Tag Archives: הסולטאן

הנוסע הוירטואלי: מאיסטנבול למניסה-והוואלידה סולטאן

אנחנו מגיעים לנמל התעופה של איסטנבול, ומשכנים עצמנו במלון שבו הייתי לפני שטסתי לכיוון שנגחאי ומשם לניו זילנד. איזה כיף לחזור לעיר הנהדרת הזאת! עוד יהיו לנו הרבה הזדמנויות לבקר באתרי תיירות בעיר. אנחנו עוצרים מונית ומבקשים מהנהג לקחת אותנו ל"בויוק אוטוגאר", וככה כותבים את זה בתורכית:
Büyük Otogar, כשמדובר, למעשה, בתחנת האוטובוסים המרכזית של איסטנבול, שנראית כמו
טרמינל ענק. יותר גדול מאלה של תל אביב וירושלים יחדיו. השעה 10 בבוקר ואנחנו עולים על האוטובוס שייקח אותנו למניסה, העיר של השאהזאדה, כלומר העיר שבה משל בימי האימפריה העות'מאנית ה"קלאסית", המאות ה-15 וה-16, בדרך כלל ולא תמיד, הנסיך שאמור להיות הסולטאן הבא. הנסיעה אורכת 8 שעות, כשהיא מתחילה מאיסטנבול ופונה מזרחה, לאיזמיט, ומשם לבורסה דרך דרכים גדולות שמסומנות באות "D", כלומר Devlet Yolu- כביש של המדינה. וכך, בשעה 18:10 בערב, אנחנו מגיעים למניסה. שרה ג'יין עייפה. היא אומרת שאין לה כוח לצאת לשום מקום כי מדובר, אחרי הכל, בנסיעה ממש ארוכה. היא גם מתלוננת על כך שהיא לא יכולה לבלות את חג המולד במדינתה (למרות ששם קיץ), וכי תורכיה היא מדינה מוסלמית ששם לא מורגשת אווירה של חג מולד. אני יותר מתלונן על חנוכה, ומזכיר לה איך יומיים קודם הפחדתי אותה בבית המלון כשהדלקתי חנוכייה, והיא חשבה שהחדר עלול לעלות באש….
מה שיפה במניסה הוא שיש בה ים ושיש בה הרים. הרבה הרים. השם היווני המקורי שלה הוא מגנסיה, כשהמחוז מוזכר לעתים בתקופה העות'מאנית תחת השם "סרוהאן". מדוע שם זה?
במאה ה-14 היו בתת היבשת האנטולית נסיכויות תורכיות קטנות, של שבטי האואוז התורכיים שבאו ממרכז אסיה. הם החליפו את האימפריה התורכית הראשונה בהיסטוריה- האימפריה הסלג'וקית, שבסוף המאה ה-11 כבשו מידי הביזנטים היוונים עיר אחר עיר בתת היבשת האנטולית, הלא היא תורכיה של היום. במאה ה-14 האימפריה הסלג'וקית דעכה, ובמקומה קמו נסיכויות קטנות: אחת מהן הייתה סארוהאן, או כמו שניתן לקרוא לה, סארוח'אן. אגב, אחת הנסיכויות שהחליפו את הסלג'וקים הייתה הנסיכות העות'מאנית, שגדלה וגדלה והפכה לאיטה לאימפריה.
טוב, נראה שאני מבלבל את המוח, אבל אני ארחיב בהמשך. העות'מאנים בראשות ביאזיד הראשון הביסו את הסארוהאנים בשנת 1410, ובכך הפכה מניסה לחלק מהאימפריה העות'מאנית המתהווה.

אנחנו מסתכלים עם ירידתנו מהאוטובוס על הרי הסיפילוס, וממהרים לחפש בית מלון. לנהג המונית קוראים ג'מאל, ואני ממהר לפתוח איתו בשיחה לגבי הסולטאן סולימאן והסידרה שנעשתה אודותיו. הוא אומר לי את המשפט הבא: "חבל, פיספסתם בשלושה חודשים. פעם בשנה מצוין פסטיבל מסיר מאג'ונו, שהוא פסטיבל שנקרא על שם ממרח שהציל את עיישה חפסה סולטאן, הלא היא אימו של סולימאן המפואר ואשתו של סלים הקשוח, ממחלה. היות ובזמנו סלים ואישתו שהו במניסה, כי הוא היה יורש העצר, הסולטאן הורה להכין ממרח מיוחד שימרחו אותו על הוואלידה המפורסמת, כדי שירפא אותה. לכן, כל שנה בין ה21 ל24 במרץ, בהוראת הסולטאן, מנהג שנמשך כבר כמעט 500 שנים, מכינים את הממרח הזה, שעשוי מ-41 תבלינים וצמחים טריים, ומחלקים לאנשים. כיום הממרח הזה משמש סגולה להצלחה בהרבה תחומים, ואנחנו, כתורכים מוסלמים, מאמינים בזה". הבנתי מג'מאל שאפילו אירגון התרבות והמדע של האו"ם, אונסק"ו, הכיר בפסטיבל כמורשת תרבותית מיוחדת. מה גם שבמניסה נמצא פסל ענק של דמותה של הוואלידה סולטאן. כן. פסל, למוסלמית.
אני תמה, אמרתי לעיתונאית שיושבת לצידי, אם יש או אין קשר לכך ש-21 במרץ באיראן ובמדינות השכנות לה נופל בדיוק חג הנוהרוז: חג שיוויון היום והלילה שמציין את תחילתו של האביב.
ג'מאל הוסיף גם כי הבת שלו הייתה חלק מ14 הנשים שעירבבו את הממרח בסיר הענק, כשגם אישה שמחופשת לוואלידה המפורסמת השתתפה בעירבוב. ומה, איזה צירוף מקרים, אחיו מנגן בתזמורת העות'מאנית שלבושה בבגדים מאותה תקופה שמנגנת במהלך הפסטיבל. איזה יופי.

אנחנו נוסעים בדרך עם שם היסטורי, דרך מימאר סינאן הראשית במניסה, כשאני שם לב שאין שם הרבה בתי מלון, אבל אם יש, לבתי המלון יש שמות יווניים. אנחנו בוחרים במלון ספילוס ומתכוננים להמשך, לנסוע עוד דרומה לכיוון איזמיר.

שרה ג'יין אומרת לי: "לדעתי מגזימים עם הדמות של אימו של סולימאן. היא לא הייתה מנשות הסולטאנים ששלטו בפועל, כי בעלה, הבן שלה ובייחוד כלתה היו אנשים מאוד חזקים". אני כמובן מסכים איתה, ואומר: "עיישה חפסה זכתה לכבוד רב בייחוד, כי את תפקידה בסידרה גילמה השחקנית האדירה נבאהת צ'הרה, שעליה אכתוב למחרת. אני רק מחכה לזריחה לראות את הנוף הירוק וההררי שהמלון בעל הלבנים האדומות נמצא בתוכו.

סולימאן מוזיאון השעווה

העות'מאנים פרק 6: מביאזיד השני עד ראשית ימי סולימאן המפואר

עם גירוש יהודי ספרד, שהגיע לשיאו בשנת 1492, הוציא הסולטאן ביאזיד השני הזמנה רשמית ל150 אלף היהודים שגורשו מספרד לבוא להתיישב בשטחי האימפריה. הוא אמר בציניות: "פרדיננד מלך ספרד הוא אדם חכם. הוא הופך (בגירוש היהודים) את ארצו לענייה ואת ארצי לעשירה". איסטנבול באותן שנים כללה 70 אלף תושבים, והיא סבלה מהתוצאות של "מגיפת הדבר השחורה" הידועה לשימצה, לכן חיפש ביאזיד ליישב את היהודים גם בעיר בירתו. בנוסף, היהודים התיישבו בהמוניהם גם בעיר סלוניקי, שהפכה ברבות השנים לעיר עם רוב יהודים שהנמל המפורסם שלה לא פעל ביום השבת. היהודים הספרדים התיישבו גם בערי הנמל העשירות באימפריה העות'מאנית: סרייבו, אדירנה וניקופוליס וחלקם הקטן אף הגיע לארץ ישראל והתיישב בערים הקדושות ירושלים וצפת וגם בטבריה. בכך נוצרה המסורת הספרדית-ירושלמית, כשהספרדים היהודים הופכים לאליטה ולרוב של היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. במאה השש עשרה הפכו היהודים לכלכלנים ולבנקאים המובילים באימפריה.

ובחזרה לסולטאן ביאזיד השני. בעוד תנועות דתיות סופיות-מיסטיות מתפשטות בקרב חייליו, חיפש ביאזיד סיבה למלחמה, שתסב את תשומת הלב מפוטנציאל של מלחמה נגדו. הוא בחר ברפובליקת וונציה הגדולה והמתעצמת, שהוסתה באותן שנים על ידי האפיפיור. בשנת 1497, לאחר שמונטנגרו נפלה בידי העות'מאנים, נתפסה ספינת וונציאנית שנשאה עולי רגל נוצרים לארץ ישראל בידי העות'מאנים. ונציה הגיבה בבניין הצי שלה, וגם ביאזיד הגיב מנגד, ומינה את כמאל ראיס למפקד העליון של הצי העות'מאני. הצי העות'מאני החל לשפוט על נמלים ונציאנים, והמתיחות בין העות'מאנים לוונציאנים נמשכה לתוך ראשית המאה ה-16. איזור לפאנטו נתפס על ידי העות'מאנים, וכל ערי הנמל הוונציאניות נמצאו תחת מתקפה עות'מאנית. בסופו של דבר ונציה נכנעה, ובדצמבר 1502, לאחר 5 שנות מלחמה, חתמה בתיווך פולני על הסכם שלום עם העות'מאנים. בכך האימפריה העות'מאנית הפכה לכוח מוביל בים התיכון ולמעצמה אירופית ימית לכל דבר ועניין. הצי העות'מאני נעזר באותן שנים בשודדי-ים, שביצעו משימות של שוד ספינות זרות והרחקתן מטווח העין העות'מאנית. ביאזיד עצמו החל להכיןו עצמו לפרישה ולהעברת השילטון לבניו, שנאבקו על הירושה, והתעמק בלימודי דת, במוזיקה ובכתיבת שירים. הוא נתן את השילטון למעשה בידי הווזירים הגדולים שלו ובידי המושלים המקומיים, מה שיהווה תקדים לעתיד הלא ממש קרוב, עת ישלטו סולטאנים חלשים באימפריה. הוא החל לסדר את רגולציית גביית המיסים באימפריה, ואת המערכת הפיננסית האימפריאלית בין היתר בעזרתם של היהודים. הוא החל לגבות מס לצורכי מלחמה מבעלי אחוזות (תימארים), שקוראים לו אוואריז.
בינתיים, ביאזיד לא יכל לנוח על זרי הדפנה. ממזרח לאימפריה העות'מאנית צמחה באיזור איראן האימפריה הספאווית, אימפריה של שיעים ממוצא תורכי שהשתלטו על המרחב הפרסי. השאה הספאווי אסמאעיל, שהיה תורכמני שאסף מסביבו תורכמנים שהתחילו כמאמינים במיסטיקה הסופית הסונית ואחר כך עברו לאמונה באסלאם השיעי, ונקראו בתורכית קיזיל-באש ("הראשים האדומים", יש כאלה עד היום שסוברים כי מקורותיהם של השיעים בלבנון הוא ב"קיזיל-באש" שגורשו לשם על ידי העות'מאנים) הציב אתגר מול האימפריה העות'מאנית, וזה היה עוד ביטוי מרכזי לסיכסוך הסוני-שיעי הבלתי נגמר באסלאם, סכסוך שנמשך משנת 680 לספירה עד ימינו אנו. העות'מאנים בהנהגת ביאזיד לא רק חששו מכוחם הצבאי של הפרסים וה"קיזיל-באש" (תורכים שהאמינו בשיעה), אלא גם מחדירה דתית שיעית לתוך מרחב אנטוליה (תורכיה של היום), במיוחד לאיזורים המזרחיים שבה, עת אמונות מיסטיות נפוצו מזה שנים. בשנים 1508-1509 ביאזיד שלח מברקים לאסמאעיל, ודרש ממנו להפסיק את החדרת המטיפים השיעים לאנטוליה ולצבא העות'מאני. בינתיים אסמאעיל כבש את בגדאד ואת דרום מערב איראן, וחולל טבח והרס בקרב אוכלוסייה סונית והחריב מסגדים סוניים (בדומה למעשיו של בשאר אל-אסד בימים אלה). ביאזיד העדיף בהתחלה שלא להגיב צבאית, ולפנות לממלוכים שמדרום לו בבקשת עזרה. הממלוכים אכן עזרו ותקפו את הספאווים. אבל זה לא עזר, ומטיפים שיעים ספאווים המשיכו לחדור לאנטוליה ולהטיף ולהעביר את האוכלוסייה הסונית לשיעה. בשנת 1511 אף פרץ מרד שיעי בהנהגת שאה בשם קולו, שטען לירושת אסמאעיל, כשהכוח העות'מאני שנשלח להדוף את המרד היה חלש, בין היתר בשל מאבקי הירושה בין בניו של ביאזיד, המושלים אחמט וקורקוט. בסופו של דבר, כשהמורדים התקדמו לעבר הבירה העות'מאנית לשעבר בורסה, כוח של שמונת אלפים יניצ'רים בראשות הווזיר הגדול, ח'אדם עלי פאשא והנסיך אחמט הצליח להביס אותם. בעוד אנשי הצבא והעם תמך באחמט המנצח, אנשי הדת, העולמאא, תמכו בקורקוט. בסופו של דבר לא זה ולא זה זכו בירושה, היות ולביאזיד היו חוץ משניהם עוד שלושה בנים: היה את סלים המיליטנטי והקשוח שזכה בסופו של דבר לתמיכת היניצ'רים ולאחר מכן בסולטאנות, את שאהינשאה ואת עלימשאה שמתו בשנים 1511-1512. בסופו של דבר המאבק ניטש בין סלים, שהוביל פעולות תגמול של היניצ'רים לתוך השטח הספאווי, קורקוט מושל מניסה ואחמט שהתמנה למושל באמסיה. בסופו של דבר, סלים זכה בתמיכת הטאטארים מחצי האי קרים, והחליט להדיח את אביו מהשילטון עוד בחייו על מנת לרשת את הסולטאנות ולעקוף את אחיו. כוח של יניצ'רים בראשות הנסיך סלים השתלט על איסטנבול והדיח את הסולטאן ביאזיד השני. ב25 באפריל 1512 הוכתר סלים לסולטאן סלים הראשון, וביאזיד, ששאף לחזור לאיזור הולדתו דמוטיקה הורעל לבסוף בהוראת בנו ומת בדרך ב26 במאי 1512.
האסטרטגיה של הסולטאן החדש סלים הראשון, הייתה להחזיר את ימי התפארת של סבו, הסולטאן מהמט הכובש. הוא שאף להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמה עולמית, ולהתחיל בסידרה של כיבושים. פניו היו לכיוון מזרח ודרום מזרח. הוא שאף לעבות את מספר היניצ'רים- שעזרו לו להגיע לכתר, לשלב לוחמים מהנסיכויות התורכמניות השכנות לשעבר בכוחות הרגלים שלו ולאחד את כולם תחת סמכותו. אחיו, קורקוט ואחמט, שהמשיכו להחזיק בעמדות של מושלות, מרדו בו, כשהנסיך אחמט מרד כנגד סלים בצורה החזקה ביותר. בסופו של דבר קיבל הסולטאן סלים הראשון החלטה- להשמיד את כל אחיו, את אחייניו ואפילו את בניו, להוציא אחד- בנו הנסיך סולימאן, שעתיד להפוך לסולטאן סולימאן הראשון המפואר, אחרי אביו. הקשיחות והאכזריות של סלים נתנו לו את הכינוי "יאווז סלים", שמשמעותו "סלים האכזר" או "סלים הקשוח". בסופו של דבר, עד חודש אפריל 1513 הוצאו להורג כל אחייניו של סלים וגם אחיו קורקוט, כשבסופו של דבר השתלט על מחוז אמאסיה המורד שהיה תחת שליטת אחיו אחמט, והוציא גם את אחיו הנותר והבכור אחמט להורג.
כעת, כששלטונו האבסולוטי הובטח, החליט סלים "לטפל" באיום הספאווי (גם באותן שנים היה "איום איראני"…). הוא השתמש גם בשלוחות על מנת להתחיל את העימות המפורסם ורב השנים עם הרוסים: אישר לח'אן הטאטארי, מהמט גיראי, לערוך פשיטות לתוך השטח הרוסי. הוא כרת ברית עם הממלוכים על מנת להילחם באיום השיעי-ספאווי. כוחותיו של סלים החלו לטבוח באלפי תורכמנים שיעים, קיזילבאש, שהיו באדמות אנטוליה, ולהגלות אותם. הצבא העות'מאני, שמספר חייליו הכולל היה 140 אלף איש, התקדם עם כוח אדיר של 70 אלף חיילים, מחצית מהסד"כ הכולל, אל ארזינג'אן וארזורום ומשם אל מעלה נהר הפרת. הספאווים נקטו אסטרטגיה של משיכת הכוחות העות'מאנים לכיוון הרי צפון איראן הבלתי עבירים, על מנת ללכוד אותם שם. הם נקטו במדיניות של "אדמה חרוכה"- לשרוף את כל היבולים בשטחים שהם נסוגים מהם, על מנת לפגוע במזון ובאספקה לחיילים העות'מאנים. סלים, מצידו, החל להוציא להורג קצינים וחיילים מצבאו שלו שגילו פחד או שדרשו נסיגה. באוגוסט 1514 הגיע הצבא העות'מאני עד לדרך לתבריז, בירת הספאווים (שכיום משמשת בירתה הבלתי רשמית של אזרבייג'אן האיראנית, שם חיה כיום אוכלוסיה ממוצא תורכמני תחת ריבונות איראנית. ב23 באוגוסט 1514 פרץ בעמק צ'לדיראן, על הדרך בין תבריז לארזינג'אן, קרב מכריע בין העות'מאנים הסונים לספאווים השיעים. הספאווים הובסו, קרב צ'לדיראן נכנס למיתולוגיה העות'מאנית והסונית כניצחון על האיראנים הספאווים השיעים, ותבריז נכבשה. סלים החליט לפנות את העיר מכל תושביה, שלח את אנשי המקצוע והאומנים שלה לאיסטנבול אך כשהגיע החורף, סלים הזיז את צבאו לקאראבא בקווקז, מקום חנייתם בעבר של ג'נגיס חאן ותימור לנג המונגולים, על מנת לנוח. בסופו של דבר תבריז נכבשה שוב בידי הספאווים שנסוגו דרומה לאחר כיבושה העות'מאני, "גנרל חורף" וחוסר באספקה יחד עם קור מקפיא הכריעו את העות'מאנים, שנסוגו חזרה לאנטוליה. בפברואר 1515 היניצ'רים הזועמים על כך שסלים לא מנהיג מסע מלחמה חדש נגד הספווים מרדו באמסיה, ובמרץ אותה שנה הוצא להורג בתגובה הווזיר הגדול אחמט פאשא. הספאווים ספגו פגיעה קשה במוניטין, שאה אסמאעיל, שיצא מקרב צ'לדיראן בשן ועין פצוע הנמיך פרופיל- למרות שהצליח לכבוש מחדש את תבריז ואת צפון איראן של היום, והשילטון עמד לעבור לבנו, שאה טאהמאספ. סלים, מצידו, החליט לנוע דרומה, כנגד הממלוכים. נסיכות אנטולית בשם דולגאדיר פתחה במרד נגד סלים, אך בקיץ 1515 הוא הצליח להביס אותה. בסופו של דבר סלים הצליח להשתלט על כל תת יבשת אנטוליה, והשטחים שהשתלט אליהם קבעו את גבולותיה המזרחיים של תורכיה עד היום. סלים החליט לנקום בממלוכים, שכרתו ברית עם דולגאדיר ועם הספאווים. הוא נע דרומה, לכורדיסטאן, אך חשש בעצמו להתעמת עם הכורדים, אז הוא נתן לשליטיהם המקומיים תמיכה כלכלית וצבאית בתמורה להפיכתם לוואסאלים שלו, לפרו עות'מאנים ולסונים מבחינת אמונתם באסלאם. הוא מינה את אדריס ביטליסי המפורסם להיות מושל כורדיסטאן מטעמו. עכשיו דרך המשי נשלטה בחלקה הגדול על ידי העות'מאנים, ומשי מאיראן ומוצרים נוספים מארץ עשירה זו זרמו לכיוון איסטנבול. סלים עצמו מיעט לשהות בבירה איסטנבול בגלל שהיה רוב הזמן במסעות צבאיים, וכשהיה שם החל במלאכה שהשלים אותה, ובגדול, בנו סולימאן: לקבוע את החוק הפלילי (בנוסף לחוקי השריעה המוסלמית) ואת מערכת המשפט של האימפריה.
סלים החליט לנצל את חולשת הממלוכים, ולנוע דרומה, לכיוון חלב, ארץ ישראל ומצרים. באותו זמן סבלו הממלוכים, שמרכזם היה בקאהיר, מפלישות ימיות של הפורטוגזים לכיוון איזורי תימן והחיג'אז מכיוון הודו (איזור גואה, למי שמכיר….) והממלוכים נחלשו מאוד. ב28 ביולי 1516 החלה המתקפה על הממלוכים, באיזור מלאטיה. ב24 באוגוסט 1516 התחולל הקרב הרציני המפורסם היחיד בין הממלוכים לבין העות'מאנים, במארג' דאבק שבצפון סוריה של היום. הקרב הסתיים במותו של הסולטאן הממלוכי אל-ע'אוורי. העות'מאנים ניצחו ניצחון מוחץ, והאימפריה הממלוכית החלה להתפורר. חלב, חמאה ודמשק נפלו בין החודשים אוגוסט-ספטמבר 1516. בחודשים הבאים נפלה ארץ ישראל של ימינו בידי העות'מאנים, שהפכו למעשה לשליטי ארץ ישראל המוסלמים האחרונים לפני הכיבוש והמנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל במאה העשרים, ובחודש ינואר 1517 תוך שלושה ימים חצו העות'מאנים בסערה את חצי האי סיני וב25 בחודש הגיעו לעיר קאהיר. החל מרדף אחרי הסולטאן הממלוכי, טומאן ביי, וב14 באפריל 1517 הוא הוצא להורג. סלים יצר קשר והבטיח את נאמנותם של ראשי השבטים הבדווים והקהילות הדתיות, תמורת מתן אוטונומיה מסוימת להם. בשלושה ביולי 1517 התרחש אירוע היסטורי:
השריף של העיר הקדושה לאסלאם מכה נשבע אמונים (בייעה) לסולטאן סלים, ובכך סלים הפך דה פקטו לח'ליף האסלאמי, מנהיג האומה המוסלמית הסונית. הח'ליף העבאסי הסמלי שנותר בקאהיר, אל מותווכל, הובל לאיסטנבול ונאמר כי הצהיר בפני הסולטאן סלים כי הוא מוותר על סמכויותיו לטובתו. אנשי מינהל פרסיים וערביים החלו להיות משולבים במינהל המרכזי באיסטנבול, שהפכה כעת למרכז האסלאם. גירסה זו של העברת הח'ליפות הטקסית שנויה במחלוקת, היות ואל-מותווכל חזר לקאהיר ומילא את תפקידו הטקסי כח'ליף עד 1543. אבל למרות זאת, מה שידוע הוא שסלים נטל לעצמו והוסיף לתוארו את שני התארים האסלאמיים החשובים: ח'ליף האסלאם ושומר שני המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה. אגב, הסולטאנים העות'מאנים הדגישו את היותם ח'ליפים רק בעתות חולשה, למשל במאה ה18 עם תחילת היחלשות האימפריה ובסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, ממש לפני שהאימפריה העות'מאנית התפוררה סופית.
עתה, סלים פנה לרפורמות מינהליות פנימיות נוספות: הוא בנה את הקומפלקס הצבאי שם אימן את היניצ'רים בגלאטאסאראיי במרחב איסטנבול, והשלים את מעבר הממשלה העות'מאנית בכללותה מהבירה הישנה והארמון הישן באדירנה לאיסטנבול. ארמון טופקאפי הורחב מאוד ונוספו לו נשים רבות ועבדי שער (קאפיקולו) רבים. נבנה ארמון מיוחד ביאליק וסק בחוף ים המרמרה באיזור רובע סירקג'י באיסטנבול, ששימש למעשה כהרמון הנשים של סלים. ברובע קאסימפאשה, בקרן הזהב של איסטנבול, נבנתה מספנה ענקית לצי העות'מאני המתרחב, כשהצי הממלוכי הסתפח אליו.
עם זאת, העניינים בתוך אנטוליה לא נרגעו: אנשי הנסיכויות התורכמניות לא זנחו את שאיפותיהם להתנתק מהעות'מאנים. בשנת 1519 פרץ באביב מרד בקרבם שהונהג על ידי מטיף ספאווי בשם ג'לאל, שטען כי הוא שאה אסמאעיל וכי הוא המהדי, האמאם השיעי השנים-עשר הנעלם, שהוא למעשה ה"משיח" המוסלמי-שיעי שלפי האמונה השיעית יגאל את העולם באחרית הימים. המרד, שנקרא "מרד הג'לאלי" דוכא באכזריות. תנועת הג'לאלי עתידה לעשות צרות רבות לסולטאנים הבאים.
בספטמבר 1520 החל סלים במסע מאיסטנבול לאדירנה על מנת לתכנן את החזית המערבית, אך הוא התלונן שהוא לא מרגיש טוב ושגבו כואב. כנראה היה לו סרטן, וב21 בחודש זה הוא נפטר, כשבנו היחיד שנשאר, הנסיך סולימאן, מחליף אותו, והופך לסולטאן סולימאן הראשון, הלא הוא סולימאן המפואר.
סולימאן המפואר, או בתורכית "קאנוני סולטאן סולימאן" (הסולטאן סולימאן המחוקק, נקרא כך על שם קובץ החוקים שערך), בנם של סלים ושל עיישה חפזה משושלת הגיראי, הח'אנים של קרים, שאותו בחר סלים להשאיר בחיים (למרות שנטען כי הוא ניסה לשווא להתנקש בחייו באמצעות קפטאן מורעל שנתן לו כמתנה, אך סולימאן הוזהר בידי אימו ולא לבש את הקפטאן) הוא זה שאיחד סופית, מירכז וערך את קובץ החוקים הרשמי של האימפריה העות'מאנית. עד להיום, הוא נחשב לסולטאן העות'מאני המוצלח, המנוסה מבחינה צבאית, החזק ביותר בהיסטוריה, ולאגדה גם בעולם המוסלמי. נטען גם שהאימפריה הגיעה לשיאה בימיו, ובשלהי שילטונו החלה שקיעתה האיטית, ששוב, כמו שאני טוען, לוותה גם בתקופות שונות של עלייה- אך הכיוון הכללי משלהי ימי סולימאן של העות'מאנים היה לכיוון מטה.
המעשה הראשון של סולימאן היה להקל על נתיניו וחייליו: שבויים שנשלחו לאיסטנבול מכל קצווי האימפריה נשלחו חזרה לביתם, הוכרז שאנשים ישלמו מיסים לפי יכולתם והחיילים יקבלו שכר מלא על כל פעילותם הצבאית. הושם דגש על רווחת הנתין והחייל, ובאופן מסוים גם על זכויותיו כאדם וכנתין (אמנם לא זכויות האדם שאנו מכירים כיום, אבל בכל זאת, זכויות אדם שנכונות לאותה תקופה). סולימאן הוא זה שאירגן את מערכת המשפט, מספר רב של שופטים הובא לאיסטנבול ולפרובינציות וסוף סוף הייתה לאימפריה מערכת משפט, ששאפה לשפוט בצדק עד כמה שניתן, בהשפעת סולימאן וחוקיו. סולימאן ניהל 13 מסעות צבאיים, שרובם הגדול היו מוצלחים. האסטרטגיה הצבאית שלו הייתה נבונה: הוא אמנם בילה שנים רבות במסעות צבאיים, אמנם פחות מזמן השילטון שבילה אביו במסעות באחוזים, אבל הוא החליט כל פעם לנהל חזית אחת בלבד, ולא לעשות טעויות היסטוריות שיעשו שליטים אחרים במקומות אחרים ועשו קודמיו- לפתוח כמה חזיתות. בתחילה הוא דאג לדכא מרד של ממלוכים, אבל בהמשך שם את פעמיו לאירופה, כשהתחנה הראשונה העיקרית שלו הייתה האי רודוס, שנשלט בידי מסדר האבירים הנוצרי- הוספיטלרי, כשהגראנד מאסטר עמד בראשם.
הדברים בפוסט זה נסמכים על הכתוב בספר באנגלית "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", כרך 1, מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

סדרות היסטוריות שדומות ל"סולטאן"

הסידרה "הסולטאן", מלבד היותה חלק מגל הניאו-עות'מאניזם שאופף את תורכיה, היא חלק מז'אנר עולמי של סדרות דרמה היסטוריות, שעוסקות באירועים אמיתיים או באגדות שהתרחשו בעבר. ניתן להשוות את הסידרה הזאת לסדרות המודרניות "משפחת בורג'ייה", "רומא", לסידרה על אגדת ספרטקוס או אפילו ל"משחקי הכס" הימי ביניימית, למרות ש"משחקי הכס", בדומה ל"שר הטבעות", מבוססת על עולם שאינו קיים באמת, אך שלפי האגדה, סיפור שהתרחש בעבר הרחוק.

אני דווקא הייתי כולל את "הסולטאן" בתור דרמה היסטורית, שמקבילה לסדרות היסטוריות ששודרו בערוץ הראשון לפני כעשרים וחמש עד שלושים שנים, גם בשל העומק ההיסטורי והתפאורה וגם בשל השמרנות והמציאותיות היחסית של "הסולטאן" לעומת "משפחת בורג'ייה" לדוגמה. כשאני אומר "הערוץ הראשון" אני מתכוון לטלוויזיה החינוכית ולטלוויזיה הכללית.

אני רוצה להתחיל בסידרה הראשונה, סידרה שמבוססת על דמות אגדית שכולנו זוכרים אותה בתור ילדים, "חץ וקשת". בשנת 1990 שודרה הסידרה הזאת בטלוויזיה החינוכית במסגרת שידורי החופש הגדול. "חץ וקשת" מספרת על חייו ומאבקו של הדמות השוויצרית האגדית, וילהלם טל, שבגלל היות הסידרה אמריקנית קראו לו "ויליאם טל", שהיה, לפי האגדה, גיבור שוויצרי מהמאה ה-14 ונלחם כנגד אוסטריה של בית הבסבורג, אותה ייצג המושל האוסטרי, שהיה דומה חיצונית לוילהלם עצמו, הרמן גסלר. השיא בסידרה היה כשאנשי גסלר תופסים את הבן של טל, שמים לו תפוח על הראש ומכריחים את וילהלם לירות חץ לתוך התפוח, ואוי ואבוי לו אם יפספס. הסידרה עצמה הייתה אמריקנית ודוברת אנגלית, שודרה בארצות הברית בין השנים 1987 ל1989, ואנחנו בתור ילדים אהבנו מאוד לראות אותה כי היא הייתה מרתקת.

הסידרה השנייה, שגם צולמה בשנת 1987 ושודרה שנתיים לאחר מכן בישראל, בערוץ הראשון והיחידי, היא "נפוליאון וז'וזפין": סיפור אהבה. הסידרה מתעדת את חייו של נפוליאון בונפרטה, שהיה קצין תותחנים קורסיקני ששירת בצבא הצרפתי, מהקרבות שניהל בתור קצין עד להפיכתו לקיסר של צרפת לאחר המהפיכה הצרפתית שהייתה בסוף המאה ה-18. הסידרה מתעדת את פגישתו עם מי שתהיה אישתו הראשונה,ז'וזפין, וכמובן את אירועי המהפיכה הצרפתית עצמה והוצאתו להורג של המלך לואי השישה עשר ואישתו מארי (הגיליוטינה מככבת המון בסידרה הזאת). זאת הסידרה שאני מוצא אותה כקרובה ביותר לסידרה "הסולטאן" מבחינת עלילה-סיפור אהבה בין הקיסר לעתיד ואשתו, תהפוכות (למרות שיש לזכור שבאימפריה העות'מאנית של המאה ה-16 לא הייתה שום מהפיכה), מאבקי כוח והרבה הוצאות להורג.

הדרמה ההיסטורית השלישית היא "הצפון והדרום", בכיכובם של פטריק סווייזי וקירסטי אלי. היא שודרה במקור בארצות הברית בשנת 1985, והובאה לשידור בישראל 4 שנים לאחר מכן. הסידרה מתארת חברות בין שני אנשים בשנות החמישים והשישים של המאה ה-19 בארצות הברית, כשאחד מהם יהפוך לחייל בכוחות ה"איחוד" כלומר הצפון, והאחר יהפוך לחייל בכוחות הקונפדרציה, כלומר הדרום, במלחמת האזרחים שהתחוללה בארצות הברית בין השנים 1861-1865. הסידרה מתארת בפירוט את התהליכים שהובילו למלחמה ואת הקרבות בין הצדדים ואת התהפוכות שעברה החברות הזאת. העלילה נמשכת עד כשנה לאחר תום המלחמה ותבוסת הדרום.

אם תהיה דרישה, אוסיף בתגובות קישורים לסדרות הללו.

suleiman

האימפריה העותמאנית- נפילתה, עלייתה ונפילתה.

שלום שוב,
ובכן, בהמשך להאשמות שמופנות עד היום וטוענות כי אילו מוסטפא בן סולימאן ומאהידווראן היה עולה לשילטון האימפריה העותמאנית הייתה עומדת על תילה, האשמות שמוטחות גם בשילטון האימפריאלי בשנת 1914, שבשל קשריו ההדוקים עם האימפריה הגרמנית דאז נכנס לתוך מלחמה מיותרת- מלחמת העולם הראשונה, שבקרוב ימלאו מאה שנים לפריצתה. מלחמה זו גרמה לקריסתה הסופית של האימפריה העותמאנית המובסת. ובכן, זה לא נכון.

התיאורייה שלי לגבי קריסת האימפריה משלבת גם את תיאוריית השקיעה וגם את התיאורייה של העליות והמורדות. היא קשורה לתיאורייה שלישית, שבאה מתחום הפיזיקה והכלכלה, שאני לא מבין כל כך בו אבל יודע דברים בסיסיים. היא מדברת על הכדור הנופל.

נניח שלבן אדם יש כדור ביד, אז הוא מפיל אותו לריצפה. הכדור קופץ מעלה-מטה כמה פעמים עד שהוא נח לחלוטין על הריצפה. ככה מדובר לגבי שקיעת האימפריה. שמונה שנות שילטונו של סלים השני, מ-1566 עד 1574 מסמלות אכן את ראשיתה של שקיעה. אבל כמו הכדור שמפילים וקופץ למעלה עקב הפגיעה בריצפה, כמה פעמים, העליות שחוותה האימפריה היו אכן עליות, אך עליות שנובעות מתמונה כוללת של שקיעה. האימפריה היא כמו כדור. ברגע שסולימאן המפואר, שהיה חלק משרשרת של סולטאנים מוצלחים הלך, האימפריה העותמאנית היא כמו כדור שהפילו אותו למטה. ואז הוא קפץ מעלה- מטה, מעלה- מטה, עד שנפל סופית על הקרקע ללא תזוזה. לכן, המגמה הכוללת היא שקיעה הדרגתית, שבתוכה היו גם עליות והצלחות. לכן לא צריך לפסול את הסברה שהתקופה שבה הייתה קוסם סולטאן ואלידה סולטאן, הייתה חלק מהמאה המפוארת.

מה יוצא מכך? שגם תיאוריית השקיעה וגם תיאוריית העליות והמורדות נכונות, שתיהן משולבות יחדיו. היו אכן עליות ומורדות גם לאחר סולימאן, אך הן היו חלק מתמונה רחבה יותר, תמונה של שקיעת האימפריה. אבל להאשים את סלים השני ואת שליטי האימפריה בעשור השני של המאה העשרים זו טעות. צריך לשם כך להסתכל גם על אירופה. באותם זמנים אירופה, שהייתה בתקופת הרנסאנס, החלה לפרוח מבחינה כלכלית, תרבותית, פוליטית וצבאית. גם אם רצו, העותמאנים לא יכלו להדביק את הקצב האירופי. גם אם צאצאי הסולטאן המדומיין מוסטפא בן סולימאן היו שולטים באימפריה גם בשנת 1914, הם לא היו יכולים לעצור את גל הלאומיות, שמקורו באירופה, וששטף את יבשת אירופה ולאחר מכן את המזרח התיכון (התחיל במצרים, שהיא ממילא אומה בעלת היסטוריה של אלפי שנים ובמרחב הסורי של ימינו) לאורך כל המאה ה-19, שהייתה בצל המהפיכה הצרפתית שהתחוללה בשנת 1789. הלאומיות הזו נכנסה חזק לתוך המאה ה-20, והיא שהובילה לפירוקה של האימפריה העותמאנית. בדיוק כמו שהתפרקו שאר האימפריות בעשור השני של המאה ה-20, כולל האימפריה הרוסית שעברה מהפיכה ב-1917, כך נידונה האימפריה העותמאנית לפירוק. ושוב, זה לא משנה מי היה עולה להיות סולטאן אחרי סולימאן המפואר. הרי גם לאימפריה הרומית המפוארת לקחו מאות על מאות של שנים, שכללו עליות, עד ששקעה סופית.

הנסיך מהמט בן סולימאן האמיתי (אזהרת ספוילר)

שלום, הנה הבלוג חוזר, בהדרגה, ולאט לאט מתניעים מנועים. עם אזהרת ספוילר למי שצופה ב"סולטאן".

השבוע הגיעה הסידרה "הסולטאן" לשלב האחרון שלה: העונה הרביעית המהפכנית. שלושה שחקנים יצאו מהמעגל: הראשונה, כמובן, מרים אוזרלי המצויינת ששיחקה את הורם, שהוחלפה בוואהידה פרצ'ין, שחקנית טובה אך מבוגרת ולא מרשימה. השנייה, דמותה של חדיג'ה סולטאן המדוכאת בייסורים. השלישית, דמותו של הנסיך מהמט שבסידרה הוא ישר וטוב לב, שמשלם מחיר על המאבק בין אימו לבין מאהידווראן סולטאן. אגב, גורלו של מהמט חרץ גם את גורלו של אחיו הבכור מוסטפא, ואת זאת נראה בהמשך.

בחירת היורש מאפיינת מערכות ציבוריות עד היום: בוחרים את האדם שהכי פחות מאיים על הבוס. בשל כך נבחר סלים, שעתיד להפוך לסולטאן סלים השני. מדובר באדם עם חוש אומנותי מפותח, עם מזג "ג'ינג'י" כמו אימו, אך שיכור והולל. דמות כזאת היא הפחות מאיימת על הסולטאן אביו. שאר הנסיכים היו משקיענים. וכידוע, במערכות כאלה, מי שמשקיע שוקע, ואתם יודעים מה צף…..
אנו גם התוודענו לדמותה של האישה הראשונה שלדעתי תפתח את עידן "סולטאנות הנשים": ססיליה הוונציאנית, שיש טוענים שמדובר ברחל נשיא היהודייה, שלעתיד תהיה נורבאנו סולטאן, אישתו של סלים השני. היא עתידה להפוך בעתיד לאישה ולוואלידה חזקה מאוד. הרי צריך עצבים מאוד חזקים כדי לסבול שני סולטאנים, בעל ובן שיכורים והוללים, כמו סלים השני ומוראד השלישי.
אגב, אותו מוראד, נכדו של סולימאן, ערך בזמן הסולטאנות שלו את חגיגת ברית המילה הגדולה ביותר בתולדות האימפריה לבנו. על זה אכתוב בהמשך.

ועכשיו, מי היה שאהזאדה מהמט בן סולימאן והורם האמיתי? הוא היה יליד 1521, בן 22 במותו, אכן היה מושל מניסה. הצטיין רבות בתפקידו והפך לחביבו של אביו וליורש העצר-מושל מניסה- אחרי שסר חינו של אחיו, מוסטפא-שנשלח לאמסיה כמושל.
במציאות, מהמט דמה מאוד בחיצוניותו ובאופיו לאחיו מוסטפא, ששימש לו מודל לחיקוי. היחסים ביניהם היו טובים מאוד, לכן למוסטפא בבירור לא הייתה יד ורגל בחיסולו של מהמט.
מהמט היה לוחם ומפקד אמיץ בצבא הסולטאן, ואף השתתף ב-1543 במצור המוצלח על אסטרגום בהונגריה.
לאחר זמן לא רב, באותה שנה, מת מהמט. יש כאלה שסוברים שמת מאבעבועות רוח, יש כאלה שסוברים שמת מדום לב, ויש היסטוריונים שסוברים שנרצח בחרב באיסטנבול על ידי שליח של מאהידווראן סולטאן, שראתה בו איום על בנה. כאמור, מותו חרץ גם בהמשך את גורל אחיו.
בתחום היחסים האישיים, ישנה הפתעה: אישתו של מהמט, לפי המקורות, הייתה לא אחרת מבתה של שאה הובאן סולטאן, אסמהאן סולטאן.
השניים נישאו והביאו לעולם בת: המשאה סולטאן. לכן בסידרה יש עיוות בעלילה. לאחר מות מהמט, המשיכה אסמהאן, שקיבלה ממהמט את השם בהארנאז, לחיות 7 שנים אחר כך, עם המשאה סולטאן בתם.

לאחר מותו, אביו הקים בתיכנונו של האדריכל מימאר סינאן את קומפלקס מסגד השאהזאדה, ממש איפה שקבור מהמט. אומרים שסולימאן לא זז מהמתחם במשך ארבעים ימי האבל. לצד המואוזוליאום של מהמט והמסגד המפואר, שידוע בחלל הנרחב שלו מבפנים ובכך שמרכז לתוך כיפה גדולה ארבעה חצאי כיפות בתקרתו- סמל לשבר הגדול שחווה סולימאן עם מות בנו המועדף לשילטון אחריו, הוקמו שני בתי ספר ללימוד קוראן, מדרסות, בית תמחוי ומלון דרכים.

shajarat al duur

סיפורן של הסולטאניות השולטות היחידות בהיסטוריה

אימרה ידועה היא כי הנשים הן ששולטות בגברים. לאורך ההיסטוריה היו נשות ואפילו אמהות מנהיגים שהיו ידועות כאומרות את המילה האחרונה באימפריה/ממלכה/מדינה. בעולם המוסלמי, לאחר מותו של הסולטאן סולימאן המפואר במאה ה-16 החלה תקופת "סולטאנות הנשים" שבה שליטות האימפריה העות'מאנית בפועל היו אמהות הסולטאנים או נשותיהם, אבל הן מעולם לא נחשבו לסולטאניות או לשליטות רשמיות. אבל במאה ה-13 היו ידועות בעולם המוסלמי שתי סולטאניות ששלטו באימפריות שלהן גם באופן רשמי וגם כשליטות בפועל. דבר זה נדיר מאוד ויוצא דופן כשמדובר באימפריות מוסלמיות. מדוע קראתי למאמר זה בכותרת זו? הנשים האלה לא היו כמובן השליטות הרשמיות היחידות בהיסטוריה, אלא הסולטאניות, כלומר שליטות של מונרכיה מוסלמית, היחידות בהיסטוריה.
אגב, אחרי שתיהן, רק בנאזיר בהוטו מפקיסטאן וטאנסו צ'ילר מתורכיה הגיעו בשנות התשעים של המאה העשרים למעמד הנשים היחידות המפורסמות שהנהיגו מדינות מוסלמיות.
מי הן היו?
הסולטאנית הראשונה הייתה ראזיה סולטאן, ששלטה בסולטאנות המוסלמית של דלהי שבהודו היום בין השנים 1236-1240. היא חייתה 35 שנים ועלתה לשילטון בגיל 31. הסולטאנות המוסלמית של דלהי הייתה סולטאנות ממלוכית, לכן ראזיה הייתה ממוצא תורכי, כמו הממלוכים עצמם.
שיטת הורשת השילטון אצל הממלוכים לא הייתה תמיד מאב לבן. בדרך כלל השליטים הממלוכים (ממלוכ=עבד בערבית) היו עבדים, שעלו לשילטון לאחר שהדיחו את אדוניהם, ואז הם או בניהם הודחו על ידי עבדיהם שלהם וחוזר חלילה. ראזיה סולטאן הייתה בתו של שמס אל-דין אילטוטמיש, שהיה במקור עבדו של הסולטאן הראשון של דלהי, קוטוב אל-דין אייבאכ. במקרה של אייבאכ ואביה של ראזיה, הסולטאן פשוט התיידד עם עבדו והעריך אותו מאוד כבן אדם. עד כדי כך שנתן לעבדו את בתו, קוטוב בגום, כאישה. ראזיה הייתה בתם של שמס אל-דין וקוטוב, והיא גדלה בתנאים מועדפים ועם כפית של זהב בפה, בייחוד לאחר שאביה, העבד לשעבר, הפך לסולטאן. מי שהיה אמור להחליף את אביה בתפקיד היה אחיה, אבל הוא מת לפתע. שמס אל-דין הרגיש ששאר בניו לא ראויים לכתרו, לכן הוא מינה את בתו ליורשת העצר, לאחר שהייתה בקרבתו ולמדה את ניהול ענייני המדינה. כשהוא יצא למסע מלחמה, היא תפקדה מצוין כשליטה בפועל והפכה למועמדת הראשית לכתר. אבל בשנת 1236, לאחר שמת אביה, מונה בכל זאת אחיה האחר, רוחאדין, לסולטאן דלהי. אבל מאבקי הכוח נמשכו, מה שבסוף גרם לרצח של הוואלידה סולטאן, אמו של הסולטאן המכהן ואלמנת הסולטאן הקודם, ולרצח הסולטאן רוחאדין עצמו. בסופו של דבר הפכה ראזיה לסולטאנית הרשמית והשולטת של דלהי, ובכך עשתה היסטוריה: השליטה המוסלמית הרשמית הראשונה בהיסטוריה.

באשר לחייה הרומנטיים של ראזיה, היא ניהלה רומאנים עם כמה גברים שהיו מהאריסטוקרטיה התורכית הבכירה בדלהי, ומסכת האהבות שלה יכלה למלא לפחות שתי טלנובלות. עם זאת, חיי האהבה שלה ומערכת יחסיה המורכבת עם אלטוניה מושל בתינדה הם שהביאו לאובדנה, למרות שתוארה כשליטה מצוינת, ששופטת בצדק, מחזיקה את כוחה הצבאי של האימפריה ביעילות ודוגמא ומופת לשאר הסולטאנים.

בסופו של דבר, האליטות התורכיות בדלהי (כן, תורכים שלטו בדלהי שבהודו) לא היו מרוצים מהעובדה שאישה היא ששולטת עליהם, והחלו לזמום מזימות כנגד ראזיה. מושל בתינדה, מליכ איח'תיארודין אלטוניה, שהיה המאהב של ראזיה ובעבר היותר רחוק חבר ילדות שלה, הוסת כנגדה והחל במרד. יחד עם עבד בכיר בשם יאקוט, ששאף לשילטון, הם הצליחו להדיח אותה והיא נכלאה. מי שהחליף אותה לבסוף כסולטאן היה אחיה מואיזודין בהראם. אלטוניה התרגז והתחבר שוב עם ראזיה (היא בכל זאת אהבה אותו), ושניהם פתחו במרד כנגד מואיזודין. המרד נכשל והסולטאן החדש ניצח והוציא את שניהם להורג. דמותה של ראזיה וסיפורה הטראגי הפכו ללהיט של סרט וסידרה מפורסמים בבוליווד (הוליווד ההודית).
אגב, סיפורה של ראזיה מאוד מזכיר לי את סיפורה של ראש(ת) ממשלת פקיסטאן לשעבר, בנאזיר בהוטו, בתו של שליט פקיסטאן לשעבר זולפיקאר עלי בהוטו ואישתו של נשיא פקיסטאן הקודם אצף עלי זרדארי, שנרצחה בשנת 2007 בגיל 54.

הסולטאנית השנייה, והיותר נודעת, בהיסטוריה הייתה הסולטאנית של מצרים מטעם השושלת האיובית (Ayubbi), אותה שושלת של צלאח א-דין, הלוחם והשליט המוסלמי הנודע, ושמה היה שג'ר א-דור (Shajjar-a-Durr). יש כאלה הקוראים לה שג'רת א-דור, או אום ח'ליל, ומשמעות שמה בערבית הוא "עץ הפנינים".
היא הייתה אלמנתו של הסולטאן האיובי של מצרים, צאלח איוב, וחותמות ומטבעות תחת שמה שהוכיחו את הסולטאנות שלה היו בנמצא.
היא שלטה בשנת 1250 והייתה הסולטאנית האחרונה של מצרים מטעם השושלת האיובית, לפני שהשילטון עבר לשושלות הממלוכים.

שג'ר, שדמותה נראית כאן בתמונה, אישה יפהפייה ואינטליגנטית, הפכה לשפחתו של הנסיך צאלח איוב בשנת 1238 בדומה להורם סולטאן (רוקסלאנה), אישתו המפורסמת של הסולטאן העות'מאני. יש אומרים כי המוצא שלה היה ארמני, אך רשמית נודע שמוצאה היה תורכי. בשנת 1240 הפך צאלח איוב לסולטאן, והיא הביאה לעולם את בנם המשותף, ח'ליל, מה שנתן לה את הכינוי "אום ח'ליל". בשנת 1249 החל מסע הצלב השביעי בהיסטוריה, הפעם בהנהגת המלך הצרפתי לואי התשיעי, שכוון כנגד קהיר בירת מצרים. הצלבנים נחתו בדמיאט שבמצרים, כשצאלח איוב, שהיה חולה מאוד עוד ממסעו הקודם בסוריה, ניסה לנהל את הקרב, אך לשווא. צאלח מת, אך לא השאיר יורש מפורש אחריו. שג'ר א-דור דאגה להסתיר את מותו של צאלח, שהיה עלול להעלות את המוטיבציה של הצלבנים בקרב. הצלבנים בסוף שמעו על מותו של צאלח, והחלו לצעוד לעבר קהיר. שג'ר א-דור יצאה בראש צבא של ממלוכים (עבדי הסולטאן) לאל-מנסורה, שם התחולל קרב קשה שלבסוף הובסו בו הצלבנים, כשמלך צרפת לואי התשיעי נופל בשבי המצרי. בפברואר 1250 הורכז טוראן-שאה, בנו של צאלח, כמחליפו, לאחר הבסת הצלבנים.

אבל חילוקי דעות קשים התגלו בין הממלוכים ושג'ר א-דור, אמו החורגת של טוראן-שאה, לבין הסולטאן החדש. שג'ר נמלטה לירושלים, וטוראן-שאה החל להדיח את כל העבדים המקורבים לאביו, ודרש משג'ר להחזיר לו את כל התכשיטים והמתנות שקיבלה מאביו. במאי 1250 נרצח טוראן-שאה בידי הממלוכים, ושג' א-דור הוכרזה כסולטאנית ומלכת המוסלמים, והחלה לגלות סממני שילטון מובהקים, כששמה נזכר בדרשות יום השישי במסגדים (סמל לגיטימציה ברור לשילטון) כאמו של "אמיר המאמינים", הסולטאן הבא ח'ליל, והוטבעו מטבעות בשמה. דבר זה הוא חסר תקדים בעולם המוסלמי.

עז א-דין אייבאג הממלוכ מונה למפקד הצבא, והשושלת האיובית הביולוגית חדלה בעצם לשלוט. שאר העולם המוסלמי לא אהב, בלשון המעטה, את העובדה שבראשות האימפריה המוסלמית העיקרית עומדת אישה: נציגי השושלת האיובית בסוריה סירבו להכיר במלכותה של שג'ר, והגדיל לעשות הח'ליף המוסלמי, המנהיג הסמלי ואפשר להגיד גם הסמכות הדתית העליונה של האומה המוסלמית, משושלת עבאס, הח'ליף אל-מוסתעאצם שישב בבגדד, החליט שלפי ההלכה פסולה שג'ר א-דור למלוך, כי לא ייתכן שאישה תמלוך על העולם המוסלמי, וציווה עליה להתחתן עם עז א-דין אייבאג. לאחר ארבעה חודשי שילטון, ויתרה שג'ר על הסולטאנות לטובת בעלה, שהפך למעשה לסולטאן הממלוכי הראשון של מצרים, ובכך בא שילטון האיובים אל קצו. הוא אף הכריז על עצמו כנציג הח'ליף בקהיר וקיבל לגיטימציה דתית לשילטונו. בכך החלה שושלת הממלוכים למלוך במצרים ובאימפריה המוסלמית בכללותה בהמשך במשך 266 שנים עד בוא העות'מאנים למצרים.

אבל הסיפור לא נגמר, וכאן ממש מתפתחת עלילת טלנובלה מעניינת: אייבאג חשש לאורך כל הדרך משג'ר א-דור, בשל כוחה הרב, ונשא לאישה מישהי אחרת כשהוא מתכנן לזרוק את שג'ר מהארמון. והיא דאגה שהוא יירצח בשנת 1257 לאחר 7 שנות שילטון כסולטאן, ואישתו החדשה סולקה מהארמון. חלק מהממלוכים החליטו להתייצב לצד שג'ר ולמנות את בנה ח'ליל לסולטאן, כשהיא תשלוט דה פקטו, אך החלק המכריע של הממלוכים סירב, והחל למרוד. בסופו של דבר מונה בנו בן ה-15 של אייבאג שאינו בנה של שג'ר, אל מנסור עלי, לסולטאן החדש. שג'ר ואנשיה נתפסו והיא הושמה במעצר במגדל האדום שבארמון הסולטאנות הממלוכי. הסולטאן החדש ואנשיו החליטו להוציא אותה להורג, והיא הופשטה והוכתה למוות באמצעות נעלי עץ. בסופו של דבר גופתה הושלכה חצי ערומה (כשהחזה שלה עטוף בבד) מראש המגדל למטה. יחד איתה הוצאו במקום אחר להורג כל העבדים הממלוכים שהיו מעורבים ברצח אייבאג.

דמותה של שג'ר א-דור, אום ח'ליל, הפכה לאגדה עד היום במצרים, והרבה סרטים וסדרות מצריים עסקו בדמותה.

מיהרימה סולטאן

סולטאנות הנשים וההרמון האימפריאלי

בחודש ספטמבר בשנת 1993, חל מהפך במחקר ההיסטורי של איזור המזרח התיכון: חוקרת בשם לזלי פירס פירסמה ספר בצבע ורוד, באנגלית, בשם: "ההרמון האימפריאלי- נשים וריבונות באימפריה העות'מאנית". הספר והמחקרים שהיו לפניו ולאחריו הפריכו את הסטיגמה של הרמון הנשים הסולטאני המוסלמי, לפיו מדובר במקום שכולו יצרים, שפחות והולדת צאצאים.
הספר תיאר, למעשה, תקופה חשובה בתולדות האימפריה העות'מאנית, שנמשכה כ-150 שנים בין המאות ה-16 וה-17 לספירה. בתקופה זו, שנקראה "סולטאנות הנשים", שימש ההרמון (המקום שבו הוחזקו שפחותיו של הסולטאן, וכן אימו ששלטה בהרמון) האימפריאלי של הסולטאן כמרכז השילטון בפועל של האימפריה. כלומר, נשים שלטו בפועל באימפריה מוסלמית, כשהסולטאנים ששלטו באופן רשמי היו עושי דברן. הפיכת ההרמון למרכז השילטון לא קרתה בבת אחת, אלא בהדרגה. למעשה, התקופה והספר מתייחסים לזמן שבו שלט הסולטאן סולימאן המפואר (שלט משנת 1520 עד 1566 והיה הסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפורסם ביותר), בה לאישתו הורם (שהייתה למעשה אשת הסולטאן החוקית הראשונה, עד אז היו לסולטאן רק שפחות ואשת הסולטאן למעשה נודעה כ"האסקי סולטאן"- האישה המועדפת על הסולטאן) הייתה השפעה גדולה. עד לסולימאן הסולטאנים נחשבו לוחמים, והם שלטו משדות הקרב שבהם שהו. החל מסולימאן, התאחד ההרמון למעשה עם ארמון הסולטאן. אחד משיאי תקופת סולטאנות הנשים, היה כאשר הסולטאן מוראד השלישי, נכדו של סולימאן ששלט בין השנים 1574-1595, העביר את מקום מושבו ושילטונו להרמון הנשים עצמו.
חשוב לציין, כי באימפריה העות'מאנית לא היו שמות משפחה באותה תקופה, לכן כינויין של הנשים שהשתייכו למשפחה הסולטאנית בהיותן אחיות, בנות או שפחות הסתיים ב"סולטאן", כלומר סמיכות המציינת על שייכותן לסולטאן, דה-יורה או דה פקטו.

מאז סולימאן, היו שישה סולטאנים שהיו מוגבלים או נפשית, או פיזית או צעירים מדי. בזמנים כאלה, מי ששלטה באימפריה בפועל היא אימו של הסולטאן, שישבה בהרמון. מוסד הוואלידה סולטאן, שמשמעות תוארה היא אם הסולטאן, מוסד שבו עוסקת בהרחבה לזלי פירס, הפך למעשה למרכז השילטוני האימפריאלי. הסולטאן שימש למעשה חותמת גומי של אימו, והיא זאת שניהלה את האימפריה בפועל, שלטה לא רק בתקציבי הארמון אלא גם בתקציבי האימפריה כולה, וגם בחרה מי יירש את הסולטאן לאחר מותו. דיפלומטים זרים ידעו שכדי לבסס קשרים טובים עם האימפריה העות'מאנית, יש לבסס קשרים טובים גם עם הוואלידה סולטאן. הדומיננטיות של הוואלידה סולטאן נמשכה גם לעתים לתוך שנות השילטון של נכדיה. חשוב לציין, כי הוואלידה סולטאן עצמה לא השתייכה ביולוגית לשושלת העות'מאנית, אלא הייתה אימו של הסולטאן ולפני כן אימו של הנסיך הדומיננטי בהרמון. הסולטאנים, כשהיו צעירים, גודלו למעשה על ידי אימהותיהם בהרמון. הנסיכה היחידה ששימשה כוואלידה סולטאן והשתייכה ביולוגית למשפחה העות'מאנית היא מיהרימה סולטאן, שהייתה הבת של הסולטאן סולימאן המפואר ולאחר מות אישתו ואת בנו הסולטאן סלים השני הורם סולטאן, שימשה כוואלידה סולטאן בפועל (תמונת השחקנית ששיחקה את מיהרימה בסידרה ההיסטורית "המאה המפוארת- הסולטאן", מופיעה כאן). המתנגדים הראשיים בדרך כלל לסולטאנות הנשים היו הווזירים הגדולים, שהיו למעשה ראשי הממשלה של האימפריה. ועובדה היא שבשלהי המאה ה-17 התחלפה תקופת "סולטאנות הנשים" בתקופה שבה שלטו באימפריה בפועל הווזירים הגדולים. עם זאת, היו וזירים גדולים רבים ששיתפו פעולה עם הוואלידה סולטאן.

מוסד חשוב נוסף בהרמון, וגם בעל השפעה, היה מוסד ה"האסקי סולטאן", כלומר השפחה המועדפת על הסולטאן שלמעשה הייתה אישתו. השיפחה המועדפת הייתה ברוב המוחלט של המקרים גם אימו של יורש העצר והיא גידלה אותו בהרמון. להאסקי סולטאן הייתה השפעה גדולה מאוד על בעלה, בייחוד כשמדובר היה בבעל שלא יציב נפשית או פיזית. לסלים השני, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר שירש אותו, הייתה בעיית שתייה. לכן, מי ששלטה בפועל באימפריה העות'מאנית הייתה אישתו, נורבאנו (ונציאנית במוצאה, ויש הטוענים שהייתה יהודייה), לצד אחותו (בהיעדר אימו הורם, שכבר מתה), מיהרימה.
ה"האסקי סולטאן" או אישתו של הסולטאן הפכה, כאמור, לאחר מות בעלה בדרך כלל ל"ואלידה סולטאן"- אימו של הסולטאן החדש והאישה החזקה בהרמון, שבתקופה "סולטאנות הנשים" הייתה למעשה שליטת האימפריה בפועל. נשות הסולטאנים הדומיננטיות ביותר היו כאמור הורם סולטאן (במקור אלכסנדרה ליסובסקאיה האוקראינית), וקוסם סולטאן (1589-1651, במקור יוונייה בשם אנסטסיה), אישתו החוקית ולפני כן השפחה המועדפת של הסולטאן אחמט הראשון ואימם וסבתם של כמה סולטאנים, שהייתה למעשה אשת הסולטאן והוואלידה סולטאן לאחר מכן החזקה ביותר בזמנה.
בהרמון הנשים, כאמור, הוחזקו שפחותיו של הסולטאן וגם אימו. אלה שלא היו מוסלמיות מבין השפחות, אוסלמו זמן קצר מאוד לאחר הגיען להרמון.

העימותים המפורסמים ביותר על שליטה היו בין נשות הסולטאנים, או ההאסקי סולטאן, לבין חמותיהן, הוואלידה סולטאן. להורם סולטאן היו עימותים עם אימו של הסולטאן סולימאן, עיישה חאפזה, שהייתה נסיכה אמיתית- נסיכת משפחת גיראי ששלטה בחצי האי קרים. לקוסם סולטאן היו עימותים רבים עם נשות בניה, בייחוד קוסם סולטאן, שהספר של פירס טוען שהיא נרצחה על ידי אשת בנה אבראהים, טורהאן סולטאן. טורהאן נחשבת, למעשה, לאישה האחרונה שסיכמה את תקופת סולטאנות הנשים. היא הייתה אשתו של הסולטאן אבראהים הראשון, שהיה נודע כ"אבראהים המשוגע" ובשל חוסר תפקודו מי ששלטה בפועל באימפריה והייתה עוצרת (שליטת האימפריה הרשמית בפועל) האימפריה הייתה קוסם סולטאן. כמו כן, היו סולטאנים שהיו צעירים מדי בשביל לשלוט, אז קוסם הייתה עוצרת האימפריה פעמיים למעשה. קוסם הייתה הוואלידה סולטאן בימי שילטון נכדה הסולטאן מהמט הרביעי שהיה צעיר מדי, אך אימו, טורהאן, לא אהבה זאת וחיסלה למעשה את קוסם על ידי שבירת כלי כבד על ראשה. בכך הפכה טורהאן סולטאן לוואלידה סולטאן, והיא, כאמור, יכולה להיות המוגדרת אחרונה בסולטאנות הנשים.

עימותים נוספים היו בין השפחות בהרמון, מי תזכה להיות ההאסקי סולטאן ואם יורש העצר של האימפריה. נשות הסולטאנים החזקות הן שהחליטו מי יהיה הסולטאן הבא, דבר שהביא לתככים בהרמון ולרצח של שפחות רבות וגם של נסיכים שהיו בניהן של שפחות אחרות, שהודחו מעמדת ההאסקי (האישה המועדפת) או שטענו ונאבקו על מנת להגיע למעמד זה. לא תמיד האישה החביבה על אימו של הסולטאן הפכה למועדפת על בנה.

תקופת סולטאנות הנשים וקיום מוסד ההרמון האימפריאלי, הוואלידה סולטאן ואשת הסולטאן, מלמדת לא רק על כוחן ועוצמתם של הנשים בעולם המוסלמי של אותה תקופה- המאות ה-16 וה-17 לספירה. היא גם מלמדת על ניעות חברתית: מעבר בין מעמדות, והכוונה כאן למעבר ממעמד נמוך מאוד, מעמד של שיפחה שלרוב נחטפה בפשיטות של שודדי ים נאמנים לעות'מאנים או העות'מאנים עצמם על יישובים נוצריים באירופה (הורם וקוסם הן דוגמה לכך) והובאה להרמון הסולטאן לעתים גם כמתנה לסולטאן עצמו על מנת לשמש לו מקור ליצריו וגם אם לצאצאיו, לאישה החזקה ביותר באימפריה העות'מאנית, ובאותן שנים למנהיגה בפועל של העולם המוסלמי כולו- למרות שההנהגה הרשמית הייתה בידי הסולטאנים עצמם.

תום תקופת "סולטאנות הנשים" באה בסוף המאה ה-17, עת הפכו הווזירים הגדולים, ראשי הממשלה (שגם חלקם הגדול היה בעבר עבדים שנלקחו לשירות בצבא העות'מאני, אוסלמו והתקדמו בהיררכייה הצבאית או בהיררכיית הארמון האימפריאלי) לשליטי האימפריה בפועל, לצד סולטאנים חזקים יותר שעלו לשילטון. עם הזמן הפכה האימפריה למבוזרת יותר, ומי שנתנו את הטון היו מושלי המחוזות החזקים.

hofburg palace

משפחות המלוכה הגדולות של פעם: איפה הן היום? -חלק ראשון

(c) כל הזכויות שמורות לאתר זה על סידרת פוסטים זאת, מותר לשתף בפייסבוק אך חובה לציין את המקור או מאיפה משתפים.

פוסט זה נכתב בשבוע חשוב מאוד עבור בית המלוכה האירופי הידוע ביותר, הלא הוא בית המלוכה הבריטי: בשבוע זה נבחר הנסיך צ'ארלס על ידי מדינות חבר העמים הבריטי לעמוד בראשות חבר העמים במקום אימו, המלכה אליזבת, בעת שיהיה מלך. צעד פורמלי זה הזים את ההנחות לפיהן המלכה אליזבת הבריטית תפסח על בנה צ'ארלס יורש העצר, ותעניק את הכתר לבנו של צ'ארלס שהוא הנכד שלה, הנסיך ויליאם, לאחר מותה- ומהווה למעשה הודעה כי צ'ארלס, שעתיד להיות המלך צ'ארלס השלישי, הוא המלך שלאחר אליזבת השנייה. בשבוע זה גם חל יום הולדתה האמיתי, יום הולדת 92. באותו שבוע גם נולד הנין השישי שלה והאדם החמישי בשרשרת הירושה של אליזבת, בנם השלישי של הנסיך והנסיכה ויליאם וקייט (הדוכסים מקיימברידג'). גם חתונתם של הנסיך הארי והשחקנית האמריקנית מייגן במאי 2018 היא ידיעה חשובה. בית המלוכה הבריטי, גם אם ייצוגי, הוא עדיין רלוונטי וכך ימשיך להיות. וזאת, בניגוד לבתי מלוכה אחרים מהעבר שירדו מגדולתם, באירופה וגם מחוצה לה. ודווקא אני רוצה לדבר היום ובסידרת הפוסטים החדשה הזאת על בתי מלוכה אלה, שהיום כמעט לא שומעים עליהם, ואיפה הם היום.

בתי המלוכה, בייחוד בעולם המערבי, מסתמנים כנחלת העבר. פעם הם היו שולטים על אימפריות עצומות, וכיום נשאר מרבים מהם רק התארים, שאפילו לא נחשבים ייצוגיים, וכן נותר רכוש רב. פעם הם היו ה-דבר, בה' הידיעה, בחדשות. כולם המתינו למוצא פיהם ולהחלטותיהם. וכולם עשו כרצונם. כיום בקושי אנשים יודעים מה קורה עם צאצאיהם. בתי המלוכה הגדולים כבר לא שולטים, הם אפילו לא ראשי מדינות. אבל המורשת שלהם נותרת מהדהדת. עד כדי כך שבמדינות כמו תורכיה ורוסיה מתעוררים בשנים האחרונות געגועים לימי הקיסרות והאימפריה של פעם, לא רק בקרב הציבור, אלא בקרב שליטי אותן המדינות. געגועים אלה מובילים עד כדי כך לניווט מדיניות פוליטית עכשווית של מדינות. אפילו איראן האסלאמיסטית מתגעגעת לימי האימפריה הפרסית העתיקה.

בפוסטים הבאים שאפרסם, אעסוק בכמה בתי מלוכה מפורסמים שכבר אינם משמשים בתי מלוכה, אך למשפחות אלה יש המשכיות מכובדת. מי שהיו אמורים להיות מלכים או קיסרים נושאים בתארים של "ראש בית משפחת….". ורק בתארים אלה ולא יותר מזה. אביא, למשל, את בית הבסבורג הענק, שהיה במשך מאות שנים הדומיננטי באירופה, ונודע כבית המלוכה של מה שנקראה "האימפריה הרומית הקדושה" הגרמנית, האימפריה האוסטרית ולאחר מכן האימפריה האוסטרו-הונגרית ומרכזו היה העיר וינה וארמון הופבורג שבאותה עיר שמופיע בתמונה זאת. ובעיקר. אסור לשכוח, כי בתי מלוכה קיימו קשרי נישואין אלה עם אלה במשך אלפי שנים. וכשאומרים "בית" בהקשרים של בתי מלוכה, לא מתכוונים רק למשפחה עצמה, אלא גם למקורביה, אלה שיש להם קשרי נישואין איתה וגם לעוזרים, יועצים ומשרתים של אותן משפחות. משפחות מלוכה שמה שנשאר מהם הם תארים, קצת כבוד והרבה רכוש. עם השנים בני המלוכה התחתנו גם עם אנשים פשוטים מהעם. הנסיכים הבריטים ויליאם והארי הם הדוגמה לכך.

לפני מאה שנים, בשנת 1918, הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. המלחמה, שהייתה מלחמה בין אימפריות, סיימה למעשה את עידן הקיסרים ובתי המלוכה האימפריאליים. מאז, משפחות המלוכה המודחות נאבקו ועודן נאבקות על מנת לשמר כמה שיותר את כבודן, רכושן ואפילו את מעמדן בציבור. עם השנים, חלו גם פיצולים בבתי המלוכה השונים, כי היו בתי מלוכה, כמו הבסבורג למשל, ששלטו בעבר על יותר ממדינה אחת. צאצא מפורסם של בית הבסבורג היה המלך מיחאי הרומני, שנודע כמלך שחולל בימי מלחמת העולם השנייה הפיכה כנגד השילטון הרומני הפרו-נאצי, והציל למעשה חלק לא קטן מיהודי רומניה. מיחאי חי עד דצמבר 2017 ועד גיל שיבה טובה, 96. וגם פיצולים שנבעו מסכסוכים ומניסיון למצוא קשר למשפחות המלוכה השלטוניות האחרונות, כמו בית הצארים הרוסיים לשעבר רומנוב. והיו גם מלכים שהודחו לאחר מלחמת העולם הראשונה, כמו הקיסר האתיופי היילה סלאסי, שסביב דמותו נוסדה אף דת שלמה, שמרכזה דווקא בג'מייקה, הלא היא דת הרסטפארי. וכן גם משפחת הסולטאנות העות'מאנית, שבעידן של ימינו מעוררת געגועים בתורכיה ובעולם המוסלמי כולו לימי שילטונה, געגועים שדווקא מעודדים על ידי השילטון התורכי הנוכחי. כי כשחוזרים לאסלאם, חוזרים גם לעות'מאנים ששלטו בשמו.

כשבתי המלוכה הגדולים הודחו מכס השילטון במלחמת העולם הראשונה, הדבר הכי מרכזי שהשפיע עליהם, לצד הירידה הכפויה לעתים מכס המלוכה, הוא הגלות מארצם. הם נאלצו לגלות, להתפזר ולחיות במדינות אחרות ושונות שהסכימו לקלוט אותם, כשחלקם אף היו מסורבים במשך שנים מלחזור לארצם. הגלות הכפויה הזאת כפתה גם על בתי המלוכה מאבקי הישרדות לא כבית מלוכה שילטוני או ייצוגי שעומד בראש מדינה, אלא מאבק קיומי על שימור משפחתם, שם משפחתם וכן הכסף והרכוש הרב שלקחו עימם. כמו כן, מאבקם של ראשי בתי המלוכה התמקד גם בהנחלת מורשתם וההיסטוריה שלהם ליורשיהם. יש כאלה שבחרו להצטנע ואף לרדת למחתרת מבלי להיחשף לעין הציבור, ויש כאלה שבחרו כן להיחשף, רק כדי לשמור על יוקרתם מעבר לרצון להופיע במדורי רכילות שונים. זה יהיה מאוד מעניין לגלות מה קרה ומה קורה היום עם משפחות המלוכה שהובסו במלחמת העולם הראשונה- בית הבסבורג האוסטרי, בית הוהנצולרן הגרמני ובית עות'מאן התורכי וכן בתי מלוכה שהודחו לאחר מכן או אפילו בתי מלוכה קטנים שהודחו לפני כן- כמו בתי המלוכה האיראניים ובית המלוכה האפגני, בית המלוכה האתיופי וכמובן לא לשכוח את בית הצארים, בית הקיסרות הרוסי האחרון, רומנוב- שדווקא במקור נכלל בצד המנצח במלחמת העולם הראשונה אבל הודח במהלכה- שם התפתח אפילו מאבק מי יעמוד בראש משפחת המלוכה הזאת שגרעינה הוכחד על ידי השילטון הקומוניסטי. ומלך לשעבר שהגדיל לעשות הוא המלך הבולגרי האחרון סימאון מבית זאקס-קובורג (קרוב משפחה רחוק של בית המלוכה האנגלי, שהוא גם במקור בית זאקס-קובורג), שנבחר בשנת 2001 באופן דמוקרטי לעמוד בראש ממשלת בולגריה וכיהן בתפקיד זה עד 2005, תחת השם המודרני סימאון סאקסקובורגצקי, כאזרח לכל דבר ועניין.

mehmet ii

הסידרה החדשה בתורכיה (2018) על הסולטאן מהמט הכובש ועוד סדרות על סולטאנים ועות'מאנים

לאחר הצלחת הסידרה "המאה המפוארת" (הסולטאן) על חייו של הסולטאן סולימאן המפואר, וההצלחה היחסית של סידרת ההמשך על קוסם סולטאן, הוחלט כי מבחינת סדרות היסטוריות, יש לחזור אחורה יותר בזמן. בימים אלה עולה בתורכיה אל המסך הסידרה "מהמט- כובש היקום" והיא מספרת את סיפור חייו של הסולטאן מהמט השני, הלא הוא מהמט הכובש, זה שאחראי על כיבוש קוסטנטינופול (שהפכה בהמשך לאיסטנבול) בשנת 1453. לפני כמה שנים, שודר סרט באורך מלא אודות כיבוש איסטנבול בידי מהמט, "פתיח 1453", ובשל העניין הרב הוחלט להפוך אותו לסידרה. מהמט היה סבא-רבא של הסולטאן סולימאן המפואר, שעליו נעשתה הסידרה "הסולטאן"
הסידרה משודרת בערוץ D התורכי, ולא ידוע אם ומתי בכלל תגיע לישראל.

לתפקידים הראשיים נבחרו שחקנים ידועים: קנאן איזמירליאולו נבחר לשחק את הסולטאן מהמט, וצ'טין טקינדור האגדי נבחר לשחק את הווזיר הגדול שכיהן גם תחת אביו של מהמט מוראד ולמעשה עזר לו לשלוט, צ'אנדארלי חליל פאשה. סלין דמיראטאר משחקת את אחת מנשותיו חאטיג'ה (חדיג'ה), ממנה התגרש ב1453, וסדה באקאן את אישתו הבאה אחריה צ'יצ'ק.

הסידרה היא ביטוי מובהק של החזרה למורשת העות'מאנית בתורכיה, והיא מעוררת עניין רב במדינה. כמו כן, הסידרה נועדה לייצור למדינות אחרות. בתורכיה עצמה משודרות כמה סדרות על התקופה העות'מאנית, חלקן הגדול ולא במפתיע בערוצי רשות השידור הממלכתית TRT, שם משודרות סדרות אודות ארטורול אבי השושלת העות'מאנית ואביו של עות'מאן הראשון שעל שמו נקראת השושלת, סידרה על הסולטאן עבד אל-חמיד השני שהיה בעל נטיות אסלאמיסטיות (קטעים רבים בסידרה נוגעים לזמננו), סידרה על המצור והקרב הנורא בכות אל-עמארה, כיום בעיראק, בין העות'מאנים לבריטים במלחמת העולם הראשונה בשנת 1916 וגם סידרה עם משמעות דתית-אידיאולוגית: על חייו של אלייה איזטבגוביץ', שהיה נשיאה המוסלמי הראשון של בוסניה העצמאית משנת 1992 (איזור שהיה כידוע תחת שילטון עות'מאני מזה מאות שנים, עבר לאוסטריה-הונגריה הנוצרית ולאחר מכן הפך לחלק מיוגוסלביה הקומוניסטית) והנשיא שהוביל את הקהילה המוסלמית בבוסניה בעת המלחמה הנוראית במדינה כנגד הסרבים והקרואטים המקומיים בשנות התשעים של המאה העשרים, שנחשד בנטיות אסלאמיסטיות בעת שפירסם את "ההצהרה האסלאמית" בה קרא להקמת מדינת הלכה מוסלמית בבוסניה אך לבסוף התפשר והפך להיות אחד מחברי המועצה הנשיאותית של בוסניה לאחר תום המלחמה יחד עם נציג סרבי ונציג קרואטי.

ערוץ סטאר טי.וי התורכי, מנגד, החל להעלות לראשונה קומדיה על החיים בארמונו של סולטאן עות'מאני, כשלדמות הראשית קוראים אסמה סולטאן. לסידרה קוראים "סולטאן (או:סולטאנית) הלב שלי".
שוב, רוב הסיכויים שאף אחת מהסדרות שציינתי פה לא תגיע לשידור בישראל.