ואת אנשי המפלגה וגם כדי לממן את הפרויקטים השונים שייסד לטובת האוכלוסייה. בתהליך איטי שחק צ'אבז את האופוזיציה במדינתו ורדף את פעיליה והכניס את חלק מראשיה לכלא. ארצות הברית, מצידה, עשתה הכל על מנת לנתק קשר עם ונצואלה ועם כלכלתה וכדי להטיל עליה סנקציות במחאה על הפרת זכויות האדם במדינה. עם זאת, בכל מערכת בחירות שהיא נבחר צ'אבז לנשיאות שוב ושוב כי הוא היה מאוד פופולארי. הוא עשה הכל גם כדי לשנות את חוקת המדינה ולתת לעצמו כמה שיותר סמכויות. בשנת 2007 הקים צ'אבז את "המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה", שהיא מפלגת השילטון במדינה עד היום. מנגד, דגל צ'אבז ב"דמוקרטיה השתתפותית" שבה יונהגו מועצות קומונאליות מחוזיות ותינתן לאזרחים הזדמנות כביכול להשתתף בשילטון במדינה (וזה היה למראית עין, בדומה לשיטת ה"ג'מאהירייה"-קהילייה- של מועמר קדאפי בלוב דאז, שמטרתה היא להטיל אחריות לכשלונות על ראשי הוועדות המחוזיות ופחות על השילטון המרכזי). בשנת 2013 הלך צ'אבז לעולמו ממחלת הסרטן, שבתחילה הוא התכחש אליה.

רבים נוטים למתוח ביקורת על מי שהחליף את צ'אבז (שהיה אדם מאוד כריזמטי וגם בעל חוש הומור) בנשיאות לאחר מותו, נהג האוטובוס במקור ניקולאס מאדורו. אבל האמת היא ששורשי המשבר הכלכלי נעוצים עוד בימיו של צ'אבז עצמו. בעשר השנים הראשונות לשלטונו מחירי הנפט עלו, מה שאיפשר לממשלה לנהל את הפרויקטים שלה בהצלחה לטובת האוכלוסייה. אבל עוד בשנת 2003 צנח ב27 אחוזים התוצר המקומי הגולמי של המדינה, בין היתר בשל שביתת עובדי חברת הנפט הלאומית באותה שנה. תגובתו של צ'אבז לשביתה ולהידרדרות ערך המטבע המקומי, הבוליוואר (שגם הוא נקרא על שם סימון בוליוואר) הייתה לנקוט בשיטה הסוציאליסטית, אותה הכיר היטב וחשב שהיא הפיתרון המושלם לכל תחלואי הכלכלה במדינה: ייסוד מנגנוני שליטה על הייבוא, הלאמה של כל התעשיות במדינה וחלוקת השליטה בהן בין מקורביו ואנשי מנגנון שירות המדינה- ולא רק של תעשיית הנפט, ליצור סובסידיות על המזון וגם לייצר מטבע חוץ (כן, בוונצואלה הדפיסו דולרים)… כל זאת גרם לעלייה מטורפת באינפלציה. כיום המצב הוא שכוס קפה בבית קפה (אלה שנשארו) בוונצואלה עולה 2 מיליון בוליוואר. החל משנת 2010, תחת צ'אבז, החלה להסתמן ירידה הדרגתית במחירי הנפט והחל להסתמן מחסור בוונצואלה במוצרים בסיסיים ובאוכל ובטח ובטח במותרות. ביוני 2010 הכריז צ'אבז על מלחמה כלכלית כנגד המחסור במדינה, מה שהוביל להוצאת עוד כסף בידי השילטון. במקום לחשוב על השקעות מבחוץ, צ'אבז הידק יותר ויותר את שליטת המדינה על הכלכלה ועל מחירי המוצרים. גם הפרויקטים לעזרה לאוכלוסייה התבררו כפרוייקטים לעזרה לנשיא ולמקורביו, שתפסו שליטה על כל דבר שהולאם במדינה וכן על קרקעות רבות. כספי מדינה רבים בוזבזו על פרויקטים כאלה. מדיניותו של צ'אבז הובילה לכך שלצד גילוי ושימוש בעוד ועוד עתודות נפט במדינה (כמה שיכלו, על רקע התפקוד הלקוי של חברות הנפט הממשלתיות והמולאמות), ממשלו של צ'אבז סבל מה"מחלה ההולנדית": הכוונה היא כשיש קשר בין גילוי וניצול של אוצרות טבע במדינה מסוימת בהיקף משמעותי לכלכלתה, לבין ירידה בייצור וביצוא של ענפי תעשייה מסוימים על רקע הגידול החד בהכנסות ממטבע חוץ והתחזקות (זמנית ביותר ודבר שכמעט לא קרה בוונצואלה, אלא בדיוק להיפך) המטבע המקומי, המביאים לירידה בכושר התחרות של אותם ענפים. הירידה בכושר התחרות הובילה לקריסה במטבע הוונצואלי שסבל מתנודות.

עלייתו לשילטון של ניקולאס מאדורו רק החמירה את המצב, היות והוא לא מנהיג כריזמטי כקודמו: הוא היה צריך לנקוט באמצעים מאוד לא דמוקרטיים על מנת לבצר את שילטונו. וכן הוא בכלל לא יודע לנהל את המדינה בעוד לקודמו היה כושר ניהול מסוים. גם המצב הכלכלי לא תרם באופן כללי לנשיא החדש: בשנת 2015 מחירי הנפט צנחו עוד, ותוך שנתיים החמיר הרעב במדינה עד כדי כך שכל אדם ממוצע בה איבד שמונה קילוגרם ממשקלו. כמו כן, מאדורו דיכא כל התנגדות אופוזיציונית וסגר כלי תקשורת שהתנגדו לו. מאדורו דאג "לסדר" לעצמו ניצחון בבחירות לנשיאות גם אם לא נבחר בהן באמת. במהלך שילטונו זכתה לראשונה האופוזיציה ברוב בפרלמנט, אך הוא דאג לכונן "אסיפה מכוננת" מקבילה שבה חברים רק חברי "המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה". הוא גם כופף את העיתונות במדינה להיות באופן מוחלט תחת סמכותו ואסר ביקורת בה כנגד השילטון. המדינה החלה להתמלא בהפגנות אלימות כנגד השילטון אך בגלל שמאדורו אוחז בעיקר הכוח כשנאמני וממשיכי צ'אבז (כאמור, איש צבא במקור) מחזיקים ברסן השילטון בצבא ובמשטרה המפגינים לא הצליחו להפיל את שלטונו. כמו כן, מאדורו דאג גם כמו קודמו לערוך משאלי עם שייתנו לו הזדמנויות לעקוף את החוקה וליצור חוקה חדשה, אך בניגוד לקודמו הוא היה צריך לדאוג "לסדר" לעצמו ניצחון בהן. מיליונים החלו לברוח מוונצואלה, בעיקר לברזיל השכנה. מי שנשאר החל לאכול כל דבר שזז ברחוב: חתולים, כלבים, חולדות וציפורים, על מנת לשרוד ולא להישאר רעב. גם מספר החולים במחלות תת תזונה ובמחלות זיהומיות במדינה הוכפל ושולש ושירותי הבריאות הוונצואליים סובלים ממחסור רב. בוונצואלה קיימת כיום אליטה כלכלית ותרבותית צרה מאוד, בעיקר מקורבת לשילטון, שלא סובלת מחרפת הרעב. לפני זמן מה נעשה ניסיון כושל מקרב הצבא להדיח את מאדורו, וגם ארצות הברית בהנהגת דונאלד טראמפ ניסתה להנהיג מהלכים על מנת להפיל אותו, בייחוד הטלת עוד סנקציות כלכליות, אך גם חשיבה על שימוש באופציה של פלישה למדינה המתדרדרת. במהלך המשבר הכלכלי נעשה ניסיון נואש להילחם באינפלציה על ידי "דחיפת הבעיות אל מתחת לשטיח"- פשוט החלפת המטבע המקומי ושינוי ערכו כמדיניות מהונדסת מלמעלה יותר מפעם אחת. ניסיון זה גם התברר ככושל, ומאדורו ותומכיו בוונצואלה ותומכי השיטה הסוציאליסטית ברחבי העולם מנסים להאשים את הסנקציות האמריקניות שהוטלו על ונצואלה.

לכן, בתשובה לשאלות שהצגתי למעלה, הגורם הראשי למשבר הכלכלי של ונצואלה הוא ניהול לא נכון של הכלכלה והמדינה. השיטה הסוציאליסטית, שהיא למעשה סוציאליזם קיצוני שקרוב לקומוניזם, סוציאליזם שרחוק מסוציאל-דמוקרטיה למשל, הייתה מועילה לטווח קצר והיא הצליחה זמנית בעיקר בזכות התלות של ונצואלה בנפט ובמחירי הנפט שהיו בעלייה עד לשלב מסוים. אך בשל ניהול כושל ומושחת, וכן בשל ירידת מחירי הנפט, נגמר הכסף לממן את הפרויקטים הכלכליים במדינה וכן התגובה למחסור ולאינפלציה בוונצואלה הייתה כושלת. הסנקציות מבחוץ ובעיקר מארה"ב פגעו במדינה, אך הן לא היו הגורם הראשי לקריסת הכלכלה. חשוב לציין שונצואלה ובעיקר השילטון במדינה נתמכים על ידי מדינות יריבות לארה"ב כגון רוסיה וסין וכן על ידי המשטר הקובני. השילוב של מדיניות סוציאליזם, ניהול כושל ושחיתות בתוספת סנקציות מבחוץ והרס יחסי החוץ של ונצואלה עם המערב, שבלשון המעטה לא הועילו למדינה הוא שגרם לה להגיע למצב המחפיר ביותר מבחינה כלכלית בתולדותיה.

טלנובלות: כשגוסטבו (ברמודס) פגש את איסאורה ואת הסניורה קריסטל

בהמשך משבוע שעבר, אני כותב שוב על טלנובלות ששודרו בישראל ושכמעט שכחנו מהן. הפעם ברצוני לכתוב על שלוש כאלה: הטלנובלה "פאבלו", ששודרה בערוץ 2 לפני 20 שנים, בעונת 1996-1997, ששמה המקורי היה שונה: אלן, אור הירח (Alén, luz de luna), וקיבלה את שמה בישראל "פאבלו" על מנת ליצור רושם שמדובר בהמשך של הטלנובלה המצליחה שששודרה שנה קודם לכן, ששמה היה "נאנו". זאת היות וגם "נאנו" וגם "פאבלו" היו בכיכובו של גוסטבו ברמודס. הטלנובלה "פאבלו" נתפסה בישראל כמשעממת, ועקב כך ובעיקר עקב תחלופת הזכייניות באותה שנה בערוץ 2, עברה להיות משודרת בבקרי ימי החול במקום המועד המקורי שלה, ביום שבת בשתיים בצהריים.

גם אתר הצילומים היה משעמם: נראה שכל הזמן העלילה מתרכזת בבקתה גדולה בתוך יער אי שם בארגנטינה.

עלילת הסידרה היא כזאת: היא עוסקת במערכת היחסים בין פאבלו, שאותו מגלם ברמודס, עם אביו, פדרו לדסמה, בגילומו של הקטור אלטריו. שניהם לא יודעים שהם אב ובן, ופאבלו עובר לגור בביקתה באיזור פטגוניה (בדרום ארגנטינה), כדי לגלות מיהו אביו, שם הוא מוצא רמזים לגבי מיהו אביו האמיתי.

הטלנובלה השנייה היא טלנובלה ברזילאית, ששודרה במקור בשנת 1976, וזכתה לעיבוד מחדש בשנת 2004. הגירסה המקורית מ-1976 שודרה בישראל 17 שנים לאחר מכן, בקיץ 1993, בערוץ 3 של הכבלים, מה שנודע בשם "ערוץ המשפחה". קוראים לטלנובלה "איסאורה". היא מתארת את תקופת העבדות בברזיל במאה ה-19.
הסידרה היא בכיכובה של לוסליה סנטוס, כיום בת 60, שמגלמת את איסאורה- משרתת ברזילאית לבנת-עור, שעובדת בבית של בעלי חוות, מטעים ועבדים ברזילאיים- משפחתו של מר אלמיידה ואישתו דונה אסתר. התקופה היא על רקע שיחרור העבדים בברזיל בשלהי המאה ה-19: עלילתה מתרחשת כ20 שנים לפני שיחרור העבדים, בשנות השישים של המאה ה-19. דונה אסתר מגדלת את איסאורה כאילו היא בתה, והיא אוכלת יחד עם בני המשפחה שהם בעלי המטעים, כאילו היא בת משפחה ביולוגית שלהם. איסאורה מפתחת מערכת יחסים מורכבת עם שאר העבדים השחורים בחווה, לדונה אסתר ולבעלה, ששניהם בעלי מטעים ועבדים בברזיל, יש בן אכזר ששמו לאונסיו, הוא לא הצליח לסיים תואר באוניברסיטה, המשפחה עוברת יחד עם איסאורה ולאונסיו לחוות מטעים בפרברי העיר, שם דונה אסתר מתה וחייה הקשים של איסאורה מתחילים, כשלאונסיו מנסה לחזר אחריה ולהפוך אותה לפילגש שלו למרות סירובה. היא פוגשת שם בבנם של בעלי אחוזה שכנים, טוביאס, ומתאהבת בו. מעתה לאונסיו יעשה הכל כדי להפריד בין איסאורה לטוביאס, כולל שליחתה לעבודות קשות יחד עם שאר העבדים, ביטול הפריבילגיות שלה וניסיונו לרצוח את טוביאס, שמצליח לבסוף, רק שברצח הזה הוא הורג גם את אישתו, מלווינה. בסופו של דבר לאונסיו נתפס ומואשם ברצח טוביאס ואישתו שלו מלווינה, מתאבד, מתגלה שלבעלות שלו על החוות והמטעים אין ערל, והאחוזה נמסרת לדון אלווארו, אחד האנשים העשירים בברזיל, שהופך לבעלה של איסאורה (שאותו היא אוהבת) והופך אותה לבעלת החוות. עלילה מפותלת ומסקרנת זו הפכה את הטלנובלה "איסאורה" לידועה בכל העולם, אך לישראל היא הגיעה מאוחר מזמנה (מה לעשות שבשנות השבעים והשמונים היה בישראל רק ערוץ אחד בטלוויזיה, וערוץ שני ניסיוני?)

הטלנובלה השלישית שודרה בוונצואלה בהפקת רדיו קראקאס בשנת 1988, והיא שודרה בישראל בערוץ 2 על ידי שידורי "קשת" 7 שנים לאחר מכן, ב-1995, מיד לאחר שהסתיימה הטלנובלה הידועה "גבריאלה". שמה היה "סניורה", והיא הייתה בכיכובה של מרי-כרמן רגויירו, שמופיעה כאן בתמונה והייתה ידועה בישראל כמי שגילמה את הטלנובלה הוונצואלית מ-1985 בשם "קריסטל", שהפכה לאחר 7 שנים לאחת הטלנובלות הראשונות ששודרו בישראל. מרי-כרמן משחקת את יוג'ניה, שידועה כפורקת עול וכמרדנית, שמקבלת שלא בצדק על עבירה פעוטה 5 שנים בכלא. מי שדואג לתת לה את העונש הכבד הזה הוא דייגו מנדוזה, שאותו משחק השחקן הידוע קרלוס מאטה. יוג'ניה גודלת בבית עם אישה בודדת שמגדלת אותה, אך אותה אישה מתה אחרי זמן קצר, משאירה ליוג'ניה פתק ובו רמז מי האמא האמיתית שלה. יוג'ניה נמצאת בכלא וכל הזמן מתכננת את הנקמה בדייגו מנדוזה ותאונה גורמת לה להיפגש איתו פנים אל פנים. בהמשך היא בורחת מהכלא, ועובדת אצל אישה שיודעת שהיא אסירה נמלטת וסוחטת אותה. בסופו של דבר, יוג'ניה ודייגו, בתעתוע של הגורל, יתאהבו.

מי זוכר/ת את הטלנובלה הזאת, על הנערה הצוענייה קסנדרה?

שלום לכולם ולכולן,

השבוע עלו לי בזיכרון שלוש טלנובלות, ששודרו בשנות התשעים (שהיה העשור שבו התחילו הטלנובלות להיות משודרות בארץ), ונדמה ששכחו מהן כמעט לגמרי. הראשונה היא "איסאורה", טלנובלה ברזילאית ששודרה בערוץ 3 של הכבלים, מה שנקרא "ערוץ המשפחה", בקיץ 1993. השנייה היא "פבלו", שהייתה סידרה ששידורה לא נמשך הרבה זמן, בעונת השידורים 1996-1997 בערוץ 2 במסגרת "טלעד", בכיכובו של גוסטאבו ברמודס. היא אף עברה מיום שבת לימי חול, לאחר שהזכייניות של הערוץ התחלפו בימים וגם היא זכתה לאחוזי צפייה נמוכים מאוד, נמוכים יותר מ"נאנו" המצליחה שהייתה גם בכיכובו של ברמודס ושודרה בעונת השידורים שלפניה. הטלנובלה השלישית, ששודרה בין השנים 1997-1998, לפני 19 שנים, בערוץ השני בימי שבת, הייתה "קסנדרה", טלנובלה מוונצואלה, ועליה אכתוב עכשיו. על "איסאורה" ו"פבלו" אכתוב בפעם הבאה.

הטלנובלה המצליחה, ששודרה במקור בעונת השידורים 1992-1993 בוונצואלה, שכללה 150 פרקים הייתה כל כך פופולרית בעולם, שבשנים 2006 ו2008 זכתה להצגה מחדש תחת שם וגירסה אחרים, בפיליפינים וברוסיה בהתאמה. לגירסה הרוסית של "קסנדרה" קראו "נסיכת הקרקס".

הסידרה הייתה בכיכובם של קוראימה טורס, כיום בת 43 (ואז בת 19), ואוסוואדלו ריוס, כיום בן 56, ואז בן 32 (שניהם בתמונה). כשקוראימה טורס שיחקה את דמותה של קסנדרה, עוזרת בית ממוצא צועני כביכול שמתחתנת עם משפחה עשירה, מבלי לדעת שהיא בעצם נכדתו של אחד מבעלי הבית. בעלה נרצח בליל חתונתם, והיא מואשמת על לא עוול בכפה ברציחתו.

הסיפור מתחיל 20 שנה לפני כן, כשקרקס צועני נודד חונה מחוץ לבירת ונצואלה, קארקאס. אדראינה, שהיא בת לבעלי אחוזה מפוארת בפרברי העיר, נכנסת למגידת העתידות של הקרקס, שמבשרת לה כי צפוי לה גורל טראגי וכי דרכיהן יצטלבו שוב בעתיד באופן מסתורי. לאחר שנה, הקרקס שוב חוזר לעיר, ואדראינה מתה לאחר שילדה בת בריאה. אביה של אדראינה הוא אלמן, ויש לו אישה שאינה אמה של אדראינה, בשם הרמיניה, שרוצה ששני בניה התאומים מנישואים קודמים יירשו את האחוזה -ולא התינוקת, הנכדה החדשה. האם החורגת רוקמת מזימה, כשהיא שומעת שבקרקס הצועני ישנה יולדת שמתה יחד עם התינוקת שלה.

אדם ששוכרת הרמיניה מחליף בלילה לפני שהקרקס עוזב את גופת התינוקת הצוענייה המתה בתינוקת החיה, נכדתו של בעל האחוזה. התינוקת, שסבתה של התינוקת המתה מוצאת אותה בפתח האוהל, גדלה להיות נערה צוענייה יפהפייה בשירותו של הקרקס, בשם קסנדרה, סבתה (החורגת למעשה) של קסנדרה מבטיחה עוד מינקותה להשיא אותה כשתגדל למי שעתיד להיות מנהיג הצוענים בקרקס, ה"צ'אר", ראנדו.

השנים עוברות, וקסנדרה והקרקס חוזרים אל אותה עיירה שסמוכה לקראקאס, וכשה"צ'אר" ראנדו וקסנדרה רוקדים, עיניה נופלות על בחור נאה, בשם לואיס דויד. מתברר שלואיס דויד הוא בנה של הרמיניה, ועתיד יחד עם אחיו התאום, איגנסיו, לרשת את האחוזה (את שני האחים משחק אוסוואלדו ריוס). לואיס וקסנדרה נפגשים מחוץ לאוהל הקרקס באותו לילה, מדברים ונוצר ביניהם קשר רגעי. לאחר מכן לואיס דויד נעלם לעסקיו.

בהמשך, מגלה אחיו התאום, איגנסיו, את סיפור ההחלפה בין התינוקות, והוא רוצה לפתות את קסנדרה להתחתן איתו. בעוד קסנדרה מאמינה כי אותו לואיס דויד, שלא ידעה את שמו כשאיתו נפגשה לראשונה מחוץ לאוהל הקרקס בלילה ההוא, הוא בעצם איגנסיו וניאותה להינשא לו, בליל הכלולות שלהם מתרחשת טרגדיה כפולה: קסנדרה מועדת, וכמעט נופלת לתוך בור, כשאיגנסיו בקושי ניאות לעזור לה, עם מבט קר בעיניים. מכאן היא מתחילה לחשוד בו. אבל זה לא הסיפור הגדול: באותו לילה, איגנסיו נרצח על ידי אישתו לשעבר, רוסאורה, ולואיס דויד חושד לשווא בקסנדרה שהיא זאת שרצחה את אחיו. הוא מחליט לחזור לאחוזה, מתחזה לאחיו איגנסיו, על מנת לתפוס את קסנדרה אשמה. רק בהמשך יבין שהיא לא זאת שהרגה את אחיו, והסוף של הסידרה הוא לבסוף טוב, כשקסנדרה מקבלת את לואיס דויד, בעלה שהכירה מלכתחילה, ושניהם זוג שיורש את האחוזה.