Tag Archives: נתניהו

למה דווקא ביבי צריך לחשוש מניצחון טראמפ

כל הזכויות שמורות לאתר זה©

שני אירועים משמעותיים אירעו מאז ראשית המאה ה-21 בעולם בתאריכים שבהם מופיעים המספרים 9 ו-11. ב-11 בספטמבר, שהוא לפי לוח השנה באירופה ובישראל 9/11, ובארצות הברית 11/9 בשנת 2001 אירעו הפיגועים במגדלי התאומים.
ב9 לנובמבר 2016, שבישראל ובאירופה כותבים אותו 9/11 ובארצות הברית 11/9 (אפשר להגדיר זאת Nine Eleven ו Eleven Nine), להבדיל אלף הבדלות, ניצח במפתיע וכנגד כל הסיכויים איש העסקים דונאלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית.

יום לפני הבחירות פורסם תחקיר לא מחמיא בישראל כנגד ראש הממשלה, ביבי נתניהו, ורעייתו. התחקיר לא היה באיכות גבוהה במיוחד כי סופרו שם דברים שכבר כולם יודעים. אבל את העבודה העיתונאית עשתה אילנה דיין, מגישת התחקיר, כשפירסמה במלואה את תגובת ראש הממשלה לתחקיר. ומה שגרם נזק לתדמיתו של ראש הממשלה לא היה התחקיר, אלא התגובה שלו על התחקיר. הוא, לדעתי, היה צריך להגיד שאין תגובה, או פשוט חמש מילים: "לא היה כלום, ואין כלום". זהו. אבל במקום זה הוא פירסם תגובה משתלחת וילדותית במקצת. אין ספק שהתקשורת בישראל מנסה להפיל את ביבי ,מצד שני.

אבל, המכשולים הגדולים שניצבו אל מול כל שנות הכהונה של ביבי נתניהו הם נשיאי ארצות הברית שהוא היה אמור להתמודד מולם. כשנתניהו שלט בישראל, עמדו מולו בסוף שנות התשעים הנשיא קלינטון ושריו, ואילו החל מ2009, לאחר עשר שנים שלא כיהן בתפקיד ראש הממשלה וחזר אליו, עמד מול נתניהו נשיא ארצות הברית ברק אובמה. ברור שקלינטון היה אוהד ישראל יותר מאובמה, למרות שבסיוע צבאי לישראל אובמה היה יותר נדיב מקלינטון. אבל סוד היבחרותו של נתניהו לראשות הממשלה כמה פעמים הייתה דווקא העובדה שהוא עמד מול נשיאים דמוקרטיים, שהפעילו על ישראל לחץ בינלאומי כדי לבצע ויתורים מדיניים כלפי הפלסטינים. בקיצור, הפעם אני חייב לומר: אובמה הוא זה שגרם לביבי להיבחר ולהישאר בלישכת ראש הממשלה במשך שמונה שנים. אם הילרי קלינטון הייתה נבחרת, אין ספק שנתניהו, למרות הביקורת כנגדו וכנגד אישתו, היה נבחר כל אימת שהיה מתמודד בבחירות שוב ושוב.

לאחר שנבחר דונלד טראמפ לנשיאות, כל מי שנוטה ימינה פוליטית בישראל חושב שהנה מגיע הידיד הטוב בבית הלבן, ולביבי יהיו חיים שקטים. אבל זו טעות. ברגע שנבחר נשיא ידידותי וכביכול לא לוחץ לקיום ויתורים מדיניים, העילה של להצביע לביבי כדי להישמר מהלחצים של קלינטון ואובמה, שעמדו בראש בעלת הברית ואף הפטרונית הגדולה של ישראל, מוסרת. החל מבחירות 2009, ולא משנה מי היו המועמדים מולו, נוצרה תחושה כאילו מערכת הבחירות היא של ביבי מול אובמה, שלא אהוד בישראל כמו ביל קלינטון. בגלל זה ביבי נבחר.

ברגע שיש נשיא ידידותי, ואני אומר כביכול כי טראמפ עוד לא נכנס לתפקיד הנשיא ה-45, אז הציבור הישראלי ירגיש כי אין כבר סיבה להצביע בעד נתניהו, כי אין גורם חזק שלוחץ עליו או לפחות משדר לחץ עליו ועל מדינת ישראל לבצע ויתורים. נשיא ידידותי יכול דווקא לגרום לציבור להחליט כי הוא מיצה את נתניהו, ואין עילה מיוחדת להצביע לו, בייחוד על רקע הביקורת על התנהלותו האישית. נשיא ידידותי אמריקני יכול לגרום לציבור הישראלי לא להתמקד בעניין ויתורים מדיניים ולחץ בינלאומי, אלא דווקא להתמקד בעניינים יותר חברתיים, בענייני כלכלה, חברה, מחירי הדיור הגבוהים ושוק העבודה עם המשכורות הלא צומחות. נשיא ידידותי אמריקני יכול לגרום לציבור להתמקד בנושאי ההתנהלות האישית של ביבי. הרי הוא זה שנבחר, ולא אישתו. דווקא בתקופתו של נשיא רפובליקני, ובשל כהונתו, עלול להיווצר המצב שרוב הציבור יחליט שדי לו מביבי, והוא רוצה מועמד אחר מהימין או מהמרכז.

ומי יכול להיבחר?
אני לא רואה שום תסריט שבו מועמד מהשמאל נבחר על ידי הציבור, אלא דווקא מועמד פופולארי מהמרכז, שמזכיר אפילו את ביבי עצמו במקצת. אני חושב שלא גבי אשכנזי, לא משה כחלון, לא גדעון סער, לא ישראל כץ ובטח לא בוגי יעלון מהווים איום אלקטורלי על ביבי, אלא דווקא מועמד מהמרכז שקורץ לימין, גם אם הוא לא מתכוון להיות ימני. אני מתכוון ליאיר לפיד. יאיר לפיד, שהוא פופולרי יחסית לא רק אצל השמאל, לפיד שיש לו כישרון רטורי מצוין ומתנסח טוב, זה שחורש את הארץ בכנסים ובנסיעות ומתכונן למערכת הבחירות הבאה מהרגע שמערכת הבחירות בשנת 2015 הסתיימה, הוא זה שמהווה איום אלקטורלי על ביבי. עם דעות לא שמאלניות, ועם נכונות להקים קואליציה גם עם מפלגות ימין, בייחוד עם "אחיו" הוירטואלי לשעבר נפתלי בנט, שגם לא רווה נחת כעובד אצל נתניהו, עלול למצוא את עצמו ראש ממשלה ולהיפגש עם הנשיא טראמפ.
והכי חשוב לי להבהיר: אני לא תומך ביאיר לפיד, ואם הייתי אמריקני לא הייתי תומך באובמה או בקלינטון לנשיאות. אבל חשוב לשים לב לנקודה הזאת. ניצחון טראמפ אינו מבטיח את הישארות נתניהו בתפקידו, אלא להיפך: בגלל שאין כבר אובמה או קלינטון על כס נשיא בעלת הברית הקרובה ביותר, הציבור לא ימהר לבחור בנתניהו ולהשאיר אותו עצמו על כיסאו. לא בטוח שהשילוב ביבי-טראמפ יחזיק מעמד בכלל, דווקא בגלל הבחירה של הציבור הישראלי.

קואליציית הקוקוריקו- חייבים לשנות את השיטה

אתם קוראים את הכותרת. וחושבים. מה, האיש הזה השתגע? מה לקואליצייה ולתרנגולים? יש דבר כזה? ובכן, כן, בעולם יש דבר כזה. וגם שם מוזר כזה הוא משל ושנינה לאחת הקואליציות הכי מוזרות שקמו בישראל, קואליציית נתניהו של שנת 2015 שמנתה 61 מנדטים, וגדלה בחסדיו של אביגדור ליברמן ל66 מנדטים. כלומר למשך זמן מה, ממשלת נתניהו הייתה תלויה על חודו של קול, או ליתר דיוק על חודם של שני קולות, וכמובן עד היום- על חסדיהן של המפלגות הקטנות שמרכיבות אותה, חוץ מהליכוד.

עכשיו, תנו לי להסביר מהי קואליציית הקוקוריקו. במדינת קרואטיה השוכנת לה בפאתי הבלקן, שהייתה פעם חלק מיוגוסלביה הגדולה, התאפיינה בשנים האחרונות מערכת פוליטית שכולה חוסר יציבות, כשמכת מצרים העיקרית של מדינה זו היא ריבוי מפלגות. אי אז, בשנת 2011, עמדו להיערך בחירות במדינה זו. ארבע מפלגות המרכז-שמאל במדינה מצאו עצמן בבילבול: מצד אחד, רוב הציבור תמך בהן כקולקטיב, אך מצד שני, במערכת הבחירות הקודמת, בשנת 2007, הן בחרו לרוץ לבד, מה שגרם למפלגת השילטון הסוציאל-דמוקרטית הקרואטית, מובילת גוש השמאל-מרכז לאבד את השילטון בבחירות 2007.

ראשי מפלגת השילטון לשעבר טיכסו עצה כיצד להתמודד עם ההפסד, וכך, ביולי 2009, נפגשו נציגיה עם נציגי שלוש מפלגות השמאל-מרכז הנותרות. הם לא הגיעו אז לסיכום על איחוד כלשהו, אבל מאוד נהנו מהאוכל. תוך כדי אכילה, גובשה הפלטפורמה לאיחוד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית המסעדה שכנה בעיר קסטאב הקרואטית, והגישו בה עופות. שמה נקרא כשם הקול שמשמיעים העופות עוד בחייהם, לפני שהם מסיימים אותם ומוגשים לצלחת: קוקוריקו. מכאן נדבק ברעיון האיחוד השם: קואליציית הקוקוריקו, או בשמה הרשמי, "הברית לשינוי". האיחוד עצמו נעשה בשנת 2010, כששנה אחר כך זכתה קואליציית הקוקוריקו ברוב מוחלט בפרלמנט הקרואטי וניצחה למעשה בבחירות.

בישראל אנו סובלים מבעייה שהיא לא ייחודית לנו: מפלגות קטנות וסחטניות, ובתופעה ידועה מאוד שחוזרת על עצמה בפוליטיקה: ככל שהקואליצייה קטנה יותר, כך מידת הסחטנות של המפלגות הקטנות הולכת וגדלה. את בעיית המשילות ניסו בראשית שנות התשעים לפתור באמצעות חקיקת חוק יסוד: הממשלה החדש, שבה נערכו בחירות נפרדות לכנסת ולראשות הממשלה. עד שנת 2001 החוק היה בתוקף, כששלוש מערכות בחירות נערכות לפי שיטה זו, כשבשנת 2001 נערכו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד, האחרונות בשיטה זו. הרכב הכנסת לא הוחלף ב2001, ונשאר אותו הרכב שנבחר בבחירות 1999. שיטה זו, שאיפשרה לבחור ישירות מועמד לראשות הממשלה, רק הגדילה את מספר המנדטים של המפלגות הקטנות, ובכך הגדילה גם את כושר ויכולת הסחיטה שלהן. לכן, בשנת 2003 חזרו לבחור לכנסת בלבד, בשיטה הישנה והטובה.
שינוי השיטה, מתברר, לא הצליח להקטין את הסחטנות של המפלגות הקטנות ואת חוסר היציבות הפוליטי בישראל. כל שנתיים בממוצע יש בחירות.
ממשלת נתניהו שהוקמה בעקבות בחירות 2015 כללה בראשיתה קואליציה של 61 מנדטים. על מנת להגדיל אותה, נתניהו צירף את אביגדור ליברמן, שעומד בראש מפלגה של חמישה מנדטים כעת, ונתן לו את תפקיד השר הבכיר ביותר בממשלה, שר הביטחון. בכך גדל מספר חברי הקואליציה ל66 ח"כים, כשאורלי לוי, שהייתה אמורה להיות הח"כ ה-67, הודיעה על פרישתה מ"ישראל ביתנו".
רק תחשבו איזה כוח יש לכל מפלגה ולכל חבר כנסת בתוך המפלגות השונות בקואליציה של 61 מנדטים. אפילו של 66 מנדטים. ממש קוקוריקו של קואליציה. חייבים לשנות את השיטה, אך לא בשלומיאליות, אלא במחשבה תחילה.

יש מספר דרכים לשינוי שאני מציע: הדרך הראשונה היא העלאת אחוז החסימה הנוכחי, שעומד על שלושה ורבע אחוזים מכלל קולות הבוחרים בצורה דרסטית, עד כדי כך שמפלגות תיאלצנה להתאחד אם הן חפצות חיים בכנסת. אפילו עד עשרה אחוזים או יותר. אפילו עד כדי כך שיווצרו "קואליציות קוקוריקו" של גושים שלמים שרצים לבחירות מאוחדים, ולא מפלגות בודדות.
שיטה שנייה היא מעבר לשילטון נשיאותי מלא, בדגם האמריקני, עם הפרדה בין הממשל לבית הנבחרים, בו הנשיא הנבחר וחברי הממשלה לא יוכלו לכהן בבית הנבחרים, שייבחר בנפרד. שיטה זו לא מומלצת כל כך. הרי אנו במזרח התיכון, ובמזרח התיכון מסוכן לתת כל כך הרבה כוח בידי אדם אחד, מה גם שאיני רוצה לפגוע בכבודו של רובי ריבלין, שיש לו יותר משש שנים לסיום הקדנציה.

שיטה שלישית היא כינון בחירה ישירה במשטר חצי נשיאותי, בו יישאר נשיא ייצוגי בתפקידו, ראש הממשלה והכנסת ייבחרו בנפרד וראש הממשלה יושבע מיד עם בחירתו לתפקידו, ויוכל לבחור את שריו כאוות נפשו. הוא לא יידרש להקמת קואליציה בכנסת או אם תרוכך השיטה שאני מעלה והוא כן יזדקק לקואליציה, אחוז החסימה יהיה גבוה מאוד ובכך הוא יוכל להקים קואליציה תוך הצבת עובדה שהוא ראש ממשלה מכהן, מה שיקל את יכולת המשילות שלו.
השיטות השנייה והשלישית יכולות ליצור כנסת לעומתית, זאת אומרת כנסת שבה רוב הח"כים באים מהמפלגה המנוגדת למפלגת השליט הנבחר או מהווים לו אופוזיציה. בארצות הברית זה המצב כיום והיה המצב לאורך שנים רבות, ועובדה שהמערכת הפוליטית שם יציבה מאוד ומתפקדת, עם כל המכשולים, כשהנשיא ובתי הנבחרים לומדים להתפשר זה עם אלה ולהיפך.

חייבים לשנות את השיטה, חייבים להפסיק את הסחיטה. ממשלה של 61 חברי כנסת כמו שהייתה ממשלת נתניהו עד לצירוף ליברמן: בפני שלוש אופציות: או שתחזיק שנה בקושי, ואז יהיו שוב בחירות שיזעזעו בפעם המי יודע כמה את המערכת הפוליטית ויגרמו הפסדים של מיליארדי שקלים למשק, או לצרף את מפלגת העבודה לממשלת אחדות, כשהרצוג יכהן כשר החוץ. נתניהו בחר לבסוף באופציה השלישית: לצרף מפלגה מעוטת חברי כנסת, כמו "ישראל ביתנו", ולהעניק לחבריה תפקידי שרים וסגני שרים שאינם פרופורציונאליים למידותיה.

אז יש לנו בחירה בין "קואליציית קוקוריקו" נוסח קרואטיה, או בחירה ישירה כלשהי, או ממשלה שכולה קוקוריקו שנשענת על קוצו של יוד. או חודו של קול. או על חסדיה של מפלגה קטנה ומצומצמת. או מה שתרצו.