Tag Archives: תימן.

מבשרי האסלאם הקיצוני- החות'ים: החזבאללה של תימן

הם שולטים כמעט לגמרי על מדינה, הם מיומנים בלוחמת גרילה ובטרור, הם לועגים לטנקים ולמטוסים שמנסים להילחם בהם, יש להם עיתונים ותחנת טלוויזיה משלהם, והם שיעים. ויש להם גם מנהיג כריזמטי שהחליף מנהיג כריזמטי אחר שחוסל.

לא מדובר בחזבאללה שאנחנו מכירים, אלא ב"אנצאר אללה" (תומכי האל), והם שולטים על צפון תימן למעשה. יש להם מל"טים וטילים,  ולמנהיג שלהם קוראים עבד אל-מלכ אל-חות'י, מנהיג כריזמטי שהוא בנם ואחיהם-ממשיכם של מנהיגים עוד יותר כריזמטיים, בדר אל-דין אל-חות'י ובנו חוסיין בדר א-דין אל חות'י (שחוסל). על שמם נקראת התנועה הזאת ואנו מכירים אותה בתור החות'ים.

האירגון הזה מייצג את השיעה הזיידית- גירסה שונה מהשיעה שאנו מכירים שנהוגה באיראן ובלבנון, השיעה התרי-עשרית. בעקבות הקמתה של מדינה זיידית בתימן בשנת 893 לספירה, הפכה צפון תימן לביתה של הקהילה הזיידית.  הזיידים, בדרך כלל תחת הנהגתו של ראש פוליטי-רוחני המכונה אימאם, נותרו לאחר מכן הכוח הפוליטי השולט באזור, למרות קריאת תיגר מדי פעם על שילטונם. האתגר האחרון שכזה הגיע ב-1962 כשהאימאם של צפון תימן הופל ונאלץ לגלות. משטר צבאי – הרפובליקה הערבית של תימן – הוקם במקום האימאמות ונתקל בהתנגדות עזה מצד האליטות הזיידיות. למרות הבטחת הסכם לסיום פעולות האיבה, המשטר חשש מאוד מהאליטות הזיידיות ומהזיידים שנדחקו לשוליים. המרכז של הזיידים והחות'ים הוא העיר סעדה (צעדה) שבחלק המאוד צפוני של תימן, בגבול עם ערב הסעודית.

 

ממשלות צפון תימן (שהייתה מדינה שבירתה צנעא והתקיימה עד שנת 1990 בעודה גובלת בדרום תימן המרקסיסטית)  ניסתה להאיץ התאמה מתמשכת של הזיידים עם המגמות המודרניות בפרשנות הסונית.  בשנות השבעים של המאה ה-20 הוזרמו רעיונות וואהביים סוניים (כלומר סעודיים) במיוחד שערערו את יסודות הליבה של האמונה השיעית-זיידית ואיתגרה את הצמרת הזיידית. השיא היה הקמתו של סמינר סוני-ווהאבי בחסות סעודית ליד העיר סעדה שהיא המרכז של הזיידים. בתגובה לכך התרחשה התעוררות זיידית באותו עשור, שכללה אימוץ של סמלים שיעיים גלויים שהבדיל אותם מהפרשנות הווהאבית הקיצונית לאסלאם הסוני. כמו כן הייתה התקרבות של הזיידים לשיעה התרי-עשרית שנהוגה באיראן, בעיראק ובלבנון.

לאחר איחוד דרום וצפון תימן ביחד לרפובליקה התימנית המאוחדת בשנת 1990 בראשות הנשיא עלי עבדאללה צאלח, הקימו הזיידים מפלגה בשם "אל חק" (הזכות) וקיבלו עמדות של שרים האחראים על נושאים דתיים בממשלת תימן המאוחדת. המפלגה שמה לה לדגל להרחיק את הרעיונות הווהאביים הסעודיים מתימן ולמעשה קראה תיגר על סעודיה. בשנת 1997 חבר פרלמנט בשם חוסיין בדר אל-דין אל-חות'י פרש מהפרלמנט והקים תנועה של שיעים אסלאמיסטים מאמינים שמטרתה להרחיק כמה שיותר את ההשפעה הסעודית והווהאבית במדינה, ליצור למוסדות הדת הסעודיים שחילחלו לתימן אלטרנטיבה שיעית וכן להילחם בשילטון שלטענתו שיתף פעולה יותר מדי עם הסעודים. האיראנים, כמובן, שמחו לתמוך כלכלית בתנועה הזאת. התנועה התקרבה יותר ויותר לאסלאם הקיצוני בגירסת השיעה התרי עשרית של איראן, והיא ממשיכה להתקרב לאיראן האסלמיסטית שיעית יותר ויותר גם היום.

 

המתח הגובר בין התנועה השיעית-אסלאמיסטית החות'ית למשטר צאלח הפך את הרשת לתנועה רחבה יותר. תמיכתו של סאלח במלחמה בטרור שהכריזה ארצות הברית תחת הנשיא ג'ורג' וו. בוש ופלישתה לעיראק ב-2003 עוררה כעס מצד תומכי התנועה, שהאמינו שצאלח תומך באותו מנגנון שהיפלה את השיעים הזיידים ואיים על מסורותיהם ואורח חייהם. ככל שהתנועה גדלה, החל משטר צאלח לפעול נגד פעיליו ואנשיו. ביוני 2004 הנשיא התימני הוציא צו מעצר לחוסיין אל-חות'י. בספטמבר, לאחר חודשים של התנגדות מזוינת, הוא נהרג על ידי צבא תימן. הנהגת התנועה עברה לזמן קצר לאביו ואחר כך לאחיו עבד אל מאלכ, מנהיג התנועה עד היום (בתמונה).

השילטון בתימן המשיך להילחם בחות'ים ונקט כנגדם יד כבדה, המרד המשיך להתפרץ מחדש וכל ניסיון להגיע להפוגה באמצעות תיווך של צד שלישי נכשל. התנועה התחמשה יותר ויותר, כאשר הנשק הגיע בעיקר מהשוק השחור או ממקורות צבאיים. המרד בצפון, יחד עם מחאות שהופיעו מאוחר יותר בדרום, התפתחו לשאלות רחבות יותר של הלגיטימיות של משטר צאלח, שאלת האיחוד בין הצפון לדרום בתימן והשאלה האם נשיא הוא זה שראוי לעמוד בראש מדינת תימן. לאחר שהפגנות האביב הערבי בתוניסיה ובמצרים הפילו את הנשיאים שלהם בתחילת 2011, התימנים קראו לסיים את משטר צאלח. בנובמבר חתם צאלח על הסכם בתיווך בינלאומי למסור את השלטון לסגן הנשיא, עבד רבו מנסור האדי. האדי נכנס לתפקידו כנשיא בפברואר 2012, אך הנשיאות שלו התגלתה לא פחות מפלגתית, כי מפלגת הרפורמה- איסלאח, שהייתה מקושרת לאירגון "האחים המוסלמים"  נהנתה מתפקיד גדול יותר בממשלת האדי מזה שהיה לה בממשלתו של צאלח. עם זאת, עלי עבדאללה צאלח המשיך להיות דמות חשובה במערכת הפוליטית התימנית והמשיך להוביל את מפלגתו, "מפלגת הקונגרס העממית".

ביולי 2014 הממשל של האדי חוקק קיצוצים עמוקים בסבסוד הדלק כדי להתמודד עם הגירעון התקציבי המתרחב ולמשוך מימון זר. הפגנות פרצו,כשמי שעמד מאחוריהן היו  המורדים החות'ים. בספטמבר פתחו כוחות הביטחון של תימן באש לעבר מפגינים בעיר הבירה צנעא, והרגו כמה. בינתיים חל מהפך-עלי עבדאללה צאלח חבר לחות'ים יחד עם כוחותיו בניסיון להפיל את ממשלת תימן ואולי גם להחזירו לשילטון.  האירוע עורר הסלמה של עימותים שהגיעו לשיא מאוחר יותר באותו החודש בהשתלטות החות'ים על חלקים מהעיר. בסוף ינואר 2015, בתמיכתם השקטה של סאלח ותומכיו בצבא, כבשו לוחמי החות'ים את ארמון הנשיאות, והאדי נאלץ להתפטר. בחודש שלאחר מכן הופיע האדי בבירת דרום תימן עדן וחזר בו מהתפטרותו. עם זאת, מעמדו שם היה רעוע, ועד מהרה הוא גייס תמיכה בהתערבות צבאית בינלאומית כדי להדוף את המורדים החות'ים.

 

כשהחלה מערכה בראשות סעודיה נגד המורדים החות'ים בחודש מרץ 2015 האדי וממשלתו נמלטו לסעודיה, שם שלטו מהגלות והם נמצאים שם עד היום. תאלח, בינתיים, הפך יותר ויותר פתוח בתמיכתו בהתקדמות החות'ים. הסכסוך – שנועד על ידי הסעודים להימשך חודשים בלבד – נמשך ללא פתרון באופק, והאו"ם החל במאמצים בדצמבר לתווך בין הלוחמים. המשא ומתן לא הצליח להביא להסכם.

בסוף 2017 הודיע צאלח על נכונותו לנהל דיאלוג על דרישות הקואליציה בראשות סעודיה ובייחוד איחוד האמירויות, שהצליחו למשוך אותו שוב לצד שלהן.  המורדים החות'ים שהרגישו נבגדים פשוט העיפו את כוחותיו של צאלח מבירת תימן צנעא וב-4 בדצמבר חוסלו עלי עבדאללה צאלח וכן חוסל מזכ"ל מפלגת הקונגרס העממית התימנית שלו. כעת החות'ים נמצאים עד היום בשליטה מלאה על בירת תימן, כשהסעודים חוששים לפלוש לעיר סעדה הסמוכה אליהם שהיא מרכז החות'ים על מנת שלא לשקוע ב"בוץ התימני", כמו שהמצרים שקעו בו בשנות השישים.

עיר הנמל חודיידה שלחוף הים האדום שימשה נכס חיוני עבור המורדים החות'ים. כאחד הנמלים הראשיים של תימן, זה היה מקור היבוא וההכנסה העיקרי של החות'ים. ביוני 2018 התקדמה הקואליציה בראשות סעודיה לעיר, בתקווה שהאיום באובדנה ייאלץ את מנהיגי החות'ים למשא ומתן על הסכם שלום לטובת הסעודים והאמירתים. אבל, מכיוון שהנמל היה גם חבל הצלה לסיוע הומניטרי, האו"ם התערב ותיווך בהפסקת אש שנכנסה לתוקף בדצמבר.

המורדים החות'ים, מצדם, הציבו אתגר אדיר יותר ויותר עבור הקואליציה בראשות סעודיה והאמירויות. לא רק שהם תפסו למעשה את מדינת צפון תימן במלחמה שגבתה מאות אלפי קורבנות והביאה אוכלוסייה שלמה לחרפת רעה, אלא שניסיונות של חמושים חות'ים לפגוע בשטח סעודיה והאמירויות  באמצעות מל"טים וטילים הפכו תכופים כשאיראן תומכת בחות'ים בנשק ובכסף לכל אורך הדרך. לא היה ספק שכוח קודס החשאי של משמרות המהפיכה האיראניים היה אחראי לתחכום ההולך וגדל של התקפותיהם. שיתוף הפעולה של החות'ים עם איראן הודגש עוד יותר כאשר מנהיגיה לקחו אחריות למתקפה בספטמבר 2019 על מתקני עיבוד הנפט באל-בקאייק שבערב הסעודית. נראה היה שהמתקפה, ששיבשה את הפקת הנפט הסעודית במשך שבועות, הגיעה מצפון מערב הסעודית, מה שמעיד על השתתפות איראנית חלקית לפחות. ובכל זאת, התקפות החות'ים על אדמת סעודיה והאמירויות היו תכופות כאשר הקואליציה בראשות סעודיה נאבקה להחזיק מעמד בתימן. לא פעם ולא פעמיים תוקפים לוחמים חות'יים בהצלחה עמדות גבול ובסיסים סעודיים בגבול הסעודי-תימני. .

 

מקור למה שכתבתי: בלי פאניקה, יש בריטניקה (אנציקלופדיה מצוינת שעוד קיימת)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נישואין זמניים בשיעה האסלאמית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio

במדינות השיעיות, בעיקר באיראן, נהוג סוג של נישואין שקוראים לו בערבית "נכאח מותעה" (Muta'a) או בפרסית "סיגה (Sigheh)". מדובר בהיתר לנישואין זמניים  שקיים באסלאם לשם הנאה תמורת מוהר שמשלם הגבר, נישואין שיכולים להימשך לפי ההלכה המוסלמית בין כמה שעות עד ל99 שנים. בעיקר החל מהמאה ה-16 היתר נישואין זה מעורר מחלוקת, היות ולדעת חכמי הלכה בעיקר מהאסלאם הסוני, מדובר בהלבנה ובהכשרה של זנות (זינאא) לכל דבר ועניין. לכן, האסלאם הסוני  על ארבע אסכולות ההלכה שלו פוסל ברוב המקרים נישואין כאלה. עם זאת, הזרם המרכזי של השיעה שנהוג בעיקר באיראן (אך גם בעיראק, בבחריין ובלבנון), השיעה התרי-עשרית, מתיר קיום נישואין כאלה בהישענו על פסוק מהקוראן. כאמור, מקור ההיתר וכן המילה "מותעה" (הנאה) מופיע בקוראן, בסורת אל-ניסאא- כלומר בפרשה הרביעית בקוראן "פרשת הנשים" בפסוק 24: שלמו לנשים את אשר תתענגו (בערבית אסתמתעתם) עליהן ובתוקף קידושי נישואין ולא בזימה ובאהבהבים".

חוזה הנישואין נעשה בין הגבר שמשלם את המוהר עבור הנישואין ובין האישה או בין משפחת האישה, בעל פה או בכתב. בעוד באסלאם הסוני נדרשים שני עדים ושופט הלכתי (קאדי) לשם ביצוע נישואין כאלה ממש כמו נישואין רגילים, באסלאם השיעי נישואין כאלה יכולים להיות מסוכמים באופן פרטי בין גבר ואישה ללא עדים או שופט או אפוטרופוס כשהאישה אינה בתולה ואין לה אפוטרופוס חוקי או משגיח דתי- עוד פירצה שמאפשרת למעשה זנות. בכל מקרה, על הגבר בנישואין כאלה לדאוג לתנאי מגורים כלשהם ולמזון עבור האישה.

זמן הנישואין והמוהר נקראים מראש, וההצהרה על הכוונה להינשא וסגירת תנאי הנישואין בין הצדדים נעשית בעיקרון בהכרזה מראש. חכמי הדת הסונים הקשו מאוד על עריכת נישואין כאלה, עד כדי פסילתם המוחלטת. האסלאם השיעי, השיעה התרי עשרית ליתר דיוק, מתירים נישואין כאלה בתנאי שהאישה היא מוסלמית או מ"אנשי הספר" (יהודייה או נוצרייה), ובתנאי שהגבר הוא מוסלמי. לפי השיעה, כדי לבצע את הנישואין הזמניים על האישה כמובן להיות לא-נשואה ואם מעולם לא נישאה קודם והיא בתולה עליה בעיקרון להביא אישור מהאפוטרופוס החוקי שלה לפי הדת או משופט דתי. הגבר יכול לבטל את הנישואין האלה כל אימת שירצה, וכאן יש פתח לא טוב להכשרת זנות, ובמקרים כלשהם אף זנות של קטינות. בתימן שם נהוג הזרם הזיידי של השיעה באופן רשמי נישואין כאלה לא מותרים, אך זה לא אומר שהם אינם נהוגים. ידוע על עשירים מערב הסעודית שמגיעים לצפון תימן כדי להתחתן שם בנישואין זמניים כאלה עם נערות צעירות במיוחד בהסכמת הוריהן, ממש זנות מולבנת של קטינות.

כמו שהאסלאם מתיר לגבר להתחתן עם עד 4 נשים, גברים נשואים לפי השיעה יכולים להתחתן בנישואין זמניים לכן באיראן יש תופעה של גברים נשואים, גם דתיים, שנפגשים עם נערות ליווי ומתחתנים איתן בנישואין כאלה למשך כמה שעות. עם זאת, חכמי הלכה שיעים מודעים לכך ומתנהל ביניהם ויכוח על הקו הדק שבין נישואין כאלה לבין זנות.

לפי ההלכה המוסלמית בייחוד השיעית (כי הסונים אוסרים כיום על נישואין כאלה), לאחר תום נישואי המותעה הזמניים האישה צריכה להיכנס לתקופה שקוראים לה עידה (כמו "נידה" בעברית), שבה אסור לה לקיים יחסים עם גבר כלשהו ולא להתחתן איתו בפועל, אך מותר להתארס. באופן רשמי תקופה ה"עידה" נמשכת כארבעה חודשים, אך יכולה להימשך זמן קצר יותר.

התימנים נגד העות'מאנים

תימן, או האיזור שאנו מכירים כיום (והכרנו בעיקר עד 1990) כצפון תימן, הייתה החל משנת 1517 תחת שילטון האימפריה העות'מאנית התורכית הסונית. החל מאמצע המאה ה-19, בעיקר עקב מלחמותיה עם מעצמות אירופה, החל המצב של האימפריה להידרדר, והיא איבדה שטחים רבים באירופה, כשמעצמות אירופה לטשו עיניים גם למחוזותיה של האימפריה במזרח התיכון עצמו. הבריטים לטשו עיניים לכיוון מצרים (ואכן החלו לשלוט בה בפועל מאז 1882), הצרפתים לאיזור תוניסיה והאיטלקים (איטליה הייתה מדינה טרייה יחסית לאחר האיחוד שלה) לכיוון לוב. הבריטים, הצרפתים והאיטלקים וכן מושלים מקומיים החלו לחתור באיזור המזרח התיכון ולנסות ולהמריד את האוכלוסייה הערבית במזרח התיכון כנגד העות'מאנים. אחת העובדות החשובות בקשר לאיזור תימן היא היותה מרובת שבטים, ובייחוד שבטים שיעים מפלג הזיידייה של השיעה (הזיידים מאמינים בניגוד לשיעה הנפוצה שמאמינה ב12 אמאמים שהנהיגו את הקהילה המוסלמית השיעית שהיו צאצאים של משפחתו הגרעינית של מוחמד, האמאם החמישי היה אחר מהמקובל, זייד בן עלי, שיצר שושלת של אמאמים משלו שהיו צאצאיו ודומיננטיים בעיקר באיזור תימן) וכן היות האמאם השיעי-זיידי התימני הסמכות הדתית והשלטונית הלא-רשמית העליונה באיזור. העות'מאנים, מצידם, ידעו על מיקומה האסטרטגי של תימן באיזור הים האדום, וכן על קירבתה אל המקומות הקדושים לאסלאם בחיג'אז (מכה ומדינה). לכן, למרות היות תימן חלק מהפריפריה של האימפריה העות'מאנית, העות'מאנים שלחו כוחות צבא כדי ליצור סדר באיזור דרום חצי האי ערב עוד משלהי המאה ה-19. כחלק מהרפורמות באיזור תימן, הוכרזה העיר צנעא בשנת 1872 כבירת מחוז תימן של האימפריה, והיא בירת תימן עד היום. שושלות האמאמים השיעיים התימניים היו, למעשה, תחת שילטון של אימפריה סונית ובסביבה שמצפון לה שולטים שבטים ושושלות סוניות.

מנגד, העות'מאנים סירבו להכיר בשילטון ובסמכות הדתית של האמאמים התימניים השיעים-זיידים על האיזור ופעלו כדי לדכא אותם. הדברים באו לידי ביטוי בעיקר בראשית המאה העשרים ובהמשכה, עת הסולטאן עבד אל-חמיד השני ששלט באימפריה החל מ-1876 וכן "התורכים הצעירים" שביצעו כנגד הסולטאן הפיכות בין השנים 1908-1909 ושאפו להדיח אותו, עשו מאמצים כבירים על מנת למרכז את האימפריה תחת מרכז שילטוני אחד באיסטנבול ולצמצם כמה שיותר את האוטונומיה היחסית שניתנה למחוזות ולאוכלוסייה המקומית שלהן. בתימן העות'מאנים הסונים סירבו לא רק להכיר בשילטון האמאמים השיעים, אלא דרשו שכל בתי הדין הדתיים השרעיים בתימן יהיו סוניים, בעוד יחיא דרש שהשריעה האסלאמית בנוסח השיעי-זיידי שלה תוטל על תימן.

בשנת 1904 התמנה בתימן אמאם שיעי בשם יחיא מחמד חמיד אל-דין מהשושלת המתווכלית, יליד שנת 1869, והוא שאף לתת לתימן מקסימום שילטון עצמי תחתיו מידיהם של העות'מאנים ולהביא אותם להכיר בו כשליט של תימן. בסופו של דבר השיג האמאם יחיא את מטרותיו, והוא זה שנחשב המייסד של תימן של ימינו.

עוד בשנים 1904-1905 הכריז האמאם על מרד כנגד העות'מאנים ומגמות מירכוז האימפריה שלהם, מרד שלא נחל הצלחה גדולה והוביל את העות'מאנים לחזק את שליטתם בתימן. בשנת 1910 פרץ מרד של השבט השליט המקומי, האידריסים הסונים, באיזור עסיר, בדרום-מערב ערב הסעודית של ימינו שנמצא מצפון לתימן של ימינו. העות'מאנים שלחו לאיזור מכה ומדינה כוחות צבא נוספים על מנת לדכא את המרידות, ונעזרו לשם כך גם בשריף (מושל מחוז) המקומי של מכה, השריף חוסיין מהמשפחה ההאשמית שכיום היא משפחת המלוכה הירדנית ועתיד למרוד בעות'מאנים בימי מלחמת העולם הראשונה. בנוסף, משפחת אל-סעוד, כיום משפחת המלוכה הסעודית, מרדה באיזור אחר של חצי האי ערב, איזור נג'ד. העות'מאנים וההאשמים נלחמו גם כנגד משפחת אל-סעוד הווהאבית וגם נגד האידריסים של איזור עסיר שהיו סונים אך שייכים לאסכולה קיצונית יותר בסונה מבחינה דתית מאשר העות'מאנים לכן זו הייתה יותר מלחמה דתית מאשר מלחמה לאומית.

האמאם יחיא התימני, מצידו, ניצל את תמיכת השיעים המקומיים בתימן בו וכן את תמיכתה של איטליה, שתיכננה להחליש את העות'מאנים על מנת להכשיר את פלישתה ללוב בספטמבר 1911, ופתח במרד משלו. בסוף שנת 1910 הכריז האמאם יחיא השיעי ג'יהאד (מלחמת קודש) כנגד העות'מאנים הסונים וחסם את הדרך הראשית בין צנעא בירת מחוז תימן לבין עיר הנמל החשובה חודיידה במערב המחוז. יחיא היה מודע היטב גם למרידות אחרות בתוך האימפריה העות'מאנית, בייחוד למרד באותו זמן באלבניה, שהיה הפעם הראשונה שבה מוסלמים (סונים) מקימים תנועת מרד לאומית כנגד האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים, שבעצמם היו בתקופה שלאחר הפיכה באיסטנבול כנגד הסולטאן עבד אל-חמיד והיו עסוקים באינטריגות פנימיות בתוך תנועת "התורכים הצעירים" בין תומכי המירכוז לליברלים, שלחו לתימן כוח צבא גדול שהיה לפני כן באלבניה המורדת בראשות הגנרל הסורר אהמט עזת פאשא. מלחמת הגרילה שניהל האמאם יחיא, שהוא ואנשיו הכירו היטב את האיזור ההררי של צפון תימן והקימו מערכת מינהלתית וצבאית מסודרת, כנגד העות'מאנים הייתה מוצלחת יחסית אך לא מושלמת, והוא הסב להם אבידות כבדות כשבינואר 1911 הוא השתלט על עיר מולדתו צנעא. הוא נהנה, כאמור, מסיוע ומאספקה צבאיים וכספיים איטלקיים דרך הים. בספטמבר 1911 פלשו האיטלקים, כאמור, ללוב העות'מאנית, וראש הממשלה העות'מאני (הווזיר הגדול) אבראהים חקי פאשא הודח עקב הכישלונות הצבאיים של האימפריה. המימשל העות'מאני החדש הבין שעליו לוותר לאמאם יחיא אם ברצונו להדוף את האיטלקים בלוב, את המרידות בחצי האי ערב (סעודיה של היום) ולשלוח כוחות צבא גם לאיזור הבלקן המורד. לכן, באוקטובר 1911 נחתם הסכם דעאן בין האמאם יחיא לבין העות'מאנים. לפי ההסכם הזה, האמאם התימני יקבל אוטונומיה נרחבת במחוז תימן וכן יותר לו לכונן באיזור את השריעה ואת מערכת המשפט לפי ההלכה השיעית-זיידית. בתמורה לכך הוא לא ימרוד נגד האימפריה העות'מאנית ויביע נאמנות לסולטאנים העות'מאנים ולשילטון באיסטנבול.

בשנת 1918 הובסו העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה והאמאם יחיא ניצל זאת כדי למנוע פשיטות מצד השבטים הסונים מסעודיה של ימינו לכיוון תימן, לכן הכריז על המדינה העצמאית התימנית בצפון תימן שבירתה צנעא, האמאמות של תימן או בשמה השני הממלכה המותווכלית של תימן . בשנת 1948 נרצח האמאם יחיא במסגרת מאבקים שבטיים ושושלתיים סביב שאלת האמאם הלגיטימי של תימן.

הממלכה המתווכלית של תימן התקיימה עד 1962, עת הודחה בסיוע מצרים הנאצריסטית, על ידי מפקד הצבא התימני עבדאללה אל-סלאל, והפכה לאחר מלחמת אזרחים קשה לרפובליקה.

כשהמלוכה עוברת בין אחים

לפני כחודשיים צויינו 24 שנים מאז מלחמת המפרץ הראשונה, שהייתה המלחמה הראשונה במזרח התיכון שתועדה בתקשורת בגילגולה המודרני. מלחמה זו הביאה גם להכרה העולמית את רשת סי.אן.אן שמרכזה באטלנטה, הביאה לראשונה טילים על תל-אביב (שתי הפעמים הבאות קרו בשנים האחרונות על ידי החמאס מעזה) וכמובן לא שוכחים את מסיבות העיתונאים והדוברים האמריקניים עם מדי הקרב ודגל ארצות הברית מאחור. אך הנה קרה משהו מוזר: שוב התגבשה קואליציה של מדינות המפרץ, אך ללא ארצות הברית, שאובמה דואג ש"תחליף צד". הפעם האויב הוא לא סדאם חוסיין, אלא איראן. יש מסיבות עיתונאים עם דובר, אך הוא מדבר ערבית, מאחוריו תמונות של מטוסים אך לצד דגל ערב הסעודית, שהוא הדגל הירוק שעליו כתוב בערבית את ה"עדות" האסלאמית: "אין אלוהים מבלעדי אללה, ומוחמד הוא שליח אללה".

מי היה מאמין.

בשנים האחרונות דובר על "ניאו עות'מאניזם" או על "האימפריה הפרסית החדשה". ההערכה הייתה שהאימפריה הפרסית העתיקה עומדת לחדש את ימיה, או אפילו האימפריה העות'מאנית, שהתפוגגה לפני 91 שנים, וחולקה חלקים-חלקים שעד היום אין גבולות ברורים בין חלקם. אבל שכחו דבר אחד: הערבים לא יוותרו. ממהרים להספיד את הלאומיות הערבית, אך הלאומיות הערבית לא מתה. היא חיה וקיימת. בראש הציר הערבי עומדת עתה מדינה, שהיא אולטרה-דתית ושמרנית אך לא אסלאמיסטית מבחינה פוליטית. היא לא שואפת לנקוט בעצמה בג'יהאד, להתרחב ולהפיץ בעולם את האסלאם. זאת למרות שהיא מממנת תנועות ג'יהאדיסטיות ורוב מפגעי 11 בספטמבר יצאו ממנה. סעודיה רוצה להנהיג את האסלאם, אך לא את זה הקיצוני, למרות דתיותה הקיצונית וחוקי השריעה, ההלכה האסלאמית, שבמדינה זו הם החוקה. ויש לה לגיטימציה לעשות זאת: היא מחזיקה במקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה, כשמלך סעודיה נחשב ל"מגן שני המקומות הקדושים".

אם כבר דיברנו על העות'מאנים, בימיה הקלאסיים של האימפריה העות'מאנית (שכמו ערב הסעודית, היא אחת הישויות המדינתיות היחידות בעולם שנקרא על שם המשפחה שייסדה אותה), עד סוף המאה השש עשרה, השתרש מנהג: את הסולטאן לא היה מחליף בנו הבכור, אלא הנסיך שהצליח לחסל את כל אחיו הזכרים ושרד. תמיד לקראת מות הסולטאן, מלחמות אחים בין בניו כמעט פילגו והחריבו את האימפריה. אבל בערב הסעודית המצב שונה: את מלך ערב הסעודית שמת מחליף לרוב אחיו. זה ההסדר שהושג במעצמת הנפט לאחר מותו של מייסד ערב הסעודית, עבד אל-עזיז בן עבד אל רחמן למשפחת אל-סעוד, שבטעות ניתן לו הכינוי "אבן סעוד". עבד אל עזיז שלט בממלכת משפחת אל סעוד בין השנים 1902-1953. הוא שרד זמן כה רב היות וידע איך לקנות את תמיכת השבטים היריבים למשפחתו במלכותו: דרך נישואים פוליטיים לבנות ראשי השבטים. לעבד אל-עזיז היו עשרות נשים, וכמעט חמישים ילדים. לאחר מותו, נקבע כי ילדיו, שמועצה משפחתית קבעה כי כשירים למלוכה, יחליפו אותו אחד אחרי השני. כלומר: יורש העצר של המלך לא יהיה בנו, אלא אחיו הצעיר ממנו. המשפחה הדומיננטית מבין הבנים המחליפים, שזכתה לכמות שיא של מלכים ויורשי עצר מבין האחים: שני מלכים, ביניהם הנוכחי סלמאן, ושני יורשי עצר, סולטאן ונאיף, שמתו בטרם הגיעו למלוכה, היא המשפחה הסודיירית, כלומר אם המשפחה היא ממשפחת אל-סודייר, ואבי המשפחה הוא עבד אל עזיז אל סעוד.
בינואר השנה הלך לעולמו המלך עבדאללה בן עבד אל עזיז, שלא היה ממשפחת סודייר, ואותו החליף המלך החדש, סלמאן. סלמאן, האח השביעי שהגיע למלוכה, קבע כי יורש העצר החדש יהיה האח הצעיר ביותר מבין בניו של עבד אל עזיז, הנסיך מוקרן בן ה-71. אז זהו. נגמרה רשימת האחים. מה עושים במקרה זה?

המשפחה הסעודית, כמו בהרבה מקרים, מוצאת פיתרון לכל בעייה: בשנת 2006 הוקמה מועצה משפחתית מיוחדת, שתקבע את המשך שרשרת ההחלפה של המלך, גם לתוך דור נכדיו של עבד אל עזיז. כלומר: לאחר שרשימת האחים תיגמר, יעבור כס המלוכה בין בניהם, כלומר בין בני הדודים. במקרה זה, תוך ניצול העובדה שהנסיכים,גם בני דור הבנים וגם בני דור הנכדים ממונים לתפקידי שרים בממשלת סעודיה, שבראשה עומד המלך נקבעו שני מינויים: מוחמד, בנו של יורש העצר לשעבר מהמשפחה הסודיירית, נאיף, שמת ב2012 ולא זכה להגיע למלוכה, מונה לתפקיד החזק ביותר בממשלה הסעודית: שר הפנים (שאחראי על מנגנוני הביטחון הפנימיים ועל המשטרה), ולעוד תפקיד: "יורש יורש העצר", כלומר גם לנסיך מוקרן, אחרון הבנים, יש יורש, ובבוא היום מוחמד בן נאיף יהיה המלך הראשון של ערב הסעודית מדור הנכדים של עבד אל עזיז. מנגד, מינה המלך סלמאן את בנו, שגם שמו מוחמד, לשר ההגנה, האחראי על הצבא, ובהמשך הוא אמור להיכנס לשרשרת ההחלפה של המלוכה. זאת אומרת, שברגע שמוחמד בן נאיף יתמנה למלך, מוחמד בן סלמאן יתמנה ליורש העצר. ולהזכיר, גם מוחמד בן סלמאן הוא מהמשפחה הסודיירית.

בשל השתלטות השיעים החות'ים על תימן, בחסות איראן, נוצרה שעת כושר עבור המלך סלמאן להוכיח את עצמו בתפקידו החדש, וכן את כוונותיו להפוך את סעודיה למעצמה איזורית, לאחר שנכנס לנעליו הגדולות מאוד (גם מבחינת מימדי גוף) של אחיו למחצה, המלך הקודם עבדאללה, ששלט בפועל כיורש עצר (בין השנים 1995-2005 מלך סעודיה פהד הפך לנכה ומוגבל, ולא יכל למלא את תפקידו) וכמלך במשך עשרים שנים- וכן ליצור הזדמנות עבור בנו, שר ההגנה החדש מוחמד, להוכיח את עצמו, וזה היה אחד השיקולים המרכזיים שהובילו אותו לפתוח במבצע כנגד תימן, כשהוא עומד בראש קואליציה של 10 מדינות ערביות ומוסלמיות. אך בינתיים, לא הייתה כל כניסה קרקעית של הברית המפרצית לתימן, אלא רק הפגזות והפצצות מהים ומהאוויר. המבצע יוכיח את יעילותו רק כשתתרחש הפלישה הקרקעית המיוחלת. כל עוד אין כניסה קרקעית, מוכחת פה חולשה ערבית כלשהי מול איראן.

לסיכום, ברצוני להדגיש כמה עובדות, כדי שלא יווצר מידע חסר: הראשונה, הממלכה הסעודית של אבן סעוד היא הגלגול השלישי של ממלכת אבן סעוד במדבר של חצי האי ערב. הממלכה הסעודית הראשונה הוקמה על ידי אותה משפחה כבר במאה השמונה עשרה.
השנייה: יש לקחת בחשבון שכמו כל מדינות המפרץ הפרסי (או בלשון הערבים: "המפרץ הערבי"), סעודיה היא מדינה רנטיירית, כלומר מדינה שנשענת על משאב אחד שהוא מתכלה, במקרה הזה נפט, מה שהופך אותה לאחת המדינות העשירות בעולם.
השלישית: ערב הסעודית מחזיקה באגרות חוב אמריקניות, בשל כך אובמה נאלץ לתמוך בעקיפין במלחמה המפרצית-ערבית מול איראן, בעוד ממשל אובמה מנהל שיחות על "פיתרון" בעיית הגרעין האיראנית.
הרביעית: הפיכתה של ערב הסעודית למעצמה איזורית היא תוצר של "האביב הערבי", או ליתר דיוק "החורף הערבי" שהחל לפני 4 שנים. נפילת שליטים חזקים וקריסת מדינות הפכו את סעודיה למדינה היציבה באיזור, והיא זו שפעלה לניטרול ולהפלת השילטון הטרי של "האחים המוסלמים" במצרים ובתוניסיה, וכמובן להעלאתו של הגנרל אל-סיסי לתפקיד נשיא מצרים במקום מוחמד מורסי מ"האחים המוסלמים".

עכשיו בחדשות-תימן: הניסוי האדום במזרח התיכון

ביומיים האחרונים עלה לכותרות החדשות והעיתונים סיפורו של עלי עבדאללה צאלח, נשיא תימן במשך 33 שנים (12 שנים כנשיא צפון תימן, 21 שנים כנשיא תימן המאוחדת) ולמעשה מי שאיחד את תימן למדינה אחת, איחוד שהחזיק במשך 22 שנים בין 1990 ל2012. צאלח, קצין צבא בכיר במקורו ואחרון השליטים הערביים הלאומנים, שבעבורו מוצאו הדתי (שיעי-זיידי) היה פחות חשוב מלאומיותו וממוצאו השבטי, הצליח לאחד בזמנו 200 שבטים למדינה אחת. אבל ה"אביב הערבי" והסיכסוך השיעי-סוני גבה את מחירו מתימן, צאלח התפטר ב2011 לאחר הפגנות ענקיות שהתנהלו אצלו ברחבי המדינה ובלחץ בעלי בריתו דאז הסעודים והעביר את תפקידו לסגנו הסוני מדרום תימן, עבד רבו מנצור האדי. צאלח עצמו לא פרש מפוליטיקה, אלא התמקד בפעילות מפלגתית במסגרת מפלגתו "הוועידה העממית הכללית" ובשנת 2014 עבר בעצמו לתמוך בשיעים החות'ים, "חיזבאללה של תימן"- שבט שיעי שמוצאו מהעיר סעדה בקצה הצפוני של המדינה שניהל מלחמת גרילה ארוכה וזכה לחסות איראנית נרחבת.
לאחר שצאלח וכוחותיו עברו לתמוך בחות'ים בשנת 2014, זה איפשר להם להשתלט על הבירה, צנעא, בעוד הנשיא המכהן האדי וצבא תימן הלגיטימי ברחו לדרום המדינה והתיישבו בבירת הדרום לשעבר, עדן. בכך נפתחה מלחמת אזרחים איומה בין החות'ים בצפון תימן להאדי וכוחותיו (יחד עם אנשי אל-קאעידה) הסונים, מלחמה שהפכה את תימן למקום הגרוע ביותר לחיות בו עלי אדמות ולמדינה שוב מפוצלת ומוכת רעב.
בסוף השבוע הראשון של דצמבר 2017 התחוללה למעשה תפנית בסיכסוך הסוני-שיעי בין איראן לערב הסעודית: צאלח יצר קשר עם איחוד האמירויות ביודעו כי זה יאפשר לו להתחבר מחדש לסעודיה, שעכשיו נמצאת תחת שילטון חדש ושונה מזה שהורה לו להתפטר בזמנו. הוא שבר שוב ברית שכרת, הפעם עם איראן והחות'ים, ופנה שוב לצד הסוני שמובילה סעודיה. שלושה ימים לאחר שהודיע על התנתקותו מהחות'ים ומאיראן, בדרך מהעיר צנעא לכיוון העיר מארב שבמרכז המדינה ששם נמצאים חיילים מהצבא הלגיטימי התימני בראשות הנשיא האדי, חוסל צאלח בRPG הישר לתוך הרכב שלו על ידי החות'ים הנבגדים, מה שנתן יתרון שוב לציר האיראני בלחימה. בתוך כך, שיגרו בשבועות האחרונים החות'ים טילים איראנים ארוכי טווח לאבו דאבי ולערב הסעודית, ואני לא אתפלא אם יום אחד יבוא להם הרעיון לשגר טילים איראנים ארוכי טווח גם לכיוון מצרים וישראל…..
אגב, הנהגת החות'ים היא צעירה. המנהיג שלהם, עבד אל-מלכ אל-חות'י, הוא בן 38 ונאומיו מזכירים מאוד את נאומיו של חסן נסראללה מלבנון, מנהיג חיזבאללה שיכול להיות אבא שלו לפי גילו. נשיא צפון תימן בפועל הוא צאלח אל-סמאד, בן גילו ובן משפחתו של עבד אל-מלכ אל-חות'י, וכמובן הוא פועל מטעם "אגודת אנשי האל", הלא הם שבט החות'י החזק, כאמור "חיזבאללה של לבנון".
עוד משהו: בעוד לחיזבאללה יש ערוץ טלוויזיה בשם "אל-מנאר", לחות'ים יש ערוץ טלוויזיה שהוא חיקוי של "אל-מנאר", "אל-מסיירה". בערוץ זה שודרו התמונות שבהן נראה מייסדה של תימן המודרנית, עלי עבדאללה צאלח, הרוג עם פגיעה בראשו. שש שנים ושלושה חודשים אחרי חיסולו של מועמר קדאפי בידי המורדים בלוב, חוסל שליט ערבי שני שהודח במהומות "האביב הערבי". בכך גם סוכלה מזימתו של צאלח להפוך לשליט הראשון שמודח במסגרת "האביב הערבי" שחוזר לשילטון במדינתו, הפעם בחסות סעודית.
וזהו סיפורה של תימן ושל "הניסוי האדום" שהתחולל ועודנו מתחולל בה:

מזה שנתיים מתנהל מבצע "רעם מתפרץ", אותו מנהלת ערב הסעודית כנגד שבט החות'ים, שמרכזו בעיר סעדה שבצפון תימן (מוצאם של רבים מיהודי תימן הוא מהעיר הזאת), שנמצאת, איך לא, ממש על הגבול הסעודי. אותם שבטים, שאמונתם היא שיעה "זיידית", או "שיעה מחומשת", כלומר פלג פחות משיחי ויותר רציונלי של האסלאם השיעי שמאמין כי הנהגת האסלאם עברה לצאצאיו הישירים של הנביא מוחמד, דרך בן דודו וחתנו עלי, שהחל בשושלת של "אמאמים" שנמשכת עד היום (בעוד שהשיעה התרי-עשרית, השיעה המקובלת ביותר באיראן, בעיראק ובלבנון- מאמינה שהצאצא השנים-עשר, האמאם מספר 12 בשושלת, נעלם ועתיד לחזור ולגאול את האנושות)- החלו למרוד בשנת 2004 כנגד השילטון התימני, שבראשו עמד הנשיא שאיחד את תימן המודרנית, שעד 1990 הייתה מפולגת לצפון ולדרום, עלי עבדאללה צאלח החילוני.
סיפורם של החות'ים, שעוררו את החשש והזעם של מדינות המפרץ עת נעו לפני כמה חודשים דרומה וכבשו את בירת תימן, צנעא, ומשם נעו עוד יותר דרומה-מה שנתן להם ניצחון זמני במרד, מגלם את סיפורה של תימן כולה והפילוגים שבה.

מדוע אני קורא לתימן "ניסוי אדום"? היות ומדינה זו, שהיא כשלעצמה מדינה שמפולגת היטב בין שבטים, אמונות וזהויות מקומיות לפי מחוז או עיר, כמדינה חלשה, הייתה ועודנה שדה קרב בין מעצמות, מה שגורם למלחמות רבות בה, וכן שדה ניסוי לאידיאולוגיות שונות: ממלוכנות, קומוניזם ונאצריזם-בשנות השישים של המאה העשרים, ועד אסלאם רדיקלי ביותר וכמובן שדה הניסוי הכושל ביותר, מבית מדרשו של נשיא ארה"ב הקודם אובמה, שנקט בגישת שמאל רדיקלית- הניסוי "הדמוקרטי" במדינות ערב, שהחל לפני ארבע שנים ויותר.

אכן, תימן מחולקת לפי שבטים וגם אמונות, אך ישנה חלוקה ברורה במדינה הזו, שהייתה תקפה עד שנת 1990 ועודנה רלוונטית היום: החלוקה בין צפון תימן לדרום תימן. צפון תימן, שמשתרעת מאיזור סעדה בצפון עד למבואות הצפוניים של העיר עדן בדרום, קיבלה את עצמאותה בשנת 1918 עת התפטרה סופית מהשילטון העות'מאני. בצפון תימן רוב האוכלוסייה השבטית מאמינה באסכולה הזיידית של האסלאם השיעי, ואילו מיעוט האוכלוסייה מאמין באסלאם הסוני, שהוא בעצם האסלאם המקובל, כי 85 אחוז מהמוסלמים הם סונים. ואילו בדרום תימן, שהשתרעה מעיר הנמל עדן מזרחה, עד למדבר חדרמות (הלא היא חצרמוות המקראית) ולגבולה עם סולטאנות עומאן, רוב האוכלוסייה השבטית מאמינה באסלאם הסוני, האסלאם של הרוב.
מצד שני, דרום תימן נושאת עימה פרדוקס: מצד אחד, מדובר בחלק העשיר של תימן מבחינת מוצא לים, שליטה על מעברים (המעבר העיקרי הוא באב אל-מנדב, שבעצם פותח את ים סוף לאוקיינוס ההודי, מחבר ימית בין יבשות אסיה ואפריקה שנמצאות משני צדדיו ומאפשר תעבורה מים סוף החוצה בכיוון דרום), מכיל את נמל עדן החשוב מבחינה אסטרטגית ומסחרית (שולט על פתח האוקיינוס ההודי, מה שנקרא "מפרץ עדן"), מכיל את הנפט המועט שנמצא בתימן וכן תעשיית דייג ענקית, ומצד שני, איזור זה מכיל מדבריות ואוכלוסיות נידחים, שניתן "להלביש" עליהם כל אידיאולוגיה קיצונית.
והכי חשוב: איזור דרום תימן היה נתון לשילטון בריטי עד שנת 1967, עת תנועות שיחרור מדרום תימן הצליחו להביס את הבריטים, בעיקר תודעתית, וקיבלו לבסוף את השילטון. העניין הוא שתנועות השחרור, שאותן הרכיבו בני איזור עדן ובני שבטי המדבר שנמצא בדרום תימן, היו בדומיננטיות מרקסיסטית-קומוניסטית ונהנו ממימון רחב ומשטיפת מוח אידיאולוגית של ברית המועצות הקומוניסטית, שרצתה לשלוט על נתיב המעבר הכל כך חשוב הזה. לאחר השחרור ב1967, הפכה דרום תימן ל"רפובליקה סוציאליסטית עממית", כלומר המדינה הקומוניסטית היחידה במזרח התיכון. מדינה זו, שבירתה הייתה עיר הנמל הדרומית עדן, הייתה חילונית באופייה, מנהיגיה נשבעו לבטל את השבטיות ולצמצם את תפקיד הדת במדינה, והיא שימשה מעין התגרות של ברית המועצות בשאר מעצמות המערב, וכן התגרות חילונית בשכנתה מצפון, ממלכת ערב הסעודית הידועה בדתיותה.

בינתיים, בצפון תימן, התחוללו בשנות השישים של המאה העשרים גם שינויים: במדינה זו שלט "אימאם" ששימש כמנהיג הזרם הזיידי (ובבקשה לא לבלבל את השיעים הזיידים עם היזידים שנמצאים בעיראק, או עם יוצאי העיר יזד שבאיראן, כי מדובר בקבוצות שונות לגמרי בלי שום קשר וקירבה ביניהן) השיעי, גם מנהיג דתי וגם מנהיג פוליטי. הוא עמד בראש הפלג הפוליטי שהוגדר כ"מלוכנים", ונהנה, איך לא, מתמיכת ערב הסעודית, שגם הייתה דתית מלוכנית, ולא ראתה בשיעים הזיידים איום, כי מדובר בפלג השיעי שהכי קרוב לסונים מבחינה דתית. מצד שני, בקרב השבטים בצפון תימן ובצבא של אותה מדינה החלה להתעורר תסיסה כנגד האמאם הדתי. קצינים חילוניים, ששאבו את תמיכתם ממצרים שנשלטה באותה את על ידי גמאל עבד אל-נאצר, התמרדו, והחלה מלחמת אזרחים במדינה, כשסעודיה המלוכנית תומכת בשילטון הדתי, ומצרים הנאצריסטית תומכת בשילטון הקצינים, שילטון חילוני-רפובליקני. אל המלחמה הזאת בין שמרנים ורפובליקנים הצטרפו חיילים סעודים מצד אחד, וחיילים מצרים מהצד השני (כשמצרים אף משתמשת בנשק כימי במלחמה). המלחמה הזאת הייתה ממש "בוץ" עבור המצרים, מה שהחליש את הצבא של עבד אל-נאצר והוביל לתבוסתו במלחמת ששת הימים כנגד ישראל לאחר מכן. בסופו של דבר, האמאם הובס, הסעודים נסוגו והרפובליקנים החילונים עלו לשילטון. הנאצריזם והחילוניות ניצחו את המלוכנות והדתיות, בשדה הקרב הזה בין סעודיה למצרים.

בשנת 1978 התחולל בצפון תימן שינוי: קצין צבא בשם עלי עבדאללה צאלח, שידע ליצור קשרים מעולים עם בני השבטים השונים, שיעי-זיידי בדתו אך חילוני באורח חייו ובתפיסתו, עלה לשילטון. בינתיים, בדרום תימן, התחוללו פילוגים בתוך המפלגה הקומוניסטית היחידה ששלטה במדינה מזרח-תיכונית: בין לניניסטים, מרקסיסטים ומאואיסטים (תומכי המייסד של סין הקומוניסטית, מאו טסה טונג, והאידיאולוגיה שלו), וכן בין קומוניסטים שמרנים ורדיקלים לבין קומוניסטים מתונים, מה שהביא למלחמת אזרחים בתוך דרום תימן בין שני הפלגים, הרדיקלים והמתונים. ומה עמד מאחורי הפילוגים במלחמה? כמובן, שיוך שבטי. המדינה החלה להתפורר כשהשבט של הנשיא החל להילחם בשבט של ראש הממשלה, בשילטון שנשבע לבטל את השבטיות……
מצד שני, ברית המועצות החלה להתפורר, כשמי שפירק אותה היה הנשיא האחרון שלה, מיכאיל גורבצ'ב. עלי עבדאללה צאלח ראה את הפילוג אצל אחיו מדרום, וניצל את ההזדמנות לפעול למען איחוד תימן כולה. מאמציו נשאו פרי במאי 1990, עת אוחדו צפון ודרום תימן בהסכם בין המדינות, צאלח הפך לנשיא המדינה המאוחדת, שבירתה צנעא, ומזכיר המפלגה הקומוניסטית של דרום תימן, עלי סאלם אל-בייד, הפך לסגנו. האיחוד היה קשה: לאחר 4 שנים התמרד אל-בייד כנגד הנשיא, ברח לדרום והנהיג מרד כושל נגד צאלח יחד עם השבטים. את אל-בייד, שברח ללונדון, החליף לאחר מכן עבד רבו מנסור האדי, קצין צבא ומנגנון מוביל מהעיר עדן שבדרום תימן. האידיאולוגיה השלטת בתימן המאוחדת הייתה לאומית-חילונית-רפובליקנית.
עם התפוררות הקומוניזם, השליכו מעליהם שבטי הדרום את האידיאולוגיה השמאלית-חילונית הזאת והחליפו אותה ב"חזרה למקורות", אך גם באופן קיצוני: החלו לאמץ את האסלאם הרדיקלי הסוני, מה שהפך את המדבר בדרום תימן המאוחדת למאחז העיקרי של "אל-קאעידה". בינתיים, בקצה הצפוני של תימן, החלה תסיסה בקרב השבטים שסבבו את משפחת אל-חות'י, משפחה של מטיפים דתיים שיעים-זיידים. החות'ים טענו כי העושר ומוקדי הכוח של המדינה מחולקים לרעתם, וכי הם לא מרוויחים מהאיחוד או מהשילטון המרכזי של עלי עבדאללה צאלח, שידע בתבונתו להחזיק את המדינה המאוחדת, היות והיה איש צבא חזק ובעל קשרים הדוקים עם ראשי השבטים במדינה כולה, אותם החל לשלב במנגנוני השילטון. החות'ים, שבאו מהאיזור העני ביותר של צפון תימן, שהייתה ידועה כאחת המדינות העניות במזרח התיכון, החלו לקבל מימון ונשק מאיראן.

בראשית שנות האלפיים התחזק אירגון אל-קאעידה בדרום, יזם פיגועים בתימן ובסביבתה, ומצד שני, בצד הצפוני ביותר, התחזקו והתחמשו החות'ים. שלטונו של צאלח החל להתערער, אך עדיין החזיק מעמד. צאלח היה ידוע בשיתוף הפעולה שלו ובנאמנותו ההדוקה לאמריקנים ולמלחמתם בטרור, וכן לסעודים, שגם תמכו בו. ואז, בשנת 2011, החל ה"אביב הערבי", בעידודו של הנשיא האמריקני אובמה. אובאמה המשיך את יישום הרעיון ההזוי, שהחל בו קודמו ג'ורג' בוש הבן, של דמוקרטיזציה במזרח התיכון-רק הפעם בגירסה שמאלית רדיקלית, שתמכה במתן דמוקרטיה למדינות המזרח התיכון גם אם תנועות כמו האחים המוסלמים ומדינות כמו איראן האסלאמיסטית ינצלו את הואקום באותן מדינות ויתפסו את השילטון. בעיניו, צאלח, למרות נאמנותו, היה רודן ששנוא על עמו. אז, בעידודו של אובמה ובהפעלה של "האחים המוסלמים", החלו הפגנות למען הפלת צאלח, ששלט בתימן במצטבר במשך 33 שנים, והתכוון למנות את בנו, אחמד, לממשיכו. מיליונים מילאו את הכיכרות הגדולות במדינה, בדרישה ל"שינוי ורפורמה". צאלח אף נפצע בפיגוע שהתרחש בארמון הנשיאות בצנעא ונכווה בכל גופו. בשנת 2012 הסעודים, שהעניקו במדינתם טיפול רפואי לצאלח ושיקמו אותו לגמרי, החלו ללחוץ עליו להתפטר, בין היתר כי העדיפו כי סגנו הסוני, עבד רבו מנצור האדי מהדרום, ישלוט במדינה. צאלח התפטר, העביר במסגרת הסכם שנקרא "היוזמה המפרצית" את השילטון להאדי, שנבחר ברוב מוחלט בבחירות שנערכו לאחר מכן, והוקמה בתימן ממשלת אחדות שהכילה את כל הפלגים. בנו של צאלח, אחמד, עוד החזיק בעמדה בכירה של מפקד המשמר הרפובליקני.
בשנת 2013 החליט האדי להדיח את אחמד צאלח מתפקידו ומהצבא. אביו, שראה את בגידתו של סגנו ואת בגידתם של הסעודים ואובמה בו למרות נאמנותו, הורה ליחידות שמורכבות מאנשיו ומתומכיו "לעבור צד", ולהצטרף למורדים החות'ים השיעים-זיידים, שהתקדמו מכיוון צפון אל הבירה צנעא. שערי עיר הבירה נפתחו בפני החות'ים, שפעלו בהדרכת צאלח, שתפסו בפברואר השנה את מנגנוני השילטון המרכזיים ואת כלי התקשורת הממלכתיים. הצבא התימני בשליטת צאלח יחד עם החות'ים שבתמיכת איראן החלו להתקדם לאיזור באב אל-מנדב האסטרטגי וגם לכיוון העיר עדן, שהפכה למעוז של מתנגדי החות'ים ואליה נמלט מצנעא הנשיא האדי, שהיה נתון במעצר בית מזה כמה חודשים. ההתקדמות הזאת עוררה את זעם הסעודים, שכאמור, פתחו שלשום במבצע להדחת החות'ים שפועלים בהדרכת איראן. המבצע מתנהל בינתיים בהפצצות מהאוויר, כשאיראן מזהירה מפלישה קרקעית ואומרת כי זו תהיה הכרזת מלחמה, מה שיהפוך את תימן סופית לשדה קרב בין איראן וסעודיה, ויוסיף לשדה הקרב בין השיעים לסונים שמתחולל כיום גם במדינות אחרות.

קהילות קטנות בתוך עדות המזרח-עדן

הן קיימות אלפי שנים, לא מספרים עליהן בדיחות, לא מזכירים אותן רבות ומי שמשתייכים אליהם במאת האחוזים או בחלקם מתבאסים שכשמתכוונים ל"עדות המזרח" חושבים על מאכלים או מקומות או מנהגים שלא קשורים אליהם בכלל.
אני מדבר על עדות מתוך מה שנקרא "עדות המזרח" שמספר המשתייכים והמשתייכות אליהם מועט, אך במציאות הן בעלות חשיבות רבה. עדות קטנות. לא ס"טים, לא איסטנבולים, לא עיראקים, לא פרסים ולא כולן ממדינות צפון אפריקה. אני מתכבד להביא פירוט על עדות יהודי אלג'יריה, מזרח תורכיה, סוריה, אפגניסטן ועדן (במה שהיה אז דרום תימן). חלקן של קהילות אלה היה תחת השילטון העות'מאני. חלקן מושפעות מאוד מהקהילות הגדולות שכנותיהן.

אתחיל עם יהודי עדן (Aden או Adan): עדן היא עיר נמל גדולה בדרום תימן, על חוף הים האדום (ים סוף). שם התקיימה קהילה יהודית כבר מהמאה העשירית לספירה. מהמאה ה-10 עד המאה ה-13 עדן הייתה העיר העיקרית בתימן שבה התקיימה קהילה יהודית. יהודיה עסקו בעיקר בסחר בינלאומי היות ומדובר בעיר נמל. יהודי עדן נחשבו משכילים מאוד מקרב יהודי תימן, כי מדובר בעיר היחידה במרחב תימן שהתקיים בה בית דפוס יהודי. העיר שימשה גם מרכז לאירוח ואפילו להתיישבות של סוחרים יהודיים מקרב קהילות קוצ'ין, בדרום הודו, וגם של סוחרים מיהודי עיראק. כמו כן, יהדות אתיופיה ואריתריאה שמרה על קשר טוב עם יהודי עדן, היות והמרחק הימי בין העיר לבין המדינות האפריקאיות הללו קצר מאוד. מבחינה הלכתית, יהודי עדן ברובם ידועים כמי שנוקטים לפי הלכת הרמב"ם, ופחות לפי התורה שבעל פה- והכוונה ל"שולחן ערוך", המשנה והתלמוד.

בשנת 1839, הפכה עדן להיות תחת מינהל בריטי ולאחר מכן הפכה למושבה, קולוניה, בריטית. ההשפעה הבריטית על יהודי עדן הייתה רבה מאוד, היות והשילטון הבריטי נמשך עד 1967. לכן, לאורך המאה ה-20 הייתה הגירה מסיבית של יהודים עדנים לבריטניה, ואכן בלונדון קיימת קהילה גדולה של יהודים יוצאי עדן. היהודים העדיפו, כמובן, שילטון בריטי על שילטון מוסלמי….
עד מלחמת העולם השנייה, היו קיימים שבעה בתי כנסת בעדן.
בשנת 1947, עם החלטת החלוקה של האו"ם, פרצו פרעות של מוסלמים ביהודי עדן ועשרות מהם נהרגו. לאחר קום המדינה, החל מבצע "מרבד הקסמים" שבו הועלו עשרות אלפים מיהודי תימן למדינת ישראל. 1,500 יהודים מקהילת עדן, שמנתה אז כ-5,000 איש, עלו לארץ יחד עם יהודי תימן, שהיו 49 אלף במספר, וגם יחד עם קהילה קטנה מיהודי אריתריאה וג'יבוטי.
יהודי תימן, לפני עלייתם לישראל, שהו במחנות בעדן, ומשם הם למדו להכין מאכלים שנחשבים עדנים מסורתיים: ג'חנון (או כמו שקוראים לו בערבית תימנית: גחנון) ומלאווח, שאנו מזהים אותם בטעות כמאכלים מתימן עצמה, או מה שנקרא אז צפון תימן. במקור, מדובר במאכלים עדנים לגמרי.
בשנת 1967, עם סיום השילטון הבריטי, החלה עדן בתהליך של הפיכה לבירה של מה שעתידה להיות תוך זמן קצר דרום תימן, או בשמה הרשמי: "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של תימן", המדינה המרקסיסטית היחידה במזרח התיכון- שהתקיימה עד 1967. זה היה האות לאחרון יהודי עדן לעזוב את העיר.

ועל דרום תימן, שהייתה הניסוי האדום היחיד במזרח התיכון, מדינה שהתקיימה 22 שנים, אכתוב בהמשך. כנ"ל על שאר הקהילות האקסקלוסיביות של עדות המזרח.