Tag Archives: איראן

מבשרי האסלאם הקיצוני- החות'ים: החזבאללה של תימן

הם שולטים כמעט לגמרי על מדינה, הם מיומנים בלוחמת גרילה ובטרור, הם לועגים לטנקים ולמטוסים שמנסים להילחם בהם, יש להם עיתונים ותחנת טלוויזיה משלהם, והם שיעים. ויש להם גם מנהיג כריזמטי שהחליף מנהיג כריזמטי אחר שחוסל.

לא מדובר בחזבאללה שאנחנו מכירים, אלא ב"אנצאר אללה" (תומכי האל), והם שולטים על צפון תימן למעשה. יש להם מל"טים וטילים,  ולמנהיג שלהם קוראים עבד אל-מלכ אל-חות'י, מנהיג כריזמטי שהוא בנם ואחיהם-ממשיכם של מנהיגים עוד יותר כריזמטיים, בדר אל-דין אל-חות'י ובנו חוסיין בדר א-דין אל חות'י (שחוסל). על שמם נקראת התנועה הזאת ואנו מכירים אותה בתור החות'ים.

האירגון הזה מייצג את השיעה הזיידית- גירסה שונה מהשיעה שאנו מכירים שנהוגה באיראן ובלבנון, השיעה התרי-עשרית. בעקבות הקמתה של מדינה זיידית בתימן בשנת 893 לספירה, הפכה צפון תימן לביתה של הקהילה הזיידית.  הזיידים, בדרך כלל תחת הנהגתו של ראש פוליטי-רוחני המכונה אימאם, נותרו לאחר מכן הכוח הפוליטי השולט באזור, למרות קריאת תיגר מדי פעם על שילטונם. האתגר האחרון שכזה הגיע ב-1962 כשהאימאם של צפון תימן הופל ונאלץ לגלות. משטר צבאי – הרפובליקה הערבית של תימן – הוקם במקום האימאמות ונתקל בהתנגדות עזה מצד האליטות הזיידיות. למרות הבטחת הסכם לסיום פעולות האיבה, המשטר חשש מאוד מהאליטות הזיידיות ומהזיידים שנדחקו לשוליים. המרכז של הזיידים והחות'ים הוא העיר סעדה (צעדה) שבחלק המאוד צפוני של תימן, בגבול עם ערב הסעודית.

 

ממשלות צפון תימן (שהייתה מדינה שבירתה צנעא והתקיימה עד שנת 1990 בעודה גובלת בדרום תימן המרקסיסטית)  ניסתה להאיץ התאמה מתמשכת של הזיידים עם המגמות המודרניות בפרשנות הסונית.  בשנות השבעים של המאה ה-20 הוזרמו רעיונות וואהביים סוניים (כלומר סעודיים) במיוחד שערערו את יסודות הליבה של האמונה השיעית-זיידית ואיתגרה את הצמרת הזיידית. השיא היה הקמתו של סמינר סוני-ווהאבי בחסות סעודית ליד העיר סעדה שהיא המרכז של הזיידים. בתגובה לכך התרחשה התעוררות זיידית באותו עשור, שכללה אימוץ של סמלים שיעיים גלויים שהבדיל אותם מהפרשנות הווהאבית הקיצונית לאסלאם הסוני. כמו כן הייתה התקרבות של הזיידים לשיעה התרי-עשרית שנהוגה באיראן, בעיראק ובלבנון.

לאחר איחוד דרום וצפון תימן ביחד לרפובליקה התימנית המאוחדת בשנת 1990 בראשות הנשיא עלי עבדאללה צאלח, הקימו הזיידים מפלגה בשם "אל חק" (הזכות) וקיבלו עמדות של שרים האחראים על נושאים דתיים בממשלת תימן המאוחדת. המפלגה שמה לה לדגל להרחיק את הרעיונות הווהאביים הסעודיים מתימן ולמעשה קראה תיגר על סעודיה. בשנת 1997 חבר פרלמנט בשם חוסיין בדר אל-דין אל-חות'י פרש מהפרלמנט והקים תנועה של שיעים אסלאמיסטים מאמינים שמטרתה להרחיק כמה שיותר את ההשפעה הסעודית והווהאבית במדינה, ליצור למוסדות הדת הסעודיים שחילחלו לתימן אלטרנטיבה שיעית וכן להילחם בשילטון שלטענתו שיתף פעולה יותר מדי עם הסעודים. האיראנים, כמובן, שמחו לתמוך כלכלית בתנועה הזאת. התנועה התקרבה יותר ויותר לאסלאם הקיצוני בגירסת השיעה התרי עשרית של איראן, והיא ממשיכה להתקרב לאיראן האסלמיסטית שיעית יותר ויותר גם היום.

 

המתח הגובר בין התנועה השיעית-אסלאמיסטית החות'ית למשטר צאלח הפך את הרשת לתנועה רחבה יותר. תמיכתו של סאלח במלחמה בטרור שהכריזה ארצות הברית תחת הנשיא ג'ורג' וו. בוש ופלישתה לעיראק ב-2003 עוררה כעס מצד תומכי התנועה, שהאמינו שצאלח תומך באותו מנגנון שהיפלה את השיעים הזיידים ואיים על מסורותיהם ואורח חייהם. ככל שהתנועה גדלה, החל משטר צאלח לפעול נגד פעיליו ואנשיו. ביוני 2004 הנשיא התימני הוציא צו מעצר לחוסיין אל-חות'י. בספטמבר, לאחר חודשים של התנגדות מזוינת, הוא נהרג על ידי צבא תימן. הנהגת התנועה עברה לזמן קצר לאביו ואחר כך לאחיו עבד אל מאלכ, מנהיג התנועה עד היום (בתמונה).

השילטון בתימן המשיך להילחם בחות'ים ונקט כנגדם יד כבדה, המרד המשיך להתפרץ מחדש וכל ניסיון להגיע להפוגה באמצעות תיווך של צד שלישי נכשל. התנועה התחמשה יותר ויותר, כאשר הנשק הגיע בעיקר מהשוק השחור או ממקורות צבאיים. המרד בצפון, יחד עם מחאות שהופיעו מאוחר יותר בדרום, התפתחו לשאלות רחבות יותר של הלגיטימיות של משטר צאלח, שאלת האיחוד בין הצפון לדרום בתימן והשאלה האם נשיא הוא זה שראוי לעמוד בראש מדינת תימן. לאחר שהפגנות האביב הערבי בתוניסיה ובמצרים הפילו את הנשיאים שלהם בתחילת 2011, התימנים קראו לסיים את משטר צאלח. בנובמבר חתם צאלח על הסכם בתיווך בינלאומי למסור את השלטון לסגן הנשיא, עבד רבו מנסור האדי. האדי נכנס לתפקידו כנשיא בפברואר 2012, אך הנשיאות שלו התגלתה לא פחות מפלגתית, כי מפלגת הרפורמה- איסלאח, שהייתה מקושרת לאירגון "האחים המוסלמים"  נהנתה מתפקיד גדול יותר בממשלת האדי מזה שהיה לה בממשלתו של צאלח. עם זאת, עלי עבדאללה צאלח המשיך להיות דמות חשובה במערכת הפוליטית התימנית והמשיך להוביל את מפלגתו, "מפלגת הקונגרס העממית".

ביולי 2014 הממשל של האדי חוקק קיצוצים עמוקים בסבסוד הדלק כדי להתמודד עם הגירעון התקציבי המתרחב ולמשוך מימון זר. הפגנות פרצו,כשמי שעמד מאחוריהן היו  המורדים החות'ים. בספטמבר פתחו כוחות הביטחון של תימן באש לעבר מפגינים בעיר הבירה צנעא, והרגו כמה. בינתיים חל מהפך-עלי עבדאללה צאלח חבר לחות'ים יחד עם כוחותיו בניסיון להפיל את ממשלת תימן ואולי גם להחזירו לשילטון.  האירוע עורר הסלמה של עימותים שהגיעו לשיא מאוחר יותר באותו החודש בהשתלטות החות'ים על חלקים מהעיר. בסוף ינואר 2015, בתמיכתם השקטה של סאלח ותומכיו בצבא, כבשו לוחמי החות'ים את ארמון הנשיאות, והאדי נאלץ להתפטר. בחודש שלאחר מכן הופיע האדי בבירת דרום תימן עדן וחזר בו מהתפטרותו. עם זאת, מעמדו שם היה רעוע, ועד מהרה הוא גייס תמיכה בהתערבות צבאית בינלאומית כדי להדוף את המורדים החות'ים.

 

כשהחלה מערכה בראשות סעודיה נגד המורדים החות'ים בחודש מרץ 2015 האדי וממשלתו נמלטו לסעודיה, שם שלטו מהגלות והם נמצאים שם עד היום. תאלח, בינתיים, הפך יותר ויותר פתוח בתמיכתו בהתקדמות החות'ים. הסכסוך – שנועד על ידי הסעודים להימשך חודשים בלבד – נמשך ללא פתרון באופק, והאו"ם החל במאמצים בדצמבר לתווך בין הלוחמים. המשא ומתן לא הצליח להביא להסכם.

בסוף 2017 הודיע צאלח על נכונותו לנהל דיאלוג על דרישות הקואליציה בראשות סעודיה ובייחוד איחוד האמירויות, שהצליחו למשוך אותו שוב לצד שלהן.  המורדים החות'ים שהרגישו נבגדים פשוט העיפו את כוחותיו של צאלח מבירת תימן צנעא וב-4 בדצמבר חוסלו עלי עבדאללה צאלח וכן חוסל מזכ"ל מפלגת הקונגרס העממית התימנית שלו. כעת החות'ים נמצאים עד היום בשליטה מלאה על בירת תימן, כשהסעודים חוששים לפלוש לעיר סעדה הסמוכה אליהם שהיא מרכז החות'ים על מנת שלא לשקוע ב"בוץ התימני", כמו שהמצרים שקעו בו בשנות השישים.

עיר הנמל חודיידה שלחוף הים האדום שימשה נכס חיוני עבור המורדים החות'ים. כאחד הנמלים הראשיים של תימן, זה היה מקור היבוא וההכנסה העיקרי של החות'ים. ביוני 2018 התקדמה הקואליציה בראשות סעודיה לעיר, בתקווה שהאיום באובדנה ייאלץ את מנהיגי החות'ים למשא ומתן על הסכם שלום לטובת הסעודים והאמירתים. אבל, מכיוון שהנמל היה גם חבל הצלה לסיוע הומניטרי, האו"ם התערב ותיווך בהפסקת אש שנכנסה לתוקף בדצמבר.

המורדים החות'ים, מצדם, הציבו אתגר אדיר יותר ויותר עבור הקואליציה בראשות סעודיה והאמירויות. לא רק שהם תפסו למעשה את מדינת צפון תימן במלחמה שגבתה מאות אלפי קורבנות והביאה אוכלוסייה שלמה לחרפת רעה, אלא שניסיונות של חמושים חות'ים לפגוע בשטח סעודיה והאמירויות  באמצעות מל"טים וטילים הפכו תכופים כשאיראן תומכת בחות'ים בנשק ובכסף לכל אורך הדרך. לא היה ספק שכוח קודס החשאי של משמרות המהפיכה האיראניים היה אחראי לתחכום ההולך וגדל של התקפותיהם. שיתוף הפעולה של החות'ים עם איראן הודגש עוד יותר כאשר מנהיגיה לקחו אחריות למתקפה בספטמבר 2019 על מתקני עיבוד הנפט באל-בקאייק שבערב הסעודית. נראה היה שהמתקפה, ששיבשה את הפקת הנפט הסעודית במשך שבועות, הגיעה מצפון מערב הסעודית, מה שמעיד על השתתפות איראנית חלקית לפחות. ובכל זאת, התקפות החות'ים על אדמת סעודיה והאמירויות היו תכופות כאשר הקואליציה בראשות סעודיה נאבקה להחזיק מעמד בתימן. לא פעם ולא פעמיים תוקפים לוחמים חות'יים בהצלחה עמדות גבול ובסיסים סעודיים בגבול הסעודי-תימני. .

 

מקור למה שכתבתי: בלי פאניקה, יש בריטניקה (אנציקלופדיה מצוינת שעוד קיימת)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבראהים ראיסי- נשיא איראן שיחליף בהמשך את המנהיג העליון ח'אמנאי

דיוקנו של אבראהים ראיסי- הנשיא החדש והמנהיג העליון הבא של איראן
האם ראיסי האולטרה-שמרן, ששייך למחנה השמרנים בו תומך ח'אמנאי, מי שהיה התובע הכללי של העיר המדאן, נבחר ביוני 2021 לתפקיד נשיא איראן וכיום הוא ראש מערכת המשפט באיראן, הוא המחליף המסתמן של ח'מנאי כמנהיג העליון של איראן?
באיראן, המנהיג העליון של המדינה שהוא שליט המדינה בפועל ולמעשה חייב להיות איש דת ופוסק הלכה שיעי. זה לפי העיקרון של "ולאיית-א-פקי", עיקרון של שילטון חכם ההלכה שעיצב אייתוללה ח'ומייני, מנהיג המהפיכה האסלאמית של איראן ב1979 והמנהיג העליון הראשון שלה.
האייתוללה עלי ח'מנאי היה איש דת בכיר, אך לא חכם הלכה מהגדולים ביותר. לא מרג'ע-א-תקליד, הכוונה לדמות לחיקוי לחכם הלכה. הוא נבחר בשל יכולותיו הפוליטיות, כנשיא איראן בזמן שח'ומייני היה המנהיג העליון של המדינה. וכך יהיה גם עם ראיסי- בחירתו לנשיאות מסמנת כי הוא עומד להחליף בקרוב את ח'מנאי החולה לאחר מות המנהיג העליון.
היות וח'מנאי אינו אדם בריא, רבות הספקולציות באשר למי יחליף אותו. לאחר מות המנהיג העליון או התפטרותו, לפי החוק באיראן, מתכנסת "מועצת המומחים" של המדינה ומחליטה מי יהיה המנהיג העליון הבא.
רוב הסיכויים הם שאבראהים ראיסי, יליד נובמבר 1960 (כלומר בן 61 כיום) ומומחה למשפט מוסלמי-שיעי, יחליף את האייתוללה ח'מנאי. אבראהים ראיסי הוא איש דת מוסלמי-שיעי, שנהנה מתמיכתם של משמרות המהפיכה, הגוף החזק ביותר באיראן כיום. אחד הסימנים המרמזים על כך שראיסי יחליף את ח'מנאי בבוא היום ניתן לפני כמה שנים, עת סייר ראיסי בגבול לבנון-ישראל מהצד הלבנוני של הגבול וביקר את לוחמי אירגון הטרור חיזבאללה שנמצאים שם.
הקריירה הלימודית של ראיסי, יליד העיר משהד באיראן שלמד בסמינר להכשרת חכמי דת שיעים בעיקר קום, השתלבה בקריירה משפטית: בשנת 1981 מונה לתובע הכללי של הערים כרג' והמדאן (המדאן היא כנראה שושן הבירה העתיקה שמוזכרת במגילת אסתר). שתי הערים מרוחקות זו מזו. בהמשך התקדם במערכת המשפט האיראנית והגיע לתפקידי התובע הכללי של הבירה טהראן ובשנת 2014 מונה לתובע הכללי של איראן כולה.
במהלך כהונתו במערכת המשפט ובראשות מערכת המשפט של איראן הורה ראיסי להוציא להורג אלפי מתנגדי משטר, מה שהקנה לו את הכינוי "התליין" בפי ההמונים.
טבילת האש הפוליטית הרצינית של ראיסי הייתה בשנת 2017 התמודד מטעם מפלגת חכמי הדת הלוחמניים השמרנית על נשיאות איראן מול הנשיא המכהן, חסן רוחאני שנחשב יותר מתון ממנו, והפסיד.
ההפסד של ראיסי לא אומר דבר, היות והסיכוי שהמנהיג העליון הבא של איראן יהיה "רפורמיסט" כמו רוחאני הוא אפסי. לכן ראיסי נבחר לאחר 4 שנים לנשיא המדינה, התפקיד השני במעלתו במערכת השילטון האיראנית.
עם זאת, ראיסי הוא דמות מקובלת מאוד בקרב החוגים השמרניים של איראן והוא גם דמות מקובלת על ח'מנאי עצמו, למרות שהיה שמח יותר לראות את בנו שלו, מוג'תבא ח'מנאי, מחליף אותו.
משנת 2016 עומד ראיסי בראשות קרן צדקה מאוד עשירה בעיר משהד, שנוסדה עוד ב-1795 על ידי השאה מבית קאג'אר, קרן "מפתן הקודש (אסתאן-א-קודס רזאווי)". עם זאת, היות ראיסיי מחליפו של ח'מנאי אינה בטוחה במאת האחוזים. בחודש מרץ 2019 מונה אבראהים ראיסי לתפקיד ראש מערכת המשפט באיראן על ידי האייתוללה ח'מנאי, עוד צעד שמראה כי ח'מנאי רואה בו כיורשו וכי הוא מתעתד, אולי, להתמנות לתפקיד לאחר תום עידן ח'מנאי.
בשנת 2021 הוחלט שראיסי יתמודד לנשיאות איראן מטעם המחנה השמרני, ובחודש יוני 2021 זכה בתפקיד בבחירות שאחוזי ההצבעה בהן היו מהנמוכים ביותר בתולדות המדינה.
בחודש אוגוסט 2021 ייכנס ראיסי לתפקידו כנשיא.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏עומד‏‏
לייק
תגובה
שתף

פירוזה נתפסת- ומיהו מוהיבי? (הסידרה "הסולטאן")

שלום לכולן ולכולם,

באחד הפרקים של הסידרה "הסולטאן" (המאה המפוארת) הורם סולטאן, אישתו של הסולטאן סולימאן,  מגלה שמישהי אחרת שולטת לסולטאן על הלב. וזו לא אחרת מאשר המשרתת בה' הידיעה שלה ושל בתה מיהרימה- פירוזה הפרסייה. זאת שריפאה את ג'יהנגיר הנסיך הגיבן. זאת שהייתה מיועדת להיות שפחתון המועדפת של הנסיך מהמט. הסוד התגלה בעזרת תרגיל של ניגאר כלפה, שהמליצה להורם לשלוח את פירוזה למהמט. פירוזה, למרות שהתגלתה כנחשה, היא בחורה עם רגש. לא שקרנית עד הסוף. וכך היא מתוודה בפני הורם שמנסה לחנוק אותה אך חוזרת בה ברגע האחרון. בינתיים, מוסטפא היורש, שבינו לבין אחיו מהמט מתגלים מתחים, נשלח למניסה יחד עם אמו ועם שפחתו ההרה, פאטמה. פאטמה רצתה להיות סולטאנית וללדת את היורש, אך היא לא תצליח בכך.

הסולטאן סולימאן עצמו מתגלה כאיש מלא רגש, ממש משורר. שירתו מושפעת בעיקר מהמשוררים הפרסיים של התקופה. ולמי שלא ידעו, התרבות והשפה הפרסית השפיעו הכי הרבה על האימפריה העותמאנית של אותה תקופה. הכתב העותמאני, כזכור, נכתב מימין לשמאל בסגנון ערבי-פרסי. כיום כמובן בתורכיה, הכתב הוא לטיני, משמאל לימין.

הסולטאן סולימאן מרשים בכישורי כתיבת השירה שלו. בדומה לשלמה המלך, והרי סולימאן משמעותו שלמה, שכתב בשם קוהלת את מגילת קוהלת (ואת שיר השירים ומשלי כתב בשמו הוא), סולימאן כותב שירים נפלאים תחת השם "מוהיבי"- מילה שבאה מערבית ופירושה "אוהב" או "אהובי". מי שמשמשות לו השראה הן אהובותיו. אגב, למי שלא ידע, כשרון כתיבת השירה של סולימאן הוא אמיתי בהחלט, ולא המצאה של הסידרה.
אני לא מתפלא שסולימאן התאהב בפרסייה, היות ושפת המינהל, השירה והספרות של האימפריה העותמאנית של אותה תקופה הייתה, כאמור, השפה הפרסית!

מפעל נוסף של סולימאן המפואר, האמיתי, שלא הודגש בסידרה, היה לקבץ את התקנות והחוקים שלא היו במסגרת השריעה- ההלכה האסלאמית שהייתה החוק והחוקה של האימפריה, לקובץ אחד. בגלל זה כינויו עד היום בעולם המוסלמי הוא "סולימאן קאנוני"- סולימאן המחוקק או נותן החוק. בכך מצטייר סולימאן כאחד השליטים המוכשרים ביותר שקמו לעולם המוסלמי בפרט ובהיסטוריה בכלל.

הגנרל שניסה להפוך את ח'ומייני בשושן הבירה לשעבר

מזימה נרקמה בשושן הבירה. אבל לא בימי אחשוורוש, אלא בימי האייתוללה ח'ומייני, בשנה וחצי הראשונות לשילטונו, כנגד ח'ומייני וכנגד אותו שילטון.
המקרה של "הפיכת נוג'ה הכושלת", שבראשה עמד בין היתר הגנרל מחיל האוויר האיראני, אייאת מוחקקי (Ayat Mohaqeqi), שניסה לבצע הפיכה כושלת כנגד שילטונו האסלאמיסטי ההולך ומתהווה של האייתוללה ח'ומייני באיראן עצמה בין התאריכים 9 ו10 ביולי 1980. נוג'ה, או נוזדיח, היה בסיס חיל האוויר האיראני שנמצא במחוז האמדאן באיראן, כשהעיר האמדאן מזוהה כשושן בירת פרס העתיקה. בסיס זה היה מרכזה ובסיס הקשר הראשי של ההפיכה הכושלת. מוחקקי, שנראה יושב בחולצה חגיגית לבנה זקוף שני משמאל בתמונה, הפך לאחר מכן לסמל ההפיכה.

ניסיון ההפיכה התרחש כשנה וחצי לאחר המהפיכה באיראן כנגד השאה, שהסתברה לבסוף כמהפיכה אסלאמית. קבוצה 750 של קצינים וחיילים ו300 אזרחים ניסתה להדיח את האייתוללה רוחאללה ח'ומייני מנהיגה העליון הטרי של איראן, ואת נשיא המדינה הטרי, שהתברר כנשיא שנועד ליחסי ציבור חיצוניים בלבד, אבו אל-חסן בני צדר (כלכלן שהתנגד לשילטון השאה, שהיה לו רקע אסלאמיסטי, אבל הוא לא היה קיצוני כמו ח'ומייני). קבוצת הקושרים טענה כי מטרת ההפיכה הייתה להציל את המהפיכה האיראנית כנגד השאה- שהייתה בראשיתה מהפיכה כללית ולא אסלאמיסטית, על מנת שהיא לא תהפוך למהפיכה שתיצור תיאוקרטיה דיקטטורית אסלאמיסטית. וכך היה:

קבוצה של קצינים מחיל האוויר, מחילות היבשה ומהמודיעין האיראני, שהיו מזוהים לכאורה כנאמנים לראש ממשלתו האחרון של השאה שהודח במהפיכת פברואר 1979, שאהפור בח'תיאר, התאגדה בבסיס נוג'ה (Nojeh) שבהמאדאן באיראן, על מנת לבצע הפיכה צבאית שתסלק מהשילטון את ח'ומייני ובני צדר. מארגן התוכנית המקורי היה הקולונל מוחמד באקר באני-אמירי, שהיה מפקד הז'נדרמריה (משמר הגבול והמשטרה הצבאית של איראן) הפורש. התוכנית הזאת נודעה לארצות הברית, שצוות השגרירות שלה היה עדיין לכוד כבני ערובה במתחם השגרירות האמריקנית בטהראן. עם זאת, ההפיכה זוהתה ומזוהה עד היום עם הגנרל מוחקקי. לפי התוכנית, טנקים, שהשתייכו במיוחד לדיוויזיה המשוריינת ה92 של צבא איראן, היו צריכים לצאת בסיוע של צנחנים וחיילי רגלים ממספר מקומות ליד הערים הגדולות של איראן, לתפוס את מרכזי השילטון, בייחוד את הטלוויזיה ואת הרדיו בטהראן ולשדר שם את "הודעה מספר 1" המסורתית של ההפיכות הצבאיות המקובלות שבה מוכרז על הדחת השילטון, העלאת משטר צבאי במדינה וייסוד מועצה צבאית שתנהל את ענייני המדינה, ואז תינתן האות ומטוסים, בייחוד אלה שבבסיס נוג'ה- שאמור להיתפס במלואו על ידי יחידת הצנחנים שהרבאני הראשונה, יחריבו את מקום הימצאותו של ח'ומייני בטהראן הבירה על ראשו של המנהיג העליון, כשבדרך יופצצו כל הבסיסים ששייכים ל"משמרות המהפיכה" ו"ועדות הדת" האסלאמיסטיות. אגב, מי שעוד היה מעורב בניסיון ההפיכה הוא סדאם חוסיין, שליט עיראק לשעבר, שעזר לקושרים ובבסיס בעיר סולימאנייה בכורדיסטאן העיראקית תוכנן להתחיל במרד כורדי באיראן ואז האזרחים שהיו חלק ממארגני ההפיכה תיכננו לעורר הפגנות כנגד ח'ומייני בכל הערים הראשיות של המדינה, מה שיביא את הצבא האיראני להתנער מחו'מייני. מי שדאג לתיקצוב המזימה היה, כאמור, ראש ממשלתו האחרון של השאה, שאהפור בח'תיאר.
בסופו של דבר, הטנקים, שהיו אמורים לצאת ממחוז ח'וזסתאן, מחוז בעייתי היות והוא נמצא במערב איראן, סמוך לגבול עיראק וכולל בתוכו ערבים שמשתייכים לאסלאם הסוני בעוד רוב אוכלוסיית איראן היא פרסים וגם אזרים שיעים, יצאו מבסיסם אבל מספרם היה רק 28 במקום 159 כמו שהיה אמור להיות. יחידת הצנחנים שהייתה אמורה להשתלט על בסיס נוג'ה נתפסה על ידי אנשי משמרות המהפיכה (גוף שהיה עוד בראשיתו, אבל שהסתמן ועודנו כיום האלטרנטיבה לצבא איראן) עוד כשאנשיה הגיעו למקום, והטייסים שהיו אמורים להפציץ את מקום הימצאותו של ח'ומייני וכן בסיסים של אנשי משמרות המהפיכה ואת כל המאחזים של האסלאמיסטים באיראן לא הצליחו להתרכז במקום אחד כדי לצאת למשימה, כפי שתוכנן.
אייתוללה ח'ומייני לא נראה לציבור במהלך ההפיכה, שנדמה היה בתחילה כי היא מצליחה, היות והמטוסים, הצנחנים והטנקים יצאו לדרך. לאחר שהתברר כישלונה, הופיע ח'ומייני במוסד דתי (חוסיינייה- בית מדרש והטפה שיעי) ליד ביתו שבכפר ג'מאראן, גימד את מימדי ניסיון ההפיכה ("אם לא יכולנו לנטרל אותה, אז העם היה חונק אותה") ולעג על מטוסי הפאנטום שעלו לאוויר והיו אמורים לחסל אותו. הוא אמר כי "האומה לא נשארת בשינתה לכן פנטום אחד או שניים לא יכולים לעשות דבר".
לאחר כישלון ההפיכה, הסתבר כי אנשי משמרות המהפיכה והשירות החשאי המתהווה של ח'ומייני עלו על התאים שהיו אמורים לבצע את ההפיכה והחלו בפעילות חשאית של מעקבים ומעצרים על מנת למנוע אותה. הם דאגו שאנשים שנקבע שיגיעו לנקודות ציון כלשהן ביום ההפיכה לא יגיעו אליהן, גם ובעיקר הטכנאים של המטוסים שהיו אמורים להמריא ולהפציץ את מרכזי השילטון. ההפגנות והפרות הסדר שאורגנו על ידי מתכנני ההפיכה האזרחים לא הוצאו לפועל.
בסופו של דבר, נעצרו מאות אנשים בחשד למעורבות בהפיכה, יחידות של צבא איראן שנחשדו כמעורבות בהפיכה הכושלת פורקו, עיראק פלשה לאיראן לאחר חודשיים, בספטמבר 1980 והחלה מלחמה שנמשכה 8 שנים עד אוגוסט 1988, ושאהפור בח'תיאר, ראש הממשלה של השאה שמימן את ההפיכה והיה אמור לעלות לשילטון לכאורה בשלבים שלאחר ההפיכה, נרצח 11 שנים לאחר מכן במקום גלותו בפריס.
ובאשר לגנרלים ולחיילים שאירגנו את ההפיכה? 4,000 אזרחים וחיילים נעצרו, מתוכם מאות גנרלים, שנשלחו לכלא אווין הידוע לשימצה בעינויים ובהוצאות להורג שהתרחשו בו והועמדו למשפט דתי, ביניהם איאת מוחקקי, שהיה אמור לפקד על השלב האווירי של ההפיכה ולמעשה לחסל את ח'ומייני. הוא הועמד לדין, כשמשפטו מופיע בתמונה זאת, והפך לגיבור הלאומי של האיראנים האנטי-אסלאמיסטיים, בשומרו על מראה מכובד, לבוש מכובד וקומה זקופה למרות העינויים והחקירות שעבר.
בסופו של דבר, באני-אמירי ומוחקקי הוצאו להורג, יחד עם עוד 142 איש, כשחלק מהגנרלים שנעצרו קיבלו חנינה בהמשך על מנת להשתתף במלחמת איראן-עיראק, שרבים רואים בה תוצאה של ניסיון ההפיכה הכושל. המשטר האיראני בהנהגת ח'ומייני רק הרוויח ממזימת ההפיכה: הוא הצליח לשכנע את העם ואת רשויות המדינה שגורמי חוץ וגורמים מקומיים מנסים להרוס את הממסד, מפלגות באיראן, בייחוד מפלגות ימניות-לאומיות (מפלגות שמאל, גם אם סייעו לח'ומייני בהפיכה, כבר נסגרו קודם) חוץ מאלה האסלאמיסטיות הנאמנות למשטר הוצאו מחוץ לחוק, עיתונים נסגרו והחשוב ביותר: משמרות המהפיכה חוזקו והפכו לכוח צבאי מקביל לצבא איראן ואף בעלי כוח שעולה על כוחו של הצבא.

לגבי מיקומה של שושן הבירה אני חייב להדגיש, כי לפי טענות מרבית יהודי איראן שושן הבירה היא העיר אחמתא, או המאדאן שממנה יצאה ההפיכה הכושלת. אבל לפי טענות היסטוריונים, שושן הבירה היא העיר שוש שנמצאת במיקום אחר באיראן, עיר שכיום היא בת 65 אלף תושבים.

העות'מאנים אחרי סולימאן- חלק 2: מלחמה עם איראן, ועוד….

(c) הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, מבוסס על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" שנכתב באנגלית על ידי סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

עם כיבוש הקווקז על ידי העות'מאנים וה"מפגש" שלהם עם אחיהם בני העמים התורכיים ששוכנים באיזור על רקע מותו של אסמאעיל שאה מייסד האימפריה האיראנית הספווית שהשית עליה את האסכולה השיעית של האסלאם, האימפריה העות'מאנית הסונית שלטה בפועל על כל איזור הקווקז עד לים הכספי, והשפיעה גם על מינוי מלכי גיאורגיה (גרוזיה) שגם הייתה נתונה בידי העות'מאנים. דבר זה גרם למלחמה מתמשכת בין העות'מאנים לבין האיראנים בין השנים 1579 ל1590.

משפחת גיראי שליטי חצי האי קרים, קרובי המשפחה של הסולטאן סולימאן, פתחו במרד נגד העות'מאנים לאחר שעלה בקרים לשילטון הח'אן מהמט גיראי. לכן הסולטאן מוראד השלישי החליט להדיח את מהמט גיראי לטובת אחיו, אסלאם, בסיועו של מפקד הצבא העות'מאני דאז, עות'מאן פאשא. תוצאות המלחמה העות'מאנית-האיראנית הייתה השתלטות על כל אזרבייג'אן, כולל על החלק הדרומי שלה, שנמצא כיום בתוך שטח איראן. תבריז, בירת אזרבייג'אן האיראנית כיום, נפלה בידי העות'מאנים. בשנת 1590 נחתם בפעם המי-יודע-כמה הסכם שלום בין העות'מאנים לאיראנים, כשעיקר מאמץ המלחמה העות'מאני מופנה עתה כלפי החזית המערבית, אל מול בית הבסבורג האוסטרי.

3 שנים לאחר תום המלחמה עם איראן, פרצה שוב מלחמה בין בית הבסבורג לבין העות'מאנים, שנמשכה בין השנים 1593-1606. המלחמה התרכזה בעיקר באיזור הונגריה ובגבול הקרואטי. בשנת 1595 תוך כדי המלחמה מת הסולטאן מוראד השלישי ובנו, מהמט השלישי, עלה לשילטון לאחר שחיסל לפי המסורת את 19 אחיו ו20 אחיותיו. אך מי ששלטה בפועל באימפריה באותן השנים הייתה אימו של הסולטאן, הוואלידה סאפייה סולטאן. היא דאגה למנות את פרהאט פאשא לווזיר הגדול, שמצידו "דאג" להמשיך במלחמה עם אוסטריה. הסולטאן הלך והסתגר בארמונו, ובעתיד אף מנהג רצח האחים על מנת להגיע לשילטון ייפסק לטובת הסתגרות של הסולטאן לעתיד בהרמון באגף סגור שנקרא "הכלוב", או בתורכית "קאפס". דבר זה מנע מהסולטאנים לעתיד בהמשך ניסיון בשטח או במושלות על פרובינציות באימפריה לפני שהגיעו לשילטון.

 

מי שכן היה בשטח היה הווזיר הגדול. על פרהאט היה להתמודד אל מול מרד הוולאכים, שהסתייעו באוסטרים ובבית הבסבורג. הסולטאן מהמט השלישי, מצידו, התמודד עם מפלות צבאיות באיזור הדנובה ובשל כך החליף את הווזיר הגדול פרהאט פאשא בסינאן פאשא (אין קשר לאדריכל האגדי מימאר סינאן). באוקטובר 1595 הצליח סינאן לכבוש את בוקארשט, כיום בירת רומניה (רומניה היא למעשה ובעיקר איחוד של וולאכיה ומולדאביה). אבל לצבא העות'מאני קרה אסון, כשחיל עות'מאני ביחד עם הטאטארים ניסה ב27 באוקטובר 1595 לחצות את הדנובה אל מול "גנרל חורף" הסוער, ובשל מזג האוויר אלפי חיילים טבעו בנהר. גם הנסיכות השכנה מולדאביה ניצלה זאת ומרדה כנגד העות'מאנים, כשהנסיך הוולאכי מיכאל מנהיג את המרד. כתוצאה מכך, ולראשונה מאז ימי הסולטאן סולימאן המפואר, הגיע הסולטאן מהמט השלישי בעצמו לשדה הקרב על מנת לעמוד בראש הצבא העות'מאני. עד 1605 הצליחו העות'מאנים לדכא את המרידות ולהשתלט שוב על מולדאביה, וולאכיה וטרנסילבאניה- הנסיכויות שלעתיד ירכיבו את רומניה- ולמנות בראשן נסיכים מקומיים נאנמנים לעות'מאנים.

בשנת 1603 מת הסולטאן מהמט השלישי והחליף אותו הסולטאן המפורסם אחמט הראשון. בזאת גם הסתיימה המאה ה16 המפוארת, והעולם והאימפריה נכנסו למאה ה-17. אהמט היה האח היחיד ששרד מבין אחיו, והוא גדל עם סבתו הוואלידה סאפייה סולטאן בארמון הישן באדירנה לפני הגיעו לסולטאנות. באותן שנים התמודדה האימפריה העות'מאנית עם שורה של מרידות מבפנים, בשטח של תורכיה של ימינו. השם הכולל למרידות האלה היה "מרידות הג'לאלי" (Celali) והיו כנגד הסולטאן החדש שנתפס כחלש. מי שהנהיג את המרד היה שייח' דתי-סופי (Sufi) ובאיסטנבול עצמה התגלו מתיחויות בין היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר שהורכב בעיקר וביסוד מנערים נוצריים שהתאסלמו אך לא רק, לבין הסיפאהים- חיל הפרשים שהיה מגובה באנשי דת מוסלמים סוניים. הסיפאהים הובסו לבסוף על ידי היניצ'רים, שהסולטאן נכנע לדרישותיהם. כתוצאה מכך ירד מעמדם של הסיפאהים ורבים מהם הצטרפו למורדים ביערות אנטוליה. בכך גם נחלשה עד לביטול שיטת החזקת האחוזות בידי הסיפאהים- התימארים, יחד עם היחלשות שיטת הדוושירמה- גיוס נערים נוצרים ליניצ'רים ואיסלומם. בשנת 1605 הובסו ההבסבורגים, ושנה לאחר מכן נחתם הסכם שלום עם ההבסבורגים, כשעיקר המערכה מופנה לדיכוי מרידות הג'לאלי.

עם זאת הופיע כוח חדש בהרמון העות'מאני- קוסם סולטאן, בת זוגו המועדפת של הסולטאן אהמט הראשון, כוח שעתיד להשפיע על הסולטאנים הבאים ועל ההיסטוריה העות'מאני למשך שנים לא מעטות. האימפריה העות'מאנית לא ידעה יציבות ולא ידעה סולטאנים יציבים עד לשנים 1623-1640, בהן שלט הסולטאן מוראד הרביעי. על כך אכתוב בהמשך.

נישואין זמניים בשיעה האסלאמית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio

במדינות השיעיות, בעיקר באיראן, נהוג סוג של נישואין שקוראים לו בערבית "נכאח מותעה" (Muta'a) או בפרסית "סיגה (Sigheh)". מדובר בהיתר לנישואין זמניים  שקיים באסלאם לשם הנאה תמורת מוהר שמשלם הגבר, נישואין שיכולים להימשך לפי ההלכה המוסלמית בין כמה שעות עד ל99 שנים. בעיקר החל מהמאה ה-16 היתר נישואין זה מעורר מחלוקת, היות ולדעת חכמי הלכה בעיקר מהאסלאם הסוני, מדובר בהלבנה ובהכשרה של זנות (זינאא) לכל דבר ועניין. לכן, האסלאם הסוני  על ארבע אסכולות ההלכה שלו פוסל ברוב המקרים נישואין כאלה. עם זאת, הזרם המרכזי של השיעה שנהוג בעיקר באיראן (אך גם בעיראק, בבחריין ובלבנון), השיעה התרי-עשרית, מתיר קיום נישואין כאלה בהישענו על פסוק מהקוראן. כאמור, מקור ההיתר וכן המילה "מותעה" (הנאה) מופיע בקוראן, בסורת אל-ניסאא- כלומר בפרשה הרביעית בקוראן "פרשת הנשים" בפסוק 24: שלמו לנשים את אשר תתענגו (בערבית אסתמתעתם) עליהן ובתוקף קידושי נישואין ולא בזימה ובאהבהבים".

חוזה הנישואין נעשה בין הגבר שמשלם את המוהר עבור הנישואין ובין האישה או בין משפחת האישה, בעל פה או בכתב. בעוד באסלאם הסוני נדרשים שני עדים ושופט הלכתי (קאדי) לשם ביצוע נישואין כאלה ממש כמו נישואין רגילים, באסלאם השיעי נישואין כאלה יכולים להיות מסוכמים באופן פרטי בין גבר ואישה ללא עדים או שופט או אפוטרופוס כשהאישה אינה בתולה ואין לה אפוטרופוס חוקי או משגיח דתי- עוד פירצה שמאפשרת למעשה זנות. בכל מקרה, על הגבר בנישואין כאלה לדאוג לתנאי מגורים כלשהם ולמזון עבור האישה.

זמן הנישואין והמוהר נקראים מראש, וההצהרה על הכוונה להינשא וסגירת תנאי הנישואין בין הצדדים נעשית בעיקרון בהכרזה מראש. חכמי הדת הסונים הקשו מאוד על עריכת נישואין כאלה, עד כדי פסילתם המוחלטת. האסלאם השיעי, השיעה התרי עשרית ליתר דיוק, מתירים נישואין כאלה בתנאי שהאישה היא מוסלמית או מ"אנשי הספר" (יהודייה או נוצרייה), ובתנאי שהגבר הוא מוסלמי. לפי השיעה, כדי לבצע את הנישואין הזמניים על האישה כמובן להיות לא-נשואה ואם מעולם לא נישאה קודם והיא בתולה עליה בעיקרון להביא אישור מהאפוטרופוס החוקי שלה לפי הדת או משופט דתי. הגבר יכול לבטל את הנישואין האלה כל אימת שירצה, וכאן יש פתח לא טוב להכשרת זנות, ובמקרים כלשהם אף זנות של קטינות. בתימן שם נהוג הזרם הזיידי של השיעה באופן רשמי נישואין כאלה לא מותרים, אך זה לא אומר שהם אינם נהוגים. ידוע על עשירים מערב הסעודית שמגיעים לצפון תימן כדי להתחתן שם בנישואין זמניים כאלה עם נערות צעירות במיוחד בהסכמת הוריהן, ממש זנות מולבנת של קטינות.

כמו שהאסלאם מתיר לגבר להתחתן עם עד 4 נשים, גברים נשואים לפי השיעה יכולים להתחתן בנישואין זמניים לכן באיראן יש תופעה של גברים נשואים, גם דתיים, שנפגשים עם נערות ליווי ומתחתנים איתן בנישואין כאלה למשך כמה שעות. עם זאת, חכמי הלכה שיעים מודעים לכך ומתנהל ביניהם ויכוח על הקו הדק שבין נישואין כאלה לבין זנות.

לפי ההלכה המוסלמית בייחוד השיעית (כי הסונים אוסרים כיום על נישואין כאלה), לאחר תום נישואי המותעה הזמניים האישה צריכה להיכנס לתקופה שקוראים לה עידה (כמו "נידה" בעברית), שבה אסור לה לקיים יחסים עם גבר כלשהו ולא להתחתן איתו בפועל, אך מותר להתארס. באופן רשמי תקופה ה"עידה" נמשכת כארבעה חודשים, אך יכולה להימשך זמן קצר יותר.

העות'מאנים פרק 6: מביאזיד השני עד ראשית ימי סולימאן המפואר

עם גירוש יהודי ספרד, שהגיע לשיאו בשנת 1492, הוציא הסולטאן ביאזיד השני הזמנה רשמית ל150 אלף היהודים שגורשו מספרד לבוא להתיישב בשטחי האימפריה. הוא אמר בציניות: "פרדיננד מלך ספרד הוא אדם חכם. הוא הופך (בגירוש היהודים) את ארצו לענייה ואת ארצי לעשירה". איסטנבול באותן שנים כללה 70 אלף תושבים, והיא סבלה מהתוצאות של "מגיפת הדבר השחורה" הידועה לשימצה, לכן חיפש ביאזיד ליישב את היהודים גם בעיר בירתו. בנוסף, היהודים התיישבו בהמוניהם גם בעיר סלוניקי, שהפכה ברבות השנים לעיר עם רוב יהודים שהנמל המפורסם שלה לא פעל ביום השבת. היהודים הספרדים התיישבו גם בערי הנמל העשירות באימפריה העות'מאנית: סרייבו, אדירנה וניקופוליס וחלקם הקטן אף הגיע לארץ ישראל והתיישב בערים הקדושות ירושלים וצפת וגם בטבריה. בכך נוצרה המסורת הספרדית-ירושלמית, כשהספרדים היהודים הופכים לאליטה ולרוב של היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. במאה השש עשרה הפכו היהודים לכלכלנים ולבנקאים המובילים באימפריה.

ובחזרה לסולטאן ביאזיד השני. בעוד תנועות דתיות סופיות-מיסטיות מתפשטות בקרב חייליו, חיפש ביאזיד סיבה למלחמה, שתסב את תשומת הלב מפוטנציאל של מלחמה נגדו. הוא בחר ברפובליקת וונציה הגדולה והמתעצמת, שהוסתה באותן שנים על ידי האפיפיור. בשנת 1497, לאחר שמונטנגרו נפלה בידי העות'מאנים, נתפסה ספינת וונציאנית שנשאה עולי רגל נוצרים לארץ ישראל בידי העות'מאנים. ונציה הגיבה בבניין הצי שלה, וגם ביאזיד הגיב מנגד, ומינה את כמאל ראיס למפקד העליון של הצי העות'מאני. הצי העות'מאני החל לשפוט על נמלים ונציאנים, והמתיחות בין העות'מאנים לוונציאנים נמשכה לתוך ראשית המאה ה-16. איזור לפאנטו נתפס על ידי העות'מאנים, וכל ערי הנמל הוונציאניות נמצאו תחת מתקפה עות'מאנית. בסופו של דבר ונציה נכנעה, ובדצמבר 1502, לאחר 5 שנות מלחמה, חתמה בתיווך פולני על הסכם שלום עם העות'מאנים. בכך האימפריה העות'מאנית הפכה לכוח מוביל בים התיכון ולמעצמה אירופית ימית לכל דבר ועניין. הצי העות'מאני נעזר באותן שנים בשודדי-ים, שביצעו משימות של שוד ספינות זרות והרחקתן מטווח העין העות'מאנית. ביאזיד עצמו החל להכיןו עצמו לפרישה ולהעברת השילטון לבניו, שנאבקו על הירושה, והתעמק בלימודי דת, במוזיקה ובכתיבת שירים. הוא נתן את השילטון למעשה בידי הווזירים הגדולים שלו ובידי המושלים המקומיים, מה שיהווה תקדים לעתיד הלא ממש קרוב, עת ישלטו סולטאנים חלשים באימפריה. הוא החל לסדר את רגולציית גביית המיסים באימפריה, ואת המערכת הפיננסית האימפריאלית בין היתר בעזרתם של היהודים. הוא החל לגבות מס לצורכי מלחמה מבעלי אחוזות (תימארים), שקוראים לו אוואריז.
בינתיים, ביאזיד לא יכל לנוח על זרי הדפנה. ממזרח לאימפריה העות'מאנית צמחה באיזור איראן האימפריה הספאווית, אימפריה של שיעים ממוצא תורכי שהשתלטו על המרחב הפרסי. השאה הספאווי אסמאעיל, שהיה תורכמני שאסף מסביבו תורכמנים שהתחילו כמאמינים במיסטיקה הסופית הסונית ואחר כך עברו לאמונה באסלאם השיעי, ונקראו בתורכית קיזיל-באש ("הראשים האדומים", יש כאלה עד היום שסוברים כי מקורותיהם של השיעים בלבנון הוא ב"קיזיל-באש" שגורשו לשם על ידי העות'מאנים) הציב אתגר מול האימפריה העות'מאנית, וזה היה עוד ביטוי מרכזי לסיכסוך הסוני-שיעי הבלתי נגמר באסלאם, סכסוך שנמשך משנת 680 לספירה עד ימינו אנו. העות'מאנים בהנהגת ביאזיד לא רק חששו מכוחם הצבאי של הפרסים וה"קיזיל-באש" (תורכים שהאמינו בשיעה), אלא גם מחדירה דתית שיעית לתוך מרחב אנטוליה (תורכיה של היום), במיוחד לאיזורים המזרחיים שבה, עת אמונות מיסטיות נפוצו מזה שנים. בשנים 1508-1509 ביאזיד שלח מברקים לאסמאעיל, ודרש ממנו להפסיק את החדרת המטיפים השיעים לאנטוליה ולצבא העות'מאני. בינתיים אסמאעיל כבש את בגדאד ואת דרום מערב איראן, וחולל טבח והרס בקרב אוכלוסייה סונית והחריב מסגדים סוניים (בדומה למעשיו של בשאר אל-אסד בימים אלה). ביאזיד העדיף בהתחלה שלא להגיב צבאית, ולפנות לממלוכים שמדרום לו בבקשת עזרה. הממלוכים אכן עזרו ותקפו את הספאווים. אבל זה לא עזר, ומטיפים שיעים ספאווים המשיכו לחדור לאנטוליה ולהטיף ולהעביר את האוכלוסייה הסונית לשיעה. בשנת 1511 אף פרץ מרד שיעי בהנהגת שאה בשם קולו, שטען לירושת אסמאעיל, כשהכוח העות'מאני שנשלח להדוף את המרד היה חלש, בין היתר בשל מאבקי הירושה בין בניו של ביאזיד, המושלים אחמט וקורקוט. בסופו של דבר, כשהמורדים התקדמו לעבר הבירה העות'מאנית לשעבר בורסה, כוח של שמונת אלפים יניצ'רים בראשות הווזיר הגדול, ח'אדם עלי פאשא והנסיך אחמט הצליח להביס אותם. בעוד אנשי הצבא והעם תמך באחמט המנצח, אנשי הדת, העולמאא, תמכו בקורקוט. בסופו של דבר לא זה ולא זה זכו בירושה, היות ולביאזיד היו חוץ משניהם עוד שלושה בנים: היה את סלים המיליטנטי והקשוח שזכה בסופו של דבר לתמיכת היניצ'רים ולאחר מכן בסולטאנות, את שאהינשאה ואת עלימשאה שמתו בשנים 1511-1512. בסופו של דבר המאבק ניטש בין סלים, שהוביל פעולות תגמול של היניצ'רים לתוך השטח הספאווי, קורקוט מושל מניסה ואחמט שהתמנה למושל באמסיה. בסופו של דבר, סלים זכה בתמיכת הטאטארים מחצי האי קרים, והחליט להדיח את אביו מהשילטון עוד בחייו על מנת לרשת את הסולטאנות ולעקוף את אחיו. כוח של יניצ'רים בראשות הנסיך סלים השתלט על איסטנבול והדיח את הסולטאן ביאזיד השני. ב25 באפריל 1512 הוכתר סלים לסולטאן סלים הראשון, וביאזיד, ששאף לחזור לאיזור הולדתו דמוטיקה הורעל לבסוף בהוראת בנו ומת בדרך ב26 במאי 1512.
האסטרטגיה של הסולטאן החדש סלים הראשון, הייתה להחזיר את ימי התפארת של סבו, הסולטאן מהמט הכובש. הוא שאף להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמה עולמית, ולהתחיל בסידרה של כיבושים. פניו היו לכיוון מזרח ודרום מזרח. הוא שאף לעבות את מספר היניצ'רים- שעזרו לו להגיע לכתר, לשלב לוחמים מהנסיכויות התורכמניות השכנות לשעבר בכוחות הרגלים שלו ולאחד את כולם תחת סמכותו. אחיו, קורקוט ואחמט, שהמשיכו להחזיק בעמדות של מושלות, מרדו בו, כשהנסיך אחמט מרד כנגד סלים בצורה החזקה ביותר. בסופו של דבר קיבל הסולטאן סלים הראשון החלטה- להשמיד את כל אחיו, את אחייניו ואפילו את בניו, להוציא אחד- בנו הנסיך סולימאן, שעתיד להפוך לסולטאן סולימאן הראשון המפואר, אחרי אביו. הקשיחות והאכזריות של סלים נתנו לו את הכינוי "יאווז סלים", שמשמעותו "סלים האכזר" או "סלים הקשוח". בסופו של דבר, עד חודש אפריל 1513 הוצאו להורג כל אחייניו של סלים וגם אחיו קורקוט, כשבסופו של דבר השתלט על מחוז אמאסיה המורד שהיה תחת שליטת אחיו אחמט, והוציא גם את אחיו הנותר והבכור אחמט להורג.
כעת, כששלטונו האבסולוטי הובטח, החליט סלים "לטפל" באיום הספאווי (גם באותן שנים היה "איום איראני"…). הוא השתמש גם בשלוחות על מנת להתחיל את העימות המפורסם ורב השנים עם הרוסים: אישר לח'אן הטאטארי, מהמט גיראי, לערוך פשיטות לתוך השטח הרוסי. הוא כרת ברית עם הממלוכים על מנת להילחם באיום השיעי-ספאווי. כוחותיו של סלים החלו לטבוח באלפי תורכמנים שיעים, קיזילבאש, שהיו באדמות אנטוליה, ולהגלות אותם. הצבא העות'מאני, שמספר חייליו הכולל היה 140 אלף איש, התקדם עם כוח אדיר של 70 אלף חיילים, מחצית מהסד"כ הכולל, אל ארזינג'אן וארזורום ומשם אל מעלה נהר הפרת. הספאווים נקטו אסטרטגיה של משיכת הכוחות העות'מאנים לכיוון הרי צפון איראן הבלתי עבירים, על מנת ללכוד אותם שם. הם נקטו במדיניות של "אדמה חרוכה"- לשרוף את כל היבולים בשטחים שהם נסוגים מהם, על מנת לפגוע במזון ובאספקה לחיילים העות'מאנים. סלים, מצידו, החל להוציא להורג קצינים וחיילים מצבאו שלו שגילו פחד או שדרשו נסיגה. באוגוסט 1514 הגיע הצבא העות'מאני עד לדרך לתבריז, בירת הספאווים (שכיום משמשת בירתה הבלתי רשמית של אזרבייג'אן האיראנית, שם חיה כיום אוכלוסיה ממוצא תורכמני תחת ריבונות איראנית. ב23 באוגוסט 1514 פרץ בעמק צ'לדיראן, על הדרך בין תבריז לארזינג'אן, קרב מכריע בין העות'מאנים הסונים לספאווים השיעים. הספאווים הובסו, קרב צ'לדיראן נכנס למיתולוגיה העות'מאנית והסונית כניצחון על האיראנים הספאווים השיעים, ותבריז נכבשה. סלים החליט לפנות את העיר מכל תושביה, שלח את אנשי המקצוע והאומנים שלה לאיסטנבול אך כשהגיע החורף, סלים הזיז את צבאו לקאראבא בקווקז, מקום חנייתם בעבר של ג'נגיס חאן ותימור לנג המונגולים, על מנת לנוח. בסופו של דבר תבריז נכבשה שוב בידי הספאווים שנסוגו דרומה לאחר כיבושה העות'מאני, "גנרל חורף" וחוסר באספקה יחד עם קור מקפיא הכריעו את העות'מאנים, שנסוגו חזרה לאנטוליה. בפברואר 1515 היניצ'רים הזועמים על כך שסלים לא מנהיג מסע מלחמה חדש נגד הספווים מרדו באמסיה, ובמרץ אותה שנה הוצא להורג בתגובה הווזיר הגדול אחמט פאשא. הספאווים ספגו פגיעה קשה במוניטין, שאה אסמאעיל, שיצא מקרב צ'לדיראן בשן ועין פצוע הנמיך פרופיל- למרות שהצליח לכבוש מחדש את תבריז ואת צפון איראן של היום, והשילטון עמד לעבור לבנו, שאה טאהמאספ. סלים, מצידו, החליט לנוע דרומה, כנגד הממלוכים. נסיכות אנטולית בשם דולגאדיר פתחה במרד נגד סלים, אך בקיץ 1515 הוא הצליח להביס אותה. בסופו של דבר סלים הצליח להשתלט על כל תת יבשת אנטוליה, והשטחים שהשתלט אליהם קבעו את גבולותיה המזרחיים של תורכיה עד היום. סלים החליט לנקום בממלוכים, שכרתו ברית עם דולגאדיר ועם הספאווים. הוא נע דרומה, לכורדיסטאן, אך חשש בעצמו להתעמת עם הכורדים, אז הוא נתן לשליטיהם המקומיים תמיכה כלכלית וצבאית בתמורה להפיכתם לוואסאלים שלו, לפרו עות'מאנים ולסונים מבחינת אמונתם באסלאם. הוא מינה את אדריס ביטליסי המפורסם להיות מושל כורדיסטאן מטעמו. עכשיו דרך המשי נשלטה בחלקה הגדול על ידי העות'מאנים, ומשי מאיראן ומוצרים נוספים מארץ עשירה זו זרמו לכיוון איסטנבול. סלים עצמו מיעט לשהות בבירה איסטנבול בגלל שהיה רוב הזמן במסעות צבאיים, וכשהיה שם החל במלאכה שהשלים אותה, ובגדול, בנו סולימאן: לקבוע את החוק הפלילי (בנוסף לחוקי השריעה המוסלמית) ואת מערכת המשפט של האימפריה.
סלים החליט לנצל את חולשת הממלוכים, ולנוע דרומה, לכיוון חלב, ארץ ישראל ומצרים. באותו זמן סבלו הממלוכים, שמרכזם היה בקאהיר, מפלישות ימיות של הפורטוגזים לכיוון איזורי תימן והחיג'אז מכיוון הודו (איזור גואה, למי שמכיר….) והממלוכים נחלשו מאוד. ב28 ביולי 1516 החלה המתקפה על הממלוכים, באיזור מלאטיה. ב24 באוגוסט 1516 התחולל הקרב הרציני המפורסם היחיד בין הממלוכים לבין העות'מאנים, במארג' דאבק שבצפון סוריה של היום. הקרב הסתיים במותו של הסולטאן הממלוכי אל-ע'אוורי. העות'מאנים ניצחו ניצחון מוחץ, והאימפריה הממלוכית החלה להתפורר. חלב, חמאה ודמשק נפלו בין החודשים אוגוסט-ספטמבר 1516. בחודשים הבאים נפלה ארץ ישראל של ימינו בידי העות'מאנים, שהפכו למעשה לשליטי ארץ ישראל המוסלמים האחרונים לפני הכיבוש והמנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל במאה העשרים, ובחודש ינואר 1517 תוך שלושה ימים חצו העות'מאנים בסערה את חצי האי סיני וב25 בחודש הגיעו לעיר קאהיר. החל מרדף אחרי הסולטאן הממלוכי, טומאן ביי, וב14 באפריל 1517 הוא הוצא להורג. סלים יצר קשר והבטיח את נאמנותם של ראשי השבטים הבדווים והקהילות הדתיות, תמורת מתן אוטונומיה מסוימת להם. בשלושה ביולי 1517 התרחש אירוע היסטורי:
השריף של העיר הקדושה לאסלאם מכה נשבע אמונים (בייעה) לסולטאן סלים, ובכך סלים הפך דה פקטו לח'ליף האסלאמי, מנהיג האומה המוסלמית הסונית. הח'ליף העבאסי הסמלי שנותר בקאהיר, אל מותווכל, הובל לאיסטנבול ונאמר כי הצהיר בפני הסולטאן סלים כי הוא מוותר על סמכויותיו לטובתו. אנשי מינהל פרסיים וערביים החלו להיות משולבים במינהל המרכזי באיסטנבול, שהפכה כעת למרכז האסלאם. גירסה זו של העברת הח'ליפות הטקסית שנויה במחלוקת, היות ואל-מותווכל חזר לקאהיר ומילא את תפקידו הטקסי כח'ליף עד 1543. אבל למרות זאת, מה שידוע הוא שסלים נטל לעצמו והוסיף לתוארו את שני התארים האסלאמיים החשובים: ח'ליף האסלאם ושומר שני המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה. אגב, הסולטאנים העות'מאנים הדגישו את היותם ח'ליפים רק בעתות חולשה, למשל במאה ה18 עם תחילת היחלשות האימפריה ובסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, ממש לפני שהאימפריה העות'מאנית התפוררה סופית.
עתה, סלים פנה לרפורמות מינהליות פנימיות נוספות: הוא בנה את הקומפלקס הצבאי שם אימן את היניצ'רים בגלאטאסאראיי במרחב איסטנבול, והשלים את מעבר הממשלה העות'מאנית בכללותה מהבירה הישנה והארמון הישן באדירנה לאיסטנבול. ארמון טופקאפי הורחב מאוד ונוספו לו נשים רבות ועבדי שער (קאפיקולו) רבים. נבנה ארמון מיוחד ביאליק וסק בחוף ים המרמרה באיזור רובע סירקג'י באיסטנבול, ששימש למעשה כהרמון הנשים של סלים. ברובע קאסימפאשה, בקרן הזהב של איסטנבול, נבנתה מספנה ענקית לצי העות'מאני המתרחב, כשהצי הממלוכי הסתפח אליו.
עם זאת, העניינים בתוך אנטוליה לא נרגעו: אנשי הנסיכויות התורכמניות לא זנחו את שאיפותיהם להתנתק מהעות'מאנים. בשנת 1519 פרץ באביב מרד בקרבם שהונהג על ידי מטיף ספאווי בשם ג'לאל, שטען כי הוא שאה אסמאעיל וכי הוא המהדי, האמאם השיעי השנים-עשר הנעלם, שהוא למעשה ה"משיח" המוסלמי-שיעי שלפי האמונה השיעית יגאל את העולם באחרית הימים. המרד, שנקרא "מרד הג'לאלי" דוכא באכזריות. תנועת הג'לאלי עתידה לעשות צרות רבות לסולטאנים הבאים.
בספטמבר 1520 החל סלים במסע מאיסטנבול לאדירנה על מנת לתכנן את החזית המערבית, אך הוא התלונן שהוא לא מרגיש טוב ושגבו כואב. כנראה היה לו סרטן, וב21 בחודש זה הוא נפטר, כשבנו היחיד שנשאר, הנסיך סולימאן, מחליף אותו, והופך לסולטאן סולימאן הראשון, הלא הוא סולימאן המפואר.
סולימאן המפואר, או בתורכית "קאנוני סולטאן סולימאן" (הסולטאן סולימאן המחוקק, נקרא כך על שם קובץ החוקים שערך), בנם של סלים ושל עיישה חפזה משושלת הגיראי, הח'אנים של קרים, שאותו בחר סלים להשאיר בחיים (למרות שנטען כי הוא ניסה לשווא להתנקש בחייו באמצעות קפטאן מורעל שנתן לו כמתנה, אך סולימאן הוזהר בידי אימו ולא לבש את הקפטאן) הוא זה שאיחד סופית, מירכז וערך את קובץ החוקים הרשמי של האימפריה העות'מאנית. עד להיום, הוא נחשב לסולטאן העות'מאני המוצלח, המנוסה מבחינה צבאית, החזק ביותר בהיסטוריה, ולאגדה גם בעולם המוסלמי. נטען גם שהאימפריה הגיעה לשיאה בימיו, ובשלהי שילטונו החלה שקיעתה האיטית, ששוב, כמו שאני טוען, לוותה גם בתקופות שונות של עלייה- אך הכיוון הכללי משלהי ימי סולימאן של העות'מאנים היה לכיוון מטה.
המעשה הראשון של סולימאן היה להקל על נתיניו וחייליו: שבויים שנשלחו לאיסטנבול מכל קצווי האימפריה נשלחו חזרה לביתם, הוכרז שאנשים ישלמו מיסים לפי יכולתם והחיילים יקבלו שכר מלא על כל פעילותם הצבאית. הושם דגש על רווחת הנתין והחייל, ובאופן מסוים גם על זכויותיו כאדם וכנתין (אמנם לא זכויות האדם שאנו מכירים כיום, אבל בכל זאת, זכויות אדם שנכונות לאותה תקופה). סולימאן הוא זה שאירגן את מערכת המשפט, מספר רב של שופטים הובא לאיסטנבול ולפרובינציות וסוף סוף הייתה לאימפריה מערכת משפט, ששאפה לשפוט בצדק עד כמה שניתן, בהשפעת סולימאן וחוקיו. סולימאן ניהל 13 מסעות צבאיים, שרובם הגדול היו מוצלחים. האסטרטגיה הצבאית שלו הייתה נבונה: הוא אמנם בילה שנים רבות במסעות צבאיים, אמנם פחות מזמן השילטון שבילה אביו במסעות באחוזים, אבל הוא החליט כל פעם לנהל חזית אחת בלבד, ולא לעשות טעויות היסטוריות שיעשו שליטים אחרים במקומות אחרים ועשו קודמיו- לפתוח כמה חזיתות. בתחילה הוא דאג לדכא מרד של ממלוכים, אבל בהמשך שם את פעמיו לאירופה, כשהתחנה הראשונה העיקרית שלו הייתה האי רודוס, שנשלט בידי מסדר האבירים הנוצרי- הוספיטלרי, כשהגראנד מאסטר עמד בראשם.
הדברים בפוסט זה נסמכים על הכתוב בספר באנגלית "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", כרך 1, מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

הטבעת של ח'מנאי וקאסם סולימאני

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio והדף "אני יודע שאני לא יודע" בפייסבוק

קאסם סולימאני, מפקד גייסות "קודס" של משמרות המהפיכה האיראניים (לא נקראים "אל קודס" היות ובפרסית כל המילים מיודעות ואין צורך בתוספת של "אל" הידיעה שהיא ה' הידיעה בערבית) שחוסל זוהה בעיקר לפי הטבעת שענד על ידו, טבעת שבמרכזה אבן חן אדומה עשויה ממינרלים כלקדוניים- סוג של גבישי קווארץ, אבן חן שנמכרת בעיקר בתימן (צפון תימן הוא איזור שיעי), ושמה בערבית ובפרסית הוא "עקיק" (הכוונה בערבית לקווארץ). ישנם שלושה סוגים של אבני חן כלקדוניים, אך במרכזה של הטבעת שאנו מדברים עליה סוג אבן החן שהוא בצבע אדום נקרא "קרנליאן" שבו יש ריכוז גבוה של תחמוצת ברזל שנותנת לאבן החן את הצבע האדום שלה.

באסלאם הסוני והשיעי לאבן העקיק יש משמעות: לפי המסורת המוסלמית, מוחמד ענד את הטבעת עם האבן לסילוק פסלי האלילים מהעיר מכה בשנת 630 לספירה. בדרך כלל האבן או הטבעת, שעשויה מכסף, מעוטרת בחריטה שקשורה לסמלים מוסלמיים. אנשי דת וגם מפקדים שיעים נוהגים לענוד את הטבעת הזאת, כולל המנהיג העליון של איראן, עלי ח'מנאי, שהיה במקור איש דת שיעי לא הכי בכיר והתקדם בעיקר בזכות פוליטיקה. יש גם אנשי דת סוניים שעונדים טבעת כזאת.

בדרך כלל על טבעת כזאת בגירסה השיעית חרוטים שמותיהם של גיבורי השיעה, האמאם עלי חתנו ובן דודו של מוחמד ובנו האמאם חוסיין נכדו של מוחמד.

הר הבית והעיר מכה- הסכסוכים הפנים-מוסלמיים על מרכזי הדת

שלום לכולם ולכולן,

עקב סערת הרוחות לאחר הצבת המגנומטרים לאחר הפיגוע שהתרחש בהר הבית (שהמוסלמים קוראים לו "אל-חרם אל-שריף"), בחרתי לפרסם פוסט שמנסה להסביר מדוע הסיכסוך על הר הבית הוא בעצם סיכסוך פנים-מוסלמי, וישראל שולבה בו על ידי מדינות האיזור ובמיוחד ע"י הפלסטינים שלא ברצונה.

נכון שישנו סכסוך דתי בן יותר ממאה שנים בין המוסלמים ובין היהודים בעיקר עקב העליות לארץ ישראל, הקמת התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל, סכסוך שהוא אכן יותר דתי מאשר לאומי. אבל העניין המרכזי, במיוחד בימים אלה, הוא שהסכסוך על הר הבית אינו בעיקר בין מדינת ישראל לבין המוסלמים, אלא הוא סכסוך נלווה לבעיה הראשית: סכסוך בין שלושה צירים עיקריים בעולם המוסלמי על השליטה במקומות הקדושים לאסלאם- גם הר הבית, אך כיום מסתבר שהסכסוך הוא גם על העיר הקדושה ביותר למוסלמים, העיר מכה שנמצאת במחוז החיג'אז ששייך כיום לערב הסעודית.
הסיכסוך בהר הבית היה, למעשה, בשאלה מי ישלוט מבחינה דתית בהר הבית? הירדנים, הפלסטינים, הסעודים, שמלכם נחשב כ"מגן שני המקומות הקדושים לאסלאם", או שמא "האחים המוסלמים" שמי שמייצגת אותם כיום היא בעיקר תורכיה בראשות ארדואן, או שמא איראן השיעית, שבכל שנה בשנה, על פי מצוותו של ח'ומייני, מציינת את "יום ירושלים"- וכל זאת למרות שהר הבית הוא המקום השלישי הקדוש לאסלאם, אחרי הערים מכה ומדינה?
טענתם (הלא שקרית בעליל) של הסעודים, לאחר פיתרונו הזמני של משבר הר הבית, לפיה קטאר דורשת להפוך את איזור מכה ומדינה המקודש ביותר לאסלאם לאיזור בינלאומי, יכולה להוכיח את טענתי.

ואלה שלושת הצירים:
1. הציר הראשון: ציר סוני ראשון: סעודיה- איחוד האמירויות-ירדן-מצרים. בראש הציר הזה עומדת ערב הסעודית, ששולטת על איזור חיג'אז, ונחשבת מגינת שני המקומות הקדושים העיקריים לאסלאם- הערים מכה ומדינה שנמצאות בחיג'אז. בציר זה חברות גם מצרים, שלפני 4 שנים בדיוק חוללה הפיכה כנגד שילטון "האחים המוסלמים" ששלט בה במשך כשנה, וירדן, שבראשה עומדת משפחת המלוכה ההאשמית, ששלטה באיזור החיג'אז עד שנת 1924-וסולקו משם על ידי משפחת אל-סעוד, משפחת המלוכה הסעודית כיום, לטובת הממלכה הסעודית של ימינו, שהיא הממלכה השלישית בהיסטוריה של משפחת אל-סעוד. למרות שסעודיה היא ווהאבית, כלומר שייכת לאסכולה הקיצונית, המאוחרת והמחמירה ביותר באסלאם הסוני, נחשב הציר שאותו היא מנהיגה כמתון יחסית. גם אירגון הפת"ח הפלסטיני ומנהיגו אבו מאזן שייך לציר זה, וזאת למרות שלירדנים ולפלסטינים יש רצונות ואינטרסים עצמאיים בתוך אותו ציר, בייחוד לגבי הרצון לשלוט בהר הבית.

2. הציר השני: ציר סוני שני: אירגון "האחים המוסלמים", נסיכות קטאר, הממשל התורכי בהנהגת טאייפ ארדואן: ציר זה נחשב רדיקלי ולא אוהד למערב, למרות ציביונה המערבי יחסית של תורכיה. תנועת "האחים המוסלמים" נוסדה בשנת 1928 במצרים, בעקבות ביטול הח'ליפות (הנהגת האומה האסלאמית מתוך סמכות דתית) המוסלמית-עות'מאנית ע"י הפרלמנט התורכי ארבע שנים לפני כן. אירגון זה שואף להחזיר את הח'ליפות, ומשתמש בעיקר בתעמולה (דעווה) וגם לעתים בצורה צבאית (אירגון החמאס הפלסטיני, ועוד שבעה אירגוני טרור שהם פועל יוצא של התנועה הזאת). ציר רדיקלי זה מפעיל תנועות רדיקליות, כמו המוראביטון וגם "חזב אל-תחריר" (שממומן על ידי תורכיה, ורדיקלי יותר מה"אחים המוסלמים" עצמם) על מנת לשלוט בהר הבית. קטאר, כאמור, שהיא נסיכות קטנה במפרץ הפרסית ואחת המדינות העשירות בעולם אם לא העשירה ביותר, נחשבת "הבן הסורר" של מדינות המפרץ הפרסי/ערבי, ומנהלת מדיניות עצמאית תוך כדי מימון תנועת "האחים המוסלמים" והחזקת מנהיגה הרוחני של התנועה, השייח' יוסף אל-קרדאווי, בשטחה. וכמובן, לא שכחנו את תורכיה בנשיאותו של רג'פ טאייפ ארדואן, עם שאיפתה להחזיר את העומק האסטרטגי האיזורי והתרבותי שהיה לה בימי העות'מאנים. אל-קרדאווי אף קרא לארדואן "הח'ליף הבא". בחמישי ביוני 2017 הודיעו מדינות המפרץ הפרסי בראשות סעודיה על ניתוק כל קשר עם נסיכות קטאר, והן דורשות למגר למעשה את אירגון "האחים המוסלמים", ואת קשריה של קטאר עם איראן. גם אירגון "האחים המוסלמים וגם איראן שואפים לדריסת רגל ואף לשליטה במקומות הקדושים לאסלאם.
הציר הסוני השני מקיים קשרים ויחסי אהבה-שינאה עם הציר השלישי, הציר הרדיקלי השיעי בראשות איראן.
בין השנים 2012-2013 שלט אירגון "האחים המוסלמים" במצרים, עקב המהפיכה שאירעה בה שנה קודם לכן כנגד הנשיא הקודם מובארכ, אבל האירגון הודח מהשילטון על ידי הצבא בהנהגת נשיא מצרים כיום, אל-סיסי. לאחר ההפיכה כנגד "האחים המוסלמים", פעל הצבא המצרי כנגד הפגנה ענקית של אותו אירגון בכיכר "ראביעה (מערבית: הרביעית) אל-עדווייה" בקהיר- עם תוצאה של אלף הרוגים בשורות "האחים" (בערבית קוראים לאירגון זה בקיצור: "אל-איח'וואן). מאז הפך סמל היד עם ארבע האצבעות (כשהאצבע החמישית מקופלת), הראביעה (על שם כיכר ראביעה אל-עדוויה), המופיע כאן בצבע ובצורה שונים מעט, לסמל מאבקה של תנועת "האחים המוסלמים", כשארדואן ומפלגתו AKP, שרובה הוא למעשה כיום שלוחתו התורכית של אירגון זה, משתמשים בו באופן תדיר.

3. הציר השלישי הוא הציר השיעי, בהנהגת איראן. ציר אנטי-מערבי שנהנה מתמיכתן של רוסיה וסין. בציר זה כלולות מדינות "הקשת השיעית": איראן, עיראק (בחלקה, ובייחוד מפלגת השילטון השיעית בעיראק, "אל-דעווה"), סוריה של אסד ולבנון, שאליה ניתן לצרף את צפון תימן, שנמצאת בשילטון השיעים החות'ים. ציר זה שואף ראשית לדומיננטיות בעולם המוסלמי ולשליטה על המקומות הקדושים לאסלאם, ולאחר מכן כינון אמאמות שיעית שתשלוט על העולם כולו. איראן היא התומכת העיקרית של אירגוני הטרור הרדיקליים באיזור שמהווים מכשול לישראל, שהם החיזבאללה הלבנוני והחמאס הפלסטיני. איראן גם תומכת במרד ובשילטון החות'י בתימן. לאיראן יש יריבות על הגמוניה איזורית ועל הגמוניה דתית באסלאם בעיקר עם ערב הסעודית, הסונית-ווהאבית. נכון שבין תורכיה ואיראן יש יחסי אהבה-שינאה ויחסי כבדם וחשדם, בשל יריבות היסטורית של מאות שנים ובשל השתייכות לעדות דתיות שונות, אבל ישנם שיתופי פעולה פה ושם, כאמור, בין הצירים הרדיקליים הסוניים והשיעים.

כיצד התברר שהסכסוך העיקרי על הר הבית הוא פנים-מוסלמי? כאמור, בימים אלה כינס שר החוץ הסעודי, עאדל אל-ג'ובייר, מסיבת עיתונאים, ואמר כי נסיכות קטאר, שנחשבת התומכת העיקרית של תנועת "האחים המוסלמים", ובעלת קשרים עם איראן השיעית, דורשת להפוך את איזור מכה, ובו "האבן השחורה- הכעבה", המקודשת ביותר לאסלאם, לאיזור בינלאומי- ממש כמו שהפלסטינים וגם מדינות האסלאם הקיצוניות דרשו לגבי הר הבית. כלומר, כמו שביקשו לעקור את הריבונות הישראלית מהר הבית, כך קטאר מבקשת לעקור את הריבונות הסעודית מאיזור מכה. מטרתה של קטאר היא לשרת, למעשה, את הציר שהיא ממובילותיו: ציר "האחים המוסלמים", וכן את הציר האיראני, שעימו יש לה קשרים. באמצעות בינאום האיזור, תבוטל הריבונות הסעודית עליו, ו"אחים המוסלמים" ואף לאיראן תהיה דריסת רגל ברשות ובסמכות הדתית על האיזור. דבר דומה מאוד קורה וקרה בהר הבית, שהיה מקום שני בתי המקדש היהודיים וכיום נחשב כמקום השלישי הקדוש ביותר לאסלאם: הכנסת ישראל לסכסוך וההתפרעויות בתואנה של הצבת המגנומטרים, הייתה מביאה לדידם של שני הצירים הרדיקליים, בסופו של דבר, להפיכת איזור הר הבית לבינלאומי ולהוצאת ריבונות ונוכחות ישראל ממנו, מה שהיה מוביל לשליטה למעשה של "האחים המוסלמים" ותורכיה בסופו של דבר על ההר עצמו. כיום, מה שאנחנו מכירים בתור "הווקף המוסלמי", כלומר רשות ההקדשים המוסלמיים בירושלים, הוא למעשה גוף דתי שנמצא תחת סמכותה של ירדן ותחת הסמכות של הרשות הפלסטינית. לצד אותו ווקף ישנם גורמים שמקבלים מימון מהציר הרדיקלי הסוני ושואפים לשליטה דתית בהר הבית, כשאחד מראשי אותם גופים הוא השייח' עכראמה סברי, המופתי הקודם של ירושלים, שכיום הוא בעל קשרים עם אירגון "האחים המוסלמים" ועם ארדואן.
בסופו של דבר, ישראל בחרה להעניק את ההישג של הסרת המגנומטרים והמצלמות לממלכת ירדן, שעימה יש לישראל הסכם שלום, וכן לווקף המוסלמי בירושלים שנמצא תחת חסותה של הממלכה, כי סמכות דתית ירדנית (וכאמור, למשפחת המלוכה בירדן יש היסטוריה של שליטה על מקומות קדושים לאסלאם, וכמובן ובעיקר שליטה בהר הבית עצמו בין השנים 1948-1967), ולא להביא לידי כך שהר הבית יהיה נתון לשליטה דתית של הציר הרדיקלי הסוני בראשות "האחים המוסלמים" קטאר וארדואן, או אף לאיראן השיעית. כמו כן, היה חשוב לישראל לשמור על ביטחון איזור הכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר ליהדות, שהוא אתר יהודי מובהק תחת ריבונות ישראלית מובהקת. וזאת, למרות שצעד כזה של הסרת אמצעי הביטחון נחשב כפוגע בכושר ההרתעה של ישראל ועלול להראות על חולשתה, באיזור שבו אסור להיראות ולהיות חלש.

לכן, המאבק העיקרי על הר הבית, בדומה למאבק על המקומות הקדושים ביותר לאסלאם, הוא לא בעיקר מאבק בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, או בין היהודים לבין המוסלמים, אלא מאבק פנים-מוסלמי שישראל כמעט והשתרבבה לתוכו בעל כורחה.