Tag Archives: יום הזיכרון

הגיבורים הנשכחים: בני עדות ספרד והמזרח שתרמו למערכות ישראל ולביטחון ישראל, חלק 11: "העיניים של המדינה" וכוכבה לוי

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

"אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה”, אמר טוראי בני מסאס (1952-2006), לוחם בחטיבת "גולני" בגדוד 51 לכתב הטלוויזיה הישראלית מיכה לימור, כשהוא מצטט את מח"ט גולני במלחמת יום הכיפורים אל"מ אמיר דרורי שאמר לחייליו לפני הקרב "עיני כל המדינה נשואות לכאן" לאחר הניסיון השני לכבוש את החרמון במלחמת יום הכיפורים.

בני מסאס, לוחם גדוד 51 של חטיבת גולני, שגר כל חייו בעיר טבריה שמול רמת הגולן, היה חייל לא כל כך ממושמע. "בלגאניסט". אבל כשהגיעו הקרבות על החרמון, סחב עליו בני מסאס את המא"ג הכבד מאוד והתחיל לכתוש את החיילים הסוריים שהיו על החרמון שנכבש (מחדש) על ידי סוריה במלחמת יום הכיפורים. הוא דילג וקיפץ ועודד את חבריו וחילץ אותם כשהיה צריך. ממש גיבור שנזכר רק בשל המשפט המפורסם שאמר בריאיון. אגב, את הביטוי "העיניים של המדינה" ניכסו לעצמם בהמשך גדודי תצפיתנים ומוכ"מים (מפעילי מכ"מ יבשה/ים/אוויר) בצה"ל לדורותיהם. הוא גם מסמל את גבורת החייל הפשוט לעומת כישלון הבכירים במלחמת יום הכיפורים, המלחמה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל לאחר מלחמת העצמאות שבאה בהפתעה וגבתה קורבנות רבים. מסאס חי עד גיל 54 בעיר טבריה.

 

עוד גיבורה נשכחת היא כוכבה לוי (1944-2019), האישה שתרמה מאוד לפעולת חילוץ בני הערובה הלא מוצלחת (ולא בגללה, כמובן) במלון "סבוי" בתל אביב, גיבורה שזילזלו בה. בהיותה בת ערובה במלון שהבינה  את השפה הערבית, אך לא ידעה לדבר באופן שוטף את השפה בדרך כלל, היא מתורגמנית ואשת הקשר עם הכוחות הישראליים מחוץ לבית המלון הנצור. היות ולאיש צוות המו"מ הישראלי מחוץ למלון היא אמרה "אני כוכבה לוי מרחוב הירקון" נוצרה לה תדמית לא נכונה כאילו הייתה נפקנית, היות ורחוב הירקון בת"א היה אז מוקד של זנות. כמו כן, השמועות היו שכוכבה לוי באה לבית המלון כדי לבלות עם גבר מחוץ לנישואין הלא מאושרים שלה. אגב, 8 שנים אחרי המבצע היא התגרשה מבעלה אך הספיקה לראות בחייה נכדים ונינים. אין ספק שהיא גיבורה שנעשה לה עוול.

ביום רביעי, 5 במרץ 1975 שהתה לוי במלון סבוי הסמוך לחוף הים בתל אביב. בסביבות השעה אחת עשרה בלילה הגיעו שמונה מחבלים לחוף בסירה, ותוך כדי ירי ברחובות נכנסו למלון. הם ירו בפקיד הקבלה, סרקו את החדרים וריכזו בחדר על הגג את המתארחים שלא הספיקו לברוח.

במקור, לוי שמעה ערבית בשכונת ילדותה סומייל ואימהּּ הכירה את השפה אבל היא עצמה לא ידעה ערבית מעבר למילות נימוסין. עם זאת, היא הצליחה לתקשר עם המחבלים בערבית.

המחבלים נתנו בידה נייר עם הודעה מודפסת בעברית ובערבית כדי שתקריא לישראלים. מאחורי גדר אבן ליד המלון השתופף רוברט וגנר, חובב רדיו ישראלי שצותת לקשר המשטרתי. הוא שמע על האירוע מיד בתחילתו ומיהר למקום עם ציוד הקלטה, וכל אותו לילה הקליט את הקולות.

בעזרת ידיעת השפה והתיווך שלה בין המחבלים לישראלים לוי יצרה קשר אנושי עם מפקד חוליית המחבלים. היא הפצירה בו להוציא מהבניין את הגבר הפצוע קשה ברגליו שנותר בחדר על הגג לאחר שהמחבלים הורידו את בני הערובה לקומה נמוכה יותר. אחד המחבלים כבר עמד לירות בו, וכוכבה התחננה על חייו בפני המפקד עד שנעתר לה לבסוף, ובעזרת מחבל אחר היא הורידה את הפצוע לקומת הכניסה.

לוי העבירה בזהירות מידע על מיקום המחבלים, מיקום בני הערובה ומצב הפצועים. כשאיש המודיעין רובי פלד שאל אותה כמה מחבלים יש היא השיבה ו' במקום הספרה 6, כי חששה שהם יבינו. למעשה היו שמונה, היא סיפרה שהם שינו כל הזמן את דרישותיהם, היו מוכנים לוותר על חמישה מהאסירים, ואחר כך לוותר על כולם ובלבד שייצאו בשלום. הם הורו לה לכתוב את דרישותיהם החדשות על דף שמצאו וזרקו את הדף מטה, אך איש לא אסף אותו

ישראל החליטה מראש לא לקבל את דרישותיהם, וכל אותו זמן ארבעה צוותים של סיירת מטכ"ל התכוננו לפריצה לבניין מארבע נקודות שונות. בשעה 05:15 פרצו החיילים לבניין, והמחבלים פוצצו את לבנות החבלה שבחדר הממולכד. כוכבה לוי הייתה בחדר סמוך עם מפקד המחבלים, ליד החלון שבעדו תקשרה עם פלד. ברגע שהתחיל הירי היא נכנסה מתחת למיטה ולא נפגעה מהלבנים שנפלו. במבצע נהרג מפקד סיירת מטכ"ל אל"מ עוזי יאירי.

 

 

 

 

הגיבורים הנשכחים: עמנואל הנגבי מהלח"י ומציל יהודי הונגריה משה קראוס

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO
את אישתו ובנו של עמנואל הנגבי, יליד פולין, הכרנו היטב. מדובר בגאולה כהן לה היה נשוי זמן קצר, ובנו הוא כמובן ראש המועצה לביטחון לאומי, השר בעבר צחי הנגבי.
אבל עמנואל הנגבי (1917-1975, בתמונה), במקור שטרסברג, הוא דמות חשובה בפני עצמה כדי לספר אודותיה.
מדובר באחד מקציני המבצעים הבכירים של אירגון "לוחמי חירות ישראל", הלא הוא הלח"י, ובאנגלית The Stern Gang.
מגיל 15 כבר הצטרף לתנועת בית"ר ועלה בעלייה של בית"ריסטים לארץ ישראל. לאחר הפילוג בין אירגוני האצ"ל והלח"י בשנת 1940, הצטרף אל אברהם יאיר שטרן, מייסד הלח"י. הוא ניהל את כוח האדם של האירגון וכינויו היה "אדם".
בחודש מאי 1942 נאסר על ידי הבולשת הבריטית בחיפה, בדירה של המחתרת, וישב במחנות המעצר מזרעה ולטרון. באותה עת לא הובאו עצורי לח"י למשפט אלא נעצרו בצו מינהלי לפי חוקי החירום המנדטוריים. הנגבי, יחד עם כעשרים עצירים אחרים שנמנו עם אנשי לח"י, חפרו בלטרון משך חודשים רבים מנהרה באורך 76 מטרים, כדי לברוח מן המאסר ולשוב לפעילות המחתרת. יום הבריחה נקבע ל-31 באוקטובר 1943. מספר שבועות בטרם מועד זה, הונחה הנגבי על ידי מפקדיו לנסות ולהימלט מן המעצר לפני יתר חבריו, כדי להסדיר מן החוץ את כל הדרוש למילוט הבורחים ולקליטתם המחודשת בשורות המחתרת.הנגבי התחזה לחולה והובהל ב-16 בספטמבר 1943 מלטרון אל בית החולים הממשלתי במתחם "מגרש הרוסים" בירושלים. שם היה נתון תחת מעקב צמוד של רופאי בית החולים, ותחת שמירה קפדנית של הבולשת הבריטית. הנגבי התלונן על כאבים עזים, שבעטיים נאלץ ללכת כפוף לגמרי, בצעדים איטיים ביותר, תוך הפגנת חולשה מוחלטת. כעבור עשרה ימים, בבוקר 26 בספטמבר 1943, לאחר שהרגיל את שומריו למצבו הגופני הרעוע, הוציא הנגבי אל הפועל את תוכניתו: בלילה הקודם, בחסות החושך ומתחת לשמיכה, כדי שלא להיחשף על ידי המאושפזים הנוספים בחדרו, לבש בגדים אזרחיים ועליהם שב ולבש את פיג'מת האסיר. השכם בבוקר ביקש לצאת מן התא אל חדר השירותים, כשהוא מתקדם לאיטו בקושי רב ונאנק מכאבים. בחדר זה פשט את הפיז'מה, נותר בבגדים רגילים, הזדקף ויצא מן השירותים בצעדים בוטחים ומהירים. איש לא חשד בו, גם כשירד מספר קומות ויצא מבית החולים אל החופש. כאשר הבחינו השומרים בהיעדרותו, כבר נמצא הרחק מן המקום.

בהנחיית מפקד לח"י בעת ההיא, יצחק שמיר, הוביל הנגבי את ההכנות לקליטת הבורחים מלטרון. בליל 31 באוקטובר ביצעו עצירי לח"י בלטרון את התוכנית שסוכמה מראש: הם עברו במנהרה, מפתח הכניסה שהיה מוסווה בתוך הצריף בו התגוררו, אל פתח היציאה שמוקם כמה עשרות מטרים מחוץ לגדר ההיקפית החשמלית של מחנה המעצר. הנגבי, ועמו לוחם מחתרת נוסף, המתינו לבורחים בקרבת מקום, ציידו כל אחד מהם בנשק, והובילו אותם אל אוטובוס פרטי שחנה בחורשה סמוכה. האוטובוס הגיע לתל אביב בשלוש בבוקר, והלוחמים התפזרו איש איש למקום המסתור שהוכן עבורו מבעוד מועד. הבריחה הנועזת הכתה בהלם את השלטון הבריטי בארץ, ועודדה מאוד את רוחם של אנשי לח"י, שרציחתו של מייסד הארגון, "יאיר", פגעה בהם קשות.

לאחר הבריחה התמסר הנגבי לחיזוקה ולבניינה של המחתרת. המחלקה עליה פיקד עסקה במגוון משימות: אספקת חומרים לפעולות; איתור מחסנים לנשק; ארגון אוהדים ומסייעים; גיוס כספים. הוא השתתף בשורה ארוכה של מבצעים, בהתקפות על בסיסי השלטון הבריטי כגון בניין הבולשת ביפו, ופיקד, בין היתר, על ניסיון ההתנקשות בקצין המשטרה הבריטי פורד בתל אביב. בשנת 1947 התחתן עם גאולה כהן, שדרנית ומפעילת הרדיו של אירגון לח"י. הם חיו ביחד עד שנת 1962 ואז נפרדו. בנם הוא צחי הנגבי.

משה קראוס- מציל יהודי הונגריה

משה קראוס (1908-1986) היה מי שהציל 40 אלף מיהודי הונגריה בתקופת השואה, פי עשרות מ"רכבת המיוחסים" של ישראל קסטנר. תוכנית ההצלה של קראוס היוותה את ההפך הגמור מתוכניתו של קסטנר; לעומת קסטנר, שסבר כי משא ומתן ישיר עם הנאצים הוא הדרך הבטוחה להצלת יהודי הונגריה, אף אם רק מעטים מהם, דבק קראוס בקו של הסתייעות בנציגי המדינות הנייטרליות והפעלת לחץ כבד על שלטונות הונגריה, אשר זכו מהגרמנים למרחב תמרון גדול ולסמכויות נרחבות. הוא אף הסתכסך קשות עם ישראל קסטנר. בדומה לישראל קסטנר ולמנהיגים יהודים נוספים, ידע גם קראוס על הפתרון הסופי בפולין כבר באפריל 1943, והיה היחיד שחשש כי סכנה דומה צפויה גם ליהודי הונגריה, בעלת בריתהּ של גרמניה.

שמו האמיתי היה מיקלוש,
הוא היה נציג תנועת "המזרחי" הדתית בהונגריה ושירת כמנהל המשרד הארצישראלי (הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל) בבודפשט, בירת הונגריה, בין השנים 1935–1945. בין שאר תפקידיו היה אחראי על חלוקת מכסת הסרטיפיקטים, שקצב המנדט הבריטי לעלייה לארץ ישראל, בין חברי התנועות הציוניות המקומיות. עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה ב-19 במרץ 1944 , הגה קראוס את הרעיון להשתמש בסרטיפיקטים שנותרו בידו, יחד עם בקשות חסות נוספות, ממדינות שונות, להצלת יהודים. הרעיון הניע את תת-הקונסול השווייצרי, קרל לוץ, לבקש ולקבל את אישורה של ממשלת הונגריה להגירת 7800 יהודים (שפורשו לאחר מכן על ידי לוץ כ-7800 משפחות של יהודים). לצורך הכנת הניירת להכנת הדרכונים הקולקטיביים להגירה, חכר לוץ מהסוחר ארתור וייס את "בית הזכוכית" בבודפשט.

האנשים שהיו המיועדים לעלייה קיבלו מלוץ כתב חסות שווייצרי שלפיו הם נחשבים לנתינים שווייצרים. בזכות הפעילות בבית הזכוכית, במיוחד זו של המחתרת החלוצית בהונגריה בתקופת השואה, ניצלו אלפי בני אדם, אלה שמצאו מקלט במתחם עצמו, שהיה אתר "אקס-טריטוריאלי", או כאלה שניצלו בעזרת השימוש בכתבי החסות (שוצפאס) – המקוריים או המזויפים – שקיבלו לידיהם.

הרעיון היה של קראוס, מתן החסות והתעודות המקוריות (אלפים) היו של קרל לוץ ולאחר מכן גם ראול ולנברג ואחרים והביצוע (במיוחד זיוף עשרות אלפי תעודות חסות מזויפות וחלוקתן) היה של המחתרת החלוצית בהונגריה בתקופת השואה.

בשנת 1945 הממסד המפא"יניקי החליט להכתים את קראוס- הואפוטר מתפקידו כמנהל המשרד הארץ ישראלי בבודפשט, לאחר שהואשם כנראה לשווא בשימוש בתעודות עלייה שהיו מיועדות לחברי תנועות ציוניות אחרות לטובת דתיים ולא-ציוניים. ההאשמות בוטלו לבסוף, אך עליית כוחהּ של מפא"י דחקה את קראוס, איש תנועת "המזרחי", מחוץ למשרד בבודפשט, ואל מחוץ להיסטוריה הרשמית הישראלית לגבי חילוץ יהודי הונגריה בשואה.

קראוס היה ציר לקונגרס הציוני הכ"ב בבזל, והתגורר בשווייץ עד שעלה לישראל בשנת 1952. בארץ ניהל את הכפר השוודי, ועבד במשרד הסעד עד צאתו לגמלאות. הוא היה נשוי לגוסטי שטאל. נפטר בארץ, בשנת 1985.

המלחמה הארוכה ביותר

דווקא בשבוע זה אני רוצה לכתוב על נושא מאוד חשוב, שלא מופיע הרבה בכותרות ובחדשות ביום יום המוכר לנו. היום אנו מציינים תאריך חשוב בתולדות המדינה, יום השנה העשרים לאסון המסוקים, התאונה הקשה ביותר בתולדות צה"ל, שגבתה 73 חללים, מהם 68 לוחמים שהיו בדרכם למוצבים "בופור" ו"דלעת", שהיו חלק משרשרת המוצבים הקדמיים ברצועת הביטחון בלבנון. השהייה הזו, שרשמית נועדה לעזור לצד"ל- צבא דרום לבנון, קשורה למלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה: מלחמת לבנון הראשונה, או מה שהחל כ"מבצע שלום הגליל", שנמשכה, למעשה, 18 שנים: מה6 ביוני 1982, עד לנסיגת צה"ל מלבנון ב24 במאי 2000.

כאמור, ה-6 ביוני 1982, היה יום תחילתה של המלחמה הארוכה ביותר, שלא הסתיימה בניצחונה של ישראל, ובניגוד לטיעון הרשמי כי הסתיימה ב29 בספטמבר 1982, וכללה רק את מה שנקרא "מבצע שלום הגליל". למעשה מלחמה זו הסתיימה עם הנסיגה הסופית, המהירה והמוחלטת של כוחות צה"ל משטחה הבינלאומי המוכר של לבנון, ב24 במאי שנת 2000 בשעות הלילה, והיא כללה בתוכה עוד שני מבצעים גדולים, בשנות התשעים: "דין וחשבון" בקיץ 1992 ו"ענבי זעם" באביב 1996. החיילים שלחמו במבצע "שלום הגליל" קיבלו את אות המלחמה, אולם החיילים שלחמו בשטח לבנון הריבוני מאוקטובר 1982 עד מאי 2000 לא קיבלו את אות מלחמת לבנון, אלא קיבלו רק אות מיוחד רק על "שירות מבצעי".

לדעתי, חשוב ביותר שמדינת ישראל תעניק את אות מלחמת לבנון הראשונה לכל מי ששירת גם במלחמת לבנון הראשונה עצמה, ובנוסף, וכאן העיקר- לכל לוחם או תומך לחימה ש"תפס קו" ברצועת הביטחון בלבנון במשך 15 שנים נוספות- בין השנים 1985 לשנת 2000. כמו כן, חשוב להכיר בחללי רצועת הביטחון ובייחוד גם בחללי אסון המסוקים כחללי מלחמת לבנון הראשונה.

מדוע המלחמה נמשכה כל כך הרבה זמן? ומדוע יש להכיר בחיילים שלחמו בשטח לבנון הריבוני כלוחמי מלחמת לבנון הראשונה, ולהעניק להם אות בהתאם?

הסיבה העיקרית לשהות הממושכת של צה"ל בשטח לבנון גם לאחר סיומה הרשמי של המלחמה בסוף ספטמבר 1982 הייתה להבטיח את יישובי צפון ישראל מפני פגיעה של ארגוני מחבלים, שמקורם בלבנון. בין השנים 1982-1985 התחולל שינוי בזהות, במקור, באופי, בשמות ובשיטות הלחימה של ארגוני המחבלים בלבנון, וכן בפריסה של צה"ל בתוך המדינה: ביוני 1982, ארגוני המחבלים העיקריים שהתפרסו בשטח דרום לבנון, שרוב אוכלוסייתו מוסלמית-שיעית ונוצרית, היו אירגונים פלסטיניים, כגון אירגון הפת"ח והחזיתות העממית והדמוקרטית לשיחרור פלסטין על כל פלגיהן. ערב המלחמה, הגיע המצב לידי כך שחלק מאיזור דרום לבנון נקרא "פת"ח-לנד", היות ומחבלים באירגון פת"ח הפלסטיני שלטו בפועל ברוב דרום לבנון, הקימו שם בסיסים והוציאו משם פיגועים כנגד ישראל, למרות שרשמית היה מדובר בשטח ריבוני ששייך למדינת לבנון, שהייתה (ועודנה) מדינה משוסעת ששקועה עמוק במלחמת אזרחים. אולם היות ותוך כדי מלחמת לבנון הראשונה, הרשמית, בשנים 1982-1983 ישראל הצליחה להחליש מאוד את האירגונים הפלסטינים ולגרש אותם מדרום לבנון, על חשבון אותם אירגונים פלסטינים, ולתוך הוואקום שהם יצרו לאחר הבסתם על ידי ישראל, נכנסו אירגוני טרור, שהשתייכו לקהילה השיעית של לבנון, שהייתה בתהליכי צמחיה והתחזקות, לאחר מאות שנים של פסיביות. שני האירגונים היו אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנונית" בערבית), שהוקם באמצע שנות השבעים ונשא אופי לוחמני-עדתי יותר מאשר דתי, והחיזבאללה ("מפלגת האל"), שהיה ועודנו אירגון שיעי-דתי קיצוני. שני האירגונים, בייחוד החיזבאללה, נהנים מתמיכה בכסף ובנשק מאיראן האסלאמיסטית, וממנה מקור כוחם. כיום, החיזבאללה הוא חלק בלתי נפרד מהזרוע הצבאית של איראן- אירגון צבאי לכל דבר ועניין, שמחזיק בארסנל של מאות אלפי טילים.

ובחזרה לסיפור. עד יוני 1985, עת נסוג צה"ל לרצועת הביטחון שהקים בדרום לבנון, ספגו כוחותיו, וכן כוחות זרים שהוצבו על אדמת לבנון, פגיעות כבדות ונפגעים רבים מידיהם של האירגונים השיעים, כשאירגון "אמ"ל" מבצע פשיטות כנגד חיילים ומוצבים, וה"חיזבאללה" מתמחה בפיגועי התאבדות. השנים הללו, עד 1985, היו ההוכחה המוצקה לכך שמלחמת לבנון נמשכה לפחות 3 שנים לאחר פריצתה, כי הרי מלחמות מסתיימות כשמוכרזת הפסקת אש וגם מיושמת בפועל, מה שלא קרה במקרה הלבנוני. גם שני אסונות שאירעו לכוחות הישראליים בעיר צור, עיר ים שיעית מובהקת בחוף של דרום לבנון, הובילו להחלטה לסגת. מצד שני, ישראל העדיפה להשאיר את המלחמה בשטח של האויב ולא לגרור אותה לתוך שטחי מדינת ישראל, לכן הוחלט ליצור בדרום לבנון "רצועת ביטחון", שבעיקרון תנוהל על ידי צבא דרום לבנון, שהיה צבא בפיקוד נוצרי שתמך וסייע לישראל, וכלל בתוכו חיילים נוצרים (שהיוו את שרשרת הפיקוד הבכירה בצבא זה), שיעים (שהיו הרוב) ודרוזים, שהיו תושבי רצועת הביטחון, שהכילה 67 עיירות וכפרים לבנוניים. "רצועת הביטחון", שהתארכה מגבול ישראל-לבנון הבינלאומי ועד לפאתי נהר הליטאני, מה שנקרא "הקו הכחול", לא הופרדה בגדר הפרדה עם שאר שיטחה של לבנון, היות וזה היה בניגוד לחוק הבינלאומי.

אי-ההפרדה בין רצועת הביטחון לשאר שטח לבנון היה שורש הרע. אמנם "צבא דרום לבנון" (צד"ל), בפיקוד המייג'ור סעד חדאד ולאחר מותו הטבעי בפיקוד הגנרל אנטואן לאחד היה מופקד על שמירת הרצועה, אך ישראל נדרשה "לסייע" לצבא זה, ולכן הצבא החזק והשולט ביותר ברצועה היה צה"ל. לאורך הרצועה הוקמו 11 מוצבים של צה"ל (עיישייה, ריחן, דלעת, טייבה, בופור, כרכום, חממה, נבי, גלגלית, רותם ושרייפה), ושתי מפקדות: במרג' עיון הנוצרית ובבנת ג'בייל, שספגו השכם והערב, במשך 15 שנים מיוני 1985 עד סוף מאי 2000 מידי אמ"ל והחיזבאללה מכל הבא ליד: טילי קטיושה וסאגר, פצצות מרגמה, יריות מנשק קל וכמובן פשיטות חוזרות ונשנות של מחבלים עליהם. המושגים "פתיחת ציר", "מטען צד", "מטען כלימגור" ו"טילי נ"ט" היו שגורים הן בפי החיילים באיזור והן בפי התקשורת בישראל. מדי שנה נהרגו בממוצע 100 חיילי צה"ל ברצועה ורבים יותר נפצעו. באמצע שנות השמונים, התחוללה מלחמה בתוך העדה השיעית: אירגון אמ"ל, שלא היה דתי במיוחד באופיו ונתמך בעיקר על ידי סוריה, נלחם פיזית מול אירגון "חיזבאללה" הדתי, שנתמך במלואו על ידי איראן. גם סוריה, שהייתה בעל הבית האמיתי בשאר 90 האחוזים של שטח לבנון, תמכה בתחילה באמ"ל, אך בהמשך, עם היחלשות אמ"ל, העבירה את תמיכתה לחיזבאללה, שלאחר שמיגר את אמ"ל והפכו לאירגון פוליטי בלבד, הפך ליריב המרכזי של ישראל.
בכך לבנון, מדינה ערבית ריבונית, חולקה בין ישראל, ששלטה בפועל בדרום המדינה, לבין סוריה, שנתמכה על ידי בעלת בריתה איראן, ששלטה בשאר חלקי המדינה, כשהחיזבאללה הוא הזרוע הצבאית שלה באיזור.
בינתיים, במוצבי ומפקדות צה"ל, ישבו והתחלפו ביניהם לוחמי ותומכי הלחימה של צה"ל, כשהיו חשופים לפגיעות מידי החיזבאללה. מדובר היה ממש במרדפי חתול ועכבר בין צה"ל לחיזבאללה, במלחמת התשה שנמשכה 15 שנים ללא הכרעה ברורה. שיירות יצאו מאובטחות מהמוצבים לתוך שטח ישראל, ולחיילים, ששהו ברצועה שבועות ארוכים בדרך כלל, הייתה בעיה: כשהגיע הזמן לצאת הביתה, לישראל, אם איזור שהייתם היה מופגז או מותקף, הם פיספסו את השיירה הביתה ונאלצו להישאר עוד כמה שבועות בתוך הנוף המדהים- אחד היפים בעולם- והמסוכן של רצועת הביטחון. מבחינה גיאוגרפית, איזור הגליל נמשך ממש עד "הקו הכחול". וזו לא הייתה הבעייה העיקרית. החיילים הרגישו כמו "בשר תותחים" ו"ברווזים במטווח" בתוך הרצועה, שהחיים בה היו שונים בתכלית מחייהם בישראל. בשנות התשעים, בזמן שדיברו על שלום על הפלסטינים וכשהיה זינוק תרבותי עצום מבחינת טלוויזיה ומוסיקה בשטח ישראל, ברצועה היה "עולם אחר", שבו חיילים נאלצו לשוטט בסנדלי חבלה מחוץ למוצבים בשיירות ובטורים שיצאו אחת ליום בערך לשם "פתיחת ציר". במקרים רבים, הסיורים האלה נגמרו בנפגעים על ידי מארבים ומטענים של חיזבאללה.
בין השנים, היו תקופות של ירי קטיושות של החיזבאללה לצפון ישראל, מה שהצריך פתיחת מבצעים צבאיים בלבנון ופלישה ישראלית, שהסתיימה בנסיגה לקו רצועת הביטחון בתום המבצע מצפון לרצועת הביטחון, כמו במבצעי "דין וחשבון" בשנת 1992, ו"ענבי זעם" בשנת 1996.

עוד נקודות ציון חשובות: בשנים 1997 ו-1999 אירעו אסונות ששינו את דעת הקהל בישראל לטובת נסיגה לגבול הבינלאומי: אסון המסוקים באביב 1997, בו התנגשו בשטח ישראל באוויר שני מסוקים שנשאו עשרות חיילים בדרכם ללבנון, ובאביב 1999, כשמפקד סיירת הצנחנים, מפקד יחידת הקישור ללבנון תא"ל ארז גרשטיין וכתב "קול ישראל" בצפון אילן רועה חוסלו על ידי החיזבאללה בפיגועים ברצועת הביטחון. אבל מי שספג את עיקר האש היה צד"ל, צבא דרום לבנון, שכמעט וחיזבאללה גרם לפירוקו באותם שנים.
וחשוב מאוד, שגם חללי רצועת הביטחון, כולל כמובן חללי אסון המסוקים, יוכרו כנופלי מלחמת לבנון הראשונה.

כל זאת נמשך עד שנשבר מחסום הפחד מפני נסיגה והפקרת יישובי הצפון ומדינת ישראל כולה לאש של החיזבאללה והעברת הלחימה לתוך שטח ישראל. רה"מ דאז אהוד ברק החליט במאי 2000 להסיג את ישראל בן-לילה מרצועת הביטחון, נסיגה חפוזה, כמו יציאת מצרים, שהשאירה רכוש וציוד צבאי רב בידי החיזבאללה, חיילי צד"ל ומשפחותיהם שעזבו את ארץ מולדתם בחיפזון לתוך ישראל, ואירגון חיזבאללה אחד, שהפך לאחר הנסיגה מאירגון טרור של אלפי לוחמים לעוד צבא איראני-לבנוני של ממש- שעשה מדי פעם לאחר הנסיגה פיגועים בשטח ישראל וירה טילים עד אחרי חיפה. 18 שנים של מלחמה בלבנון, מתוכן 15 שנים של מלחמת התשה בלתי פוסקת הסתיימו, ונראה כי ידו של החזבאללה הייתה על העליונה.
אז כשזה נראה כמו מלחמה, ונשמע כמו מלחמה, ומדובר בפעילות מלחמתית בשטח ריבוני של מדינה זרה ועויינת, זו לא מלחמה?

השבוע חל יום השנה העשרים לאסון המסוקים, שהחל ממנו החלו להישמע הקולות בעד יציאת צה"ל מרצועת הביטחון. בחודשים מאי ויוני הקרובים, יחולו 17 שנים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, ו32 שנים לנסיגת צה"ל אל רצועת הביטחון, בהתאמה-כולם אירועים שהיו חלק ממלחמת לבנון הראשונה, שביוני הקרוב ימלאו 35 שנים ימלאו חודש לפריצתה. אסור לשכוח את אלה שלחמו ברצועת הביטחון ובלבנון שלאחר מבצע שלום הגליל. לא את חיילי צה"ל, בייחוד אלה שנפגעו, ולא את חיילי צד"ל, שהקריבו עצמם לשמירת הרצועה, ומצאו את עצמם ללא מולדת לאחר הנסיגה.

גילוי נאות: כותב מאמר זה התגייס כמה חודשים לאחר הנסיגה מלבנון, ואינו דורש לעצמו מן הסתם שום אות על השתתפות במלחמה זו.