Tag Archives: עות'מאן

תולדות העמים התורכיים: שבטי הקאיי Kayı – השבטים שמהם באה המשפחה העות'מאנית

שבטי הקאיי Kayı قَيِغْ- השבטים שמהם באה המשפחה העות'מאנית
 
בתמונה: מטבע מתורכמניסטאן, שמציין את ארטורול אביה של המשפחה העות'מאנית, בן שבטי הקאיי.
 
 
 
בני שבט הקאיי היו אנשים טורקי מקונפדרציית השבטים אואוז שמקורם במרכז אסיה, וכן תת ענף של הענף השבטי הגדול בוזוק שהשתייך לשבטי האואוז. משמעות השם Kayı הוא "בעל הכוח והקשרים" (כן, כן). בספר שמתאר את השבטים התורכיים, "דיוואן לוע'את א-תורכ", מתואר שבט הקאיי כאחד מ22 שבטי האואוז של מרכז אסיה.
 
על פי המסורת העות'מאנית, עות'מאן הראשון בן ארטורול בן סולימאן שאה, מייסד האימפריה העות'מאנית, היה צאצא של שבט הקאיי. טענה זו הוטלה בספק רציני על ידי היסטוריונים מודרניים רבים. הראיה היחידה לירידת הקאי של העות'מאנים באה מתיעודי יוחסין שנכתבו במהלך המאה החמש עשרה, יותר ממאה שנים לאחר חייו של עות'מאן. באופן משמעותי יותר, הגנאלוגים המוקדמים ביותר שנכתבו על ידי העות'מאנים לא כלל כלל התייחסות לירידת שבטי הקאיי, מה שמעיד על כך שאולי היא נבנתה במועד מאוחר יותר.
 
במרכז אסיה תוארה מדינה שבראשה עמדו יאבגו (מנהיגים) של שבטי הקאיי.
 
על פי הארכיאולוג והאתנוגרף הסובייטי סרגיי טולסטוב, חלק משבט הקאיי נדד בימי הביניים ממרכז אסיה לאוקראינה של ימינו, הם ידועים בכרוניקות הרוסיות הישנות כקובוי וקאפיצ'י, ויש כאלה הטוענים אפילו שמשמעות שם העיר קייב, בירת אוקראינה שלמעשה הייתה מרכז מוצאם של הרוסים (נסיכות רוס הקייבית), מוצאה משבטי הקאיי.
"כפי שמעידים אתנוגרפים, עמים "טהורים מבחינה אתנית" אינם יכולים להתקיים", טען. להיפך, עמים חדשים נובעים מתערובות אתניות של שני עמים או יותר, ישנן אגדות עממיות רבות לגבט כך. השם השבטי קיי (Kiy) היה שייך לעמים הטורקים הקדמונים. הוא עדיין קיים בשמות של מבנים שבטיים של עמים טורקיים מודרניים.
 
סמל שבטי הקאיי שמסמל את העמים התורכיים צבוע בצבע תורכיז והוא מזכיר את המילה התורכית iyi ("טוב") שנכתבת כיום באותיות לטיניות. 
 
לאחר מותו של אביו של ארטורול, סולימאן שאה, שבט הקאיי התפצך כאשר אחיו הבוגרים גונדואודו ביי וסונגורטקין ביי, החליטו להגר למרכז אסיה, בעוד ארטורול ואחיו הצעיר דונדאר החליטו להגר לעיר סואוט, כיום בתורכיה, שהייתה הבירה הראשונה של הנסיכות העות'מאנית. עד ימי הסולטאן ביאזיד הראשון, בשנת 1389, לא נחשבה הנסיכות העות'מאנית אימפריה וראשיה לא נחשבו כסולטאנים אלא רק כנסיכים וכBEY (אדונים).
 
עות'מאן הראשון בנו של ארטורול שלט בין השנים 1280-1299 על הנסיכות העות'מאנית ולפי המיתולוגיה התורכית הוא חלם בעת שהותו בביתו של דמות דתית, השייח 'אדבלי, ובו הוא רואה חזון מטאפורי המנבא את צמיחתה ושגשוגה של אימפריה שתשלט עליו ועל ידי צאצאיו.
 
הוא ראה שירח קם מחזהו של שייח' אדבאלי ובא לשקוע בחזהו שלו. עץ צץ אז מהטבור שלו והצל שלו הקיף את העולם. מתחת לצל הזה היו הרים, ונחלים זרמו ממרגלות כל הר. כמה אנשים שתו מהמים הזורמים האלה, אחרים הישקו גינות, בעוד שאחרים גרמו למזרקות לזרום. כאשר התעורר עות'מאן הוא סיפר את הסיפור לאדם הקדוש, שאמר 'עוסמאן, בני, אלוהים נתן לך את המשרה הקיסרית ולצאצאיך ובתי מאלהון ח'אתון תהיה אישתך". וכך היה. בנם היה אורהאן שהפך למנהיג הנסיכות העות'מאנית שהתפשטה ברחבי אנטוליה והבלקן והפכה לאימפריה העות'מאנית.
.

העות'מאנים 1: כך התחילה האימפריה

הדברים שאני כותב מסתמכים בעיקר על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית והרפובליקה התורכית: חלק 1" מאת החוקר סטאנפורד שאו (1930-2006) ואישתו, אזל קוראל שאו. הספר יצא לאור בשנות השבעים.
הוספתי גם תוספות משלי.

מקורותיהם של התורכים- ליתר פירוט, נא להסתכל באוסף הפוסטים שכתבתי כאן: "מבוא לתולדות העמים התורכיים".

מקורותיהם של התורכים נמצאים במרכז אסיה, במקום שנקרא הרי האלטאי, שנמצאים כיום במפגשי הגבולות בין רוסיה, סין, קזחסטן ומונגוליה של ימינו, היכן שנפגשים מקורות הנהרות אירתיש ואוב. בניגוד למה שסוברים, התורכים לא באו מהארץ שנקראת כיום תורכיה. התורכים היו בתחילה שבטים נודדים, קונפדרציות של שבטים. התפשטות התורכים לכיוון מערב אל אירופה ואל אנטוליה (שהייתה יוונית בעיקרה, והכוונה כיום לצד האסייתי של תורכיה, ואגב, רוב סיפורי המיתולוגיה היוונית מתרחשים באיזור שכיום הוא תורכיה, הלא הוא תת היבשת אנטוליה) באה כתוצאה בעיקר כתוצאה מבצורת שאירעה בשטחים שעליהם ישבו השבטים התורכיים, הם חיפשו מזון בשביל העדרים שלהם. גם סיבות פוליטיות וריבים בין שבטים הביאו להתפשטות התורכית. שתי האימפריות התורכיות הראשונות היו אימפריית הגוקתורכ (מאות 5-7 לספירה) והאימפריה הסלג'וקית, בראשית האלף השני לספירה.
התורכים, בניגוד לימינו, לא האמינו במקור באסלאם, היו להם אמונות שאמאניות באיתני הטבע וגם פנתיאון אלים משלהם עם אל ראשי בשם "טאנגרי", בשל כך נקראת דתם הקדומה של התורכים "טאנגריזם". ככל שהתורכים התקדמו או קודמו דרומה או מערבה, כך הם נחשפו יותר לאסלאם, ומערכת השילטון של האימפריות התורכיות הקדומות באנטוליה הייתה מבוססת על הח'ליפות האסלאמית. כשהשבטים התורכמניים הגיעו לאנטוליה (תת-היבשת המשתרעת מחוף הים האגאי עד לגבול הארמני) הם אימצו גם את שיטות הממשל וגם את אורח החיים, אך לא את הדת כמובן, של הנוצרים הביזנטים שחיו באיזור, לצד דת האסלאם. האלמנט הבולט באסלאם שאימצו השבטים היה מיסטי- הוקמו מסדרים צופיים רבים. בראש כל שבט עמד ביי. נסיכויות תורכמניות עיקריות היא גרמיאן, סארוהאן, קאראמאן, מנטשה וכמובן עות'מאן, שהייתה נסיכות קטנה בין גרמיאן לתחומי האימפריה הביזנטית, קוסטנטינופול וסביבתה. מרכזה של נסיכות עות'מאן היה העיר סואוט. העות'מאנים, יש להדגיש, היו נסיכות קטנה וכמעט שלא מורגשת בראשיתם. האימפריה הסלג'וקית השושלתית, שבירתה הייתה קוניה, התפרקה והפכה לאימפריה קטנה יותר- "הסלג'וקים של רום".
לכל אורך השנים, מאז הגעת התורכים לאנטוליה, התחוללו קרבות בלתי פוסקים בין האימפריה הביזנטית, שישבה בתת היבשת האנטולית, לבין הנסיכויות התורכיות השונות. לאט לאט החלו הביזנטים להתפורר ולאבד את כוחם אל מול אויביהם.

2. העות'מאנים- ממקורותיהם ותולדותיהם עד 1399.
התמוטטות מערכי ההגנה הביזנטיים אל מול הנסיכויות התורכמניות ובשל מאבקים פנימיים פתחו בפני העות'מאנים את הדרך להתפשט מערבה, לכיוון הבלקן. לכן, בראשיתה, הייתה האימפריה העות'מאנית אימפריה אירופית לכל דבר ועניין. הנסיכות העות'מאנית ניצלה את העובדה שיש קרע בתוך הביזנטים בין הנסיכים השונים, ולכן הבטיחו לנסיכים את החזרתם לשלטון והחזרת שטחיהם במקום השילטון המרכזי הביזנטי, רק בתנאי שיקבלו על עצמם את המרות העות'מאנית. בשל כך ההתנגדות בבלקנים לעות'מאנים הייתה חלשה יחסית. טריקים פוליטיים מחוכמים אלה וניצול הפילוג בצד השני יאפשרו את הניצחונות וההתפשטות של הנסיכות העות'מאנית שוב ושוב, ובסוף את הפיכתה לאימפריה. לכן, העות'מאנים ניצחו לא רק בזכות כוח צבאי, אלא גם בזכות ניצול חכם של המצב הפוליטי. מה שהעות'מאנים רצו מהנסיכים והמושלים הכפופים להם היו שני דברים עיקריים: אספקת חיילים בעת מלחמה וכסף. בשנת 1402, ראשית המאה ה-15, האימפריה העות'מאנית הראשונה באה אל קיצה, ומי שהביא עליה את הקץ יכול היה להיות רק שליט חזק של אימפריה אחרת. את זאת עשה תימור-לנג, השליט המונגולי, שהביס את העות'מאנים והחזיר אותם להיות נסיכות קטנה.
מקורותיהם של העות'מאנים נעוצים באימפריה שקדמה להם- הסלג'וקים של רום, ובעימותים הבלתי פוסקים שלהם עם המונגולים. השבט שממנו באו העות'מאנים נקרא שבט הקאיי, ומנהיגו היה סולימאן שאה, סבו של עות'מאן הראשון. ישנן שתי תיאוריות לגבי העות'מאנים: הראשונה, שהם היו שבט שמכר את שירותיו (הכוונה בעיקר לשירותי הלוחמה שלו) לכל המרבה במחיר, ובעיקר עסקו בניצול חולשתם של האחרים, התיאוריה השנייה טוענת שהעות'מאנים היו שבט חשוב בראשותו של סולימאן שאה המייסד, ובנו הנסיך ארטוגרול, קיבלו את סמכותם מהסלג'וקים של רום שעבורם נלחמו, וניצלו את חולשתם המתמשכת של הביזנטים כדי להתפשט על חשבונם. עות'מאן הראשון (1326-1258), בנו של ארטוגרול ונכדו של סולימאן שאה, שעל שמו נקראים העות'מאנים, היה דמות ערטילאית יחסית ויש הטוענים כי גם הוא, גם אביו וגם סבו הם דמויות אגדיות בלבד. הוא עסק יותר בביסוס העות'מאנים כנסיכות שמתפשטת על חשבון הביזנטים בנצלם את חולשותיהם. הוא לא עסק בכיבושים משמעותיים אלא יותר בביסוס השושלת ובקביעת אסטרטגיית ההתפשטות שלה. הוא עסק באדמיניסטרציה: חילק את הנסיכות שבראשותו לשלוש מחוזות, עד למרחב של איזמיט ואיזניק, והעביר את הבירה העות'מאנית ליינשהיר, העיר החדשה. מי שהיה השליט העות'מאני הידוע והמתועד הראשון הוא בנו של עות'מאן, אורח'אן (1362-1281), שניתן להחשיבו כשליט, או הח'אן, העות'מאני הראשון, היות והוא נקט סממני שילטון ברורים שמאפיינים כל יישות שלטונית מוסלמית: הראשון שהטביע מטבעות תחת שמו ושדרשות יום השישי, הח'וטבה, הזכירו אותו בשמו כשליט.
הכיבוש המשמעותי הראשון של אורח'אן היה בשנת 1331, עת כוחותיו, ה"ע'אזים", כבשו את העיר ניקיאה, הלא היא איזניק התורכית כיום. היו לו עוד כיבושים, בעיקר באיזור צפון-מערב אנטוליה בואכה ים המרמרה, כמו למשל העיר איזמיט (ניקומדיה) עצמה. הביזנטים ניסו לצאת למסע מלחמה נגד העות'מאנים, אך נכשלו, בשל כך נכבש מהם שטח כל כך נרחב. מי שהיה פעיל ביותר בצבאו של אורח'אן היה בנו, סולימאן, שלא הצליח לרשת אותו בגלל שמת לפניו. מי שהחליף אותו היה מוראד הראשון, בנו האחר. הוא קיבל מאביו נסיכות שהכפילה את שטחה, והפכה לאימפריה.
מי שאכן בנה את האימפריה העות'מאנית בשטחה האירופי הוא מוראד, שהבסיס שהשאיר לו אביו בגליפולי נתן לו את האפשרות לכבוש את תרקיה, מקדוניה, בולגריה וסרביה. הוא גם התפשט מזרחה: אנקרה, כיום בירת תורכיה, שתמכה בנסיכות גרמיאן, העבירה את תמיכתה לעות'מאנים. הוא גם הגיע עד חוף הים השחור, לטוקאט. בהמשך, הוא פנה שוב למערב, השתלט על אדירנה ב-1361 והפך אותה לבירה העות'מאנית. הוא גם ניצל את חולשתם של הסרבים לאחר העידן של הנסיך סטפאן דושאן, והמשיך להשתלט על שטחים גם בתראקיה. ההונגרים, הסרבים והבוסנים הכריזו ב1364 מלחמה על מוראד, שהשתלט על עמק המאריצה, שסיפק את התבואה והאורז לעיר קוסטנטינופול. באותו עמק ארבו העות'מאנים לכוחות הקואליציה שהתגבשה כנגדם, והביסו אותה, במה שנודע כ-Sırpsındığı.
שנה לפני כן, הביזנטים המותשים נאלצו לחתום על מעין הסכם הפסקת אש עם מוראד, שהתחייב לא לתקוף את בירתם.
בשנת 1366 מוראד חידש את מסע כיבושיו, עם שיטות לחימה חדשות (בלי לפצל את כוחותיו לשלושה חלקים: שמאל, מרכז וימין כמו שהיה נהוג). המטרה הבאה שלו הייתה סלוניקי, בירתה של מקדוניה.
בראש הצבא העות'מאני עמד אוורנוס ביי, שהיה נסיך ביזנטי מאנטוליה שהמיר את דתו לאסלאם. אוורנוס היה רק אחד מהרבה מומרים לאסלאם שהיו נוצרים במקור, ועזרו מאוד לאימפריה העות'מאנית להתפתח. בשנת 1385 נפלה סלוניקי בידי העות'מאנים ובהמשך נכנע הנסיך הסרבי לאזאר. אבל הבעיה העיקרית של מוראד באותה תקופה לא היו הביזנטים הנוצרים, אלא הנסיכויות התורכמניות היריבות באנטוליה.
על מוראד היה להתמודד עם שתי נסיכויות עיקריות: גרמיאן וקאראמאן. הוא עשה עיסקה עם נסיכות גרמיאן, לפיה הוא ישיא את בנו ביאזיד לבתו של ביי גרמיאן, ובתמורה הוא יקבל שטח הכולל את העיר קוטאהיה, שסמוכה לקאראמאן. זאת הוא עשה מכיוון שהוא העדיף להשיג שטחים בדרכי שלום מהנסיכויות השכנות, כמו אביו. אולם, ההתפשטות העות'מאנית בגבול נסיכות קאראמאן גרמה לשליטי אותה נסיכות להזדעק, ובתגובה הכריזו מלחמה על העות'מאנים. הם השתלטו על איזור האמיט, אותו השיג מוראד, ולכן הוא החליט להילחם בהם חזרה. הוא גייס ואסאלים נוצריים מהבלקן כדי לעזור לו להילחם מול נסיכות תורכמנית-מוסלמית יריבה…. בסופו של דבר, בעזרת כוחם של נוצרים, ניצח מוראט. מצד שני, נוספה עוד סכנה, עוד יותר משמעותית, לעות'מאנים: ממזרח התקדמו כוחותיו של השליט המונגולי, תאמרלין (תימור-לנג) לתוך איראן. העימות עם הנסיכויות התורכמניות עומד להיות כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לעות'מאנים מתימור-לנג…
במלחמותיו, השתמש מוראד בצורה אינטנסיבית, לראשונה, ברובים ובתותחים. הוא המשיך ופתח מוצא לים התיכון, כשכבש שטחים מפרובינציית טקה. בשנת 1389 התרחש הקרב האגדי כנגד הנסיך הסרבי לאזאר והביזנטים שעזרו לו, על קוסובו. חיילי הבלקן בראשות לאזאר מנו 100 אלף איש, ואילו כוחותיו של מוראד, שעמד אישית בראש הצבא העות'מאני בקרב (באותה תקופה הסולטאנים היו מפקדים צבאיים בפועל ולא היה להם מושב קבוע היות והם יצאו בעצמם למלחמות), מנו 60 אלף איש. למוראד נלוו גם נסיכים סרביים ובולגרים שהייתה להם יריבות עם לאזאר. כעת, לאחר שהתפנה מהקרבות מול התורכמנים שכניו, היה למוראד זמן להרחיב את שליטתו בבלקן.
התוצאות של הקרב עבור מוראד היו טרגיות- לקראת סופו, ויש שאומרים אף אחריו, נהרג מוראד על ידי מתנקש. בנו, ביאזיד הראשון, החליף אותו ונחל ניצחון- למרות שיש מקורות שאומרים שמוראד הספיק לנצח בטרם נרצח. זה היה הניצחון העות'מאני הראשון על ברית אירופית גדולה- ועתידים להיות לעות'מאנים עוד ניצחונות כאלה. כעת העות'מאנים שלטו כמעט על כל דרום מזרח אירופה, להוציא את בוסניה, אלבניה (שעתידות להיהפך למוסלמיות בעיקרן ולהישאר כאלה עד ימינו) וחלקים מיוון.