Tag Archives: האימפריה העות'מאנית

גיבורה או אנטי גיבורה נשכחת בימי השואה? הזמרת רוזה אשכנזי, מלכת מוזיקת הרבטיקו

(c)כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO
רוזה אֶשׂכֶּנזי ROZA ESKENAZI או בשמה המקורי שרה סקינאזי ( ‏1890 בערך – 2 בדצמבר 1980) הייתה זמרת יוונייה מפורסמת ולמעשה היוצרת של מוזיקת הרבטיקו היוונית ושל שירים מסורתיים מאסיה הקטנה ומאזורים אחרים ביוון ההיסטורית, יהודייה במוצאה. יצירתה עמדה במרכז הבמה של החיים המוזיקליים ביוון בין שנות ה-20 ועד שנות ה-70. היא לא הייתה ציונית גדולה בלשון המעטה. ילידת איסטנבול.
בגיל 7 עברה אשכנזי עם משפחתה לסלוניקי, ומשם הגיעה בסביבות 1910 לפיראוס, שם נרשמו הופעותיה הראשונות. בתחילה הופיעה אשכנזי כרקדנית בקברט ואחר כך כזמרת. אשכנזי שרה בטורקית, ביוונית ובארמנית. בשלב זה כנראה גם שינתה את שמה לרוזה-רוזיטה.
בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 החלה לצבור מעריצים, והחלה להופיע בטברנה גדולה באזור פיראוס. בשנת 1929 יצא תקליטה הראשון. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הקליטה אשכנזי מאות שירים, ונחשבה לזמרת עם ההקלטות הרבות ביותר באותו עשור ביוון – למעלה מ-500 שירים.
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1937, הקליטה אשכנזי עבור חברת HMV באיסטנבול. ואז עצמאות יוון התחילה להתערער.
עד 1940 פלשה ליוון איטליה, ובשנת 1941 כבש הצבא הגרמני את המדינה. למרות משטר הדיכוי רוזה המשיכה להופיע, וב-1942 היא אף פתחה את מועדון הלילה שלה, קריסטל, יחד עם בנה פאראשוס, איתו התאחדה מאז. למרות שהייתה יהודייה, היא הצליחה להשיג תעודת טבילה מזויפת, אם כי בטיחותה הובטחה גם ברומן שניהלה עם קצין גרמני נאצי- ומכאן דמותה שנויה במחלוקת.
עם זאת, רוזה אשכנזי לא הייתה בוגדת ביהודים או משתפת פעולה עם הנאצים. היא ניצלה את מעמדה המיוחס כדי לתמוך בהתנגדות היוונית המקומית, והסתירה לוחמי התנגדות יווניים ואפילו סוכנים אנגלים בביתה. היא גם הצליחה להציל יהודים באתונה ובסלוניקי. בין אלה שהצילה מגירוש לאושוויץ הייתה משפחתה. עד 1943, הסוואתה התפוגגה והיא נעצרה. היא בילתה שלושה חודשים בכלא לפני שמאמץ משותף של אהובה הגרמני ובנה הצליח לשחרר אותה. את שארית המלחמה היא בילתה במחבוא, מפחדת שמא תיעצר שוב.
היא המשיכה לחיות ביוון גם לאחר המלחמה ובשנות השבעים התפרסמה שוב כזמרת.
בשנת 2010 היה מופע בישראל וסידרת טלוויזיה בשם "קנרית מתוקה שלי" ובו הוזכרו רוזה אשכנזי ושיריה.

הגיבורים הנשכחים: בני עדות ספרד והמזרח שתרמו להתפתחות הציונות ולהתיישבות היהודית, חלק 10: משפחת מיוחס והצאצא האנטי-גיבור לבית ביג'איו

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר HISTERIO

בסידרה ובספר "מלכת היופי של ירושלים" מתנגדת אם המשפחה היהודית הספרדית המיוחסת, מרקאדה ארמוזה, שבנה גבריאל יתחתן עם אהובתו האשכנזייה. בסופו של דבר היא מכריחה את גבריאל להתחתן עם העוזרת בחנותם, רוזה סיטון, ממוצא ספרדי. כך היה אגב גם עם הסיפור האמיתי כשבתחילה סירבה משפחת אבושדיד המוגרבית-ספרדית להשיא את בתם לאה לאיתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה האשכנזי.

כך היה באותם ימים, ימי האימפריה העות'מאנית וראשית המנדט הבריטי: את היישוב היהודי בארץ ישראל הובילה העדה הספרדית שנחשבה אז "ארץ ישראל הראשונה" ומי שהיו יהודים אשכנזים נחשבו נחותים לכן ספרדים לא היו ממהרים להתחתן עם אשכנזים. עם הזמן התהפכה הקערה על פיה בייחוד בהשפעת התנועה הציונית שהייתה בדומיננטיות אשכנזית ובהשפעת העליות באירופה.

 

אחת המשפחות הספרדיות הראשונות שבחרה כן להתחתן עם אשכנזים, וגם להתיישב מחוץ לחומות ירושלים, הייתה משפחת מיוחס. בתמונה מופיע "בית מיוחס". משפחת מיוחס היא משפחה של רבנים, עסקנים, סוחרים ואנשי ציבור ממוצא יהודי ספרדי. אבות המשפחה הגיעו לארץ  ישראל בראשית המאה ה16 ובהמשך במאה ה17 עם עליית מגורשי ספרד וגם מהעיר איזמיר (סמירנה) שבתורכיה. הם התיישבו בירושלים.

המשפחה היהודית הראשונה שהתגוררה בכפר השילוח, הלא הוא הכפר סילוואן שבמזרח ירושלים, היא משפחת מיוחס. אבי המשפחה, רחמים נתן מיוחס, שהיה בנו של הראשון לציון (הרב הספרדי הראשי של ירושלים), רכש בית מחוץ לחומה ועבר לגור בו עם משפחתו בשנת 1873 . הבית היה באותו זמן על גבעה מחוץ למתחם בתי הכפר, אך עם הזמן והתרחבות הכפר, הוקף בבתים אחרים. בנו של רחמים מיוחס, יוסף מיוחס היה איש ספר ופעיל מרכזי בעדה הספרדית ובחינוך. בספרו "הפלאחים" שיצא בשנת 1837 הוא מתאר את געגועיו לשכניו הערבים בכפר סילוואן ואת יחסיו ויחסי משפחתו הטובים עם שכניו הערבים. בכפר השילוח (סילוואן), כידוע, התגוררו גם יהודים ממוצא תימני שעלו לארץ במקור בעליית "אעלה בתמ"ר" בשנת תרמ"ב 1882. על זה אכתוב פוסט בהמשך.

חלק מהמשפחות הספרדיות הוותיקות וצאצאיהן היו בעד יחסים טובים ודו קיום עם הערבים, ולא פסלו את הרעיון של מדינה דו לאומית ואף לא התלהבו מהרעיון הציוני. וזאת למרות הפרעות שנערכו ביהודים, בייחוד ביישוב היהודי בחברון בשנת תרפ"ט 1929. אחד הצאצאים שלקח רחוק את הרעיון של שכנות טובה עם הערבים היה חיים ניסים ביג'איו, נצר למשפחת ביג'איו היהודית מחברון שכבר כתבתי על בניה ויליד ירושלים. רובנו הכרנו את חיים ביג'איו בתור חיים הנגבי (1935-2018), לאחר שעיברת את שם משפחתו. הנגבי היה עיתונאי וממקימי אירגון השמאל הרדיקלי אס"י (ראשי תיבות של "האירגון הסוציאליסטי הישראלי), שלימים נודע בתור אירגון "מצפן". חיים הנגבי נקרא על שם סבו  מצד אביו,  שהיה הרב האחרון והמנהיג האחרון של הקהילה היהודית-ספרדית בחברון והרי מקור משפחתו מהעיר בז'ה בפורטוגל. במהלך המאורעות והפוגרום בחברון, שכניו הערבים של הרב חיים בג'איו בחברון סיכנו את חייהם, והצילו אותו ואת משפחתו מרצח אפשרי. משם התפנו בני המשפחה לירושלים.

חיים הנגבי, שבשנות השישים דעותיו נחשבו כדעות נועזות מאוד (כך שאני מגדיר אותו בהגדרה המעורפלת מתוך דעה אישית שלי "אנטי-גיבור")  קרא לביטאון האירגון הסוציאליסטי הישראלי בשם "מצפן", ובסופו של דבר האירגון נקרא בשם הזה. הארגון שהוקם, דגל "במהפכה סוציאליסטית אשר תתבסס על מועצות נבחרות של העובדים, וקריאה להכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלשתיני", להגדרתו. את חוויית הפליטות של משפחתו מחברון וחלומם לחזור יום אחד לחברון עקב המאורעות, הנגבי תירגם להזדהות עם בעיות הפליטים בכל העולם, בייחוד עם בעיית הפליטים הפלשתינית ורעיון השיבה. בשנות השמונים, בעקבות הקמת תנועות שלום ישראליות כמו "שלום עכשיו" ורשימה יהודית ערבית לכנסת בשם "הרשימה המתקדמת לשלום" בה הנגבי היה חבר, הוא עבר לכיוון יותר ציוני: מתמיכה ברעיון מדינת כל אזרחיה, לתמיכה בפיתרון של שתי מדינות לשני עמים. בעקבות הסכמי אוסלו הוא הצטרף למפלגת העבודה, ובשנת 2006 עקב ההתנתקות תמך הנגבי במפלגת "קדימה" של אריאל שרון.

 

 

 

הגיבורים הנשכחים: בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, עוד בטרם ציונות: חלק 7: הרב יהודה הלוי מראגוזה, הרב ביג'איו, הרב מאני

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

בפוסט זה אספר על רכישת אדמות בארץ ישראל על ידי יהודים  עוד בטרם ציונות, בעיקר באמצעות תרומתם של יהודים ספרדים ובני עדות המזרח לכך (שוב, יהודים ספרדים ויהודים יוצאי מדינות ערב והאסלאם מוגדרים תחת השם הכולל "עדות המזרח".

כידוע, עד שנת 1867 רק נתינים עות'מאניים היו יכולים לרכוש אדמות בארץ ישראל. אחרי הסכמים שנחתמו בין האימפריה העות'מאנית למעצמות אירופה (שרובם נודעו בשם "הסכמי הקפיטולציות") בוטל האיסור על רכישת קרקעות ובניית בתים ע"י לא-עות'מאנים ומאז עלה קצב רכישות הקרקעות בארץ ישראל ע"י יהודים וערבים כאחד.

אחד הידועים בתרומתו ליישוב היהודי עוד בטרם ציונות היה הרב רפאל יהודה מנחם הלוי, שנודע בכינויו יהודה הלוי מראגוזה. למה מראגוזה? כדי להבדילו מרבי יהודה הלוי האגדי, דמות אחרת לגמרי. העיר ראגוזה היא למעשה העיר דוברובניק בקרואטיה, אליה עבר ממש בילדותו. מקום הולדתו הוא העיר סראייבו בירת בוסניה הרצגובינה.  הוא מופיע כאן בתמונה ועל שמו נקרא רחוב ביפו. חי עד גיל שיבה טובה, בין השנים 1783 ל1879. הוא  היה מייסדה של הקהילה היהודית ביפו בשנת 1825 (בשליחות רבני ירושלים)- קהילה ממנה צמחה העיר תל אביב.  הוא היה למעשה רבם ופטרונם של יהודי יפו עד שהלך לעולמו בשנת 1879. היה מראשוני החקלאים היהודיים ביישוב העברי בארץ ישראל של המאה ה-19.  בגיל 18 הוא עלה לארץ ישראל, הוסמך לרבנות בירושלים ואז רבותיו בירושלים שלחו אותו להיות שד"ר (שליח דרבנן) בקהילה היהודית בקושטא (איסטנבול בירת האימפריה העות'מאנית). לאחר שחזר לירושלים שלחו אותו רבותיו (או ליתר דיוק הרבנים שלו) להיות למעשה היהודי היחיד ביפו, אליה הגיעו עולים יהודים. את חלק מהעולים שיכנע להתיישב יחד איתו ביפו. בשנת 1842 רכש הרב, יחד עם חכם אברהם פנסו ורבי יחיאל בכר, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם על גדות ואדי מוסרארה, הלא הוא נחל איילון. , צפונית-מזרחית ליפו. האיזור שרכש ידוע כיום בשם שכונת מונטיפיורי בתל אביב.

יחד עם  הרבנים אלקלעי וביבאס הוא היה ממבשרי הציונות וממייסדי הציונות המדינית, אשר דגלה בהתיישבות המתפרנסת בכוחות עצמה והתנגדה לכספי החלוקה. יהודה הלוי, שנטע במו ידיו את פרדסו, אותו מכר לאחר מכן לברון השר משה מונטיפיורי, הקים את "ועד העיר יפו" ועודד הקמת יישוב חקלאי ליד יפו לאחר שהקים בה סניף של "אליאנס" (כל ישראל חברים). הוא עודד את קארל נטר לייסד את בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" על אף התנגדותם של הרבנים האשכנזים שבירושלים, וסייע לו ברכישת האדמה עליה ניצב כיום בית הספר סמוך לחולון.

עוד אדם חשוב שתרם ליישוב היהודי בטרם ציונות השתייך למשפחת ביג'איו, משפחת יהודים אנוסים מפורטוגל (יהודים שאולצו להמיר את דתם לנצרות) שמקורם בעיר בז'ה במדינה זו. בני המשפחה עלו לארץ במאה ה-17, התיישבו בחברון וחזרו ליהדות. קראו לו הרב חיים ישועה ביג'איו וכולם הכירו אותו בתור "חיים המצרי". בשנת 1807 כראש קהילת יוצאי ספרד ופורטוגל בחברון, ביצע רכישת קרקעות המהווה פרק חשוב בתולדות המשפחה והקהילה היהודית בחברון. ביג'איו קנה ממשפחה ערבית חברונית נודעת חלקת קרקע בת 5 דונמים. על שטח זה ישב שוק הירקות הסיטונאי של חברון, מה שהפך את הרכישה הזאת לרכישת הקרקעות הראשונה על ידי יהודים בעת החדשה בארץ ישראל! בהמשך חכר באיזור חברון שטח של 800 דונמים, מה שידוע כיום כתל רומיידה וכקבר ישי אבא של דוד המלך. הקרקע הייתה שייכת למשפחת תמימי החברונית הידועה.

עוד דמות נוספת היא הרב אליהו סולימאן מאני (1818-1899), יליד בגדאד, מגדולי רבני עיראק, שעלה לארץ דרך דמשק, התיישב בירושלים ומשם עבר לחברון, שם הפך לרב הראשי. הוא הושפע מאוד מתורת הקבלה ולמד בישיבת המקובלים הירושלמית הידועה "בית אל". הרב מני היה מפורסם בין יהודי ארצות האסלאם והתכתב עמם רבות כדי לשכנעם להתיישב בארץ ישראל ובחברון שבתוכה, ומאות נענו לקריאתו. הוא גייס כסף לרכישת אדמות בחברון,  ובזכות כסף זה (תרומות מיהדות בוכרה, מהשר משה מונטיפיורי ואחרים) הורחב באופן משמעותי היישוב היהודי בחברון.

 

 

 

 

 

הגיבורים הנשכחים: בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, חלק 6: אברהם אבושדיד והרב יעקב מאיר

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

משפחת אבושדיד, יהודים ממוצא מוגרבי, מיוחסת לסיפור שנרקם בין בנו של אליעזר בן יהודה, איתמר בן אב"י, ללאה אבושדיד. אבל מדובר במשפחה שהייתה מהתורמות המרכזיות להתפתחות הציונות בזכות עצמה.

שוב, ברצוני להדגיש כי "בני עדות המזרח" מובא כאן כשם כולל ליהודים ספרדים וליהודים שבאו מארצות ערב והאסלאם.

אברהם אלברט אבושדיד (1875-1930), גיסו של איתמר בן אב"י, היה למעשה מראשוני הרופאים העבריים בארץ. נקרא באותו שם על שם סבו, ממייסדי ועד עדת המערביים (מוגרבים יהודים- הכוונה ליהודים ממרוקו, אלג'יריה תוניסיה) בארץ ישראל. הוא למד רפואה באוניברסיטת איסטנבול וזכה משם לתארי הצטיינות. אמו הייתה נצר לראשי ועד העדה הספרדית. הוא היה פעיל ציבור בוועד הרופאים דוברי העברית שהוקם בשנת 1913 והייתי אפילו מגדיר אותו כרופא העברי הבכיר הראשון בארץ ישראל בעידן המודרני. היה גם פעיל ציבור וחבר בוועד הקהילה העברית בתל אביב. הייתה לו אזרחות צרפתית ובמלחמת העולם הראשונה סירב לוותר עליה ולהפוך לאזרח עות'מאני בלבד. לכן גורש מהארץ. בשנת 1923 חזר לארץ ופתח מרפאה ביפו. היה חבר בכיר במסדר "הבונים החופשיים" בארץ.

 

הרב יעקב מאיר (בתמונה, 1856-1939) היה הראשון לציון, החכם באשי של ירושלים והרב הראשי הספרדי הראשון לארץ ישראל במסגרת הרבנות הראשית. תרומתו להתפתחות הציונות הייתה שימת הדגש שלו על החייאת והפצת הלשון העברית. הוא והרב חיים הירשנזון הקימו את אגודת "שפה ברורה" שמטרתה הייתה ללמד את העברית המתחדשת בישיבות ובבתי ספר דתיים. אליעזר בן יהודה הצטרף לאגודה רק לאחר הקמתה. היה לאחר שנים גם חבר בוועד הלשון העברית. הוא החליף את הרב יעקב שאול אלישר בתור הרב הספרדי הראשי לירושלים ב1906, אך היה שנוי במחלוקת בתוך העדה הספרדית. הסיבה לכך שהיה שנוי במחלוקת הייתה נטייתו הלאומית לתנועה הציונית (בתוך ועד העדה הספרדית היו מתנגדים לרעיון הציוני, במיוחד בתקופה העות'מאנית) ודעותיו שנחשבו מתקדמות מדי ופחות שמרניות בענייני הלכה. לאחר שנה התמנה לרב העיר סאלוניקי ביוון ובמלחמת העולם הראשונה עזר להקים ליגיון עברי של יהודי יוון שיסייעו בכיבוש הבריטי של ארץ ישראל מידי העות'מאנים. בשנת 1921 עם ייסוד הרבנות הראשית התמנה לרב הספרדי הראשי הראשון לארץ ישראל במסגרת זו.

 

 

 

 

 

 

 

הגיבורים הנשכחים: בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות. חלק 5: ניסים בכר-מחדש השפה העברית, אלברט ענתבי ויחזקאל ניסנוב השומר

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר HISTERIO

הוא נולד בירושלים העות'מאנית לרב ספרדי מרומניה, ואימו הייתה ממשפחת אבולעפיה הספרדית. יש רחוב במרכז ירושלים שנקרא על שמו, לא רחוק מהנחלאות. את אליעזר בן יהודה כולם מכירים כ"מחייה השפה העברית", אבל לו ראוי הכינוי "מחדש השפה העברית", כי הוא עשה זאת לפני אליעזר בן יהודה (עם עוד שניים אחרים). הוא לא עסק בכדורגל (להבדיל), אלא בחינוך, וחי בין השנים 1848-1931. מדובר בניסים בכר (בתמונה) שניהל גם את בית הספר של "כל ישראל חברים"- אליאנס בעיר חלב. משם עבר לאיסטנבול (קושטא) וניהל שם גם את בית ספר אליאנס. שיטת הלימוד שלו הייתה חדשנית- עברית בעברית, כלומר לימוד טבעי של השפה שהייתה שמורה בדרך כלל לתפילות ולספרי הקודש, הכי קרוב שאפשר לשפת האם ומהפרט אל הכלל. וזאת למרות שכידוע, השפה הצרפתית היא השפה העיקרית בבתי הספר של אליאנס. הוא התעקש למרות דרישות האגודה ללמד בעברית. בשנת 1882 הגיע לירושלים ולימד שם בבית ספר שהקים, "תורה ומלאכה", בית ספר עברי לכל דבר ועניין, אותו החרימו הרבנים האשכנזים. הוא שימש גם כנשיא ועד העדה הספרדית בירושלים. בשנת 1931 נפטר בניו יורק. בבית הספר בירושלים החליף אותו אלברט ענתבי (1869-1919). ענתבי היה למעשה חלאבי (ממחוז חלב המורחב שכיום חלקו בסוריה וחלקו בדרום מזרח תורכיה) במוצאו, ומקור משפחתו מהעיר ענתב (גאזיאנטפ) שכיום בתורכיה. הוא שימש כסגנו של ניסים בכר כמנהל "אליאנס- כל ישראל חברים" בירושלים. הוא טיפח יחסים תקינים עם אפנדים (ראשי משפחות ומכובדים) ערבים ועם מושלים ופקידים עות'מאנים רבים בירושלים, תוך שהוא נעזר בשליטתו בצרפתית, ערבית ובתורכית. הוא סייע לרכישת אדמות בידי יהודים בארץ ישראל ובמושבות ושיכנע את השילטונות העות'מאניים שלא להערים קשיים על המתיישבים היהודיים ולהעביר את האדמות לידיהם. היו לו יחסים מורכבים מאוד עם השילטונות העות'מאניים בייחוד בימי מלחמת העולם הראשונה, וכן יחסים מורכבים עם משפחתו של אליעזר בן יהודה ובמיוחד עם בנו, איתמר בן אב"י.

יחזקאל ניסנוב היה יליד דאגסטאן (רפובליקה מוסלמית ששייכת כיום לרוסיה) וממייסדי האירגונים "השומר" ו"בר גיורא" ומחלוצי העלייה השנייה. הוא נולד בשנת 1886. עלה לארץ בשנת 1906 ועסק בגליל בשמירה וברכישת קרקעות. ב 23.2.1911 יצאו יחזקאל וצבי נדב בעגלה ליבנאל לחלק נשק במושבות הגליל. בדרך  נרצח יחזקאל בקרב-אקדחים עם כנופיה ערבית שהתקיפה אותם ממארב.

הגיבורים הנשכחים- בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, חלק 4: הרב דוד בן שמעון והרב בן ציון מאיר עוזיאל

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

בספרה "אחים עות'מאנים: מוסלמים, נוצרים ויהודים בראשית המאה העשרים" מציינת מישל קמפוס את היות הקהילה היהודית בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית מפולגת לגבי השאלה הציונית: בעוד היו בתוך העדה הספרדית, העדה הגדולה והדומיננטית ביישוב היהודי בארץ באותה תקופה פעילים שתמכו בציונות, היו רבים מאוד שהתנגדו התנגדות חריפה לרעיון הציוני וראו בעצמם כעות'מאנים לכל דבר ועניין- מתוך מטרה לחסות יחד עם בני הארץ המוסלמים והנוצרים תחת החסות של "האם העות'מאנית"- האימפריה העות'מאנית הגדולה. באותו זמן היה ניסיון שהתברר לבסוף ככושל לבסס זהות לאומית עות'מאנית אזרחית בין-דתית ובין-עדתית. ניסוי זה הצליח אבל לזמן קצר מאוד. האימפריה עצמה שהייתה שקועה בכישלונות צבאיים ובחובות ובאובדן שטחיה האירופיים לא החזיקה מעמד, וקרסה סופית לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה.

אבל, לעומת זאת, היו פעילים ורבנים ספרדיים ומבני עדות המזרח וה"מערביים" (כלומר יוצאי מרוקו, המגרב), שפעלו לעלייה לארץ ישראל עוד בטרם הציונות ובמהלך תחילת תקופת הרעיון הציוני שעזרו ותרמו מאוד להתיישבות יהודית בארץ ישראל.

הרב דוד בן שמעון (1824-1879, לא בתמונה כאן) היה בנו של סוחר מהעיר רבאט שבמרוקו, לימים בירת הממלכה. היו לו כמה כינויים, הרדב"ש וה"צוף דבש" (הוא לא היה הרב היחיד בהיסטוריה בעל כינוי זה). בגיל 28 עלה לארץ ולאחר שעבר ביפו התיישב בירושלים. שם מצא את ועד העדה הספרדית החזק, והרגיש שיהודי מרוקו, המוגרבים או המערביים, מופלים יחסית בתוך הוועד החזק הזה. לכן הוא החליט להתפצל מוועד העדה הספרדית וייסד את "ועד עדת המערביים" (המוגרבים) בארץ ישראל והיה הראשון שעמד בראשו.

ועכשיו, ביחס לפוסטים הקודמים שכתבתי, אתייחס להגדרה "עדות המזרח". מדובר פה לא בהגדרה גיאוגרפית אלא בהגדרה כוללנית גם ליהודים ספרדים, יהודים בלקאניים וגם ליהודים שבאו מהמזרח התיכון הערבי והמוסלמי ("משרקים"- כלומר מעיראק, סוריה, לבנון וכו') וגם ליהודי המגרב, היהודים המערביים. הרי מרוקו נמצאת על המפה בנקודת ציון ומיקום יותר מערבית מזו של מדינות אירופה. כולם נכנסים תחת הגדרה כוללת של "עדות המזרח" מבחינת כתיבת הפוסטים.

ובחזרה לרב דוד בן שמעון: הפרויקט הגדול ביותר שלו היה לא רק הקמת ועדת עדת המערביים ליוצאי המגרב היהודים, אלא גם יוזמת הקמת השכונה הראשונה היהודית מחוץ לחומות ירושלים עקב הצפיפות שסבלו ממנה יהודים בירושלים, בייחוד בני עדתו של הרדב"ש. הוא עסק בייזום ובנייה של בתי כנסת לעדה, ייסד מוסדות בעיר העתיקה ושלח בעצמו שליחים דרבנן (שד"רים) אל קהילות המגרב היהודיות, על מנת שיגייסו כספים למען העדה בכלל, ולצורך מטרתו העיקרית, הקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר לרווחתם של היהודים המוגרבים. הוא גם עסק בצדקה ובגמילות חסדים: פתח חנות למכירת בשר לעניים והבית שלו שימש כבית מחסה לנזקקים. הוא הושפע רבות מאוד מהרב ביבאס ומהרב אלקלעי, הרבנים הספרדים שהיו מבשרי הציונות.

 

הדמות השנייה, שמצולמת בתמונה כאן, הוא הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (1880-1953), שחי שנים רבות לאחר רבי דוד בן שמעון, ולימים היה הרב הספרדי השני, הראשון לציון, של מדינת ישראל. הוא היה בנו של הרב יוסף רפאל עוזיאל, ראש ועד העדה הספרדית. הוא התוודע מגיל צעיר לרבנים הספרדים העיקריים בארץ ישראל, ביניהם לרב שכונה "יש"א ברכה". (הרב יעקב שאול אלישר). בכך יצר קשרים מצוינים עם השילטונות העות'מאניים בארץ ישראל, קשרים שאותם ניצל היטב

בשנת 1911, לאחר לחץ של קהילת יפו היהודית על השילטון העות'מאני, מונה ל"חכם באשי של יפו"- הרב הספרדי הראשי היהודי של העיר (במקביל לחכם באשי של ארץ ישראל שישב בירושלים ולצד הראי"ה- הרב אברהם קוק שהיה הרב האשכנזי של יפו).

הרב עוזיאל עזר רבות להתיישבות היהודית, וקשריו הטובים עם השלטונות העות'מאנים, שכיבדו את החכם היהודי המוכשר, עזרו ליהודים להתגבר על מכשולים רבים בדרך לגדילה והתפתחות. באותו זמן נתן הרב דעתו גם לעסקי התורה והחינוך של היהודים הספרדיים בעיר. הוא ייסד את תלמוד התורה "שערי ציון", ומסר שם שיעורים קבועים. ביזמתו גם הוקמו השכונות "שבת אחים", ו"משכנות ישראל". כחכם באשי, כיהן גם כנציג היהודים במועצת המחוז הממונה על יפו, שהייתה מורכבת מהקאדי המוסלמי ומראשי הדתות הלא מוסלמיות. בהמשך כיהן כרב הראשי של העיר סאלוניקי (עיר שבזמנו היה בה רוב יהודי), הרב הראשי של תל אביב (על שמו יש רחוב בעיר) והרב הראשי הספרדי לישראל, הראשון לציון, שהחליף את ה"ראשון לציון" הראשון של מדינת ישראל הרב יעקב מאיר. לאחר הקמת המדינה תמך במתן זכות הצבעה לנשים וגם הדעות חלוקות לגביו לגבי היתר מכירה- הלא הוא מכירה של קרקע בארץ ישראל לגוי, שמטרתה להתיר עבודות חקלאיות בארץ ישראל בשנת השמיטה, שנה שבאה כל 7 שנים בלוח השנה היהודי בה נאסרות עבודות חקלאות כלשהן על היהודים. היתר זה היה חיוני לקיום היישוב היהודי והמפעל הציוני בארץ ישראל, בעיקר מבחינה כלכלית. יש אומרים, ליצר דיוק דעת הרוב על הרב טוענת,  כי הוא  התנגד להיתר זה באופן חריף, ויש כאלה שאומרים שהיה מוכן להתפשר אחרי הכל ולאשר היתר כזה ממניעים ציוניים.

 

 

 

הגיבורים הנשכחים- בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, חלק 3: הרב יהודה אלקלעי, מבשר הציונות שהקדים את הרצל, ורבו הרב ביבאס

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

כחמישים שנים לפני חוזה המדינה הידוע, תיאודור בנימין זאב הרצל, פעל בסרביה שהייתה תחת האימפריה העות'מאנית מבשר הציונות המעשית והמדינית המודרנית, הרב יהודה חי אלקלעי (1798-1878). אלקלעי, יליד סראייבו בירת בוסניה, שהייתה אז עות'מאנית (ועברה לאחר מכן לחסות אוסטריה-הונגריה), עלה לארץ בגיל 11 ולאחר זמן לא רב בגיל צעיר הוסמך לרבנות. הוא היה תלמידו של ה"פלא יועץ", הרב אליעזר פאפו, והושפע מכתביו של עוד רב שנחשב ממבשרי הציונות ולא נודע רבות בהיסטוריה הכתובה של עם ישראל- הרב יהודה ביבאס (1780-1852), רב קהילת קורפו שביוון.

חשוב לי להדגיש שאיזור הבלקאן באותה תקופה, ממנו באו שני הרבנים אלקלעי (בתמונה) וביבאס, היה כר פורה מאוד באותה תקופה של המאה ה-19 לתנועות לאומיות שהשפיעו על ההיסטוריה של אירופה והמזרח התיכון. באותו איזור, שהיה תחת השפעת האימפריה העות'מאנית, קמו תנועות לאומיות בלקאניות כלומר תנועות שצידדו בלאומיות יוונית ובלאומיות סרבית ובולגרית בעיקר אך לא רק, שדגלו בהפרדה מהאימפריה העות'מאנית המוסלמית על רקע היותן תנועות לאומיות נוצריות-אורתודוכסיות. ולא רק אלה. גם הלאומיות התורכית בגירסתה המודרנית והתנועות המהפכניות באימפריה העות'מאנית שיצרו את תורכיה המודרנית נוסדו באיזור, בעיקר בעיר סאלוניקי, שהייתה מקום לידתו של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד תורכיה המודרנית וכן עוד בסאלוניקי שם התפתחה תנועת "התורכים הצעירים" שהפכה את השילטון העות'מאני למלוכה חוקתית בשנת 1908. סאלוניקי הייתה המטה הראשי של התנועה הזאת. במאה ה-19 גם יוון וסרביה קיבלו עצמאות מהאימפריה העות'מאנית וכן בולגריה- למרות שבעיניי הייתה זאת עצמאות חלקית כי המדינות הללו לא השתרעו בזמנו על פני אותו שטח שבו הן משתרעות כיום. הרב ביבאס הקדים את הציונות המדינית בתפיסת העולם שלו. הוא קרא לעם ישראל להפסיק את הציפייה הפאסיבית (סבילה) לביאת המשיח ולגאולה ולעשות מעשים בפועל כדי לקדם את הגאולה. הרב אלקלעי תלמידו של הרב ביבאס קרא לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה וכך תבוא הגאולה. בהשפעת מלחמות האזרחים של התנועות הלאומיות הבלקאניות באותה תקופה, בייחוד מלחמת העצמאות היוונית, הרב ביבאס טען כי כמו שהיוונים התאמנו בנשק וכבשו את ארצם מחדש מידי האימפריה העות'מאנית, כך על עם ישראל לעשות אותה אימפריה ששלטה בארץ ישראל על מנת להקים כאן, בא"י, את מדינתו.

 

הרב אלקלעי פעל גם בהשפעת עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 ופירסם ספר ושמו "מנחת יהודה" ובו קרא ליהודים לעלות לארץ ישראל. הרב אלקלעי ותלמידיו עלו לארץ ישראל והתיישבו בעיקר ביפו. הם הכינו בארץ את התשתית הכלכלית והמוסדית לעליית אחיהם היהודים ממזרח אירופה. הספר של הרב אלקלעי שהקדים את ספריו של הרצל לגבי ייסוד הציונות היה בשם "גורל לה", שם פרס תוכנית ציונית-מדינית ריאלית ומפורטת להקמת בית לעם יהודי בארץ ישראל, הכוללת את כל היסודות הפוליטיים והארגוניים שאותם ציין מאוחר יותר הרצל בספרו. חשוב להדגיש כי אביו של הרצל היה גם תלמיד של הרב אלקלעי, שבשנות החמישים של המאה ה-19 ערך מסע בצרפת, אנגליה וגרמניה כדי להפיץ את רעיונותיו ולגייס להם כסף. תלמידי הרב אלקלעי שהתיישבו בארץ לא הסתמכו על כספי "חלוקה" כמו בני היישוב הישן.

בשנת 1869 נפגש הרב אלקלעי עם רב ספרדי נוסף שהיה ממבשרי הציונות- הרב ברוך מיטראני (1847-1919), ממחדשי השפה העברית וגם ממבשרי הציונות שהיה יליד מחוז תראקיה הבלקאני של האימפריה העות'מאנית (איזור בין תורכיה לבולגריה של היום), ושניהם הכינו תוכנית מעשית לגאולה, או לתחילת הגאולה ליתר דיוק, לדבריהם.

הרב אלקלעי התעמת רבות עם אנשי היישוב הישן בארץ ישראל, שהתנגדו לכל רעיון ציוני שהוא. בשנת 1865 חזר הרב אלקלעי לארץ ישראל ממסעותיו באירופה, התיישב ביפו ומשם עבר לירושלים (שם בסוף נפטר ונקבר בהר הזיתים בשנת 1878, 4 שנים לאחר שהוא ואישתו השתקעו סופית בארץ ישראל) וניסה לעודד את רעיון שיבת ציון ולהקים אגודה בשם "כל ישראל חברים בארץ ישראל". ניסיונו נכשל עקב הפולמוס הכבד שלו עם רבני היישוב הישן בארץ ישראל שכל רעיונותיו היו למגינת ליבם והתעמתו איתו עימותים קשים. הם, שחיכו לביאת משיח בן דוד, עמדו מולו כשטען שהגאולה הטבעית והמעשית תגיע לפני הגאולה שתהיה בדרך נס ושההתיישבות היהודית בארץ ישראל היא למעשה ביאת משיח בן יוסף שיקדים את משיח בן דוד ויסבול בדרך לגאולה, כלומר תחילתה של גאולת עם ישראל בארצו.

 

 

 

הגיבורים (הכמעט) נשכחים- בני עדות המזרח שהובילו ותרמו להתפתחות הציונות חלק 2: משפחת שלוש ומשפחת עבו

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

האיש הזה בתמונה הוא אהרון שלוש (1840-1920). הוא נולד בעיר אוראן (והראן) באלג'יריה למשפחה שבאה למעשה במקור מהעיר פאס (פז) במרוקו. משפחת שלוש הענפה דאגה לרשום את עצמה כיוצאי אלג'יריה ולא כיוצאי מרוקו, כדי שיקבלו אזרחות צרפתית היות ואלג'יריה באותם זמנים הייתה מסופחת סיפוח מלא לצרפת, בעוד מרוקו הייתה רק תחת חסות צרפת. שורשי משפחת שלוש הם מפורטוגל ומייסד השושלת הוא אביו של אהרון, אברהם. בני משפחת שלוש השתתפו בפיתוח התשתית ההתיישבותית היהודית בארץ ישראל שיצרה את התשתית הלאומית למדינת ישראל העתידית, וצאצאיהם (חלק לא קטן מבני המשפחה התחתנו עם אשכנזים) ממשיכים להשפיע על החברה הישראלית עד היום.

למה כתבתי במקרה זה "הגיבורים הכמעט נשכחים"? כי משפחות שלוש ועבו מוכרות וידועות עד היום.

בשנות הארבעים של המאה ה19 עלו בני משפחת שלוש לארץ. בתחילה התיישבו בחיפה, ולאחר מכן עברו לשכם, לירושלים ומשם למקום מושבם הקבוע ביפו.

אהרון שלוש עצמו, המפורסם שבמשפחה, היה סוחר, חלפן כספים וצורף ואדם אמיד, כמו חיים אמזלג ומשפחת מויאל שתיארתי אותם בפוסט הקודם. הוא ייסד את שכונת נווה צדק, אחת השכונות היהודיות הראשונות מחוץ ליפו. והיו בשכונה שני בתים מפורסמים בשם "בית אהרון שלוש", כשהבית הראשון נהרס במלחמת העצמאות. אהרון שלוש היה גם רב, ובביתו השני שקיים עד היום פעל ופועל בית כנסת משפחתי. הוא מכר אדמות ליזמים שהקימו את השכונות היהודיות הראשונות האחרות מחוץ ליפו וסייע לחלוצים שבאו מאירופה ולאגודת ביל"ו. קשריו עם המימשל העות'מאני היו כה חזקים, עד כדי כך שבשנת 1892 כשעבר להתגורר בשכונת נווה צדק והיה נוסע ליפו בכירכרה מדי יום, לחנות התכשיטים שבבעלותו. באחת הפעמים התהפכה כרכרתו בוואדי, והוא שבר את ידו, מושל יפו, ששמע על המקרה, ציווה על הקמת גשר בשכונה בשם "גשר שלוש". שני בניו היו ממייסדי שכונת אחוזת בית, שלימים תהפוך לעיר תל אביב. נכדו היה משה שלוש, שהיה ראש העיר השלישי של תל אביב, שכיהן זמן קצר מאוד בשנת 1936 וכתוצאה מלחץ השילטונות הבריטיים, ולדעתי האישית גם כתוצאה מחתרנות מבפנים ומיחס מתנשא שהופגן כלפיו הוחלף על ידי ישראל רוקח מהציונים הכלליים.

 

משפחת עבו (במקור עבדאללה, או עובדיה) היא משפחה יהודית אמידה מאוד מאלג'יריה שהובילה את הקהילה היהודית במדינה ושעלתה לארץ ישראל בשנת 1817 והשתקעה באיזור צפת בשל קדושת העיר. כיום חיים בצפת בני הדור השישי למשפחה הזו, והיא נחשבת למשפחה היהודית הנכבדה ביותר בצפת. מייסד השושלת הוא הרב שמואל עבו שהיה רב הקהילה הספרדית בצפת וגם סוכן קונסולרי של צרפת בתקופת הקפיטולציות (שבה היו נתיני מדינה זרה באימפריה העות'מאנית היו נתונים תחת סמכות הקונסול). תפקיד קונסול צרפת באיזור צפת עבר בירושה בין 3 הדורות הראשונים בארץ של בני המשפחה. הוא ייסד מודל של מנהיגות מורכבת של רב, גואל (רוכש) קרקעות עבור היהודים וכן מתווך עם האוכלוסיות הלא יהודיות ועם הקהילה האשכנזית באיזור כמו גם עם השילטון העות'מאני (היו לו שומרי ראש תורכים). הרב שמואל עבו הקים, בין היתר, את המבנה מעל קבר רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי) במירון, ייסד את היישוב היהודי הראשון בהר מירון מזה דורות רבים במאה ה19, ופעל לרכישת אדמות בכל סביבת צפת ואף רחוק ממנה, ובכך הוא ומשפחתו איפשרו את ההתיישבות היהודית בראש פינה (ג'עוני, גיא אוני), יסוד המעלה, משמר הירדן,  דרום מערב רמת הגולן, מחניים ועין זיתים. בידי הרב שמואל עבו היה גם המונופול לשימוש בצבע הבגדים אינדיגו, מונופול שרכש במסעו להודו. הוא ובני משפחתו הפכו למעשה לראשי הקהילה היהודית בעיר צפת.

 

לאות תודה על פועלם של משפחת עבו בשיקום הרובע היהודי בצפת, בעידוד ההתיישבות בגליל, ובהקמת המבנה על קבר רבי שמעון בר יוחאי והפיכתו לאתר יהודי בלעדי – העניקה להם הקהילה היהודית  בצפת ספר תורה על שם הרב שמואל עבו, ובערב ל"ג בעומר תקצ"ד 1833 החלה מסורת שנמשכת עד עצם היום הזה-  הובל ספר תורה זה לראשונה בשירה ובריקודים מבית עבו לבית הכנסת של הרשב"י במירון, וחגיגות ל"ג בעומר המסורתיות נפתחו ברוב עם. הייתה זו תחילתה של מסורת משפחתית, שהפכה במרוצת הזמן לחלק בלתי נפרד מהפולקלור הדתי עממי של חגיגות ל"ג בעומר בצפת, והתפשטה על פני כל הארץ והיא נמשכת עד היום כאמור.

שנים אחדות לאחר מכן הוחלף ספר התורה הראשון, שנידבו יהודי צפת, בספר תורה עטור כסף וזהב, שתרם בנו של הרב שמואל, הרב יצחק מרדכי עבו. ספר תורה זה נישא עד היום בתהלוכה החגיגית מבית עבו למירון, עד לתום חג השבועות בו הספר חוזר לארון הקודש בבית הכנסת בנאה בצפת, עד לערב ל"ג בעומר בשנה שלאחר מכן וחוזר חלילה.

 

 

 

 

הקשר בין יפן לתורכיה

 

לאחרונה, אנשים שואלים אותי על המשותף בין יפן לתורכיה. ישנם כמה אלמנטים משותפים למדינת האיים שהייתה מבודדת עד לאמצע המאה ה-19 ובין תורכיה, שהפכה עם השנים לחומה בצורה ועם לבדד ישכון. אני מסמן שבעה קשרים בין יפן לתורכיה:

ראשית כל, המסורת האימפריאלית. ביפן השושלת הקיסרית נשארה אותה שושלת עד היום מזה אלפי שנים. למרות תהפוכות ומלחמות פנימיות רבות, דאגו היפנים להשאיר את אותה משפחה קיסרית בשלטון. כך היה עם המשפחה העותמאנית. כמו שהיו סולטאני-בובה שהיו חותמות גומי בידי אחרים, כך היו במשך אלפי שנים קיסרי בובה שהיו חותמת גומי בידי שליטים אחרים ששלטו בשמם. למשל: עד המאה ה-19 היו שני סוגים של שליטים, ששלטו בפועל באימפריה בעוד הקיסר היה ייצוגי: הסוג הראשון של השליט היה השוגון (מבטאים זאת SHOGUN) וסוג אחר של שליט, שהפך גם שוגונים אחרים לשליטי בובה יחד עם הקיסר, הוא הדאימיו, בעל האדמות הראשי ביפן.

קשר שני, המוצא והשפה. מקורם של רוב היפנים, אם לא כולם, והתורכים, הוא מקור דומה: מרכז אסיה ומונגוליה. חלק אחר של היפנים מקורו בעמי האוקיינוס השקט השונים. השפה התורכית והשפה היפנית שייכות שתיהן למשפחת השפות האלטאיות, שמקורן במרכז אסיה. יחד עם שתי השפות הללו, הונגרית ופינית נחשבות גם לחלק ממשפחת השפות האלטאיות.

קשר שלישי: המורשת המלחמתית. ליפנים יש את מורשת הסמוראים, הבושידו (רוח הלוחם) ועוד אומנויות לחימה- הכל מקורו בזמן ימי הביניים, ואילו לתורכים יש את מורשת היניצ'רים, הסיפאהים (חיל הפרשים) וצבא שכיום מגן על ארצו בעיקר כלפי פנים בימינו אנו. תורות הלחימה והגיוס של היפנים והתורכים מיושמות החל מגיל ילדות. אנשים שירתו כסמוראים ויניצ'רים כל חייהם, וזה שימש להם מסלול לקידום מינהלתי, כשהתפקיד הבכיר ביותר במקרה התורכי-עות'מאני הוא הווזיר הגדול, ובמקרה היפני השוגון.

קשר רביעי: כבוד למורשת העתיקה. גם ביפן וגם בתורכיה, בייחוד תורכיה של ימינו אנו, נהוג מתן כבוד ואיזכור בכל מיני מפגנים ומבנים של המורשת העתיקה. טירות, ארמונות ומצעדים עתיקים נהוגים עד היום ביפן וגם בתורכיה לזכר העבר.
באשר לדת- היפנים לא ידועים כעם דתי במיוחד, ממש כמו תורכיה הכמאליסטית החילונית עד לימי ארדואן. הדת המרכזית ביפן היא שינטו. גם בודהיזם יש ביפן.

קשר חמישי: התבודדות וחיקוי מסורות של עמים אחרים. עד למאה ה-19, יפן הייתה מבודדת משאר העולם והקשר שלה היה בעיקר עם קוריאה וסין. הסינים נתנו את ההשפעה החזקה ביותר על המורשת היפנית מבחינת כתב יד, מנהגים פולחניים, שפה ותרבות. בתוך השפה היפנית העתיקה ישנן לכל מילה יש מקבילה שאמרו אותה בסינית. מזכיר מאוד את השפה העות'מאנית, שהייתה בעיקרה ערבית ופרסית עם תחביר והגייה תורכיים. האימפריה העות'מאנית שאפה להתפשטות כמו יפן של ראשית המאה ה-20, אך לא היו לה שאיפות שיצאו אל הפועל ביבשת אמריקה למשל. גילוי יבשת אמריקה נעשה בתהליך שהתרחש במאות ה15 עד ה17, מקביל לתור הזהב העות'מאני, אך העות'מאנים העדיפו להילחם כנגד שכניהם. תורכיה עצמה הפכה החל מימי אתאתורכ למבודדת כלפי פנים. המסורת המלוכנית והמנהלתית של העות'מאנים הם חיקוי של שיטת הניהול הפרסית ושיטת הניהול הביזנטית. התורכים אימצו את דת האסלאם, ואילו הבודהיזם, שמקורו בהודו, הצליח לחדור ליפן ולתפוס שם אחיזה.

קשר שישי: פיאודליזם, כלומר חלוקה לנחלות שיש בהן בעלי נחלות ואריסים. השיטה הזאת הייתה נהוגה ביפן יותר מאלף שנים. בעל הנחלה היה מעמיד חיילים לרשות הקיסר. כך גם הייתה השיטה באימפריה העות'מאנית, שיטה מעין-פיאודלית של תימאר ואלתיזאם. ביפן אף בעל האדמות עם מספר הקרקעות הרב ביותר שהיו ברשותו הגיע לשילטון בפועל. זה היה הדאימיו, האדון.

קשר שביעי: הקשרים בין המדינות והרפורמות. בעת שבאימפריה העות'מאנית הנהיגו בעשורים הראשונים של המאה ה-19 הסולטאנים סלים השלישי ומחמוד השני את התנזימאת- רפורמות של מירכוז השילטון והתאמתו למערב, רפורמות שהובילו לחיסול היניצ'רים, לפתיחות דיפלומטית למערב וגם לשיוויון בין העדות בגיוס לצבא ובבתי משפט והתמערבות של הצבא מבחינה לוגיסטית, מה שגרם לסולטאנים לעטות עליהם מדי צבא בנוסח מערבי שהחליפו את הלבוש המסורתי והטורבאן, וכן גרם לחיזוק מעמד הסולטאנים עצמם לאחר כמה מאות של שילטון בפועל של הוואלידה סולטאן או הווזיר הגדול או מושלים מקומיים, באמצע המאה ה-19 הונהגו גם ביפן רפורמות של היפתחות למערב, יציאה מהבדידות, חיזוק הקיסר למעמד שליט בפועל והחלפת בגדיו מבגדים שדמו ללבוש אישה ללבוש צבאי מערבי. קראו לרפורמות האלה "הרסטורציה של מייג'י". בעיקבות ההיפתחות למערב וכן התעוררות הלאומיות היפנית מחד והלאומיות התורכית מאידך, לאומיות שהיו מהוגיה שפיתחו את ה"קשר הטוראני", הקשר בין העמים האלטאיים שמקורם במרכז אסיה כשתורכיה ויפן נכללות באותו קשר, התהדקו היחסים בין האימפריה העות'מאנית ליפן. היו חילופי משלחות, ידע וסחורה, כשמי שהחל בזאת היה הסולטאן עבד אל חמיד השני, ששלט החל מ1876. היחסים התהדקו עוד יותר לאחר הפיכת התורכים הצעירים הלאומנים בשנת 1908, ויפן הוזכרה רבות בעיתונים תורכיים. גם לתורכיה הכמאליסטית היו קשרים טובים עם יפן, וחברות תורכיות עסקו בפרוייקטים ביפן ולהיפך. לפני כשנה חנכו ארדואן וראש ממשלת יפן את הרכבת התת קרקעית שמחברת בין שני חלקי איסטנבול, שהוא פרוייקט של חברה יפנית.
מי שלומד על תורכיה ומתמחה בנושא, קל לו להתחבר לנושא של יפן, שנושא עימו דברים משותפים רבים. אבל יש לזכור: השושלת העות'מאנית הודחה מהשילטון, לאחר ששרדה כשש מאות ועשרים שנים. אני מעריך שלמרות האמביציות שמיוחסות לשילטון בתורכיה כיום לא יקום סולטאן אחר לא עות'מאני. ואילו ביפן, גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בה הובסה יפן באכזריות על ידי בעלות הברית, אותו הירוהיטו הקיסר שהיה בין האחראים לחורבן לא התפטר ולא הודח. הוא נשאר בתפקידו עד יומו האחרון בשנת 1989 ובנו אקיהיטו כיהן בתפקיד עד 2019 עת הזדקן,פרש והעביר את תפקיד הקיסר לבנו נארוהיטו שמכהן בתפקיד עד היום.