Tag Archives: הסולטאן

הסידרה "הסולטאן": סיכום (ספויילר)

שלום וחג פסח שמח,

אני מזהיר שכל הפוסט הזה הוא ספוילר, היות והסידרה המקורית הסתיימה לפני כחמש שנים. ומי שרוצים לא לדעת את כל העלילה של הסידרה, עדיף שלא יסתכלו בפוסט הזה.

היות והסידרה כבר שבה  להיות מוקרנת בישראל, אני אתן פה את עלילת הסיום של הסידרה- אבל עם אזהרת ספוילר:

הורם, יחד עם מיהרימה ורוסטם, מחליטה לתמוך בביאזיד לתפקיד הסולטאן, אך אחר כך נמלכת בדעתה והיא מחליטה שלא לתמוך באף אחד. היא יודעת שימיה ספורים, לכן היא נוסעת לבורסה ומתפייסת עם מאהידווראן לאחר התנצלות. בעזרת סומבול אגא, היא מוצאת את קיברו של אבראהים פאשה ואומרת לו תודה על הכל, כי הרי הוא הביא אותה להרמון. היא מתה בזרועות בעלה מסרטן, וסולימאן נופל לדיכאון עמוק.
מיהרימה ורוסטם מתחילים להכשיר את הקרקע עבור ביאזיד, כשמיהרימה מנהלת רומן עם הרופא פדרו ואילו רוסטם מנהל רומן עם דונה גרציה. סלים עולה על זה וסוחט את רוסטם. רוסטם, בתגובה, מחליף צד ומשכנע את הסולטאן לתמוך בסלים. הסולטאן נותן לסלים 5 אלף יניצ'רים והוא יוצא למלחמה נגד ביאזיד, שנתמך על ידי אטמג'ה ואחד ממפקדי היניצ'רים, הוסיין צ'אווש. ביאזיד מפסיד בקרב, במזרח תורכיה בואכה איראן, והוא וילדיו מוצאים להורג. פילגשו דפנה מתאבדת והורגת את התינוק של שניהם. אטמג'ה נמלט מהקרב והורג את רוסטם בתמיכת מיהרימה, אך מיהרימה שומרת את נסיבות מותו בסוד.בייהאן מנסה לחסל את סולימאן בשנתו, אך הוא מקדים ומחסל אותה. סולימאן מנצח בעוד קרב, וביאזיד מזדקן והופך לאדם נרדף בעל אשמה. מיהרימה אחותו שונאת אותו, וזוממת לחסלו ולהמליך את בנו, מוראד, תחתיו.
בפרק האחרון סולימאן יוצא לקרב במצודת סגד שבהונגריה, כשהוא חולה מאוד כי הכיבים ברגליו חזרו ביתר שאת. בפרק האחרון הוא מת באוהל בקרב כתוצאה מזיהום, והוא חושב על אבראהים כשהוא מת. עוד לפני הקרב מונה וזיר גדול חדש לאחר מות רוסטם, סמיז עלי פאשה, והוא נותן לסלים את חרבו של עות'מאן ומכריז עליו כעל סולטאן. סומבול מת מזיקנה בהרמון.

קישור לחלק מן הפרקים שלא יוקרנו בארץ, בתורכית, לא ללחוץ על קישור, לסמן, להעתיק ולהדביק לשורת המשימות. פרק 139 הוא הפרק האחרון, כל פרק בתורכיה נמשך שעתיים. אני סומך על מנהלי העמוד בפייסבוק שיביאו את שאר הפרקים.

פרק 132:

פרק 133:

פרק 134, מות הורם:

suleiman

סולימאן שאה וראשיתם של העותמאנים

בעת מלחמת האזרחים הסורית הצבא התורכי עשה מבצע בגבול תורכיה-סוריה, שבו פונו חיילים תורכים ומבנה בתוך מובלעת בצפון סוריה. בתוך המבנה הזה היו שרידיו של סבו של עות'מאן הראשון, מייסדה של השושלת העותמאנית. היות שמדובר בשטח תורכי בתוך סוריה, המבנה היה נתון למתקפות הן של הצבא הסורי שנתון לשליטתו של בשאר אל אסד, והן למתקפות של ארגון "המדינה האסלאמית-דאעש", לכן היה חשוב לפנות אותו.

ולא רק בגלל זה. חשיבותו של המבנה מראה על חשיבותו של סולימאן שאה לתורכים, הן הלאומנים והן האסלאמיסטים.

מי היה סולימאן שאה, שעל שמו נקרא הסולטאן סולימאן המפואר?

בראשית האלף השני, פשטו שבטים תורכיים, שמוצאם ממרכז אסיה (באיזור סיביר- קזחסטן- צפון מונגוליה של היום) על תת היבשת האנטולית, שהייתה יוונית. לאט ובנחישות הם דחקו את התושבים היוונים ואף הערבים לכיוון מערב ודרום בהתאמה, והקימו את האימפריה הסלג'וקית, שהייתה האימפריה התורכית מוסלמית הראשונה. בד בבד עם הפשיטות, התאסלמו התורכים (שעבדו בעיקר את איתני הטבע וגם כמה אלילים) בהמוניהם.

האימפריה הסלג'וקית, שהתחלקה לבסוף לאמירויות קטנות, העסיקה מצביאים צבאיים לרוב. אחדים מהם באו משבטים תורכיים, שבאו ממרכז אסיה, בשם אואוז (Oguz). מתוך שבטי האואוז נולד, לפי המסורת, בשנת 1178, אדם ששמו ושם אביו היו זהים לשם של שליט גדול אחר של הסלג'וקים: סולימאן בן קוטולמוש. זה היה סולימאן שאה.

סולימאן הרבה להילחם יחד עם יחידותיו הצבאיות באיזור עמק הפרת, שם יום אחד, כשהיה בן 58 בערך, טבע בנהר… הוא נקבר במחוז חלב, שעתיד להיות חלק מהאימפריה העות'מאנית ובהמשך חלק חשוב של סוריה המודרנית. הוא השאיר אחריו בן בשם ארטורול (Ertugrul), גם לוחם וראש שבט. בנו של אותו ארטורול עתיד להיות שליט של פרובינציה סלג'וקית. קראו לו עות'מאן, ולצאצאיו יקראו המשפחה העות'מאנית. אותה נסיכות קטנה עתידה להתפתח לאחת האימפריות הגדולות ביותר שראה העולם מעודו. תחילה, החל משנת 1300 לערך, נלחמו העות'מאנים עם נסיכויות תורכיות שכנות והביסו אותן. בהמשך העות'מאנים יביסו עמים וממלכות שכנים. וכל השאר היסטוריה….

חזרה לסולימאן. אותו סולימאן שאה הפך לסמל אגדי הן של האימפריה העות'מאנית והן של תורכיה המודרנית שבאה לאחריה. בעוד העות'מאנים יפארו את היותו ראש המשפחה וגם כסמל אסלאמי (למרות שמדובר בתהליכים איטיים של אסלאמיזציה באותם ימים). תורכיה המודרנית תדגיש את היותו תורכי, וכן תדגיש את התורכיות של אבותיו, גם אם לא היו מוסלמים.
לתורכיה המודרנית שהייתה בחיתוליה בשנות העשרים היה חשוב לשמר את מתחם קברו של סולימאן שאה, שניצב בלב טריטוריה ערבית סורית, בידיה. גם סמל תורכי עתיק וגם שטח תורכי שיהיה קרוב לתורכיה עצמה. בשנת 1921, קצת אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, חתמה האימפריה העות'מאנית, שעתידה תוך שנתיים להפוך לתורכיה, על הסכם באנקרה עם צרפת, שעתידה לקחת חסות על סוריה ולבנון העתידיות. לפי ההסכם, שטח של 8000 קילומטר רבוע במתחם סולימאן שאה- שנקרא בערבית גם קלעת ג'באר או מבצר ג'באר, עתיד להישאר מובלעת תורכית. כל ממשלות סוריה כיבדו את ההסכם, עד שבשנת 1974 החליט אביו של בשאר אל אסד, הנשיא הסורי חאפז אל אסד, להקים סכר על הפרת בקירבת מקום, וכתוצאה מכך המקום הוצף. אסד לא רצה להסתכסך עם תורכיה, שבאותה שנה הייתה "מחוממת" על קפריסין, ונתן לתורכים שטח חדש, 80 קילומטר מצפון למבצר ג'באר. כל מתחם סולימאן שאה הועבר לשם, ועל המובלעת התורכית הופקדו כ-30 עד 40 חיילים תורכים. במקום גם הוזכר מייסדה של תורכיה, מוסטפא כמאל אתא תורכ, והוצב דגל תורכי ענק.

בשנת 2011 החלה מלחמת אזרחים בתוך סוריה, ומתחם סולימאן שאה הועמד בסכנה. ממשלת ארדואן, שדוגלת ב"ניאו עות'מאניזם" הדגישה את חשיבות המתחם, היות וסולימאן שאה היה אביו של אביו של אב המשפחה העות'מאנית, שהפכה לאימפריה האסלאמית האחרונה עד לימינו. היות ואנשי אירגון "המדינה האסלאמית-דאעש" התקרבו למובלעת ואף תקפו אותה (דאעש ידועים בחוסר חיבתם לכל אנדרטה, קבר, פסל או מונומנט, בגלל שהם רואים בזה עבודת אלילים ופולחן זר לאסלאם המקורי). עשרות החיילים התורכיים במתחם סולימאן שאה הועמדו בסכנת חיים. הצבא התורכי החליט, לכן, אמש, לעשות מעשה: שיירה צבאית שכוללת טנקים, נגמ"שים ומאות חיילים זרמה מתורכיה אל המתחם, חילצה את החיילים, אספה את שרידי סולימאן שאה והרסה את המבנה. לא נודע על קרב רציני באיזור, אך חייל תורכי אחד נהרג.

המבנה הועבר צפונה, לשיטחה של תורכיה, אך כדי להראות שהממשלה לא פועלת בניגוד למדיניות ה"ניאו עות'מאניזם" וללאומיות התורכית, ולא מוסרת טריטוריה תורכית לעמים זרים, הדגל שקופל הונף שוב ב"אל שמס", שנמצא בצד הסורי של הגבול בין סוריה לתורכיה, ממש קרוב לגבול ולנהר. שם אמור לקום המבנה בעתיד, לטענתה של תורכיה.
נכון לעכשיו, למעט במתחם שבו נמצא הדגל (שתורכיה ממש צמודה אליו), אין יותר מובלעות תורכיות בתוך סוריה.

Sedef-Avci-esir-sehrin-gozyaslari-32304530-960-640

כל הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בארץ-חלק ראשון

לפני שש שנים, בשנת 2011, עת היו היחסים בין ישראל לתורכיה מאוד מתוחים ועל סף נתק מוחלט, עלתה בערוץ "ויוה" הסידרה התורכית הראשונה ששודרה בארץ: "מנקשה וחליל". הסידרה הובאה, בין היתר, מתוך רצון להפשיר את היחסים הקפואים בין המדינות ולגלות לציבור הרחב בישראל שתורכיה היא לא רק הכל כלול באנטליה ובבודרום או כדורים פורחים בקפדוקיה.
מאז שודרו בישראל כמעט 30 סדרות תורכיות, שהטובה ביותר מהן, לדעתי, היא הסידרה ההיסטורית "הסולטאן", שהיא סידרה רבת משמעות ונסובה סביב אירועים היסטוריים אמיתיים, שהאפקט שלהם יצר את המפה המזרח-תיכונית והאיזורית שלנו כמו שאנו מכירים אותה.
בשונה ממה שהכרנו מהטלנובלות הדרום-אמריקניות, הסדרות התורכיות והסרטים התורכיים לא מסתיימים לרוב בסוף טוב, אבל העלילה שלהם רצופה במתח גדול עד הפרק האחרון. הסדרות האלה מושפעות בעיקרן מתרבותה החילונית של הרפובליקה התורכית המודרנית, שהוקמה ב-1923. למרות שהן נראות ככלי להפצת המורשת העות'מאנית וההשפעה התורכית ברחבי העולם, מדיניות של מממשלתה האסלאמיסטית הנוכחית של תורכיה, יש בסדרות האלה,שהפכו ללהיט בעיקר בעולם הערבי, ניגוד: במקום להפיץ תרבות או מורשת עות'מאנית-מוסלמית הן מפיצות דווקא חילוניות וערכים חילוניים ברובן. חוץ מזה, הסדרות גם גילו לנו כמה שחקנים ושחקניות נפלאים שלא ידענו על קיומן. עד היום הישראלים הכירו רק זמרים וזמרות תורכיים, שהשפיעו בייחוד בשנות השמונים והתשעים על סצינת המוזיקה המזרחית בארצנו.
למרות שאני לא כתב תרבות ולא צופה בקביעות בטלנובלות, ראיתי צורך לסכם את כל הסדרות ששודרו עד היום בישראל. ההשפעה התורכית שהיוו הסדרות האלה בישראל היא רבה, אבל השפעתן עוד יותר גדולה בעולם הערבי ואפילו אצל ערביי ישראל וברשות הפלסטינית. במזרח ירושלים, גם מסיבות פוליטיות-דתיות (ושוב, כאן האבסורד, כי התרבות והמסר של הסדרות הוא חילוני), וגם אולי בגלל שהרחוב הראשי של מזרח העיר נקרא סולטאן סולימאן, יש גל של תורכיפיקאציה: לימוד תורכית, אימוץ מילים תורכיות ואף מכירת מאכלים תורכיים.

לצורך ציון שש שנים לעליית הסידרה הראשונה, אני קיבצתי כאן את רשימת הסדרות התורכיות ששודרו בארץ או משודרות בה ועל כל אחת אספר בקצרה בהמשך. היות שעד היום שודרו ומשודרות בישראל 27 סדרות, אני כותב את הפוסט הזה בשלושה חלקים, 9 סדרות כל חלק. הנה החלק הראשון:

רשימת סדרות:

1. הסולטאן- המאה המפוארת: אומנם היא לא הייתה הסידרה התורכית הראשונה שהוקרנה בארץ, אך הייתה הסידרה התורכית הטובה ביותר ששודרה בארץ. הסידרה, בכיכובם של האליט ארגנץ ומרים אוזרלי המדהימה, מבוססת על רקע היסטורי ומספרת את סיפורו של הסולטאן הידוע והמפואר ביותר של האימפריה העות'מאנית בת 600 השנים, סולימאן הראשון, שנתן גם את ההוראה לבנות את חומות ירושלים כפי שאנו מכירים אותן כיום. הסידרה נמשכת על פני ארבע עונות, ומלווה את סולימאן מהרגע שבו הוא הכיר את אישתו, רוקסלאנה-הורם האוקראינית, ועד למותו. בסידרה 139 פרקים, והיא שודרה בין השנים 2011-2014 בתורכיה, והחל מדצמבר 2013 במשך שנה בישראל בערוץ 9 ברוסית עם תרגום עברי.

2. מנקשה וחליל- הטלנובלה התורכית הראשונה ששודרה בישראל, בקיץ 2011 בערוץ "ויוה". מככבים בה סדף אווג'י וקיוואנץ' טאטליטו. סדף משחקת את מנקשה, בחורה בת 20 ממשפחה שמוצאה מהעיר אורפה שבמזרח תורכיה, איזור שהוא דתי-מסורתי מאוד באופיו (גם בקרב המוסלמים וגם בקרב היהודים שחיו שם). משפחתה של מנקשה מהגרת לגרמניה, והיא פוגשת את חליל (קיוואנץ'), גבר ממוצא בוסני, ומתאהבת בו. בעוד משפחתה רוצה להשיא אותה לבחור מסורתי בשם מוסטפא, מנקשה עומדת להינשא לו אך היא וחליל בורחים לאיסטנבול. משם מתחיל מסע קשה מאוד וטראגי. הסידרה שודרה במקור בתורכיה בין השנים 2007-2008, והיא בת 36 פרקים בני 100 דקות כל פרק במקור.

3. אהבה אסורה- טלנובלה, שמבוססת על סיפור שנכתב עוד בתקופה העות'מאנית, בשנת 1900, ועובד בהתאם לימינו-אנו. שודרה בישראל בשנת 2012 בערוץ "ויוה", ובתורכיה בין השנים 2008-2010. הסידרה בת 79 פרקים במקור. מככבים בה ברן סאאת היפהפייה (אני חושב שהיא השחקנית התורכייה האהובה ביותר בתורכיה ובעוד מדינות), כיום בת 33, וקיוואנץ' טאטליטו. סיפור הסידרה, שכאמור מקורו בתחילת המאה העשרים, הוא מסובך: אדם עשיר ושמו עדנאן זיאגיל מתחתן עם ביהטר בתה הצעירה של אשת חברה תאוותנית בשם פירדבס (שימו לב, השמות הפרטיים של הדמויות הם שמות עות'מאניים, שהושפעו מאוד מהשפה הפרסית). לעדנאן יש בן מאומץ ושמו בהלול ובת אמיתית בשם ניהאל. בהלול הוא "פלייבוי" ורודף שמלות, ובהתחלה ביהטר לא סובלת אותו. עם הזמן מתפתח בין השניים רומאן טראגי שמכניס את כולם למלכודת.

4. נור- סידרה תורכית שהייתה מאוד מפורסמת בעולם הערבי, ושודרה בישראל בערוץ "ויוה פלוס". במקור נקראת Asla Vazgeçmem ("אני לא מוותר"). אגב, בישראל היא נקראת "נור" בשל גיבורת הסידרה ששמה בסידרה נור קוזאן, והשחקנית שמשחקת אותה היא אמינה גולשאה, מלכת היופי התורכית לשנת 2014. אבל במציאות, בעולם הערבי הסידרה שידועה כ"נור", היא הסידרה הבאה שאדבר עליה "גומוש". ולעניינינו. הסידרה שידועה בישראל כ"נור", שודרה בין השנים 2015-2016 בתורכיה מספרת על נור, בת העיר אדנה (קרובה לאורפה, במזרח תורכיה), שבאה לאיסטנבול לאחר שהיא מאבדת את אביה. שם היא פוגשת את איאיט קוזאן, שאותו משחק טולגהאן סאישמאן, שמגדל לבד את בנו הקטן לאחר שאישתו הגיעה לתרדמת עקב תאונה, שלגביה הוא מרגיש רגשות אשמה. נור מתאהבת באיאיט, ומכאן מתחיל סיפור מסעיר. הסידרה בת 59 פרקים במקור.

5. גומוש- פירוש השם של הסידרה הזאת בתורכית הוא "צבע הכסף". הסידרה שודרה בערוץ 25 "הערוץ הים תיכוני", שודרה במשך 3 עונות בתורכיה בין השנים 2005-2007, בכיכובם של קיוואנץ' טאטליטו וסונגול אודן (כיום בת 38). סיפורה של הסידרה הוא על שני בני הזוג מהמט, בן למשפחה עשירה (קיוואנץ') וגומוש (סונגול) סעדאולו, בני זוג שהתחתנו בגלל מותה של חברתו הקודמת של מהמט בתאונה, בהמלצתו של סבו של מהמט. גומוש אוהבת את מהמט מילדות, אבל לוקח זמן עד שמהמט מתאהב בגומוש. משך הסידרה הוא 100 פרקים.

6. קוזיי גוניי (שם הסידרה מתורכית: צפון דרום)- סידרה ששודרה בתורכיה בין השנים 2011-2013, ובישראל בערוץ "ויוה". הסידרה היא בכיכובם של קיוואנץ' טאטליטו (שאפשר להשוות אותו לשחקנים הארגנטינים גוסטבו ברמודס או גבריאל קוראדו, שכמעט לא הייתה טלנובלה בלעדיהם, או לעאדל אימאם המצרי, שנדירים הם הסרטים הערביים במצרים שאינם בכיכובו), שמשחק את קוזיי הפרוע, אויקו קאראייל, שמשחקת את ג'מרה, בה מאוהבים קוזיי ואחיו, ובורה גולסוי משחק את גוניי, אחיו השקט והרגוע יחסית של קוזיי. ג'מרה וגוניי מאוהבים אחד בשני, וקוזיי מתאהב גם בג'מרה. יום אחד, מתרחשת תאונת דרכים באשמת גוניי, אך היות והוא סטודנט ואדם שקט, קוזיי לוקח את האשמה עליו ונכנס ל-4 שנים לכלא. קוזיי משתחרר מהכלא לאחר 4 שנים, וכך מתחיל הבלגאן הגדול בסידרה. הסידרה במקורה כוללת 80 פרקים.

7. אהבה ועונש (Aşk ve Ceza אשק ו-ג'זה בתורכית) – סידרה בת 62 פרקים במקור, ששודרה בתורכיה בין השנים 2010-2011, בכיכובם של נורגול ישילצ'אי ומוראט יילידירים. סיפורה של הסידרה הוא על יסמין (נורגול), בת 29 שעומדת להינשא למהמט, עד שהיא מגלה שהוא בגד בה. הם נפרדים, ובחופש בבודרום (שם צולמה חלק מהסידרה), היא פוגשת שם את סאוואש (משמעות שמו הפרטי בתורכית: מלחמה), שמשחק אותו מוראט יילדירים, והיא מתאהבת בו. בינתיים, אירוע טראגי מתרחש במשפחתו של סאוואש והעניינים מסתבכים. בישראל שודרה הסידרה בערוצי "ויוה".

8. הסוף (בתורכית: SON)- סידרה תורכית, ששודרה בתורכיה בשנת 2012, ובישראל בערוץ "ויוה פלוס". בת 25 פרקים במקור. הסידרה בכיכובם של איאיט אוזשנר ונהיר ארדואן (אין קירבה משפחתית למנהיג התורכי). איילין (נהיר ארדואן) היא אישה שנשואה באושר לבעלה סלים (אוזשנר). יום אחד היא לוקחת אותו לשדה התעופה, ולאחר מכן שומעת שהמטוס שלו התרסק. היא חושבת שהוא נהרג, אך לפתע היא מקבלת הודעה שבעלה אינה ברשימת ההרוגים. מסתבר, שבעלה עזב אותה בשדה התעופה יחד עם אישה אחרת וילד, מבלי ידיעתה. מכאן העלילה מסתבכת….אגב, הסידרה בוימה בידי הבמאי של הסידרה "אזל", ושחקנים מאותה סידרה מופיעים גם בסידרה הזאת.

9. פטמגול (בתורכית: Fatmagül'ün Suçu Ne?- מה אשמתה של פטמגול?) סידרה מרגשת וכבדה בכיכובה של ברן סאאת הידועה. פטמגול (ברן סאאת) גרה בכפר אילדיר שבפרובינציית איזמיר במערב תורכיה. היא מאורסת ועומדת להינשא למוסטפא הדייג. היא חיה בבית עם אחיה, ראהמי, וכל הזמן עסוקה בלהתחמק מגיסתה שמתנכלת לה, מוקאדס. יום אחד, מתרחשת מסיבת אירוסין של בנם ובתם של איש עסקים ופוליטיקאים. שלושה גברים: ווראל ובני הדודים ארדואן וסלים, יוצאים שיכורים יחד עם חברם, כרים אילגאז (אנגין אקיורק, הכוכב השני של הסידרה) ממסיבת האירוסין ונתקלים בפטמגול, שבדרכה לפגוש את מוסטפא ארוסה. בדרך ווראל, ארדואן וסלים אונסים את פטמגול, וזורקים אותה בצד הדרך. פטמגול הפגועה נאספת על ידי אבה נינה, דודתו של כרים, בזמן שהיא (נינה, העוסקת ברפואה טבעית) קוטפת צמחים למרפא. כרים לוקח על עצמו את האשמה באונס, למרות שלא פשע כמו השלושה האחרים, ומתחתן עם פטמגול. הוא מתאהב בה בהדרגה. המשפחות של פטמגול וכרים עוזבות לאיסטנבול, ובסופו של דבר עלילת הסידרה מסתבכת כשפטמגול מאשימה את כרים לשווא באונס, ומשפטם של שלושת האנסים האמיתיים נפתח. הסידרה בת 80 פרקים במקור, ושודרה בתורכיה בין השנים 2010-2012 לאורך שתי עונות. בישראל היא שודרה בערוץ "ויוה".

קישור לחלק השני של הפוסט- עם עוד סדרות (אם לא מעביר לקישור, נא להעתיק את הכתובת הבאה לשורת כתובות האינטרנט בדפדפן):

http://histerio.co.il/?p=1944

סלים השלישי

העות'מאנים, פרק 9: ימי הסולטאן סולימאן, חלק ג' (ספוילר)

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, מבוסס (אך לא מועתק) על הספר של סטנפורד שאו ואישתו אזל קוראל, "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית".

שני העשורים האחרונים לשילטונו של הסולטאן סולימאן התאפיינו בעייפות ממבצעים צבאיים, ובעיקר ממאבקים פנימיים על ירושתו. סולימאן עצמו קשר קשרים צבאיים עם אימפריות אחרות, כמו הצרפתים, ועוד בשנת 1536 הוא ניצל את הברית הזא כדי להוביל התקפה ימית ויבשתית לכיוון אלבניה ואיטליה בחזית הים התיכון. בראש הצי העות'מאני עמד האדמירל האגדי ח'יר א-דין ברברוסה, ובצד ההבסבורגי- אוסטרי עמד יריבו האדמירל אנדריאה דורייה. בלחץ האפיפיור ומדינות אירופה אחרות הברית הזאת לא החזיקה מעמד, והצרפתים נסוגו מצפון איטליה. באותו זמן הצי העות'מאני היה עסוק גם באיזור האוקיינוס ההודי, כנגד הפורטוגזים שתקפו את חופי הודו המוסלמית שביקשה מהעות'מאנים עזרה. בשנת 1538 יצאו סולימאן וצבאו והשתלטו על מולדביה ודרום בסראביה, באיזור רומניה של היום. עם זאת, בשנים שלאחר מכן היה עסוק סולימאן בענייני פנים: הוא אירגן את החוקים האזרחיים והפליליים של האימפריה (שהייתה, רשמית, תחת חוק ההלכה המוסלמית- השריעה), לקודקס (ספר חוקים) מסודר- הקאנון-נאמה, מה שנתן לו את הכינוי "סולימאן המחוקק (קאנוני)". הוא גם עסק בניסיון למנות וזירים גדולים על מנת שייכנסו לנעליים הגדולות שהשאיר אחריו אבראהים פאשה, חברו שחוסל בהוראתו. הוא בחר בלוטפי פאשה (פאשא- תואר כבוד תורכי לבכירים). ב1540 מת יאנוש זאפוליה, שליט הונגריה שהיה נאמן לעות'מאנים, מה שהצית עוד פעם את הקרבות עם בית הבסבורג האוסטרי. ההבסבורגים נדחקו באופן כמעט מוחלט משטחי הונגריה בשלוש השנים שיבואו לאחר מכן. באמצע שנות הארבעים של המאה ה-16 הורם סולטאן, אישתו של סולימאן שלא הייתה אמו של בנו בכורו, דאגב "לבחוש" בענייני הורשת השילטון. בייחוד לאחר מות בנה, הנסיך מהמט, כתוצאה ממחלה. היא השיאה את בתה, מיהרימה סולטאן, לרוסטם פאשא, שהפך לווזיר הגדול של האימפריה. היא רצתה שרוסטם ידאג לקדם את אחד מבניה לתפקיד יורש העצר, ויעזור לה להיפטר מיורש העצר, הנסיך מוסטפא, בנם של סולימאן וגולבהאר (אולי מאהידווראן?) סולטאן. עוד כוח עולה באימפריה היה הנסיך ביאזיט, בנם של סולימאן והורם. בשנת 1547 ביאזיט, הסולטאן סולימאן וצבאם, יצאו למלחמה כנגד איראן ששלט בה בית המלוכה הספווי, לאחר שאחיו של השאה השולט באיראן, טאהמספ, אלקאז מירזא, ברח לשטחי העות'מאנים בעודו טוען לכתר אחיו. במהלך העימות עם האיראנים השתלטו העות'מאנים על איזור אזרבייג'אן (איזור שמאוכלס בעמים תורכיים) וכן על שטחים בקווקז.

בראשית שנות החמישים של המאה ה-16, פרצו שוב עימותים בין העות'מאנים וההבסבורגים באיזור הונגריה וטרנסילבניה. בראש הצבא העות'מאני עמד מפקד שהיה בילדותו נוצרי-בוסני, נחטף, אוסלם וגויס לצבא הרגלים העות'מאני (היניצ'רים) בתהליך הגיוס- הדוושירמה. הוא נועד לגדולות, ושמו היה סוקולו מהמט פאשא. (1505-1579). סוקולו עתיד להתמנות בשנת 1560 לתפקיד הווזיר הגדול (ראש הממשלה) העות'מאני, לכהן בתפקידו כמעט עד סוף חייו תחת שלושה סולטאנים ולהפוך למעשה לשליט האימפריה בפועל.

בינתיים, בצי העות'מאני עלה גם כוח חדש במקביל לשליטתו של האדמירל המפורסם ח'יר א-דין ברברוסה- טורגוט ראיס. בשנת 1551 נפתחה מול ההבסבורגים חזית ימית בחופי צפון אפריקה, ובאותה שנה נכבשה ע"י העות'מאנים טריפולי, כיום בירת לוב. בשנת 1552 השלים הצי העות'מאני את כיבוש ערי חוף הים האדום לאורך מה שהיום הוא החוף הסעודי והתימני, בעיקר מידי הפורטוגזים.

העשור האחרון לשילטונו ולחייו של סולימאן אופיין בעיקר במאבקים פנימיים: היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה, היה נאמן מאוד לנסיך מוסטפא יורש העצר, והורם סולטאן וחתנה רוסטם פאשא תפרו עלילה כנגד מוסטפא על בגידה בסולימאן. בשנת 1553 הוצא להורג מוסטפא, מה שהשאיר את שני בניה של הורם, הנסיכים ביאזיט (ניתן לקרוא לו גם ביאזיד) וסלים, במאבק על השילטון. כמו כן, אותו עשור היה מאופיין בבעיות כלכליות קשות עקב ההוצאות הכספיות על מלחמה (תקציב הביטחון) של האימפריה. הדבר הוביל את הממשלה העות'מאנית לנסות ולהטיל מיסים על הפרובינציות (מחוזות גדולים) השונות וכן לכונן מנגנון לפיקוח ולוויסות מחירים של מוצרים בסיסיים.

עקב הוצאתו להורג של מוסטפא, חיל היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה שרוב מגויסיו היו במקור נערים נוצרים שנחטפו ואוסלמו, כמעט ומרד. איש צבא מקירבם התחזה לנסיך מוסטפא המת, וקראו לו "מוסטפא המדומה (דוזמה מוסטפא), ובשנת 1555 פתח במרד כנגד השילטון. הצלחותיו היו בעיקר באיזור רומליה- הפרובינציות האירופיות- בלקניות של האימפריה, ובעיקר במקדוניה. באותה שנה כוח צבאי בראשותו של הנסיך ביאזיט, המועמד הבכיר לירושה, הצליח להביס את מוסטפא המדומה ואנשיו ולהוציאו להורג. באותה שנה סולימאן המוחלש נאלץ לחתום על חוזה שלום עם איראן הספווית, ביודעו כי זה לא הזמן למלחמות גדולות. לביאזיט, עם זאת, לא היה הרבה מזל: אחותו מיהרימה ובעלה רוסטם החליפו נאמנויות בינו לבין אחיו סלים, הפיצו עליו שמועות שהוא שיתף פעולה עם אנשי מוסטפא המדומה כנגד סולימאן, וגרמו לחימתו של אביו לבעור כנגדו. מי שהצילה אותו הייתה הורם סולטאן, ששיכנעה את סולימאן למנות את ביאזיט למושל מחוז קוטאהיה המרוחק. הנסיך סלים, שנקרא על שם סבו הסולטאן סלים הראשון, התמנה בינתיים למושל מניסה, מה שהפך אותו למועמד הבכיר ביותר להיות יורש העצר. היתרון של סלים לעומת אחיו המוכשר ממנו (כשמוסטפא האמיתי היה מוכשר משניהם), היה היותו נוח להשפעת אימו והשפעתו של הווזיר הגדול. היניצ'רים עברו ברובם לצד של סלים, בעוד שהאליטות התורכיות הישנות עמדו לצידו של ביאזיט. אבל לביאזיט לא היה מזל: בשנת 1558 מתה הורם סולטאן (אלסנדרה ליסובסקאיה במקור, או רוקסלאנה בכינוי המקורי שלה), אישתו המאוד משפיעה של סולימאן, כנראה כתוצאה מסרטן בלוטות הלימפה. ביאזיט אסף אחיו את אנשיו של מוסטפא המדומה וחלק מאנשיו של הנסיך מוסטפא האמיתי, והחל בבריחה מפני אחיו. הוא מצא ב1560 מקלט באיראן אצל השאה טאהמספ, אך אביו, סולימאן, שיכנע ושיחד את השאה האיראני להוציא את בנו שלו, של סולימאן עצמו, להורג, בשנת 1562. ביאזיט הוצא להורג יחד עם אישתו וילדיו, מה שהפך את סלים, הג'ינג'י הנוח להשפעה ואף לפי השמועות השיכור, ליורש העצר וליורש אביו באופן רשמי. אישתו, נורבאנו סולטאן, הייתה ממוצא ונציאני, ויש האומרים ממוצא יהודי.

בשנת 1560 מונה סוקולו מהמט פאשא לוזיר הגדול, כלומר ראש ממשלת האימפריה העות'מאנית, והוא כיהן בתפקידו במשך כמעט 20 שנים, בהן ניהל את ענייני האימפריה בפועל.

למרות שסולימאן כבר היה זקן, קרוב לעשור השמיני של חייו, בשנת 1566 הוא התעקש לעמוד בראש מסע צבאי על מנת לכבוש את סיגטוואר שבדרום הונגריה, שוב מול ההבסבורגים ותומכיהם. בעודו באוהל המפקד בדרך לקרב, הכריעה אותו מחלת השיגדון והוא מת ב7 בספטמבר 1566. בכך תמה התקופה המפוארת ביותר בתולדות האימפריה העות'מאנית. את האימפריה ניהל בפועל הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא, שדאג למסע בטוח עבור הנסיך סלים לכיוון איסטנבול, שם הוכתר סלים לסולטאן סלים השני. בסופו של דבר מי שניצח היו היניצ'רים, שתמכו בסלים, בעוד האליטות הישנות באימפריה הוכרעו. השילטון בפועל באימפריה ניתן לווזיר הגדול ולהרמון- שם ישבו אם הסולטאן, ובמקרה של סלים אחותו שתפסה את מקומה היות והורם לא זכתה לראות את בנה עולה לשילטון, וכן נשות הסולטאן. עוד גורם חזק באימפריה עוד משלהי ימי הסולטאן סולימאן היה בנו של הנסיך סלים, מוראד, שעתיד להפוך לאחר אביו לסולטאן מוראד השלישי.

אויביה של האימפריה ניצלו היטב את חולשתו של הסולטאן החדש סלים השני: השיעים הזייידים מרדו בתימן, והשתלטו על עריה המרכזיות, עדן וצנעא. לקח לעות'מאנים שנה עד שהשתלטו מחדש על תימן, בסיוע צבא ממצרים ומסוריה של ימינו, שהיו תחת השליטה העות'מאנית. בשנת 1570 השתלטו העות'מאנים על קפריסין לאחר סיכסוך עם ונציה וגנואה (באותן שנים דון יוסף נשיא, הבכיר היהודי מוונציה, החל לרכוש השפעה חזקה מאוד בחצר הסולטאן, יש אומרים כי אשת הסולטאן נורבאנו הייתה ממשפחתו). לאחר שנה האפיפיור איחד את מדינות אירופה כנגד העות'מאנים והסולטאן סלים השני, והוא הובס בקרב לפאנטו עליו אדבר בפרק הבא.

 

ottoman family

צאצאי סולימאן: המשפחה העות'מאנית כיום

למי שלא יודע, לאחר תבוסת העותמאנים במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 מונה הסולטאן מחמד ה6 שכינויו "ואחד אל-דין", מייחד הדת, לסולטאן. באותה שנה האימפריה נקרעה בין שילטון זר זמני יווני בריטי- תוצאות של כניעת העותמאנים במלחמה, לבין הלאומנים בראשות מוסטפא כמאל, קצין צבא לאומני תורכי שלקח יוזמה והחל להילחם מלחמת עצמאות בשילטון הזר, שהסולטאן שישב באיסטנבול היה חותמת גומי שלו. לאחר גירוש השילטון הזר, ויחד עם זה גירוש מאות אלפי נוצרים בלקניים מתורכיה, נלחם אתאתורכ, שמרכז שלטונו היה באנקרה שבמרכז תורכיה, בכוחות הסולטאניים המתפוררים. בסופו של דבר אתאתורכ ניצח, בנובמבר 1922 בוטלה הסולטאנות וב-29 באוקטובר 1923 הוכרזה הרפובליקה התורכית. הוסכם להשאיר את ראש המשפחה העותמאנית כח'ליף האסלאם, מנהיגם הסמלי של כל המוסלמים בעולם,

עבדל מג'יד השני מהמשפחה העותמאנית לקח את התפקיד. כל זאת נמשך עד לשנת 1924 כשבוטלה הח'ליפות. רוב בני המשפחה העותמאנית גורשו מתורכיה ונפוצו ברחבי אירופה והמזרח התיכון.

המשפחה, שהייתה משופעת בכסף, הצמיחה מתוכה אנשי עסקים רבים, אנשים אריסטוקרטים שבחרו בהשכלה אקדמית וגם אנשים רגילים שישבו בארמונות ונהנו מהכסף העצום שאגרה משפחתם במשך 700 שנים. בני המשפחה העותמאנית לא קיבלו אזרחות תורכית והתיישבו בעיקר בסוריה (אלה שבסוריה כבר לא נמצאים שם כיום…), במצרים (שם הייתה משפחת מלוכה עד 1952, שהם באופן אירוני היו במציאות צאצאי מוחמד עלי, שהיה מושל עותמאני שמרד נגד האימפריה….), בשווייץ, בלונדון ואפילו במנהטן. בני המשפחה העותמאנית, שנקראת משפחת עוסמאנאולו (בני עותמאן) המשיכו בגינונים האריסטוקרטיים שלהם ונישאו לבני ובנות משפחות מלוכה מודחות מאירופה בעיקר. לכן היום תמצאו נסיכים מהמשפחה עם שמות אירופיים לצד שמם המוסלמי.

בשנת 2002 עלה לשילטון בתורכיה רג'פ טייפ ארדואן בראשות מפלגה אסלאמיסטית מודרנית. הוא דגל ודוגל, בעידוד עיקרי של יועצו אהמט דאוות אולו (מתורכית: בן דוד, אך הוא לא יהודי) בהחזרת המורשת העותמאנית לתורכיה והפיכתה למעצמה איזורית ועולמית שוב.
מדיניות זאת נקראת ניאו עותמאניזם, ועליה אכתוב בעתיד בבלוג נפרד.

במסגרת זו, החל משנת 2006 הותר לבני המשפחה העותמאנית לחזור לתורכיה והם קיבלו אזרחות של אותה מדינה. הם גם מקבלים תמיכה ועידוד מהמדינה, וברבים מהאירועים לציון מאורעות היסטוריים או כשנחנך פרויקט חדש באיסטנבול הממשלה תמיד דואגת לנציגים מהמשפחה העותמאנית. שם המשפחה העות'מאנית כיום הוא, כאמור, עות'מאנולו, או עוסמאנולו, שמשמעותו הוא "בן עות'מאן".
כיום ראש המשפחה הוא דונדאר עלי עות'מאן עוסמאנולו, בן 89. ואם הוא היה סולטאן הוא היה נקרא הסולטאן עות'מאן הרביעי. ראש המשפחה העות'מאנית כיום הוא נכד נכדו של הסולטאן האגדי (והאסלאמיסט) עבד אל-חמיד השני, ששלט באימפריה בין 1876-1909, שלכבודו הוקמו מגדלי השעון המפורסמים, כולל זה שביפו.  המשפחה קבעה "שרשרת החלפה" מוסכמת, ורבים מראשי המשפחה המיועדים הם זקנים. עם זאת, הצעירים במשפחה פעילים מאוד בהנצחת וחידוש המורשת העותמאנית. דוגמה לכך הוא אורחן עוסמאנאולו, שהיה חבר בפייסבוק הישן שלי. אורחן, בן כ-40, הוא הקולני ביותר במשפחה ואף שוקל להתמודד לפרלמנט התורכי בבחירות הקרובות. עם זאת, לא נראה שארדואן רוצה לתת לבני המשפחה העותמאנית עצמה לשלוט שוב, אלא יותר לו ולבניו….כאימפריה ארדואנית שתחליף את זאת העותמאנית.
עם זאת, אני מבטיח בהמשך להביא עוד ועוד סיפורים ותמונות על צאצאיהם של ביאזיד מציל היהודים, מהמת הכובש, סלים האכזר וסולימאן והורם בהמשך.

בקישורים הבאים: הקישור הראשון: אורחן עוסמאנולו. הקישור השני: תמונה של אחמט דאווטאולו, ראש הממשלה ושר החוץ התורכי לשעבר, עם בני המשפחה העותמאנית בשגרירות בלונדון. http://www.turkishnews.com/en/content/2011/06/16/ottoman-dynasty-member-eyes-turkish-parliament-seat/

http://www.todayszaman.com/news-309130-davutoglu-meets-with-members-of-osmanoglu-family-in-london.html

סולימאן פרק ב

העות'מאנים פרק 8: ימי הסולטאן סולימאן, חלק ב' (ספוילר)

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio
התמונה נלקחה מתוך הסידרה "המאה המפוארת-הסולטאן" והיא שייכת לסידרת הטלוויזיה בשם זה

המצור העות'מאני הכושל על וינה גרם לזעזוע בקרב מעצמות אירופה, והן ניסו להתגייס שוב על מנת להדוף את העות'מאנים. מנגד, הסולטאן סולימאן המפואר סבר כי זה לא הזמן להסתבכויות צבאיות נוספות מול ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה. רצונו היה להתעסק בעניינים פנימיים ובעיקר לקדם את הפרויקט הכי חשוב שלו: קביעת קובץ החוקים האזרחי של האימפריה העות'מאנית, מה שנתן לו את הכינוי "סולימאן המחוקק" (קאנוני סוליימאן, או סולימאן קאנוני). כמו כן, סולימאן שם לו למטרה להפסיק את הדיכוי האיראני-שיעי של אנשי הדת ויושביה הסוניים של מסופוטמיה, עיראק של היום, שבעבר הייתה מקום מושבה של הח'ליפות (ח'ילאפה, כלומר מרכז האסלאם הסוני) העבאסית ובמאה השש עשרה הפכה למרכז של דיכוי שהפעילו האיראנים הספווים השיעים כנגד חכמי הדת הסוניים והאוכלוסייה. למרות זאת, האיום של המנהיג ההבסבורגי-אוסטרי פרדיננד על יאנוש זאפוליה, שהיה שליט הונגריה ובן חסותם של העות'מאנים, נמשך. לכן, העות'מאנים פתחו במסע צבאי שלישי כנגד האוסטרים ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה עצמה. המסע הסתיים בלא תוצאות ממשיות מצד סולימאן, אך האימפריה האוסטרית-גרמנית ההבסבורגית (שנקראה "האימפריה הרומית הקדושה") נתקלה בבעיות פנימיות: התנועה הפרוטסטנטית בהנהגת מרטין לותר צמחה באותן שנים כנגד הנצרות הקתולית השלטת, מה שגרם לחוסר שקט פנימי ולתסיסה. המצב אילץ את הקיסר האוסטרי קרל החמישי לחתום ביוני 1533 על הסכם שלום עם העות'מאנים. לפי הסכם זה, המלך פרדיננד שהיה כפוף לקיסר הכיר בסולטאן העות'מאני כאב וכריבון בהונגריה, קיבל את הווזיר הגדול (ראש הממשלה) העות'מאני כמקביל לו בדרגה והסכים לשלם מנחה שנתית לסולטאן. ללא כיבוש וללא סיפוח קיבל סולימאן את פרדיננד כוואסאל (בן חסות), ובתמורה זכה להקפאת המצב בחזית ללא דרישות נוספות.

באוקטובר 1533 הצבא העות'מאני פנה מזרחה למסע צבאי כנגד האימפריה האיראנית הספווית על מנת לשחרר את מסופוטמיה משליטה שיעית. הווזיר הגדול אבראהים פאשה, חברו הטוב של סולימאן, עמד בראש הכוח העות'מאני שחדר דרך כורדיסטאן לצפון עיראק ומשם לבגדאד וכבש אותה ולאחר חמש שנים את בצרה. בזאת הוחזרה אדמת הח'ליפות הישנה לשילטון סוני והמימסד הדתי הסוני במה שהיום עיראק שוקם. כעת סולימאן הוכר סופית כשליט של עולם האסלאם כולו. לא רק שיטת גביית המיסים והמינהל העות'מאני חזרה, אלא מפקדי הצבא העות'מאני קיבלו באיזור מעין אחוזות, תימארים, שאת מיסיהן העלו לסולטאן וסיפקו לו בשעת מלחמה פרשים (סיפאהים) שהיו תחת חסותם. לסולטאן הייתה הזדמנות לשעוט לתוך איראן ואזרבייג'אן אך הוא ויתר עליה היות ופחד מתנאי החורף והעדיף להתעסק רק במה שהיום היא עיראק ולהציל אותה מציפורני השיעים. על הדרך כבשו אבראהים פאשה וכוחותיו גם את איזור ארזורום ו-ואן, איזורים ששייכים כיום לתורכיה והיו תחת חסות נסיכויות מקומיות ובהשפעה איראנית. באותו זמן החזית בים התיכון התחילה להתעורר אל מול ההבסבורגים, שהשלום איתם היה מוגבל לאיזור אוסטריה והונגריה בלבד.

היזיר ראיס, ובשמו השני וכינויו המפורסם ח'יר אל-דין ברברוסה, היה מנהיג של פיראטים מוסלמיים שישב באיזור תוניס. הוא התמודד יחד עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית בתוניסיה ובאלג'יריה של ימינו עם דומיננטיות ספרדית בין היתר באמצעות מעשי פשיטה ושוד על ספינות נוצריות, בייחוד ספרדיות, ששוטטו באיזור. ברברוסה, או אדום-הזקן כתירגומו של מונח זה, חיפש כל הזמן עזרה עות'מאנית שתחזק את הצי הפיראטי שלו. בשנת 1516 כבשו העות'מאנים את אלג'יריה,וברברוסה הפך הלכה למעשה לאחראי על האיזור. באותה שנה בנה בקסבה של אלג'יר את מסגד כתשאווה, מסגד שעם הכיבוש הצרפתי הפך לקתדרלה אך לאחר קבלת עצמאות אלג'יריה ב-1962 הפך שוב למסגד, ובאפריל 2018 הסתיים שיפוצו על ידי רשות שיתוף הפעולה והתיאום התורכית Tika.

ובחזרה לשנת 1532. קרל החמישי הקיסר ההבסבורגי שבין היתר שלט בספרד מינה את האדמירל אנדריאה דורייה מגנואה לבנות לו צי בחזית הים התיכון המתגבשת אל מול המוסלמים. אנדריאה דוריה פתח אל מול העות'מאנים חזית ימית בים התיכון, כשבספטמבר 1532 כבש את נמלי לפאנטו וקורון ביוון העות'מאנית. הסולטאן סולימאן קרא לעזרתו את היזיר ראיס ח'יר אל-דין ברברוסה, והעלה אותו לדרגת אדמירל גדול או קאפודאן פאשה, מפקד הצי העות'מאני כולו, תוך שאלג'יריה מסתפחת רשמית לאימפריה העות'מאנית. כעת היה על ברברוסה להקים צי שיביס את אנדריאה דוריה. בזמן שסולימאן נלחם בעיראק של ימינו כנגד האיראנים, כבש הצי של ברברוסה בעונות האביב והקיץ של שנת 1534 את לפאנטו וקורון שביוון ואת תוניס מידי ההבסבורגים. דוריה הגיב בגיוס צי חדש כדי לכבוש שוב את תוניס בשנה שלאחר מכן. בתגובה, כרתה לראשונה האימפריה העות'מאנית ברית עם צרפת כנגד ההבסבורגים. הסכם הקפיטולציות עם צרפת ב-1536 התיר לנתינים וסוחרים צרפתיים להיות פטורים מהחוק העות'מאני בשטחי האימפריה העות'מאנית, נתן לסוחרים צרפתיים חופש תנועה ברחבי האימפריה ולסוחרים עות'מאניים חופש פעולה בשטחי צרפת. להסכם הקפיטולציות הייתה השלכה כבדה ומשמעותית מאוד על עתיד האימפריה, ונטען כי שיטת הקפיטולציות הובילו בסופו של דבר להתפוררות האימפריה העות'מאנית כולה לאחר כמה מאות שנים. בתמורה קיבלה האימפריה העות'מאנית ברית צבאית עם צרפת כנגד ההבסבורגים, אך מעשה זה והמעשים הבאים מהווים רמז לזריעת זרעי התפוררות האימפריה העות'מאנית, דווקא בימי השיא שלה.

בינתיים, הסולטאן סולימאן, שהיה אדם חשדן מאוד וכל הזמן חשש שחותרים נגדו בסביבתו על מנת להפילו, התפנה לטפל בבעיות בביתו. עימות פרץ בין "המגויסים החדשים", או בשם אחר "מגוייסי הדוושרימה" (Devşirme) שהיו בעברם נערים נוצריים, גויסו בכפייה לצבא העות'מאני ואוסלמו כדי לשרת בו והתקדמו במערכת המינהלית- בהנהגת הווזיר הגדול אבראהים פאשה, לבין אשת הסולטאן, הורם, שבנתה הרמון משלה ושאפה לשלוט בפועל במינהלה העות'מאנית כדי שבסופו של דבר אחד מבניה- הנסיכים מהמט, ג'יהאנגיר (למרות נכותו), סלים או ביאזיד יירש את הסולטאן ובכך היא תהפוך לאימו החזקה של הסולטאן (ואלידה סולטאן) בעתיד. הורם הסיתה את הסולטאן סולימאן כנגד אבראהים, והאשימה את הווזיר הגדול בכך שקיבל שוחד מהאיראנים הספווים כדי שיסית את המסע הצבאי העות'מאני מבגדאד לאיראן ואזרבייג'אן על מנת שהעות'מאנים יובסו שם, ובכך שעם היותו גם מפקד הצבא העות'מאני כולו הוא הפך לעצמאי מדי ומאיים על הסולטאן. אבראהים, מצידו, פעל להחליש את הורם סולטאן ותמך יחד עם אשת הסולטאן הראשונה, גולבאהאר (או מאהידווראן) על מנת שיורש העצר ובנו בכורו של סולימאן, הנסיך מוסטפא, יתמנה לסולטאן אחריו מה שעלול לגרום לבסוף לרצח הורם ובניה בידי מוסטפא ואבראהים, לפי המסורת. הורם כרתה ברית גם עם אחד מאויביו העיקריים של אבראהים, איסקנדר צ'לבי, והסולטאן לבסוף השתכנע- באמצע מרץ 1536 נתפס אבראהים, נקשר ונחנק ורכושו הוחרם. בזאת הורם סולטאן ניצחה, וגם החל עידן "סולטאנות הנשים", כשהאימפריה נוהלה למעשה מההרמון ומי ששלט בה בפועל היו נשות הסולטאן או אמו. בהמשך תסיט הורם את סולימאן נגד הנסיך מוסטפא יורש העצר שלא היה בנה, וגם הוא יוצא להורג בשנת 1533, מה שישאיר את המאבק על הסולטאנות בידי בניה. בסופו של דבר בנה של הורם, סלים, שהיה החלש פוליטית ומנהלתית הצליח כמו אמו להסית את סולימאן כנגד אחיו ביאזיד- ביאזיד הומת וסלים הפך לסולטאן סלים השני בשנת 1566. הורם לא זכתה להכתרת בנה סלים לסולטאן, היות והיא עצמה נפטרה שמונה שנים לאחר מות סולימאן.

אחד ההישגים הכבירים ביותר של סולימאן היו 9וצאת ספר החוקים המוסדר הראשון של האימפריה העות'מאנית, שמסדיר את חוקי האימפריה האזרחיים מעבר להלכה המסלמית, השריעה. הספר נקרא קאנון-נאמה (Kanun-Name). כמו כן, בימי סולימאן הגיעה האימפריה לשיא גודלה ותפארתה. עוד בימי סולימאן נזרעו זרעי שקיעתה, שהייתה הדרגתית ורצופה עליות ומורדות- לא שקיעה רצופה. האימפריה קרסה סופית בימי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) כשהעות'מאנים היו בברית יחד עם אויבותיה המושבעות לשעבר אוסטריה וגרמניה, ובוטלה רשמית בין השנים 1922-1923, עת בוטלה הסולטאנות וכוננה במקום האימפריה העות'מאנית הרפובליקה התורכית המודרנית. בחודש מרץ 1924 בוטלה גם הח'ליפות המוסלמית שהייתה נתונה בידי בן המשפחה העות'מאנית.

 

הצד האירופי – אנדריאה דוריה, הסולטאן ועוד אזהרות על ספוילרים…

שבוע טוב,

ראשית, הייתי רוצה להמליץ על ספר וסרט לקריאה ולצפייה. ברוח ימים אלה, של שיבת הסידרה "הסולטאן" למסכים ושל 100 וקצת שנים למלחמת העולם הראשונה, ברוח הסרט "1917" שעלה לVOD. כל אלה בענייני צבא.

הספר שהייתי ממליץ לקרוא הוא של אריך מריה רמרק, "במערב אין כל חדש", שבו מסופר על קורותיו של חייל גרמני בחזית במלחמת העולם הראשונה, המלחמה שחיסלה את הסדר האימפריאלי הישן כולל את האימפריה העותמאנית. זה ספר מפורסם מאוד ואפילו לא כל כך קשה לקריאה כמו שנדמה.

הסרט שהייתי ממליץ עליו הוא סרט ישראלי, "אפס ביחסי אנוש", שהוא בעצם הגירסה הנשית ל"גבעת חלפון אינה עונה" והגירסה הצבאית לסרט "סיפורי תל אביב" משנת 1992. הסרט מספר בשלושה חלקים על קורותיהן של שלוש חיילות שלישות בבסיס סגור, מאוד משעשע ומצחיק ויש לזה זווית אישית- אני בעצמי בצבא שירתתי עד לפני יותר מעשר שנים הן במסלול קרבי ולאחר נשירתי מהמסלול מסיבות רפואיות, שירתתי בשלישות היחידה
בכל התפקידים האפשריים שניתן היה למלא בשלישות. חיל השלישות, שעוסק בפרט ובכוח אדם בצבא, הוא לא רק חיל של ניירות ואקדחי סיכות, מדובר בחיל עם חשיבות רבה מאוד לניהול הצבא. והסרט הוא הברקה גאונית וכאיש שלישות לשעבר אני מאשר את האותנטיות שלו בגדול.

ועכשיו לעניינינו. אני רוצה לספר בכמה מילים על יריבו הגדול של ח'יר אל דין ברברוסה מיודענו, מהצד האירופי-נוצרי של המפה, האדמירל בן הרפובליקה של גנואה אנדריאה דוריה.
ספינות ואוניות רבות נקראו על שמו של דוריה, שחי עד גיל מופלג של 94 שנים- מ-1466 עד 1560. הוא אף הושווה, ברוח ימי הרנסנס שחי בהם, לאל הים המיתולוגי, נפטון.

דוריה נולד כבר עם כפית של כסף בפה: הוא השתייך למשפחת האצולה הגנואזית דוריה- בלטינית- "דה אוריה"-"של זהב", בעיר אונגליה שהייתה שייכת לרפובליקה הגנואזית. הוא שירת כחייל שכיר חרב בחילות הים, בתחילה בצי הצרפתי (כשגנואה הייתה כפופה לצרפת) תחת המלך פרנסואה הראשון, כשעיקר לחימתו היא נגד התורכים, הפיראטים הברברים וכן נגד יריבו של מלך צרפת, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומלך ספרד, קרל החמישי. בשנת 1528, עקב טענות לאי תשלום
משכורת הולמת מצד פרנסואה, עבר לשרת את קרל החמישי, ומאז הם הפכו לצמד חמד שדרכיהם לא מיהרו להיפרד. תחת פיקודו של קרל, דוריה ייסד מחדש את הרפובליקה של גנואה אך סירב להיות שליטה הרשמי. במקום זה הוא לקח תואר שהיה מקובל באימפריה הרומית,
תואר של דמות ציבורית בכירה ורבת חשיבות (דומה לשמעון פרס של ימינו ממש- לאחר הנשיאות), שנקרא "צנזור"- ללא קשר למושג צנזורה
של ימינו.
עיקר פעילותו הייתה בים התיכון נגד האימפריה העותמאנית, ובכך הוא ניהל מסעות מלחמה ימיים מוצלחים כנגד האימפריה. הוא כבש את
המחוזות קורוני ופטראס היווניים מידי העותמאנים, וכן ב-1535 את תוניס.
בשנת 1538 האפיפיור פאולוס השלישי הצליח ליצור איחוד של ציים קתוליים שנקרא "הליגה הקדושה" כנגד האימפריה העותמאנית, אך
הובס על ידי היזיר ח'יר אל-דין ברברוסה יריבו ממש בקושי בקרב
פרווזה שביוון. לאחר שלוש שנים התלווה לקרל החמישי בניסיון כושל לכבוש את אלג'יריה. כישלונותיו נתנו לצי העותמאני שליטה בים התיכון עד קרב לפאנטו בשנת 1571, כשכבר דוריה לא היה בין החיים, שנוהל על ידי הסולטאן סלים השני- שבו הובסו העותמאנים במה שמסמל לדעת רבים את קץ המאה המפוארת.

בימי זיקנתו, דוריה עסק בעיקר במאבקים פנימיים בין משפחות אצולה ובהשגת כסף וכוח נוסף למשפחתו, כשאחיינו מעודד אותו לעשות כך. בגיל 84 חבר שוב לקרל החמישי, בקרב פונזה מול העותמאנים, אך הובס על ידי הצי של טורגוט ראיס. בשנת 1555 חזר סופית לגנואה ונתן את הפיקוד על הצי שלו לצאצא של אחיינו, ג'יובאני אנדריאה דוריה, שיצא
הרבה יותר כושל ממנו…
למרות שמצויינים כשלונות רבים, דוריה נחשב לאדמירל מצליח, בין היתר בשל עורמתו הפוליטית בה ניצל את היריבות בין פרנסואה הראשון לבין קרל החמישי, וכן בשל המלחמה השערה שניהל מול הפיראטים הברבריים בים התיכון. דוריה הצליח להקשות על ברברוסה את הקריירה הימית, וזה מספיק כדי להפוך אותו לגדול ומפורסם.

suleiman1

העות'מאנים פרק 7- ימי הסולטאן סולימאן-א' (ספוילר)

לעתים, את המלכים, הסולאטנים, הקיסרים, הנשיאים, ראשי הממשלה והשליטים זוכרים בעיקר בשל נשותיהם.
במקרה של הסולטאן סולימאן המפואר (ששלט 46 שנים באימפריה העות'מאנית, בין 1520 ל1566), פגישתו עם שפחתו, אלכסנדרה ליסובסקאיה מאוקראינה, שהפכה מאוחר יותר לאישתו (נישואין בין סולטאן לשפחה, בפעם הראשונה בתולדות האימפריה העות'מאנית) לא רק שינתה את חייו של סולימאן, והייתה אחד הגורמים שעזרו להפוך אותו לסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפואר ביותר בהיסטוריה ולאחד השליטים המוסלמיים הגדולים אי פעם, אלא גם, יש הטוענים, שינתה את ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית. אלכסנדרה, שנודעה גם כרוקסלאנה ושמה המוסלמי היה הורם (בעברית: עליזה) סולטאן, הייתה גם החברה כי טובה והיועצת הכי קרובה של הסולטאן, והיא גרמה לו להוציא להורג את חברו הטוב מילדות ויועצו הקרוב ביותר עד להתחזקותה, הווזיר הגדול איבראהים פאשה מפארגה, וכן את בנו הבכור והמוצלח ביותר, שהיה בנה של אישה אחרת, מאהידווראן סולטאן. ההוצאות להורג גרמו נזק אסטרטגי לשנים רבות לאימפריה העות'מאנית: סולימאן בחר למנות את אחד מילדיו עם הורם להיות הסולטאן שלאחריו, ומי שנבחר לבסוף, לאחר שבן אחר מוצלח יותר שלו ושל הורם, הנסיך ביאזיד, הוצא להורג בין היתר בפקודת הסולטאן, היה הנסיך סלים. הנסיך סלים הבעייתי הפך לסולטאן סלים השני, והוא לא היה מוצלח בלשון המעטה, עד כדי כך שקרב לפאנטו בתקופת הסולטאן סלים השני בשנת 1571, בין הצי העות'מאני לבין הצי של המדינות הנוצריות הקתוליות שנקראו "הליגה הקדושה", קרב שבו העות'מאנים נחלו תבוסה גדולה ומהדהדת ראשונה לאחר שורה של הישגים וניצחונות בימי סולימאן, מסמל את ראשית שקיעתה הרצופה, העקלקלה והמתמשכת (שהיו בה גם עליות רבות- אסור לשכוח!), שקיעה שנמשכה במשך 350 שנים עד לקריסתה הסופית של האימפריה והחלפתה בתורכיה המודרנית. לכן, ובשונה מעט ממה שאמרתי בעבר, אני אסיים את סידרת 8 הפוסטים על העות'מאנים בפוסט הזה על ימי סולימאן, שנחלק לשני חלקים. ואני מקווה ומתכוון להרחיב על נושא ההיסטוריה של העות'מאנים בעתיד ובמסגרת רחבה יותר.
המסקנה לגבי סולימאן היא אמביוולנטית: מצד אחד, בימיו הגיעה האימפריה העות'מאנית לשיאה, אך מצד שני עוד באחרית ימיו, עת קיבל החלטות לא טובות בין היתר בהשפעתה של הורם סולטאן, החלה שקיעתה האיטית ורצופת העליות והירידות של האימפריה העות'מאנית, שקיעתה של הזריחה.

וכעת לסיפור ההיסטורי על ימיו של הסולטאן סולימאן, שחי 71 שנים, והקדיש את רוב חייו לסדרות של מסעות כיבוש צבאיים, חלקם יזומים וחלקם לא יזומים, כחלק מהגשמת מטרתו של אביו, הסולטאן סלים הראשון, להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמת על עולמית. רוב מסעות הכיבוש שלו התרכזו באירופה, כשבתחילת שילטונו, בשנת 1520, הוא החל להתעמת עם ההונגרים וכבש את בלגראד, המעוז הסרבי הגדול האחרון, מה שפתח את הדרך לעימות הגדול עם אוסטריה ושליטיה מבית הבסבורג. בניגוד למצביאים אחרים לפניו ובייחוד לאחריו, סולימאן השתדל מאוד להימנע מלעשות טעויות אסטרטגיות צבאיות: האסטרטגיה שלו הייתה להימנע מלהילחם בחורף, ולהימנע מלפתוח יותר מחזית צבאית אחת בלחימתו באויביו. הוא דאג לשמור על התחלת לחימה וריכוז עיקרה באביב ובקיץ ועל לחימה בחזית אחת בלבד.

חזית ראשונה וחשובה מאוד בשנת 1522 היה האי רודוס, אי יווני בשליטת מסדר האבירים ההוספיטאלרים והגראנד מאסטר שעמד בראשם. רודוס נמצא לא רחוק מהעיר איזמיר, ולכן פיראטים התנכלו לאוניות וספינות עות'מאנית שהתקרבו לחופים העות'מאניים הסמוכים, ושדדו אותן גם מבחינת רכוש וגם מבחינת בני אדם. בעזרת סוכנים יהודיים ומוסלמיים, בעיקר נשים, שנפלו בשבי אבירי רודוס, הצליחו כוחות העות'מאניים להבקיע לתוך האי ולהכניע אותו ב20 בדצמבר 1522. תושבי האי קיבלו מהעות'מאנים חופש דתי, ואילו האבירים הועברו באוניות מטעם האפיפיור לאי מלטה.
בין השנים 1523-1524 מצרים העות'מאנית מרדה כנגד האימפריה העות'מאנית, והכריזה למעשה עצמאות, דבר שיהווה תקדים היסטורי ורמז לעתיד. מושל בשם ארנאווט אהמט פאשא, ממוצא אלבני, ניצל את מסעות המלחמה של סולימאן ומרד כנגדו. בעזרת הממלוכים (שהפכו לאחר תבוסתם למשרתי השילטון העות'מאני במצרים), ששאפו לחזור לשלוט במדינה, הוא הכריז על עצמו כשליט מצרים והחל לגבות מסים עבור עצמו ולא להעבירם לאיסטנבול. הוא התנער מסמכות הסולטאן והשית שילטון רודני על כל מצרים. הרמז לעתיד הוא ששלוש מאות שנים לאחר מכן, ימרוד באימפריה העות'מאנית מושל מצרים אחר ממוצא אלבני, מהמט עלי פאשא, ויקצור יותר הצלחות מארנטווט (Arnavut- שמה התורכי של אלבניה) אהמט. בסופו של דבר, לאורך ההיסטוריה, שני המושלים המורדים הובסו, בנסיבות שונות. לגבי ארנאווט אהמט, הוא והממלוכים הובסו על ידי צבא עות'מאני שנשלח בראשותו של הווזיר הגדול אבראהים פאשא, שהפך בעצמו זמנית למושל מצרים ותלה את ארנאווט המובס בשערי קהיר. אבראהים הקים מערכת שילטונית מסובכת של איזונים ובלמים במצרים על מנת למנוע מרידות עתידיות ולהפוך את האוכלוסייה לנאמנה לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לאחר שטבח באכזריות בממלוכים ובשבטים הבדווים במדינה. הוא הקים את המערכת הכלכלית מחדש לאחר שהחריב אותה בזמן המלחמה, כך שחלק גדול מהתושבים ייצא נשכר מכך. הוא דאג לרפורמה אגרארית (חקלאית) כך שחלק מהמיסים יועברו לאיסטנבול, וחלק מהכסף יישמר בידי האיכרים לעצמם. האיכרים עצמם הם שיעלו את המיסים למושל ולאיסטנבול, וכן אף מושל ברחבי האימפריה העות'מאנית לא הורשה לכהן יותר משנתיים בתפקידו. עוד דבר שאבראהים דאג לו הוא להכניס מצרים לאליטה העות'מאנית מצד אחד, ומצד שני לדאוג שאנשים מצרים בתוך האליטה העות'מאנית לא ישרתו במצרים, אלא מחוצה לה. הוא למעשה פיזר את האליטה המצרית ברחבי האימפריה. הרפורמות המינהליות שהנהיג אבראהים במצרים הפכו עם הזמן לנהוגות ולמחייבות בכל האימפריה כולה. לאחר המרידות במצרים, פרצו מרידות פנימיות נוספות נגד סולימאן, שדוכאו באיזור שכיום ידוע כסוריה (בחלב ובדמשק).

עלייתו של אבראהים פאשא, שהיה יווני ממוצאו בפארגה שהשתייכה לרפובליקה של ונציה במקור, מעבד בארמון הסולטאן סלים הראשון לתפקיד שומר חדריו של הסולטאן, ועלייתו של מעמד הרמון הנשים של הסולטאן לאחר תחילת מערכת יחסיו עם הורם והפיכתה לשפחה המועדפת, סימלה את ניצחון האליטות החדשות, אליטות העבדים והשפחות לשעבר, על האריסטוקרטיה התורכית שהיוותה את האליטות הישנות שאותן ייצג הווזיר הגדול לפני אבראהים, פירי מהמט פאשא. הניצחון ניתן לשיטת הדוושירמה, שיטת גיוס הנערים הנוצריים, אסלומם וחינוכם על מנת להיות יניצ'רים (חיל הרגלים העות'מאני) ולהיות עבדי הארמון, או "עבדי השער". בכך, עוד בימי סולימאן, החלה תקופת "סולטאנות הנשים ועבדי השער", כשמי ששלט בפועל באימפריה היו נשות ואימהות הסולטאן שבהרמונו, ויחד איתן וביתר שאת לאחר מכן הווזירים הגדולים והמושלים המקומיים, בעוד רוב הסולטאנים שעלו לשילטון לאחר סולימאן, שנחלש בערוב ימיו, היו סולטאנים חלשים, שנחשבו "חותמת גומי" של ההרמון ושל מה שיוודע שנים לאחר מכן בשם "השער העליון", הלא הוא הממשלה העות'מאנית והווזיר הגדול, שהיה למעשה ראש הממשלה. אבראהים פאשא עלה לשילטון בשנת 1523 וכיהן 13 שנים בתפקיד הווזיר הגדול, עד להוצאתו להורג. הורם סולטאן, פולנייה במוצאה שנחטפה בגיל 15 בידי טאטארים מקרים שפלשו לאוקראינה מולדתה והובאה להרמון הסולטאן ב1520 בעת היותה בת 19, עם תחילת שילטונו של סולימאן ומפגשה עמו, הפכה בהדרגה לחאסקי סולטאן (השיפחה המועדפת על הסולטאן, ולאחר מכן אישתו) עד להשלמת הפיכתה לבכירה בהרמון בשנת 1533. לגבי אבראהים פאשא אף נטען במקורות היסטוריים שונים, כי הוא נישא לאחותו של הסולטאן סולימאן האטיג'ה (חדיג'ה) סולטאן, מה שהעלה עוד יותר את מעמדו. בשנים האחרונות צצו מקורות היסטוריים אחרים שמטילים ספק בדבר נישואיו של אבראהים להאטיג'ה, אבל אין ספק כי הוא היה האדם החזק ביותר באימפריה אחרי סולימאן ויש כאלה שטוענים אף במקביל לסולימאן. בכך הושלמה "המהפיכה השקטה" של עבדי ושפחות האליטות האימפריאליות, שתפסו חלק ממקומן של האליטות הישנות ואף החלו לשלוט בפועל, בהדרגה, באימפריה, לצד גדולתו הצבאית של סולימאן. המסקנה היא שללא אבראהים והורם העבדים, סולימאן לא היה נחשב לסולטאן גדול.
תקופה חדשה החלה באימפריה.

באירופה, סימן סולימאן את מטרתו העיקרית: הונגריה. הונגריה הפכה מממלכה עצמאית לוואסאלית של העות'מאנים, עד לכיבושה הכמעט מלא וסיפוחה הישיר לאימפריה בידי סולימאן. באוגוסט 1520, בראשית ימי שילטונו של סולימאן, נכבש המעוז הסרבי הגדול האחרון שהתנגד לאימפריה העות'מאנית, העיר בלגראד, שכונתה בידי התורכים "בית הג'יהאד- דאר א(ו)ל ג'יהאד". בכך סולימאן פתח חזית מול האימפריה האוסטרית, שנשלטה בידי בית הבסבורג. בכך העות'מאנים השתלטו למעשה, כמעט על כל איזור הבלקן. חשוב לציין, כי בהונגריה התרחש עימות פנימי בין בתי מלכי הונגריה, שבימי סולימאן היה בהנהגת לאיוש השני ולאחר מכן יאנוש זאפוליה, שנהנה מתמיכת רוב האליטות ההונגריות, לבין הקיסרים האוסטרים מבית הפסבורג, שנהנו מתמיכת האיכרים, מיעוט האליטה ההונגרית והשכבות הנמוכות יותר בחברה ההונגרית, בהנהגת הקיסר קרל החמישי והנסיך פרדיננד (שיהפך לאחר מכן לקיסר פרדיננד הראשון), וסולימאן ידע לנצל זאת היטב. בשנת 1526 מחצו העות'מאנים את ההונגרים בקרב מוהאק, כשב29 באוגוסט 1526 נפלה בודה ולאחר מכן נפלה פשט (שני החלקים הללו ירכיבו בעתיד את בירת הונגריה, בודפשט). המלך לאיוש נהרג במלחמה, כשהטוען לכתר, המצביא ונסיך טרנסילבניה, יאנוש זאפוליה, כורת לבסוף ברית עם סולימאן, שמספח מצידו את הונגריה לאימפריה ומשאיר את זאפוליה כמלך הונגריה החדש מטעמו. זאפוליה, מצדו ובעידודו של סולימאן, ממשיך להציג להבסבורגים.

יותר משהיה סולימאן מצביא צבאי מצוין, הוא היה גם מדינאי, ואבראהים פאשא עזר לו בכך. הוא כרת ברית עם הצרפתים בראשות המלך פרנק (פרנסיס) הראשון, בנוסף לבריתו עם זפוליה, כנגד ההבסבורגים. רוב החיילים העות'מאנים נסוגו מהונגריה, והשאירו כוח קטן על מנת לעזור לזאפוליה ולערוך פשיטות לתוך השטח האוסטרי.

בזמן שסולימאן נלחם בהונגריה, החלה תסיסה בת שנתיים, בין השנים 1526-1528 של שרידי הנסיכויות התורכמניות במזרח אנטוליה (תת היבשת שעליה שוכנת רובה הגדול של תורכיה כיום). באיזור אלביסטאן והעיר מאראש פרצו מרידות נוספות ועיקריות של תנועת הג'לאלי (שנקראת על שם מטיף עאלווי בשם ג'לאל), שהוסתה בעיקר על ידי הפרסים והשאה אסמעאעיל ובנו טאהמאספ. מנהיג המורדים קאלנדאר צ'לבי, מנהיג מסדר סופי (Sufi) מיסטי תורכמני, שעמד בראש המרידות, והכריז על מערכת גביית מיסים משלו, הובס על ידי כוח שהורכב בראשות אבראהים פאשא הווזיר הגדול והמצביא האחראי לדיכוי מרידות פנימיות. לאחר דיכוי המרידות במזרח, צצו צרות נוספות במערב.

עם זאת, בית הבסבורג מיאן לוותר על הונגריה, והנסיך ההבסבורגי (והקיסר לעתיד) פרדיננד פלש שוב למדינה וניצח את זאפוליה בקרב טוקאי בספטמבר 1527. לאחר מכן, בפרסבורג (שהפכה בעתיד הרחוק לבירת סלובאקיה בראטיסלאבה), הכריז על עצמו פרדיננד כמלך הונגריה. בודה נפלה בידי בית הבסבורג, וסולימאן נזעק שוב לפלוש להונגריה. בשלישי בספטמבר 1529 נכבשה שוב בודה, והעות'מאנים, שניצלו את העובדה שההבסבורגים עסוקים בלחימה כנגד הצרפתים, התקדמו עד לשערי הבירה האוסטרית, וינה. המצור העות'מאני הראשון על וינה, שנמשך בין 27 בספטמבר לסוף אוקטובר 1529), החל.

מה שכתבתי מבוסס על הספר באנגלית: "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית חלק א'", מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

האימפריה העותמאנית-העידן הקלאסי- לוח זמנים (כרונולוגיה)

בין השנים 1260-1310: התבססות נסיכויות תורכמניות במערב אנטוליה.

בשנת 1326: העותמאנים כובשים את בורסה, הופכת לבירתם.

בשנת 1327: מוטבע האקצ'ה, מטבע הכסף העותמאני הראשון.

בשנת 1331: העותמאנים כובשים את ניקיאה, הלא היא איזניק.

בשנת 1337: העותמאנים כובשים את ניקומדיה, הלא היא איזמיט.

בשנת 1354: העותמאנים כובשים את אנגורה, הלא היא אנקרה, ואת
גליפולי.

בשנת 1361:העותמאנים כובשים את אדריאנופול, הלא היא אדירנה.

בין השנים 1363-1365: העותמאנים כובשים את דרום בולגריה
ואת תראקיה.

בשנת 1371: העותמאנים מביסים את הסרבים בצ'רמאנון.

בשנת 1385: העותמאנים כובשים את העיר סופיה.

בשנת 1387: העותמאנים כובשים את תסאלוניקי, הלא היא סאלוניקי.

בשנת 1388: קואליציה של סרבים, בוסנים ובולגרים מביסים את
העותמאנים בפלושניק.

בשנת 1389: העותמאנים מאבדים את הסולטאן מוראד הראשון,
שנהרג בקרב קוסובו.

בין השנים 1389 ל1342: העותמאנים מביסים שאר נסיכויות
תורכמניות במערב אנטוליה.

בשנת 1394: העותמאנים כובשים את תסאליה.

בשנת 1396: הסולטאן ביאזיד הראשון מביס צבא של צלבנים
בניקופוליס.

בשנת 1397: ביאזיד הראשון מספח את נסיכות קאראמאן, נסיכות
תורכית שהייתה יריבתה של הנסיכות העותמאנית.

בשנת 1398: העותמאנים מביסים את נסיכות וידין וכובשים אותה.

בשנת 1399: העותמאנים כובשים את מאלאטיה ואליבסטאן שנמצאות
בעמק נהר הפרת, מידי הממלוכים.

בשנת 1402: השליט המונגולי תימור לנכ מביס את ביאזיד הראשון בקרב
אנקרה, לוקח אותו בשבי, כולא אותו ולפי השמועות הופכו
לשרפרף חי עבור רגליו.

בין השנים 1402 ל1413: ואקום שלטוני, בניו של ביאזיד נלחמים על
השילטון. מלחמת שאהזאדה בשאהזאדה.

בשנת 1413: מהמט הראשון מנצח את אחיו, מאחד את האימפריה תחת
שילטונו.

בין השנים 1413-1416: מרד השייח' הסופי בדרדין נגד העותמאנים.

בין השנים 1423-1430: מלחמת העותמאנים בוונציאנים.

בשנת 1430: לאחר שהעותמאנים מאבדים את סלוניקי במלחמות,
העיר נופלת שוב לידי העותמאנים.

בשנת 1437: הנסיכות התורכמנית חאמידילי נופלת לידי העותמאנים.

בין השנים 1441-1442: יאנוש הוניאדי, הגיבור ההונגרי, מביס את
העותמאנים בטרנסילבניה.

בין השנים 1443-1468: המרד בצפון אלבניה של ג'ורג' קסטריוטי, הידוע
בשמו השני איסכנדר ביי.

בשנת 1444: העותמאנים מביסים צבא צלבני בווארנה.

בשנת 1453: הסולטאן מהמט השני, הכובש, כובש את קוסטנטינופול,
הלא היא איסטנבול.

בשנת 1459: מהמט הכובש מורה לבנות את ארמון טופקאפי, שעתיד
להפוך לארמונו של סולימאן באיסטנבול.

בין השנים 1460-1461: מהמט הכובש נותן הוראה לבנות את השוק
הסגור, המכוסה, באיסטנבול, הלא הוא
הקאפאלי צ'ארשי.

בשנת 1460: העותמאנים כובשים את מוריאה.

בשנת 1463: העותמאנים כובשים את בוסניה.

בין השנים 1469- 1474: העותמאנים מביאים לשקט באיזורי נסיכות
קאראמאן התורכמנית.

בשנת 1473: הסולטאן מהמט השני הכובש מביס את אוזון חסן, הלא
הוא חסן הארוך, מנהיג הנסיכות התורכית המורדת והיריבה
אק קויונלו.

בשנת 1478: הטאטארים של קרים מקבלים את הפטרונות העותמאנית.

בשנת 1480: הרצגובינה, הסמוכה לבוסניה, נופלת בידי העותמאנים.

בשנת 1481: מותו של מהמט השני. מלחמת ירושה בין הנסיך ביאזיד
לנסיך ג'ם.

בין השנים 1481-1483: מלחמות ירושה בין ביאזיד לג'ם, שאהזאדה
ביאזיד מנצח והופך לסולטאן ביאזיד השני.

בשנת 1484: ביאזיד השני פולש למולדביה, כובש את קיליה ואקרמן.

בין השנים 1484-1491: מלחמת העותמאנים בממלוכים.

בשנת 1496: העותמאנים פולשים למונטנגרו.

בין השנים 1497-1499: מלחמת העותמאנים כנגד פולין.

בשנת 1501: השאה אסמאעיל התורכמני במוצאו, מכתיר עצמו לשאה
של פרס ומייסד את השושלת הספווית האיראנית.

בשנת 1504: השאה אסמאעיל כובש את בגדאד.

בשנת 1512: הסולטאן סלים הראשון הקשוח מכריח את אביו לוותר על
כיסאו לטובתו. סלים היה אביו של סולימאן, מכאן באה
החשדנות של סולימאן כלפי בניו.

בשנת 1514: קרב צ'לדיראן- סלים מביס את השאה אסמאעיל וקובע
את הגבול התורכי-האיראני עד היום.

בשנת 1516: מזרח אנטוליה (כשאומרים אנטליה הכוונה לתת היבשת
האנטולית, לא לעיר אנטליה בתורכיה) נכבש על ידי סלים.

בין השנים 1516-1517: סלים הראשון מביס את הממלוכים, כובש את
מצרים ואת מרחב סוריה הגדולה, שכולל את
ארץ ישראל. כובש את מכה ומדינה ובכך הופך
רשמית לח'ליף האומה האסלאמית.

השנים 1520-1566: ימי שלטונו של הסולטאן סולימאן המפואר.

בשנת 1521: העותמאנים כובשים את בלגראד.

בשנת 1522: העותמאנים כובשים את רודוס.

בשנת 1526: ההונגרים מובסים על ידי סולימאן בקרב מוהאק.

בשנת 1529: בודה, חלק מבודפשט, נופלת בידי העותמאנים.
המצור הראשון על וינה החל.

בין השנים 1534-1555: מלחמה כנגד האימפריה הספווית הפרסית,
מסתיימת בברית אמאסיה עם איראן.

בשנת 1556: מתחילה בניית מסגד סולימאניה.

בשנת 1570: תוניס וניקוסיה שבקפריסין נתפסות על ידי הצי העותמאני.

בשנת 1571: קרב לפאנטו, העותמאנים בהנהגת סלים השני מובסים
על ידי מדינות הליגה הקתולית הקדושה, אך מצד שני
כל קפריסין נופלת בידי העותמאנים.

בשנת 1575: מסגד סלימיה המוקדש לסלים השני נבנה באדירנה.

בין השנים 1578-1590: שוב מלחמות כנגד הספאווים האיראנים.

בשנות התשעים של המאה השש עשרה: מרידות הג'לאלי, כלומר
של מושלים מקומיים, ברחבי האימפריה, בעיקר סביב הסוגייה
של תשלום מיסים.

לוח הזמנים הזה, שלא כמו האימפריה, מסתיים עם תום המאה השבע עשרה בינתיים. הזכויות לכתיבה הן של הספר של מהרדאד קיא, "חיי היומיום
באימפריה העותמאנית".