Tag Archives: אייתוללה חומייני

הגנרל שניסה להפוך את ח'ומייני בשושן הבירה לשעבר

מזימה נרקמה בשושן הבירה. אבל לא בימי אחשוורוש, אלא בימי האייתוללה ח'ומייני, בשנה וחצי הראשונות לשילטונו, כנגד ח'ומייני וכנגד אותו שילטון.
המקרה של "הפיכת נוג'ה הכושלת", שבראשה עמד בין היתר הגנרל מחיל האוויר האיראני, אייאת מוחקקי (Ayat Mohaqeqi), שניסה לבצע הפיכה כושלת כנגד שילטונו האסלאמיסטי ההולך ומתהווה של האייתוללה ח'ומייני באיראן עצמה בין התאריכים 9 ו10 ביולי 1980. נוג'ה, או נוזדיח, היה בסיס חיל האוויר האיראני שנמצא במחוז האמדאן באיראן, כשהעיר האמדאן מזוהה כשושן בירת פרס העתיקה. בסיס זה היה מרכזה ובסיס הקשר הראשי של ההפיכה הכושלת. מוחקקי, שנראה יושב בחולצה חגיגית לבנה זקוף שני משמאל בתמונה, הפך לאחר מכן לסמל ההפיכה.

ניסיון ההפיכה התרחש כשנה וחצי לאחר המהפיכה באיראן כנגד השאה, שהסתברה לבסוף כמהפיכה אסלאמית. קבוצה 750 של קצינים וחיילים ו300 אזרחים ניסתה להדיח את האייתוללה רוחאללה ח'ומייני מנהיגה העליון הטרי של איראן, ואת נשיא המדינה הטרי, שהתברר כנשיא שנועד ליחסי ציבור חיצוניים בלבד, אבו אל-חסן בני צדר (כלכלן שהתנגד לשילטון השאה, שהיה לו רקע אסלאמיסטי, אבל הוא לא היה קיצוני כמו ח'ומייני). קבוצת הקושרים טענה כי מטרת ההפיכה הייתה להציל את המהפיכה האיראנית כנגד השאה- שהייתה בראשיתה מהפיכה כללית ולא אסלאמיסטית, על מנת שהיא לא תהפוך למהפיכה שתיצור תיאוקרטיה דיקטטורית אסלאמיסטית. וכך היה:

קבוצה של קצינים מחיל האוויר, מחילות היבשה ומהמודיעין האיראני, שהיו מזוהים לכאורה כנאמנים לראש ממשלתו האחרון של השאה שהודח במהפיכת פברואר 1979, שאהפור בח'תיאר, התאגדה בבסיס נוג'ה (Nojeh) שבהמאדאן באיראן, על מנת לבצע הפיכה צבאית שתסלק מהשילטון את ח'ומייני ובני צדר. מארגן התוכנית המקורי היה הקולונל מוחמד באקר באני-אמירי, שהיה מפקד הז'נדרמריה (משמר הגבול והמשטרה הצבאית של איראן) הפורש. התוכנית הזאת נודעה לארצות הברית, שצוות השגרירות שלה היה עדיין לכוד כבני ערובה במתחם השגרירות האמריקנית בטהראן. עם זאת, ההפיכה זוהתה ומזוהה עד היום עם הגנרל מוחקקי. לפי התוכנית, טנקים, שהשתייכו במיוחד לדיוויזיה המשוריינת ה92 של צבא איראן, היו צריכים לצאת בסיוע של צנחנים וחיילי רגלים ממספר מקומות ליד הערים הגדולות של איראן, לתפוס את מרכזי השילטון, בייחוד את הטלוויזיה ואת הרדיו בטהראן ולשדר שם את "הודעה מספר 1" המסורתית של ההפיכות הצבאיות המקובלות שבה מוכרז על הדחת השילטון, העלאת משטר צבאי במדינה וייסוד מועצה צבאית שתנהל את ענייני המדינה, ואז תינתן האות ומטוסים, בייחוד אלה שבבסיס נוג'ה- שאמור להיתפס במלואו על ידי יחידת הצנחנים שהרבאני הראשונה, יחריבו את מקום הימצאותו של ח'ומייני בטהראן הבירה על ראשו של המנהיג העליון, כשבדרך יופצצו כל הבסיסים ששייכים ל"משמרות המהפיכה" ו"ועדות הדת" האסלאמיסטיות. אגב, מי שעוד היה מעורב בניסיון ההפיכה הוא סדאם חוסיין, שליט עיראק לשעבר, שעזר לקושרים ובבסיס בעיר סולימאנייה בכורדיסטאן העיראקית תוכנן להתחיל במרד כורדי באיראן ואז האזרחים שהיו חלק ממארגני ההפיכה תיכננו לעורר הפגנות כנגד ח'ומייני בכל הערים הראשיות של המדינה, מה שיביא את הצבא האיראני להתנער מחו'מייני. מי שדאג לתיקצוב המזימה היה, כאמור, ראש ממשלתו האחרון של השאה, שאהפור בח'תיאר.
בסופו של דבר, הטנקים, שהיו אמורים לצאת ממחוז ח'וזסתאן, מחוז בעייתי היות והוא נמצא במערב איראן, סמוך לגבול עיראק וכולל בתוכו ערבים שמשתייכים לאסלאם הסוני בעוד רוב אוכלוסיית איראן היא פרסים וגם אזרים שיעים, יצאו מבסיסם אבל מספרם היה רק 28 במקום 159 כמו שהיה אמור להיות. יחידת הצנחנים שהייתה אמורה להשתלט על בסיס נוג'ה נתפסה על ידי אנשי משמרות המהפיכה (גוף שהיה עוד בראשיתו, אבל שהסתמן ועודנו כיום האלטרנטיבה לצבא איראן) עוד כשאנשיה הגיעו למקום, והטייסים שהיו אמורים להפציץ את מקום הימצאותו של ח'ומייני וכן בסיסים של אנשי משמרות המהפיכה ואת כל המאחזים של האסלאמיסטים באיראן לא הצליחו להתרכז במקום אחד כדי לצאת למשימה, כפי שתוכנן.
אייתוללה ח'ומייני לא נראה לציבור במהלך ההפיכה, שנדמה היה בתחילה כי היא מצליחה, היות והמטוסים, הצנחנים והטנקים יצאו לדרך. לאחר שהתברר כישלונה, הופיע ח'ומייני במוסד דתי (חוסיינייה- בית מדרש והטפה שיעי) ליד ביתו שבכפר ג'מאראן, גימד את מימדי ניסיון ההפיכה ("אם לא יכולנו לנטרל אותה, אז העם היה חונק אותה") ולעג על מטוסי הפאנטום שעלו לאוויר והיו אמורים לחסל אותו. הוא אמר כי "האומה לא נשארת בשינתה לכן פנטום אחד או שניים לא יכולים לעשות דבר".
לאחר כישלון ההפיכה, הסתבר כי אנשי משמרות המהפיכה והשירות החשאי המתהווה של ח'ומייני עלו על התאים שהיו אמורים לבצע את ההפיכה והחלו בפעילות חשאית של מעקבים ומעצרים על מנת למנוע אותה. הם דאגו שאנשים שנקבע שיגיעו לנקודות ציון כלשהן ביום ההפיכה לא יגיעו אליהן, גם ובעיקר הטכנאים של המטוסים שהיו אמורים להמריא ולהפציץ את מרכזי השילטון. ההפגנות והפרות הסדר שאורגנו על ידי מתכנני ההפיכה האזרחים לא הוצאו לפועל.
בסופו של דבר, נעצרו מאות אנשים בחשד למעורבות בהפיכה, יחידות של צבא איראן שנחשדו כמעורבות בהפיכה הכושלת פורקו, עיראק פלשה לאיראן לאחר חודשיים, בספטמבר 1980 והחלה מלחמה שנמשכה 8 שנים עד אוגוסט 1988, ושאהפור בח'תיאר, ראש הממשלה של השאה שמימן את ההפיכה והיה אמור לעלות לשילטון לכאורה בשלבים שלאחר ההפיכה, נרצח 11 שנים לאחר מכן במקום גלותו בפריס.
ובאשר לגנרלים ולחיילים שאירגנו את ההפיכה? 4,000 אזרחים וחיילים נעצרו, מתוכם מאות גנרלים, שנשלחו לכלא אווין הידוע לשימצה בעינויים ובהוצאות להורג שהתרחשו בו והועמדו למשפט דתי, ביניהם איאת מוחקקי, שהיה אמור לפקד על השלב האווירי של ההפיכה ולמעשה לחסל את ח'ומייני. הוא הועמד לדין, כשמשפטו מופיע בתמונה זאת, והפך לגיבור הלאומי של האיראנים האנטי-אסלאמיסטיים, בשומרו על מראה מכובד, לבוש מכובד וקומה זקופה למרות העינויים והחקירות שעבר.
בסופו של דבר, באני-אמירי ומוחקקי הוצאו להורג, יחד עם עוד 142 איש, כשחלק מהגנרלים שנעצרו קיבלו חנינה בהמשך על מנת להשתתף במלחמת איראן-עיראק, שרבים רואים בה תוצאה של ניסיון ההפיכה הכושל. המשטר האיראני בהנהגת ח'ומייני רק הרוויח ממזימת ההפיכה: הוא הצליח לשכנע את העם ואת רשויות המדינה שגורמי חוץ וגורמים מקומיים מנסים להרוס את הממסד, מפלגות באיראן, בייחוד מפלגות ימניות-לאומיות (מפלגות שמאל, גם אם סייעו לח'ומייני בהפיכה, כבר נסגרו קודם) חוץ מאלה האסלאמיסטיות הנאמנות למשטר הוצאו מחוץ לחוק, עיתונים נסגרו והחשוב ביותר: משמרות המהפיכה חוזקו והפכו לכוח צבאי מקביל לצבא איראן ואף בעלי כוח שעולה על כוחו של הצבא.

לגבי מיקומה של שושן הבירה אני חייב להדגיש, כי לפי טענות מרבית יהודי איראן שושן הבירה היא העיר אחמתא, או המאדאן שממנה יצאה ההפיכה הכושלת. אבל לפי טענות היסטוריונים, שושן הבירה היא העיר שוש שנמצאת במיקום אחר באיראן, עיר שכיום היא בת 65 אלף תושבים.

איראן, המזה"ת והשיעה: מעשה בשלושה חכמי דת מהפכנים

הסיפור של העדה השיעית באסלאם מעניין אף יותר מסיפורה של מקבילתה, העדה הסונית. פוסט זה בא כהמשך לפוסט הקודם, שמסביר מה היא השיעה ומה משמעות התפקיד אייאתוללה.

סיפורם של השיעים מאז הקרב הכושל על כרבלא, שבו נהרג האמאם השיעי חוסיין נכדו של מוחמד נביא האסלאם, עד לשנות השבעים של המאה העשרים, היה סיפור של פסיביות יחסית: המאה האחרונה שבה הצליחו קבוצות שיעיות להשתלט כמעט על הנהגת העולם המוסלמי היה במאה העשירית לספירה, שמכונה "המאה השיעית". במאה ה-16 עלתה באיראן לשילטון השושלת הספווית, שושלת ממוצא תורכי, שרצתה לייחד עצמה משכנתה העות'מאנית, ולייחד את איראן בכלל, לכן בחרה באסלאם השיעי לדת המדינה. הספווים והשושלת הקג'ארית שבאה אחריה, היו תורכיים במוצאם. כל זאת היה עד לראשית המאה העשרים, עת עלה לשילטון באיראן קצין צבא איראני בשם רזה פהלווי (מבטאים את שם משפחתו כפהלבי, עם ב' לא דגושה). הוא לקח על עצמו את תפקיד השאה לאחר שהדיח את הקג'ארים, ויצר שושלת של שני שאהים בלבד. הוא ובנו, מוחמד רזא פהלווי, השאה האחרון של איראן. זו הייתה שושלת מלוכה פרסית במוצאה. אבל את השיעה עוררו בעיקר שתי דמויות, שניהם אנשי דת שיעים: האייתוללה רוח אללה ח'ומייני וגם מוסא סאדר (בערבית רושמים את שמו כמוסא צדר), שהיה בלבנון וייסד את תנועת אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים"). שניהם עוררו את השיעה מתרדמה של כמעט אלף שנה, והפכו אותה לדומיננטית ופעילה, למרות שהשיעים מהווים עד היום שנים עשר אחוזים בלבד מכלל המוסלמים בעולם. ח'ומייני הצליח להדיח את השאה ולחיות עד גיל 89, לסאדר היה פחות מזל.

השבוע הצטרף לרשימה איש דת נוסף, שממש לא היה לו מזל, הפעם מאיזור פחות ידוע: נימר אל-נימר (מערבית: נמר הנמר), שבא מאיזור מאוד טעון אך קצת פחות ידוע: חבל קטיף של ערב הסעודית. מדובר בחבל שנמצא במזרח ערב הסעודית, שהיא המדינה המוסלמית-סונית הכי אדוקה בעולם, אחרי המדינה האסלאמית של דאע"ש. חבל זה מאוכלס ברובו בשיעים- שבכלל סעודיה הם מיעוט קטן. אבל זה לא העניין המרכזי: חבל קטיף הוא האיזור, בה' הידיעה, של הפקת הנפט של סעודיה. מה מסתבר? אוכלוסייה מנודה מבחינה דתית וחברתית וענייה מבחינה כלכלית, היא זו שמהווה רוב וגם מהווה כוח עבודה, שמייצר את רוב ההון של המדינה המאוד עשירה הזאת, ואת רוב ההון של משפחת המלוכה שלה, המאוד מאוד עשירה. אני בוחר לפתוח דווקא בסיפורו של נימר אל-נימר, להמשיך לסיפורו של מוסא סאדר, ומשם לעבור לסיפור הצלחה, מבחינת השיעה הדתית וגם מבחינת אריכות ימים: של אייתוללה רוח אללה ח'ומייני.

נימר אל-נימר, יליד 1959 שהוצא להורג לפני חמישה ימים מיום כתיבת תקציר זה- בשני בינואר 2016, נולד בכפר עוואמיה שנמצא בחבל קטיף הסעודי, במזרח המדינה. הוא למד את לימודיו הדתיים בטהראן, ואף בסוריה, בסביבת מקום קדוש לשיעים שנקרא סיידה זיינב. ההשראה שלו ומורה הדרך שלו היה אייתוללה בכיר מכרבלא שבעיראק. עיקר הפעילות שלו הייתה בדרשות ובהטפה, ובהובלת תפילות יום שישי במסגדים שיעיים במזרח סעודיה. הוא ביקר את השילטון הסעודי, שנתון בידי משפחת אל-סעוד הסונית הווהאבית (ווהאביזם- האסכולה הדתית הקיצונית ביותר באסלאם הסוני), ואף כשיורש העצר נאאיף בן עבד אל-עזיז מת בשנת 2012, הוא קרא להביע שימחה על מותו, היות שהיה שר הפנים של המדינה שרדף את השיעים במזרח סעודיה רבות. הוא אף הצהיר שוב ושוב כי המגינה האמיתית של השיעים ושל האסלאם היא איראן, ושעל כל השיעים להקשיב לשילטון המרכזי באיראן. כמו כן, הוא קרא לעריכת בחירות חופשיות בערב הסעודית, מתוך מטרה להפיל את בית המלוכה. כל אימת שהתחוללו מהומות בקרב הציבור השיעי בחבל קטיף, נימר היה נעצר בידי כוחות הביטחון הסעודיים. השיא היה בעת "האביב הערבי" בשנים 2011-2012, עת שילהב את המהומות השיעיות שפרצו במלוא עוזן בחבל קטיף וכן בבחריין השכנה- מדינה עם רוב שיעי אך עם שילטון ואליטה סוניים- וגם נעצר.
בניגוד להנהגה האיראנית, טען נימר שגם ארצות הברית מגינה על השיעים- והנושא שלו היה נתון במעקב של אירגוני זכויות אדם מערביים, שביקרו את השילטונות הסעודיים על היחס כלפיו. בשנת 2012 נעצר שוב נימר, פתח בשביתת רעב שמשכה את תשומת לב מדינות המערב, אך זה לא מנע מבית דין סעודי לדון אותו להוצאה להורג בעוון ייזום והסתה לפעילות טרור כעבור שנתיים. בעת ישיבתו במאסר הוכה נימר קשות בידי שומריו וסוהרי בית הכלא שבו ישב.

השילטון בערב הסעודית לא יכל לסבול את סגנונו המתלהם והקולני של נימר, וכן את תמיכתו הבוטה באיראן, ולמרות החשש מתגובת איראן, החליט משרד הפנים הסעודי לממש את גזר הדין בשבוע זה, ולכן ראשו נערף. 46 נאשמים אחרים בטרור, לא רק שיעים אלא אף מנהיג דאע"ש באיזור סעודיה, הוצאו להורג.
הוצאתו להורג של נימר העלתה על ראש סדר היום התקשורתי העולמי את נושא המיעוט השיעי בסעודיה, המיעוט שמפיק את הנפט עבור הנסיכים הסוניים בפועל באיזורי יישובו. כמו כן, מדינות רבות גינו את ההוצאה להורג. מהומות אלימות וסוערות פרצו שוב בחבל קטיף במלוא עוזן, ונימר הפך לשהיד, קדוש מעונה, בעיני העולם השיעי- שממילא מצטיין בפולחן קדושים מעונים. בנוסף, נימר הוא אחד מסמלי האקטיביזם השיעי המתעורר, באיזור המפרץ הפרסי.
נימר הוא בעל פוטנציאל לעשות היסטוריה לא רק בחייו, אלא יותר לאחר מותו: המהומות, הגינויים והמתיחות עם איראן וחיזבאללה, שנשבעו לנקום את מותו בסעודים, עלולים להביא לחוסר יציבות בממלכה הסעודית, שדאע"ש ווהאבים יותר קיצוניים נושפים בעורפו של השילטון גם מהצד הסוני, בנוסף לעולם השיעי. הוצאתו להורג של נימר שפכה חבית מלאה דלק לתוך התבערה שמתחוללת ממילא במזרח התיכון מזה 5 שנים בדיוק, מאז פרץ בינואר 2011 "האביב הערבי", שהפך במהרה לתוהו ובוהו אסלאמיסטי סוני ושיעי.

ועכשיו, בחזרה לשנות השבעים. סאדר וח'ומייני, שני חכמי הדת שאדבר עליהם, ושמופיעים בתמונה למעלה, יצרו, למעשה, את האקטיביזם השיעי של המאות העשרים והעשרים ואחת.
כשאנו מסתכלים על תנועת החיזבאללה בלבנון, אנו סוברים כי היא זו שהחלה את המאבק השיעי של ימינו. אך זה לא נכון. מי שהחל את המאבק השיעי הוא איש דת פרסי ממוצא לבנוני, בשם מוסא סאדר. הוא זכה לגורל עגום יותר מאשר נימר: בין השלושים ואחד לאוגוסט לספטמבר 1978, בעת שהותו בלוב, הוא פשוט נעלם ולא נמצא עד היום. האשם המיידי הוא שליט לוב באותם ימים, מועמר אל-קד'אפי, שחגג בדיוק בזמן היעלמותו של סאדר בן ה-50 את יום השנה התשיעי למהפיכה שחולל בלוב. אבל התמונה היא ממש ממש מסובכת בנוגע לגורלו. אפילו לאחר נפילת שילטון קדאפי לא נמצאו שרידיו של סאדר, שמכונה "האמאם הנעלם", בדיוק כמו האמאם השנים-עשר והאחרון של השיעה. אישיותו המיוחדת הציתה את המאבק השיעי, והוא המייסד האמיתי של האירגון השיעי שקדם למעשה לחיזבאללה בלבנון- אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים").

מוסא סאדר נולד ביוני 1928 בעיר השיעית הקדושה, קום שבאיראן, למשפחה שמוצאה דווקא מאיזור ג'בל עאמל, כלומר האיזור השיעי של דרום לבנון. משפחתו הייתה משפחה של אנשי דת ידועים ומיוחסים, שהגיעו לאיראן במטרה ללמוד. וזה לא נדיר: היו שיעים רבים בלבנון שרצו להשכיל בדת האסלאם בגירסתה השיעית, ולכן נדדו לאיראן. ניתן להגיד שבמוצאו, סאדר היה בחלקו ערבי ובחלקו פרסי. הוא דיבר ערבית, שאותה למד תוך כדי לימודי הדת, במבטא פרסי. הייתה לו חזות ערבית בחלקה, אך עיניו היו כחולות. סאדר היה תלמיד מצטיין בלימודי דת, והוא שאף להיות כמו בני משפחתו המורחבת ואבותיו, איש דת משפיע מבחינה הלכתית וציבורית. בהיותו בן 25 נפטר אביו, ואז הוא החל, למעשה, את המסע מערבה: הוא עבר לעיר השיעית הקדושה נג'ף שבעיראק, על מנת ללמוד לימודי דת מתקדמים. בשנת 1960 קיבל הצעה שלא יכל לסרב לה: להיות מנהיג הדת השיעי של העיר הלבנונית המאוכלסת בשיעים צור- ובכך לחזור לשורשים. כך עשה סאדר את הכיוון ההפוך: בעוד ששיעים לבנונים ועיראקים נעו מזרחה, לכיוון איראן, על מנת לרכוש השכלה דתית ו"להרגיש בבית" (למרות שהשילטון באיראן באותם זמנים היה שילטונו החילוני של השאה), סאדר עשה את הכיוון ההפוך- מערבה. ומאז הוא הפך לפעיל חברתי בנוסף להיותו איש דת ומטיף בכיר וכריזמטי במדינה שבה השיעים היו קהילה מדוכאת.

השיעים של לבנון בימינו אינם דומים במצבם לשיעים של לבנון לפני חמישים שנה: מדובר היה בקהילה שרובה ענייה, נלעגת, שחיה במדינה משוסעת ורבת עדות. מי ששלט בשיעים היא משפחת מאפייה, כמו שבשאר העדות בלבנון שלטו משפחות מאפייה באותה העת. במקרה של לבנון, מדובר במשפחת אל-אסעד השיעית. השיעים נחשבו פאסיבים, ממש הפועלים השחורים של האליטה הנוצרית והסונית בלבנון. סאדר לא אהב זאת, ובדרשותיו הוא קרא ליקיצה שיעית חברתית, ולכך שהמדינה תכיר בשיעים ותיתן להם את מלוא הזכויות הפוליטיות. למרות שהאוכלוסייה ראתה בו עוף מוזר, גם מבחינת מראה חיצוני לא אופייני לאיזור וגם מבחינה השפה שבה דיבר: ערבית במבטא פרסי כבד, היא נהתה אחריו. בשנת 1969 הקים את "המועצה השיעית המוסלמית העליונה" של לבנון ועמד בראשה. הוא המשיך להטיף ולקרוא לשילטון להיטיב את תנאי מחייתה של האוכלוסייה השיעית במדינה. בטרמינולוגיה שלו הוא השתמש הרבה במונח הדיכוי והקיפוח, שהוא מוטיב חוזר במסורת השיעית (הדיכוי והקיפוח של עלי, בן דודו של מוחמד נביא האסלאם, ובני משפחתו הגרעינית). בשנת 1974 הוא הקים תנועה חברתית פוליטית שיעית, בשם חרכת אל-מחרומין, "תנועת המקופחים". התנועה פעלה כדי להיטיב את תנאי חייהם של השיעים בלבנון, התנועה הקימה בכפרים השיעים בדרום לבנון ובבקעת הלבנון בתי ספר, מוסדות דת ומרפאות רבים (ולא לשכוח שבאותן שנים איראן עוד הייתה חילונית, תחת שילטון השאה, לכן לא סייעה כמו שהייתה מסייעת היום לתנועה כזאת).
מיום ליום משך סאדר בעל הכריזמה העצומה עוד ועוד תומכים מקרב העדה השיעית בלבנון, ותפס את מקומה של משפחת אל-אסעד בהנהגת העדה.

סאדר הקפיד לשמור על יחסים טובים עם שילטונו של חאפז אל-אסד בסוריה השכנה, ובשנת 1973 פירסם פסק הלכה היסטורי ומהפכני, לפיו העדה העלאווית, עדתו של אסד, שנחשבת כפורשת מהאסלאם בכלל (העלאווים מייחסים לאמאם עלי ממשפחתו של מוחמד ולבנו חוסיין תכונות אלוהיות ומאמינה בהתגלמות של האל בבני אדם, בשבעה שילושים לאורך הדורות, תוך שילוב אלמנטים מוסלמים ונוצריים)- כעדה מוסלמית שיעית לכל דבר ועניין. פסק הלכה זה עזר רבות ועוזר רבות עד היום לסוריה של אסד ומשפחתו. פסק הלכה זה הוא גם אלמנט מרכזי וצידוק הלכתי להגנה של איראן השיעית על בני העדה העלאווית ועל משפחת אסד עד היום.
לאחר שנה מהקמת "תנועת המקופחים", פרצה מלחמת האזרחים בלבנון, שהייתה למעשה מלחמת הכל בכול של משפחות ועדות. סאדר לא הסכים שהשיעים יישבו פאסיביים במלחמה זאת, לכן הקים את "גדודי ההתנגדות הלבנונית" השיעית- כשהכוונה לאירגון אמ"ל. מבחינה פוליטית הוא תמך בשמאל הלבנוני. אמ"ל לקח חלק במלחמה, ואירגון זה, יחד עם החזבאללה שהוקם אחריו, וסוריה שהתערבה במלחמה ופלשה ללבנון, הסתמנו כמנצחים הגדולים של מלחמת האזרחים שנמשכה 15 שנים.
חשוב לציין, כי סאדר הוא אינו נסראללה. הוא לא הטיף רבות כנגד ישראל וכמעט שלא הזכיר אותה כפקטור, למרות שתמך כמס שפתיים במאבק הפלסטיני. תנועת אמ"ל פנתה במלוא כוחה כנגד ישראל רק לאחר היעלמות סאדר. כל הזמן הקפיד סאדר להדגיש את מתינותו הדתית והפוליטית מחד, אך לגייס את השיעים בלבנון למאבק חברתי ולאחר מכן צבאי מאידך. במהלך המלחמה אף שבת רעב במסגד על מנת להביא לסיומה, לשווא.

ב25 באוגוסט 1978 יצאו סאדר ושני מלוויו מאיטליה ללוב, על מנת לבקר את קדאפי. הם נראו לאחרונה ב31 באוגוסט 1978, ערב יום השנה התשיעי למהפיכת קדאפי, ומאז לא נראו יותר. לוב וקדאפי הפכו לשנואים מאוד בעיני השיעים, וסאדר הפך לסמל שמוזכר בטרמינולוגיה השיעית לבנונית עד היום.
הוא היה אדם שדווקא הזרות שלו בלבנון ושלל זהויותיו השונות חוץ מזהותו הדתית האחידה- המוסלמית שיעית- הם שהובילו אותו לאקטיביזם שהפגין בלבנון. הוא רצה להוכיח עצמו כאיש דת אך גם כלבנוני, שמעורב מאוד בענייני המדינה, שלא מסוגל לסבול את הפסיביות של עדתו. הוא גם כל הזמן קרץ לחילונים ולחילוניות בלבנון: בנוסף להיותו איש דת, היה גם פילוסוף חברתי ואף זכה להשכלה חילונית, מה שהפך את אישיותו למגוונת מאוד.
אילולא סאדר, לא היינו שומעים כמעט על השיעים בלבנון או מכירים אירגונים כמו אמ"ל והחיזבאללה.

רוח אללה ח'ומייני, המוצלח (לדידם של השיעים), המאריך ימים והבכיר מבחינת רמה דתית מבין אלה שציינתי, נולד בשנת 1902 בעיירה ח'ומיין שבפרובינציה המרכזית של איראן. מילדות מוקדמת שינן את הקוראן, למד ערבית ונע מסמינר דתי אחד לאחר, מעיר לעיר, באיראן. הוא הגיע לדרגות הכי גבוהות ככוהן דת שיעי- אייתוללה גדול ואפילו מרג'ע-א-תקליד, שפירושו מודל לחיקוי. הוא החל להתפרסם באיראן בשנות השישים לחייו כמטיף דתי שסחף המונים- ונכנס לפעילות פוליטית. לצד ספרי הדת בעלי כובד המשקל הגדול באסלאם השיעי שפירסם, הוא פיתח תיאוריה שלפיה השילטון האסלאמי הטוב ביותר הוא שילטון חכם ההלכה, תיאוריה שנקראת בפרסית ולאיית-א-פאקי. לדידו, האסלאם, גם הסוני וגם השיעי, שקע, היות ולא נתנו לחכמי הלכה לשלוט. חכם ההלכה הוא המבין ביותר, והוא הראוי והמתאים לכונן שילטון מוסלמי תקין. בשנת 1963 הנהיג השאה של איראן, מוחמד רזה פהלאבי, רפורמות שנקראו "המהפיכה הלבנה", שבמסגרתה התחוללה הפרטה מסיבית של המשק האיראני והכנסה של השקעות זרות מערביות במדינה. ח'ומייני יצא בעוצמה כנגד התערבות מערבית כלשהי במדינה, ואת השאה תיאר בנאומיו כח'ליף יזיד, האויב האכזרי של השיעה, זה שטבח באמאם חוסיין ובמשפחתו. בניגוד לסאדר, שלא שנא את החילוניות ולא דחה רעיונות חילוניים, ח'ומייני דחה רעיונות חילוניים וכל התערבות מערבית שהיא באיראן מכל וכל. וזאת במדינה, שלמרות השילטון החילוני בה, לחכמי הדת תמיד היה משקל באורח החיים ובפוליטיקה המקומית.

בשנת 1964 נמאס לשאה מח'ומייני, הוא עצר אותו והגלה אותו. דרך תורכיה, בה שהה כשנה, הגיע ח'ומייני לעיר הקדושה השיעית נג'ף שבעיראק, בה לא הפסיק להטיף למען ממשלה אסלאמית. לא רק ממשלה שיעית, אלא ממשלה אסלאמית, שתשלוט במדינה המוסלמית האידיאלית באמצעות ההלכה, הלא היא השריעה, ובראשה יעמוד חכם ההלכה, במקרה השיעי חכם הלכה שהוא יהיה יורשו הלא רשמי של האמאם ה-12 האחרון של השיעים. במשך 14 שנים שהה בגלות, כשלאורך שנות השבעים איראן רעשה וגעשה במחאות כנגד שילטון השאה, מחאות שלא רק הגיעו מהצד האסלאמיסטי דתי, אלא בעיקר גם מהשמאל. בינתיים, תומכי ח'ומייני הפיצו את דבריו לאיראן דרך קלטות שזכו לפופולריות עצומה והמונית, לא רק בקרב דתיים. אפילו החילונים ראו בו כמושיעם מהשאה. המערב אף ראה בתנועתו ובפעילותו ביטוי של דמוקרטיה.
(אופן עלייתו לשילטון והתבססותו של ח'ומייני בו, במקביל לכסילות של המערב בנושא שלו, יזכו לפוסט נפרד שראוי להם!!!!)
מנג'ף עבר ח'ומייני באורח אבסורדי אל המערב שנוא נפשו- אל פאריס. בפברואר 1979 הודח השאה, וח'ומייני חזר לאיראן. הוא הפך בהדרגה ובתיחכום, שכאמור יזכו לפוסט נפרד, לשליט המדינה בפועל ובכך הגשים את התיאוריה שלו של "שילטון חכם ההלכה".

ביוני 1989 נפטר ח'ומייני בגיל 86 וחצי, כשבהלווייתו משתתפים 10 מיליון איש, לא פחות.

איראן: מהי השיעה, מה זה אייתוללה?

בחודש פברואר 1979 התחולל שינוי משמעותי בהיסטוריה ובמערכת הפוליטית העולמית: איראן, שהייתה מלוכה מוסלמית לא דתית בראשותו של שאה שהיה חילוני, מושחת מאוד ופתוח למערב, קרסה ושינתה את פניה: במקום השאה עלה בה משטר אסלאמיסטי-דתי קיצוני, בראשותו של האייתוללה (או ליתר דיוק: איית-אללה) רוח אללה ח'ומייני. המושגים "שיעה", "אייתוללה ח'ומייני" ו"משטר האייתוללות" הפכו שגורים כמילים נרדפות למה שמתואר כשילטון דתי, ריאקציונרי, חשוך, רודף ומתנגד לכל סממן של מודרניזציה ומערביות.
העדה השיעית באסלאם הפכה למושג שמתאר נכונות להקרבה עצמית ("מתאבד שיעי"), פונדמנטליזם, קיצוניות, פולחן קדושים, קבוצת מדוכאים שנכונה אף לפגוע בעצמה למען המטרה.

ברצוני להסביר את כל המושגים הללו ואת מקורותיהם.

על מנת להבין את איראן ואת כל נושא האייתוללות, עלינו להבין ראשית כל את העדה השיעית באסלאם, העדה הדומיננטית באיראן, שמהווה גם רוב בעיראק, בלבנון, בבחריין ובצפון תימן, את היווצרותה ואת עקרונות אמונתה.
הפיצול באסלאם בין השיעה והסונה היה בתקופה שלאחר מות מוחמד נביא האסלאם, בשנת 632 לספירה. הסוגייה המרכזית שגרמה לפיצול זה הייתה השאלה מי יחליף את מוחמד כמנהיג האומה המוסלמית, ולא כנביא כי לפי האסלאם הוא היה הנביא האחרון. המחנה שנקרא "המחנה הסוני", שמהווה את רוב האסלאם, טען כי את מוחמד יכול להחליף כל מוסלמי, ובמקרה המסוים באותן שנים, צאצאי בני שבטו, שבט קורייש, שלאו דווקא הם קרובים ביולוגיים שלו מדרגות קרובות, אלא המשפחה המאוד מורחבת שלו. הקבוצה השנייה, שנקראה: "סיעת עלי", או בערבית "שיעת עלי", מכאן נגזר השם "שיעה". סיעת עלי טענה כי היורש של מוחמד חייב לבוא ממשפחתו הגרעינית, במקרה זה היורשים הינם עלי אבן אבו טאלב, בן דודו של מוחמד שהיה נשוי גם לבת מוחמד, פאטמה, וצאצאיו.
לכן, בין עלי ומשפחתו לבין מחליפיו בפועל של מוחמד, שנקראו הח'ליפים (המחליפים), ניטשה מלחמה פוליטית שהתפתחה למלחמה בפועל ממש, שנמשכת עד ימינו אנו. אלה מלחמות הסונה והשיעה.

שיא העימותים היה בשנת 680 לספירה, עת התחולל בעיר כרבלא שבעיראק קרב בין בנו של עלי, חוסיין, ויחד עמו בני משפחתו ומלוויו, 70 איש במספר, לבין משפחת הח'ליפות של ששלטה אז באומה המוסלמית, המשפחה האומיים, שבניה באו משבטו של מוחמד, שבט קורייש, ולהם הייתה קרבת משפחה מאוד רחוקה איתו. בקרב הזה טבחו כוחות האומיים, בפיקוד הח'ליף יזיד בן מועאוויה, בחוסיין ובאנשיו, בטבח שנקרא "טבח כרבלא". את ראשו הם נעצו על חנית והוליכו אותו בכל חוצות הערים. עד היום מציינים השיעים את טבח כרבלא ביום שנקרא "יום העאשוראא", או היום העשירי, היות והתרחש בעשירי לחודש המוסלמי מוחארם. יום זה אצל השיעים הוא יום צום, שאותו חלקם מציינים בהלקאה עצמית פומבית עד זוב דם.
אגב, בתולדות שהות צה"ל בלבנון רשומה תקרית שהתחוללה בעיר השיעית נבטייה בדרום לבנון. כוח של צה"ל נכנס באוקטובר 1983, וראה תהלוכת עאשוראא ובה עשרות אלפי שיעים מכים עצמם בשלשלאות, צועקים ובוכים על מות חוסיין. היות והחיילים בכוח סברו כי השיעים הולכים לתקוף אותם, והשיעים מצד שני חשבו כי שיירות צה"ל שנכנסות לעיר מיועדות להרוס ולהפריע להם לקיים את המנהג, התפתחה מהומת אלוהים במקום. השיעים החלו ליידות אבנים ובקבוקים בחיילים, שנבהלו ופתחו באש וגרמו לנפגעים בקרב השיעים.

ונחזור לעניינינו: החל ממות האמאם חוסיין החלו השיעים להיכנס לתקופה של פסיביות, שהתמקדה בלימוד דתי ובפיתוח אסכולה דתית והלכתית שלמה סביב העדה עצמה. לאט לאט התפתחה בקרבם "תיאוריית האמאמים", לפיה עלי וחוסיין היו אמאמים, כשצאצאו של חוסיין, עלי זיין אל עאבדיין (עמוד עובדי האל), נבחר להיות אמאם אחריו, ובכל אחד מתשעת הדורות שהיו צאצאיו היה אמאם אחד, מעין שושלת מלוכה דתית, בסך הכל שנים עשר אמאמים. האימאם השנים עשר, שגם שמו היה מוחמד כמו נביא האסלאם, נעלם, לפי המסורת השיעית במערה, תוך כדי שבשלב הראשון הוא שמר על קשר עם קהלו באמצעות שליחים ובשלב השני נותק כל קשר איתו, והוא עתיד לחזור ולגאול את העולם. זהו האימאם הנעלם, או המהדי- המשיח של השיעים. בהיסטוריה של האסלאם הייתה תקופה חריגה, בה היו דומיננטיות שושלות שיעיות, המאה העשירית, שכונתה "המאה השיעית". כאמור, בעיקר עם תום המאה השיעית עד שנות השבעים של המאה העשרים, נותרו השיעים פסיביים יחסית.
אסכולה שיעית דתית, הכוללת ספרות הלכתית ואגדתית מגוונת סביב האמאמים ואנשיהם התפתחה וקוראים לה "האסכולה הג'עפרית", על שם האמאם השיעי השישי, ג'עפר אל-צאדק. בצמוד לאסכולה, התפתחו בצד השיעה האסלאמית כתות וקבוצות שהתפלגו ממנה, שלהן היו מחלוקות עם השיעה המסורתית, התרי עשרית הג'עפרית, לגבי זהות האמאמים ותפקידם בעולם. הכת העלאווית, שאליה משתייכת משפחת אסד הסורית, טוענת, לדוגמה, כי עלי ובנו חוסיין היו התגלמות של האל בעצמו. סביב זהות האמאם החמישי התפתחה קבוצה נוספת שטענה כי זייד בן עלי, ולא מוחמד אל-באקר, הוא האמאם הנכון. לקבוצה זו קוראים "זיידים", כשחלק גדול מאוכלוסיית תימן, כולל משפחת החות'ים ששולטת כיום במדינה, משתייכים אליה. מחלוקת נוספת הייתה סביב זהות האמאם השביעי, כשקבוצה בשם "אסמאעילים" התפלגה גם מהשיעה המסורתית וטענה כי בנו של האמאם השישי ג'עפר אל-צאדק, אסמאעיל, הוא האמאם האמיתי, ולא מוסא אל-כאזם לפי טענת השיעה המסורתית. מתוך קבוצת האסמאעילים התפלגה עוד קבוצה, שאנו מכירים אותה היום בתור הדרוזים.

במאה ה-15 עלתה באיראן לשילטון שושלת ממוצא תורכמני, השושלת הספווית. שהחליטה לבדל את עצמה ואת איראן כולה מהעולם הסוני, שהיה באותה עת בהנהגת האימפריה העות'מאנית. לכן, שושלת זו החליטה להפוך את איראן כולה לשיעית. מכאן נגזר גורלה של איראן להיות שיעית עד עצם היום הזה, כשעד היום יריביה ושונאיהם של השיעים בכלל והאיראנים בפרט מכנים אותם "הספווים".
בחמש מאות השנים האחרונות התפתחה תרבות דתית והלכתית שיעית נרחבת באיראן, בתי מדרש שיעים, מדרסות וחוסייניות, הוקמו בה לרוב, בייחוד בסמוך לקברי האמאמים השונים. ערים דתיות קדושות באיראן שידועות כיום הן משהד וקום, לצד כרבלאא ונג'ף שבעיראק- שתי הערים שנחשבות הכי קדושות לשיעים. אולם העיר הקדושה ביותר לאסלאם בעיני השיעים היא אותה עיר קדושה גם לסונים-מכה שבערב הסעודית.

החל מהמאה ה-15, מעמד כוהני הדת באיראן עלה ועלה, כשנקבעו גם שש דרגות כהונה למלומדים הבקיאים בקוראן הכלל מוסלמי ובאסכולה ההלכתית השיעית.
1.דרגת הלימוד הנמוכה ביותר היא "טאלב"- תלמיד, לומד ההלכה. 2. מעליה יש את דרגת המוג'תאהיד- סיים סמינר דתי ויכול לחדש חידושים הלכתיים (באסלאם הסוני, לעומת זאת, אסור לחדש חידושים הלכתיים- "איג'תיהאד" החל מסוף המאה התשיעית). 3.מעל המוג'תאהיד יש את דרגת "מובאליר אל-רסאלה"- מעביר המסר, שכבר מדובר במטיף דתי שיכול לשאת נאומים הלכתיים ודתיים בפני קהל. 4. מעל ה"מובאליר" יש את דרגת "חוג'ת אל אסלאם", כלומר אדם שיש לו סמכות הלכתית באסלאם, כשמעליו יש את הדרגה הגבוהה הידועה לכולנו- אייאת אללה. מילה זו אנו מכירים מפרסית, אייתוללה , כלומר "פסוקי אללה" או "סימן מהאל", אדם בעל סמכות הלכתית, סמכות להנהיג קהל, לפסוק הלכות, לענות תשובות על שאלות הלכתיות, שדבריו נחשבים כדברי אלוהים חיים. 6. הדרגה השישית הגבוהה ביותר, כשיש היום רק שישה אנשים שנושאים בתואר זה, מרג'ע אל-תקליד, או לחלופין אייתוללה עוזמא, אייתוללה גדול, שמשמעה אדם שאורח חייו האישי ודרכו ההלכתית הם מודל לחיקוי לכל אדם. רוח'אללה ח'ומייני הידוע היה מרג'ע תקליד. מדובר במנהיג דתי עליון וחשוב ביותר, שיש לו קהל מאמינים עצום, שנוהה אחריו והוא מהווה לו מודל לחיקוי. הוא יכול לחדש חידושים אין ספור בהלכה, לשאת דרשות דתיות וכן גם לקבל החלטות אופרטיביות באשר לקהילתו.
לגבי המנהיג העליון של איראן, עלי ח'מנאי ומעמדו הדתי, חלוקות הדעות. ח'מנאי לא נחשב אייתוללה גדול בהלכה, אלא זוטר יחסית. ח'מנאי הוא יותר פוליטיקאי, שכיהן כנשיא איראן שבא כמינוי ישיר של ח'ומייני בשנים שלאחר המהפיכה. את מקומו כאייתוללה גדול רכש ח'מנאי בדרך פוליטית בלבד תוך דחיקת אייתוללות בכירים ומוכשרים ממנו הצידה, ולא מתוך ידענות דתית או חוכמה חריגה בהלכה.

כאמור, למרות מלחמותיה הרבות של איראן כנגד האימפריה העות'מאנית, השיעים נשארו פסיביים יחסית. ההתעוררות השיעית חלה בשנות השבעים של המאה העשרים בשני מוקדים עיקריים. המוקד הראשי היה באיראן, בהנהגת האייתוללה, למעשה המרג'ע, רוח' אללה ח'ומייני, כשבלבנון, זירת המשנה, מוביל ההתעוררות היה איש הדת האיראני ממוצא לבנוני, שפעל בעיקר בלבנון, מוסא אל-צדר, מייסדה של תנועת המקופחים, מה שלאחר מכן הכרנו בתור תנועת אמ"ל.
על ההתעוררות השיעית ארחיב בפוסטים הבאים.
כיום קיימות כמה מדינות עם רוב שיעי או איזורים עם רוב שיעי: איראן, מובילת השיעה והמדינה השיעית העיקרית שההלכה השיעית היא חוקתה, בחריין-מדינה עם רוב שיעי תחת שילטון בית מלוכה סוני, צפון תימן- שבבירתה צנעא שולטים השיעים מהקבוצה הזיידית שבהנהגת משפחת החות'ים, עיראק- בה יש רוב שיעי וראש ממשלה שיעי לצד מיעוט סוני ומיעוט אתני-לאומי כורדי, דרום לבנון ודרום העיר ביירות, שם יש רוב שיעי ומזרח סעודיה בחבל הנקרא "חבל קטיף", כן, חבל קטיף, העשיר בנפט וניחן ברוב שיעי. במדינת סיירה ליאון וכן בפרגוואי שבדרום אמריקה ובעיר דטרויט בארצות הברית קיימות קהילות שיעיות גדולות. השיעים, כאמור, מהווים כעשרה אחוזים מהמוסלמים בעולם.

ועוד טיפ מעניין: למי שלא יודע, החמסה הידועה לנו היא סמל שהשיעים אימצו אותו והכניסו אותו לתודעה. משמעות החמסה, חמש האצבעות, היא גיבורי האסלאם השיעי: מוחמד נביא האסלאם, בתו פאטמה שנישאה לעלי הח'ליף הרביעי והאמאם השיעי הראשון, עלי בן אבו טאלב הידוע ושני בניו-חסן וחוסיין. סך הכל חמישה אנשים.

ועוד הערה חשובה: כותב מילים אלה אינו מוסלמי, אינו שיעי, ואינו מתיימר כלל וכלל להפוך את הקוראים לשיעים, אלא לספק ידע קצרצר בנושא חשוב.
בתמונה: סמל שיעי חשוב, במרכז כתוב "אללה" ומסביבו שמות החמישה הידועים: מוחמד, עלי, פאטמה ובניהם של השניים האחרונים חסן וחוסיין.