Tag Archives: תורכיה

המפה הפוליטית בתורכיה- מפלגת הצדק והפיתוח AKP

אודות "מפלגת הצדק והפיתוח"- AKP- מפלגתו של ארדואן (נכתב במקור בשנת 2015 ועודכן קצת).
מפלגת הצדק והפיתוח בתורכיה, מפלגתו של ארדואן, מציינת בימים אלה 20 שנה להיווסדה מאז שנוסדה בקיץ 2001.
כיום המפלגה נמצאת על פרשת דרכים היות ונשיא תורכיה אינו חבר פרלמנט אך שינה בהתאם את החוקה כדי שיעמוד בראש מפלגתו והוא למעשה שליט יחיד בה.
שני מייסדי המפלגה הוותיקים הם עבדאללה גול נשיא תורכיה לשעבר, יחד עם ארדואן שהוא נשיא תורכיה הנוכחי ושבניגוד לגול נשאר במפלגה.
ההבדל הוא שגול וארדואן אינם רואים עין בעין בהרבה נושאים, גול מתון יחסית וארדואן קיצוני ומתלהם. יש דווקא אפשרות שגול, שמזכיר לי בהרבה דווקא את ראש הממשלה של שנות השמונים טורגוט אוזאל, יקים מפלגה חדשה שתתחרה בארדואן ובמפלגת הצדק והפיתוח. זה לא קרה , אך גול הביע תמיכה עקיפה במפלגתו של אחד מהמוחות הכלכליים המבריקים לשעבר של ארדואן, עלי באבאג'אן, ששייכת לאופוזיציה.
ועכשיו להיסטוריה:
מפלגת הצדק והפיתוח, או בראשי תיבות תורכיים AKP, נוסדה בתאריך 14 באוגוסט 2001 על ידי המייסדים עבדאללה גול, בולנט ארינץ', כיום סגן ראש ממשלת תורכיה, מליח גוקצ'ק, ראש עיריית אנקרה בירת תורכיה מזה 20 שנה וכמובן רג'פ טייפ ארדואן, שהיה אז ראש עיריית איסטנבול. כל אלה שציינתי היו שייכים לפלג הרפורמיסטי של "מפלגת הרווחה" האסלאמיסטית בראשות נג'מטין ארבקאן. הם טענו שהקו של ארבקאן איסלאמיסטי מדי, ובשל כך המפלגה פורקה על ידי הצבא בשנת 1997. הם טענו שיש לבסס מודל מפלגה של ימין שמרני, בדומה ל"מפלגת המולדת" בראשות טורגוט אוזאל, שלא הייתה אסלאמיסטית בכלל, ששלטה ברוב שנות השמונים בתורכיה. ברגע שמבססים מודל כזה, שיש לו מקבילה באירופה- ה"נוצרים הדמוקרטים", אז ניתן ליצור מצב שלא תיווצר תדמית אסלאמיסטית למפלגה וכך היא תוכל לכבוש את השילטון.
באותה תקופה, יש לציין, תורכיה הייתה נתונה במשבר כלכלי קשה מאוד. אבטלה עמוקה. מיתון עמוק. ממשלות שעלו ונפלו, כממשלות אחדות רעועות, מאז ראשית שנות התשעים. חוסר יציבות כלכלי ופוליטי משווע. והנה באה ה"גאולה"- מפלגת ימין שהבטיחה רווחה כלכלית, שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי וכן כיבוד המסורת המוסלמית-שמרנית. ארדואן אף הגדיל לעשות, וקבע מושגים כמו "אסלאם דמוקרטי" ו"חילוניות שמרנית", וטען כי ראש ממשלה דתי יכול להיות גם במדינה חילונית. המפלגה שידרה כל הזמן שהיא מכבדת את המורשת החילונית של אתאתורכ, כשהמטרה האמיתית מאחורי זה היה לרוקן את החילוניות וגם את הגדרת מושג אתא תורכ מתוכן. ארדואן אף צירף למפלגה בכירים לשעבר מכל מפלגות הימין בתורכיה, וכן גם דתיים בעלי השקפת עולם סוציאל-דמוקרטית.
והכי חשוב, שזה גם הכי גרוע, הוא שהאקדמיה ברחבי העולם "קנתה" את הסיפורים על אסלאם דמוקרטי ועל מפלגת ימין שמרני אך לא אסלאמיסטית. ומשם זה חילחל לראשי האיחוד האירופי, שדרשו שוב ושוב מתורכיה לפנות לכיוון דמוקרטי ולצמצם את השפעת הצבא, על מנת שתורכיה תוכל להגשים את חלומה מאז שנות החמישים ולהצטרף לאיחוד. אני בעצמי ראיתי מחקרים אקדמיים מחוץ למזרח התיכון, ואפילו בישראל, ששיבחו והיללו את המפלגה הזו כדגם חדש של "אסלאם דמוקרטי"- שילטון ומפלגה שמכבדים גם את האסלאם אך גם את הדמוקרטיה. זה ממש נראה כמו חזון אחרית הימים של גר זאב עם כבש. הבעייה היא שלבסוף, הזאב טרף את הכבש.
בנובמבר 2002 נערכו בחירות לפרלמנט התורכי, ומאז זכתה מפלגת הצדק והפיתוח ברוב, שהפך אותה למפלגה הגדולה בפרלמנט עם רוב מוצק, לראשונה מאז 1987. רוב זה נשמר פחות או יותר עד לימינו אנו. מאז גם זכו המפלגה ומנהיגה ארדואן בכל משאלי העם ומערכות הבחירות שנערכו, כולל בבחירות לנשיאות, הבחירות הראשונות לנשיאות שנעשות על ידי העם ולא על ידי הפרלמנט, ביום ראשון האחרון. בתקופה לאחר הבחירות הצהיר העיתון הכמאליסטי "ג'ומהוריית" כי החילוניות בסכנה. והם לא ידעו עד כמה הם צדקו.
עם מתן תוצאות הבחירות נוצרה בעייה: על ארדואן הושתה עבירת קלון, בשל ישיבתו בכלא כמה שנים לפני כן לאחר שהקריא שיר עם גוון אסלאמיסטי, והוא לא יכל להיבחר לראשות הממשלה. מה עשו? לקחו את עבדאללה גול סגנו, מינו אותו לראש ממשלה עד מרץ 2003, עת ארדואן נוקה מהקלון. במרץ 2003 התפטר נציג מחוז מסוים בפרלמנט כדי שייערכו בחירות מקומיות באותו מחוז, ארדואן ניצח בהן, נכנס לפרלמנט ומונה לראש ממשלה. גול מונה לשר החוץ התורכי.
כלפי פנים, ארדואן התחיל במדיניות כלכלית של יוזמה חופשית והקטנת האבטלה. המדדים הכלכליים של תורכיה צמחו. תורכיה הפכה למדינה אירופית מודרנית ומשגשגת. כלפי חוץ שידר פייסנות כלפי המערב וישראל, ואף הגדיל לעשות כשמיד לאחר היבחרו שתה יין במטוס בעת צום הרמדאן, על מנת "לבלבל את האויב". נשיא תורכיה באותה עת היה אהמט נג'דת סזר החילוני, שהתעמת שוב ושוב עם ארדואן, ובשנת 2007 החליף אותו שר החוץ עבדאללה גול ממפלגת הצדק והפיתוח. עוד עמדה נכבשה.
בינתיים, שמה המפלגה דגש על הצטרפות לאיחוד האירופי, אך מטרה זו לא הושגה. הכל התנהל כשורה עד שנת 2008, עת נבחר ברק אובמה לנשיא ארה"ב, ועת פרץ המשבר הכלכלי הגדול בעולם, שתורכיה שרדה אותו בשלום. ארדואן, שביקר בישראל בשנת 2005, ניצל את המומנטום, העליב את שמעון פרס הנשיא דאז בעת ועידת דאבוס על רקע מבצע "עופרת יצוקה", התנגח בישראל וכן התחיל בהזדהות גלויה עם החמאס ועם תנועת האם של החמאס, שהייתה גורם משפיע במפלגת הצדק והפיתוח, "האחים המוסלמים". לצד האחים המוסלמים, תמך בארדואן פתהוללה גולן, איש דת אסלאמיסט מתון שיש לו תנועה חינוכית רחבה מאוד שבסיסה בפילדלפיה שבארצות הברית. מוסדות החינוך המסועפים של התנועה הכשירו שופטים, עורכי דין, שוטרים ורופאים רבים שתפסו עמדות מפתח בתורכיה במשטרה ובמערכת המשפט. את זאת ניצל ארדואן לשפוט ולהכניס לכלא אנשי צבא, חברי פרלמנט רבים וכמובן עיתונאים שהתנגדו לו, באשמה כי תכננו הפיכה נגדו. הוא האשים אותם כי מדובר ביצירת "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה, שנועדה ליצור אליטה ולהעלות את אנשיה לשילטון. בהמשך הפנה את אותה האשמה כלפי גולן ואנשיו, עת הסתכסך עם איש הדת המשפיע.
לצד ארדואן בלט כל העת אהמט דאווטאולו, פרופסור למדעי המדינה, שהיה יועצו למדיניות חוץ והחל משנת 2009 שר החוץ של תורכיה ולאחר מכן מונה לראש הממשלה. בהמשך דרכם של ארדואן ודאווטאולו נפרדו, ודאווטאולו הפך לאחד מראשי האופוזיציה כנגד ארדואן.
דאווטאולו, דובר ערבית ואנגלית רהוטות, ניסח את תיאוריית "העומק האסטרטגי", לפיה יש להחזיר את תורכיה לימי גדולתה מימי האימפריה העותמאנית כבעלת עוצמה דיפלומטית, צבאית וכלכלית איזורית. בימי דאווטאולו כשר החוץ גדל שירות החוץ ומבנה משרד החוץ התורכי למימדי ענק. הוא טען כי תורכיה צריכה ליצור השפעה איזורית גם דרך מדינות לוויין, שיהיו תחת חסות תורכית, בניגוד לאימפריה העותמאנית ששלטה ישירות. את "האביב הערבי" בשנת 2011 ניסה דאווטאולו לנצל להעלאת משטרי "אחים מוסלמים" בכל מדינות ערב, שיפעלו תחת חסות תורכית. גם עבור ישראל הייתה לו תוכנית- להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, מפתח למדינה בדומיננטיות אסלאמית, תחת חסות תורכית, ובכך לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני. בסופו של דבר נשארה תורכיה חברה עם מעט מדינות מזהירות, כתוצאה ממדיניות זו, דוגמת פקיסטאן, סומליה וקטאר. אך עם זאת, ברק אובמה ניסה לחזק את תורכיה במישור הדיפלומטי והבין לאומי, ולא גינה בלשון חזקה את פרשת המרמרה.
דוגמה למדיניותו של דאווטאולו, שמכונה גם "ניאו עות'מאניזם", שאני רואה בדאווטולו כרעיון רב שנים שאותו האיש החליט פשוט להוציאו לפועל, ניתן בנאום שנתן בשנת 2009, בסרייבו בירת בוסניה, שהייתה עד עשור לפני כן מוכה וחבולה ממלחמת אזרחים אתנית, ובו שיבח את קיומה של האימפריה העותמאנית התורכית, וטען כי כשהעותמאנים שלטו על המזרח התיכון, הבלקן וחלק מהקווקז היה שקט יחסי, לא הייתה לאומיות לכן לא היו מאבקים לאומיים עקובים מדם כמו שהתרחשו לאחר פירוק האימפריה בשנת 1923. רוצה לומר: האימפריה העותמאנית הייתה דגם לאחוות עמים ותרבויות, אימפריה רב דתית ותרבותית שסיפקה שקט
יחסי לנתיניה. היה לה עומק אסטרטגי, כמו שצריך להיות לתורכיה החדשה שרוצה לעצב ארדואן. הבעייה היא שתורכיה של ארדואן ודאווטואולו, למרות הנתונים הכלכליים המרשימים והבנייה המסיבית בכל רחבי תורכיה, הסתכסכה כמעט עם כל המדינות שסביבה….
כעת, מפלגת הצדק והפיתוח רוצה לשנות את החוקה החילונית של הרפובליקה התורכית, שקיימת מאז 1982 בעת ששרר משטר צבאי במדינה. בשנת 2010 ניצח ארדואן במשאל עם למען שינוי מתוחכם של סעיפי החוקה, שיהפוך את המדינה, לבסוף, מחילונית למסורתית, אם להגדיר זאת בלשון עדינה. לא מזמן התקבלו חוקים בתורכיה המגבילים רכישת וצריכת אלכוהול, והיד עוד נטויה….
המקבילה הישראלית-ערבית של הAKP היא מפלגת רע"ם- הרשימה הערבית המאוחדת, ששייכת לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית הפלג הדרומי, וחברה בקואליציה.

באבא: "הסולטאן סולימאן השלישי"- נשיא תורכיה התשיעי, סולימאן דמירל.

בשנת 2015 מת נשיא תורכיה התשיעי האגדי, סולימאן דמירל, בשיבה טובה בגיל 90. דמירל היה המקביל התורכי של שמעון פרס הישראלי: ה"אבא" של הפוליטיקה התורכית, פוליטיקאי שמרן ומוסלמי מאמין מצד אחד, אך מצד שני ליברל ולא אסלאמיסט במדיניותו ששאף לשמור על יחסים טובים עם המערב וישראל. בשנות התשעים, דמירל כראש ממשלה שנבחר לנשיא בשנת 1993, פעל רבות לשימור היחסים עם ישראל ואף לאחר פרישתו הקציב כסף על מנת לתת לסטודנטים ישראלים מילגה והזדמנות ללמוד בתורכיה.

דמירל היה מעורב בפוליטיקה התורכית במשך 40 שנים ויותר. הוא כיהן 5 פעמים כראש ממשלה, סך הכל במצטבר 10 שנים וחצי. הוא הפך לדמות אגדית אך גם לסמל של חוסר היציבות הפוליטית במדינה, היות וממשלותיו היו קצרות ימים. לא אחת הודחו ממשלותיו על ידי הצבא בשל חוסר יציבות.

דמירל, שהפך לדמות אגדית בפוליטיקה התורכית, נולד במקום אגדי לא פחות- איספרטה שבדרום מערב בתורכיה, הלא היא ספרטה האגדית מהמיתולוגיה היוונית. הוא למד הנדסה אזרחית באוניברסיטה הטכנית באיסטנבול בשנת 1949, עת היה בן 25. הוא החל לעבוד בשירות המדינה, במחלקת תיכנון החשמל במקצועו כמהנדס, והיה אחראי בעיקר על בניית סכרים ותחנות כוח ברחבי המדינה. הוא היה איש אשכולות: גם מרצה על הנדסה הידראולית, גם יצר קשרים עם חברות אמריקניות וניהל פרוייקטים בשבילן, וגם שירת בצבא התורכי כמהנדס לאחר ההפיכה הצבאית של 1960. אבל עיקר הקריירה שלו הייתה בפוליטיקה, אליה התוודע כשעבד בשירות המדינה.

בשנת 1960 התחוללה בתורכיה הפיכה צבאית, בגיבוי אמריקני, שהדיחה את ראש הממשלה הלא כמאליסט, השמרן הלאומן ובעל הזיקה לדת עדנאן מנדרס מהמפלגה הדמוקרטית. מנדרס ואנשיו נתלו לבסוף, ולאחר ההפיכה הוקמו מחדש המפלגות שהוצאו אל מחות לחוק. אחת המפלגות שהוקמה הייתה מפלגת ימין שמרנית וקפיטליסטית, "מפלגת הצדק".
דמירל הצטרף למפלגת הצדק, שהחליפה את המפלגה הדמוקרטית של מנדרס, שהוצאה אל מחוץ לחוק, כחבר בוועד הפועל שלה. בשנת 1964 קודם בקושי לתפקיד ראש המפלגה, לאחר שהואשם על ידי יריביו כי הוא שייך לתנועת "הבונים החופשיים".
הוא מונה גם לסגן ראש ממשלה בממשלת אחדות, אך באוקטובר 1965 הפך בגיל 41 לראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות תורכיה לאחר שמפלגתו עלתה לשילטון וקיבלה רוב מוחלט. גם בבחירות 1969 קיבלה ממשלתו רוב מוחץ. אולם בשנת 1971 התעורר סכסוך בין ממשלתו של דמירל לצבא התורכי, סביב עמדתו בנושא הסיכסוך בקפריסין בין היוונים לתורכים. הצבא האשים את דמירל בפעולה בניגוד לערכיו של אתאתורכ. לכן, הצבא פעל להדיח אותו מתפקיד ראש הממשלה, וחולל הפיכה. דמירל הודח.
לאחר חזרתה הזמנית של המערכת הפוליטית התורכית לפעולה בעקבות ההפיכה הצבאית, הפך דמירל למנהיג האופוזיציה. בונה הסכרים הגדול הוכיח עצמו שוב כעוף חול, שקם מן ההריסות. גם כחבר פרלמנט רגיל הפך לאיש המשפיע ביותר בתורכיה. הוא האיש הראשון מאז הסולטאן סולימאן המפואר בן המאה ה-16, שנושא את השם "סולימאן" ובעל השפעה כל כך רבה במדינאות התורכית- לכן אני קורא לו "הסולטאן סולימאן השלישי" (סולימאן השני היה סולטאן חלש וכושל לא בימי הזוהר של האימפריה העות'מאנית, לכן דמירל הוא השלישי). בשנת 1975 הקים ממשלת ימין לאומית. עם זאת, התאפיינה באותן שנים הפוליטיקה התורכית בחוסר יציבות ובעימותים אלימים בין ימין ושמאל. דמירל, עם כל כוחו, דאג רק לקיום ממשלתו. הוא לא היה מספיק חזק כדי לדכא את המהומות.
הוא הקים ממשלת ימין לאומית נוספת, בשנת 1977. באותה שנה נערך הטבח המפורסם שנערך באנשי השמאל התורכי בהפגנת 1 במאי בכיכר תקסים באיסטנבול, וממשלת דמירל הואשמה בחוסר מעש או אף בהתערבות צבאית כדי לחולל את הטבח. בשנת 1980 לא יכלה ממשלת דמירל לבחור את נשיא תורכיה, מה שיצר ואקום פוליטי, ואז הצבא שוב התערב, ועשה הפיכה. כל המפלגות שוב הוצאו אל מחוץ לחוק.

"באבא" דמירל, כמו שנקרא בידי התורכים, היה שקוע בהליכים משפטיים של הצבא נגדו, אך משאל עם חוקתי התיר לו לחזור לפוליטיקה בשנת 1987. הוא לא ויתר, וביחד עם יריבו, טורגוט אוזאל-שגם היה איש ימין רק ממפלגה אחרת, "מפלגת המולדת", חזר דמירל לפוליטיקה. שניהם, דמירל-אוזאל, הפכו לצמד הפופולרי והחזק ביותר בפוליטיקה התורכית. דמירל הקים את "מפלגת הדרך הנכונה" והפך שוב לדומיננטי-מה שסלל את דרכו לעשור זוהר.
הוא נכנס לממשלה שוב, ובשנת 1991 הקים ממשלת אחדות לאומית עם מפלגת השמאל הראשית, זו שהחליפה את "מפלגת העם הרפובליקני CHP" שייסדה את תורכיה המודרנית. הנשיא באותה עת היה ראש הממשלה לשעבר, טורגוט אוזאל, יריבו המרכזי של דמירל מאותו מחנה ימין. בשנת 1993 מת במפתיע טורגוט אוזאל, ודמירל נבחר לתפקיד הנשיא. כמו שמעון פרס, הוא כיהן בתפקיד שבע שנים, וזה היה התפקיד היציב ביותר שעשה בדרג הפוליטי התורכי. במהלך שנות כהונתו פעל כנגד עליית גורמים אסלאמיסטיים לשילטון, ופעל עוד מעת כהונתו כראש ממשלה ב-1991 לחזק את הקשרים בין תורכיה לישראל. בעשור של שנות התשעים, 1991-2000, עת דמירל היה בו דומיננטי, זכו יחסי ישראל ותורכיה לתור זהב שלא נודע לפניו ולא לאחריו, בין היתר בזכות "באבא" דמירל, או הסולטאן סולימאן השלישי.
בשנים האחרונות שימש דמירל כמרצה וכפובליציסט בפאנלים פוליטיים שונים.

תולדות הלאומיות התורכית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio. קטעים מעבודה שכתבתי לאוניברסיטה לפני כעשור וקצת.

הלאומיות התורכית התפתחה בארבעה שלבים בין אמצע המאה ה-19 לבין שנות העשרים של המאה העשרים בכמה שלבים. השלב הראשון היה השלב העות'מאני, בו ניסו אינטלקטואלים עות'מאניים לספק תשובות כיצד תתמודד האימפריה עם אתגר המערב והמודרניות. בשלב זה התפתח רעיון העות'מאניזם, במקביל לפאן-אסלאמיזם (הרעיון שלפיו יש לכונן אומה ואימפריה מוסלמית אחת גדולה כשהזהות המרכזית בה תהיה הזהות הדתית המוסלמית). השלב השני הוא השלב התורכי, בו התבסס רעיון הפאן-תורכיזם (הרעיון לאחד את כל העמים התורכיים לאימפריה אחת גדולה, שהזהות התורכית תהיה העיקרית בה) על ידי אינטלקטואלים כמו יוסוף אקצ'ורה וזיא גאק-אלפ, שנבדל מהרעיונות הפאן-עות'מאניים (לאחד את כל עמי ושטחי האימפריה העות'מאנית תחת הזהות הלאומית העות'מאנית) והפאן-אסלאמיים, לאחר שהובן כי בלתי אפשרי להוציאם לפועל באותה תקופה. השלב השלישי היה השלב הניסיוני והכושל לממש לאומיות תורכית בכל שטחי האימפריה העות'מאנית בעת שילטון סיעת "התורכים הצעירים" שנמשך משנת 1908 ועד לתבוסת האימפריה במלחמת העולם הראשונה בסוף העשור השני של המאה העשרים. השלב הרביעי היה השלב האקטיביסטי- עיצובה של הלאומיות התורכית המודרנית בהנהגת מוסטפא כמאל אתאתורכ (תמונתו מופיעה על הדגל כאן) , מייסדה של תורכיה המודרנית החילונית.

 

השלב הראשון: השלב העות'מאני- תחילתו של שלב זה היא בסוף שנות השלושים של המאה ה-19, עת החל הסולטאן העות'מאני מחמוד השני ברפורמות בתחום המדיני, הצבאי, הכלכלי, המשפטי והחינוכי באימפריה. הסולטאנים שהמשיכו את מחמוד המשיכו ברפורמות, שנמשכו למעשה עד שנות השבעים של המאה ה-19. הרפורמות הללו זכו לשם הכולל "תנזימאת". עד אז, הייתה האימפריה העות'מאנית קיסרות מוסלמית, שהשילטון בה מאז אמצע המאה ה-17 בערך היה מבוזר, ולכל מושל מחוז ניתנה מעין-אוטונומיה בתחומי השילטון המקומי, הכלכלה והחברה. זהותם של תושבי האימפריה הייתה בעיקרה דתית וגם מקומית (כלומר: כל אחד זוהה עם העיר או הכפר שבא ממנו). הנתינים התחלקו בעיקר לקהילות דתיות (מילתים): מוסלמים, נוצרים קתולים, נוצרים אורתודוכסים, יהודים, וכו', כשהסולטאן שולט תחת דגל האסלאם והאלמנט הדתי-אסלאמי מרכזי מאוד. חשיבות מועטה ניתנה לזהות אתנית כלשהי. האימפריה השתרעה על פני שלוש יבשות: אסיה, אירופה וצפון אפריקה, כשהחלק האסיאתי כולל את חצי האי ערב, הסהר הפורה ותת-היבשת האנטולית (איפה ששטחה של רובה של תורכיה של היום) עד מרכז אסיה, ואילו החלק האירופי, שנקרא רומליה, כלל את איזורי הבלקן ויוון ביניהם.

מטרת הרפורמות, שהונהגו בשלבים, הייתה למרכז את האימפריה ולענות על אתגר המערב, היות ובאותה התקופה ניצבה האימפריה בפני כמה קשיים: החזית המצרית: המושל העות'מאני במצרים, מהמט עלי פאשא, שמרד בסולטאן בין השנים 1825-1839 וכוחותיו כבשו את מצרים וסוריה ומכעט שהגיעו עד לאיסטנבול, עד שהאימפריה ניצלה בחסדי מעצמות אירופה תוך כדי שהיא הופכת לתלויה בהן כלכלית. החזית הרוסית: מלחמות עם רוסיה שהתפשטה על חשבון העמים התורכיים שמדרום לה, כשהשיא היה במלחמת קרים (1853-1856) וכן בסוף שנות השבעים של המאה ה-19. רוב העימותים עם רוסיה הסתיימו בניצחון רוסי, אך לא תמיד. החזית הבלקנית: באותו זמן התחוללה התעוררות לאומית ומרד כנגד העות'מאנים באיזור הבלקן (סרביה, בוסניה, מונטנגרו, יוון וכו') והאימפריה החלה לאבד את הטריטוריות האירופיות שלה, שנחשבו ליהלום שבכתר.

אולם, החזית החשובה ביותר הייתה ההתמודדות העות'מאנית אל מול הקידמה המדעית, הצבאית, הטכנולוגית והכלכלית של מעצמות אירופה ואל מול נחשול הלאומיות באירופה. עיקרן של התנזימאת, הרפורמות, היה: מירכוז השילטון בידי הסולטאן והמימשל המרכזי באיסטנבול, שיוויון זכויות לכל האזרחים ללא הבדלי דת, חקיקת חוקים אזרחיים והקמת בתי משפט אזרחיים- בעוד שלפני כן מערכת המשפט הייתה מבוססת על ההלכה האסלאמית, מתן שיוויון זכויות לאזרחיה הלא-מוסלמים של האימפריה גם בגיוסם לצבא, השתתת מערכת גביית מיסים מרכזית לאחידה והפיכת הצבא למודרני בסיגנון אירופי: שינוי מבני וחינוך הקצינים בהשכלה אירופית מודרנית (דבר שיוביל בהמשך להקמתה של תורכיה המודרנית על ידי קצינים שחונכו חינוך כזה). כמו כן, הוקמו שגרירויות של מעצמות אירופה באימפריה וכוננו יחסים דיפלומטיים איתן. הרפורמה העיקרית הייתה בתחום החינוך: הקמת בתי ספר חילוניים, כשעד אז מערכת החינוך הייתה דתית לפי העדה הדתית של תלמידיה, ושליחת סטודנטים מצטיינים ללימודים באירופה. רפורמה זו הובילה, יחד עם התפתחותו של הדפוס עוד מראשית המאה ה-19 והכנסת העיתונות הכתובה לאימפריה, לזליגת רעיונות לאומיים לתוכה.

הספרות והעיתונאות באימפריה העות'מאנית והתפתחותן המודרנית בהשראת הספרות הצרפתית, הביאה להתפשטות מהירה של רעיונות מערביים באימפריה. מי שביטא אותה היו אינטלקטואלים שהתחנכו במערב וחיפשו תשובות לאתגרים האסלאמיים-דתיים שניצבו בפניהם. נאמיק כמאל, שהושפע מאוד מהלאומיות הצרפתית, הביא לאימפריה שני "רעיונות" מערביים: חרות (הוריית) ומולדת (וטן). הוא דיבר על פטריוטיזם עות'מאני ולאומיות עות'מאנית. הוא היה ממייסדי תנועת "העות'מאנים הצעירים", שהושפעה מאוד מ"אביב העמים" באירופה של שנת 1848. העות'מאנים הצעירים הפיצו את רעיונותיהם בעיקר בעיתונות אך התנגדו לתנזימאת בשל התנגדותם למירכוז האימפריה תחת רודנות הסולטאן. הם היו מוסלמים מאמינים מצד אחד ופטריוטים עות'מאנים מצד שני והאמינו בכינון מונרכיה חוקתית באימפריה יחד עם מימשל ייצוגי, חוקתי ופרלמנטרי. הם טענו כי רעיונותיהם הם חזרה לעקרונות החוק האסלאמי הקלאסי, שהכיר בריבונות עממית. תנועה זו שהתבססה על שילוב בין מסורת אסלאמית לליברליזם אירופי הייתה קטנה בהיקפה ופעלה בתוך האליטה השלטת במשך שנים אחדות. בשנת 1876 חוללו חברי ממשלה עות'מאנים המקורבים לתנועה זו הפיכה חוקתית, הדיחו את הסולטאן עבד אל-עזיז ואת הסולטאן מוראד שבא אחריו, והעלו לשילטון את הסולטאן עבד אל-חמיד השני שנודע כשליט סמכותני ואסלאמיסטי מחד, אך גם כרפורמטור גדול מאידך וגם כאוהד של ארצות הברית מאידך. בינואר 1877 השביע עבד אל-חמיד את הפרלמנט העות'מאני הראשון אך פיזר אותו כעבור שנה בשל מלחמה קשה עם הרוסים שהחלישה מאוד את האימפריה.

 

השלב השני: השלב התורכי.

שלב זה, שהחל במקביל לעות'מאניזם, צבר תאוצה בשל ההבנה שנוצרה בקרב האינטקלטואלים השונים ממוצא תורכי כי רעיונות העות'מאניזם והאסלאמיזם אינם ברי ביצוע. אבל היות והעבר האסלאמי היה ידוע היטב מתוך לימוד כתבי הקודש והמסורת המוסלמית, את העבר התורכי בין היתר הטרום-אסלאמי של העמים התורכיים היה צורך לחקור. התפתחות התורכולוגיה והארכיאולוגיה בארצות התורכיות הביאה לחקר ההיסטוריה של העמים התורכיים, על מנת למצוא בסיס משותף בין כל התורכים הן בתוך האימפריה העות'מאנית והן מחוצה לה. השם "תורכיה" יוחס לתת היבשת אנטוליה (הכוונה היא שאנטוליה, רוב שטח תורכיה של היום, מוקפת ים מ-3 צדדיה ובצד הרביעי מחוברת ליבשה) הדוברת תורכית על ידי בני אירופה כמעט מאז נכבשה לראשונה בידי התורכים במאה ה-11. התורכים לא קיבלו שם זה כשמה הרשמי של ארצם אלא בשנת 1923. אמנם הלשון התורכית נקראה בשמה, אבל השימוש במונח מצומצם למדי בקרב החברה העות'מאנית הגבוהה וכשהשתמשו בו הייתה הכוונה יותר לתורכמנים הנוודים. בתהליך הדרגתי, החליפה "התורכיות" את "העות'מאניות". גורם עיקרי לכך היה אובדן השטחים האירופיים של האימפריה העות'מאנית וגם ההתעוררות בפרובינציות הערביות של האימפריה, שסוד קיומה לדעתי היה אי ריכוזיותה. ברגע שאיזון זה הופר, בצירוף השפעה אירופית חזקה, אזי החלה האימפריה להתפרק ורעיון התורכיות עלה על הפרק.  התפתחות מדע התורכולוגיה היה במקביל להתפתחות הלאומיות התורכית: הכוונה לחקר השבטים הקדמונים דוברי התורכית במרכז אסיה, מה שגרם לאינטלקטואלים לטעון לקדמוניותם של התורכים ושל שפתם וכן לייחס לתורכים את המרחב האנטולי מקידמת דנא, בטענה שהשומרים והחיתים היו גם עמים תורכיים. התפשטותה של רוסיה דרומה על חשבון העמים התורכיים הביאה לכך שגורמים באימפריה טענו כי היות והאימפריה העות'מאנית היא אימפריה תורכית אז מחובתה להגן על העמים הללו גם אם הם אינם יושבים בתוך גבולותיה. שני הוגי הדיעות העיקריים של הלאומיות התורכית הם יוסוף אקצ'ורה וזיא גאק-אלפ, שנחשב כאבי הלאומיות התורכית.

אקצ'ורה (1876-1935), שנולד למשפחה טאטארית ברוסיה והיגר עם משפחתו לאיסטנבול, התחנך באקדמיה הצבאית באיסטנבול (שעד 1923 עדיין נקראה רשמית קוסטנטינופול) ולאחר שנכשל בלימודיו הצבאיים הוגלה מהעיר לפאריז, שם הפך לאחד מדובריה הבולטים של הלאומיות התורכית. לאחר מכן בשנת 1904 חזר לרוסיה, שם כתב את יצירתו הידועה ביותר "שלוש דרכי המדיניות" שהודפס בכתב העת "תורכ" בקאהיר. הוא טען שיש שלוש דרכים להתמודד עם מצבם של התורכים: 1. אסלאמיזם 2. עות'מאניזם 3. תורכיזם- שזו לדעתו הדרך הנכונה. הוא קרא לתורכים לצאת ממסגרת המדינה העות'מאנית ולבטלה, ותחת זאת להיצמד לזהות התורכית שלהם. לאחר הפיכת "התורכים הצעירים" בשנת 1908 (קבוצה של קצינים שהשתלטו על המרכז השילטוני באיסטנבול, הפכו את האימפריה שוב למונרכיה חוקתית והדיחו את הסולטאן עבד אל-חמיד השני לטובת אחיו, והפכו למימשל העות'מאני  ששלט בפועל באימפריה עד סוף מלחמת העולם הראשונה) חיבוריו מצאו אוזן קשבת. הוא הגדיר את התורכים במונחים אתניים לגמרי וקרא לאיחוד כל העמים התורכיים בתוך ומחוץ לאימפריה תחת מסגרת אחת. כמו כן הוא קרא ליצירת כלכלה לאומית ולהתרחקות מערכים אסלאמיסטיים, וכי על תורכיה להיות לאומית וחילונית.

מהמט זיא גאק-אלפ (1876-1924) היה סוציולוג וסופר. הוא נולד בדיארבקיר (דיאר-בכר) שבמזרח תורכיה, איזור שמאוכלס רובו בכורדים, ואף נטען שהיה חצי כורדי במוצאו. הוא טען שיש להתחיל בתהליך של "תורכיפקאציה" באימפריה העות'מאנית, כלומר לכפות את השפה והתרבות התורכית על כל אזרחי האימפריה הרב-תרבותית, אף אם הם אינם תורכים במוצאם. הוא גם הטיף לשילוב עם העמים התורכיים שמדרום לרוסיה ושמחוץ לתחומי האימפריה. הוא הגדיר ביצירותיו את המונח "תורכיות" וטען כי לאומה צריכה להיות הכרה משותפת אם ברצונה לשרוד. הוא דגל בליברליזם מערבי וטען שיש לאמץ אותו ברחבי האימפריה והפך לאידיאולוג הראשי של "הוועד לאיחוד ולקידמה"- הזרם העיקרי של "התורכים הצעירים" ששלט באימפריה העות'מאנית עד לתום מלחמת העולם הראשונה.

בינתיים, החל משנת 1895 הוקמו אגודות סודיות תורכיות מהפכניות ברחבי האימפריה וגם מחוצה לה, על ידי אינטלקטואלים שהוגלו בתרופת הסולטאן עבד אל-חמיד השני. האגודות התורכיות הללו הוציאו מניפסטים שקראו להחלפת הסולטאן ולחיזוק "תורכיותה" של האימפריה. בצרפת עצמה קמה אגודה בשם "התורכים הצעירים" או בשמה התורכי המקומי "התורכים החדשים" (המילה "חדש" בתורכית דומה למילה "צעיר" בצרפתית) ובד בבד הקימו קציני צבא מהדור החדש והמשכיל באימפריה עצמה, בייחוד בפרובינציות הבלקניות שלה כשהמרכז הוא בעיר סאלוניקי,אגודה בשם "הוועד לאיחוד ולקידמה" שקראה להשבת החוקה העות'מאנית הפרלמנטרית שהושעתה על ידי הסולטאן ב1877. בשנים 1906-1908 משבר כלכלי חמור באימפריה ובעיית משכורות אצל הקצינים הביאו למירמור אצל אנשי הצבא העות'מאני והפכו את האגודות הסודיות ליותר גלויות. בחודש יולי 1908 התחוללה ההפיכה החוקתית השנייה באימפריה ולאחר שנה הודח הסולטאן עבד אל-חמיד השני והוחלף באחיו והוחזר המשטר החוקתי והתאפשר חופש הביטוי. בין השנים 1909-1913 התחוללו מאורעות קשים ברחבי האימפריה: תסיסות והפיכות נגד, חילוקי דיעות בקרב השילטון החדש וגם שתי מלחמות בבלקן, שגרמו לאימפריה לאבד את רוב שטחיה האירופיים למעט נתח קטן בין הערים איסטנבול ואדירנה. בכך הקיץ הקץ על רעיון העות'מאניזם, ורעיון התורכיות הלך וצצמח וקיבל ביטוי בולט בעיתונות. הסולטאנים הפכו לשליטים ייצוגיים בלבד, ובשנת 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הונהגה האימפריה על ידי שלישייה: אנוור פאשא, טלעת פאשא וג'מאל פאשא שהובילה את האימפריה העות'מאנית לשלב האחרון של הקיום שלה ולברית כושלת עם גרמניה ואוסטריה שהובילה לתבוסה העו'תמאנית במלחמת העולם הראשונה. גם שטחי המזרח התיכון של האימפריה אבדו. באוקטובר 1918 נחתמה הפסקת אש משפילה במודרוס בין האימפריה ובין הבריטים ומעצמות ההסכמה המנצחות, הצבא העות'מאני פורק והשליטה במיצרי הדרדנלים ניתנה בידי מדינות ההסכמה. בשנת 1920 נכנס הצבא הבריטי לאיסטנבול והצבא היווני כבש את איזמיר (סמירנה). בין נובמבר 1918 למארס 1920 מוסטפא כמאל שנודע לאחר מכן בשם אתאתורכ, קצין צבא מצטיין שנודע לראשונה במלחמה כנגד הפולש האיטלקי ללוב בשנת 1911, ייסד מחתרת לאומית תורכית ותנועת התנגדות כנגד ממשלת הבובות באיסטנבול בראשות הסולטאן שהייתה תחת הבריטים ובעיקר כנגד היוונים הפולשים. מרכז אנטוליה הפך לבסיס תנועת ההתנגדות והעיר אנקרה הייתה בעיקרו. ראשי תנועת ההתנגדות בראשות מוסטפא כמאל חתמו על "האמנה הלאומית" שהתבססה על רעיון של אומה תורכית באנטוליה בלבד, בשטחים שמיושבים על ידי רוב עות'מאני מוסלמי, מאוחד בדת, גזע ומטרה ובעל ריבונות מלאה. בסופו של דבר ניצח אתאתורכ, היוונים גורשו והסולטאן סולק מהמדינה ובוטלה הסולטאנות והח'ליפות האסלאמית. באוקטובר 1923 בעקבות הסכם לוזאן הוכרזה עצמאותה של הרפובליקה התורכית החילונית והתקבעה הלאומיות התורכית בשטחי ובגבולות אנאטוליה. אתאתורכ החליט גם לשנות את הכתב הערבי-פרסי של השפה התורכית לכתב לטיני  שאותו ילמדו רוב רובה של האוכלוסייה על מנת להתאים את המדינה לסטנדרטים אירופיים, וכן החליט להפריד את הדת מהמדינה, להנהיג קוד לבוש מערבי ולהפוך את הזהות הלאומית התורכית לזהות המרכזית של אזרחי הרפובליקה החדשה ואת עיקר החינוך במדינה לחינוך לאומי תורכי חילוני.

 

 

 

 

 

 

 

המעורבות התורכית במלחמת קוריאה, 1950-1953

בשנת 1950 גאה העימות הבין-גושי בין ארצות הברית והגוש המערבי לבין ברית המועצות, כשסין גם עמדה בצד הגוש המזרחי אך עם עמדות משלה. ב25 ביוני 1950 פלשו כוחות קוריאה הצפונית, שהייתה תחת חסות ברית המועצות וסין, לקוריאה הדרומית וכבשו את עיר הבירה סיאול. האו"ם גינה את הפלישה ודרש מקוריאה הצפונית להסיג את כוחותיה. שליט קוריאה הצפונית קים איל-סונג סירב, והאו"ם בסיוע ארצות הברית גייס כוחות צבא, בעיקר מהגוש המערבי ונאט"ו שאך זה הוקם, כדי להילחם כנגד צבא קוריאה הצפונית הפולש שהיה מגובה בחיילי הצבא הסיני ופחות מכך בצבא הסובייטי. חודש לפני כן, במדינה רחוקה מקוריאה, תורכיה, הסתיים עידן: שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית", המפלגה שייסדה את המדינה בראשות מוסטפא כמאל אתאתורכ (שמת בשנת 1938), סיימה רצף של 27 שנות שילטון כמעט חד-מפלגתי. במקומה עלתה לשילטון המפלגה הדמוקרטית בעלת האידיאולוגיה הכלכלית הליברלית בראשות בעל הקרקעות האמיד עדנאן מנדרס, לראשונה בבחירות דמוקרטיות מלאות. למרות שלא הייתה אסלאמיסטית אלא שמרנית-לאומית, דגלה המפלגה הדמוקרטית בסימפטיה לדת האסלאם, בניגוד לקודמתה, מחד, ובהתקרבות למערב הקפיטליסטי, בזהות מערבית ובקפיטליזם מאידך הרבה יותר מקודמתה בשילטון. תורכיה באותה עת הייתה נתונה בדילמה: היא הכריזה על נייטרליות במלחמת העולם השנייה וגם לאחר מכן בעת המאבק הבין-גושי, אך ברית המועצות דרשה ממנה החל משנת 1946 להיות שותפה בפיקוח ובבעלות על המעברים בים השחור, ובייחוד במעבר הבוספורוס, המחבר בין ים מרמרה, שהמשכו בים האגאי ומשם בים התיכון. הסובייטים ניצלו בכך את הנייטראליות של תורכיה ואת החולשה שלה כדי לסחוט אותה עוד ועוד, ותורכיה סירבה. מנדרס נקט במדיניות קשוחה, והחליט שיהיה טוב לה לתורכיה להצטרף לברית נאט"ו שהוקמה באפריל 1949. שנים לפני כן, רצה הנשיא האמריקני הארי טרומן לספק סיוע למדינות חיוניות במסגרת "דוקטרינת טרומן" שלו, בעיקר באירופה, על מנת למנוע מהן להיות תחת השפעה סובייטית, לכן, סיפק גם לתורכיה וגם ליריבתה ההיסטורית יוון (התורכים העות'מאנים שלטו מאות שנים על היוונים עד להתעוררות היוונית באמצע המאה ה-19, ששיאה היה במלחמות הבלקן שהסתיימו ב1913 בה יוון השיגה מהתורכים את השטח שלה כפי שהוא כיום) סיוע צבאי נרחב וכן סיוע כלכלי, על מנת למנוע דומיננטיות סובייטית או קומוניסטית באיזור דרום מזרח אירופה ואגן הים התיכון.

בתמורה לכל זה, ובתקווה להיכנס לברית נאט"ו, החליט מנדרס לכונן יחסים מלאים עם המערב, ולצדד בברית נאט"ו, בארה"ב שמובילה את הברית הזאת ובמערב בכלל בעימות בין הגוש המערבי בהנהגת ארה"ב לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות. כחודש לאחר הקמת ממשלת מנדרס, כאמור, פרצה מלחמת קוריאה, וממשלת תורכיה החליטה באופן חסר תקדים לשלוח את "הבריגדה התורכית" בת 5,000 החיילים על מנת להילחם במלחמה לצד כוחות האו"ם, כלומר כוחות המערב וארה"ב. שמה של הבריגדה המיוחדת הזאת, שנקראה "הבריגדה הראשונה" היה "כוכב הצפון" (בתורכית: שימאל יילדיזי), וזה למעשה היה שם המבצע הצבאי התורכי בקוריאה בכללותו. זאת הייתה הפעם הראשונה שחיילים תורכיים (הכוונה לחיילים של תורכיה עצמה, לא לחיילים של העמים התורכיים ששכנו במרכז אסיה) נשלחים למרחקים כאלה גדולים. אפילו חיילים של האימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, לא הסתבכו במעורבויות כאלה שהתחוללו במרחק כזה רב מתורכיה עצמה. המעורבות התורכית במלחמת קוריאה נמשכה לכל אורך שנות המלחמה, בין 1950 ל-1953. בסך הכל נשלחו למלחמה בסבבים 25 אלף חיילים תורכיים בשלוש בריגדות, כשמספר הנפגעים והאבידות התורכי הכולל במלחמה זאת היה 3,277 חיילים תורכיים. עיקר הקרבות היה מול הסינים, וכידוע זאת בכלל לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שחיילים תורכיים התעמתו מול חיילים סיניים, היות והעמים התורכיים היו במקורם מאיזור צפון-מערב סין ומונגוליה, ובראשיתם עיקר העימותים של העמים התורכיים מאז המאה החמישית לספירה היה מול הסינים.

הבריגדה התורכית עצמה כללה שלושה גדודי חי"ר, גדוד ארטילרי ויחידות תומכות לחימה, כשתורכיה נענתה שנייה אחרי ארצות הברית לקריאתו של האו"ם להתגייס להדוף את הצפון קוריאנים הפולשים. הבריגדה התורכית, ליתר דיוק הבריגדות התורכיות, נלחמו במלחמה זו בצורה יוצאת מן הכלל. בראש הבריגדה מספר 1 שהובילה את המעורבות התורכית במלחמה עמד הגנרל תחסין יאזיג'י, בוגר קרב גליפולי ממלחמת העולם הראשונה… יאזיג'י אף קיבל את עיטור "כוכב הכסף" האמריקני כתודה לתושייה שגילו הוא וחייליו במלחמה. לכוחות התורכיים הייתה בעיה עיקרית במלחמה: לעתים הם התקשו להבחין בין חיילים דרום קוריאניים לחיילים סיניים, לכן אירעו לא אחת תקריות של "אש ידידותית" שפתחו בה חיילים תורכיים לעבר חיילים דרום קוריאניים. כמו כן, היו הבדלים עמוקים של שפה, תרבות ודת בין החיילים התורכיים לחיילים האמריקניים, לכן הייתה עבודה קשה של תיאום וקישור ביניהם. הגנרל יאזיג'י עצמו לא ידע לדבר אנגלית….

הקרב הידוע ביותר שבו השתתפה הבריגדה התורכית הראשונה היה קרב קונו-רי (או וואוון ליתר דיוק, ממוקם במזרח קונו-רי, איזור שמשתרע ממרכז למערב דרום קוריאה), שהתחולל בחודשים נובמבר ודצמבר 1950 מול הסינים. בוואוון התורכים הדפו את הסינים המתקדמים בקרב גבורה שנמשך במשך שמונה ימים, ובכך נמנע מהארמייה השמינית האמריקנית שכמעט וניגפה בפני הסינים להימחק כליל. הארמייה האמריקנית יכלה לסגת עקב קרב ההצלה ההירואי התורכי, ולהתארגן מחדש. בתגובה לקרב, פירסם העיתון האמריקני "שיקאגו טריביון" בכותרת שלו: "התורכים יכולים להיות בעלי הברית הטובים ביותר שלנו"! וסוכנות הידיעות הסובייטית "טאס" שלחה מסר לחיילים האמריקנים: "הפעם, התורכים הם אלה שהצילו אתכם"!

חשוב להדגיש, כי התורכים היו לאורך כל הדרך, החל מ-1946 ולאורך כל מלחמת קוריאה תחת איום של פלישה סובייטית, איום שממנו לא פחדו במיוחד אך ידעו שלצורך הדיפת איום כזה הם זקוקים לסיוע המערב ונאט"ו. כמו כן, התורכים לא דרשו בתמורה לסיוע שהגישו במלחמה את צירופם המיידי לנאט"ו. אך התמורה לא איחרה לבוא: באוקטובר 1951 החליטה הברית הצפון אטלנטית-נאט"ו, בהובלת ארה"ב, לצרף את תורכיה לברית כחברה מלאה יחד עם יוון (כדי לא להרגיז את היוונים אויבי התורכים ולהביא אותם לצדד בסובייטים בצורה כזו או אחרת וכן להביע את היות יוון מאחז אסטרטגי חשוב לברית) וב18 בפברואר 1952 הצטרפו שתי המדינות כחברות מלאות בברית הצפון אטלנטית. נשיאי ארה"ב ודרום קוריאה החליטו להעניק עיטורים גבוהים לבריגדה ולגנרל יאזיג' שעמד בראשה. חוץ מהקרב בקונו-רי נלחמו התורכים לאורך המלחמה גם בשלושה קרבות נוספים- בינואר 1951, באפריל 1951 ובמאי 1953. חיילי הבריגדה התורכית נשארו במסגרת הסדרי הפסקת האש על אדמת דרום קוריאה גם לאחר הפסקת האש שנכנסה לתוקף, ותקפה למעשה עד היום, ב27 ביולי 1953. הנוכחות התורכית בקוריאה התקיימה עד שנת 1959, והבריגדה התורכית הראשונה התקיימה עד שנה לאחר מכן, בשנת 1960.

המלחמה הקרה: סודאן נגד אריתריאה, ומי המדינות שעומדות מאחורי סכסוך זה

איזור סודאן ואריתריאה נודע בעברו כאיזור שהיה משופע במלחמות, אבל בראשית 2018 בין סודאן לאריתריאה מתחוללת מלחמה קרה, מלחמה שהיא עמוסה באיומים מילוליים מצד בכירים ובשליחת תגבורות צבאיות לאיזורי הגבול, אך לא מדובר ממש במלחמה "חמה" שמתחוללת בין הצבאות ועמוסה באירועים ביטחוניים. המדינות שאחראיות למערבולת הגיאו-פוליטית באיזור מצרים-סודאן-אתיופיה-אריתריאה הן, למעשה לא סודאן ואריתריאה עצמן. מדובר בעימות איזורי: הציר תורכיה-קטאר, הציר המוסלמי-סוני הרדיקלי שילב לתוכו את סודאן, שכנתה של מצרים שהיא יריבתה הפוליטית של תורכיה, שנחשבת כיום למדינת-האם של אירגון "האחים המוסלמים". סודאן, כאמור, מסוכסכת עם מצרים, שנמצאת בברית עם אריתריאה, שכנתה של סודאן, ובברית כוללת עם הציר המוסלמי-סוני המתון בהנהגת ערב הסעודית ואבו דאבי שנשלטות בפועל על ידי שני יורשי העצר הנמרצים שלהן, מוחמד בן סלמאן (מב"ס) הסעודי, ומוחמד בן זאייד (מב"ז) נסיך אבו דאבי ויורש העצר של איחוד האמירויות. אז אני מנסה לעשות סדר בבלגאן, לחלק את הסיכסוכים האיזוריים שמשפיעים על מזרח יבשת אפריקה ולחבר ביניהם לצורה הגיונית, שתתאר את התמונה המלאה.

1. סיכסוך מצרים-סודאן: בראשית חודש ינואר 2018 התלקח מחדש הסיכסוך בין מצרים לסודאן על איזור חלאייב על חוף ים סוף המערבי (הים האדום), מחוז שנמצא באיזור קו הרוחב 22 בגבול בין שתי המדינות. עוד בשנת 1899 התלבטו הבריטים, ששלטו למעשה במצרים ובסודאן, כיצד לחלק את האיזור הזה בין מצרים לבין סודאן ועד היום הוא נותר שנוי במחלוקת: למי הוא שייך במציאות? הרשות הרשמית באיזור זה היא של מצרים, אך סודאן רואה בחלאייב כחלק בלתי נפרד משטחה ו"אנשי ממשל" ותומכים של סודאן פועלים בו. זאת לאחר שבשנת 2011 ויתרה על השליטה בדרום סודאן, שהפכה למדינה נוצרית עצמאית. לאחרונה, כאמור, החריף הסכסוך, ומצרים שלחה כוחות צבא לאיזור זה שם נמצא הגבול שלה עם סודאן.
הגורם להחרפת הסכסוך הוא המעגל הרחב יותר והסיכסוך בין שני הצירים המרכזיים בעולם המוסלמי-סוני: ביקורו בסודאן של נשיא תורכיה, רג'פ טאייפ ארדואן, יריבה המושבע של מצרים בהנהגת עבד אל-פתאח אל-סיסי והפטרון של תנועת "האחים המוסלמים" שמתנגדת לשילטון במצרים. בביקורו של ארדואן, ששואף להחזרת ההגמוניה התורכית לעולם המוסלמי כמו שהיה בימי העות'מאנים (מדיניות שמכונה "ניאו-עות'מאניזם") , הוסכם על מסירת אי הנמל הסודאנית סואכין שנמצאת על החוף המערבי של ים סוף כלומר במזרח סודאן, לשליטה תורכית. המסירה נעשתה חמש מאות שנים לאחר שנכבשה בידי הסולטאן העות'מאני סלים הראשון והפכה למאחז עות'מאני. עד היום נשארו באיזור עתיקות מימי העות'מאנים והשילטון בסודאן טען רשמית שמסירת האיזור לתורכיה נועדה לשפץ את העתיקות העות'מאניות במקום. החשש הוא שהאיזור ייהפך למאחז תורכי, וזאת לצנינים בעיני מצרים, יריבתם של תורכיה ובמיוחד של ארדואן ותנועת "האחים המוסלמים" בה הוא תומך.
הערכה נוספת היא שבאיזור סוואכן יקום בסיס צבאי תורכי גדול, שיהיה הבסיס התורכי השני ביבשת אפריקה בנוסף לבסיס התורכי בסומליה, ולשלישי מחוץ לתורכיה עצמה בנוסף לבסיס התורכי בקטאר (אגב, האימפריה העות'מאני, בניגוד לתורכיה החדשה תחת ארדואן, התפשטה ראשית וקודם כל בבלקן האירופי שהפך ליהלום בכתר האימפריה, ורק לאחר מכן התפשטה לכיוון ארץ ישראל, מצרים וצפון יבשת אפריקה- שהיו רק הפריפריה של האימפריה)

2. סכסוך אריתריאה- סודאן: אריתריאה ואתיופיה, שתי מדינות יריבות אחת לשנייה, נמצאות מדרום מזרח לסודאן. באריתריאה, שלה גבול ימי עם תימן (עם האיזור שנשלט על ידי החות'ים, בעלי הברית של איראן), קיים בסיס צבאי בשם סאווא. העניין הוא שהבסיס הזה קרוב מאוד לגבול עם סודאן וכמו כן הוא שייך ומתופעל על ידי איחוד האמירויות הערביות, שנמצאת בברית עם סעודיה וביריבות עם איראן השיעית ועם הציר הסוני הרדיקלי, תורכיה וקטאר (שנמצאת בחרם מאז חודש יוני 2017 על ידי שאר מדינות המפרץ). בתגובה על ביקורו של ארדואן בסודאן, הזרימו המצרים כוחות צבא באישור אריתריאה לאותו בסיס. סודאן נדרכה, החזירה את השגריר שלה בקהיר בראשית ינואר 2018 להתייעצויות והתחילה להשמיע איומים על אריתריאה, שהיא חלשה ממצרים. כמו כן, הזרימה סודאן כוחות צבא רבים לגבול שלה עם אריתריאה. בתגובה, זרמו כוחות צבא אריתריאי לגבול עם סודאן. שוב, מתיחות כן, אבל מלחמה בפועל לא ממש. סודאן לא תמהר להסתבך במלחמות, היות והנשיא שלה, עומר חסן אל-בשיר (ערבי מוסלמי במוצאו) ששולט בה כמעט 30 שנים מאז 1989, מבוקש על ידי בית הדין הבינלאומי הפלילי באשמת רצח העם שביצע באיזור דארפור בסביבות שנת 2003 והלאה, מה שהפך את אנשי דארפור (מוסלמים לא ערבים במוצאם, שנרדפו ע"י השילטון הסודאני בין היתר בגלל שהם אינם ערבים), ואנשי דארפור בלבד, למבקשי מקלט בהגדרתם לכל דבר ועניין. עוד נדבך חשוב הוא שסודאן היא מדינה מוסלמית, ואילו אריתריאה היא מדינה שנשלטת על ידי איסאייס אפווארקי, נוצרי אורתודוכסי שמשתייך לכנסייה האתיופית בדתו, כלומר שילטון נוצרי, בעוד מחציתה האחרת של אוכלוסיית אריתריאה היא מוסלמית. בגלל זה בין היתר יש סיכסוך ביניהן. לסיכום ביניים, במזרח אפריקה יש מאבק בין שני צירים: ציר תורכיה-קטאר-סודאן, וציר סעודיה-איחוד האמירויות-מצרים-אריתריאה. מאבק, אבל לא מלחמה בפועל. לציר תורכיה-קטאר-סודאן הרדיקלי הצטרפה מדינה אחרת, מפתיעה, שגובלת בסודאן: אתיופיה הנוצרית…

3. סכסוך אתיופיה מול מצרים ואריתריאה: בשנת 2011 החלה אתיופיה בפרויקט הגדול ביותר שלה: בניית סכר "התחייה האתיופית הגדולה" על נהר הנילוס הכחול (התפצלות של נהר הנילוס הגדול- שמקורו במצרים). הסכר, שנועד לייצור חשמל ובכך לייצור הכנסות כספיות גדולות לאתיופיה, הוא הסכר ההידרו-אלקטרי הגדול ביותר ביבשת אפריקה. בניית הסכר התחילה על רקע וכתוצאה מניצול המהפיכה במצרים בשנת 2011. עקב בניית הסכר, המצרים חששו לגורל כמות המים שתעבור בנהר הנילוס הגדול, עורק המחייה של מדינתם. בניית הסכר יצרה סכסוך קר בין מצרים לאתיופיה ודריכות בין שתי המדינות. שילטון "האחים המוסלמים" בן השנה בהנהגת מוחמד מורסי אף השמיע הצהרות כנגד אתיופיה הנוצרית לפיהן מצרים תפעל להרוס את הסכר. עבד אל-פתאח אל-סיסי, שירש את השילטון ממורסי לאחר ההפיכה שביצע נגדו, ירש גם את הסכסוך עם אתיופיה. מנגד, אריתריאה, שמורכבת משבטים דוברי טיגרינית, ניהלה סכסוך עתיק יומין עם אתיופיה שמורכבת עצמה משבטים דוברי אמהרית, כשעד שנת 1993 רשמית השתייכה אריתריאה לאתיופיה ורק באותה שנה קיבלה עצמאות. אריתריאה גם השמיעה הצהרות כנגד אתיופיה בטענה כי בניית הסכר תיפגע בכלכלה האריתריאית הרעועה ממילא, ותכניס המון כסף לאתיופיה מה שייתן לה יתרון איזורי. בכך נוצרה הברית המצרית-אריתריאית נגד הסכר האתיופי ולא רק נגד סודאן. אתיופיה, למרות היותה מדינה נוצרית עם מיעוט מוסלמי של שלושים אחוזים וסובלת מטרור אסלאמי, החליטה ש"האויב של אויבי הוא ידידי", לכן הצטרפה לסודאן בברית כנגד מצרים ואריתריאה.

בסיכומו של דבר, במזרח אפריקה מתקיימת מלחמה קרה בין הציר של מצרים-סעודיה- איחוד האמירויות שהוא הציר המוסלמי-סוני המתון בתוספת אריתריאה הנוצרית עם המיעוט המוסלמי הגדול מאוד, לבין הציר המוסלמי-סוני הרדיקלי בהנהגת תורכיה וקטאר, פטרוניות אירגון "האחים המוסלמים" המצרי במקורו, בתוספת מפתיעה- אתיופיה הנוצרית עם מיעוט מוסלמי קטן. עם זאת, מדובר בסיכסוך שהוא מלחמה קרה אך אין סיכוי גדול שיתפתח בקרוב למלחמה "חמה", בין היתר בגלל שהמדינות באפריקה מצרים, סודאן, אריתריאה ואתיופיה לא שואפות למלחמה ביניהן, וכן היותה של מצרים עומדת לפני בחירות לנשיאות וטרודה במשבר כלכלי קשה. כמו כן, גם לתורכיה הפטרונית החדשה של סודאן אין אינטרס להצטרף למלחמה הזאת בגלל שהיא טרודה במלחמה "חמה" במיעוט הכורדי בצפון סוריה שיושב על הגבול שלה באיזור עפרין הסורי.

מבוא לתולדות העמים התורכיים 3: אימפריית עשרת החצים

היום אנחנו מכירים איזורים אלה בתור קזחסטאן, אוזבקיסטאן, קירגיזיסטאן, תורכמנסיטאן וחלק מדרום רוסיה. אבל בימי הביניים המוקדמים, בין השנים 581-657 לספירה הנוצרית, כל האיזורים האלה היו תחת מטרייה אחת: קונפדרציית שבטים שנקראה "און אוק" (עשרה חצים), ולמעשה אימפריית גוק-תורכ המערבית. לאימפריה הזאת היו שתי ערי בירה : נאווקאת, עיר הבירה שהייתה פעילה בעונות הקיץ, והבירה המינהלית, סוייאב, שתיהן שוכנות בעמק נהר הצ'ואי שבקירגיזיסטאן, מזרחה לבישקק בירת קירגיזיסטאן כיום. אימפריית "עשר החיצים", או גוק-תורכ המערבית, נוצרה לאחר מלחמת אזרחים קשה, שפיצלה את האימפריה התורכית הראשונה הידועה, הגוק-תורכ. השליט הנודע של אותה אימפריה היה טונג יאנגבו ח'אגאן, והוא היה מעורב במלחמה גדולה יותר, בין שתי אימפריות גדולות ושכנות לו: האימפריה הביזנטית, איתה כרת ברית, שנלחמה נגד האימפריה הפרסית הסאסאנית. שוב, מדובר בעמים תורכיים שטרם קיבלו עליהם את האסלאם, לכן דתם הייתה הדת שהוגדרה כ"טנגריזם", כלומר אמונה בפנתיאון האלים התורכי, ובאיתני הטבע, ושפתם הייתה שפה תורכית קדומה, קרובה למונגולית. באותן שנים התפתח גם הסחר במשי, שכמובן "דרך המשי" העיקרית עברה בתחומי האימפריה. בני ברית ידועים של טונג יאנגבו היו הכוזרים, שבשנת 627 חברו יחד אליו כדי לכבוש שטחים נוספים באיזור הטרנס-קווקזי. העיר הידועה שנפלה לידי האימפריה התורכית המערבית היא בירת גרוזיה כיום, טביליסי. גייסות האון-אוק נכנסו לארמניה והניסו את הפרסים משם. ההתפשטות מערבה נעצרה בשנת 630 לספירה, עת נרצח טונג יאנגבו.
לאחר ארבע שנים של חוסר יציבות, עלה לשילטון באימפריה אשינה האלו בשנת 634. הוא מלך 5 שנים והוא שהקנה לאימפריה את שמה, "עשרת החצים (און-אוק)", היות והייתה מורכבת משתי קונפדרציות שבטים, דולו ונושיבי, כשכל אחת מהן הרכיבה חמישה שבטים קטנים. לאחר שנים שקטות יחסית, בסוף שנות החמישים של המאה השביעית לספירה התעוררה שושלת טאנג הסינית, ופלשה במלוא עוצמתה לתוך האימפריה התורכית המערבית. בשנת 670 לספירה שושלת טאנג הצליחה להביס את האימפריה התורכית המערבית, והכריזה על שני שליטי בובה של שתי קונפדרציות השבטים שהרכיבו את אימפריית האון-אוק. הקיסר הסיני משושלת טאנג הכריז על עצמו כעל הח'אגאן (השליט העליון) של שבטי הגוק-תורכ.

אבל התורכים הנוודים לא נכנעו: הם התרגלו לחיי נוודות ולאורח של לוחמת גרילה. הם התעוררו מחדש והכריזו על מרד כנגד הסינים. שני אחים שהנהיגו שבטים, אילטריש וקאפאגאן, מרדו כנגד הסינים ודחקו אותם לאחור בשנת 679 לספירה. הם הקימו מחדש את האימפריה התורכית והרחיבו את שליטתם עד כדי כך ששלטו על כל הערבות שמאחורי החומה הסינית הגדולה. התורכים הגיעו עד סמארקאנד והתנגשו בעשור הראשון של המאה השמינית עם חיילי הח'ליפות האומיית הערבית-מוסלמית. מלחמה ישירה ראשונה וגדולה תורכית-ערבית פרצה, והתורכים המערביים נחשפו לראשונה לאסלאם. בסופו של דבר, הערבים ניצחו במלחמה זו. בסופו של דבר קרסה האימפריה התורכית המערבית תחת מאבקי כוח פנימיים ופשיטות סיניות בלתי פוסקות אל מעבר לחומה, ומתוך האימפריה הקורסת קמה אימפריה חדשה: קוטלו-בילגה ח'אגאן, ראש השבט האויגורי, יצר ברית עם שבטים בתוך האימפריה התורכית, בשנת 744 הוא ערף את ראשו של הח'אגאן (שליט-לוחם) האחרון של אימפריית הגוק-תורכ, אוזמיש, ויצר בכך את האימפריה האויגורית.
האויגורים, אגב, קיימים עד היום כקבוצה אתנית ממוצא תורכי-מוסלמי בצפון מערב סין, והם למעשה העם התורכי היחיד שכותב תורכית באותיות ערביות עד היום.

הערה: המקורות ההיסטוריים לגבי אימפריה זו הם דלים יחסית, היות ומדובר בשבטים של רוכבי ערבות, שמונהגים על ידי ח'אגאנים (לוחמים-שליטים), שהתפשטותם ומלחמותיהם היו בערבות שוממות יחסית. לכן התיעוד ההיסטורי לגביהם או שעבר בעל פה, או שצוטט מכרוניקות סיניות או ממקורות ערביים.
כשאני אומר "האימפריה התורכית המערבית" אני מתכוון לאימפריית גוק-תורכ המערבית, שנקראה גם "עשרת החצים" (בתורכית: און אוק, או אונוק). מדובר בשבט אחד גדול, בשם האשינה, שהיה מורכב למעשה מקונפדרציות של שבטים, בייחוד שתי קונפדרציות גדולות שהכילו חמישה שבטים כל אחד. ברגע שחוסל הח'אגאן, כלומר השליט-לוחם האחרון של האשינה, או הגוק-תורכ, תפסו השבט האויגורי הגדול את מקומו.

פרק ההמשך, מבוא לתולדות העמים התורכיים 4: בולגריה האמיתית ומקורותיהם של הבולגרים (אם הקישור לא עובד, נא לסמן אותו ולהעתיק ולהדביק בשורת המשימות למעלה):

http://histerio.co.il/?p=1972

הר הבית והעיר מכה- הסכסוכים הפנים-מוסלמיים על מרכזי הדת

שלום לכולם ולכולן,

עקב סערת הרוחות לאחר הצבת המגנומטרים לאחר הפיגוע שהתרחש בהר הבית (שהמוסלמים קוראים לו "אל-חרם אל-שריף"), בחרתי לפרסם פוסט שמנסה להסביר מדוע הסיכסוך על הר הבית הוא בעצם סיכסוך פנים-מוסלמי, וישראל שולבה בו על ידי מדינות האיזור ובמיוחד ע"י הפלסטינים שלא ברצונה.

נכון שישנו סכסוך דתי בן יותר ממאה שנים בין המוסלמים ובין היהודים בעיקר עקב העליות לארץ ישראל, הקמת התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל, סכסוך שהוא אכן יותר דתי מאשר לאומי. אבל העניין המרכזי, במיוחד בימים אלה, הוא שהסכסוך על הר הבית אינו בעיקר בין מדינת ישראל לבין המוסלמים, אלא הוא סכסוך נלווה לבעיה הראשית: סכסוך בין שלושה צירים עיקריים בעולם המוסלמי על השליטה במקומות הקדושים לאסלאם- גם הר הבית, אך כיום מסתבר שהסכסוך הוא גם על העיר הקדושה ביותר למוסלמים, העיר מכה שנמצאת במחוז החיג'אז ששייך כיום לערב הסעודית.
הסיכסוך בהר הבית היה, למעשה, בשאלה מי ישלוט מבחינה דתית בהר הבית? הירדנים, הפלסטינים, הסעודים, שמלכם נחשב כ"מגן שני המקומות הקדושים לאסלאם", או שמא "האחים המוסלמים" שמי שמייצגת אותם כיום היא בעיקר תורכיה בראשות ארדואן, או שמא איראן השיעית, שבכל שנה בשנה, על פי מצוותו של ח'ומייני, מציינת את "יום ירושלים"- וכל זאת למרות שהר הבית הוא המקום השלישי הקדוש לאסלאם, אחרי הערים מכה ומדינה?
טענתם (הלא שקרית בעליל) של הסעודים, לאחר פיתרונו הזמני של משבר הר הבית, לפיה קטאר דורשת להפוך את איזור מכה ומדינה המקודש ביותר לאסלאם לאיזור בינלאומי, יכולה להוכיח את טענתי.

ואלה שלושת הצירים:
1. הציר הראשון: ציר סוני ראשון: סעודיה- איחוד האמירויות-ירדן-מצרים. בראש הציר הזה עומדת ערב הסעודית, ששולטת על איזור חיג'אז, ונחשבת מגינת שני המקומות הקדושים העיקריים לאסלאם- הערים מכה ומדינה שנמצאות בחיג'אז. בציר זה חברות גם מצרים, שלפני 4 שנים בדיוק חוללה הפיכה כנגד שילטון "האחים המוסלמים" ששלט בה במשך כשנה, וירדן, שבראשה עומדת משפחת המלוכה ההאשמית, ששלטה באיזור החיג'אז עד שנת 1924-וסולקו משם על ידי משפחת אל-סעוד, משפחת המלוכה הסעודית כיום, לטובת הממלכה הסעודית של ימינו, שהיא הממלכה השלישית בהיסטוריה של משפחת אל-סעוד. למרות שסעודיה היא ווהאבית, כלומר שייכת לאסכולה הקיצונית, המאוחרת והמחמירה ביותר באסלאם הסוני, נחשב הציר שאותו היא מנהיגה כמתון יחסית. גם אירגון הפת"ח הפלסטיני ומנהיגו אבו מאזן שייך לציר זה, וזאת למרות שלירדנים ולפלסטינים יש רצונות ואינטרסים עצמאיים בתוך אותו ציר, בייחוד לגבי הרצון לשלוט בהר הבית.

2. הציר השני: ציר סוני שני: אירגון "האחים המוסלמים", נסיכות קטאר, הממשל התורכי בהנהגת טאייפ ארדואן: ציר זה נחשב רדיקלי ולא אוהד למערב, למרות ציביונה המערבי יחסית של תורכיה. תנועת "האחים המוסלמים" נוסדה בשנת 1928 במצרים, בעקבות ביטול הח'ליפות (הנהגת האומה האסלאמית מתוך סמכות דתית) המוסלמית-עות'מאנית ע"י הפרלמנט התורכי ארבע שנים לפני כן. אירגון זה שואף להחזיר את הח'ליפות, ומשתמש בעיקר בתעמולה (דעווה) וגם לעתים בצורה צבאית (אירגון החמאס הפלסטיני, ועוד שבעה אירגוני טרור שהם פועל יוצא של התנועה הזאת). ציר רדיקלי זה מפעיל תנועות רדיקליות, כמו המוראביטון וגם "חזב אל-תחריר" (שממומן על ידי תורכיה, ורדיקלי יותר מה"אחים המוסלמים" עצמם) על מנת לשלוט בהר הבית. קטאר, כאמור, שהיא נסיכות קטנה במפרץ הפרסית ואחת המדינות העשירות בעולם אם לא העשירה ביותר, נחשבת "הבן הסורר" של מדינות המפרץ הפרסי/ערבי, ומנהלת מדיניות עצמאית תוך כדי מימון תנועת "האחים המוסלמים" והחזקת מנהיגה הרוחני של התנועה, השייח' יוסף אל-קרדאווי, בשטחה. וכמובן, לא שכחנו את תורכיה בנשיאותו של רג'פ טאייפ ארדואן, עם שאיפתה להחזיר את העומק האסטרטגי האיזורי והתרבותי שהיה לה בימי העות'מאנים. אל-קרדאווי אף קרא לארדואן "הח'ליף הבא". בחמישי ביוני 2017 הודיעו מדינות המפרץ הפרסי בראשות סעודיה על ניתוק כל קשר עם נסיכות קטאר, והן דורשות למגר למעשה את אירגון "האחים המוסלמים", ואת קשריה של קטאר עם איראן. גם אירגון "האחים המוסלמים וגם איראן שואפים לדריסת רגל ואף לשליטה במקומות הקדושים לאסלאם.
הציר הסוני השני מקיים קשרים ויחסי אהבה-שינאה עם הציר השלישי, הציר הרדיקלי השיעי בראשות איראן.
בין השנים 2012-2013 שלט אירגון "האחים המוסלמים" במצרים, עקב המהפיכה שאירעה בה שנה קודם לכן כנגד הנשיא הקודם מובארכ, אבל האירגון הודח מהשילטון על ידי הצבא בהנהגת נשיא מצרים כיום, אל-סיסי. לאחר ההפיכה כנגד "האחים המוסלמים", פעל הצבא המצרי כנגד הפגנה ענקית של אותו אירגון בכיכר "ראביעה (מערבית: הרביעית) אל-עדווייה" בקהיר- עם תוצאה של אלף הרוגים בשורות "האחים" (בערבית קוראים לאירגון זה בקיצור: "אל-איח'וואן). מאז הפך סמל היד עם ארבע האצבעות (כשהאצבע החמישית מקופלת), הראביעה (על שם כיכר ראביעה אל-עדוויה), המופיע כאן בצבע ובצורה שונים מעט, לסמל מאבקה של תנועת "האחים המוסלמים", כשארדואן ומפלגתו AKP, שרובה הוא למעשה כיום שלוחתו התורכית של אירגון זה, משתמשים בו באופן תדיר.

3. הציר השלישי הוא הציר השיעי, בהנהגת איראן. ציר אנטי-מערבי שנהנה מתמיכתן של רוסיה וסין. בציר זה כלולות מדינות "הקשת השיעית": איראן, עיראק (בחלקה, ובייחוד מפלגת השילטון השיעית בעיראק, "אל-דעווה"), סוריה של אסד ולבנון, שאליה ניתן לצרף את צפון תימן, שנמצאת בשילטון השיעים החות'ים. ציר זה שואף ראשית לדומיננטיות בעולם המוסלמי ולשליטה על המקומות הקדושים לאסלאם, ולאחר מכן כינון אמאמות שיעית שתשלוט על העולם כולו. איראן היא התומכת העיקרית של אירגוני הטרור הרדיקליים באיזור שמהווים מכשול לישראל, שהם החיזבאללה הלבנוני והחמאס הפלסטיני. איראן גם תומכת במרד ובשילטון החות'י בתימן. לאיראן יש יריבות על הגמוניה איזורית ועל הגמוניה דתית באסלאם בעיקר עם ערב הסעודית, הסונית-ווהאבית. נכון שבין תורכיה ואיראן יש יחסי אהבה-שינאה ויחסי כבדם וחשדם, בשל יריבות היסטורית של מאות שנים ובשל השתייכות לעדות דתיות שונות, אבל ישנם שיתופי פעולה פה ושם, כאמור, בין הצירים הרדיקליים הסוניים והשיעים.

כיצד התברר שהסכסוך העיקרי על הר הבית הוא פנים-מוסלמי? כאמור, בימים אלה כינס שר החוץ הסעודי, עאדל אל-ג'ובייר, מסיבת עיתונאים, ואמר כי נסיכות קטאר, שנחשבת התומכת העיקרית של תנועת "האחים המוסלמים", ובעלת קשרים עם איראן השיעית, דורשת להפוך את איזור מכה, ובו "האבן השחורה- הכעבה", המקודשת ביותר לאסלאם, לאיזור בינלאומי- ממש כמו שהפלסטינים וגם מדינות האסלאם הקיצוניות דרשו לגבי הר הבית. כלומר, כמו שביקשו לעקור את הריבונות הישראלית מהר הבית, כך קטאר מבקשת לעקור את הריבונות הסעודית מאיזור מכה. מטרתה של קטאר היא לשרת, למעשה, את הציר שהיא ממובילותיו: ציר "האחים המוסלמים", וכן את הציר האיראני, שעימו יש לה קשרים. באמצעות בינאום האיזור, תבוטל הריבונות הסעודית עליו, ו"אחים המוסלמים" ואף לאיראן תהיה דריסת רגל ברשות ובסמכות הדתית על האיזור. דבר דומה מאוד קורה וקרה בהר הבית, שהיה מקום שני בתי המקדש היהודיים וכיום נחשב כמקום השלישי הקדוש ביותר לאסלאם: הכנסת ישראל לסכסוך וההתפרעויות בתואנה של הצבת המגנומטרים, הייתה מביאה לדידם של שני הצירים הרדיקליים, בסופו של דבר, להפיכת איזור הר הבית לבינלאומי ולהוצאת ריבונות ונוכחות ישראל ממנו, מה שהיה מוביל לשליטה למעשה של "האחים המוסלמים" ותורכיה בסופו של דבר על ההר עצמו. כיום, מה שאנחנו מכירים בתור "הווקף המוסלמי", כלומר רשות ההקדשים המוסלמיים בירושלים, הוא למעשה גוף דתי שנמצא תחת סמכותה של ירדן ותחת הסמכות של הרשות הפלסטינית. לצד אותו ווקף ישנם גורמים שמקבלים מימון מהציר הרדיקלי הסוני ושואפים לשליטה דתית בהר הבית, כשאחד מראשי אותם גופים הוא השייח' עכראמה סברי, המופתי הקודם של ירושלים, שכיום הוא בעל קשרים עם אירגון "האחים המוסלמים" ועם ארדואן.
בסופו של דבר, ישראל בחרה להעניק את ההישג של הסרת המגנומטרים והמצלמות לממלכת ירדן, שעימה יש לישראל הסכם שלום, וכן לווקף המוסלמי בירושלים שנמצא תחת חסותה של הממלכה, כי סמכות דתית ירדנית (וכאמור, למשפחת המלוכה בירדן יש היסטוריה של שליטה על מקומות קדושים לאסלאם, וכמובן ובעיקר שליטה בהר הבית עצמו בין השנים 1948-1967), ולא להביא לידי כך שהר הבית יהיה נתון לשליטה דתית של הציר הרדיקלי הסוני בראשות "האחים המוסלמים" קטאר וארדואן, או אף לאיראן השיעית. כמו כן, היה חשוב לישראל לשמור על ביטחון איזור הכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר ליהדות, שהוא אתר יהודי מובהק תחת ריבונות ישראלית מובהקת. וזאת, למרות שצעד כזה של הסרת אמצעי הביטחון נחשב כפוגע בכושר ההרתעה של ישראל ועלול להראות על חולשתה, באיזור שבו אסור להיראות ולהיות חלש.

לכן, המאבק העיקרי על הר הבית, בדומה למאבק על המקומות הקדושים ביותר לאסלאם, הוא לא בעיקר מאבק בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, או בין היהודים לבין המוסלמים, אלא מאבק פנים-מוסלמי שישראל כמעט והשתרבבה לתוכו בעל כורחה.

היום שאחרי איראן- הציר הסוני הוא לא פחות מסוכן מהשיעי

כל הזכויות שמורות על מאמר זה לאתר Histerio ©
התמונה כאן נראית לכם מוזרה. זה היה חלק מניסוי חברתי-פרסומי, פירסום מודעה על הקמת שגרירות איראן בישראל. זה אומנם נעשה בהומור, אבל מאחורי כל צחוק יש רצינות: ישראל סימנה את הציר השיעי במזרח התיכון, של איראן-סוריה-לבנון-חלק מעיראק-צפון תימן- כאויב הראשי, ומוכנה לשתף פעולה עם מדינות סוניות במזרח התיכון, כמו מדינות המפרץ ותורכיה, על מנת להילחם בציר זה. אבל הטענה העיקרית שלי היא, שכשמתמקדים באויב של היום, מפספסים אולי את האויב של מחר. ואז מדינת ישראל עלולה להתעורר מאוחר מדי, ולמצוא את עצמה בזמן עתיד בכיוון ההפוך, משתפת פעולה וקושרת קשרים עם מי שהוא האויב של היום, מול האויב של מחר.

אני טוען כי ההסתמכות על הציר הסוני, זה של מדינות המפרץ ותורכיה, גם אם הוא נקרא "מתון", היא מוגזמת. אמנם השיעים בראשות איראן מצהירים חדשות לבקרים כי הם מעוניינים להשמיד את ישראל. דבר זה לא הופך את מדינות המפרץ לחובבי ציון ואפילו לא לשותפות דיפלומטיות. גם אם יהיה הסדר שלום איזורי, שאני סובר שלא יגיע, עם הציר הסוני והפלסטינים, ישראל עלולה לעשות מול ציר זה טעויות אסטרטגיות שתתבררנה ביום שאחרי שמדינות סוניות אלה יפנו את פניהן נגד ישראל, ביום שאחרי איראן.

מדוע הציר הסוני לא פחות מסוכן מזה השיעי?

1. למרות הדימוי של "מתאבדים שיעים", הסונים במזרח התיכון וברחבי העולם הוכיחו שהם מסוגלים להיות לא פחות פנאטיים מהשיעים, בייחוד במה שקשור לטרור. אירגון אל-קאעידה, דאע"ש והאירגון הסוני הקיצוני שוודאי יירש את דאע"ש ביום מן הימים, הוכיחו כי הם פנאטיים במידה כזאת שהם חוללו ומחוללים את אירועי ופיגועי הטרור האכזריים ביותר בעולם. מדינות המפרץ ושאר מדינות הציר הסוני הן בעלות מדיניות כפולה: מראות פנים למערב וחותמות איתו על עסקאות נשק ונפט ועוד הרבה דברים שקשורים למסחר, אבל מצד שני כספי הנפט האלה מממנים את אותם אירגוני טרור סוניים.

2. בהקשר לאירגוני טרור מוכרים לנו: החמאס והג'יהאד האסלאמי הם אירגונים פלסטיניים סוניים שעוסקים בטרור ועיקר מימונם בא להם מאיראן, אבל ביום שאחרי איראן, בשל היותם סונים, לא תהיה לאירגונים אלה בעיה לעבור לקבל מימון מהציר הסוני.

3. סיבות דמוגרפיות-פוליטיות: העולם המוסלמי כולו עובר בעשורים האחרונים הקצנה דתית, בין היתר בשל היחלשות האידיאולוגיות הלאומיות החילוניות, ובשל עירעור קל ומסוים במעמדן של משפחות המלוכה במפרץ, שנתפסות כמאוד מושחתות, ודי בצדק. הסונים הם תשעים אחוזים מהמוסלמים בעולם, והשיעים רק עשרה אחוזים. כשתשעים אחוז מהאסלאם עובר רדיקליזציה, תסכימו איתי שזה יותר מסוכן דמוגרפית מעשרה אחוזים שעוברים רדיקליזציה בדרכם שלהם.

4. משטרים יציבים בסימן שאלה: משטרי המלוכה במדינות המפרץ ובירדן הסוניות הם יחסית יציבים, אך לא חסר בתוכם גם גורמים קיצוניים שעלולים יום אחד לעלות לשילטון ולפנות כנגד ישראל. כמו כן משטרים אלה הם תמיד בסכנת הפלה, על ידי אירגונים כמו "האחים המוסלמים" או אירגונים אסלאמיים רדיקליים יותר. אני לא רוצה לחשוב על היום, שהוא סביר ביותר שיגיע, שכל הנשק שמגיע מהמערב וכל הכסף העצום יהפכו להיות אסלאמיים-מיליטנטיים מובהקים. ישראל עלולה להיות הראשונה שתסבול מזה ואף תעמוד בסכנה קיומית.

5. תורכיה תהיה איראן, איראן תהיה תורכיה: זו אימרה ידועה בעולם המזרחני, אמנם לא נכונה במאה אחוז ולא בחמישים אחוז אלא בקצת פחות מזה, אבל מדברת על מצב עתידי, שהוא תוצאה של תהליכים שאנו רואים גם היום: אוכלוסיית איראן פונה יותר לכיוון הרפורמיסטים ואולי גם אלמנטים של חילוניות, ואילו אוכלוסיית תורכיה, רפובליקה חילונית מיסודה, עוברת תהליכי הקצנה דתית. בתורכיה המצב ברור מאליו כשמפלגה אסלאמיסטית ושליט אסלאמיסטי שולטים בה כבר 15 שנים. תקרית המרמרה הוכיחה, שתורכיה, שכיום ביחסים קרים עם ישראל אבל יחסים שכוללים מסחר רב ובעבר גם סחר בנשק, יכולה לפנות לכיוון אסלאמיסטי-רדיקלי ביום שאחרי איראן, ולפנות כנגד ישראל. כך נשק וסחורה ישראלית שניתנו לתורכיה (וכשאני מדבר על נשק אני מדבר על השבחה בישראל של נשק תורכי כבד ואספקת מזל"טים, דברים לא סודיים בעליל שנעשו), עלולים להיות ביום שאחרי איראן מופנים כנגד ישראל, כשאיראן המתונה או החילונית תהיה דווקא ידידה של ישראל מול תורכיה או מדינות המפרץ. זאת לא פנטזיה.

6. כרגע הטקטיקה של ישראל בברית הלא כתובה עם הציר הסוני הוא "האויב של אויבי הוא ידידי". אבל בעתיד הלא רחוק ישראל עלולה למצוא את עצמה מותקפת פחות על ידי האויב של היום, ויותר ובעוצמה יותר גדולה על ידי האויב של מחר. אז צריך להיזהר גם מהאויב וגם מהאויב של האויב. גם כשמדובר ביוזמה הסעודית המפורסמת, אל לישראל לסמוך על יוזמה זו ואל לה לסמוך לגמרי על ידידותה עם מדינות המפרץ. הכל אינטרסים זה נכון, אבל אינטרסים זמניים ופלואידיים. בסופו של דבר ישראל עלולה למצוא את עצמה בסכסוך קשה יותר עם העולם הסוני (לכל מי שסומך על הסדרים איזוריים אד-הוק) מאשר עם העולם השיעי, ועם שגרירות של איראן שהיא מתונה יותר בישראל. כי האויב של היום יכול להיות האויב של אויבי היותר גרוע בעתיד. וברגע שישראל תתמודד עם אירגוני טרור סוניים, אז היא עלולה "להתגעגע" לחיזבאללה השיעי מלבנון, אויבה העיקרי כיום.

7. האסלאם הסוני באירופה: בנוסף לאיומים במזרח התיכון, אסור לשכוח גם שאירופה עלולה יום אחד להפוך ליבשת עם מדינות בעלות רוב מוסלמי סוני. רוב המוסלמים באירופה הם סונים, ואחוזי הילודה שלהם הם גבוהים יותר מאשר אצל האוכלוסייה האירופית-נוצרית, בעלת אחוזי הילודה המתמעטים. יש למוסלמים באירופה השפעה תרבותית ופוליטית שהולכת ועולה בהדרגה. אז אם מדינות אירופה הנוצריות מממנות אירגונים שפועלים בעד הפלסטינים יותר מאשר בעד ישראל, אז אירופה בעלת ראשי מדינות מוסלמים-סונים עלולה להיות עוינת אף עוד יותר מאיראן של היום ובמיוחד ביום שאחרי איראן. פרופ' ברנרד לואיס, גדול המזרחנים בעולם כיום, בן 101, אמר שאירופה עוד עלולה להתאסלם. גם האימרה שתורכיה תהיה איראן ואיראן תהיה תורכיה מיוחסת לו.

8. שיעים נגד סונים: הציר השיעי כיום נמצא בעמדה אסטרטגית עם יתרון קל יחסי על הציר הסוני, היות והשפעתה של איראן הולכת ומתרחבת בסוריה ובתימן. אבל דבר זה עלול להתהפך, על רקע ההקצנה הדתית בעולם הסוני וכן הלחימה העיקשת של הסונים בשיעים וכמובן היתרון הדמוגרפי העצום שיש לסונים על השיעים במזרח התיכון ובעולם כולו. דווקא היהודים עלולים למצוא את עצמם ביום שאחרי איראן בברית מיעוטים במזרח התיכון אל מול הסונים המקצינים. זו אפשרות לא בדיונית בכלל. המדינות הסוניות יעשו הכל כדי להכות באיראן ואף להפיל את משטרה הקיצוני, אך ביום שאחרי הן עלולות להפוך לקיצוניות בעצמן. הנוצרים במזרח התיכון, בייחוד בלבנון, יודעים זאת, לכן רובם נמצאים כבר בברית מיעוטים עם השיעים. לבנון וסוריה היא הדוגמה (בסוריה השילטון הוא עלאווי, שזו כת מחוץ לאסלאם, אבל הכת העלאווית מחשיבה עצמה כחלק מהאסלאם השיעי וזה גם מעוגן בפסק הלכה שניתן על ידי חכם הלכה שיעי בכיר בשנות השבעים). בלבנון המפלגה הנוצרית הפופולארית ביותר היא של הנשיא מישל עוון, גנרל נוצרי שעבר לתמוך בחזבאללה. ישראל הייתה בעבר בברית עם הנוצרים בלבנון, וכך גם עלול להיות ביום שאחרי איראן עם השיעים.

9. והערה לסוף: מהו היום שאחרי איראן? הכוונה ליום שבו איראן תפסיק להוות איום על ביטחון ישראל ועל שלום העולם כפי שהיא היום, היום שבו איראן (וגם אולי המתקנים הגרעיניים שבה) תוכה מספיק על ידי העולם הסוני והמערב וגם אולי על ידי ישראל, או לאחר שהמשטר האסלאמיסטי-שיעי-קיצוני ששולט בה מזה 38 שנים ייפול בהפיכה פנימית או על ידי השפעה ישירה או עקיפה של התערבות צבאית מבחוץ. אז עלולה גם לקום שגרירות איראן בישראל.

העיתון של הרפובליקה

יומיים לאחר יום העצמאות ה-93 של תורכיה, שנקרא "יום הרפובליקה", ממש ברגעים אלה ב-31 באוקטובר 2016, נערכת פשיטה של רשויות המדינה התורכיות על העיתון "ג'ומהוריית" (שכלי תקשורת ישראלים קוראים לו לעתים בטעות "קומהוריית" בשל אי הבנת משמעות האות C בתורכית), שמשמעות שמו היא "הרפובליקה". בפשיטה הזאת נעצר עורך העיתון, מוראד סאבונג'ו, וכן נערכה פשיטה על ביתו של יו"ר מועצת המנהלים של העיתון, אקין אטאלאי- שנמצא כנראה כעת באחת ממדינות אירופה. יש משמעות רבה לפשיטה הזאת, כי "ג'ומהוריית" הוא לא כמו עוד עיתון רגיל: מדובר בעיתון, בה' הידיעה, של הרפובליקה התורכית. הוא קיים מאז חודש מאי 1924, עת הייתה הרפובליקה התורכית בת 7 חודשים. לעיתון חשיבות עצומה בתורכיה: הוא מייצג את הערכים של מייסד הרפובליקה, מוסטפא כמאל אתאתורכ: חילוניות בראש ובראשונה וכן גם סוציאל דמוקרטיה ורפובליקניזם. ונוסד על ידי חברו הקרוב, יונוס נאדי אבאליאולו. בשנת 1945, עם מותו של יונוס נאדי, החליף אותו בתפקידו בנו הבכור, נאדיר, שעמד בראשות העיתון עד 1991, ואז החליפה את נאדיר אישתו, ברין, עד למותה 10 שנים לאחר מכן, כשב2001 נמסרה השליטה בעיתון לידי מועצת המנהלים, שמכהנת עד ליום הזה. כשנה וחצי לאחר מסירת השליטה בעיתון לידי מועצת המנהלים, עלתה לשילטון בתורכיה "מפלגת הצדק והפיתוח" השמרנית- אסלאמית, מה שהפך את העיתון לאחד המבקרים הגדולים של השילטון החדש, שנמשך עד היום. בשנת 2015 זכה אף העיתון בפרס חופש העיתונות, שניתן על ידי האירגון "עיתונאים ללא גבולות". העיתון נמצא מזה 13 שנים תחת לחצים של השילטון בתורכיה, ועיתונאים שלו כבר נעצרו בעבר, בייחוד העורך הקודם, ג'אן דונדאר, שנעצר אך הצליח לברוח לגרמניה. האשמה כנגד דונדאר הייתה עקב פירסום כתבה, שטענה כי תורכיה העבירה נשק לדאע"ש.

אם ישנו עיתון שמסמל את תורכיה של אתאתורכ, ואת מפלגתו, "מפלגת העם הרפובליקנית", זהו ג'ומהוריית. הוא מופץ ברחבי תורכיה בכ60 אלף עותקים, ונחשב לעיתון רציני ואיכותי. אם ניתן למצוא לו מקבילים בישראל, עיתון "דבר", שהיה ביטאונן של מפא"י וההסתדרות וגם עיתון "הארץ", שייצג בזמנו את הציונים הכלליים אך פנה שמאלה בחדות- שניהם נחשבים עיתונים איכותיים ורציניים מאוד, וג'ומהוריית נחשב לעיתון הרציני והאיכותי הוותיק ביותר של תורכיה. החל משנות החמישים של המאה העשרים, נאלץ העיתון, כמו מפלגת השילטון לשעבר שייסדה את הרפובליקה התורכית, להתמודד עם מציאות של אופוזיציה. החל מ1950 שלטו בתורכיה רוב הזמן, למעט תקופות קצרות לאחר הפיכות צבאיות בדרך כלל או במסגרת חילופי שילטון תכופים ולא יציבים, מפלגות שמרניות. העיתון מרבה לתאר מעשים ועוולות שנעשים, לדבריו, כנגד החילוניות והרפובליקה או עוולות חברתיות. כשמצוינים בתורכיה ימי חג לאומיים שקשורים לאתאתורכ ולרפובליקה התורכית החילונית, אז מי שמציין אותם ביתר שאת עם תמונות ענקיות של אתאתורכ ומוספים מיוחדים הוא העיתון "ג'ומהוריית". העיתון נפוץ ברחבי המדינה ב60 אלף עותקים, והוא נמכר במיוחד באיזורי מערב ודרום מערב המדינה, וכן בעיר הבירה אנקרה, איזורים שנחשבים חילוניים יחסית.

העיתון "ג'ומהוריית" היה מראשוני העיתונים התורכיים שהקימו אתר באינטרנט והעלו אליו ידיעות. זה קרה כבר לפני 18 שנים וחצי, בשנת 1998. מדובר גם באחד מראשוני העיתונים התורכיים שסרקו את דפי העיתון המודפס והעלו אותם באתר. בשנת 2010 נסרקו כל העיתונים והמוספים שהוציא "ג'ומהוריית" עד היום מאז 1930, והועלו לארכיב אינטרנטי מיוחד בתשלום.
"ג'ומהוריית" הוא העיתון בה' הידיעה שדרך קריאה בו לאורך השנים ניתן לזהות את השינויים שעברה לאורך השנים השפה התורכית. בשנת 1924 הוא יצא לאור בשפה התורכית העות'מאנית, שהכתב שלה היה באותיות ערביות עם תוספות של אותיות מיוחדות שהושאלו מהשפה הפרסית, ושהיה כתוב מימין לשמאל, כמו הערבית עצמה והעברית. החל משנת 1928, עת השית אתאתורכ את רפורמת הכתב הלטיני ואת הרפורמה בשפה, שהוציאה ממנה מילים ערביות ופרסיות רבות, החל העיתון להיות כתוב בשילוב של מילים באותיות ערביות ולטיניות. בשנת 1930- משנה זו נסרקו והועלו דפי העיתון לארכיון האינטרנטי שלו, העיתון כבר היה כתוב במלואו באותיות לטיניות והיה משמאל לימין, כמו השפה האנגלית. אפשר גם לראות בעיתון את הטרנספורמציה גם בשפה עצמה, עת מילים שבאו מהערבית ומהפרסית השתנו למילים בתורכית מודרנית חדשה.
אבל הטרנספורמציה העיקרית שעבר העיתון הזה הוא מהיותו עיתון ממסדי שייצג את הממסד החילוני הישן בתורכיה מעת היווסדה, ואת משטר אתאתורכ ומחליפו, עיסמת אינונו, לעיתון ביקורתי כלפי השילטון ולעיתון שמגן על החלש והנדכא מבחינה כלכלית-חברתית, ומזהיר מפני סכנה של אסלאמיזציה.

העיתון לא יצא תמיד באופן רציף, היו תקופות שהוא נסגר לאחר הפיכות צבאיות לכמה זמן, כשהסגירה המשמעותית ביותר הייתה לאחר הפיכת ספטמבר 1980. היו גם מקרים שהוא נסגר או שהוטלה צנזורה על הכתבות בו עוד בשנותיה הראשונות של הרפובליקה התורכית, כשכתביו העזו להביע חשיבה עצמאית כנגד השילטון דאז, שהעיתון מייצג אותו.
הפשיטה הנוכחית על העיתון היא המבחן הגדול ביותר שהוא עמד בו, כי מדובר לא רק במאבק של השילטון הנוכחי כנגד אחד ממבקריו הגדולים, אלא של מאבקים בין אליטות וחילופי אליטות במדינה: האליטה החדשה, השמרנית- אסלאמית, שהשילטון הנוכחי יצר, מחליפה את האליטה החילונית-כמאליסטית הישנה וגם נאבקת בה, בין היתר באמצעות מאבק בעיתון הזה. החשש הוא שג'ומהוריית עלול להפוך מעיתון שמייצג את מפלגת האופוזיציה הראשית החילונית ועת ערכי הרפובליקה לעוד עיתון פרו-ממשלתי מרוסן, בדומה לעיתון "זמאן", שהיה עיתונה של תנועת פתהוללה גולן והנפוץ בתורכיה, שהפך לעיתון פרו-ממשלתי לפני כשנה וחצי, עד לסגירתו הסופית לפני כשלושה חודשים לאחר ההפיכה הצבאית הכושלת. עוד חשש הוא שג'ומהוריית, ששרד כבר סגירות, מעצרים ופשיטות, עלול הפעם שלא לשרוד את הפשיטה הנוכחית, שנעשתה בעיקר על בתיהם של העורך, יו"ר מועצת המנהלים, הקריקטוריסט הראשי של העיתון (שלעג לארדואן) ועוד כמה כתבים.
את המאבק של ארדואן בעיתון "ג'ומהוריית" ניתן להשוות למאבקו של נתניהו בתאגיד השידור שאמור לעלות, בטענה, המוצדקת בחלקה, כי רוב הצוות של התאגיד הוא שמאלני, ועלול ליצור מצב שבו גוף שממומן מכספי משלם המיסים ושנמצא באחריות הממשלה עלול להציג כנגדה ביקורת חד צדדית. אבל ההבדל הגדול הוא שהמאבק בתאגיד נועד ליצור חופש ביטוי גם לצדדים אחרים בתוך התאגיד עצמו, יותר מאשר שאיפתו הידועה של נתניהו לשלוט בתקשורת, ושינויים בתאגיד לא יפגעו בחופש הביטוי בישראל בצורה כזאת שסגירת "ג'ומהוריית", שפעם היה העיתון של המדינה בתורכיה, עלולה לגרום לחופש הביטוי ולמעמד האליטות הישנות החילוניות בתורכיה עצמה, מה גם שהתאגיד, בניגוד לג'ומהוריית שנחשב פרטי, ממומן מכספי משלם המיסים הישראלי. מה גם שאני לא רואה את שילטון הליכוד בסוף שנות השמונים או כיום עושה פשיטות משטרתיות מסיבות שונות, משונות ומומצאות על עיתונים כמו "דבר" ו"הארץ"- זה לא היה וגם לא יהיה.
המקבילה מהצד הקיצוני השני לג'ומהוריית הוא "מילי גאזט", "העיתון הלאומי" בשמו, שמייצג למעשה את האסלאמיזם המובהק בתורכיה- עיתון רציני ביותר עם אוריינטציה דתית וניאו עות'מאנית ברורה, שמביעה לעיתים הקרובות את דעתם האמיתית של האסלאמיסטים בתורכיה, שכיום למעשה שולטים בה. העיתון התורכי הנפוץ ביותר כיום והמקביל ל"ידיעות אחרונות" הישראלי- הוא "הוריית" (חירות), עיתון פרטי וצהובון למחצה (שדווקא מייצג את הלאומיות התורכית מהצד הימני של המפה הפוליטית) שמבקר את השילטון במדינה אך כיום בצורה מוגבלת. אבל, העיתון של המדינה בתורכיה כיום הוא "ייני שפאק"- "שחר חדש", שהוא ביטאונה הרשמי של מפלגת השילטון היום, "מפלגת הצדק והפיתוח", ושל ארדואן עצמו- שניתן להשוות עיתון זה ל"ישראל היום" הישראלי- חוץ מזה ש"שחר חדש" לא מופץ בחינם.