Tag Archives: ארדואן

מאה שנות תורכיה- היסטוריה: חלק שלישי, רפורמות אתאתורכ (1920-1938) מול רפורמות ארדואן (2003 והלאה).

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio.

לאיסיטה (laïcité) חילוניות בצרפתית, וLaiklik בתורכית זה היה המניע מאחורי הרפורמות שביצע מוסטפא כמאל אתאתורכ, מייסדה של תורכיה המודרנית. הוא אומנם גירש כוחות אירופיים זרים משטח מדינתו במלחמת העצמאות התורכית, אך שאף להפוך את תורכיה למדינה אירופית חילונית בנוסח צרפת לכל דבר ועניין תוך התנתקות עד כמה שאפשר מהמזרח התיכון ומהחיבור של המדינה לדת האסלאם.

אין מקום שמסמל יותר את ההיסטוריה של תורכיה עוד הרבה מאוד זמן לפני הקמתה כרפובליקה מאשר מסגד איה סופיה באיסטנבול. שמו המקורי הוא "האגיה סופיה" (החוכמה העליונה/הקדושה) ביוונית. היא הוקמה ככנסייה הנוצרית היוונית האורתודוכסית הראשית בחודש פברואר בשנת 360 לספירה, כשביזנטיון/קוסטנטינופול/איסטנבול (אני מדבר על אותה עיר) הייתה עיר רומאית ובירת האימפריה הביזנטית. היא עברה תהפוכות ושריפות והקמה מחדש והסבות שונות ומשונות, כשב1453 הפכה למסגד לאחר כיבוש העיר בידי העות'מאנים, ובין השנים 1934-1935 כחלק מרפורמות אתאתורכ היא הפכה למוזיאון. הפרקים בהיסטוריה של תורכיה שאני מביא כאן יסתיימו בתאריך של חודש יולי 2020, עת הפכה שוב למסגד בהוראת ארדואן.

הרפורמות של אתאתורכ היו:

1. ביטול הסולטאנות והח'ליפות העות'מאנית בין השנים 1922-1924. בעקבות כך בוטל גם תפקיד שייח' אל אסלאם שהיה המופתי של האימפריה העות'מאנית והוחלף בדירקטוריון לעניינים דתיים שהיה כפוף למדינה (הדיאנט). תורכיה הוכרזה כרפובליקה חילונית ובירתה אנקרה במקום האימפריה העות'מאנית שהייתה מדינה אסלאמית ובירתה הייתה קונסטנטינופול (איסטנבול).

2. ביטול מסדרי הדרווישים והמסדרים הצופיים בשנת 1925. באותה שנה קיבל הפרלמנט התורכי החלטה שהוא מפריד את הדת מהמדינה. השנים שהיו שיאי הרפורמות היו 1925, 1928 ו-1935. יום השישי בוטל כיום המנוחה לפי האסלאם בתהליך שבין השנים 1925-1934 ובמקומו נקבע כי כמו באירופה, יום המנוחה יהיה יום ראשון (כיום בתורכיה ימי המנוחה הם משישי בצהריים עד הלילה שבין יום ראשון ליום שני).

3. בשנת 1926 הוכרז על שיוויון בין המינים, ניתנו לנשים זכויות לבחור ולהיבחר בהמשך. ריבוי הנשים נאסר. בשנות השלושים כבר היו חברות פרלמנט נשים ושופטות נשים לאחר שב1934 ניתנה לנשים זכות מלאה לבחור ולהיבחר.

4. 1925 שינוי לוח השנה: לוח השנה ההיג'רי (המוסלמי) והיווני-אורתודוכסי (רומי) הוצא משימוש בתורכיה, נקבע שהלוח יהיה לפי הלוח הגריגוריאני-אירופי המוכר לנו כיום כלוח השנה האזרחי. גם הזמן מבחינת השעה הותאם לזה שבאירופה ולא היה כבר זמן א-לה-תורכה כמו שהיה לפני כן.

5. 1924- 1926: בוטלו בתי הדין השרעיים ההלכתיים המוסלמיים והוחל בגיבוש דין פלילי ודין אזרחי לפי המודלים האיטלקיים והשוויצריים.

6. רפורמת הלבוש: נאסר השימוש בתרבושים (פאז) ולבוש דתי הותר רק לאנשי דת. הוחל בחבישת כובעים בסיגנון אירופי ונאסר השימוש בכיסוי ראש לנשים (חיג'אב) במקומות ציבוריים. הנשים ממש הוכרחו ללבוש שמלות אירופיות ולבוש אירופי.

7. הרפורמה החשובה ביותר: בשנת 1928 הוחל בהחלפת האלפבית הערבי-פרסי והכתיבה מימין לשמאל של השפה התורכית באלפבית מותאם יותר לשפה התורכית, האלפבית הלטיני, שנכתב משמאל לימין ומתאים גם לשפה התורכית שמרובת תנועות ומופחתת עיצורים (בערבית זה להיפך…). אתאתורכ ואנשיו הסתובבו בכל פינה בתורכיה בעצמם ולימדו את האנשים את צורת הכתב החדשה. האנאלפביתיות צנחה מכמעט 90 אחוז לצד ההפוך- ל10 אחוזים בלבד. נאסר השימוש בשפה התורכית-עות'מאנית והוקם מוסד שהוא מעין "האקדמיה ללשון התורכית" שהוציאה מילים ערביות ופרסיות מהשפה התורכית לטובת מילים ממקור אירופי או ממקור תורכי קדום עת היו התורכים במרכז אסיה. הוחל גם בתהליך של החלנה ולאומיות וצבאיות של מערכת החינוך התורכית: החינוך התורכי כולו רוכז בידי המדינה, בוטלו בתי ספר דתיים ותוכנית הלימודים החלה ללמד את עקרונות החילוניות של אתאתורכ, פחות היסטוריה עות'מאנית ויותר היסטוריה תורכית ואנאטולית (כלומר של השומרים והחיתים שישבו בצד האסייתי של תורכיה שנקרא אנטוליה) עתיקה. כמו כן נוסדה שבועת האמונים של התלמידים לרפובליקה התורכית.

7. בין 1923-1950 היה למעשה שילטון חד מפלגתי בתורכיה, של מפלגתו של אתאתורכ "מפלגת העם הרפובליקנית".

8. הוסדרה מערכת הבנקאות התורכית, בוטלה שיטת הבנקים האסלאמיים שנתנו הלוואות ללא ריבית ועכשיו הותרה הריבית. מצד שני בוטלו הקפיטולציות מימי האימפריה העות'מאנית שנתנו זכויות יתר לנתינים זרים. הכלכלה של אתאתורכ, עם זאת, הייתה אטאטיסטית.

9. בשנת 1934 הוכרז על חיוב האנשים להיות בעלי שמות משפחה. עד אז זיהו אדם לפי העיר שלו או בעיקר לפי שם אביו או לפי תואר הכבוד שלו (כמו "פאשא, ביי, אפנדי". כל תוארי הכבוד הללו בוטלו.

10. בשנת 1935 אף נעשה ניסיון לשנות את הקריאה המוסלמית לתפילה מערבית לתורכית. ניסיון זה כשל ובוטל ב1950, אותה שנה שבה בוטלה רשמית החד-מפלגתיות בתורכיה. ב1934-1935 הוחלט כי איה סופיה יהפוך למוזיאון.

11. בשנת 1937 עוגנה החילוניות רשמית בחוקת תורכיה.

12. אתאתורכ עיגן חזק את הלאומיות התורכית ברפורמות שלו, דרש מאזרחי תורכיה לדבר תורכית ולהיות מוכרים כתורכים בעיקר.

13. אתאתורכ הפך את הצבא התורכי שעיצב במודל אירופי (צרפתי) לגורם החזק והמשפיע ביותר במדינה.

14. מדיניות חוץ של "שלום בבית, שלום בחוץ".

כל הרפורמות הללו החזיקו במשך 80 שנים. בחודש מרץ 2003 נבחר רג'פ טאייפ ארדואן לראש ממשלת תורכיה ולאחר 11 שנים הוא הפך לנשיא הרפובליקה התורכית. ארדואן הושפע גם מהאסלאם אבל גם מהחילוניות התורכית למרות היותו אדם דתי. הוא לא שאף לבטל את החילוניות, אלא לשלב את האסלאם בחזרה בתוך המערכת המדינתית והחברתית התורכית וליצור דורות יותר אדוקים באסלאם ובעיקר לקחת סמכויות רבות לעצמו. תור הזהב של שילטונו היה בעשור הראשון של שנות האלפיים עת נקט רפורמות חיוביות שנועדו להתאים את תורכיה לאיחוד האירופי, שאליו טרם התקבלה עד היום.

1. בתקופה שבין מאי 2003 לדצמבר 2004, בוטל סעיף 8 הידוע לשמצה של החוק למלחמה בטרור ולכן בוטל גם עונש המוות, והורחבת חופש השידור בשפות שאינן טורקית, ובראשן כורדית. החקיקה גם הקלה על הכללים והנהלים לבנייה ותכנון בכל הנוגע למקומות תפילה לדתות אחרות מלבד האסלאם.
2. הוחל פיקוח אזרחי על הצבא והוצאותיו הכלכליות ומזכיר המועצה לביטחון לאומי נקבע כאזרח ולאו דווקא איש צבא כשלמועצה יש תפקיד מייעץ בלבד. בוטלו בתי המשפט לביטחון המדינה שאיפשרו הפרת זכויות אדם.

3. הרחבת חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, הוראות שמירה על זכויות אסירים, חופש דת, זכויות הילד וזכויות תרבותיות.

4. רפורמות כלכליות עצומות ומעבר לכלכלה קפיטליסטית שהוציאו את תורכיה מהמשבר הכלכלי העמוק שבו הייתה שרויה בתחילת שנות האלפיים.

5. ביוני 2004 החל הרדיו והטלוויזיה הטורקית (TRT) לשדר בבוסנית, צ'רקסית, ערבית ובשני ניבים כורדיים נפוצים. תקציב החינוך הפך לגדול יותר מתקציב הביטחון לראשונה בתולדות תורכיה.

6. בתחילת דרכו מדיניות החוץ של ארדואן הייתה "אפס בעיות עם השכנים".

7. בשנת 2007 החלו ניצנים של שינוי במדיניות ארדואן ופנייה לכיוון יותר אסלאמי: נשיא תורכיה, אז תפקיד ייצוגי עם מעט סמכויות, היה חילוני. ארדואן פעל למינוי נשיא ממפלגתו האסלאמיסטית ולצורך כך החל לנקוט בשיטה שבה יעביר את שאר הרפורמות שלו: שיטת משאלי העם. השינויים היו: בחירת הנשיא בהצבעה ישירה של העם במקום הצבעה בפרלמנט, צמצום כהונת הנשיא משבע שנים לחמש, מתן אפשרות לנשיא לעמוד לבחירה מחדש לכהונה שנייה, קיום בחירות לפרלמנט כל ארבע שנים במקום חמש וצימצום מניין המחוקקים הדרוש להחלטות פרלמנט ל-184.

8. במשאל העם של שנת 2010, שעבר בהצלחה, ארדואן התחיל בתהליך של הפיכת שילטונו לסמכותני יותר. נקבע כי בתי משפט אזרחיים יוכלו לשפוט קציני צבא והממשלה תהיה מעורבת במינוי ובהשעיית קצינים בכירים בצבא. עובדי ציבור יהיו יכולים להיות חברים ביותר מאיגוד מקצועי אחד. מספר שופטי בית המשפט העליון יורחב. יותר להעמיד לדין קצינים בכירים שזממו הפיכות צבאיות או שביצעו הפיכות צבאיות בפני בתי משפט אזרחיים. כתוצאה מכך המשטרה שנשלטה על ידי אנשי פתהוללה גולן בעל בריתו לשעבר של ארדואן, עצרה קציני צבא חילוניים רבים שביצעו או תיכננו הפיכות צבאיות ושפטה אותם. ביולי 2010 התפטרה כל צמרת צבא תורכיה במחאה בישיבה השנתית של הצבא שהייתה בראשות הרמטכ"ל וארדואן, ומונו קציני צבא לא מאוד בכירים לתפקידים שהתפנו.

9. תחת שילטון ארדואן הוקמו מסגדים במספרים עצומים ברחבי תורכיה. הרשות הדתית העליונה, הדיאנט, הפכה לגוף המתוקצב ביותר במדינה. משרד החוץ הפך ממשרד קטן יחסית למשרד גבה קומות ומשפיע מאוד. כמה ימים לפני רעידת האדמה בפברואר 2023 בוטל רשמית האיסור על נשים להיות עם חיג'אב (כיסוי ראש) במקומות ציבוריים וממשלתיים אבל התהליך החל עוד 13 שנים לפני כן.

10.החל מ2010 התקבלו חוקים שמגבילים מכירת אלכוהול בסביבת בתי ספר. אחוז החסימה בבחירות נקבע ל10 אחוזים והוגבלה פסילת וסגירת מפלגות על ידי בתי המשפט. בשנת 2014 נבחר ארדואן לנשיא המדינה הייצוגי אבל הוא הוסיף לעצמו עוד ועוד סמכויות במטרה להפוך לנשיא ביצועי ושולט, כמו שהוא כיום. נקבע כי גם בוגרי בתי ספר דתיים יוכלו להתקבל לאוניברסיטאות וציוניהם ייחשבו להם.

11. לאחר "כישלון ניסיון ההפיכה" בשנת 2016 לקחה ממשלת תורכיה לעצמה סמכויות חירום נרחבות מאוד. עיתונים, אוניברסיטאות ומפלגות שהתנגדו לשילטון והיו מקורבים לפתהוללה גולן שהפך ליריב העיקרי של ארדואן נסגרו, קצינים וחיילים נעצרו והורחב החוק שאוסר להעליב את נשיא המדינה.

12. במשאל העם של שנת 2017, שעבר בהצלחה, ניתנו סמכויות ביצועיות לנשיא ארדואן על חשבון המשטר הפרלמנטרי שהיה קודם. מספר המושבים בפרלמנט גדל מ-550 ל600. דרישת הגיל לעמוד כמועמד בבחירות יורדת מ-25 ל-18, תוך הסרת התנאי של צורך להשלים שירות צבאי. אנשים עם קשרים לצבא אינם כשירים להתמודד לבחירות. כהונת הפרלמנט מתארכת מארבע שנים לחמש שנים. הבחירות לפרלמנט ולנשיאות יתקיימו באותו יום כל חמש שנים, כאשר הבחירות לנשיאות ייערכו בכמה סיבובים. תפקידי הפרלמנט צומצמו והוגדרו כביצוע, שינוי, הסרה של חוקים וקבלת חוזים בינלאומיים.
לדון, להגדיל או להקטין תקציב (בוועדת התקציב) ולקבל או לדחות את התקציב.
הנשיא יכול להיות חבר או ראש מפלגה, הוא הופך לראש המדינה, ראש הממשלה (תפקיד זה מבוטל) ומנהיג המדינה. הנשיא יכול למנות ולפטר שרים ולמנות סגן נשיא וכן להוציא צווים ביצועיים שעוקפים את הפרלמנט ובתי המשפט, להכריז מצב חירום, לפזר את הפרלמנט ולהכריז על בחירות חדשות. כמו כן בוטלו בתי המשפט הצבאיים. בית המשפט החוקתי ומועצת השופטים והתובעים (העליונה לשעבר) צומצמו מבחינת מספר החברים. הנשיא הופך למעשה למפקד העליון של הצבא גם אם זה לא מוגדר רשמית.

13. כאמור, ביולי 2020 הפכה איה סופיה בחזרה למסגד.

אנקרה בירת תורכיה מאז 1923 (בשמה היווני המקורי אנגורה, או אנקירה או אנגירה): יצירתה של עיר בירה.

אנקרה בירת תורכיה מאז 1923 (בשמה היווני המקורי אנגורה, או אנקירה או אנגירה): יצירתה של עיר בירה.
בעקבות התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, הבירה העות'מאנית קונסטנטינופול (איסטנבול המודרנית) וחלק גדול מאנטוליה נכבשה על ידי בעלות הברית, שתכננו לחלוק את האדמות הללו בין ארמניה, צרפת, יוון, איטליה ובריטניה, ולהשאיר לתורכים רק חלקת האדמה המרכזית במרכז אנטוליה (הצד האסייתי של תורכיה ובמרכזו אנגורה, שהייתה עיר קטנה). בתגובה, מנהיג התנועה הלאומית הטורקית, מוסטפא כמאל אתאתורכ, הקים את המטה של ​​תנועת ההתנגדות שלו באנגורה בשנת 1920. לאחר מלחמת העצמאות התורכית ניצחה והסכם סוור הוחלף על ידי הסכם לוזאן (1923) , התנועה הלאומית והפרלמנט התורכיים החליטו להחליף את האימפריה העות'מאנית ברפובליקה של תורכיה ב-29 באוקטובר 1923.
לעיר איסטנבול בירת האימפריה העות'מאנית הייתה בעיה במיקומה האסטרטגי: היא הייתה קרובה לאיזור הבלקן האירופי ולמיצרי הדרדנלים והבוספורוס והייתה חשופה מאוד לפלישה זרה כמו שהיה בימי מלחמות הבלקן ולאחר מכן במלחמת העולם הראשונה בין השנים 1912-1918. כמו כן בימי מלחמת העצמאות התורכית איסטנבול הייתה בידיים בריטיות ובידי הסולטאן הפרו בריטי. לכן על התנועה הלאומית התורכית היה לקבוע עיר בירה חדשה, שנמצאת ממש במרכז המדינה ולא ליד גבולותיה, בניגוד לאיסטנבול. כמו כן, ראשי השילטון החילוני דאז בתורכיה רצו לקבוע עיר בירה שהיא חילונית עם סממנים לאומיים תורכיים והיסטוריים אנטוליים ולא עם סממנים דתיים אסלאמיים כמו איסטנבול.
כמה ימים קודם להכרזת העצמאות ב29 באוקטובר 1923, אנגורה החליפה רשמית את קונסטנטינופול (איסטנבול) כעיר הבירה התורכית החדשה, ב-13 באוקטובר 1923, וראשי השילטון התורכי החדש הכריזו כי העיר השם הוא אנקרה.
מאותו רגע החל פרויקט העברת מרכזי ומשרדי הממשלה התורכיים מאיסטנבול לאנקרה ופרויקט פיתוח של העיר והוספת סממנים לאומיים תורכיים לעיר. באנקרה קיימים בנוסף למשרדי הממשלה התורכיים ארמון צ'נקאיה שהיה הארמון הנשיאותי הישן, הארמון הנשיאותי החדש בן יותר מאלף החדרים שנמצא בקצה יער אתאתורכ בשטח שהיה שייך למייסד הרפובליקה התורכית וכן אניטקביר- המואוזוליאום של אתאתורכ. עד שנות השמונים היה ניסיון לתת סממנים חילוניים לאנקרה אך החל משנות השמונים ובייחוד בימים שבהם עמד בראשות העיר מליח גוקצ'ק האסלאמיסט, משנת 1994 עד 2017, הוקמו מסגדים רבים בעיר אנקרה.
הספרייה הנשיאותית באנקרה היא הספרייה הגדולה ביותר בתורכיה, עם אוסף של למעלה מ-4 מיליון ספרים מודפסים ויותר מ-120 מיליון מהדורות אלקטרוניות שפורסמו ב-134 שפות.
לאחר שאנקרה הפכה לבירת הרפובליקה של תורכיה שזה עתה נוסדה, תוכנית הפיתוח החדשה חילקה את העיר לחלק ישן, שנקרא Ulus (אולוס), וחלק חדש, שנקרא Yenişehir (יינישהיר, בתורכית "העיר החדשה"). מבנים עתיקים המשקפים את ההיסטוריה הרומית, הביזנטית והעות'מאנית, ורחובות מתפתלים צרים מסמנים את החלק הישן. החלק החדש, המרוכז כעת בכיכר קיזילאי Kızılay, כולל את המאפיינים של עיר מודרנית יותר: רחובות רחבים, בתי מלון, תיאטראות, מרכזי קניות ורבי קומות.
בחלק החדש נמצאים גם משרדי ממשלה ושגרירויות זרות. אנקרה חוותה צמיחה פנומנלית מאז שנהפכה לבירת טורקיה ב-1923, כשהייתה "עיירה קטנה חסרת חשיבות". בשנת 1924, שנה לאחר שהממשלה עברה לשם, מנתה אנקרה כ-35,000 תושבים. עד 1927 היו 44,553 תושבים ובשנת 1950 גדלה האוכלוסייה ל-286,781. לאחר 1930, העיר נודעה רשמית בשפות מערביות בשם אנקרה. בסוף שנות ה-30, השם היווני-לטיני "אנגורה" כבר לא היה בשימוש פופולרי.
אנקרה המשיכה לצמוח במהירות במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 ובסופו של דבר גברה על איזמיר כעיר השנייה בגודלה בטורקיה, אחרי איסטנבול. האוכלוסייה העירונית של אנקרה הגיעה ל-4,587,558 בשנת 2014, בעוד שאוכלוסיית מחוז אנקרה הגיעה ל-5,150,072 בשנת 2015.
הארמון הנשיאותי של טורקיה ממוקם כאמור באנקרה. בניין זה משמש כמעונו הראשי של הנשיא.
אנקרה היא כבר זמן מזה מאות שנים ויותר אזור חקלאי פרודוקטיבי באנטוליה (אנטוליה- החלק האסייתי של תורכיה). בתקופה העות'מאנית, אנקרה הייתה ידועה בייצור דגנים, כותנה ופירות.
אנקרה היא המרכז של חברות ההגנה והחלל הטורקיות בבעלות המדינה והפרטיות, שבהן מפעלי התעשייה והמטה של ​​התעשייה האווירית הטורקית, MKE, ASELSAN, HAVELSAN, ROKETSAN, Nurol Makina, ועוד רבים. חברות אחרות ממוקמות. היצוא למדינות זרות מחברות הביטחון והתעופה הללו גדל בהתמדה בעשורים האחרונים. ה-IDEF באנקרה היא אחת התערוכות הבינלאומיות הגדולות של תעשיית הנשק העולמית. למספר חברות הרכב העולמיות יש גם מתקני ייצור באנקרה, כמו יצרנית האוטובוסים והמשאיות הגרמנית MAN SE אנקרה מארחת את אזור התעשייה OSTIM, פארק התעשייה הגדול ביותר בטורקיה.
אחוז גדול מהתעסוקה באנקרה מסופק על ידי מוסדות המדינה; כגון המשרדים, משרדי המשנה וגופים מנהליים אחרים של ממשלת טורקיה. ישנם גם אזרחים זרים רבים העובדים כדיפלומטים או פקידים בשגרירויות של מדינותיהם.

תורכיה המודרנית: ציר הזמן המלא לאורך מאה שנים

מתוך אתר הבי.בי.סי

 

תורכיה המודרנית, 29 באוקטובר 1923 – האספה הלאומית הגדולה מכריזה על תורכיה כרפובליקה ומוסטפא כמאל שיוודע בהמשך בשם אתאתורכ כנשיא. אנקרה היא בירת הרפובליקה החדשה.
1928 – תורכיה הופכת לחילונית: סעיף שמירת האסלאם כדת המדינה הוסר מהחוקה.
1938 – הנשיא אתאתורכ מת, מחליף אותו סגנו עיסמת אינונו.
1945 – תורכיה נייטראלית במשך רוב מלחמת העולם השנייה, מכריזה מלחמה על גרמניה ויפן בפברואר 1945, אך אינה משתתפת בלחימה. מצטרפת לאומות המאוחדות.
1950 – הבחירות החופשיות הראשונות בתורכיה, ניצחון ומהפך של המפלגה הדמוקרטית הימנית-מסורתית-שמרנית שהייתה באופוזיציה במשך 27 שנים.
1952 – תורכיה נוטשת את המדיניות הנייטראלית של אתאתורכ ("שלום בבית, שלום בחוץ") ומצטרפת לנאט"ו.
1960 – הפיכה של הצבא נגד המפלגה הדמוקרטית השלטת.
1963 – נחתם הסכם ההתאגדות עם הקהילה הכלכלית האירופית (EEC), כיום האיחוד האירופי.
1971- הפיכה צבאית נוספת.
1974 – כוחות תורכיה פולשים לצפון קפריסין.
1980 – הפיכה צבאית בעקבות מבוי סתום פוליטי ותסיסה אזרחית. הטלת מישטר צבאי.
1983 – בבחירות הכלליות ניצחה מפלגת המולדת של טורגוט אוזאל.
1984 – מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK) פותחת במלחמת גרילה בדלנית בדרום מזרח תורכיה
1987 – תורכיה מבקשת חברות מלאה בקהילה הכלכלית האירופית שהופכת לאיחוד האירופי-קבלתה מסורבת עד היום.
1992- עשרים אלף חיילים טורקים נכנסים למקלטים בטוחים של כורדים בעיראק במבצע נגד ה-PKK.
1996 – נופלת קואליציית המרכז-ימין. מנהיג מפלגת הרווחה, נג'מטין ארבאקאן, עומד בראש הממשלה הפרו-אסלאמית הראשונה מאז ביטול הסולטאנות העות'מאנית בשנת 1922.
1997 – הקואליציה בראשות ארבאקאן  מתפטרת לאחר קמפיין של אזהרות בראשות הצבא.
1998 – מפלגת הרווחה האסלאמיסטית נאסרה.
1999 – מנהיג PKK עבדאללה אוג'לאן נתפס בקניה.
אוגוסט 1999- רעידת אדמה נוראית באיזור איזמיט-איסטנבול. עשרות אלפי הרוגים. 
יוני 2001 – בית המשפט החוקתי אוסר על קיום המפלגה הפרו-אסלאמית של האופוזיציה, ואמר כי היא הפכה למוקד פעילות אנטי-חילונית.
 ינואר 2002  – גברים תורכיים אינם נחשבים עוד בחוק כראש המשפחה. המהלך מעניק לנשים שוויון משפטי מלא עם גברים, 66 שנים לאחר שהוכנסו זכויות הנשים לספרי החוקים.
נובמבר 2002 – מפלגת הצדק והפיתוח (AK) המבוססת על האיסלאמיסטים זוכה בניצחון מוחץ בבחירות. המפלגה מבטיחה לדבוק בעקרונות החוקה החילוניים.
חודש מרץ 2003 – מנהיג מפלגת AK רג'פ טאיפ ארדואן זוכה במושב בפרלמנט. תוך ימים ספורים עבדאללה גול ראש הממשלה האסלאמיסט השני של תורכיה מתפטר מתפקידו כראש ממשלה וארדואן תופס את התפקיד. הפרלמנט מחליט שלא לאפשר פריסת כוחות ארה"ב לקראת המלחמה בעיראק, אך מתיר שימוש אמריקאי במרחב האווירי התורכי. היא מאשרת שיגור של כוחות תורכיים לאזורים הכורדים בצפון עיראק.
2003 בחודש יוני- בהסתכלות על חברות עתידית באיחוד האירופי, הפרלמנט מעביר חוקים המקלים על ההגבלות על חופש הביטוי, זכויות השפה הכורדית ועל צימצום התפקיד הפוליטי של הצבא.
 2003 בחודש נובמבר- 25 בני אדם נהרגו ויותר מ-200 נפצעו כאשר שתי מכוניות תופת התפוצצו ליד בית הכנסת הראשי של איסטנבול. ימים לאחר מכן שני פיגועי התאבדות מתואמים בקונסוליה הבריטית ובבנק בריטי בעיר הורגים 28 בני אדם.
2005 בחודש ינואר – מטבע לירה חדש שהוכנס כשישה אפסים מופשט מלירה ישנה, ומסיים עידן שבו שטרות כסף נקובים במיליונים.
2006 ב30 בחודש ספטמבר – קבוצת הבדלנים הכורדיים, ה-PKK, מכריזה על הפסקת אש חד צדדית בפעולות נגד הצבא.
דצמבר 2006 – האיחוד האירופי מקפיא חלקית את שיחות החברות של טורקיה בגלל כישלונה של אנקרה לפתוח את הנמלים ושדות התעופה שלה לתנועה קפריסאית.
חודש ינואר 2007 – העיתונאי ומנהיג הקהילה הארמנית הראנט דינק נרצח. הרצח מעורר זעם בתורכיה ובארמניה.
2007 בחודש אפריל – עשרות אלפי תומכי החילוניות מתאספים באנקרה, במטרה ללחוץ על ראש הממשלה ארדואן שלא יתמודד בבחירות לנשיאות בגלל הרקע האיסלאמיסטי שלו.
2007 בחודש יולי – מפלגת AK זוכה בבחירות לפרלמנט. עבדאללה גול נבחר לנשיא האסלאמיסט הראשון של תורכיה בחודש שלאחר מכן.
אוקטובר 2007 – הבוחרים במשאל עם מתכננים לנשיאים עתידיים להיבחר על ידי העם במקום על ידי הפרלמנט.
2008 בחודש פברואר – אלפים מוחים על התוכניות לאפשר לנשים ללבוש את הכיסוי האסלאמי לאוניברסיטה.
אוקטובר 2009 – ממשלות טורקיה וארמניה מסכימות לנרמל את היחסים בפגישה בשווייץ.
מאי 2010 – היחסים עם ישראל נכנסים למשבר חריף ביותר לאחר שתשעה פעילים אסלאמיסטיים תורכיים נהרגו בפשיטה של קומנדו ישראלי על משט סיוע המנסה להגיע לעזה.
2011 – פורצת מלחמת אזרחים בסוריה. תורכיה הופכת למדינה המארחת הגדולה בעולם לפליטים, עם למעלה מ-3.6 מיליון פליטים סורים.
2013 חודשים מאי-יוני – הפגנות המוניות נגד הממשלה התפשטו לכמה ערים, שנוצרו בעקבות תוכניות לפיתוח אחד מהשטחים הירוקים הבודדים באיסטנבול "גזי פארק". המשטרה מגיבה באלימות, ושני מפגינים מתים.
דצמבר 2013 – הממשלה מפטרת מפקדי משטרה רבים עקב מעצרים של אישי ציבור פרו-ממשלתיים באשמת שחיתות. משקיפים רואים בכך חלק ממאבק הכוח עם בעל ברית לשעבר של מפלגת AK ואיש הדת המוסלמי המשפיע בארה"ב, פתהוללה גולן.
חודש אוגוסט 2014 – ראש הממשלה ארדואן זוכה בבחירות הפופולריות הישירות הראשונות לנשיאות.
חודש מרץ 2015 – משפט מזימת ההפיכה "באליוז (פטיש אוויר)" קורס כאשר בית משפט מנקה 236 קציני צבא שהואשמו במעורבות בקשירת קשר לכאורה להרחקת ראש הממשלה לשעבר ארדואן מהשלטון ב-2003.
חודש יוני 2015 – מפלגת השמאל העממית הדמוקרטית הפרו-כורדית (HDP) נכנסת לפרלמנט בבחירות, מונעת ממפלגת ה-AK השלטת את הרוב שלה ומצמצמת תוכניות למשאל עם על סמכויות ביצועיות של הנשיא ארדואן.
נובמבר 2015 – מפלגת AK השולטת חוזרת לרוב בפרלמנט בבחירות מהירות, אך היא לא מספיקה להגיע למספרים הדרושים למשאל עם כדי להגביר את סמכויותיו של הנשיא ארדואן. טורקיה מפילה מטוס צבאי רוסי במשימת הפצצה בסוריה. רוסיה, שותפת הסחר השנייה בגודלה של טורקיה, מטילה סנקציות כלכליות. האיחוד האירופי כורת הסכם לפיו טורקיה מגבילה את זרימת המהגרים לאירופה, בתמורה ל-3 מיליארד יורו (3.17 מיליארד דולר) וויתורים על שיחות הצטרפות לאיחוד האירופי שנתקעו.
2016 חודש פברואר – פיגוע  על שיירה צבאית בבירה אנקרה הרגה לפחות 38 בני אדם. סיעת – ה-Kurdistan Freedom Hawks (TAK) – לוקחת אחריות.
2016 חודש יוני – פיגוע ירי והתאבדות בנמל התעופה אטאטורק באיסטנבול הורג 42 בני אדם, בהם 13 אזרחים זרים. שלטונות תורכיה מאמינים כי המתקפה נושאת את סימני ההיכר של המדינה האיסלאמית.
 2016 בחודש יולי ניסיון הפיכה כושל – השלטונות עוצרים אלפי חיילים ושופטים בחשד למעורבות בניסיון הפיכה שלדברי הנשיא ארדואן נוצר בהשראת יריבו הגולה פתהוללה גולן. הממשלה גם סוגרת עשרות כלי תקשורת – כולל 16 ערוצי טלוויזיה – במהלך עימות מתמשך בעקבות ניסיון ההפיכה הכושל.
2016 בחודש אוגוסט – צבא תורכיה והצבא הלאומי הסורי שתחת חסותו ומתנגד לאסד, כובשים אזורים בצפון סוריה.
2017 חודש  ינואר – חמוש אוזבקי הורג 39 אנשים שחוגגים את השנה החדשה במועדון הלילה ריינה באיסטנבול. ארגון "המדינה האסלאמית" אמר כי היא עמדה מאחורי המתקפה.
חודש אפריל 2017 – הנשיא ארדואן ניצח בקושי במשאל עם להרחבת סמכויותיו.
 2018 ינואר בחודש – הצבא התורכי פתח במבצע היבשתי והאווירי שלו "ענף הזית" בצפון מערב סוריה, תוך השתלטות על שטחים נרחבים בשליטה כורדית, כולל העיירה עפרין.
יוני 2019 – הנשיא ארדואן סובל מכישלון כאשר מפלגת האופוזיציה הראשית CHP (המפלגה שייסדה את תורכיה המודרנית) מנצחת בבחירות לראשות העיר בעיר הולדתו איסטנבול ומאבד את השליטה שהייתה למפלגתו בעיר אנקרה מאז 1994 בהפרש טוב. הוא התעקש לעשות בחירות חוזרות ואפילו בהן  CHP ניצחה בדוחק. אוקטובר 2019 – ארה"ב מסיגה את הכוחות מצפון סוריה, מה שגרם לתורכיה לתקוף את בעלות ברית כורדיות של ארה"ב באזור.
נובמבר 2022 – פיגוע  באיסטנבול הורג שישה ופצע 81. טורקיה מאשימה את הבדלנים הכורדים ופותחת בהתקפות אוויריות על כמעט 500 מטרות בסוריה ובעיראק.
פברואר 2023: רעידת אדמה עוצמתית בדרום מזרח תורכיה, 20 אלף הרוגים ו7,000 בתים הרוסים.
18 ביוני 2023: מועד הבחירות הכלליות לנשיאות ולפרלמנט בתורכיה, ארדואן מודיע שהבחירות יהוו את הכהונה האחרונה שלו בתפקיד ובפוליטיקה.
29 באוקטובר 2023: תורכיה תחגוג מאה שנים להיווסדה כרפובליקה.

100 שנות תורכיה- היסטוריה: חלק שני- יחסי החוץ של תורכיה המודרנית והצטרפותה לאירגונים בינלאומיים

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio

כשמדברים על תורכיה המודרנית במאה שנים האחרונות, כל חוקר בוחן את תורכיה מבחינת ההתמחות המסוימת שלו. לכן החלטתי "לשבור את רצף הזמן" ולהקדים ולכתוב על יחסי החוץ של תורכיה, שהוא תחום שאני מתמחה בו (יחסים בינלאומיים). מדובר כאן בעבודה שהגשתי בשנת 2019 לאוניברסיטה הפתוחה בנושא ועיבדתי אותה לכתיבה כאן כי לדעתי היא משקפת מאוד את השינויים במדיניות החוץ של תורכיה במאה שנות קיומה.

על הרפורמות החילוניות שנועדו להרחיק את תורכיה מהמזרח ומהאסלאם הפוליטי ולקרב אותה למערב ולאירופה, רפורמות שהתחוללו בתורכיה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים אכתוב בפרק הבא. אבל אין ספק שהצטרפות תורכיה לאירגונים בינלאומיים כמו נאט"ו ושאיפתה שעדיין לא הושגה להצטרף לאיחוד האירופי מבטאות את רצונה של תורכיה בהתמערבות וגם בלהציב את עצמה כמעצמה איזורית עם השפעה עולמית.

 

הצטרפות תורכיה לנאט"ו: יתרונות וחסרונות. 

 

מבוא

מטרתה של עבודה זו היא לבחון את היתרונות והחסרונות בהצטרפותה של מדינה לאירגון ביטחון בינלאומי, כשמקרה הבוחן הוא הצטרפותה של תורכיה לנאט"ו בחודש פברואר 1952, כשתורכיה למעשה משמשת עד היום חברה בברית הצפון-אטלנטית שהיא אירגון של ביטחון קיבוצי (ביטחון קיבוצי- הכוונה היא שכשאחת מחברות האירגון מותקפת אז זה נחשב כאילו כל האירגון עצמו הותקף). העבודה עונה על השאלה המרכזית: מהם היתרונות והחסרונות של הצטרפות מדינה לאירגון ביטחון בינלאומי, כשההדגשה היא על הנושא של תורכיה ונאט"ו. הגישות שבהן אשתמש הן גישות ניאו-ריאליסטיות מול גישות ניאו-ליברליות בהקשר לאירגונים בינלאומיים, בייחוד אירגוני ביטחון בינלאומי.

תורכיה היא מדינה מאוד ייחודית בנאט"ו, היות ולמרות שרוב מהלכיה הצבאיים והדיפלומטיים היו מתואמים עם נאט"ו, היא ניהלה לא פעם ולא פעמיים מדיניות עצמאית יחסית בניגוד למדיניות נאט"ו, כשאחד השיאים היה בחודשים יולי-אוגוסט 1974, עת פלשה לקפריסין וכמו כן החל משנת 2009 מנהלת מדיניות חוץ עצמאית, בעיקר בהובלתו של שר החוץ התורכי דאז, הפרופסור ליחסים בינלאומיים אהמט דאווטאולו, ששירת כשר החוץ של תורכיה בין מאי 2009 לאוגוסט 2014, וכראש ממשלת תורכיה בין אוגוסט 2014 למאי 2016, ושאף לעצב לתורכיה "אסטרטגיה גדולה" ולהחזיר את העומק האסטרטגי, לשיטתו, שהיה לתורכיה בימיה כאימפריה העות'מאנית.

גם נאט"ו וגם תורכיה עברו תהליכים חשובים מאז שנות התשעים של המאה העשרים: בשנות התשעים הפסיקה המלחמה הקרה ואז הועמדה במבחן שאלת הרלוונטיות של אירגון נאט"ו, שהוקם בשנת 1949 כדי לבסס את החזית של מדינות המערב בצפון האוקיינוס האטלנטי אל מול ברית המועצות והמדינות שהיו תחת חסותה (ברית ורשה). בתורכיה התרחש תהליך של עליית מפלגות אסלאמיסטיות לשילטון מאז שנות התשעים, בייחוד "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית ששולטת מנובמבר 2002 עד ימינו, דבר שהשפיע  מאוד על מדיניות החוץ של תורכיה.

את הצטרפותה של תורכיה לנאט"ו אבחן באמצעות מעקב תהליך (Process Tracing)  לאורך 3 נקודות זמן בהיסטוריה: נקודת הזמן הראשונה היא ההצטרפות של תורכיה לנאט"ו בפברואר 1952 והשלכותיה עד ימינו אנו, נקודת הזמן השנייה היא פלישתה של תורכיה לקפריסין בחודשים יולי-אוגוסט 1974, שבה בפעם הראשונה יש התנגשות עקיפה בין שתי חברות בנאט"ו, תורכיה ויוון, ונקודת הזמן השלישית היא בחודש נובמבר 2015, עת הפילה תורכיה במהלך מלחמת האזרחים בסוריה  מטוס רוסי שחדר לטענתה למרחב האווירי התורכי, שזאת הפעם הראשונה ב63 שנים והראשונה מאז תום המלחמה הקרה שחברה בנאט"ו מפילה מטוס רוסי. תורכיה קיבלה גיבוי מלא מנאט"ו למעשה זה.

שבעבודה הזאת אני אנסה להוכיח כי למרות שמדינה מגבילה את עצמה בהצטרפות לאירגון ביטחון בינלאומי, המקרה התורכי מוכיח שהשתייכות לאירגון כזה מאפשר למדינה לתמרן בצורה טובה יותר בזירה הבינלאומית והביטחונית בעיקר לגבי מה שמדובר במדיניות חוץ ובמהלכים צבאיים, וכמובן לקבל הגנה והרתעה אל מול מעצמות שמאיימות עליה (במקרה הזהה ברית המועצות ורוסיה לאחריה).

 

סקירה היסטורית- הצטרפות תורכיה לנאטו

 

בתקופת המלחמה הקרה, עת התחולל המאבק הדו-גושי בין הגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית ואירופה לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות, הזרוע הדרומית של נאט"ו הייתה בעלת אלמנט חשוב לביטחון המערב, איזור הים התיכון הפל לחזית קדמית היות ובריה"מ חיפשה גישה אליו וכמו כן זה האיזור שקישר את אירופה עם המזרח התיכון. משמעותה האסטרטגית של תורכיה חשובה בשל מיקומה: היא גבלה מצד אחד בברית המועצות, ומצד שני גבלה במזרח התיכון. לכן, הקהילה האירופית התייחסה לתורכיה כאל "האס התורכי". בין השנים 1925 ל1945 הייתה לתורכיה ידידות חזקה עם ברית המועצות, אך כשברית המועצות דרשה לבחון מחדש את אמנת מונטרו מ1936 שעשתה רגולציה לשיט במיצרי הבוספורוס והדרדנלים (ההסכם מבטיח את ספינות הסוחרים של כל מדינה חופש מוחלט של ניווט במצרים בזמן שלום. ועדת חבר הלאומים, האחראית על הבטחת יישום אמנת לוזאן, בוטלה. לטורקיה ניתנה הזכות לקחת את המצרים תחת שליטתה ולסגור אותם לכל כלי השיט הצבאיים הזרים במקרה של סכסוך מזוין( ובנוסף דרשה לעצמה את מחוזות קארס וארדהאן שהיו שייכים לתורכיה, תורכיה שינתה כיוון, ובין השנים 1945-1960 גם בשל המימון שקיבלה במסגרות תוכנית מרשל ודוקטרינת טרומן (תוכנית מרשל: התוכנית האמריקנית להקצות כסף למדינות אירופה על מנת לשקמן לאחר מלחמת העולם השנייה, ובכך לרכוש בהן השפעה אמריקנית אל מול ברית המועצות המתעצמת. דוקטרינת טרומן: מדיניות אמריקנית שהגה נשיא ארה"ב דאז הארי טרומן, לפיה ארה"ב תתמוך בעמים חופשיים שנאבקים בניסיונות שיעבוד על ידי מיעוטים חמושים או על ידי לחץ חיצוני, והכוונה למדינות כמו תורכיה, יוון ואיראן שנאבקו כנגד תנועות קומוניסטיות בשטחן)- אימצה תורכיה מדיניות פרו אמריקנית מובהקת על חשבון קשריה עם מדינות המזרח התיכון, בריה"מ ואירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה, יוון ותורכיה, שנאבקו בתוכן נגד השפעה קומוניסטית, היו עבור המערב שני עמודי התווך בהגנה כנגד ברית המועצות.[1]תורכיה לא יכלה להרשות לעצמה להיות נייטראלית: לתורכיה לא היו מספיק משאבים כלכליים, טכניים וצבאיים כדי להישאר נייטראליים. תורכיה הייתה חייבת למקם את עצמה בין הגושים. ברית המועצות חיפשה מוצא לים התיכון, וניסתה לנצל את חולשתה של תורכיה בשנת 1945 כדי לדרוש חשיבה מחדש על ההסדרים במיצרי הבוספורוס והדרדנלים, על מנת להקים שם בסיסים. הרצון של ברית המועצות היה, למעשה, להפוך את תורכיה למדינת חסות בדומה למה שעשתה לפולין. במסגרת דוקטרינת טרומן ותוכנית מרשל, תורכיה קיבלה בשנת 1947 183 מיליון דולר, סכום עצום באותם ימים, לעזרה כלכלית מארצות הברית, ובשנת 1950 קיבלה סיוע צבאי אמריקני בערך של 200 מיליון דולר. באותו זמן שברית המועצות הציעה לתורכיה לחתום איתה הסכם כדי לכונן ברית ים-תיכונית ולהסדיר את המצב במיצרי הדרדנלים וכן בים השחור שהיה משותף לבריה"מ ולתורכיה, הוצע לכונן ברית ים-תיכונית אלטרנטיבית בין בריטניה, צרפת, יוון ויריבתה תורכיה. תורכיה, מצידה, לא קיבלה את הרעיון של לחתות לשני חלקים את הים התיכון, לכן האופציה היחידה שעמדה מולה הייתה ההצטרפות לנאט"ו, כשמיקומה הגיאוגרפי והגיאו-אסטרטגי של תורכיה איפשרו את צירופה. הצירוף של תורכיה לנאט"ו לא היה רק עניין של ביטחון אלא גם עניין תרבותי: ממשלתו החדשה של עדנאן מנדרס מהמפלגה הדמוקרטית, שהחליפה בשנת 1950 לאחר 27 שנים שילטון חד מפלגתי של יריבתה "מפלגת העולם הרפובליקנית" CHP שהיא מפלגתו של מוסטפא כמאל אתאתורכ שייסד את תורכיה ומת בשנת 1938, רצתה להראות בבירור שתורכיה נמצאת באותו צד עם המערב, ובכך להגשים גם את חזון ההתמערבות של תורכיה שהגה מייסדה, מוסטפא כמאל אתאתורכ. תורכיה ראתה עצמה עתה כחברה מכובדת בעולם המתורבת.

 

לעדנאן מנדרס, ראש ממשלת תורכיה, היו שתי משימות חשובות: הוא רצה להראות שבניגוד לשנותיו המאוחרות של שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית" בהן נטתה תורכיה לכיוון ברית המועצות, הוא רוצה לנטות למערב. המשימה השנייה, החשובה יותר, הייתה להראות שעליית מפלגתו לשילטון אינה מהווה הפניית גב למורשת החילונית של מוסטפא כמאל אתאתורכ ואינה פנייה או חזרה של תורכיה לכיוון הדת. אז לא היה מהלך שמראה מערביות יותר מהצטרפות למערב. ומהלך חשוב שנקטה תורכיה היה לשלוח חיילים תורכיים כדי להילחם יחד עם המערב, תחת כוחות האו"ם, במלחמת קוריאה. ב25 ביוני 1950 פלשה צפון קוריאה הקומוניסטית שגובתה על ידי בריה"מ וסין לדרום קוריאה, ומועצת הביטחון של האו"ם התכנסה לדרישת ארצות הברית ודרשה מצפון קוריאה להסיג את כוחותיה מצפון לקו הרוחב 38. צפון קוריאה סירבה, ומועצת הביטחון החליטה, בהיעדר הנציג הסובייטי במכוון, לשלוח כוחות צבא לעזור לרפובליקה הדרום קוריאנית המותקפת על מנת להשיב את השלום והיציבות לאיזור ולהדוף את הפלישה הצפון קוריאנית. ממשלת תורכיה הטרייה של עדנאן מנדרס הייתה מהראשונות שתמכו בהחלטת מועצת הביטחון ולא רק: ב26 ביולי 1950 החליטה ממשלת מנדרס לשלוח 4,500 חיילים תורכיים שיצטרפו לכוחות המערב שפעלו תחת כסות כוחות האו"ם בקוריאה. במהרה גדל סדר הכוחות התורכי במלחמה ל29,882 חיילים ובתום שלוש שנות מלחמה התוצאות היו של 717 חיילים תורכיים הרוגים, 2,246 חיילים תורכיים פצועים, 16 נעדרים ו219 שנפלו שבויי מלחמה בצד הקומוניסטי. בקיץ 1953 עדלי סטיבנסון, שר החוץ האמריקני, כתב: "התורכים הם הלוחמים הטובים בעולם ובעלי הברית שאמריקה יכולה הכי לסמוך עליהם" הגנרל דגלאס מקארתור קרא לתורכים "הגיבורים שבגיבורים". המלחמה הראתה למערב את ערכה של תורכיה. כעת, בניגוד לתקופת מלחמת העולם הראשונה ולפניה,שבה למילה "תורכי" הייתה קונוטציה שלילית של "אכזרי" או "כושל", עתה הייתה לה קונוטציה חיובית של "בעל כבוד" ו"אחד שניתן לסמוך עליו". לכן, אחת המטרות של הצטרפות תורכיה למלחמת קוריאה ולנאט"ו הייתה להחזיר את כבודה בעיני העולם המערבי שאבד עם תבוסתה במלחמת העולם הראשונה.

אגב, גורלו של מנדרס לא שפר: בשנת 1961 עקב צבירת סמכויות יתר בידיו ופנייתו לכיוון קצת אסלאמי לצד יחסים טובים שלו ומתהדקים שלו עם ברית המועצות, צבא תורכיה (בהסכמה שקטה של מעצמות המערב) עשה הפיכה כנגדו, הדיח אותו וביטל זמנית את הפעילות הפוליטית בתורכיה. מנדרס הועמד למשפט ונתלה.

 

בשנת 1965 חלה התקררות ביחסי תורכיה-ארה"ב, בין היתר על רקע אחד מהמשברים שנסב בעימות מול יוון על השליטה בקפריסין בשנת 1964- עת ארצות הברית דרשה מתורכיה לא להשתמש בשום ציוד צבאי אמריקני אם תידרש לפלוש לקפריסין, ותורכיה, בשלהי אחת הקדנציות שבה שלטה מפלגת העם הרפובליקנית בראשות עיסמת אינונו, חתמה על הסכם ידידות נוסף עם ברית המועצות. בשנת 1965 ביקר נשיא ברית המועצןת ניקולאי פודגורני באנקרה ונאם מול הפרלמנט והכיר בכך שצל כבד העיב על יחסי תורכיה-ברית המועצות.  היחסים בין שתי המדינות התחילו להשתפר בהדרגה, עד להפיכה הצבאית של 1980 בתורכיה.

 

 

הצטרפות תורכיה לנאט"ו בשלוש נקודות זמן שונות, יתרונות מול חסרונות

א. הצטרפות תורכיה לנאט"ו בפברואר 1952

 

כתוצאה מהצטרפות תורכיה לנאט"ו, שלושה רבעים מכוחות היבשה התורכיים הוקצו לכוחות נאט"ו בדרום אירופה, וכוחות אוויר וים הוקצו בהמשך. הוקמו מספר בסיסים של נאט"ו ברחבי תורכיה באינג'ירליק, קאראמורסל, צ'יאלי, דיארבאקיר, סינופ, סאמסון וטרבזון. בסוף 1960 היו 24 אלף קצינים וחיילים אמריקניים על אדמת תורכיה וניתנו לתורכיה בין 1948 ל1962 4 מיליארד דולר כסיוע. חברותה של תורכיה בנאט"ו הגדילה את השפעת הצבא וכוחו המקומי ואיפשרה לו לבצע הפיכות במדינה. לצד זה, המשיכה תורכיה לבסס את יחסיה עם שכנותיה במזרח התיכון.

 

לפי נורי ארן, ישנם מספר חסרונות להצטרפותה של תורכיה לנאט"ו:

 

  1. חיסרון: חברותה של תורכיה בנאט"ו עלולה לגרור אותה למלחמה קונבנציונלית במרכז אירופה, שלא קשורה לאינטרסים הלאומיים התורכיים (הערה שלי: בדומה למלחמת העולם הראשונה, כשהאימפריה העות'מאנית נגררה אחרי מעצמות המרכז למלחמה שפירקה אותה).
  2. חיסרון: הבסיסים הצבאיים של נאט"ו וארה"ב בתוך תורכיה עולים לגרום לתקיפה מונעת ראשונה של ברית המועצות או רוסיה כיום בתוך תורכיה.
  3. עימות בין הצי האמריקני לצי הסובייטי/רוסי בים התיכון עלול לגרור את תורכיה לתוך מלחמה כנגד רצונה
  4. חברות בקהילה מערבית גורמת לתורכיה להיות מופרדת וזרה משכנותיה הערביות, ומונעת מהן לתמוך בתורכיה עצמה, מונעת יחסים כלכליים טובים איתן שתורכיה יכולה להרוויח מהם וכן מונעת את תמיכת המדינות הללו במיעוט התורכי בקפריסין (שסוריה ולבנון קרובות אליה).
  5. הברית התורכית עם נאט"ו ממקמת את תורכיה באופן אוטומטי בתוך ציר הציר המערבי אל מול מדינות העולם השלישי, מדינות העולם השלישי לא תתמוכנה בתורכיה כשצריך בגלל זה.
  6. תורכיה לא צריכה להיות קשורה בנאט"ו על מנת להיות מוגנת נגד ברית המועצות או רוסיה. הערך הגיאו-אסטרטגי שלה בסכסוך עולמי יגרום למערב ממילא להגן עליה כשצריך, ללא צורך להצטרף למדינות נאט"ו.

 

 

.

19 בפברואר 1952- יום אחרי צירופן הרשמי של תורכיה ויוון לנאט"ו.

אמנת נאט"ו מ4 באפריל 1949  והחלטת מדינות נאט"ו בלגיה, קנדה, דנמרק, צרפת, איסלנד, איטליה, לוקסמבורג, הולמד, נורבגיה, פורטוגל, אנגליה וארה"ב לצרף את תורכיה ויוון מ17 באוקטובר 1951 מוכנסות לתוך החוק התורכי והעיתון הרשמי של החלטות הממשלה התורכית ("רסמי גאזט). מוזכרים ערכי החופש והדמוקרטיה עליהן מושתתות מדינות נאט"ו  ומוכנסים כל הסעיפים של האמנה וכן פרוטוקול הרחבת נאט"ו לחוק התורכי. כלומר, תורכיה מקנה חשיבות עליונה להיותה חלק מנאט"ו ומביעה נכונות להקצות מכוחותיה הצבאיים ומשטחה למען הברית (כלומר, הקמת בסיסים והיותה של תורכיה בחזית הדרום-מזרחית באירופה, מול ברית המועצות).

כל הסעיפים שהוכנסו מאושרים על ידי שרי הממשלה, ראש הממשלה והנשיא התורכי.

 

 

ב. הסיכסוך עם יוון ופלישת תורכיה לקפריסין, 1974

הייחודי בסיכסוך בין יוון ותורכיה הוא ששתי מדינות בנאט"ו מסתכסכות האחת עם השנייה, גם באופן עקיף. היוונים תמכו בEnosis- איחודה של קפריסין תחת שילטון יווני גם על מיעוט תורכי, ואילו התורכים תמכו ב"תקסים"- חלוקת קפריסין בין החלק הצפוני של האי,  הקטן בשטח שחלקו הגדול מאוכלס בבני המיעוט התורכי תחת שילטון תורכי עצמאי, והחלק הדרומי הגדול יותר של האי, שרובו מאוכלס באוכלוסייה יוונית. בחודשים יולי-אוגוסט 1974 פלשה פעמיים תורכיה לאי קפריסין בעקבות הפיכה שאירעה באי שבה עלו לשילטון תומכי האנוסיס היווניים, כלומר היווניים הקיצוניים שדגלו באיחוד האי עם יוון, מה שהיה עלול לפגוע באוכלוסייה התורכית המקומית מאוד. בכך הראתה תורכיה גם אינטרס לאומי-תורכי לשמור על אוכלוסייה תורכית, ואולי גם אינטרס היסטורי סמוי לשמור על המורשת של גדולתה של האימפריה העות'מאנית שהקדימה את תורכיה, אך גם אינטרס של שמירה על עוצמה במערכת אנרכית, שתואם לתיאוריות הניאו-ריאליסטיות של היחסים הבינלאומיים. התוצאה של הפלישה הייתה חלוקת האי בין הצפון התורכי לדרום היווני.

 

בניגוד לטענותיו של נורי ארן, אני טוען כי לתורכיה היה יתרון רב בהצטרפותה לנאט"ו: נאט"ו נמנע מלנקוט כנגדה סנקציות ואף מלהתערב לטובת היוונים המותקפים בקפריסין היות ותורכיה הייתה חברה בו. תורכיה ידעה לנצל היטב את חברותה בנאט"ו על מנת לתקוף את קפריסין כמעט ללא הפרעה מבחוץ. אילולא תורכיה הייתה חברה בנאט"ו, סביר להניח כי מדינות נאט"ו והעולם היו נוקטות נגדה בצעדי סנקציות כלכליות, אמברגו נשק מקיף (רק ארה"ב הטילה על תורכיה אמברגו בזמן הפלישה לקפריסין) ואפילו סביר להניח כי היו נוקטות נגדה בצעדים צבאיים על מנת לעצור את הפלישה, בדומה למה שעשו במקרה של מעשי האיבה הסרביים בקוסובו בשנת 1999.

 

 

 

רה"מ התורכי בולנט אג'וויט, שדווקא במקור השתייך לאגף השמאלי של מפלגת העם הרפובליקנית שייסדה את תורכיה וחזרה לשילטון בשנות השבעים זמנית עקב הפיכות צבאיות, אמר שתורכיה מוכנה לפצות על כל חולשה שתיווצר בהגנה של ארצות הברית בחזית הים התיכון במקרה שיוון, לפי איומיה, תיסוג מנאט"ו. "למרות שנסיגה של יוון מהמבנה הצבאי של נאט"ו תגרום נזק לחזית המזרחית של האירגון, תורכיה תהיה במצב לפצות על כך במימדים גדולים", אמר אג'וויט בריאיון ל"ניו יורק טיימס" בעת המלחמה.

 

 

 

ג. העמדה התורכית מול "האביב הערבי", מלחמת האזרחים בסוריה והפלת המטוס הרוסי, נובמבר 2015 (סוגיות במדיניות החוץ והביטחון התורכית לאור חברותה בנאט"ו)

 

הפלת המטוס הרוסי באה בניגוד לפעמים הקודמות על רקע עולמי של התקופה שלאחר המלחמה הקרה וקריסת ברית המועצות כשרוסיה החל משנת 2000 מתחילה בתהליך הפיכה מחדש למעצמה איזורית ועולמית תחת שילטונו של ולדימיר פוטין, וכן מרקע פנימי-תורכי שמשפיע על האיזור:  קיומו של משטר של מפלגה אסלאמיסטית בתורכיה שלה אינטרסים דתיים-איזוריים ניאו עות'מאניים משלה ואי אהדה בסיסית מלאה מבחינה  אידיאולוגית למערב, בלשון המעטה.

הפלת המטוס הרוסי על ידי תורכיה בדצמבר 2015 שנעשתה בהוראת ראש ממשלת תורכיה דאז אחמט דאווטאולו לפי הודאתו, הייתה הפעם הראשונה מאז שנות החמישים שבה מדינה החברה בנאט"ו מפילה מטוס רוסי.

מקרה הפלת המטוס הרוסי חושף, לדעתי, יתרונות וחסרונות חשובים בחברותה של תורכיה בנאט"ו: היתרון הוא הגיבוי שנתנו והיו צפויות לתת לתורכיה חברות נאט"ו בסיכסוך של תורכיה מול רוסיה, שהיה קשור גם ובעיקר לאינטרסים פנימיים ואיזוריים של תורכיה בתמיכתה במורדים הסורים במלחמת האזרחים בסוריה (אינטרסים אסלאמיים-סוניים, ניאו-עות'מאניים, אינטרסים של דומיננטיות איזורית ויריבות מול בשאר אל-אסד הנתמך על ידי רוסיה). בפירוש תורכיה גייסה את חברותה בנאט"ו ואת מדינות נאט"ו לשם הגנה על פעולה שנעשתה בין היתר מתוך האינטרסים המסוימים שלה כנגד רוסיה ואסד. הפלת המטוס הרוסי הביאה כמעט ללא עוררין לחיזוק היחסים והקשרים בין תורכיה בעלת המשטר האסלאמיסטי לבין מדינות נאט"ו, למרות הביקורת על שילטונם של ארדואן ודאווטאולו.  מצד שני, בהפלת המטוס הרוסי תורכיה ייצגה את נאט"ו וזה היה יכול להוביל לסכסוך בין תורכיה לרוסיה מתוך נקודת מבט רוסית שתורכיה הפילה את המטוס כדי לרצות את מדינות נאט"ו ולמלא את האינטרסים שלהן. כלומר, תורכיה הייתה עלולה להיגרר למלחמה שלא נובעת אך ורק מהאינטרסים המסוימים שלה אלא מהאינטרסים של נאט"ו לעצור את התעצמות רוסיה והתפשטותה במרחב הסורי. היה סיכוי קטן אף במקרה זה שתורכיה לא הייתה מקבלת עזרה מלאה מנאט"ו היות ומדינות נאט"ו היו חוששות להסתבך מול רוסיה ובמיוחד להיכנס לתוך "הבוץ הסורי" של מלחמת האזרחים הבלתי נגמרת במדינה.  השאלה היא מי עלול לגרור כאן את מי: תורכיה את נאט"ו לתוך סכסוך שנובע מהאינטרסים המדינתיים המסוימים שלה, או נאט"ו את תורכיה לתוך יריבותו ההיסטורית עם רוסיה.

 

מקורות ראשוניים: העיתון התורכי הוריית דיילי ניוז (בגירסתו בשפה האנגלית), 24 בנובמבר 2015

כותרת: תורכיה יירטה מטוס רוסי לאחר שהפר את התחום האווירי שלה בגבול הסורי.

כתבה: שני מטוסי אף-16 תורכיים יירטו מטוס SU-24 רוסי ליד הגבול הסורי לאחר שהמטוס הפר את התחום האווירי התורכי. בהודעת המטכ"ל התורכי נאמר ששני מטוסי אף-16 תורכיים יירטו מטוס ב24 בנבובמר 2015 בשעה 9:20 בבוקר בערך ליד פרובינציית יאיילאדאי שבחבל האטאי. בהודעת המטכ"ל נאמר שהמטוס הזר נשאר בתחום האווירי התורכי במשך 5 דקות, למרות שהוזהר מזה 10 פעמים…. בהודעה נאמר שהמטוס מ"לאומיות לא ידועה"…. ראש הממשלה התורכי אהמט דאווטאולו שוחח בעניין עם הרמטכ"ל התורכי הולוסי אקאר ועם שר החוץ התורכי. הרמטכ"ל אקאר הודיע לנשיא רג'פ טאייפ ארדואן על התקרית…. דאווטאולו התייחס באמצעי התקשורת לתקרית, ואמר כי לתורכיה יש את הזכות להגיב לכל הפרה של התחום האווירי שלה. "על כל העולם להיות עירני לכך ובטוח בכך שאנחנו נעשה את כל הדרוש על מנת להבטיח את השלום והביטחון של ארצנו בתוך כל טבעת האש הזאת", אמר דאווטאולו.

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, אמר כי המטוס הותקף כשהיה קילומטר אחד בתוך סוריה, והזכיר מ"מסקנות רציניות" למה שהגדיר כ"דקירה בגב" מצד תורכיה. מקורות צבאיים תורכיים אמרו כי הפלת המטוס לא נעשתה כנגד שום מדינה, והיא נעשתה לפי כל הכללים הצבאיים.

זאת הפעם הראשונה מאז שנות החמישים בה חברה בנאט"ו הפילה מטוס רוסי או סובייטי. פירוש המעשה והכתבה: בכך הראתה תורכיה מימוש של מדיניות ניאו-ליברלית בהבעת אמון לנאט"ו ובהסתמכות עליו באמצעות הפלת המטוס.

 

פוטין התקשר לנשיא התורכי רג'פ טאייפ ארדואן לאחר ניסיון ההפיכה הכושל ביום שישי שעבר, ותיאר אותו כ"בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין" וקיווה שהיציבות תחזור.

 

מהעיתון "הוריית דיילי ניוז" , 27 ביולי 2016

כותרת: "אני הוריתי לצבא (התורכי) להוריד כל מטוס שמגיע מסוריה": ראש הממשלה לשעבר דאווטאולו.

הכתבה: ראש ממשלת תורכיה לשעבר, אהמט דאווטאולו, הדגיש שזה היה הוא שנתן את הפקודה להפיל את המטוס הרוסי בחודש נובמבר בשנה שעברה (תוספת שלי: על מנת להוריד את האחריות מהנשיא ארדואן), כשהוא מוסיף שהפקודה לא הייתה עבור מטוס מסוים, אלא הוראה כללית להגנה על שמי תורכיה. "לפי התקנות של מדינתנו, ראש הממשלה הוא זה שמגדיר את כללי ההתחברות (עם גורמים זרים שחודרים לתוך המדינה), בהוראה כתובה למטה הכללי. אני זה שנתן את ההוראה ב10 באוקטובר 2015, אמר דאווטאולו בריאיון עם רשת NTV ב15 ביולי (יום ניסיון ההפיכה הכושל). הוראות המגע האלה ייושמו לא רק לגבי מטוסים סוריים, אלא לגבי כל מי שמפר את התחום האווירי התורכי", והדגיש כי הפלת המטוס הרוסי באה לאחר הפרות חוזרות ונשנות של התחום האווירי התורכי על ידי רוסיה. דיווחים אחרונים מסרו כי הפלת המטוס הרוסי הייתה עבודה של חיילים שנאמנים למטיף האסלאמי שגולה בארה"ב, פתהוללה גולן, שממשלת תורכיה טוענת כי הוא שעומד מאחורי ניסיון ההפיכה הכושל ב15 ביולי. במדיניותו זאת, מראה דאווטאולו גישה ניאו ריאליסטית מחד של שמירה על עוצמתה של תורכיה מול שכנותיה, ומדיניות ניאו-ליברלית של הסתמכות על נאט"ו כאירגון ביטחון קיבוצי וכמגן מול רוסיה וכן של הבעת נאמנות לנאט"ו באמצעות הפלת המטוס. נאט"ו, מצידו, גיבה את תורכיה במעשיה.

 

 

 

המגזין "דה אטלנטיק", 25 בנובמבר 2015, מאת אורי פרידמן.

כותרת: הסכנה האמיתית של המטוס הרוסי שהופל: זה כנראה לא יתחיל מלחמה חדשה, אבל יהפוך את הניסיונות לסיים מלחמה ישנה יותר (מלחמת האזרחים בסוריה) לקשים יותר.

כתבה: לגבי רמזים לגבי איך מלחמת האזרחים בסוריה תסתיים לבסוף, או עלולה להפוך לסיוט גרוע יותר- עלינו להביט על השמים הצפופים מעל סוריה. שם, חילות האוויר של מדינות כמו ארה"ב, רוסיה, תורכיה וסוריה מבצעים תקיפות, לעתים על מטרות צולבות. ביום שלישי, שני מטוסים תורכיים הפילו מטוס קרב רוסי באשמה שהפר את המרחב האווירי התורכי. זאת הייתה הפעם הראשונה ב-63 שנים בה מדינה חברה בנאט"ו הפילה מטוס רוסי. זאת תקרית של התנגשות בין מעצמות גדולות, שמעורבות בסכסוך הסורי, עם פוטנציאל למשוך את בנות הברית לסכסוך עוד יותר גדול. הבעיה הגדולה יותר היא ההשלכה של ההתנגשות הזאת על סוריה עצמה. אחרי הכל, מדינות נאט"ו נחושות לממש את סעיף חמש בברית, שמחייב את המדינות להגנה קיבוצית (העיקרון לא מומש כשסוריה הפילה מטוס תורכי ב2012, אגב). למרות שארה"ב הגנה פומבית על זכותה של תורכיה להגן על המרחב האווירי שלה, מאחורי הקלעים האמריקנים מתוסכלים מתורכיה לגבי היותה שותפה למלחמה בדאע"ש ולפיתרון הסיכסוך בסוריה. מארק גאלאוטי מאוניברסיטת ניו-יורק אמר, שרוסיה לא יכולה להילחם מלחמות דיפלומטיות חמות ביותר מדי חזיתות, כשאירופה רוצה שרוסיה תהיה חלק מהפיתרון בסוריה וגם באוקראינה"…

 

תורכיה ורוסיה הן כבר לאורך זמן בשני הצדדים המנוגדים של מלחמת האזרחים בסוריה: כשרוסיה תומכת בנשיא אסד ותורכיה תומכת בקבוצות מורדים. אבל המתחים החמירו מאז שתורכיה הצטרפה לקמפיין התקיפות האוויריות שהובל ע"י ארה"ב כנגד דאע"ש מאז הקיץ שעבר (ומצד שני, תורכיה תקפה קבוצות מורדים כורדיים, שנתמכות בידי ארה"ב), בעוד רוסיה תוקפת את דאע"ש ובעיקר קבוצות המתנגדות לאסד ברחבי סוריה.

רבות מתקיפותיה של רוסיה התרחשו ליד הגבול הדרומי של תורכיה (מצורפת מפה בכתבה). מטוסים רוסיים חדרו שוב ושוב לתוך המרחב האווירי התורכי באוקטובר, מה שהביא את הנשיא התורכי להורות על הנמכה ביחסים המסחריים של מדינתו עם רוסיה, ואת מזכ"ל נאט"ו להעלות את הרעיון לשלוח חיילים כדי להגן על תורכיה. כמו כן, התורכים זעמו על ההפצצה הסורית כנגד סורים תורכמנים. מורדים תורכמניים בסוריה טענו שהם הרגו את הטייס הרוסי שהופל. יש כאלה שהעריכו שהחדירות הרוסיות לתוך המרחב האווירי התורכי אינן מקריות, אלא בכוונה על מנת לבחון את תורכיה, נאט"ו ואת הקואליציה נגד דאע"ש שמובלת ע"י ארה"ב, ואת חזונן לגבי עתידה של סוריה ללא אסד.

מדיניות זו של תורכיה מול רוסיה היא מימוש התיאוריות הניאו-ריאליסטיות על קיום מאזן כוחות מול רוסיה ושמירת עוצמתה היחסית של תורכיה מול רוסיה ואף הגברתה.

 

 

 

  1. סיכום ומסקנות

להצטרפותה של תורכיה לאירגון הביטחון הקיבוצי (שלפי עקרונותיו אם מדינה אחת שחברה בו מותקפת, התקפה זו נחשבת כהתקפה על האירגון כולו),  נאט"ו יש יתרונות וחסרונות לשני הצדדים, מבחינת הוויכוח בין התיאוריות הניאו-ריאליסטיות לניאו-ליברליות: מבחינת תיזת מורגנטאו, החברות בנאט"ו משרתת את האינטרסים הלאומיים של תורכיה בכך שנאט"ו מהווה אמצעי שהגן על תורכיה מפני איומים ודרישות משכנתה דאז ברית המועצות, שהפכה בחלקה לשכנתה הקטנה יותר רוסיה. ברגע שתורכיה מאוימת על ידי רוסיה, רוסיה מורתעת, כמו במקרה הפלת המטוס, מתגובה כנגד תורכיה בשל היותה של תורכיה חברה בנאט"ו ועיקרון הביטחון הקיבוצי. רוסיה יודעת שאם תתקוף את תורכיה, כל חברות נאט"ו יתקפו אותה בחזרה. לכן זה מתאים גם לתיאוריות הניאו-ליברליות. בנוסף, לתורכיה יש אינטרס להיות בקשרים טובים עם הגמון "טוב" שלא מאיים עליה ועל קיומה, ונותן לה דימוי טוב של מעצמה פרו-מערבית, לכן החברות בנאט"ו חשובה לה. החברות בנאט"ו משרתת גם את האידיאולוגיה הכמאליסטית שעליה נוסדה תורכיה, לפיה על דימויה של תורכיה להיות חילונית-מערבית. מנגד, החשיבות האסטרטגית של תורכיה לנאט"ו מאפשרת לתורכיה לבצע מהלכים שלא לרוחן של מדינות המערב ללא הפרעה יתרה, לדוגמא הפלישה לקפריסין, שנעשתה למגינת ליבם של אירגון נאט"ו ושל האמריקנים, שהטילו על תורכיה אמברגו בעקבות המלחמה בין השנים 1975-1978 והייתה למעשה מתקפה עקיפה על חברה אחרת בנאט"ו- יוון. אבל חוץ מהאמברגו אירגון נאט"ו לא נקט אמצעים כנגד תורכיה בעקבות הפלישה לקפריסין היות והוא היה צריך את תורכיה כחלק מהחזית מול ברית המועצות. גם כיום היות ותורכיה עוברת תהליכי אסלאמיזציה, היא יכולה לעשות זאת ביתר קלות וללא הפרעה בשל חברותה בנאט"ו וחשיבותה לאירגון, בייחוד מול רוסיה. גם את מלחמתה בכורדים שבשיטחה ובגבולותיה היא ניהלה ללא הפרעה מכיוון נאט"ו. מצד שני, לפי התיאוריות הניאו-ריאליסטיות, במערכת בינלאומית אנרכית החברות בנאט"ו ואספקת הנשק שהיא מקבלת מהאמריקנים בין היתר עקב כך, תורכיה מרוויחה את עוצמתה כלפי פנים וכלפי חוץ ואת היותה מעצמה איזורית עקב חברותה בנאט"ו. בתהליך שנמשך כ67 שנים, הפכה תורכיה מחלק מהחזית הדרומית של נאט"ו מול רוסיה למעצמה הכרחית ונחוצה באירגון, גם לאחר המלחמה הקרה. החברות בנאט"ו היא מתכונת של WIN-WIN, כלומר רווח הדדי לשני הצדדים: נאט"ו משיג באמצעות תורכיה חזית ארוכה מכיוון דרום מול ברית המועצות ורוסיה, משיג אחיזה במעברים החשובים בין הים השחור לים התיכון וכן משיג נוכחות צבאית באיזור שהוא קרוב מאוד לברית-המועצות לשעבר ורוסיה כיום, מה שמכסה את הגבול המערבי של ברית המועצות דאז ורוסיה כיום לכל אורכו. כמו כן, נאט"ו שומר על תורכיה כמדינה שעדיין בעלת דימוי חילוני ומערבי, ומונע ממנה, גם אם חלקית, להפוך למדינה אסלאמיסטית במאה אחוז וכן להפוך לבעלת ברית מלאה של רוסיה, למרות קשריה העכשווים של תורכיה עם רוסיה. בכך גם נאט"ו משיג את עוצמתו. באשר לחסרונות, דבר שמהווה חיסרון עבור תורכיה ויתרון עבור נאט"ו: עצם היותה של תורכיה חברה בנאט"ו מגביל את תורכיה מבחינת פעולות צבאיות ודיפלומטיות. תורכיה, עם היותה "הילד הרע והסורר" של נאט"ו במקרים שונים, לא מיהרה ולא ממהרת "לשבור את הכלים" עם המערב עקב חברותה בנאט"ו. יש עובדות לכך, בייחוד לאור מקרים כמו המלחמה בקפריסין בשנת 1974 והמשך היותה של תורכיה מדינה חילונית-מערבית שמנסה להתקבל לאיחוד האירופי, כשנאט"ו הוא הגשר של תורכיה להתקבלות כזאת לאיחוד. וכל זאת למרות תהליכי האסלאמיזציה ונקיטת המדיניות העצמאית מתוך מטרה לשוב ולהפוך למעצמה איזורית ועולמית חזקה שהיא נוקטת בשנים האחרונות- מדיניות שמהווה חיסרון עבור נאט"ו. המטרה התורכית של הפלת המטוס הרוסי הייתה בין היתר להראות נאמנות לאירגון נאט"ו מחד שזאת מדיניות ניאו-ליברלית, ומצד שני לשמור על מאזן כוחות מול רוסיה ומול שכנותיה מאידך וליצור דימוי של מעצמה חזקה עם מאזן כוחות מול שכנותיה, שהיא מדיניות ניאו-ריאליסטית. בסיכומו של דבר, נאט"ו שומר על תורכיה במסגרותיה ותורכיה שומרת על עוצמתו של נאט"ו, בעיקר מול רוסיה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הקשר בין יפן לתורכיה

 

לאחרונה, אנשים שואלים אותי על המשותף בין יפן לתורכיה. ישנם כמה אלמנטים משותפים למדינת האיים שהייתה מבודדת עד לאמצע המאה ה-19 ובין תורכיה, שהפכה עם השנים לחומה בצורה ועם לבדד ישכון. אני מסמן שבעה קשרים בין יפן לתורכיה:

ראשית כל, המסורת האימפריאלית. ביפן השושלת הקיסרית נשארה אותה שושלת עד היום מזה אלפי שנים. למרות תהפוכות ומלחמות פנימיות רבות, דאגו היפנים להשאיר את אותה משפחה קיסרית בשלטון. כך היה עם המשפחה העותמאנית. כמו שהיו סולטאני-בובה שהיו חותמות גומי בידי אחרים, כך היו במשך אלפי שנים קיסרי בובה שהיו חותמת גומי בידי שליטים אחרים ששלטו בשמם. למשל: עד המאה ה-19 היו שני סוגים של שליטים, ששלטו בפועל באימפריה בעוד הקיסר היה ייצוגי: הסוג הראשון של השליט היה השוגון (מבטאים זאת SHOGUN) וסוג אחר של שליט, שהפך גם שוגונים אחרים לשליטי בובה יחד עם הקיסר, הוא הדאימיו, בעל האדמות הראשי ביפן.

קשר שני, המוצא והשפה. מקורם של רוב היפנים, אם לא כולם, והתורכים, הוא מקור דומה: מרכז אסיה ומונגוליה. חלק אחר של היפנים מקורו בעמי האוקיינוס השקט השונים. השפה התורכית והשפה היפנית שייכות שתיהן למשפחת השפות האלטאיות, שמקורן במרכז אסיה. יחד עם שתי השפות הללו, הונגרית ופינית נחשבות גם לחלק ממשפחת השפות האלטאיות.

קשר שלישי: המורשת המלחמתית. ליפנים יש את מורשת הסמוראים, הבושידו (רוח הלוחם) ועוד אומנויות לחימה- הכל מקורו בזמן ימי הביניים, ואילו לתורכים יש את מורשת היניצ'רים, הסיפאהים (חיל הפרשים) וצבא שכיום מגן על ארצו בעיקר כלפי פנים בימינו אנו. תורות הלחימה והגיוס של היפנים והתורכים מיושמות החל מגיל ילדות. אנשים שירתו כסמוראים ויניצ'רים כל חייהם, וזה שימש להם מסלול לקידום מינהלתי, כשהתפקיד הבכיר ביותר במקרה התורכי-עות'מאני הוא הווזיר הגדול, ובמקרה היפני השוגון.

קשר רביעי: כבוד למורשת העתיקה. גם ביפן וגם בתורכיה, בייחוד תורכיה של ימינו אנו, נהוג מתן כבוד ואיזכור בכל מיני מפגנים ומבנים של המורשת העתיקה. טירות, ארמונות ומצעדים עתיקים נהוגים עד היום ביפן וגם בתורכיה לזכר העבר.
באשר לדת- היפנים לא ידועים כעם דתי במיוחד, ממש כמו תורכיה הכמאליסטית החילונית עד לימי ארדואן. הדת המרכזית ביפן היא שינטו. גם בודהיזם יש ביפן.

קשר חמישי: התבודדות וחיקוי מסורות של עמים אחרים. עד למאה ה-19, יפן הייתה מבודדת משאר העולם והקשר שלה היה בעיקר עם קוריאה וסין. הסינים נתנו את ההשפעה החזקה ביותר על המורשת היפנית מבחינת כתב יד, מנהגים פולחניים, שפה ותרבות. בתוך השפה היפנית העתיקה ישנן לכל מילה יש מקבילה שאמרו אותה בסינית. מזכיר מאוד את השפה העות'מאנית, שהייתה בעיקרה ערבית ופרסית עם תחביר והגייה תורכיים. האימפריה העות'מאנית שאפה להתפשטות כמו יפן של ראשית המאה ה-20, אך לא היו לה שאיפות שיצאו אל הפועל ביבשת אמריקה למשל. גילוי יבשת אמריקה נעשה בתהליך שהתרחש במאות ה15 עד ה17, מקביל לתור הזהב העות'מאני, אך העות'מאנים העדיפו להילחם כנגד שכניהם. תורכיה עצמה הפכה החל מימי אתאתורכ למבודדת כלפי פנים. המסורת המלוכנית והמנהלתית של העות'מאנים הם חיקוי של שיטת הניהול הפרסית ושיטת הניהול הביזנטית. התורכים אימצו את דת האסלאם, ואילו הבודהיזם, שמקורו בהודו, הצליח לחדור ליפן ולתפוס שם אחיזה.

קשר שישי: פיאודליזם, כלומר חלוקה לנחלות שיש בהן בעלי נחלות ואריסים. השיטה הזאת הייתה נהוגה ביפן יותר מאלף שנים. בעל הנחלה היה מעמיד חיילים לרשות הקיסר. כך גם הייתה השיטה באימפריה העות'מאנית, שיטה מעין-פיאודלית של תימאר ואלתיזאם. ביפן אף בעל האדמות עם מספר הקרקעות הרב ביותר שהיו ברשותו הגיע לשילטון בפועל. זה היה הדאימיו, האדון.

קשר שביעי: הקשרים בין המדינות והרפורמות. בעת שבאימפריה העות'מאנית הנהיגו בעשורים הראשונים של המאה ה-19 הסולטאנים סלים השלישי ומחמוד השני את התנזימאת- רפורמות של מירכוז השילטון והתאמתו למערב, רפורמות שהובילו לחיסול היניצ'רים, לפתיחות דיפלומטית למערב וגם לשיוויון בין העדות בגיוס לצבא ובבתי משפט והתמערבות של הצבא מבחינה לוגיסטית, מה שגרם לסולטאנים לעטות עליהם מדי צבא בנוסח מערבי שהחליפו את הלבוש המסורתי והטורבאן, וכן גרם לחיזוק מעמד הסולטאנים עצמם לאחר כמה מאות של שילטון בפועל של הוואלידה סולטאן או הווזיר הגדול או מושלים מקומיים, באמצע המאה ה-19 הונהגו גם ביפן רפורמות של היפתחות למערב, יציאה מהבדידות, חיזוק הקיסר למעמד שליט בפועל והחלפת בגדיו מבגדים שדמו ללבוש אישה ללבוש צבאי מערבי. קראו לרפורמות האלה "הרסטורציה של מייג'י". בעיקבות ההיפתחות למערב וכן התעוררות הלאומיות היפנית מחד והלאומיות התורכית מאידך, לאומיות שהיו מהוגיה שפיתחו את ה"קשר הטוראני", הקשר בין העמים האלטאיים שמקורם במרכז אסיה כשתורכיה ויפן נכללות באותו קשר, התהדקו היחסים בין האימפריה העות'מאנית ליפן. היו חילופי משלחות, ידע וסחורה, כשמי שהחל בזאת היה הסולטאן עבד אל חמיד השני, ששלט החל מ1876. היחסים התהדקו עוד יותר לאחר הפיכת התורכים הצעירים הלאומנים בשנת 1908, ויפן הוזכרה רבות בעיתונים תורכיים. גם לתורכיה הכמאליסטית היו קשרים טובים עם יפן, וחברות תורכיות עסקו בפרוייקטים ביפן ולהיפך. לפני כשנה חנכו ארדואן וראש ממשלת יפן את הרכבת התת קרקעית שמחברת בין שני חלקי איסטנבול, שהוא פרוייקט של חברה יפנית.
מי שלומד על תורכיה ומתמחה בנושא, קל לו להתחבר לנושא של יפן, שנושא עימו דברים משותפים רבים. אבל יש לזכור: השושלת העות'מאנית הודחה מהשילטון, לאחר ששרדה כשש מאות ועשרים שנים. אני מעריך שלמרות האמביציות שמיוחסות לשילטון בתורכיה כיום לא יקום סולטאן אחר לא עות'מאני. ואילו ביפן, גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בה הובסה יפן באכזריות על ידי בעלות הברית, אותו הירוהיטו הקיסר שהיה בין האחראים לחורבן לא התפטר ולא הודח. הוא נשאר בתפקידו עד יומו האחרון בשנת 1989 ובנו אקיהיטו כיהן בתפקיד עד 2019 עת הזדקן,פרש והעביר את תפקיד הקיסר לבנו נארוהיטו שמכהן בתפקיד עד היום.

מבשרי האסלאם הקיצוני- המבשר של הג'יהאדיזם בתורכיה

נג'יפ פאזיל קיסאקורק- משורר ומחזאי תורכי ואחד ממבשרי האסלאם הקיצוני במדינה. מהווה השראה לאירגון שמכונה "אל-קאעידה של תורכיה".
 
הוגי הדעות הערביים בעידן הליבראלי (הכוונה לתקופה שמאמצע המאה ה-19 עד העשורים הראשונים של המאה העשרים) האשימו את התורכים שמרגע שהתחילו לשלוט באסלאם, האסלאם החל לשקוע. אבל בעיקר בשלהי ימי האימפריה העות'מאנית ובימי ייסוד הרפובליקה התורכית החילונית בראשית המאה העשרים, הופיעה גם תשובה תורכית לאתגר הזה, תשובה שלמעשה עודדה את המפלגות האסלאמיסטיות של תורכיה, שאחת מהן שולטת כיום במדינה.
 
אחד המבשרים העיקריים של האסלאמיזם התורכי היה נג'יפ פאזיל קיסאקורק Necip Fazıl Kısakürek, יליד איסטנבול שחי בין השנים 1904 ל1983 שהיה גם אדם משכיל מאוד- הוא למד בבתי ספר ומוסדות רבים להשכלה גבוהה תחומים רבים אבל בעיקר פילוסופיה וספרות, וכן שלט היטב בשפה הצרפתית ולמד בפאריז. בשנת 1934 בהיותו בן 30 השתנו חייו. הוא פגש את השייח' הצופי (Sufi) ממסדר הנכשבאנדייה עבד אל-חכים ארוואסי, ולמד את תורתו. בכך הוא הגה את רעיון "המזרח הגדול" וקרא להחליף את האידיאולוגיה הכמאליסטית החילונית ששלטה בתורכיה המודרנית באידיאולוגיה אסלאמיסטית, כשהאסלאמיזציה תגיע "מלמעלה", כלומר דרך תפיסת השילטון בתורכיה על ידי אסלאמיסטים. הדבר הזה התגשם בפועל לגבי תורכיה הנוכחית.
 
קיסאקורק לא היווה רק תשובה תורכי לאתגר האסלאמיזציה מול החילוניות, אלא גם הוכיח לאנשי האסלאם הממוסד והאורתודוכסי כי המסדרים הצופיים שגונו על ידם כמבטאים "אסלאם מיסטי מדי" שיש אנשי מסדרים צופיים כמו הנכשבאנדייה שכן תומכים באסלאמיזם ובחזרה לאסלאם ה"טהור".
קיסאקורק לקח את רעיונותיו האנטישמיים מאירופה, ראה ביהודים את האלמנט המשחית בתוך הציוויליזציה המערבית, ותיאר אותם כמקורם של המרקסיזם והקפיטליזם. הוא הטיל עליהם אחריות לסכסוכים המוקדמים בין המוסלמים ולדעיכת האימפריה העות'מאנית . פרסומיו של קיסאקורק כללו את התרגום התורכי של "הפרוטוקולים של זקני ציון" ושבחים ל"היהודי הבינלאומי" של הנרי פורד.
 
ההיסטוריון היווני הקדום הרודוטוס יצר את ההבחנה בין המזרח למערב, לכן קיסאקורק שייך את התורכים למזרח ופיתח את רעיון "המזרח הגדול" שנשען על האסלאם שבעיניו הוא האמת הבלתי מוגבלת נושא עימו 9 עקרונות. זאת כניגוד ל רעיון "ששת החיצים" (רפובליקניות, לאומיות, עממיות, מהפכניות, חילוניות, ומדינתיות) של מפלגת העם הרפובליקנית החילונית, המפלגה שייסדה את תורכיה המודרנית. מעין שילוב של לאומיות תורכית וכלל-תורכית (פאן תורכית) עם אסלאמיזם. החל משנת 1934 הוא פירסם את רעיונות "המזרח הגדול, Büyük Doğu" תחת כתב עת בעל אותו שם.
 
דרך "המזרח הגדול" וקיסאקורק היוו השראה וקוד פעולה "לחזית הפרשים האסלאמית המזרחית הגדולה" IBDA-C, אירגון ג'יהאדיסטי תורכי, שמורכב מהג'יהאדיסטים הסונים התורכים ומכונה "אל-קאעידה של תורכיה".
זאת קבוצה המוגדרת בערך כמי שמוכנים לאחוז בנשק למען אמונת האסלאם. הם מסתכלים על המערכת השלטונית החילונית של תורכיה כ"בלתי חוקית", רוצה להרוס את המדינה החילונית ואת המערכת החוקתית ולהחליף אותה בשלטון ובחוק דתיים, תחילה בטורקיה, ולאחר מכן בכל העולם. הקבוצה הלכה והעמידה מטרות אלו על ידי הטלת טרור מזוין בעיקר על מטרות אזרחיות. אירגון IBDA-C חולק קשרים אידיאולוגיים ומעשיים עם אל-קאעידה.
 
העקרונות של "המזרח הגדול" הם:
1. רוחניות: זהו האופי המיסטי והאידיאליסטי של המזרח הגדול, המבוסס על מיסטיקה אסלאמית, נגד חומרנות ורציונליזם.
2. שרירותיות: מדגישה את המהותיות כהיבט האינדוקטיבי של הרוחניות המזרחית הגדולה.
3. פרסונליות-יחידנות: זוהי הדעה שיחידים, לא חברה, יכולים לייצג את האמת.
4. מוסריות: מבטא שהמזרח הגדול עושה אידיאליזציה ודבק בערכי המוסר האסלאמיים.
5. לאומיות: העיקרון של האידיאולוגיה המזרחית הגדולה להדגיש אמונה, ערך, מחשבה ורגישות בעמים נגד גזענות וקוסמופוליטיות.
6. אמצעי זהירות בהון ורכוש: תוך הגנה על הזכות לקניין, הוא מגן על הסדרת ההון והרווחה על ידי התפשטות החברה בתוך המדינה.
7. קהילתיות: היא דואגת להקים חברה שנותנת לחבריה תחושת סולידריות, שייכות ואחריות.
8. שיטתיות: מדגישה את החשיבות של מחשבה שיטתית ומשמעת פעולה.
9. התערבות: זהו העיקרון של תמיכה במהלכים הקונסטרוקטיביים של הרצון האנושי נגד תועים בחברה, ומהלכים הרסניים נגד עריצות.

סיפורו של מוסטפא כמאל אתאתורכ, 1881-1938- מייסד תורכיה המודרנית

מוסטפא כמאל אתאתורכ- מייסד תורכיה המודרנית וסמל החילוניות במזרח התיכון.
(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio
 
שמו נישא בפי כל בתורכיה ותמונתו ניצבת בכל מקום במדינה. זהו הסיפור של המייסד החילוני של תורכיה המודרנית, מוסטפא כמאל (אתאתורכ) שהיה גם הנשיא הראשון שלה בין השנים 1923-1938 ומגדלור החילוניות במזרח התיכון.
את הסיפור הבאתי מהביוגרפיה הממשלתית הרשמית שלו יחד עם תוספות משלי.
 
מוסטפא כמאל בן עלי ריזא וזוביידה האנים נולד בבית בן שלוש קומות ברובע קוג'קאסים דאז בעיר סלוניקי העות'מאנית בשנת 1881. לסבו הגדול קראו חאפז אפנדי והוא היה נווד מקבוצת שבטי הנוודים התורכיים קוג'אג'יק שמקורם באיזור קוניה ואיידין שבתורכיה. קבוצה זו התיישבה באיזור מקדוניה במאות ה14 וה-15. אימו, זוביידה האנים הייתה גם ממשפחה תורכית עתיקה שהתיישבה באיזור לנגאסה שליד סאלוניקי. אביו, עלי ריזא, היה קצין צבא וסוחר עצים שהיה מוסלמי אדוק בדתו, התחתן עם זוביידה בשנת 1871 וכשמלאו 10 שנים לנישואיהם נולד מוסטפא כמאל. בנוסף היו להם עוד 5 ילדים כשארבעה מהם מתו בגיל צעיר ורק אחותו של מוסטפא כמאל, מאקבולה, חיה עד שנת 1956.
 
בילדותו, מוסטפא כמאל התחנך בבית הספר בשכונת חאפז מהמט אפנדי בסאלוניקי (בתקופה העות'מאנית הייתה בסאלוניקי קהילה מוסלמית וגם קהילה יהודית ענפה), אך אביו התעקש להעבירו למוסד לימודי מודרני יותר ולכן הוא התחנך בבית הספר שמסי אפנדי. בשנת 1888 כשהיה בן 7 מת אביו של מוסטפא כמאל והוא עבר לחיות בחווה של דודו באופן זמני עד שנרשם לחטיבת הביניים לילדי עובדי מדינה בסאלוניקי. לאחר מכן עבר לפנימייה צבאית לילדי חט"ב ותיכון במונאסטיר ומשם למכללה צבאית באיסטנבול. בגיל 21 הוא המשיך את לימודיו כקצין בדרגת סגן בצבא העות'מאני עד שסיים את לימודיו בדרגת סרן במכללה הצבאית. הוא שובץ מיד לאחר מכן לארמייה החמישית בדמשק במשך שנתיים. בין השנים 1908-1909 התחוללה הפיכה חוקתית באימפריה העות'מאנית והיא הפכה למעשה למלוכה חוקתית תחת ממשלת "התורכים הצעירים". בניסיון הפיכת הנגד הכושל בשנת 1909 שניסה לחולל הסולטאן נגד הצבא נכנס אתאתורכ לאיסטנבול יחד עם היחידה שלו.
 
בשנת 1911 פלשה איטליה ללוב העות'מאנית ומוסטפר כמאל בלט לראשונה כשהוביל את הלחימה בחזיתות טוברוק ודרנה שבלוב ועשה זאת בהצלחה רבה תוך כדי שהוא קוצר ניצחונות. בסופו של דבר ניצחו האיטלקים במלחמה כולה וכעבור שנה והחזית העות'מאנית העיקרית עברה לאיזור הבלקנים.
 
כשפרצו מלחמות הבלקנים באוקטובר 1912, מוסטפא כמאל הצרף לחזית העות'מאנית בגליפולי וסייע ב1913 לשחרר את העיר אדירנה כשמדינות הבלקן עברו להתכתש בינן לבין עצמן. ב1913 כשהעות'מאנים והבולגרים הסדירו את יחסיהם הוא הפך להיות הנספח הצבאי העות'מאני בסופיה בירת בולגריה וקיבל דרגת סגן אלוף. הוא שירת בנספחות עד 1915 תוך כדי שפרצה מלחמת העולם הראשונה ובולגריה הייתה בצד של העות'מאנים ומעצמות המרכז במלחמה.
 
לאחר שסיים את תפקידו בנספחות, עבר לתפקיד בכיר בצבא העות'מאני בחזית מיצר הדרדנלים במלחמת העולם הראשונה. שם אתאתורכ הפך לגיבור האימפריה כשתרם את חלקו ב18 במרץ 1915 לבלימת הפלישה של בעלות הברית וכוח אנזא"ק (צבאות אוסטרליה וניו זילנד שהיו נספחות לבריטניה) לגליפולי וב25 באפריל 1915 באריבורנו והכשלת מאמציהן לפרוץ את מיצרי הדרדנלים כשעמד בראש הדיויזיה ה19 העות'מאנית שהסבה לאויב אבידות כבדות כשמוסטפא כמאל הורה לכוחותיו לא רק להתקיף אלא גם להקריב את עצמם ואת נפשם במערכה. בעקבות ההישגים הכבירים קודם מוסטפא כמאל לדרגת אלוף משנה. באוגוסט 1915 ניצח בעוד 3 קרבות גדולים בסביבת גליפולי. בהמשך עבר לחזית המזרחית והביס את הרוסים במוס ובביטליס. בשנת 1918 הפך למפקד הארמיה השביעית העות'מאנית בחלב שכיום בסוריה והועלה לדרגת תת אלוף.
לאחר התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה ותנאי הכניעה המחפירים שנכפו על האימפריה המתפוררת בהפסקת האש של מודרוס שנתנו לבעלות הברית ובייחוד לרוסיה וליוון דריסת רגל בשטח תורכיה של ימינו בסוף המלחמה התמנה אתאתורכ לתפקיד בכיר במשרד ההגנה העות'מאני. ואז החל הפילוג הפנימי בין תומכי הלאומיות התורכית העצמאית לבין תומכי הסולטאן והאימפריה שהיו כפופים לבעלות הברית המנצחות.
 
מבין כל האידיאולוגיות והתפיסות ששררו באותה תקופה באימפריה, בין רעיון החזרת האימפריה העות'מאנית לגדולתה להקמת אימפריה תורכית חדשה שתשתרע על פני כל השטחים שיושבים בהם עמים תורכיים, בחר אתאתורכ באמצע- לאומיות תורכית בשטחה של תת היבשת האנטולית, תורכיה של ימינו- שרובה מאוכלס בתורכים. בנוסף, אתאתורכ הבין כי ההיצמדות של האימפריה העות'מאנית לזהות אסלאמית לא תרמה לה ואף גרמה לניוונה בין היתר בגלל שהעמים הלא תורכיים שהיו מוסלמיים התנתקו ממנה. הוא ביקש לקרב את היישות התורכית שרצה להקים לאירופה ולעקרונות החילוניות שלה- לאיסיטה בצרפתית, לאיקליק Laiklik בתורכית ולהקים למעשה מדינה מודרנית תורכית חילונית בגבולות תת היבשת האנטולית. כל זאת על רקע מלחמת העצמאות התורכית שפרצה בעימות מול היוונים שכבשו את איזמיר (סמירנה) ב15 במאי 1919. המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, החלו על פי הסכם סוור לנגוס ולשלוט בשטחי האימפריה העות'מאנית ולשלוט על נתיניה התורכיים. אתאתורכ הגיע לסאמסון 4 ימים לאחר פרוץ המלחמה (יום היסטורי בתורכיה שמצוין עד היום) והחל לפקח על הארמייה התשיעית ומשם התחיל לממש את תוכניותיו הלאומיות התורכיות.
 
בין החודשים יוני לאוגוסט 1919 הוא כינס כינוסים לאומיים בכמה ערים בתורכיה והכריז בהם על נחישות האומה התורכית להחזיר לה את עצמאותה מידי הכובשים הזרים. בדצמבר 1919 הוא הגיע לאנקרה שנמצאת במרכז תורכיה ואינה צמודה לאף גבול של מעצמה זרה והתקבל של בתשואות. אנקרה הפכה למרכז ההתנגדות וגם משיקולים אסטרטגיים לעיר הבירה של ההתנגדות התורכית למעצמות הזרות ולסולטאן שישב באיסטנבול תחת השפעתן. שני הצעדים הבאים של אתאתורכ היו לייסד את הכוחות הלאומיים כתנועת התנגדות שתילחם במעצמות הזרות עד לעצמאות- כוחות שהפכו לאחר מכן ל"מפלגת העם הרפובליקנית" (CHP) ששלטה בתורכיה לבדה עד 1950 וכיום היא מפלגת האופוזיציה הראשית וב23 באפריל 1920 לייסד את "האסיפה הלאומית התורכית הגדולה TBMM", הפרלמנט התורכי שקיים עד היום שבחר באתאתורכ ליושב הראש הראשון שלו ולראש ממשלת אנקרה המורדת.
 
מלחמת העצמאות התורכית הובלה למעשה על ידי אתאתורכ שקצר ניצחונות רבים במקומות כמו סאריקאמיש, קארס, גומרו, ענתב, אורפה, מאראש, אינונו וכמובן סאקאריה-קרבות שנכנסו להיסטוריה ומקומות שקיבלו כינויים שציינו את הניצחונות הלאומיים התורכיים. הקרבות נערכו בעיקר נגד כוחות יווניים וכוחות הסולטאן שהיו מלווים יחד עם תגבורות צרפתיות ובריטיות. אחרי הניצחון בסאקאריה הפרלמנט התורכי קידם את מוסטפא כמאל לדרגת פילד מרשל ונתן לו את התואר העות'מאני העתיק "גאזי"- לוחם מנצח. ביולי 1923 נחתם הסכם לוזאן עם המעצמות והוכרה למעשה תורכיה של ימינו.
 
יחד עם האסיפה הלאומית התורכית הגדולה, אתאתורכ פתח ברפורמות מרחיקות לכת שלא היו כמותן במזרח התיכון. מגמתו הייתה, כאמור, לייסד מדינה מודרנית שבה הדת תהיה מופרדת מן המדינה ולא תוביל את המדינה כמו שהיה בימי המדינה העות'מאנית.
 
רפורמות פוליטיות: 1. ביטול הסולטאנות ב1 בנובמבר 1922 והפיכת הסולטאן העות'מאני לח'ליף האסלאם בלבד. 2. הכרזת הרפובליקה התורכית ב29 באוקטובר 1923 באופן רשמי כשאתאתורכ הוא הנשיא והקמת ממשלת תורכיה בראשות עיסמת אינונו שעתיד להפוך ליורשו של אתאתורכ בהמשך. אנקרה הוכרזה כבירת הרפובליקה התורכית במקום איסטנבול, עד היום. עד היום ה29 באוקטובר הוא "יום הרפובליקה", למעשה יום העצמאות של תורכיה. 3. ביטול הח'ליפות ב3 במרץ 1924 והגליית משפחת המלוכה העות'מאנית.
 
רפורמות חברתיות: 1. נשים וגברים מקבלים זכויות שוות, בין 1926 ל1934. 2. רפורמת הלבוש- איסור תרבושים, טורבאנים ולבוש עות'מאני ומעבר ללבוש אירופי ב25 בנובמבר 1925. 3. סגירת מסדרים צופיים בנובמבר 1925. 4. חוק החלת שמות משפחה לראשונה בתורכיה (עד אז אדם היה מזוהה רק עם מקום הולדתו, עם שם אביו או עם תואר כבוד שהיה לו כמו פאשא או אפנדי) ביוני 1934. בעקבות זה קיבל מוסטפא כמאל את שם המשפחה "אתאתורכ" (אבי התורכים) מהפרלמנט התורכי. 5. ביטול התארים, הכינויים ותארי המלוכה העות'מאנים (סולטאן, פאשא, אפנדי וכו') בנובמבר 1934. 6. ביטול לוח השנה המוסלמי וחישוב השעה העות'מאני, והתאמת הזמן והתאריך ללוח הגריגוריאני שמקובל באירופה, בין 1925 ל1931.
רפורמות משפטיות וחינוכיות: ביטול החוק הקאנוני העות'מאני בין 1924 ל1937 והכנסת חוקה חילונית וקודקס אזרחי תורכי בדומה לזה הצרפתי באותן שנים. 2. רפורמות בתחום החינוך והפיכתו לחילוני במרץ 1924 עם ביטול הח'ליפות. 3. רפורמת הכתב בשנת 1928- הרפורמה הכי חשובה בתולדות תורכיה- הפיכת הכתב בתורכית מכתב ערבי שנכתב מימין לשמאל לכתב לטיני שנכתב משמאל לימין. אתאתורכ ושריו יצאו ללמד בעצמם את העם את הכתב החדש וצימצמו באחוזים מדהימים את שיעור האנאלפביתיות באוכלוסייה, כשעד אז ידעו רק 10 אחוזים מהאוכלוסייה קרוא וכתוב. הוקמה גם מעין "אקדמיה ללשון תורכית" שהוציאה כמה שיותר מילים שמקורן מערבית ומפרסית מהשפה התורכית, ביטלה את התחביר הפרסי של השפה התורכית ואימצה מילים מהשפות של העמים התורכיים העתיקים וכן משפות אירופיות. הרפורמה בשפה נמשכה בין 1928 ל1932 ובכך הוקמו גם "אגודות שפה והיסטוריה תורכית". ב1933 התקבל גם חוק לגבי האוניברסיטאות ועוד לפני כן נאסרו כיסויי ראש מוסלמיים במקומות ציבוריים בתורכיה ובמיוחד באוניברסיטאות.
 
בשנת 1927, עם היבחרו בשנית לנשיא תורכיה על ידי האסיפה הלאומית התורכית הגדולה, נאם אתאתורכ את ה"נוטוק", הנאום הגדול שנמשך במשך 5 ימים בין ה15 ל20 באוקטובר של אותה שנה. הוא תיאר בנאום הזה בהרחבה את מלחמת העצמאות התורכית וייסוד הרפובליקה ועקרונותיה. הוא נהג להסתובב הרבה במדינתו ולהיפגש עם אזרחים ולעקוב אחרי יישום הרפורמות שלו. כלפי היהודים נהג אתאתורכ בשיוויון ובידידות יחסית. בחייו הפרטיים הוא היה מאוד צנוע. הוא התחתן עם לאטיפה האנים ב1923 ונישואיהם נמשכו שנתיים ללא ילדים משלהם. הוא אימץ 7 בנות ביניהן את הטייסת סביחה גוקצ'ן ושלושה בנים. הוא אהב בעיקר לקרוא ספרים והייתה לו ספריה ענקית. ב1937 הוא תרם את חוותיו לאוצר המדינה.
 
בשנותיו האחרונות הוא סבל ממחלת כבד עד שמת ב10 בנובמבר 1938 בארמון דולמהבהצ'ה באיסטנבול ב9:05 בבוקר (עד היום זמן מותו מצוין בצפירה בתורכיה). הוא נקבר זמנית במוזיאון האתנוגרפי שהקים באנקרה ב21 בנובמבר 1938. ביום השנה ה15 למותו הוא הועבר למואוזוליאום הענק שהוקם לכבודו, אניטקביר.

המפה הפוליטית בתורכיה- מפלגת הצדק והפיתוח AKP

אודות "מפלגת הצדק והפיתוח"- AKP- מפלגתו של ארדואן (נכתב במקור בשנת 2015 ועודכן קצת).
מפלגת הצדק והפיתוח בתורכיה, מפלגתו של ארדואן, מציינת בימים אלה 20 שנה להיווסדה מאז שנוסדה בקיץ 2001.
כיום המפלגה נמצאת על פרשת דרכים היות ונשיא תורכיה אינו חבר פרלמנט אך שינה בהתאם את החוקה כדי שיעמוד בראש מפלגתו והוא למעשה שליט יחיד בה.
שני מייסדי המפלגה הוותיקים הם עבדאללה גול נשיא תורכיה לשעבר, יחד עם ארדואן שהוא נשיא תורכיה הנוכחי ושבניגוד לגול נשאר במפלגה.
ההבדל הוא שגול וארדואן אינם רואים עין בעין בהרבה נושאים, גול מתון יחסית וארדואן קיצוני ומתלהם. יש דווקא אפשרות שגול, שמזכיר לי בהרבה דווקא את ראש הממשלה של שנות השמונים טורגוט אוזאל, יקים מפלגה חדשה שתתחרה בארדואן ובמפלגת הצדק והפיתוח. זה לא קרה , אך גול הביע תמיכה עקיפה במפלגתו של אחד מהמוחות הכלכליים המבריקים לשעבר של ארדואן, עלי באבאג'אן, ששייכת לאופוזיציה.
ועכשיו להיסטוריה:
מפלגת הצדק והפיתוח, או בראשי תיבות תורכיים AKP, נוסדה בתאריך 14 באוגוסט 2001 על ידי המייסדים עבדאללה גול, בולנט ארינץ', כיום סגן ראש ממשלת תורכיה, מליח גוקצ'ק, ראש עיריית אנקרה בירת תורכיה מזה 20 שנה וכמובן רג'פ טייפ ארדואן, שהיה אז ראש עיריית איסטנבול. כל אלה שציינתי היו שייכים לפלג הרפורמיסטי של "מפלגת הרווחה" האסלאמיסטית בראשות נג'מטין ארבקאן. הם טענו שהקו של ארבקאן איסלאמיסטי מדי, ובשל כך המפלגה פורקה על ידי הצבא בשנת 1997. הם טענו שיש לבסס מודל מפלגה של ימין שמרני, בדומה ל"מפלגת המולדת" בראשות טורגוט אוזאל, שלא הייתה אסלאמיסטית בכלל, ששלטה ברוב שנות השמונים בתורכיה. ברגע שמבססים מודל כזה, שיש לו מקבילה באירופה- ה"נוצרים הדמוקרטים", אז ניתן ליצור מצב שלא תיווצר תדמית אסלאמיסטית למפלגה וכך היא תוכל לכבוש את השילטון.
באותה תקופה, יש לציין, תורכיה הייתה נתונה במשבר כלכלי קשה מאוד. אבטלה עמוקה. מיתון עמוק. ממשלות שעלו ונפלו, כממשלות אחדות רעועות, מאז ראשית שנות התשעים. חוסר יציבות כלכלי ופוליטי משווע. והנה באה ה"גאולה"- מפלגת ימין שהבטיחה רווחה כלכלית, שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי וכן כיבוד המסורת המוסלמית-שמרנית. ארדואן אף הגדיל לעשות, וקבע מושגים כמו "אסלאם דמוקרטי" ו"חילוניות שמרנית", וטען כי ראש ממשלה דתי יכול להיות גם במדינה חילונית. המפלגה שידרה כל הזמן שהיא מכבדת את המורשת החילונית של אתאתורכ, כשהמטרה האמיתית מאחורי זה היה לרוקן את החילוניות וגם את הגדרת מושג אתא תורכ מתוכן. ארדואן אף צירף למפלגה בכירים לשעבר מכל מפלגות הימין בתורכיה, וכן גם דתיים בעלי השקפת עולם סוציאל-דמוקרטית.
והכי חשוב, שזה גם הכי גרוע, הוא שהאקדמיה ברחבי העולם "קנתה" את הסיפורים על אסלאם דמוקרטי ועל מפלגת ימין שמרני אך לא אסלאמיסטית. ומשם זה חילחל לראשי האיחוד האירופי, שדרשו שוב ושוב מתורכיה לפנות לכיוון דמוקרטי ולצמצם את השפעת הצבא, על מנת שתורכיה תוכל להגשים את חלומה מאז שנות החמישים ולהצטרף לאיחוד. אני בעצמי ראיתי מחקרים אקדמיים מחוץ למזרח התיכון, ואפילו בישראל, ששיבחו והיללו את המפלגה הזו כדגם חדש של "אסלאם דמוקרטי"- שילטון ומפלגה שמכבדים גם את האסלאם אך גם את הדמוקרטיה. זה ממש נראה כמו חזון אחרית הימים של גר זאב עם כבש. הבעייה היא שלבסוף, הזאב טרף את הכבש.
בנובמבר 2002 נערכו בחירות לפרלמנט התורכי, ומאז זכתה מפלגת הצדק והפיתוח ברוב, שהפך אותה למפלגה הגדולה בפרלמנט עם רוב מוצק, לראשונה מאז 1987. רוב זה נשמר פחות או יותר עד לימינו אנו. מאז גם זכו המפלגה ומנהיגה ארדואן בכל משאלי העם ומערכות הבחירות שנערכו, כולל בבחירות לנשיאות, הבחירות הראשונות לנשיאות שנעשות על ידי העם ולא על ידי הפרלמנט, ביום ראשון האחרון. בתקופה לאחר הבחירות הצהיר העיתון הכמאליסטי "ג'ומהוריית" כי החילוניות בסכנה. והם לא ידעו עד כמה הם צדקו.
עם מתן תוצאות הבחירות נוצרה בעייה: על ארדואן הושתה עבירת קלון, בשל ישיבתו בכלא כמה שנים לפני כן לאחר שהקריא שיר עם גוון אסלאמיסטי, והוא לא יכל להיבחר לראשות הממשלה. מה עשו? לקחו את עבדאללה גול סגנו, מינו אותו לראש ממשלה עד מרץ 2003, עת ארדואן נוקה מהקלון. במרץ 2003 התפטר נציג מחוז מסוים בפרלמנט כדי שייערכו בחירות מקומיות באותו מחוז, ארדואן ניצח בהן, נכנס לפרלמנט ומונה לראש ממשלה. גול מונה לשר החוץ התורכי.
כלפי פנים, ארדואן התחיל במדיניות כלכלית של יוזמה חופשית והקטנת האבטלה. המדדים הכלכליים של תורכיה צמחו. תורכיה הפכה למדינה אירופית מודרנית ומשגשגת. כלפי חוץ שידר פייסנות כלפי המערב וישראל, ואף הגדיל לעשות כשמיד לאחר היבחרו שתה יין במטוס בעת צום הרמדאן, על מנת "לבלבל את האויב". נשיא תורכיה באותה עת היה אהמט נג'דת סזר החילוני, שהתעמת שוב ושוב עם ארדואן, ובשנת 2007 החליף אותו שר החוץ עבדאללה גול ממפלגת הצדק והפיתוח. עוד עמדה נכבשה.
בינתיים, שמה המפלגה דגש על הצטרפות לאיחוד האירופי, אך מטרה זו לא הושגה. הכל התנהל כשורה עד שנת 2008, עת נבחר ברק אובמה לנשיא ארה"ב, ועת פרץ המשבר הכלכלי הגדול בעולם, שתורכיה שרדה אותו בשלום. ארדואן, שביקר בישראל בשנת 2005, ניצל את המומנטום, העליב את שמעון פרס הנשיא דאז בעת ועידת דאבוס על רקע מבצע "עופרת יצוקה", התנגח בישראל וכן התחיל בהזדהות גלויה עם החמאס ועם תנועת האם של החמאס, שהייתה גורם משפיע במפלגת הצדק והפיתוח, "האחים המוסלמים". לצד האחים המוסלמים, תמך בארדואן פתהוללה גולן, איש דת אסלאמיסט מתון שיש לו תנועה חינוכית רחבה מאוד שבסיסה בפילדלפיה שבארצות הברית. מוסדות החינוך המסועפים של התנועה הכשירו שופטים, עורכי דין, שוטרים ורופאים רבים שתפסו עמדות מפתח בתורכיה במשטרה ובמערכת המשפט. את זאת ניצל ארדואן לשפוט ולהכניס לכלא אנשי צבא, חברי פרלמנט רבים וכמובן עיתונאים שהתנגדו לו, באשמה כי תכננו הפיכה נגדו. הוא האשים אותם כי מדובר ביצירת "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה, שנועדה ליצור אליטה ולהעלות את אנשיה לשילטון. בהמשך הפנה את אותה האשמה כלפי גולן ואנשיו, עת הסתכסך עם איש הדת המשפיע.
לצד ארדואן בלט כל העת אהמט דאווטאולו, פרופסור למדעי המדינה, שהיה יועצו למדיניות חוץ והחל משנת 2009 שר החוץ של תורכיה ולאחר מכן מונה לראש הממשלה. בהמשך דרכם של ארדואן ודאווטאולו נפרדו, ודאווטאולו הפך לאחד מראשי האופוזיציה כנגד ארדואן.
דאווטאולו, דובר ערבית ואנגלית רהוטות, ניסח את תיאוריית "העומק האסטרטגי", לפיה יש להחזיר את תורכיה לימי גדולתה מימי האימפריה העותמאנית כבעלת עוצמה דיפלומטית, צבאית וכלכלית איזורית. בימי דאווטאולו כשר החוץ גדל שירות החוץ ומבנה משרד החוץ התורכי למימדי ענק. הוא טען כי תורכיה צריכה ליצור השפעה איזורית גם דרך מדינות לוויין, שיהיו תחת חסות תורכית, בניגוד לאימפריה העותמאנית ששלטה ישירות. את "האביב הערבי" בשנת 2011 ניסה דאווטאולו לנצל להעלאת משטרי "אחים מוסלמים" בכל מדינות ערב, שיפעלו תחת חסות תורכית. גם עבור ישראל הייתה לו תוכנית- להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, מפתח למדינה בדומיננטיות אסלאמית, תחת חסות תורכית, ובכך לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני. בסופו של דבר נשארה תורכיה חברה עם מעט מדינות מזהירות, כתוצאה ממדיניות זו, דוגמת פקיסטאן, סומליה וקטאר. אך עם זאת, ברק אובמה ניסה לחזק את תורכיה במישור הדיפלומטי והבין לאומי, ולא גינה בלשון חזקה את פרשת המרמרה.
דוגמה למדיניותו של דאווטאולו, שמכונה גם "ניאו עות'מאניזם", שאני רואה בדאווטולו כרעיון רב שנים שאותו האיש החליט פשוט להוציאו לפועל, ניתן בנאום שנתן בשנת 2009, בסרייבו בירת בוסניה, שהייתה עד עשור לפני כן מוכה וחבולה ממלחמת אזרחים אתנית, ובו שיבח את קיומה של האימפריה העותמאנית התורכית, וטען כי כשהעותמאנים שלטו על המזרח התיכון, הבלקן וחלק מהקווקז היה שקט יחסי, לא הייתה לאומיות לכן לא היו מאבקים לאומיים עקובים מדם כמו שהתרחשו לאחר פירוק האימפריה בשנת 1923. רוצה לומר: האימפריה העותמאנית הייתה דגם לאחוות עמים ותרבויות, אימפריה רב דתית ותרבותית שסיפקה שקט
יחסי לנתיניה. היה לה עומק אסטרטגי, כמו שצריך להיות לתורכיה החדשה שרוצה לעצב ארדואן. הבעייה היא שתורכיה של ארדואן ודאווטואולו, למרות הנתונים הכלכליים המרשימים והבנייה המסיבית בכל רחבי תורכיה, הסתכסכה כמעט עם כל המדינות שסביבה….
כעת, מפלגת הצדק והפיתוח רוצה לשנות את החוקה החילונית של הרפובליקה התורכית, שקיימת מאז 1982 בעת ששרר משטר צבאי במדינה. בשנת 2010 ניצח ארדואן במשאל עם למען שינוי מתוחכם של סעיפי החוקה, שיהפוך את המדינה, לבסוף, מחילונית למסורתית, אם להגדיר זאת בלשון עדינה. לא מזמן התקבלו חוקים בתורכיה המגבילים רכישת וצריכת אלכוהול, והיד עוד נטויה….
המקבילה הישראלית-ערבית של הAKP היא מפלגת רע"ם- הרשימה הערבית המאוחדת, ששייכת לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית הפלג הדרומי, וחברה בקואליציה.

הצד האפל של תורכיה בימי מלחמת העולם השנייה והשואה באירופה

מאז ראשית המאה העשרים, עוד לפני הקמתה, תמיד היו לתורכים את האויב התורן: בראשית שנות העשרים האויב התורן היה הארמנים. בשנות השמונים של המאה העשרים האויב התורן היו אירגוני השמאל. בשנות האלפיים האויב היה "המדינה העמוקה"- אותה מאפייה שניהלה מעין "מדינה בתוך מדינה" שהורכבה מאנשי צבא, אנשי מאפייה, דוגמניות ושחקנים ואף אנשי אירגוני טרור ימניים קיצוניים. עכשיו בואו נחזור כמעט 80 שנים אחורה, לשנים 1941-1942.

בשנים אלה, בעת שבאירופה ובאסיה התחוללה מלחמת העולם השנייה, שנים ספורות לאחר מותו של כמאל אתאתורכ ידיד היהודים ומייסד הרפובליקה התורכית המודרנית החילונית, האויב התורן היו קהילות המיעוט במדינה המוסלמית ובראשם- היהודים. יש לציין שבניגוד לאתאתורכ, עמד בראשה של תורכיה הנשיא השני שלה איסמת אינונו, חברו הקרוב וממשיך דרכו של אתאתורכ, שהיהודים לא היו בראש מעייניו, בלשון המעטה.

אנחנו חוזרים בזמן לשיאה של מלחמת העולם השנייה, שנת 1942, עת תורכיה הכריזה נייטרליות, אך הייתה מושא ללטישת עיניים גם של גרמניה הנאצית וגם של ברית המועצות. באותן שנים, כאמור, החלו נטיות פאשיסטיות לבלוט בתורכיה, אפילו במפלגת השילטון היחידה, מפלגת העם הרפובליקני ה"כמאליסטית". תורכיה הייתה בין שני ראשי ממשלה: רפיק סיידאם, הרופא שהמציא תרופה למחלת הטיפוס, ומת בעצמו באותה שנה, 1942, ממחלה, ושוקרו סאראג'ולו, שבא דווקא מתחום הכדורגל- היה יושב הראש של הקבוצה המפורסמת מאיסטנבול פנרבהצ'ה, גם כשהיה ראש ממשלה.

אותם שני ראשי ממשלה מסמלים את הצד האפל של תורכיה: ד"ר סיידאם, ראש הממשלה הרביעי, סירב לעזור ל782 הפליטים היהודיים מרומניה שהיו על האונייה "סטרומה" ששמה פעמיה מקוסטנצה שברומניה לעבר ארץ ישראל, ונתקעה בחופי איסטנבול עם מנוע כבוי בין דצמבר 1941 לפברואר 1942, עת שילח אותה לגורלה והיא טבעה כעשרה מיילים מצפון לאיסטנבול על ידי טורפדו סובייטי, כשרק ניצול יהודי אחד, דוד סטוליאר (שהלך לעולמו השנה) נשאר ממנה, ואילו שוקרו סאראג'ולו החליט על היטל, שנקרא "מס העושר" או "מס רכוש" Verlik Vergisi, שהוטל על כל אזרחיה העשירים של תורכיה כביכול, כשאחוזים מטורפים של מס מוטלים על אוכלוסייתה הלא מוסלמית של תורכיה, ומטרתו האמיתית של חוק המס הנ"ל היא לצמצם את השפעתם של לא מוסלמים על כלכלת תורכיה. הקהילה היהודית בתורכיה נפגעה קשות ממס זה, ועל כך אדבר בהמשך. אך קודם כל אתחיל עם "סטרומה".

ה"סטרומה" הייתה ספינה קטנה, שנועדה במקור לנופש ויכלה לשאת על עצמה מקסימום של 250 איש, וגם זה נחשב הרבה. היא נבנתה בשנת 1867 עם מנוע קיטור, ונועדה להיות ספינת נופש. בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים הותקן בספינה בת היותר משבעים שנים מנוע דיזל.
ה"מוסד לעלייה ב'" תיכנן שהסטרומה תשמש אוניית מעפילים, אך בסופו של דבר מי שלקחה את הפיקוד עליה היא התנועה הרוויזיוניסטית הציונית, ובעיקר תנועת בית"ר. תחת משא ומתן עם ממשלת רומניה בראשות המרשל יון אנטונסקו, ששיתף פעולה עם הנאצים, הצליחה תנועת בית"ר לשכנע את ממשלת רומניה לתת למאות יהודים מאותה מדינה לעלות לספינה על מנת להעפיל לארץ ישראל. היו עליה רק שתי סירות הצלה, ולכל אדם משבע מאות ויותר הנוסעים ניתנו רק שישים סנטימטר מרחב לשינה בתאי השינה ובדצמבר 1941 היא יצאה לדרך מנמל קוסטנצה הרומני. כבר על ההתחלה התקלקל המנוע של הספינה, ותמורת חפצים יקרי ערך של הנוסעים עלו טכנאים רומנים ותיקנו את מנוע הדיזל של הספינה. בחמישה עשר בדצמבר 1941 התקלקל שוב מנוע הספינה, והאונייה עגנה, כשהיא תקועה, במימי איסטנבול. אז החל משא ומתן בין ממשלת בריטניה, ששלטה בארץ ישראל, לבין ממשלת תורכיה בראשות רפיק סיידאם. בהתאם למדיניות "הספר הלבן", סירבו הבריטים לתת למעפילים ויזות לארץ ישראל, על מנת להגביל את העלייה כדי שלא יווצר ליהודים רוב על פני הערבים בארץ. הם שיכנעו את ממשלת סיידאם לעכב את ה"סטרומה", והתורכים סירבו לתת לכל מי שהיה על הספינה לעלות על החוף. כך נתקעו המעפילים על הספינה, והמזון הלך ואזל. הם נשארו תקועים בין הפטיש לסדן שבועות ארוכים, כשהבריטים אישרו לתת ויזה רק לכמה נוסעים ולילדים קטנים, על מנת שיוכלו להגיע לארץ ישראל. ממשלת תורכיה, מצידה, המשיכה בעקשנות לסרב לתת לנוסעים גישה אל החוף באיסטנבול. ב-23 בפברואר 1942 פשטו שוטרים תורכיים על הספינה, קשרו אותה וגררו אותה אל מחוץ למימי הבוספורוס, אל הים השחור. יום לאחר מכן, הטביעה צוללת סובייטית, שהתנכלה גם לספינות תורכיות, את הספינה, והתוצאה הייתה: 781 מעפילים ועשרה אנשי צוות שטבעו למוות או מתו מקור, כשרק הקצין הראשון לזר דיקוף והנער היהודי דוד סטוליאר, שטיפסו על דלת תא של הספינה שניתקה וצפה בים, ניצלו. בסופו של דבר, רק סטוליאר קיבל ויזה מהבריטים לארץ ישראל…
עד היום מציינת הקהילה היהודית בתורכיה את יום השנה לטביעת ה"סטרומה", סמוך למקום שבו נתקעה.

נמשיך כמה חודשים קדימה ב-1942, לחודש נובמבר. ראש הממשלה מזה ארבעה חודשים, סאראג'אולו, החליט להטיל מס על תושביה העשירים של תורכיה, על מנת שיהווה היטל מלחמה במקרה של פלישה נאצית או סובייטית. כל זאת על רקע הפאשיזם הגואה בתורכיה, כשממשלת תורכיה אישרה להעביר חומרי גלם ברכבות לעבר השטחים שהוחזקו בידי הנאצים, למרות הנייטראליות. מטרתו האמיתית של המס הזה הוא לפגוע במיעוטים הלא מוסלמיים בתורכיה, ולצמצם את השפעתם על הכלכלה. כיצד? חוק המס, שנקרא "וארליק ורגיסי" בתורכית, והתקבל ב-11 בנובמבר 1942, קבע באופן רשמי כי כל אזרחיה העשירים של תורכיה ישלמו 4.94 אחוזי מס. בפועל הוטלו על הארמנים 232 אחוזי מס, על היהודים 179 אחוזי מס ועל היוונים 156 אחוזי מס, כשהמוסלמים שילמו את כמעט חמשת אחוזי המס הרשמיים בלבד. ועוד משהו- על הלא מוסלמים הוטל לשלם את המס תוך 15 ימים במזומן. התוצאה הייתה שבני המיעוטים גייסו כסף מכל הבא ליד, כולל מכירת רכוש וקבלת הלוואות משכנים מוסלמים, על מנת לשלם את המס. מי שלא שילם את המס כחוק, נשלח למחנות עבודה במזרח תורכיה. החלוקה של משלמי המיסים מעלה ריח של גזענות: הם חולקו לארבע קבוצות: M- קבוצת המוסלמים. G- קבוצת הלא מוסלמים. E- זרים, D- על שם כת הדונמה, השבתאים, לכאלה שהמירו את דתם. בסופו של דבר נאספו 324 מיליון לירות תורכיות בערכים של אז, 21 איש מתו במחנות העבודה, משפחות התפרקו ואחוזי ההתאבדות בקרב בני מיעוטים, ביניהם יהודים, וכן אחוזי ההתאסלמות הרקיעו שחקים. אנשים הפכו ממש לקבצנים במקרה הטוב, ביניהם מהקהילה היהודית. מי שיכל לעזוב את תורכיה- עזב. החוק, שהתקבל בפרלמנט התורכי בנובמבר 1942, החזיק מעמד שנה וחמישה חודשים, עד שבוטל במרץ 1944 כתוצאה מהלחץ של ארצות הברית ובריטניה, שהסתמנו כמנצחות במלחמת העולם השנייה. רבים מהיהודים מתארים את חזרתם של הגברים במשפחה כשברי כלי שדופים ומאובקים ממחנות העבודה.

היהודים לא שכחו את התקופה הנוראה ההיא, ואף אנשי שילטונו של ארדואן ומפלגתו, "מפלגת הצדק והפיתוח", התבטאו כנגד תקופה אפלה זו. עם זאת, גם מצבה של הקהילה היהודית התורכית בימים אלה לא נמצא בימי הזוהר שלו.

כיום יש לתורכיה אויב תורן אחר:

כל כלי התקשורת בתורכיה, כולל אלה החילוניים, יוצאים מאז "ניסיון ההפיכה" הכושל ב2016, ולא לגמרי שלא בצדק, כנגד פתהוללה גולן (Fethullah Gülen), איש הדת האסלאמיסט שעומד בראש האירגון האסלאמיסטי "היזמט" (שירות), שעסק במשך כארבעים שנים בהקמת מוסדות חינוך ברוח "אסלאם מתון" ובהחדרת בוגרי מוסדותיו לצמרת השילטון- למשטרה, למערכת החינוך האקדמית והתיכונית, לעיתונות- על ידי ייסוד והפעלת העיתון "זמאן", שהיה קיים מאז 1986 והיה העיתון הנפוץ במדינה, למערכת המשפט ואפילו במקצת לצבא, שהיה מזוהה יותר מכל עם החילוניות במדינה. אנשי האירגון עשו עבודה קשה, עבור גולן, שגולה בפנסילבניה שבארה"ב משנת 1999, וגם עבור בן בריתו דאז, ארדואן. כל מטרתם הייתה לטהר את האליטה התורכית מהדומיננטיות החילונית שהייתה שורה בה עוד משנות העשרים של המאה העשרים. והם הצליחו בכך רבות, בין היתר על ידי רדיפת ומעצר קציני צבא תורכיים חילוניים, עד שצבירת הכוח שבידיהם התחילה לאיים על ארדואן עצמו. בשנת 2013, שנה לפני שהפך לנשיא המדינה ושידרג עצמו מתפקיד ראש הממשלה, הסתכסך ארדואן עם גולן לאחר שהחלו ביניהם מאבקי כוח על השילטון. מאז ארדואן לא הפסיק לרדוף את אנשי גולן, השתלט על עיתון "זמאן" והחל לסגור לאט מוסדות שבשליטת האירגון. לאחר ההפיכה הצבאית, גולן נתפס כהוגה ההפיכה, והרדיפות נגד אירגונו התגברו פי 100 הביאו למחיקת רוב הנוכחות הגולניסטית בתורכיה. שופטים ושוטרים הודחו, מוסדות חינוך צבאיים ואזרחיים נסגרו וכמובן כל כלי התקשורת שזוהו עם גולן, ביניהם סוכנויות ידיעות, ערוצי טלוויזיה ועיתונים. כיום האויב התורן בתורכיה הוא FETÖ, ראשי התיבות של "אירגון הטרור של פתהוללה". הוא הפך לאויבם האולטימטיבי של רוב התורכים- גם של האסלאמיסטים תומכי ארדואן וגם של החילוניים, שלא מיהרו לתמוך בהפיכה הצבאית בין היתר כי היא נתפסה כמזימה של גולן ולכן גם כעימות פנים אסלאמיסטי שאל לחילונים להתערב בו. עם זאת, מנצל השילטון את ההפיכה גם לנקמה ביסודות החילוניים בצבא ובמערכת החינוך, בצל הלחימה כנגד "פטו" (כאמור, "אירגון הטרור הפתהוללהיסטי").

לפתהוללה אכן היה במציאות חלק בהפיכה, אך כיום מתחוללת בתורכיה ומחוצה לה תעמולה בקנה מידה עצום כנגד האירגון של גולן, במטרה לקעקע אותו מן היסוד. אכן, במאה השנים האחרונות תמיד היה וישנו אויב תורן שרוב רובם של החיצים התורכיים מופנים כלפיו.

.