Tag Archives: איראן

לבנון:הגנרל שחזר לארמון הנשיאות כמנצח

לפני 26 שנים בדיוק, באוקטובר 1990, ארז הגנרל הלבנוני מישל עאון, ראש ממשלתה הזמנית של לבנון, הנשיא הזמני היוצא של לבנון והסמל של מאבקה כנגד השליטה הסורית, את חפציו ונמלט בעור שיניו מארמון הנשיאות הלבנוני שנמצא בפרבר בעבדא שליד ביירות, לכיוון שגרירות צרפת. הוא עשה זאת תחת הפצצות סוריות בלתי פוסקות. מושפל וחפוי ראש ברח הגנרל בלילה. והשבוע, ב31 באוקטובר 2016, חזר לאותו ארמון זקוף כמנצח וכנשיא לבנון, לאחר שנבחר בישיבה ה-45, בסיבוב השלישי של ההצבעה, על ידי הפרלמנט הלבנוני כנשיא לבנון, לאחר שהארמון ותפקיד נשיא לבנון היו ריקים מאדם במשך שנתיים וחצי של עימותים פוליטיים בלתי פוסקים. עאון חזר, למעשה, לתפקיד שבו הוא כיהן זמנית לפני 26 שנים- והגשים בגיל 81 את חלום חייו, להיבחר באופן תקין לנשיא מדינתו. את זאת הוא עשה כשהוא לא מחזיק בעמדתו הפוליטית המסורתית או נמצא במחנה שהיה בו רוב שנותיו. מזכיר קצת את סיפורו של שמעון פרס הישראלי, או את שאיפתו מזה 16 שנים של אהוד ברק. לא?
ממש לא.

עאון נכנס לתפקיד הנשיא כשהוא נחשב לראש המחנה שתומך באיראן, בסוריה ובחיזבאללה. מי שעזב את הארמון כאנטי סורי מובהק, ראש המחנה האנטי סורי בלבנון, חוזר אליו כראש המחנה שהוא פרו סורי וחיזבאללה. זה מאפיין מאוד את הפוליטיקה הלבנונית, את הפוליטיקאים הלבנונים ואת לבנון עצמה. מאז 1998, נבחר מפקד הצבא הלבנוני המכהן לנשיא המדינה, כפשרה בין המחנות השונים. עכשיו נבחר לתפקיד מי שהיה מפקד הצבא הלבנוני עד לפני 26 שנים, וחבר פרלמנט מזה 10 שנים שעומד במובהק בראש מחנה מסוים. סיפורו של מישל עאון יכול לשקף את סיפורה של לבנון עצמה ואת סיפורה של המערכת הפוליטית הלבנונית.
הוא עצמו נולד למשפחה נוצרית-מארונית לפני 81 שנים בחארת חרייכ, שהיא חלק מהדאחייה- הפרברים הדרומיים של לבנון שמאכלסים אוכלוסייה נוצרית ענייה ובעיקר אוכלוסייה שיעית ענייה. אביו, קצב במקצועו שמוצאו היה מהעיירה הנוצרית ג'זין, שזכורה היטב לישראל ולצה"ל בדרום לבנון, היה בסך הכל קצב. הצבא בלבנון הוא כלי לניעות חברתית: כלומר משמש אמצעי לנוע בלבנון מהמעמדות הנמוכים של האוכלוסייה לעבר המעמדות הגבוהים שלה. מפקדי צבא לבנון יכולים להפוך מבני עניים נוצריים לנשיאי המדינה. ועאון ניצל זאת היטב, כשמגיל צעיר הוא סימן את התפקיד הרם והנישא כמטרתו האישית. הוא התגייס לצבא ולמד שלוש שנים באקדמיה הצבאית לקצינים, והתחיל כמפקד פלוגה בגדוד חי"ר ממוכן. הוא עלה בדרגות ואת הגדוד שפיקד עליו הסית במלחמת האזרחים הלבנונית שהתנהלה במשך 15 שנים החל מ1990 להילחם בכל מי שהיה בצד של סוריה: שיעים, פלסטינים ואף דרוזים. במהלך מלחמת לבנון הראשונה אף ניהל קשרים עם הצד הישראלי. בשנת 1984, תחת חסותו של הנשיא אמין ג'ומאייל הנוצרי שמשפחתו התנגדה לסוריה (אך הוא עצמו פחות הראה סימני התנגדות, לכן שרד), הפך לרמטכ"ל הלבנוני. הוא המשיך לנהל מאבקים כנגד שיעים ובמיוחד כנגד הכוחות הסוריים, שזלגו ללבנון. הוא ניהל קשרים עם נשיא עיראק סדאם חוסיין, היות שסדאם התנגד למשפחת אסד הסורית, וזאת במקביל לקשריו עם ישראל….
עכשיו יש להבין מדוע המערכת הפוליטית הפנים-ערבית והפנים-לבנונית כל כך מסובכת.

באשר לסיכסוך של סדאם חוסיין עם אסד, מדובר בסיכסוך פנימי על שליטה בין שתי זרועות של אותה מפלגה: בין הזרוע הסורית של מפלגת הבעת', שבראשה עומדת משפחת אסד, לבין הזרוע העיראקית של אותה מפלגה בדיוק, שבראשה עמד עד להוצאתו להורג סדאם חוסיין, וכיום עומד בראש סגנו, עיזאת איבראהים א-דורי. מי שהתנגד לאסד, יצר בדרך כלל קשרים עם סדאם חוסיין, ולהיפך.
ובלבנון עצמה, המערכת הפוליטית היא עוד יותר מסובכת. לבנון הייתה ובאיזו שהיא צורה עודנה מדינה, שמורכבת משליטה של עדות שונות ומנוגדות: המוסלמים השיעים, המוסלמים הסונים, הנוצרים-מארונים ששייכים לכנסייה הקתולית, הנוצרים האורתודוכסים, הדרוזים והארמנים. בשנת 1932 נערך בלבנון מפקד אוכלוסין בפעם האחרונה. נקבע בו כי רוב האוכלוסייה הוא נוצרי, ולכן כשנוסדה מדינת לבנון המודרנית, בראשית שנות הארבעים, נקבע בחוקה כי נשיא המדינה חייב להיות תמיד נוצרי-מארוני. גם מפקד הצבא הלבנוני עצמו הוא נוצרי-מארוני בדרך כלל- מכאן היכולת לנוע מתפקיד הרמטכ"ל לתפקיד נשיא המדינה. באותו מפקד נקבע כי העדה השנייה בגודלה היא המוסלמים הסונים, לכן תפקיד ראש ממשלת לבנון, שהוא בדרך כלל בעל סמכות ההנהגה הראשית במדינה, תמיד יינתן למוסלמי סוני. השיעים יצאו במפקד כעדה השלישית בגודלה, ולכן נקבע שיושב ראש הפרלמנט יהיה תמיד מוסלמי שיעי. בעל התפקיד הבכיר הכי וותיק והכי שורד בתפקידו בלבנון הוא נביה ברי, השיעי החילוני, שהוא מנהיג אירגון אמ"ל, שמכהן בתפקיד יו"ר הפרלמנט הלבנוני עד להיום. ברי לא שכח לעאון עד להיום את רדיפתו את אירגונו, ולכן התנגד לנשיאותו העכשווית.
כממלא מקום נשיא לבנון מכהן בהיעדרו ראש הממשלה. תפקיד שר ההגנה הלבנוני ניתן לסירוגין או לדרוזי או לנוצרי אורתודוכסי.

אבל הסיפור בלבנון הוא לא רק סיפור של עדות: בלבנון שולט מעמד גבוה של משפחות חזקות מכל העדות. במחנה הנוצרי-מארוני ידועות משפחות ג'ומאייל מצד אחד, שמתנגדת לסוריה, ופרנג'ייה שמאוד מקורבת למשפחת אסד בקשרי חברות הדוקים, מהצד האחר. מהצד הסוני ידועה משפחת כראמי שמקורבת מאוד לסוריה, וכן, החל משנות התשעים, משפחת חרירי, שמתנגדת לסוריה, שעשתה את הניעות החברתית שלה בזכות הון סעודי שצבר אבי המשפחה, ראש ממשלת לבנון הקודם, רפיק אל-חרירי, אביו של ראש הממשלה הנוכחי החדש, סעד אל-דין אל-חרירי. מהצד השיעי, עד לעליית אירגוני אמ"ל באמצע שנות השבעים וחיזבאללה בשנות השמונים, הייתה המשפחה השיעית הידועה משפחת אל-אסעד (אין לה שום קשר למשפחת אסד הסורית!), ששיעים רבים בדרום לבנון היו אריסים שעבדו באדמותיה של אותה משפחה.
באמצעות המעמד שצבר מישל עאון, הוא הצליח להתחרות באותן משפחות ולהפוך גם את משפחתו למשפחה חזקה בלבנון. כשהיה רמטכ"ל, בנוסף למאבקו בסוריה, פעל עאון לאחד את השורות בקרב המחנה הנוצרי, ונלחם במיליציות נוצריות שהיו יריבות ואף מתחרות לצבא. יריבו הנוצרי העיקרי היה סמיר ג'עג'ע, ראש מיליציית וכיום מפלגת "הכוחות הלבנוניים".
אצל הדרוזים, ישנן שתי משפחות עיקריות: משפחת ג'ונבלאט, ממוצא כורדי (….), שהיא רוב הזמן מתנגדת לסוריה למרות שראש המשפחה וליד משנה את עמדותיו תכופות לפי מי שהכי חזק במדינה ובאיזור (עם זאת, יש לו טינה למשפחת אסד בגלל שאביו, כמאל, ראש המפלגה הסוציאליסטית המתקדמת בלבנון, נרצח ב1977 בהוראת נשיא סוריה דאז חאפז אל אסד), ומשפחת ארסלאן, שהיא פרו סורית מובהקת.

בשנת 1988 סיים הנשיא אמין ג'ומאייל קדנציה בת שש שנים, והתפקיד נשאר ריק, וזאת תוך כדי מלחמת אזרחים. סוריה, מצידה, רצתה להשאיר את המצב כך, כדי שאת מקומו ימלא ראש הממשלה הסוני שהוא תומך סוריה מובהק, סלים אל-חוס. ג'ומאייל, מצידו, רצה למנוע זאת. הוא החליט, כשהוא מגובה בתקנות לבנוניות לשעת חירום, להדיח את הממשלה המכהנת ולמנות במקומה מועצה צבאית של שישה גנרלים, שתהווה ממשלה זמנית, ובראשה יעמוד מישל עאון הרמטכ"ל הנוצרי. בכך יצר תקדים של ראש ממשלה נוצרי ראשון בתולדות לבנון- שיכהן גם כנשיא בפועל בשל היות התפקיד ריק מאדם. הסורים לא אהבו זאת, והחליטו להכריז מלחמה כוללת על כוחותיו של עאון. ב14 במרץ 1989 החליט עאון על מלחמת שחרור נגד הסורים. על שם תאריך זה, באופן אירוני, נקרא המחנה שהפך לימים למחנה היריב של עאון….
הגנרל ואנשיו התבצרו באיזור ארמון הנשיאות בבעבדא, בזמן שהופצצו על ידי סוריה. בינתיים, ארצות הברית הידקה את יחסיה עם חאפז אל אסד הנשיא הסורי, מתוך רצון להקים קואליציה עתידית כנגד סדאם חוסיין, שהתחיל להשתולל עם הצהרות כנגד ישראל והעולם המערבי. באוקטובר 1989 נחתם בעיר טאאיף שבערב הסעודית הסכם בין הצדדים הלוחמים במלחמת האזרחים בלבנון, במטרה לסיים אותה. מתוך הסכם זה, בעיר בעלת שם אירוני היות ובערבית "טאאיפה" משמעה עדה, יצאו השיעים וסוריה המנצחים הגדולים של המלחמה, וההסכם הכפיף למעשה את לבנון לסוריה. עאון התנגד להסכם, דרש שוב ושוב את נסיגת כל חיילי סוריה מלבנון כתנאי לסיום מלחמת האזרחים, השתולל והחמיר את הפגזות גדודיו כנגד הצבא הסורי בלבנון. הפרלמנט הלבנוני החדש שנבחר כתוצאה ממהסכם החליט לבחור בנשיא נוצרי חדש, רנה מועווד, שסירב, מצידו, לפטר את עאון מתפקיד ראש הממשלה הזמני. בתגובה, הסורים חיסלו את הנשיא החדש מועווד ביום העצמאות של לבנון ב-22 בנובמבר 1989. הנשיא שבא במקומו, אליאס הראווי, פיטר את עאון ודרש ממנו לפנות את הארמון בבעבדא, שם הוא התבצר. עאון סירב והמלחמה נמשכה. הראווי, מצידו, מינה את הגנרל אמיל לאחוד, שהוא פרו-סורי ופרו-חיזבאללה מובהק, לתפקיד הרמטכ"ל הלבנוני במקום עאון, שסירב לפנות גם את התפקיד הזה. לאחוד, אגב, עתיד להחליף את הראווי שהקדנציה שלו כנשיא הוארכה, ב-1998- ולהתמנות בעצמו לנשיא לבנון.

עאון ואנשיו המשיכו בהתבצרות, כשהם צוברים פופולאריות עצומה בעולם הערבי-נוצרי ובקרב הנוצרים בלבנון בפרט. גם ישראל קיוותה שהגנרל המבוצר ימשיך לעשות צרות ובסוף אולי ינצח. גם צרפת, בעבר בעלת המנדט על לבנון, תמכה בו. אבל האמריקנים הידקו את הברית עם אסד, כשבינתיים סדאם חוסיין פלש לכווית והשמיע קריאות מלחמה. כדי לרצות את אסד על מנת שיצטרף לקואליציה עם ארה"ב, הנשיא בוש האב התיר לסוריה לשבור את האיזור האסור לטיסה מעל לבנון, ולהפציץ את עאון ממטוסים. הארמון בבעבדא וכוחות עאון הופצצו, והגנרל הבין שהסיפור נגמר.

באוקטובר 1990 ברח באישון ליל עאון, מובס, מושפל וחפוי ראש, מלווה במקורביו מהארמון הנצור, ישר לשגרירות צרפת בביירות. הוא השאיר מאחור את אנשיו על מנת לדאוג לשרידותו האישית. הקרבות הסתכמו ביותר מאלף הרוגים. אבל הגנרל הפך לגיבור לבנוני ולסמל של המאבק הלבנוני כנגד סוריה. לאחר 10 חודשים בשגרירות טס לאחר הסדר לצרפת, לגלות ארוכה. גם בגלות המשיך לבחוש בפוליטיקה הלבנונית וגם לנהל קשרים עם ישראל.
עברו 14 שנים. בלבנון נרצח בפברואר 2005 ראש הממשלה לשעבר, רפיק אל חרירי, מתנגד מובהק לסוריה, והנשיא הסורי היה כעת בשאר אל אסד, בנו של חאפז. הוא היה חלש בהרבה מאביו והיה ועודנו מאוד תלותי באיראן וגם ברוסיה. בלחץ בינלאומי בהנהגת נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן, נאלצה סוריה לסגת מלבנון. בלבנון הוקמו שני גושים: ה-14 במרץ, המתנגד לסוריה ואיראן, ופרו-סעודי ונהנה ממימון סעודי בהנהגת בנו של חרירי, סעד, ושל ה"קונסיליירי" של אביו שר האוצר פואד סניורה, שהפך לראש ממשלה, ומצד שני גוש השמיני במרץ, שקם קצת לפני, שנשלט על ידי תומכי סוריה ובראשם חיזבאללה. מישל עאון חזר לאחר זמן קצר מהגלות ללבנון לאחר שהמטרה הושגה וסוריה נסוגה מלבנון.
תומכיו של עאון הקימו לו מפלגה, שצבעה היה כתום, והסמל שלה היה הסימן "וי" על רקע כתום, שקראו לה "אל-טיאר" בערבית, ושמה המלא היה: "הזרם הפטריוטי החופשי". הצבע הכתום הפך למסמל את עאון (באותה תקופה, להבדיל אלף הבדלות, הפך הצבע לסמל להתנגדות להתנתקות בישראל), והוקמה לתנועתו תחנת טלוויזיה ורדיו, שנקראו, כמובן, "אורנג'". התנועה הקימה גם אתר אינטרנט וחדשות שנקרא "טיאר", והוא צבר פופולריות בעיקר בקרב המעמד הבינוני והמעמד הנמוך של הנוצרים בלבנון, המעמדות מהם הוא הגיע. האליטה הנוצרית, לעומת זאת, בהנהגת משפחת ג'ומאייל וסמיר ג'עג'ע, השתייכה במובהק למחנה של ה-14 במרץ המתנגד לסוריה. עאון בהתחלה המשיך בהתנגדותו לסוריה, עד שהבין כי הוא כבר אינו סמל ההתנגדות, היות ומשפחות חרירי הסונית וג'ומאייל הנוצרית שולטות ביד רמה במחנה ה-14 במרץ. הוא חתר כל הזמן לכיוון תפקיד נשיא לבנון, והוא הבין שראשי מחנה ההתנגדות לסוריה לא יתנו לו בחיים להיות נשיא.

ואז עשה מהלך דרמטי. ב6 בפברואר 2006 הוא החליט לחתום על ברית עם חיזבאללה, שלא היה אירגון טרור קטן כבר כמו בימים שהוא יצא לגלות, אלא צבא לבנוני מקביל, חזק מצבא המדינה עצמו, מחומש בעשרות אלפי טילים והזרוע הארוכה של איראן במדינה. הוא החליט לתמוך בכוח העולה, כדי שייתנו לו להיות נשיא.
המהלך הזה הותיר את תומכיו בתדהמה. הסמל של המאבק כנגד סוריה שינה את עורו, כמו כל פוליטיקאי לבנוני טוב. הוא נפגש עם נסראללה ולאחר מכן הלך לקנוסה, כלומר נפגש עם בשאר אל אסד בדמשק והתפייס איתו.
ובזה יש אבסורד: אולי היה על עאון להימנע מכל שפיכות הדמים הזאת עוד בהיותו רמטכ"ל, לתמוך ישר בסוריה ולהפוך ישר לנשיא כבר ב-1988, כמו רמטכ"לים לבנוניים רבים שעשו כך, שעברו מכס מפקד הצבא ישר לכס הנשיאות? אולי לא היה חבל על כל הבלגאן שעשה, על אלפי ההרוגים ועל הגלות שנכפתה עליו? אין איש יודע את התשובה.

ומי שחשב שהמהלך שעשה ינמיך את מספר תומכיו ויוקיע אותו כבוגד, טעה. בלבנון יש שיכבה נוצרית שלא שייכת למעמדות הגבוהים, שצופה בעיניים כלות במשפחות הנוצריות-מארוניות הגדולות נותנות את הטון ומרוויחות את הכסף. הם הזדהו כמקופחים, ממש כמו בני השכונה הנוצרים שנולד בה עאון. ומי שותף לרגשות קיפוח אם לא השיעים? עאון ניצל את הרקע שבא ממנו ואת ההיכרות שלו מילדות עם שכנים שיעים ועם האוכלוסייה השיעית, והחל להתחנף לחיזבאללה. בבחירות שנערכו בלבנון זכתה מפלגתו במספר גבוה של חברי פרלמנט, והפכה, בהמשך, לגדולה ביותר בפרלמנט הלבנוני בן 128 החברים. הוא הלך על מצע חברתי בבחירות, וסחף אחריו מצביעים נוצרים רבים מהשכבות הנמוכות והבינוניות.

הוא נסע באופן תכוף לאיראן ונפגש עם חמנאי, כדי לקבל ממנו ברכות והוראות. משפחת עאון הפכה, בינתיים, למשפחת אליטה נוצרית לבנונית לכל דבר ועניין, ובני משפחתו נכנסו כשרים בממשלות אחדות לבנוניות. היות וכל ילדיו של עאון הם שלוש בנות, מי שבלטו במפלגה הם חתניו בראשם ג'ובראן באסיל, שהפך לשר החוץ של לבנון וירש את עאון בתפקיד ראש הזרם הפטריוטי החופשי.

בשנת 2008 התעוררה שוב שאלת מינוי נשיא לבנון, והתפקיד התרוקן. לאחר מחלוקת ארוכה נבחר מפקד הצבא המכהן, הגנרל מישל סולימאן, כנשיא המדינה, ושוב, כמועמד פשרה בין הצדדים.
באשר למוסד הנשיאות הלבנוני, שוב נבחר הרמטכ"ל הנוצרי-מארוני לנשיא. ושוב היו משברים של תפקיד פנוי לאחר שקדנציה של נשיא הסתיימה. בשנת 1958, אגב, משבר מעין זה גרם למלחמת האזרחים הראשונה של הרפובליקה הלבנונית, והשנייה בתולדות לבנון עצמה. המלחמה הסתיימה בפשרה שבה, כמובן, מונה הרמטכ"ל פואד שיהאב לנשיא.
עאון החליט הפעם לשתוק.

אבל לאחר 6 שנים, הסתיימה הקדנציה של מישל סולימאן כנשיא, ואז החליט עאון לשבור את הכלים שוב. הוא אמר שאו שהוא יהיה נשיא, או שלא יהיה נשיא בכלל. והחיזבאללה החליט לתמוך בו בכל הכוח. במשך כשנתיים וחצי ואין ספור מועמדים, ביניהם מי שהוא בן אותו מחנה של עאון, סולימאן פרנג'ייה, נכדו של נשיא לבנון משנות השבעים בעל אותו שם, נמשכו שוב ושוב סיבובי הצבעה ללא הכרעה. סוריה בינתיים הייתה שקועה כבר כמה שנים במלחמת אזרחים משלה, ודווקא לבנון הסתמנה כאי של יציבות. בדיוק ההיפך מהמצב שהיה בשנות השבעים והשמונים, עת סוריה בחשה במלחמת האזרחים בלבנון והחליפה צדדים על מנת לפורר את המדינה ולהפוך אותה לוואסאלית ישירה שלה. הגלגל התהפך, סוריה מתפוררת במלחמת הכל בכל, ולבנון יציבה. חוץ מעניין הנשיא.
ערב הסעודית, שתמכה במחנה המתנגד לסוריה, ה-14 במרץ, החליטה שיותר כדאי לה לממן את המורדים בסוריה, בין היתר הג'יהאדיסטים, ולא להשקיע כסף במשפחת חרירי הסונית אך החילונית. היא העדיפה יותר את הסונים הדתיים, גם בלבנון. סעד חרירי, ראש המחנה המתנגד, נשאר ללא הרבה מימון. כדי לשרוד פוליטית, הוא חייב לחתום על ברית עם היריבים, לצד הישארותו כמתנגד לסוריה. אז לקראת הבחירות ב31 באוקטובר 2016, עוד סיבוב של בחירות לנשיאות, הוא הלך בעצמו לקנוסה, הוא ניסה כמה מהלכים. המהלך הראשון היה לנסות ולפורר את המחנה היריב, באמצעות תמיכה במועמד אחר ממנו שאינו עאון, בתמורה לכך שימנה אותו כראש ממשלה. הוא הלך ותמך במועמד מפלגת "אל מראדה", שהיא פרו סורית מובהקת, סולימאן פרנג'ייה הנכד, ואמר כי עאון יהיה נשיא רק על גופתו המתה. אבל לאחר עוד ועוד סיבובי הצבעה כושלים, התברר כי עאון מתעקש. תמיד הוא היה עקשן. אילולא היה עקשן, כמו שציינתי, היה כבר הופך לנשיא ב-1988 אם היה תומך בסוריה. אבל עאון, שהגיע לגיל 81, הבין שזו ההזדמנות האחרונה שלו להיות נשיא, אחר כך כבר לא תהיה לו הזדמנות כזאת. והוא לחץ על חרירי להביע בו תמיכה. בסופו של דבר חרירי שוב הלך לקנוסה, הפעם לעאון, וסגר איתו עיסקה. הוא יתמוך בו לנשיאות, ועאון הנשיא ימנה אותו לראש ממשלה.
אגב, עיסקה כזאת יכולה להוות תקדים להמשך, שבו יש הסכמה בלבנון כי הנשיא יהיה מהמחנה שהוא פרו סוריה ואיראן, ואילו ראש הממשלה יהיה מהמחנה המתנגד. הרי הנשיא נחשב לקצת יותר ייצוגי בלבנון. הוא אינו המנהיג של המדינה בניגוד לראש הממשלה, אבל הוא יכול להדיח ולמנות ראשי ממשלה, לכן הוא מעליו בהיררכיה. לפרנג'ייה יש עוד תקווה, אם כך, לסיבוב הבא, עוד שש שנים.
וכך היה. ב-31 באוקטובר 2016, לאחר שנבחר אל מול פרצופו המאוכזב של פרנג'ייה בפרלמנט, נכנס שוב עאון לארמון בבעבדא, ואתר האינטרנט של מפלגתו צילם את הארמון תחת הכותרת: "עאון חוזר". הוא נכנס הפעם עם ראש מורם, והצטלם שוב ושוב בבגדים הנשיאותיים בארמון ליד דגל לבנון. חרירי מונה לאחר יומיים על ידו לראש ממשלה. המטרה הושגה.

איראן, המזה"ת והשיעה: מעשה בשלושה חכמי דת מהפכנים

הסיפור של העדה השיעית באסלאם מעניין אף יותר מסיפורה של מקבילתה, העדה הסונית. פוסט זה בא כהמשך לפוסט הקודם, שמסביר מה היא השיעה ומה משמעות התפקיד אייאתוללה.

סיפורם של השיעים מאז הקרב הכושל על כרבלא, שבו נהרג האמאם השיעי חוסיין נכדו של מוחמד נביא האסלאם, עד לשנות השבעים של המאה העשרים, היה סיפור של פסיביות יחסית: המאה האחרונה שבה הצליחו קבוצות שיעיות להשתלט כמעט על הנהגת העולם המוסלמי היה במאה העשירית לספירה, שמכונה "המאה השיעית". במאה ה-16 עלתה באיראן לשילטון השושלת הספווית, שושלת ממוצא תורכי, שרצתה לייחד עצמה משכנתה העות'מאנית, ולייחד את איראן בכלל, לכן בחרה באסלאם השיעי לדת המדינה. הספווים והשושלת הקג'ארית שבאה אחריה, היו תורכיים במוצאם. כל זאת היה עד לראשית המאה העשרים, עת עלה לשילטון באיראן קצין צבא איראני בשם רזה פהלווי (מבטאים את שם משפחתו כפהלבי, עם ב' לא דגושה). הוא לקח על עצמו את תפקיד השאה לאחר שהדיח את הקג'ארים, ויצר שושלת של שני שאהים בלבד. הוא ובנו, מוחמד רזא פהלווי, השאה האחרון של איראן. זו הייתה שושלת מלוכה פרסית במוצאה. אבל את השיעה עוררו בעיקר שתי דמויות, שניהם אנשי דת שיעים: האייתוללה רוח אללה ח'ומייני וגם מוסא סאדר (בערבית רושמים את שמו כמוסא צדר), שהיה בלבנון וייסד את תנועת אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים"). שניהם עוררו את השיעה מתרדמה של כמעט אלף שנה, והפכו אותה לדומיננטית ופעילה, למרות שהשיעים מהווים עד היום שנים עשר אחוזים בלבד מכלל המוסלמים בעולם. ח'ומייני הצליח להדיח את השאה ולחיות עד גיל 89, לסאדר היה פחות מזל.

השבוע הצטרף לרשימה איש דת נוסף, שממש לא היה לו מזל, הפעם מאיזור פחות ידוע: נימר אל-נימר (מערבית: נמר הנמר), שבא מאיזור מאוד טעון אך קצת פחות ידוע: חבל קטיף של ערב הסעודית. מדובר בחבל שנמצא במזרח ערב הסעודית, שהיא המדינה המוסלמית-סונית הכי אדוקה בעולם, אחרי המדינה האסלאמית של דאע"ש. חבל זה מאוכלס ברובו בשיעים- שבכלל סעודיה הם מיעוט קטן. אבל זה לא העניין המרכזי: חבל קטיף הוא האיזור, בה' הידיעה, של הפקת הנפט של סעודיה. מה מסתבר? אוכלוסייה מנודה מבחינה דתית וחברתית וענייה מבחינה כלכלית, היא זו שמהווה רוב וגם מהווה כוח עבודה, שמייצר את רוב ההון של המדינה המאוד עשירה הזאת, ואת רוב ההון של משפחת המלוכה שלה, המאוד מאוד עשירה. אני בוחר לפתוח דווקא בסיפורו של נימר אל-נימר, להמשיך לסיפורו של מוסא סאדר, ומשם לעבור לסיפור הצלחה, מבחינת השיעה הדתית וגם מבחינת אריכות ימים: של אייתוללה רוח אללה ח'ומייני.

נימר אל-נימר, יליד 1959 שהוצא להורג לפני חמישה ימים מיום כתיבת תקציר זה- בשני בינואר 2016, נולד בכפר עוואמיה שנמצא בחבל קטיף הסעודי, במזרח המדינה. הוא למד את לימודיו הדתיים בטהראן, ואף בסוריה, בסביבת מקום קדוש לשיעים שנקרא סיידה זיינב. ההשראה שלו ומורה הדרך שלו היה אייתוללה בכיר מכרבלא שבעיראק. עיקר הפעילות שלו הייתה בדרשות ובהטפה, ובהובלת תפילות יום שישי במסגדים שיעיים במזרח סעודיה. הוא ביקר את השילטון הסעודי, שנתון בידי משפחת אל-סעוד הסונית הווהאבית (ווהאביזם- האסכולה הדתית הקיצונית ביותר באסלאם הסוני), ואף כשיורש העצר נאאיף בן עבד אל-עזיז מת בשנת 2012, הוא קרא להביע שימחה על מותו, היות שהיה שר הפנים של המדינה שרדף את השיעים במזרח סעודיה רבות. הוא אף הצהיר שוב ושוב כי המגינה האמיתית של השיעים ושל האסלאם היא איראן, ושעל כל השיעים להקשיב לשילטון המרכזי באיראן. כמו כן, הוא קרא לעריכת בחירות חופשיות בערב הסעודית, מתוך מטרה להפיל את בית המלוכה. כל אימת שהתחוללו מהומות בקרב הציבור השיעי בחבל קטיף, נימר היה נעצר בידי כוחות הביטחון הסעודיים. השיא היה בעת "האביב הערבי" בשנים 2011-2012, עת שילהב את המהומות השיעיות שפרצו במלוא עוזן בחבל קטיף וכן בבחריין השכנה- מדינה עם רוב שיעי אך עם שילטון ואליטה סוניים- וגם נעצר.
בניגוד להנהגה האיראנית, טען נימר שגם ארצות הברית מגינה על השיעים- והנושא שלו היה נתון במעקב של אירגוני זכויות אדם מערביים, שביקרו את השילטונות הסעודיים על היחס כלפיו. בשנת 2012 נעצר שוב נימר, פתח בשביתת רעב שמשכה את תשומת לב מדינות המערב, אך זה לא מנע מבית דין סעודי לדון אותו להוצאה להורג בעוון ייזום והסתה לפעילות טרור כעבור שנתיים. בעת ישיבתו במאסר הוכה נימר קשות בידי שומריו וסוהרי בית הכלא שבו ישב.

השילטון בערב הסעודית לא יכל לסבול את סגנונו המתלהם והקולני של נימר, וכן את תמיכתו הבוטה באיראן, ולמרות החשש מתגובת איראן, החליט משרד הפנים הסעודי לממש את גזר הדין בשבוע זה, ולכן ראשו נערף. 46 נאשמים אחרים בטרור, לא רק שיעים אלא אף מנהיג דאע"ש באיזור סעודיה, הוצאו להורג.
הוצאתו להורג של נימר העלתה על ראש סדר היום התקשורתי העולמי את נושא המיעוט השיעי בסעודיה, המיעוט שמפיק את הנפט עבור הנסיכים הסוניים בפועל באיזורי יישובו. כמו כן, מדינות רבות גינו את ההוצאה להורג. מהומות אלימות וסוערות פרצו שוב בחבל קטיף במלוא עוזן, ונימר הפך לשהיד, קדוש מעונה, בעיני העולם השיעי- שממילא מצטיין בפולחן קדושים מעונים. בנוסף, נימר הוא אחד מסמלי האקטיביזם השיעי המתעורר, באיזור המפרץ הפרסי.
נימר הוא בעל פוטנציאל לעשות היסטוריה לא רק בחייו, אלא יותר לאחר מותו: המהומות, הגינויים והמתיחות עם איראן וחיזבאללה, שנשבעו לנקום את מותו בסעודים, עלולים להביא לחוסר יציבות בממלכה הסעודית, שדאע"ש ווהאבים יותר קיצוניים נושפים בעורפו של השילטון גם מהצד הסוני, בנוסף לעולם השיעי. הוצאתו להורג של נימר שפכה חבית מלאה דלק לתוך התבערה שמתחוללת ממילא במזרח התיכון מזה 5 שנים בדיוק, מאז פרץ בינואר 2011 "האביב הערבי", שהפך במהרה לתוהו ובוהו אסלאמיסטי סוני ושיעי.

ועכשיו, בחזרה לשנות השבעים. סאדר וח'ומייני, שני חכמי הדת שאדבר עליהם, ושמופיעים בתמונה למעלה, יצרו, למעשה, את האקטיביזם השיעי של המאות העשרים והעשרים ואחת.
כשאנו מסתכלים על תנועת החיזבאללה בלבנון, אנו סוברים כי היא זו שהחלה את המאבק השיעי של ימינו. אך זה לא נכון. מי שהחל את המאבק השיעי הוא איש דת פרסי ממוצא לבנוני, בשם מוסא סאדר. הוא זכה לגורל עגום יותר מאשר נימר: בין השלושים ואחד לאוגוסט לספטמבר 1978, בעת שהותו בלוב, הוא פשוט נעלם ולא נמצא עד היום. האשם המיידי הוא שליט לוב באותם ימים, מועמר אל-קד'אפי, שחגג בדיוק בזמן היעלמותו של סאדר בן ה-50 את יום השנה התשיעי למהפיכה שחולל בלוב. אבל התמונה היא ממש ממש מסובכת בנוגע לגורלו. אפילו לאחר נפילת שילטון קדאפי לא נמצאו שרידיו של סאדר, שמכונה "האמאם הנעלם", בדיוק כמו האמאם השנים-עשר והאחרון של השיעה. אישיותו המיוחדת הציתה את המאבק השיעי, והוא המייסד האמיתי של האירגון השיעי שקדם למעשה לחיזבאללה בלבנון- אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים").

מוסא סאדר נולד ביוני 1928 בעיר השיעית הקדושה, קום שבאיראן, למשפחה שמוצאה דווקא מאיזור ג'בל עאמל, כלומר האיזור השיעי של דרום לבנון. משפחתו הייתה משפחה של אנשי דת ידועים ומיוחסים, שהגיעו לאיראן במטרה ללמוד. וזה לא נדיר: היו שיעים רבים בלבנון שרצו להשכיל בדת האסלאם בגירסתה השיעית, ולכן נדדו לאיראן. ניתן להגיד שבמוצאו, סאדר היה בחלקו ערבי ובחלקו פרסי. הוא דיבר ערבית, שאותה למד תוך כדי לימודי הדת, במבטא פרסי. הייתה לו חזות ערבית בחלקה, אך עיניו היו כחולות. סאדר היה תלמיד מצטיין בלימודי דת, והוא שאף להיות כמו בני משפחתו המורחבת ואבותיו, איש דת משפיע מבחינה הלכתית וציבורית. בהיותו בן 25 נפטר אביו, ואז הוא החל, למעשה, את המסע מערבה: הוא עבר לעיר השיעית הקדושה נג'ף שבעיראק, על מנת ללמוד לימודי דת מתקדמים. בשנת 1960 קיבל הצעה שלא יכל לסרב לה: להיות מנהיג הדת השיעי של העיר הלבנונית המאוכלסת בשיעים צור- ובכך לחזור לשורשים. כך עשה סאדר את הכיוון ההפוך: בעוד ששיעים לבנונים ועיראקים נעו מזרחה, לכיוון איראן, על מנת לרכוש השכלה דתית ו"להרגיש בבית" (למרות שהשילטון באיראן באותם זמנים היה שילטונו החילוני של השאה), סאדר עשה את הכיוון ההפוך- מערבה. ומאז הוא הפך לפעיל חברתי בנוסף להיותו איש דת ומטיף בכיר וכריזמטי במדינה שבה השיעים היו קהילה מדוכאת.

השיעים של לבנון בימינו אינם דומים במצבם לשיעים של לבנון לפני חמישים שנה: מדובר היה בקהילה שרובה ענייה, נלעגת, שחיה במדינה משוסעת ורבת עדות. מי ששלט בשיעים היא משפחת מאפייה, כמו שבשאר העדות בלבנון שלטו משפחות מאפייה באותה העת. במקרה של לבנון, מדובר במשפחת אל-אסעד השיעית. השיעים נחשבו פאסיבים, ממש הפועלים השחורים של האליטה הנוצרית והסונית בלבנון. סאדר לא אהב זאת, ובדרשותיו הוא קרא ליקיצה שיעית חברתית, ולכך שהמדינה תכיר בשיעים ותיתן להם את מלוא הזכויות הפוליטיות. למרות שהאוכלוסייה ראתה בו עוף מוזר, גם מבחינת מראה חיצוני לא אופייני לאיזור וגם מבחינה השפה שבה דיבר: ערבית במבטא פרסי כבד, היא נהתה אחריו. בשנת 1969 הקים את "המועצה השיעית המוסלמית העליונה" של לבנון ועמד בראשה. הוא המשיך להטיף ולקרוא לשילטון להיטיב את תנאי מחייתה של האוכלוסייה השיעית במדינה. בטרמינולוגיה שלו הוא השתמש הרבה במונח הדיכוי והקיפוח, שהוא מוטיב חוזר במסורת השיעית (הדיכוי והקיפוח של עלי, בן דודו של מוחמד נביא האסלאם, ובני משפחתו הגרעינית). בשנת 1974 הוא הקים תנועה חברתית פוליטית שיעית, בשם חרכת אל-מחרומין, "תנועת המקופחים". התנועה פעלה כדי להיטיב את תנאי חייהם של השיעים בלבנון, התנועה הקימה בכפרים השיעים בדרום לבנון ובבקעת הלבנון בתי ספר, מוסדות דת ומרפאות רבים (ולא לשכוח שבאותן שנים איראן עוד הייתה חילונית, תחת שילטון השאה, לכן לא סייעה כמו שהייתה מסייעת היום לתנועה כזאת).
מיום ליום משך סאדר בעל הכריזמה העצומה עוד ועוד תומכים מקרב העדה השיעית בלבנון, ותפס את מקומה של משפחת אל-אסעד בהנהגת העדה.

סאדר הקפיד לשמור על יחסים טובים עם שילטונו של חאפז אל-אסד בסוריה השכנה, ובשנת 1973 פירסם פסק הלכה היסטורי ומהפכני, לפיו העדה העלאווית, עדתו של אסד, שנחשבת כפורשת מהאסלאם בכלל (העלאווים מייחסים לאמאם עלי ממשפחתו של מוחמד ולבנו חוסיין תכונות אלוהיות ומאמינה בהתגלמות של האל בבני אדם, בשבעה שילושים לאורך הדורות, תוך שילוב אלמנטים מוסלמים ונוצריים)- כעדה מוסלמית שיעית לכל דבר ועניין. פסק הלכה זה עזר רבות ועוזר רבות עד היום לסוריה של אסד ומשפחתו. פסק הלכה זה הוא גם אלמנט מרכזי וצידוק הלכתי להגנה של איראן השיעית על בני העדה העלאווית ועל משפחת אסד עד היום.
לאחר שנה מהקמת "תנועת המקופחים", פרצה מלחמת האזרחים בלבנון, שהייתה למעשה מלחמת הכל בכול של משפחות ועדות. סאדר לא הסכים שהשיעים יישבו פאסיביים במלחמה זאת, לכן הקים את "גדודי ההתנגדות הלבנונית" השיעית- כשהכוונה לאירגון אמ"ל. מבחינה פוליטית הוא תמך בשמאל הלבנוני. אמ"ל לקח חלק במלחמה, ואירגון זה, יחד עם החזבאללה שהוקם אחריו, וסוריה שהתערבה במלחמה ופלשה ללבנון, הסתמנו כמנצחים הגדולים של מלחמת האזרחים שנמשכה 15 שנים.
חשוב לציין, כי סאדר הוא אינו נסראללה. הוא לא הטיף רבות כנגד ישראל וכמעט שלא הזכיר אותה כפקטור, למרות שתמך כמס שפתיים במאבק הפלסטיני. תנועת אמ"ל פנתה במלוא כוחה כנגד ישראל רק לאחר היעלמות סאדר. כל הזמן הקפיד סאדר להדגיש את מתינותו הדתית והפוליטית מחד, אך לגייס את השיעים בלבנון למאבק חברתי ולאחר מכן צבאי מאידך. במהלך המלחמה אף שבת רעב במסגד על מנת להביא לסיומה, לשווא.

ב25 באוגוסט 1978 יצאו סאדר ושני מלוויו מאיטליה ללוב, על מנת לבקר את קדאפי. הם נראו לאחרונה ב31 באוגוסט 1978, ערב יום השנה התשיעי למהפיכת קדאפי, ומאז לא נראו יותר. לוב וקדאפי הפכו לשנואים מאוד בעיני השיעים, וסאדר הפך לסמל שמוזכר בטרמינולוגיה השיעית לבנונית עד היום.
הוא היה אדם שדווקא הזרות שלו בלבנון ושלל זהויותיו השונות חוץ מזהותו הדתית האחידה- המוסלמית שיעית- הם שהובילו אותו לאקטיביזם שהפגין בלבנון. הוא רצה להוכיח עצמו כאיש דת אך גם כלבנוני, שמעורב מאוד בענייני המדינה, שלא מסוגל לסבול את הפסיביות של עדתו. הוא גם כל הזמן קרץ לחילונים ולחילוניות בלבנון: בנוסף להיותו איש דת, היה גם פילוסוף חברתי ואף זכה להשכלה חילונית, מה שהפך את אישיותו למגוונת מאוד.
אילולא סאדר, לא היינו שומעים כמעט על השיעים בלבנון או מכירים אירגונים כמו אמ"ל והחיזבאללה.

רוח אללה ח'ומייני, המוצלח (לדידם של השיעים), המאריך ימים והבכיר מבחינת רמה דתית מבין אלה שציינתי, נולד בשנת 1902 בעיירה ח'ומיין שבפרובינציה המרכזית של איראן. מילדות מוקדמת שינן את הקוראן, למד ערבית ונע מסמינר דתי אחד לאחר, מעיר לעיר, באיראן. הוא הגיע לדרגות הכי גבוהות ככוהן דת שיעי- אייתוללה גדול ואפילו מרג'ע-א-תקליד, שפירושו מודל לחיקוי. הוא החל להתפרסם באיראן בשנות השישים לחייו כמטיף דתי שסחף המונים- ונכנס לפעילות פוליטית. לצד ספרי הדת בעלי כובד המשקל הגדול באסלאם השיעי שפירסם, הוא פיתח תיאוריה שלפיה השילטון האסלאמי הטוב ביותר הוא שילטון חכם ההלכה, תיאוריה שנקראת בפרסית ולאיית-א-פאקי. לדידו, האסלאם, גם הסוני וגם השיעי, שקע, היות ולא נתנו לחכמי הלכה לשלוט. חכם ההלכה הוא המבין ביותר, והוא הראוי והמתאים לכונן שילטון מוסלמי תקין. בשנת 1963 הנהיג השאה של איראן, מוחמד רזה פהלאבי, רפורמות שנקראו "המהפיכה הלבנה", שבמסגרתה התחוללה הפרטה מסיבית של המשק האיראני והכנסה של השקעות זרות מערביות במדינה. ח'ומייני יצא בעוצמה כנגד התערבות מערבית כלשהי במדינה, ואת השאה תיאר בנאומיו כח'ליף יזיד, האויב האכזרי של השיעה, זה שטבח באמאם חוסיין ובמשפחתו. בניגוד לסאדר, שלא שנא את החילוניות ולא דחה רעיונות חילוניים, ח'ומייני דחה רעיונות חילוניים וכל התערבות מערבית שהיא באיראן מכל וכל. וזאת במדינה, שלמרות השילטון החילוני בה, לחכמי הדת תמיד היה משקל באורח החיים ובפוליטיקה המקומית.

בשנת 1964 נמאס לשאה מח'ומייני, הוא עצר אותו והגלה אותו. דרך תורכיה, בה שהה כשנה, הגיע ח'ומייני לעיר הקדושה השיעית נג'ף שבעיראק, בה לא הפסיק להטיף למען ממשלה אסלאמית. לא רק ממשלה שיעית, אלא ממשלה אסלאמית, שתשלוט במדינה המוסלמית האידיאלית באמצעות ההלכה, הלא היא השריעה, ובראשה יעמוד חכם ההלכה, במקרה השיעי חכם הלכה שהוא יהיה יורשו הלא רשמי של האמאם ה-12 האחרון של השיעים. במשך 14 שנים שהה בגלות, כשלאורך שנות השבעים איראן רעשה וגעשה במחאות כנגד שילטון השאה, מחאות שלא רק הגיעו מהצד האסלאמיסטי דתי, אלא בעיקר גם מהשמאל. בינתיים, תומכי ח'ומייני הפיצו את דבריו לאיראן דרך קלטות שזכו לפופולריות עצומה והמונית, לא רק בקרב דתיים. אפילו החילונים ראו בו כמושיעם מהשאה. המערב אף ראה בתנועתו ובפעילותו ביטוי של דמוקרטיה.
(אופן עלייתו לשילטון והתבססותו של ח'ומייני בו, במקביל לכסילות של המערב בנושא שלו, יזכו לפוסט נפרד שראוי להם!!!!)
מנג'ף עבר ח'ומייני באורח אבסורדי אל המערב שנוא נפשו- אל פאריס. בפברואר 1979 הודח השאה, וח'ומייני חזר לאיראן. הוא הפך בהדרגה ובתיחכום, שכאמור יזכו לפוסט נפרד, לשליט המדינה בפועל ובכך הגשים את התיאוריה שלו של "שילטון חכם ההלכה".

ביוני 1989 נפטר ח'ומייני בגיל 86 וחצי, כשבהלווייתו משתתפים 10 מיליון איש, לא פחות.

המרוויחה הגדולה מהפיגועים בצרפת: איראן

"הם התפכחו. הם עכשיו הבינו. הם הבינו שלתת למוסלמים להיכנס בהמוניהם ולעשות מה שהם רוצים, לתת להם להסתובב בגבולות פתוחים ולתת להם להמשיך להסית תחת תירוץ של חופש הביטוי, זו טעות. הם הבינו שלהפוך את ישראל לאשם ולהחרים מוצרים ישראלים זו טעות. עכשיו הם ילמדו את הלקח. עכשיו הם יירדו מישראל" עכשיו כבר אין להם אשליות לגבי מוסלמים.

מאז הפיגועים של אתמול בלילה בצרפת, אני שומע שוב ושוב את האשליה הזאת לפיה צרפת והאיחוד האירופי יבינו מי ה"רע" בסיפור הזה, כלומר הטרור האסלאמי הקיצוני הסוני, והאסלאם הקיצוני הפנאטי הסוני, שדאע"ש מייצג אותו. הבעיה היא שאירופה לא התפכחה משום אשליה. מי שנמצא עכשיו בתוך אשליה הם חלק מהישראלים, שחושבים שעכשיו אירופה תעמוד לימין ישראל מול הטרור האיראני והפלסטיני אחרי שהיא "למדה את הלקח" מהידיים של מוסלמים קיצוניים סונים. עכשיו בתפקיד הרעים נמצאים המוסלמים הקיצוניים הסונים. הבעיה היא שאירופה לא התפכחה בכלל. כי לפיגועים האלה יש מרוויחה אחת ויחידה: איראן.

ומדוע איראן מרוויחה?
כי אירופה והעולם המערבי בכללותו לא מסכימים להכליל. בעיניהם, המלחמה היא רק נגד אירגון טרור ספציפי שקוראים לו דאע"ש. זאת אומרת שבעיני אירופה, איראן היא לא מדינת טרור. להיפך, איראן השיעי היא קורבן הטרור הסוני, והדוגמה הטובה ביותר היא הפיגוע שערכו אנשי דאע"ש יום לפני הפיגועים בצרפת, כנגד שיעים בפרבר הדרומי של ביירות, הדאחייה, המעוז בה' הידיעה של החיזבאללה. גם בעקבות ההסכם עם איראן, וגם בהיותם של השיעים במזרח התיכון קורבנות עיקריים של דאע"ש ושל האסלאם הקיצוני הסוני, החיזבאללה ואיראן הם כעת בעיניה של אירופה ה"טובים". וגורמים כמו חיזבאללה ושאר נתמכיה של איראן באיזור, ביניהם אירגונים פלסטיניים כמו ג'יהאד אסלאמי וחמאס, מנסים בדרכים שונות ומשונות לשכנע את אירופה כי ישראל ודאע"ש נמצאים בצד של הרעים, בצד של הטרוריסטים, ואילו איראן וחיזבאללה, וגם החמאס והג'יהאד האסלאמי, הם בצד של ה"טובים", אלה שנלחמים בטרור. והאירופים? כרגיל, הם מאמינים להם. אז מי שחשב שהלחץ על ישראל לעשות ויתורים ונסיגות, שאיראן תהיה המרוויחה הגדולה מהם באמצעות שלוחותיה בסוריה ובשטחים, יירד- טועה. שימו לב, שכשאירופה רצתה לסמן מוצרים הם כללו גם את רמת הגולן כשטח כבוש ומוחרם. מה זאת אומרת? את אירופה לא מעניין שסוריה לא קיימת כמעט. לא מעניין אותם שגבול סוריה-רמת הגולן הוא איזור קרבות שמסכן בטווח הארוך את ישראל. מבחינת העולם המערבי, ישראל צריכה לרדת מהגולן, ועכשיו, ולמסור אותו לסוריה הריבונית, כלומר למשטרו של אסד, ואם יש שם קרבות ומשטר אסד חלש, אז שבגולן יישבו אנשי החיזבאללה, שעכשיו הם ה"טובים". איראן וחיזבאללה הן בעיה? לא, הן בעיה רק של ישראל, שמדכאת את הפלסטינים, לשיטתם.

ההטעיה הגדולה ביותר של איראן והחיזבאללה כלפי המערב היא העובדה כי שני הגורמים הללו פעלו בעשרים השנים האחרונות נגד מטרות יהודיות וישראליות בעיקר, ולא הקדישו זמן לפגוע במטרות מערביות, בניגוד לאל קאעידה ודאעש הסוניות. אז תנו לי לעשות סדר בבלגאן, ולהבהיר: גם איראן וחיזבאללה מהצד השיעי, וגם דאע"ש, החמאס, האחים המוסלמים ואל קאעידה לשלוחותיו מהצד הסוני, הם בעלי אותן מטרות. המטרה הראשית היא להביא להשלטת האסלאם בעולם, כשלכל קבוצה יש את הגירסה שלה. לאיראן וחיזבאללה יש את הגירסה השיעית, ולאחים המוסלמים, לדאע"ש ולאל קאעידה יש את הגירסה הסונית. אבל המטרה היא אותה מטרה. מה ששונה זוהי הדרך.

לפי הגירסה הסונית הקיצונית ביותר נוסח אל קאעידה ודאעש, יש לפעול קודם כל נגד מטרות קרובות מאוד ונגד מטרות רחוקות, ורק אחר כך נגד ישראל והיהודים. כלומר: הראשונים שיש להפעיל נגדם טרור הם מיעוטים במזרח התיכון הערבי, ובראשם השיעים והאיראנים השיעים, וגם בעלי בריתם העלאווים, האסמאעילים והדרוזים, וכמובן נגד יזידים ונגד נוצרים ערבים במזרח התיכון.- ואף נגד בני הקבוצה האתנית הכורדית, שלא מקבלים את הדרך הקיצונית, למרות שרוב הכורדים הם מוסלמים סונים. לאחר מיגור האויבים האלה, או במידה ודאע"ש יתקשה מולם, יש לפנות למטרה השנייה, שבעבר הייתה המטרה הראשונה של אל קאעידה ודאע"ש,והיא מדינות המערב, שיש להשתלט עליהן באמצעות טרור. לאחר הפגיעה במערב תגיע המטרה השלישית: מדינת ישראל והחובה למגר אותה, בשם הדת, לא בשם שום לאומיות, שבעיני דאעש היא חילונית, מגונה ומוקצה. בטח שלא בשם לאומיות ערביות או פלסטינית. הכל למען החזרת הח'ליפות והאימפריה האסלאמית, כמעט 100 שנים אחרי מיגור האימפריה האסלאמית האחרונה.
ב"אחים המוסלמים", בחמאס ובג'יהאד האסלאמי (הג'יהאד האסלאמי הוא שלוחה איראנית ישירה וברורה בארץ ישראל) רואים דאע"ש ואל קאעידה ככופרים, משום שהם משתמשים בלאומיות, שהיא חילונית ומגונה, להשגת מטרותיהם, גם אם יש להם אותה מטרה כמו דאע"ש, הקמת ח'ליפות אסלאמית דתית, שתתחיל במזרח התיכון ותתפשט לכל העולם בהמשך, 92 שנים לאחר ביטול הח'ליפות האסלאמית האחרונה, הח'ליפות העות'מאנית, במרץ 1924. בשביל דאע"ש, האחים המוסלמים, החמאס וכל אירגוני הג'יהאד הפלסטינים למיניהם, הם לא מספיק דתיים והם חילוניים כופרים.

לפי הגירסה השיעית-איראנית, שהוביל אותה האייתוללה ח'ומייני (כאן בתמונה), צריך לכונן מדינה אסלאמית שיעית גדולה, שבראשה יעמוד חכם הלכה מוסלמי-שיעי מהדרגה הגבוהה ביותר. לשיטה זו קוראים "וילאיית-א-פקי", שילטון חכם ההלכה. וחכם ההלכה הזה חייב להיות שיעי. על זה התבססה המהפיכה האסלאמית באיראן בשנת 1979. העניין הוא, שעל המהפיכה האסלאמית השיעית להסוות עצמה כמהפיכה כלל אסלאמית, והיא צריכה להיעשות תוך כדי התחפשות, הסוואה והטעייה של המערב. עיקרון חשוב נוסף בעיני ח'ומייני הוא ייצוא המהפיכה האסלאמית: לממן כל גורם שמוכן לשתף פעולה עם איראן, גם אם הוא סוני ואפילו עלאווי או נוצרי לבנוני, שיוכל לתרום להפצת המהפיכה, ולאחר הצלחתה להפוך את כל משתפי הפעולה עם איראן לשיעים. למושג הזה קוראים בערבית ובפרסית "תקייה", החובה של השיעי המוסלמי המאמין להסוות עצמו בשעת סכנה. לאחר המהפיכה האסלאמית, איראן הייתה הראשונה שהקימה תאי ורשתות טרור אסלאמי ברחבי העולם, טרור אסלאמי שיעי, תחת הסוואה, והכי חשוב: המהפיכה האסלאמית, למרות שהייתה שיעית, והטרור האסלאמי האיראני היוותה מודל לחיקוי עבור אירגוני טרור סונים כמו "אל-קאעידה" ו"דאעש". מודל המהפיכה האסלאמית, רק עם אסכולה שונה, אומץ על ידי ה"אחים המוסלמים" הסונים. לאיראנים יש שיטות פעולה שונות: המטרה הראשית של המהפיכה היא האויב הקרוב ביותר גיאוגרפית, שהם המוסלמים הסונים (שאותה יש להפוך לשיעים על ידי תעמולה-"דעווה" וטרור), וגם מדינת ישראל. כל זאת נקראת "השטן הקטן". לאחר מיגור ה"שטן הקטן", המטרה האיראנית-שיעית תהיה בדיוק כמו של דאע"ש: ארצות הברית ושאר העולם המערבי הנוצרי, אבל הם ייפגעו רק אחרי חיסולה של מדינת ישראל היהודית. קודם כל מטפלים ב"שטן הקטן" ואחר כך ב"שטן הגדול". בעיני ח'ומייני, יש לפגוע רק בנוכחות מערבית במזרח התיכון בשלב הראשון, כמו שחיזבאללה פגע באמריקנים בלבנון בשנות השמונים, וכמו שהשיעים הקיצוניים בעיראק פגעו בחיילים אמריקנים בעיראק לאחר 2003. את זה המערב לא מבין. בעיניו יש אסלאמיסטים רעים, שהם אל-קאעידה ודאע"ש, ומצד שני יש אסלאמיסטים טובים, שהם איראן השיעית, שגם נפגעה מדאע"ש והיא רואה בו האויב הראשי, וכן בצד הסוני, ה"אחים המוסלמים" שהם כביכול פחות ברוטליים מדאע"ש, כי הם מאמינים בהפצת ובהשלטת האסלאם בעולם באמצעות תעמולה ובשימוש באמצעים דמוקרטיים ורק אחר כך באמצעות טרור (כמו בעזרת אירגון החמאס, שהוא תנועת בת של "האחים המוסלמים" ונהנה מצד שני גם ממימון איראני- בשם עיקרון ייצוא המהפיכה האסלאמית). האיוולת הזאת, שעכשיו תתגבר היות ואיראן של היום גינתה את פיגועי דאע"ש בצרפת- וגם חתמה על הסכם גרעין (גרוע) עם המערב, מה שיצייר את איראן כ"טובה", כזאת שנלחמת נגד דאע"ש. רק מה? המערב מתעלם מן העובדה שטרור אסלאמי זה טרור אסלאמי, ואסלאם קיצוני זה אסלאם קיצוני, לא משנה מאיזו עדה, בין אם שיעית או בין אם סונית. יש מדינות, במיוחד ארצות הברית של אובמה, שבשם ה"תקינות הפוליטית" אסור להגיד את צמד המילים "טרור אסלאמי".
המערב, שנפל עכשיו כקורבן לדאע"ש, רואה בשיעים גם כקורבן של דאע"ש- על רקע הפיגועים שאירעו יום קודם כנגד השיעים בלבנון, ומוכן לשתף איתם פעולה. להעלים עין באמצעות הסכם מהגרעין האיראני ההולך ומתפתח. מתוך כך איראן רק מרוויחה. אירופה גם רואה בפליטים המוסלמים שמציפים אותה כקורבנות, ומוכנה להמשיך לקלוט למרות הפיגועים. הם לא רואים את הסכנה שבהם ואת הפוטנציאל האסלאמי קיצוני שקיים בקירבם, למרות שאחד ממבצעי הפיגועים הוא איש דאע"ש, שבא לגרמניה במסווה של פליט מסוריה. ובאשר לפלסטינים? הם גם קורבנות, של ישראל. אז טרור אסלאמי פלסטיני כנגד ישראל מתקבל באירופה ביותר סלחנות מאשר טרור של דאע"ש כנגד אירופים נוצרים. זה גם משרת את מטרותיה של איראן, שרוצה להשתמש בלחץ אירופי כדי להחליש את ישראל, ובכך להשיג את מטרותיה הראשונות. גם כאן איראן עלולה להרוויח.

איראן: מהי השיעה, מה זה אייתוללה?

בחודש פברואר 1979 התחולל שינוי משמעותי בהיסטוריה ובמערכת הפוליטית העולמית: איראן, שהייתה מלוכה מוסלמית לא דתית בראשותו של שאה שהיה חילוני, מושחת מאוד ופתוח למערב, קרסה ושינתה את פניה: במקום השאה עלה בה משטר אסלאמיסטי-דתי קיצוני, בראשותו של האייתוללה (או ליתר דיוק: איית-אללה) רוח אללה ח'ומייני. המושגים "שיעה", "אייתוללה ח'ומייני" ו"משטר האייתוללות" הפכו שגורים כמילים נרדפות למה שמתואר כשילטון דתי, ריאקציונרי, חשוך, רודף ומתנגד לכל סממן של מודרניזציה ומערביות.
העדה השיעית באסלאם הפכה למושג שמתאר נכונות להקרבה עצמית ("מתאבד שיעי"), פונדמנטליזם, קיצוניות, פולחן קדושים, קבוצת מדוכאים שנכונה אף לפגוע בעצמה למען המטרה.

ברצוני להסביר את כל המושגים הללו ואת מקורותיהם.

על מנת להבין את איראן ואת כל נושא האייתוללות, עלינו להבין ראשית כל את העדה השיעית באסלאם, העדה הדומיננטית באיראן, שמהווה גם רוב בעיראק, בלבנון, בבחריין ובצפון תימן, את היווצרותה ואת עקרונות אמונתה.
הפיצול באסלאם בין השיעה והסונה היה בתקופה שלאחר מות מוחמד נביא האסלאם, בשנת 632 לספירה. הסוגייה המרכזית שגרמה לפיצול זה הייתה השאלה מי יחליף את מוחמד כמנהיג האומה המוסלמית, ולא כנביא כי לפי האסלאם הוא היה הנביא האחרון. המחנה שנקרא "המחנה הסוני", שמהווה את רוב האסלאם, טען כי את מוחמד יכול להחליף כל מוסלמי, ובמקרה המסוים באותן שנים, צאצאי בני שבטו, שבט קורייש, שלאו דווקא הם קרובים ביולוגיים שלו מדרגות קרובות, אלא המשפחה המאוד מורחבת שלו. הקבוצה השנייה, שנקראה: "סיעת עלי", או בערבית "שיעת עלי", מכאן נגזר השם "שיעה". סיעת עלי טענה כי היורש של מוחמד חייב לבוא ממשפחתו הגרעינית, במקרה זה היורשים הינם עלי אבן אבו טאלב, בן דודו של מוחמד שהיה נשוי גם לבת מוחמד, פאטמה, וצאצאיו.
לכן, בין עלי ומשפחתו לבין מחליפיו בפועל של מוחמד, שנקראו הח'ליפים (המחליפים), ניטשה מלחמה פוליטית שהתפתחה למלחמה בפועל ממש, שנמשכת עד ימינו אנו. אלה מלחמות הסונה והשיעה.

שיא העימותים היה בשנת 680 לספירה, עת התחולל בעיר כרבלא שבעיראק קרב בין בנו של עלי, חוסיין, ויחד עמו בני משפחתו ומלוויו, 70 איש במספר, לבין משפחת הח'ליפות של ששלטה אז באומה המוסלמית, המשפחה האומיים, שבניה באו משבטו של מוחמד, שבט קורייש, ולהם הייתה קרבת משפחה מאוד רחוקה איתו. בקרב הזה טבחו כוחות האומיים, בפיקוד הח'ליף יזיד בן מועאוויה, בחוסיין ובאנשיו, בטבח שנקרא "טבח כרבלא". את ראשו הם נעצו על חנית והוליכו אותו בכל חוצות הערים. עד היום מציינים השיעים את טבח כרבלא ביום שנקרא "יום העאשוראא", או היום העשירי, היות והתרחש בעשירי לחודש המוסלמי מוחארם. יום זה אצל השיעים הוא יום צום, שאותו חלקם מציינים בהלקאה עצמית פומבית עד זוב דם.
אגב, בתולדות שהות צה"ל בלבנון רשומה תקרית שהתחוללה בעיר השיעית נבטייה בדרום לבנון. כוח של צה"ל נכנס באוקטובר 1983, וראה תהלוכת עאשוראא ובה עשרות אלפי שיעים מכים עצמם בשלשלאות, צועקים ובוכים על מות חוסיין. היות והחיילים בכוח סברו כי השיעים הולכים לתקוף אותם, והשיעים מצד שני חשבו כי שיירות צה"ל שנכנסות לעיר מיועדות להרוס ולהפריע להם לקיים את המנהג, התפתחה מהומת אלוהים במקום. השיעים החלו ליידות אבנים ובקבוקים בחיילים, שנבהלו ופתחו באש וגרמו לנפגעים בקרב השיעים.

ונחזור לעניינינו: החל ממות האמאם חוסיין החלו השיעים להיכנס לתקופה של פסיביות, שהתמקדה בלימוד דתי ובפיתוח אסכולה דתית והלכתית שלמה סביב העדה עצמה. לאט לאט התפתחה בקרבם "תיאוריית האמאמים", לפיה עלי וחוסיין היו אמאמים, כשצאצאו של חוסיין, עלי זיין אל עאבדיין (עמוד עובדי האל), נבחר להיות אמאם אחריו, ובכל אחד מתשעת הדורות שהיו צאצאיו היה אמאם אחד, מעין שושלת מלוכה דתית, בסך הכל שנים עשר אמאמים. האימאם השנים עשר, שגם שמו היה מוחמד כמו נביא האסלאם, נעלם, לפי המסורת השיעית במערה, תוך כדי שבשלב הראשון הוא שמר על קשר עם קהלו באמצעות שליחים ובשלב השני נותק כל קשר איתו, והוא עתיד לחזור ולגאול את העולם. זהו האימאם הנעלם, או המהדי- המשיח של השיעים. בהיסטוריה של האסלאם הייתה תקופה חריגה, בה היו דומיננטיות שושלות שיעיות, המאה העשירית, שכונתה "המאה השיעית". כאמור, בעיקר עם תום המאה השיעית עד שנות השבעים של המאה העשרים, נותרו השיעים פסיביים יחסית.
אסכולה שיעית דתית, הכוללת ספרות הלכתית ואגדתית מגוונת סביב האמאמים ואנשיהם התפתחה וקוראים לה "האסכולה הג'עפרית", על שם האמאם השיעי השישי, ג'עפר אל-צאדק. בצמוד לאסכולה, התפתחו בצד השיעה האסלאמית כתות וקבוצות שהתפלגו ממנה, שלהן היו מחלוקות עם השיעה המסורתית, התרי עשרית הג'עפרית, לגבי זהות האמאמים ותפקידם בעולם. הכת העלאווית, שאליה משתייכת משפחת אסד הסורית, טוענת, לדוגמה, כי עלי ובנו חוסיין היו התגלמות של האל בעצמו. סביב זהות האמאם החמישי התפתחה קבוצה נוספת שטענה כי זייד בן עלי, ולא מוחמד אל-באקר, הוא האמאם הנכון. לקבוצה זו קוראים "זיידים", כשחלק גדול מאוכלוסיית תימן, כולל משפחת החות'ים ששולטת כיום במדינה, משתייכים אליה. מחלוקת נוספת הייתה סביב זהות האמאם השביעי, כשקבוצה בשם "אסמאעילים" התפלגה גם מהשיעה המסורתית וטענה כי בנו של האמאם השישי ג'עפר אל-צאדק, אסמאעיל, הוא האמאם האמיתי, ולא מוסא אל-כאזם לפי טענת השיעה המסורתית. מתוך קבוצת האסמאעילים התפלגה עוד קבוצה, שאנו מכירים אותה היום בתור הדרוזים.

במאה ה-15 עלתה באיראן לשילטון שושלת ממוצא תורכמני, השושלת הספווית. שהחליטה לבדל את עצמה ואת איראן כולה מהעולם הסוני, שהיה באותה עת בהנהגת האימפריה העות'מאנית. לכן, שושלת זו החליטה להפוך את איראן כולה לשיעית. מכאן נגזר גורלה של איראן להיות שיעית עד עצם היום הזה, כשעד היום יריביה ושונאיהם של השיעים בכלל והאיראנים בפרט מכנים אותם "הספווים".
בחמש מאות השנים האחרונות התפתחה תרבות דתית והלכתית שיעית נרחבת באיראן, בתי מדרש שיעים, מדרסות וחוסייניות, הוקמו בה לרוב, בייחוד בסמוך לקברי האמאמים השונים. ערים דתיות קדושות באיראן שידועות כיום הן משהד וקום, לצד כרבלאא ונג'ף שבעיראק- שתי הערים שנחשבות הכי קדושות לשיעים. אולם העיר הקדושה ביותר לאסלאם בעיני השיעים היא אותה עיר קדושה גם לסונים-מכה שבערב הסעודית.

החל מהמאה ה-15, מעמד כוהני הדת באיראן עלה ועלה, כשנקבעו גם שש דרגות כהונה למלומדים הבקיאים בקוראן הכלל מוסלמי ובאסכולה ההלכתית השיעית.
1.דרגת הלימוד הנמוכה ביותר היא "טאלב"- תלמיד, לומד ההלכה. 2. מעליה יש את דרגת המוג'תאהיד- סיים סמינר דתי ויכול לחדש חידושים הלכתיים (באסלאם הסוני, לעומת זאת, אסור לחדש חידושים הלכתיים- "איג'תיהאד" החל מסוף המאה התשיעית). 3.מעל המוג'תאהיד יש את דרגת "מובאליר אל-רסאלה"- מעביר המסר, שכבר מדובר במטיף דתי שיכול לשאת נאומים הלכתיים ודתיים בפני קהל. 4. מעל ה"מובאליר" יש את דרגת "חוג'ת אל אסלאם", כלומר אדם שיש לו סמכות הלכתית באסלאם, כשמעליו יש את הדרגה הגבוהה הידועה לכולנו- אייאת אללה. מילה זו אנו מכירים מפרסית, אייתוללה , כלומר "פסוקי אללה" או "סימן מהאל", אדם בעל סמכות הלכתית, סמכות להנהיג קהל, לפסוק הלכות, לענות תשובות על שאלות הלכתיות, שדבריו נחשבים כדברי אלוהים חיים. 6. הדרגה השישית הגבוהה ביותר, כשיש היום רק שישה אנשים שנושאים בתואר זה, מרג'ע אל-תקליד, או לחלופין אייתוללה עוזמא, אייתוללה גדול, שמשמעה אדם שאורח חייו האישי ודרכו ההלכתית הם מודל לחיקוי לכל אדם. רוח'אללה ח'ומייני הידוע היה מרג'ע תקליד. מדובר במנהיג דתי עליון וחשוב ביותר, שיש לו קהל מאמינים עצום, שנוהה אחריו והוא מהווה לו מודל לחיקוי. הוא יכול לחדש חידושים אין ספור בהלכה, לשאת דרשות דתיות וכן גם לקבל החלטות אופרטיביות באשר לקהילתו.
לגבי המנהיג העליון של איראן, עלי ח'מנאי ומעמדו הדתי, חלוקות הדעות. ח'מנאי לא נחשב אייתוללה גדול בהלכה, אלא זוטר יחסית. ח'מנאי הוא יותר פוליטיקאי, שכיהן כנשיא איראן שבא כמינוי ישיר של ח'ומייני בשנים שלאחר המהפיכה. את מקומו כאייתוללה גדול רכש ח'מנאי בדרך פוליטית בלבד תוך דחיקת אייתוללות בכירים ומוכשרים ממנו הצידה, ולא מתוך ידענות דתית או חוכמה חריגה בהלכה.

כאמור, למרות מלחמותיה הרבות של איראן כנגד האימפריה העות'מאנית, השיעים נשארו פסיביים יחסית. ההתעוררות השיעית חלה בשנות השבעים של המאה העשרים בשני מוקדים עיקריים. המוקד הראשי היה באיראן, בהנהגת האייתוללה, למעשה המרג'ע, רוח' אללה ח'ומייני, כשבלבנון, זירת המשנה, מוביל ההתעוררות היה איש הדת האיראני ממוצא לבנוני, שפעל בעיקר בלבנון, מוסא אל-צדר, מייסדה של תנועת המקופחים, מה שלאחר מכן הכרנו בתור תנועת אמ"ל.
על ההתעוררות השיעית ארחיב בפוסטים הבאים.
כיום קיימות כמה מדינות עם רוב שיעי או איזורים עם רוב שיעי: איראן, מובילת השיעה והמדינה השיעית העיקרית שההלכה השיעית היא חוקתה, בחריין-מדינה עם רוב שיעי תחת שילטון בית מלוכה סוני, צפון תימן- שבבירתה צנעא שולטים השיעים מהקבוצה הזיידית שבהנהגת משפחת החות'ים, עיראק- בה יש רוב שיעי וראש ממשלה שיעי לצד מיעוט סוני ומיעוט אתני-לאומי כורדי, דרום לבנון ודרום העיר ביירות, שם יש רוב שיעי ומזרח סעודיה בחבל הנקרא "חבל קטיף", כן, חבל קטיף, העשיר בנפט וניחן ברוב שיעי. במדינת סיירה ליאון וכן בפרגוואי שבדרום אמריקה ובעיר דטרויט בארצות הברית קיימות קהילות שיעיות גדולות. השיעים, כאמור, מהווים כעשרה אחוזים מהמוסלמים בעולם.

ועוד טיפ מעניין: למי שלא יודע, החמסה הידועה לנו היא סמל שהשיעים אימצו אותו והכניסו אותו לתודעה. משמעות החמסה, חמש האצבעות, היא גיבורי האסלאם השיעי: מוחמד נביא האסלאם, בתו פאטמה שנישאה לעלי הח'ליף הרביעי והאמאם השיעי הראשון, עלי בן אבו טאלב הידוע ושני בניו-חסן וחוסיין. סך הכל חמישה אנשים.

ועוד הערה חשובה: כותב מילים אלה אינו מוסלמי, אינו שיעי, ואינו מתיימר כלל וכלל להפוך את הקוראים לשיעים, אלא לספק ידע קצרצר בנושא חשוב.
בתמונה: סמל שיעי חשוב, במרכז כתוב "אללה" ומסביבו שמות החמישה הידועים: מוחמד, עלי, פאטמה ובניהם של השניים האחרונים חסן וחוסיין.

הג'ינג'ית ואיראן (הנוסע הוירטואלי, הפוסט ה100 של אתר זה!)

בטיסה לצפון קפריסין, בעוד שרמן משגע את הדיילות במטוס, טוען כי הן לא יודעות לעבוד וכי הן עובדות על הנוסעים ומתנהגות כמו נסרודין חוג'ה (הגירסה התורכית לאיש חלם) או אפילו לא עובדות בלבד, הפתיעה אותי שרה ג'יין הג'ינג'ית ששותפה איתי לטיול: היא אמרה לי כי היא ביקרה באיראן, מקום שלישראלים אסור לבקר בו ולמי ששומר נפשו וחייו לא מומלץ ואף אסור בתכלית האיסור לבקר בו כלל ועיקר. אמרתי לה: "נו, אז איך באיראן? איפה שווה לתייר ולטייל, באיראן או בתורכיה?" ושרמן הפנה את ראשו מהדיילת התורנית שהפציץ בשאלות קיטבג ובהערות על האבטלה הסמויה בחברת התעופה, ואמר: "היי, את יכולה אולי לסדר לי לתקלט באיזו מסיבה מחתרתית באיראן? אני אלמד אותם איך נשמעת מוסיקה אמיתי".

שרה ג'יין ענתה: "זה חלק עיקרי ומהותי מתפקיד של עיתונאי, לבקר גם במדינות מסוכנות. ואני הרי לא נראית כמו איראנית, גם כשאני מכסה את הגוף בצ'אדור, שהוא כיסוי הגוף המלא במדינה. יש אנשים שלא מוכנים לקחת את הסיכון הענק הזה, אבל אני מוכנה. אם לא הייתי מוכנה לעמוד באתגרים נועזים, לא הייתי עיתונאית". היא אף הוסיפה ואמרה, כי איראן לא כל כך שמרנית כמו שהיא נראית. לעתים קרובות, השילטון מתיר את הרסן ומאפשר לאנשים לחגוג בלבוש חושפני, להשמיע מוסיקה מערבית ולשתות אלכוהול חופשי בחדרי חדרים. זו אחת מדרכי ההישרדות של משטר כזה. וכשמתירים את הרסן, הכל נעשה בקיצוניות. אנשים שותים שם עד דלא ידע, מעשנים סמים בלי הגבלה, שלא לדבר על דברים גרועים יותר. אבל מצד שני, היא אומרת, היא ביקרה במדרסות, מוסדות לימוד, ובמסגדים של אנשי דת, שם האווירה שונה לחלוטין.

בינתיים, אנחנו יורדים מהמטוס, ומה מסתבר לנו? אנחנו צריכים ויזות מיוחדות, אישורי כניסה לצפון קפריסין. כמעט כל תייר צריך אישור כזה. הרי זו מדינה לא מוכרת בעולם, רק תורכיה מכירה בה. אבל מצד שני, בימינו אנו, צפון קפריסין נשארה לאומית וחילונית לחלוטין. היא לא עוברת תהליכים של חזרה לדת כמו תורכיה עצמה. לכן, מי שרוצה להרגיש את תורכיה החילונית של פעם, בנוסח אתאתורכ, מומלץ לו מאוד לבקר בצפון קפריסין.
אבל העונש הוא לא לחכות שעות בשדה התעופה בארג'אן. העונש הוא שרמן. הוא פונה לצוותי הקרקע ואומר: "למה שאתם עושים אתם קוראים עבודה? הצחקתם אותי". ואני כבר ממהר לקבל החלטה. אני אומר לו: אתה נשאר בקפריסין. נקודה. תשגע את האנשים באי הקטן הזה. יש פה מועדונים מגניבים בדיוק בשבילך, ושם אתה תוכל לבלבל להם את המוח חופשי. ולעשות להם קונצים ולהטוטים עד אין סוף. איתנו אתה לא ממשיך מכאן.
אבל מעז יצא מתוק: השעות שחיכינו נתנו הזדמנות לשרה ג'יין לדבר איתי על הטיול שעשתה באיראן.

והיא מתחילה: "אם אתה מעוניין בנופש, בטן-גב ואטרקציות, יש לך את מקום הנופש האולטימטיבי של האיראנים: האי קיש, שנמצא בדרום המדינה. שם זה האנטליה, הבודרום, הוורנה והבורגס של איראן. יש שם בתי מלון מפוארים, אטרקציות כמו סקי מים, בזארים ובעיקר מרכזי קניות מודרניים והרבה, הרבה לשחות ולבלות. ברגע שתיירים מהמערב יגיעו לאיראן, הם קודם כל יחפשו את האי קיש. האי נמצא ממש במפרץ הפרסי המפורסם, אבל כשאתה שם אתה לא מרגיש שום מתיחות ושום בלגאן כמו שיש במפרץ עצמו. פשוט להינות. בימי השאה, היו ישראלים שנסעו לשם לבלות. והאוכל? אוכל פרסי נפלא".

מצד שני, היא הדגישה, אם המטייל הוא חובב היסטוריה ועתיקות, יש הרבה ערים שהוא יכול לבקר בהם. הראשונה היא פרספוליס העתיקה, הלא היא שושן הבירה שנזכרת במגילת אסתר. מדובר באתר מורשת עולמית. השם האיראני המודרני שלה היא תח'ת א-ג'משיד. אתה רואה עיר עתיקה במלוא הדרה, מכילה שרידים רבים ומספרת את ההיסטוריה של האימפריה הפרסית העתיקה, כולל ימי אחשוורוש, שהיה כנראה מלך פרסי ששמו קסרקסס. צריך יום שלם לסייר בין העתיקות, ולראות את הפאר וההדר של פעם".
עוד עיר שראויה לציון, אמרה שרה ג'יין, היא יזד. מהעיר הזאת באה קהילת היהודים היזדים שממנה יצא נשיא מדינה ישראלי נודע לשמצה, וכן נשיא איראן לשעבר, הרפורמיסט מוחמד ח'אתמי. "אני חושבת", היא אומרת לי, "שהעיר אגרבה האגדית ששם לפי האגדה התרחש סיפורו של אלאדין, היא במקור יזד. מדובר בעיר מדברית שמשופעת במסגדים, בזארים (שווקים גדולים ומוצלים- מותר ואף חובה להתמקח שם עם הסוחרים על המחיר) ובאלמנט מיוחד- הבאדגיר, שהוא סוג של מבנה שמשמש 'תופס רוח'- מדובר בפתחי איוורור בראש בתים ומגדלים, שהיוו את הונטילטורים והמזגנים של פעם, בתקופה שלא היה חשמל. באיראן יש עיר עתיקה נוספת, מהעתיקות בעולם, ששמה המאדאן. יש שם מבנים עתיקים מהתקופה שלפני האסלאם וגם מסגדים עתיקים. בכלל, באיראן יש מסגדים וקברי קדושים שהם מדהימים בארכיטקטורה שלהם ובציורים האומנותיים, בייחוד של פסוקי קוראן, שמוטבעים בהם. הכי מדהים זה לראות מסגד באיראן בלילה, כשהכל מואר".

יש להדגיש, כי האיראנים, כמורשת מהתקופה הזורואסטרית שקדמה לאסלאם, אוהבים מאוד אסתטיקה ואקולוגיה. בעיר שיראז, לדוגמה, קיימים גנים מפוארים מאוד, שמזכירים מאוד את הגנים הבהאיים ועולים עליהם ביופיים. פרחים זה אלמנט מוביל באיראן, שהיה עוד יותר בולט באיראן שלפני המהפיכה. בכלל, בכל המרחב האיראני- באיראן עצמה, בכורדיסטאן, אפגניסטאן, אזרבייג'אן וחלק מהרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר חוגגים בכל 21 במרץ את היום הראשון של האביב, שהוא עונת הפרחים, הפריחה וההתחדשות, שהוא גם היום הראשון של השנה הפרסית. גם במדינות שהאסלאם הקיצוני, השיעי או הסוני, דומיננטי בהן, כמו איראן ואפגניסטאן, האסלאם לא יכל להפריע או לבטל את חגיגות הנוהרוז, כך קוראים לחג הזה, שמשמעותו בפרסית הוא "יום חדש", או "שנה חדשה". אולי רק הטאלבאן, ששלט באפגניסטאן בין השנים 1996-2001 יכל למנוע את חגיגות הנוהרוז. אפילו ח'ומייני וח'מנאי, שני המנהיגים העליונים של איראן מאז המהפיכה האסלאמית ב1979, חגגו את הנוהרוז, שהוא חג לאומי איראני. אז מי שרוצה לראות פרחים, פריחה ומבנים יפים, מומלץ לו לבקר בעיר שיראז.

אבל התיירות באיראן לא בולטת רק באביב, אומרת שרה ג'יין. מה שמיוחד באיראן הוא שהיא משופעת במדבר חם מצד אחד, בייחוד מדבר המלח הגדול, שנקרא דשתי כויר (בדומה לסאלאר המפורסם בבוליביה שתרמילאים ישראלים אוהבים להצטלם בו ולטייל בו), ומצד שני הרים בשפע. 57 קילומטר מטהראן, פחות מהמרחק בין תל אביב לירושלים, נמצא בין הרי אלבורז אתר סקי מפורסם ומשוכלל, מהידועים בעולם: אתר הסקי של שמשאק. "אני בעצמי הרגשתי רגשי אשמה שביקרתי באיראן באביב ולא בחורף. אני רק רוצה לדמיין אותו בשיא עונת הסקי. הנופים שם משגעים והמסלולים לעשיית סקי נרחבים". כל זאת היא אומרת כשהיא מדגישה הלוך וחזור את העובדה שהיחס אליה לא היה גרוע או מפלה בשל היותה אישה, בעלת מראה מערבי ג'ינג'י. היא אומרת שמספיק לכסות קצת את הראש, והכל מסודר.

אבל, היא אומרת, העיר המתויירת ביותר באיראן היא אספאהאן. באספאהאן, שנקראת על ידי האיראנים "מרכז העולם", יש מסגדים, גנים ומבנים מפוארים בכמות שלא מביישת את רומא שבאיטליה, אפילו היא עולה על רומא. הכיכר המפורסמת ביותר באספאהאן היא אחת הכיכרות היפות בעולם, שלא נופלת מרחבת הטאג' מהאל באגאר שבהודו. לכיכר העצומה הזאת קוראים נקש-א-ג'האן, שמשמעה השתקפות העולם. באספאהאן נמצאים המסגדים, ואולי מבני התפילה, מהיפים בעולם. יש בעיר הזאת שווקים, ושרה ג'יין מדגישה כי מי שרוצה לתור את אספאהאן וסביבותיה כמו שצריך, הטיול יכול לקחת לו יותר מחודש. והיות ותמונה שווה יותר מאלף מילים, אני מצרף לפוסט זה תמונה של הכיכר, שאורכה 560 מטרים ורוחבה 160 מטרים, סך הכל שטח של 90 קילומטר רבוע. ואז תבינו למה זו הכיכר מהיפות בעולם.

הערה: פוסט זה הוא סקירתי בלבד, מעולם לא הייתי באיראן ומטרתו היא לא לעודד ישראלים לבקר באיראן כלל ועיקר. אני רוצה להדגיש כי הביקור באיראן אסור בהחלט על ישראלים, שומר נפשו ירחק!

עכשיו בחדשות-תימן: הניסוי האדום במזרח התיכון

ביומיים האחרונים עלה לכותרות החדשות והעיתונים סיפורו של עלי עבדאללה צאלח, נשיא תימן במשך 33 שנים (12 שנים כנשיא צפון תימן, 21 שנים כנשיא תימן המאוחדת) ולמעשה מי שאיחד את תימן למדינה אחת, איחוד שהחזיק במשך 22 שנים בין 1990 ל2012. צאלח, קצין צבא בכיר במקורו ואחרון השליטים הערביים הלאומנים, שבעבורו מוצאו הדתי (שיעי-זיידי) היה פחות חשוב מלאומיותו וממוצאו השבטי, הצליח לאחד בזמנו 200 שבטים למדינה אחת. אבל ה"אביב הערבי" והסיכסוך השיעי-סוני גבה את מחירו מתימן, צאלח התפטר ב2011 לאחר הפגנות ענקיות שהתנהלו אצלו ברחבי המדינה ובלחץ בעלי בריתו דאז הסעודים והעביר את תפקידו לסגנו הסוני מדרום תימן, עבד רבו מנצור האדי. צאלח עצמו לא פרש מפוליטיקה, אלא התמקד בפעילות מפלגתית במסגרת מפלגתו "הוועידה העממית הכללית" ובשנת 2014 עבר בעצמו לתמוך בשיעים החות'ים, "חיזבאללה של תימן"- שבט שיעי שמוצאו מהעיר סעדה בקצה הצפוני של המדינה שניהל מלחמת גרילה ארוכה וזכה לחסות איראנית נרחבת.
לאחר שצאלח וכוחותיו עברו לתמוך בחות'ים בשנת 2014, זה איפשר להם להשתלט על הבירה, צנעא, בעוד הנשיא המכהן האדי וצבא תימן הלגיטימי ברחו לדרום המדינה והתיישבו בבירת הדרום לשעבר, עדן. בכך נפתחה מלחמת אזרחים איומה בין החות'ים בצפון תימן להאדי וכוחותיו (יחד עם אנשי אל-קאעידה) הסונים, מלחמה שהפכה את תימן למקום הגרוע ביותר לחיות בו עלי אדמות ולמדינה שוב מפוצלת ומוכת רעב.
בסוף השבוע הראשון של דצמבר 2017 התחוללה למעשה תפנית בסיכסוך הסוני-שיעי בין איראן לערב הסעודית: צאלח יצר קשר עם איחוד האמירויות ביודעו כי זה יאפשר לו להתחבר מחדש לסעודיה, שעכשיו נמצאת תחת שילטון חדש ושונה מזה שהורה לו להתפטר בזמנו. הוא שבר שוב ברית שכרת, הפעם עם איראן והחות'ים, ופנה שוב לצד הסוני שמובילה סעודיה. שלושה ימים לאחר שהודיע על התנתקותו מהחות'ים ומאיראן, בדרך מהעיר צנעא לכיוון העיר מארב שבמרכז המדינה ששם נמצאים חיילים מהצבא הלגיטימי התימני בראשות הנשיא האדי, חוסל צאלח בRPG הישר לתוך הרכב שלו על ידי החות'ים הנבגדים, מה שנתן יתרון שוב לציר האיראני בלחימה. בתוך כך, שיגרו בשבועות האחרונים החות'ים טילים איראנים ארוכי טווח לאבו דאבי ולערב הסעודית, ואני לא אתפלא אם יום אחד יבוא להם הרעיון לשגר טילים איראנים ארוכי טווח גם לכיוון מצרים וישראל…..
אגב, הנהגת החות'ים היא צעירה. המנהיג שלהם, עבד אל-מלכ אל-חות'י, הוא בן 38 ונאומיו מזכירים מאוד את נאומיו של חסן נסראללה מלבנון, מנהיג חיזבאללה שיכול להיות אבא שלו לפי גילו. נשיא צפון תימן בפועל הוא צאלח אל-סמאד, בן גילו ובן משפחתו של עבד אל-מלכ אל-חות'י, וכמובן הוא פועל מטעם "אגודת אנשי האל", הלא הם שבט החות'י החזק, כאמור "חיזבאללה של לבנון".
עוד משהו: בעוד לחיזבאללה יש ערוץ טלוויזיה בשם "אל-מנאר", לחות'ים יש ערוץ טלוויזיה שהוא חיקוי של "אל-מנאר", "אל-מסיירה". בערוץ זה שודרו התמונות שבהן נראה מייסדה של תימן המודרנית, עלי עבדאללה צאלח, הרוג עם פגיעה בראשו. שש שנים ושלושה חודשים אחרי חיסולו של מועמר קדאפי בידי המורדים בלוב, חוסל שליט ערבי שני שהודח במהומות "האביב הערבי". בכך גם סוכלה מזימתו של צאלח להפוך לשליט הראשון שמודח במסגרת "האביב הערבי" שחוזר לשילטון במדינתו, הפעם בחסות סעודית.
וזהו סיפורה של תימן ושל "הניסוי האדום" שהתחולל ועודנו מתחולל בה:

מזה שנתיים מתנהל מבצע "רעם מתפרץ", אותו מנהלת ערב הסעודית כנגד שבט החות'ים, שמרכזו בעיר סעדה שבצפון תימן (מוצאם של רבים מיהודי תימן הוא מהעיר הזאת), שנמצאת, איך לא, ממש על הגבול הסעודי. אותם שבטים, שאמונתם היא שיעה "זיידית", או "שיעה מחומשת", כלומר פלג פחות משיחי ויותר רציונלי של האסלאם השיעי שמאמין כי הנהגת האסלאם עברה לצאצאיו הישירים של הנביא מוחמד, דרך בן דודו וחתנו עלי, שהחל בשושלת של "אמאמים" שנמשכת עד היום (בעוד שהשיעה התרי-עשרית, השיעה המקובלת ביותר באיראן, בעיראק ובלבנון- מאמינה שהצאצא השנים-עשר, האמאם מספר 12 בשושלת, נעלם ועתיד לחזור ולגאול את האנושות)- החלו למרוד בשנת 2004 כנגד השילטון התימני, שבראשו עמד הנשיא שאיחד את תימן המודרנית, שעד 1990 הייתה מפולגת לצפון ולדרום, עלי עבדאללה צאלח החילוני.
סיפורם של החות'ים, שעוררו את החשש והזעם של מדינות המפרץ עת נעו לפני כמה חודשים דרומה וכבשו את בירת תימן, צנעא, ומשם נעו עוד יותר דרומה-מה שנתן להם ניצחון זמני במרד, מגלם את סיפורה של תימן כולה והפילוגים שבה.

מדוע אני קורא לתימן "ניסוי אדום"? היות ומדינה זו, שהיא כשלעצמה מדינה שמפולגת היטב בין שבטים, אמונות וזהויות מקומיות לפי מחוז או עיר, כמדינה חלשה, הייתה ועודנה שדה קרב בין מעצמות, מה שגורם למלחמות רבות בה, וכן שדה ניסוי לאידיאולוגיות שונות: ממלוכנות, קומוניזם ונאצריזם-בשנות השישים של המאה העשרים, ועד אסלאם רדיקלי ביותר וכמובן שדה הניסוי הכושל ביותר, מבית מדרשו של נשיא ארה"ב הקודם אובמה, שנקט בגישת שמאל רדיקלית- הניסוי "הדמוקרטי" במדינות ערב, שהחל לפני ארבע שנים ויותר.

אכן, תימן מחולקת לפי שבטים וגם אמונות, אך ישנה חלוקה ברורה במדינה הזו, שהייתה תקפה עד שנת 1990 ועודנה רלוונטית היום: החלוקה בין צפון תימן לדרום תימן. צפון תימן, שמשתרעת מאיזור סעדה בצפון עד למבואות הצפוניים של העיר עדן בדרום, קיבלה את עצמאותה בשנת 1918 עת התפטרה סופית מהשילטון העות'מאני. בצפון תימן רוב האוכלוסייה השבטית מאמינה באסכולה הזיידית של האסלאם השיעי, ואילו מיעוט האוכלוסייה מאמין באסלאם הסוני, שהוא בעצם האסלאם המקובל, כי 85 אחוז מהמוסלמים הם סונים. ואילו בדרום תימן, שהשתרעה מעיר הנמל עדן מזרחה, עד למדבר חדרמות (הלא היא חצרמוות המקראית) ולגבולה עם סולטאנות עומאן, רוב האוכלוסייה השבטית מאמינה באסלאם הסוני, האסלאם של הרוב.
מצד שני, דרום תימן נושאת עימה פרדוקס: מצד אחד, מדובר בחלק העשיר של תימן מבחינת מוצא לים, שליטה על מעברים (המעבר העיקרי הוא באב אל-מנדב, שבעצם פותח את ים סוף לאוקיינוס ההודי, מחבר ימית בין יבשות אסיה ואפריקה שנמצאות משני צדדיו ומאפשר תעבורה מים סוף החוצה בכיוון דרום), מכיל את נמל עדן החשוב מבחינה אסטרטגית ומסחרית (שולט על פתח האוקיינוס ההודי, מה שנקרא "מפרץ עדן"), מכיל את הנפט המועט שנמצא בתימן וכן תעשיית דייג ענקית, ומצד שני, איזור זה מכיל מדבריות ואוכלוסיות נידחים, שניתן "להלביש" עליהם כל אידיאולוגיה קיצונית.
והכי חשוב: איזור דרום תימן היה נתון לשילטון בריטי עד שנת 1967, עת תנועות שיחרור מדרום תימן הצליחו להביס את הבריטים, בעיקר תודעתית, וקיבלו לבסוף את השילטון. העניין הוא שתנועות השחרור, שאותן הרכיבו בני איזור עדן ובני שבטי המדבר שנמצא בדרום תימן, היו בדומיננטיות מרקסיסטית-קומוניסטית ונהנו ממימון רחב ומשטיפת מוח אידיאולוגית של ברית המועצות הקומוניסטית, שרצתה לשלוט על נתיב המעבר הכל כך חשוב הזה. לאחר השחרור ב1967, הפכה דרום תימן ל"רפובליקה סוציאליסטית עממית", כלומר המדינה הקומוניסטית היחידה במזרח התיכון. מדינה זו, שבירתה הייתה עיר הנמל הדרומית עדן, הייתה חילונית באופייה, מנהיגיה נשבעו לבטל את השבטיות ולצמצם את תפקיד הדת במדינה, והיא שימשה מעין התגרות של ברית המועצות בשאר מעצמות המערב, וכן התגרות חילונית בשכנתה מצפון, ממלכת ערב הסעודית הידועה בדתיותה.

בינתיים, בצפון תימן, התחוללו בשנות השישים של המאה העשרים גם שינויים: במדינה זו שלט "אימאם" ששימש כמנהיג הזרם הזיידי (ובבקשה לא לבלבל את השיעים הזיידים עם היזידים שנמצאים בעיראק, או עם יוצאי העיר יזד שבאיראן, כי מדובר בקבוצות שונות לגמרי בלי שום קשר וקירבה ביניהן) השיעי, גם מנהיג דתי וגם מנהיג פוליטי. הוא עמד בראש הפלג הפוליטי שהוגדר כ"מלוכנים", ונהנה, איך לא, מתמיכת ערב הסעודית, שגם הייתה דתית מלוכנית, ולא ראתה בשיעים הזיידים איום, כי מדובר בפלג השיעי שהכי קרוב לסונים מבחינה דתית. מצד שני, בקרב השבטים בצפון תימן ובצבא של אותה מדינה החלה להתעורר תסיסה כנגד האמאם הדתי. קצינים חילוניים, ששאבו את תמיכתם ממצרים שנשלטה באותה את על ידי גמאל עבד אל-נאצר, התמרדו, והחלה מלחמת אזרחים במדינה, כשסעודיה המלוכנית תומכת בשילטון הדתי, ומצרים הנאצריסטית תומכת בשילטון הקצינים, שילטון חילוני-רפובליקני. אל המלחמה הזאת בין שמרנים ורפובליקנים הצטרפו חיילים סעודים מצד אחד, וחיילים מצרים מהצד השני (כשמצרים אף משתמשת בנשק כימי במלחמה). המלחמה הזאת הייתה ממש "בוץ" עבור המצרים, מה שהחליש את הצבא של עבד אל-נאצר והוביל לתבוסתו במלחמת ששת הימים כנגד ישראל לאחר מכן. בסופו של דבר, האמאם הובס, הסעודים נסוגו והרפובליקנים החילונים עלו לשילטון. הנאצריזם והחילוניות ניצחו את המלוכנות והדתיות, בשדה הקרב הזה בין סעודיה למצרים.

בשנת 1978 התחולל בצפון תימן שינוי: קצין צבא בשם עלי עבדאללה צאלח, שידע ליצור קשרים מעולים עם בני השבטים השונים, שיעי-זיידי בדתו אך חילוני באורח חייו ובתפיסתו, עלה לשילטון. בינתיים, בדרום תימן, התחוללו פילוגים בתוך המפלגה הקומוניסטית היחידה ששלטה במדינה מזרח-תיכונית: בין לניניסטים, מרקסיסטים ומאואיסטים (תומכי המייסד של סין הקומוניסטית, מאו טסה טונג, והאידיאולוגיה שלו), וכן בין קומוניסטים שמרנים ורדיקלים לבין קומוניסטים מתונים, מה שהביא למלחמת אזרחים בתוך דרום תימן בין שני הפלגים, הרדיקלים והמתונים. ומה עמד מאחורי הפילוגים במלחמה? כמובן, שיוך שבטי. המדינה החלה להתפורר כשהשבט של הנשיא החל להילחם בשבט של ראש הממשלה, בשילטון שנשבע לבטל את השבטיות……
מצד שני, ברית המועצות החלה להתפורר, כשמי שפירק אותה היה הנשיא האחרון שלה, מיכאיל גורבצ'ב. עלי עבדאללה צאלח ראה את הפילוג אצל אחיו מדרום, וניצל את ההזדמנות לפעול למען איחוד תימן כולה. מאמציו נשאו פרי במאי 1990, עת אוחדו צפון ודרום תימן בהסכם בין המדינות, צאלח הפך לנשיא המדינה המאוחדת, שבירתה צנעא, ומזכיר המפלגה הקומוניסטית של דרום תימן, עלי סאלם אל-בייד, הפך לסגנו. האיחוד היה קשה: לאחר 4 שנים התמרד אל-בייד כנגד הנשיא, ברח לדרום והנהיג מרד כושל נגד צאלח יחד עם השבטים. את אל-בייד, שברח ללונדון, החליף לאחר מכן עבד רבו מנסור האדי, קצין צבא ומנגנון מוביל מהעיר עדן שבדרום תימן. האידיאולוגיה השלטת בתימן המאוחדת הייתה לאומית-חילונית-רפובליקנית.
עם התפוררות הקומוניזם, השליכו מעליהם שבטי הדרום את האידיאולוגיה השמאלית-חילונית הזאת והחליפו אותה ב"חזרה למקורות", אך גם באופן קיצוני: החלו לאמץ את האסלאם הרדיקלי הסוני, מה שהפך את המדבר בדרום תימן המאוחדת למאחז העיקרי של "אל-קאעידה". בינתיים, בקצה הצפוני של תימן, החלה תסיסה בקרב השבטים שסבבו את משפחת אל-חות'י, משפחה של מטיפים דתיים שיעים-זיידים. החות'ים טענו כי העושר ומוקדי הכוח של המדינה מחולקים לרעתם, וכי הם לא מרוויחים מהאיחוד או מהשילטון המרכזי של עלי עבדאללה צאלח, שידע בתבונתו להחזיק את המדינה המאוחדת, היות והיה איש צבא חזק ובעל קשרים הדוקים עם ראשי השבטים במדינה כולה, אותם החל לשלב במנגנוני השילטון. החות'ים, שבאו מהאיזור העני ביותר של צפון תימן, שהייתה ידועה כאחת המדינות העניות במזרח התיכון, החלו לקבל מימון ונשק מאיראן.

בראשית שנות האלפיים התחזק אירגון אל-קאעידה בדרום, יזם פיגועים בתימן ובסביבתה, ומצד שני, בצד הצפוני ביותר, התחזקו והתחמשו החות'ים. שלטונו של צאלח החל להתערער, אך עדיין החזיק מעמד. צאלח היה ידוע בשיתוף הפעולה שלו ובנאמנותו ההדוקה לאמריקנים ולמלחמתם בטרור, וכן לסעודים, שגם תמכו בו. ואז, בשנת 2011, החל ה"אביב הערבי", בעידודו של הנשיא האמריקני אובמה. אובאמה המשיך את יישום הרעיון ההזוי, שהחל בו קודמו ג'ורג' בוש הבן, של דמוקרטיזציה במזרח התיכון-רק הפעם בגירסה שמאלית רדיקלית, שתמכה במתן דמוקרטיה למדינות המזרח התיכון גם אם תנועות כמו האחים המוסלמים ומדינות כמו איראן האסלאמיסטית ינצלו את הואקום באותן מדינות ויתפסו את השילטון. בעיניו, צאלח, למרות נאמנותו, היה רודן ששנוא על עמו. אז, בעידודו של אובמה ובהפעלה של "האחים המוסלמים", החלו הפגנות למען הפלת צאלח, ששלט בתימן במצטבר במשך 33 שנים, והתכוון למנות את בנו, אחמד, לממשיכו. מיליונים מילאו את הכיכרות הגדולות במדינה, בדרישה ל"שינוי ורפורמה". צאלח אף נפצע בפיגוע שהתרחש בארמון הנשיאות בצנעא ונכווה בכל גופו. בשנת 2012 הסעודים, שהעניקו במדינתם טיפול רפואי לצאלח ושיקמו אותו לגמרי, החלו ללחוץ עליו להתפטר, בין היתר כי העדיפו כי סגנו הסוני, עבד רבו מנצור האדי מהדרום, ישלוט במדינה. צאלח התפטר, העביר במסגרת הסכם שנקרא "היוזמה המפרצית" את השילטון להאדי, שנבחר ברוב מוחלט בבחירות שנערכו לאחר מכן, והוקמה בתימן ממשלת אחדות שהכילה את כל הפלגים. בנו של צאלח, אחמד, עוד החזיק בעמדה בכירה של מפקד המשמר הרפובליקני.
בשנת 2013 החליט האדי להדיח את אחמד צאלח מתפקידו ומהצבא. אביו, שראה את בגידתו של סגנו ואת בגידתם של הסעודים ואובמה בו למרות נאמנותו, הורה ליחידות שמורכבות מאנשיו ומתומכיו "לעבור צד", ולהצטרף למורדים החות'ים השיעים-זיידים, שהתקדמו מכיוון צפון אל הבירה צנעא. שערי עיר הבירה נפתחו בפני החות'ים, שפעלו בהדרכת צאלח, שתפסו בפברואר השנה את מנגנוני השילטון המרכזיים ואת כלי התקשורת הממלכתיים. הצבא התימני בשליטת צאלח יחד עם החות'ים שבתמיכת איראן החלו להתקדם לאיזור באב אל-מנדב האסטרטגי וגם לכיוון העיר עדן, שהפכה למעוז של מתנגדי החות'ים ואליה נמלט מצנעא הנשיא האדי, שהיה נתון במעצר בית מזה כמה חודשים. ההתקדמות הזאת עוררה את זעם הסעודים, שכאמור, פתחו שלשום במבצע להדחת החות'ים שפועלים בהדרכת איראן. המבצע מתנהל בינתיים בהפצצות מהאוויר, כשאיראן מזהירה מפלישה קרקעית ואומרת כי זו תהיה הכרזת מלחמה, מה שיהפוך את תימן סופית לשדה קרב בין איראן וסעודיה, ויוסיף לשדה הקרב בין השיעים לסונים שמתחולל כיום גם במדינות אחרות.

סידרת פוסטים חדשה, על איראן.

שלום,

בתקופה האחרונה, שמתי לב שנותרתי חריג בשטח: רוב הידיעות בטלוויזיה עוסקות באיראן, בעוד הבלוג שלי מתמקד בתורכיה ובאימפריה העות'מאנית. לכן, החלטתי לבקשת הקהל, לכתוב סידרת פוסטים על איראן, מהיסוד: על ראש השנה האיראני, הנוהרוז, שמקורו לפני האסלאם, ונחגג שלשום ב21 במרץ, על האסלאם השיעי, פלגיו וכיתותיו (איראן היא מדינה שיעית, עם שילטון דתי שיעי), על הספווים (שהביאו במאה החמש עשרה את השיעה לאיראן, ובעיקר על שאה אסמאעיל ושאה טאהמאספ, שמוזכרים בסידרה "הסולטאן"), על המהפיכה האיראנית, הסכנה האיראנית, על השיעים בלבנון ובעיראק, שנתונים להשפעת איראן, על אוכל פרסי ויהודי פרס, וכמובן "הנוסע הוירטואלי"- אתרי תיירות ומסלולי תיירות עיקריים (אך לא מומלצים בעליל) באיראן-ולא מתוך כוונה שמישהו חלילה יסתכן ויחשוב אפילו לבקר שם.

אגב, זה נכון שאיראן שולטת על 4 בירות ערביות: דמשק (דרך אסד), ביירות (דרך החיזבאללה והנוצרים שתומכים בו), צנעא בירת תימן, ובגדד (דרך הממשלה השיעית ששולטת בחלק מעיראק).

אגב, הנה אנקדוטה קטנה: פירוש המילה "בגדאד" בפרסית הוא "האל נתן", או "נתן אל, נתנאל". מדוע? בפרסית לא מודרנית בג משמעותו בע', כלומר אלוהים, ו"דאד" בפרסית זה "נתן". בגדאד הייתה הבירה הקדומה של פרס הסאסאנית, ששלטה בימי ראשית האסלאם באיזור שבין נהרות הפרת והחידקל.

לכבוד פירוזה

הפרק של היום, 13 באפריל, היה סוער ביותר: אני אתחיל מהסוף. קודם כל, אנשיו של איסכנדר צ'לבי מצילים את ניגאר כלפה מהוצאה להורג ומביאים אותה להורם. הנסיך מוסטפא נפרד מאהובתו הלנה היוונייה ויוצא לכיוון הארמון, שם ישמש עוצר-ממלא מקום השליט-בעל כורחו בעת מסע המלחמה. בינתיים, הסולטאן קושר את עצמו יותר ויותר לפירוזה היפה, בה בעת שמראים את השליט שלה, השאה טאהמאספ שליט איראן הספווית, נחוש להגן על תבריז בירתו. עפיפה האטון קושרת קשר להטעות את הורם: מעלה את נסטיה האטון, שניצלה מציפורניה של הורם, על מנת להטעות את הורם, לקומת חביבות הסולטאן. בה בעת שהחשודה האמיתית, פירוזה, מתחבבת גם על מיהרימה, שהופכת אותה למשרתת החביבה עליה, ועל הורם, כשהיא מוצאת מזור לכאבי הגב של הנסיך התינוק ג'יהאנגיר. לקראת בוא הסולטאן למסע המלחמה, השתן עולה לאיבראהים עוד יותר לראש והוא בטוח שהוא ימחץ את הספווים.

ועכשיו, לכבוד פירוזה, אני אספר לכן ולכם מיהם הספווים פטרוניה:

זה נכון שהספווים שלטו באיראן, זה נכון שהספווים קבעו את גבולותיה של איראן עם תורכיה עד היום וזה נכון שהספווים הפכו את האסלאם בגירסתו השיעית לדתה הרשמית של איראן. אבל הספווים היו מסדר דתי ששלטה בו משפחה ממוצא… תורכי (ליתר דיוק, תורכמני). בראשית האלף השני לספירה החלה נדידה של עמים תורכיים שמוצאם ממרכז אסיה לכיוון מערב. חלקם הגיעו לתת היבשת האנטולית, כלומר הצד האסייתי של תורכיה של ימינו, חלקם לצפון איראן של ימינו, באיזור שנקרא אזרבייג'אן האיראנית, וחלקם אף רחוק יותר. באנטוליה התבססה המשפחה העותמאנית, של בני עותמאן, ובאזרבייג'אן התבססה המשפחה הספווית. השליט הבולט של הספאווים היה אסמאעיל הראשון, שחי בין השנים 1447 ל1524. הוא קבע את האסלאם השיעי לדת המדינה, השתלט על אזרבייג'ן האיראנית (כיום איראן היא חיבור של אזרבייג'אן האיראנית, פרס וח'וראסאן) והכריז על עצמו כשאה. בשנת 1514 התחולל קרב מכריע שקבע את גבולות איראן עד היום, בין הספווים לעותמאנים בראשות הסולטאן סלים הקשוח: קרב צ'לדיראן, שבצפון מערב איראן של היום. סלים ניצח ואסמאעיל הובס, הגבולות בין תורכיה לאיראן נקבעו עד היום, ומאז מעמדו ובריאותו של אסמאעיל הידרדרו. בשנת 1524 בנו טאהמאספ מונה לשאה במקומו.
אסמאעיל והספווים בכלל נודעו בכך שפיתחו מאוד את תחום השירה בפרסית, וכן את הלימודים ההומניים.
הספווים המשיכו לשלוט באיראן עד 1736. בשנת 1598 עברה הבירה הספווית לאספאהאן, בשטח הפרסי של איראן, וכך איראן קיבלה את אופייה ה"פרסי", שהתחזק על חשבון זה ה"תורכי". על תוצאות הקרב מול אבראהים, שבו היה טאהמאספ נחוש לנקום את תבוסת אביו, לא ארחיב יותר מדי, כדי לא ליצור ספוילר.

ברוך שפטרנו מפירוזה וריגול בין אימפריות.

שלום לכל המאושרות והמאושרים מכך שהקרצייה הזאת עפה לה מהסידרה, להבדיל כמובן מהשחקנית היפהפייה שמשחקת אותה.

אני רוצה להרחיב קצת על מה שדיברו היום בסידרה. כידוע לכולם, ריגול הוא טקטיקה חשובה ביותר גם בין אויבים וגם בין בני ברית, על מנת לשמור על יתרון אסטרטגי ולנצח במלחמות. הסיפור של פירוזה נראה כהמצאה בסידרה, אך מדובר רק לגבי הסיפור הספציפי עצמו. גם בתקופת סולימאן, כשבאירופה התרחש הרנסנס- ההתעוררות לאחר ימי הביניים האפלים, ריגול הדדי בחצרות מלוכה היה ממש חלק מכללי המלחמה. וזה היה גם תפקידה של פירוזה. נטען אמנם שלא הייתה מרגלת, אך לפי החיזיון שרץ אצלה שוב ושוב היא ודאי הייתה מרגלת, פשוט אבראהים פאשה עשה הכל כדי להגן עליה. מסיבה זו אמר שהיא אינה מרגלת. ריגול שהגיע עד הרמות הגבוהות ביותר אצל האויב קרה גם קרה.

סיפור ידוע הוא בימי מלחמת העולם הראשונה, כשנטען שהגרמנים הפעילו את רספוטין, נזיר שניהל רומן עם אישתו של הצאר, כלומר קיסר רוסיה, ובכך תימרן את מהלכי הרוסים מול הגרמנים לכישלון. הסיפור עולה שוב ושוב לרגל מאה שנים למלחמת העולם הראשונה. מלחמת העולם הראשונה, למי שלא ידע, הייתה המלחמה האחרונה בעיקר באירופה בין אימפריות, שבראשן עמדו קיסרים ומלכים. לאחר מלחמה זו המשפחות האימפריאליות- משפחת הבסבורג (שאזכיר אותה בהמשך, הייתה הדומיננטית משלהי ימי הביניים עד לאחר מלחמת העולם הראשונה באירופה), משפחת רומנוב הרוסית, משפחת עותמאן התורכית, וכפועל יוצא אפילו משפחת קאג'אר הפרסית, שהדיחה את המשפחה הספווית (גם הקג'ארים היו תורכים במוצאם. המשפחה השאהית שבאה לאחר מכן, הפהלבים- או הפהלווים- היו ממוצא פרסי מקורי יותר אבל זה לא מנע מהם להיות מודחים על ידי ח'ומייני בשנת 1979) ירדו מגדולתן. בכך הקיץ הקץ על עידן האימפריות. שוב, לריגול ברמות הגבוהות ביותר היה חלק חשוב בנפילת האימפריות הללו.

כיום ישנו ניסיון להחיות את האימפריות- ולדימיר פוטין מצד אחד שמנסה להחיות את האימפריה הרוסית, טייפ ארדואן שמנסה להחיות את האימפריה התורכית אך הפעם עם מעורבות סמלית בלבד של בית עותמאן וכמובן הסינים שהיא אימפריה מתעוררת מחדש ואפילו זמירות שנשמעות מהממשלה היותר לאומנית שמכהנת כיום ביפן על חידוש האימפריה היפנית.

אני חושב שכמו לפני 100 שנים, כשהיו רספוטין והמרגלת המפורסמת מאטה הארי- מדינות וכמובן מנהיגים שזוממים לחדש את תפארת האימפריות שחרבו לפני 100 שנים משתמשים באלמנט הריגול. כמו שכתוב בתנ"ך: "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה".
ובאשר לפירוזה? מה שמפתיע מאוד בעלילה הוא כיצד הסולטאן, שראה את הקעקוע כמובן כי היא הרי הייתה המאהבת שלו, לא שם לב למשמעות שלו. כי הרי החשוב ביותר למנהיגי אימפריות ומדינות הוא "דע את אויבך". ובדיוק בשביל זה קיים הריגול. ג'יימס בונד, הרי, הוא דמות פיקטיבית אך הוא היה מבוסס על דמות אמיתית.