Tag Archives: המצור על וינה

הסולטאנים של קוסם: הסולטאן העות'מאני מהמט הרביעי "הצייד" (ספוילר)

(c) מאת כותב האתר Histerio- המקור נלקח מאינציקלופדיה.

 

הסולטאן מהמט הרביעי בן אבראהים הוא אחד הסולטאנים הכי מעניינים של האימפריה העות'מאנית. הוא חי בין השנים 1642 ל1693 ושלט בין השנים 1648 ל1687 (במשך 39 שנים). שנות שילטונו היו ארוכות מאוד ומשניות רק לשנות שלטונו של הסולטאן סולימאן המפואר מבחינת זמן. כינויו היה "אווג'י" (הצייד). הוא היה בנו של הסולטאן אבראהים הראשון "המשוגע" ושפחתו טורהאן סולטאן. הוא התמנה לתפקידו בעודו ילד, בן 7, 7 שנים לאחר שנולד בהרמון האימפריאלי באיסטנבול. הוא התמנה לתפקידו לאחר הפיכה שהדיחה את אביו שכמעט לא תיפקד ונרצח לאחר מכן. עוד בילדותו פיתח מהמט את תחביב הצייד שלו.

בשמונה השנים הראשונות לשילטונו, מהמט, שעליו שלטו בפועל סבתו הוואלידה קוסם סולטאן ואימו הצעירה טורהאן, חווה משבר קשה שהאימפריה העות'מאנית לא חוותה מזה שנים רבות מאוד. טורהאן סולטאן וקוסם ניהלו מאבקי כוח קשים מי ישלוט באמת באימפריה, ובשנת 1651 חיל הרגלים המובחר של האימפריה- היניצ'רים- פתחו במרד כנגד השילטון היות ולא קיבלו משכורות. כתוצאה מכך נרצחה קוסם סולטאן, יש אומרים על ידי טורהאן המתחרה שלה, שהטיחה כד בראשה. בזמן שנרצחה, קוסם זממה להדיח את מהמט הרביעי בשביל אחיו סולימאן. הסריס הראשי של הארמון, סולימאן אגא (בלי קשר לנסיך סולימאן אחיו של מהמט), עזר לטורהאן לשלוט בפועל בהרמון, בארמון ובאימפריה. הפילוג באימפריה העות'מאנית העמיק בשנות שילטונו הראשונות של מהמט הילד. הצבא היה מעורב בפוליטיקה ומול הרפובליקה של ונציה התפתחה מלחמה על השליטה באי כרתים. רעב ועוני פשטו באימפריה, ו13 וזירים גדולים (ראשי ממשלה) מונו בזה אחר זה. הצבא היה מעורב בפוליטיקה ומרד, עד שמהמט החליט למנות לווזיר גדול את קופרולו מהמט פאשא, שפתח שושלת משל עצמו של וזירים גדולים ופוליטיקאים עות'מאנים ותורכיים. בזאת משפחת קופרולו החלה לשלוט בפועל באימפריה מתוך הממשלה ומתוך עמדות ממשלתיות בכירות שתפסו. קוסם סולטאן כבר הפכה מזמן להיסטוריה רחוקה. הם חיסלו את מתנגדיהם בהוראה של הסולטאן ושלטו מאיסטנבול (קוסטנטינופול) הבירה העות'מאנית, בעוד מהמט העביר את עצמו ואת אנשיו לארמון הישן באדירנה הבירה הקודמת. מאז עליית קופרולו לשילטון, ניצחו העות'מאנים במלחמת כרתים וכבשו שטחים נוספים באירופה כשאדירנה הופכת למרכז האימפריה שוב עד 1703 בעוד באיסטנבול הבירה הרשמית התעוררו תסיסות כנגד השילטון.

 

למהמט נולדו שני בנים, מוסטפא ואהמט, ולהם נחגגה באדירנה חגיגת ברית מילה גדולה. נולדה לו גם בת בשם האטיג'ה. במהלך שילטונו החליט מהמט להפוך לסולטאן-לוחם שיוביל את הצבא בקרבות, כמעט לראשונה מאז סולימאן המפואר. בשנת 1672 הוא הוביל את הצבא העות'מאני בקרב נגד פולין. הוא ביטל את הנוהג לבודד את הנסיכים ויורשי העצר בהרמון במעין "כלוב של זהב" (הקאפס) ולקח גם את בנו ויורש העצר שלו, מוסטפא, לקרבות יחד איתו. ב1695 הפך מוסטפא עצמו לסולטאן.

אחד האירועים המרכזיים בימי שילטונו של מהמט הוא המצור השני והכושל של העות'מאנים על וינה בשנת 1683, מצור מפורסם מאוד שהסתיים בנסיגה עות'מאנית (ובהמצאה אוסטרית של מה שאנחנו מכירים היום כקרואסון, בצורת חצי סהר, כדי לציין את הניצחון על העות'מאנים). העות'מאנים נלחמו באותן שנים נגד ה"ליגה הנוצרית הקדושה" שהורכבה מהאוסטרים ההבסבורגים, פולין, ליטא, ונציה ומדינת האפיפיור. בסופו של דבר הותקפה האימפריה העות'מאנית מכמה חזיתות, ובסוף ימי שילטונו של מהמט התעורר מרד נגדו, כמו שהתעורר בזמנו מרד כנגד אביו. הוא הודח בהחלטה של הצבא, הממשלה ואנשי הדת, וחזר לחיות באדירנה שם הוא מת בשנת 1693. החליף אותו בתפקיד הסולטאן אחיו, הסולטאן סולימאן השני.

העות'מאנים פרק 7- ימי הסולטאן סולימאן-א' (ספוילר)

לעתים, את המלכים, הסולאטנים, הקיסרים, הנשיאים, ראשי הממשלה והשליטים זוכרים בעיקר בשל נשותיהם.
במקרה של הסולטאן סולימאן המפואר (ששלט 46 שנים באימפריה העות'מאנית, בין 1520 ל1566), פגישתו עם שפחתו, אלכסנדרה ליסובסקאיה מאוקראינה, שהפכה מאוחר יותר לאישתו (נישואין בין סולטאן לשפחה, בפעם הראשונה בתולדות האימפריה העות'מאנית) לא רק שינתה את חייו של סולימאן, והייתה אחד הגורמים שעזרו להפוך אותו לסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפואר ביותר בהיסטוריה ולאחד השליטים המוסלמיים הגדולים אי פעם, אלא גם, יש הטוענים, שינתה את ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית. אלכסנדרה, שנודעה גם כרוקסלאנה ושמה המוסלמי היה הורם (בעברית: עליזה) סולטאן, הייתה גם החברה כי טובה והיועצת הכי קרובה של הסולטאן, והיא גרמה לו להוציא להורג את חברו הטוב מילדות ויועצו הקרוב ביותר עד להתחזקותה, הווזיר הגדול איבראהים פאשה מפארגה, וכן את בנו הבכור והמוצלח ביותר, שהיה בנה של אישה אחרת, מאהידווראן סולטאן. ההוצאות להורג גרמו נזק אסטרטגי לשנים רבות לאימפריה העות'מאנית: סולימאן בחר למנות את אחד מילדיו עם הורם להיות הסולטאן שלאחריו, ומי שנבחר לבסוף, לאחר שבן אחר מוצלח יותר שלו ושל הורם, הנסיך ביאזיד, הוצא להורג בין היתר בפקודת הסולטאן, היה הנסיך סלים. הנסיך סלים הבעייתי הפך לסולטאן סלים השני, והוא לא היה מוצלח בלשון המעטה, עד כדי כך שקרב לפאנטו בתקופת הסולטאן סלים השני בשנת 1571, בין הצי העות'מאני לבין הצי של המדינות הנוצריות הקתוליות שנקראו "הליגה הקדושה", קרב שבו העות'מאנים נחלו תבוסה גדולה ומהדהדת ראשונה לאחר שורה של הישגים וניצחונות בימי סולימאן, מסמל את ראשית שקיעתה הרצופה, העקלקלה והמתמשכת (שהיו בה גם עליות רבות- אסור לשכוח!), שקיעה שנמשכה במשך 350 שנים עד לקריסתה הסופית של האימפריה והחלפתה בתורכיה המודרנית. לכן, ובשונה מעט ממה שאמרתי בעבר, אני אסיים את סידרת 8 הפוסטים על העות'מאנים בפוסט הזה על ימי סולימאן, שנחלק לשני חלקים. ואני מקווה ומתכוון להרחיב על נושא ההיסטוריה של העות'מאנים בעתיד ובמסגרת רחבה יותר.
המסקנה לגבי סולימאן היא אמביוולנטית: מצד אחד, בימיו הגיעה האימפריה העות'מאנית לשיאה, אך מצד שני עוד באחרית ימיו, עת קיבל החלטות לא טובות בין היתר בהשפעתה של הורם סולטאן, החלה שקיעתה האיטית ורצופת העליות והירידות של האימפריה העות'מאנית, שקיעתה של הזריחה.

וכעת לסיפור ההיסטורי על ימיו של הסולטאן סולימאן, שחי 71 שנים, והקדיש את רוב חייו לסדרות של מסעות כיבוש צבאיים, חלקם יזומים וחלקם לא יזומים, כחלק מהגשמת מטרתו של אביו, הסולטאן סלים הראשון, להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמת על עולמית. רוב מסעות הכיבוש שלו התרכזו באירופה, כשבתחילת שילטונו, בשנת 1520, הוא החל להתעמת עם ההונגרים וכבש את בלגראד, המעוז הסרבי הגדול האחרון, מה שפתח את הדרך לעימות הגדול עם אוסטריה ושליטיה מבית הבסבורג. בניגוד למצביאים אחרים לפניו ובייחוד לאחריו, סולימאן השתדל מאוד להימנע מלעשות טעויות אסטרטגיות צבאיות: האסטרטגיה שלו הייתה להימנע מלהילחם בחורף, ולהימנע מלפתוח יותר מחזית צבאית אחת בלחימתו באויביו. הוא דאג לשמור על התחלת לחימה וריכוז עיקרה באביב ובקיץ ועל לחימה בחזית אחת בלבד.

חזית ראשונה וחשובה מאוד בשנת 1522 היה האי רודוס, אי יווני בשליטת מסדר האבירים ההוספיטאלרים והגראנד מאסטר שעמד בראשם. רודוס נמצא לא רחוק מהעיר איזמיר, ולכן פיראטים התנכלו לאוניות וספינות עות'מאנית שהתקרבו לחופים העות'מאניים הסמוכים, ושדדו אותן גם מבחינת רכוש וגם מבחינת בני אדם. בעזרת סוכנים יהודיים ומוסלמיים, בעיקר נשים, שנפלו בשבי אבירי רודוס, הצליחו כוחות העות'מאניים להבקיע לתוך האי ולהכניע אותו ב20 בדצמבר 1522. תושבי האי קיבלו מהעות'מאנים חופש דתי, ואילו האבירים הועברו באוניות מטעם האפיפיור לאי מלטה.
בין השנים 1523-1524 מצרים העות'מאנית מרדה כנגד האימפריה העות'מאנית, והכריזה למעשה עצמאות, דבר שיהווה תקדים היסטורי ורמז לעתיד. מושל בשם ארנאווט אהמט פאשא, ממוצא אלבני, ניצל את מסעות המלחמה של סולימאן ומרד כנגדו. בעזרת הממלוכים (שהפכו לאחר תבוסתם למשרתי השילטון העות'מאני במצרים), ששאפו לחזור לשלוט במדינה, הוא הכריז על עצמו כשליט מצרים והחל לגבות מסים עבור עצמו ולא להעבירם לאיסטנבול. הוא התנער מסמכות הסולטאן והשית שילטון רודני על כל מצרים. הרמז לעתיד הוא ששלוש מאות שנים לאחר מכן, ימרוד באימפריה העות'מאנית מושל מצרים אחר ממוצא אלבני, מהמט עלי פאשא, ויקצור יותר הצלחות מארנטווט (Arnavut- שמה התורכי של אלבניה) אהמט. בסופו של דבר, לאורך ההיסטוריה, שני המושלים המורדים הובסו, בנסיבות שונות. לגבי ארנאווט אהמט, הוא והממלוכים הובסו על ידי צבא עות'מאני שנשלח בראשותו של הווזיר הגדול אבראהים פאשא, שהפך בעצמו זמנית למושל מצרים ותלה את ארנאווט המובס בשערי קהיר. אבראהים הקים מערכת שילטונית מסובכת של איזונים ובלמים במצרים על מנת למנוע מרידות עתידיות ולהפוך את האוכלוסייה לנאמנה לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לאחר שטבח באכזריות בממלוכים ובשבטים הבדווים במדינה. הוא הקים את המערכת הכלכלית מחדש לאחר שהחריב אותה בזמן המלחמה, כך שחלק גדול מהתושבים ייצא נשכר מכך. הוא דאג לרפורמה אגרארית (חקלאית) כך שחלק מהמיסים יועברו לאיסטנבול, וחלק מהכסף יישמר בידי האיכרים לעצמם. האיכרים עצמם הם שיעלו את המיסים למושל ולאיסטנבול, וכן אף מושל ברחבי האימפריה העות'מאנית לא הורשה לכהן יותר משנתיים בתפקידו. עוד דבר שאבראהים דאג לו הוא להכניס מצרים לאליטה העות'מאנית מצד אחד, ומצד שני לדאוג שאנשים מצרים בתוך האליטה העות'מאנית לא ישרתו במצרים, אלא מחוצה לה. הוא למעשה פיזר את האליטה המצרית ברחבי האימפריה. הרפורמות המינהליות שהנהיג אבראהים במצרים הפכו עם הזמן לנהוגות ולמחייבות בכל האימפריה כולה. לאחר המרידות במצרים, פרצו מרידות פנימיות נוספות נגד סולימאן, שדוכאו באיזור שכיום ידוע כסוריה (בחלב ובדמשק).

עלייתו של אבראהים פאשא, שהיה יווני ממוצאו בפארגה שהשתייכה לרפובליקה של ונציה במקור, מעבד בארמון הסולטאן סלים הראשון לתפקיד שומר חדריו של הסולטאן, ועלייתו של מעמד הרמון הנשים של הסולטאן לאחר תחילת מערכת יחסיו עם הורם והפיכתה לשפחה המועדפת, סימלה את ניצחון האליטות החדשות, אליטות העבדים והשפחות לשעבר, על האריסטוקרטיה התורכית שהיוותה את האליטות הישנות שאותן ייצג הווזיר הגדול לפני אבראהים, פירי מהמט פאשא. הניצחון ניתן לשיטת הדוושירמה, שיטת גיוס הנערים הנוצריים, אסלומם וחינוכם על מנת להיות יניצ'רים (חיל הרגלים העות'מאני) ולהיות עבדי הארמון, או "עבדי השער". בכך, עוד בימי סולימאן, החלה תקופת "סולטאנות הנשים ועבדי השער", כשמי ששלט בפועל באימפריה היו נשות ואימהות הסולטאן שבהרמונו, ויחד איתן וביתר שאת לאחר מכן הווזירים הגדולים והמושלים המקומיים, בעוד רוב הסולטאנים שעלו לשילטון לאחר סולימאן, שנחלש בערוב ימיו, היו סולטאנים חלשים, שנחשבו "חותמת גומי" של ההרמון ושל מה שיוודע שנים לאחר מכן בשם "השער העליון", הלא הוא הממשלה העות'מאנית והווזיר הגדול, שהיה למעשה ראש הממשלה. אבראהים פאשא עלה לשילטון בשנת 1523 וכיהן 13 שנים בתפקיד הווזיר הגדול, עד להוצאתו להורג. הורם סולטאן, פולנייה במוצאה שנחטפה בגיל 15 בידי טאטארים מקרים שפלשו לאוקראינה מולדתה והובאה להרמון הסולטאן ב1520 בעת היותה בת 19, עם תחילת שילטונו של סולימאן ומפגשה עמו, הפכה בהדרגה לחאסקי סולטאן (השיפחה המועדפת על הסולטאן, ולאחר מכן אישתו) עד להשלמת הפיכתה לבכירה בהרמון בשנת 1533. לגבי אבראהים פאשא אף נטען במקורות היסטוריים שונים, כי הוא נישא לאחותו של הסולטאן סולימאן האטיג'ה (חדיג'ה) סולטאן, מה שהעלה עוד יותר את מעמדו. בשנים האחרונות צצו מקורות היסטוריים אחרים שמטילים ספק בדבר נישואיו של אבראהים להאטיג'ה, אבל אין ספק כי הוא היה האדם החזק ביותר באימפריה אחרי סולימאן ויש כאלה שטוענים אף במקביל לסולימאן. בכך הושלמה "המהפיכה השקטה" של עבדי ושפחות האליטות האימפריאליות, שתפסו חלק ממקומן של האליטות הישנות ואף החלו לשלוט בפועל, בהדרגה, באימפריה, לצד גדולתו הצבאית של סולימאן. המסקנה היא שללא אבראהים והורם העבדים, סולימאן לא היה נחשב לסולטאן גדול.
תקופה חדשה החלה באימפריה.

באירופה, סימן סולימאן את מטרתו העיקרית: הונגריה. הונגריה הפכה מממלכה עצמאית לוואסאלית של העות'מאנים, עד לכיבושה הכמעט מלא וסיפוחה הישיר לאימפריה בידי סולימאן. באוגוסט 1520, בראשית ימי שילטונו של סולימאן, נכבש המעוז הסרבי הגדול האחרון שהתנגד לאימפריה העות'מאנית, העיר בלגראד, שכונתה בידי התורכים "בית הג'יהאד- דאר א(ו)ל ג'יהאד". בכך סולימאן פתח חזית מול האימפריה האוסטרית, שנשלטה בידי בית הבסבורג. בכך העות'מאנים השתלטו למעשה, כמעט על כל איזור הבלקן. חשוב לציין, כי בהונגריה התרחש עימות פנימי בין בתי מלכי הונגריה, שבימי סולימאן היה בהנהגת לאיוש השני ולאחר מכן יאנוש זאפוליה, שנהנה מתמיכת רוב האליטות ההונגריות, לבין הקיסרים האוסטרים מבית הפסבורג, שנהנו מתמיכת האיכרים, מיעוט האליטה ההונגרית והשכבות הנמוכות יותר בחברה ההונגרית, בהנהגת הקיסר קרל החמישי והנסיך פרדיננד (שיהפך לאחר מכן לקיסר פרדיננד הראשון), וסולימאן ידע לנצל זאת היטב. בשנת 1526 מחצו העות'מאנים את ההונגרים בקרב מוהאק, כשב29 באוגוסט 1526 נפלה בודה ולאחר מכן נפלה פשט (שני החלקים הללו ירכיבו בעתיד את בירת הונגריה, בודפשט). המלך לאיוש נהרג במלחמה, כשהטוען לכתר, המצביא ונסיך טרנסילבניה, יאנוש זאפוליה, כורת לבסוף ברית עם סולימאן, שמספח מצידו את הונגריה לאימפריה ומשאיר את זאפוליה כמלך הונגריה החדש מטעמו. זאפוליה, מצדו ובעידודו של סולימאן, ממשיך להציג להבסבורגים.

יותר משהיה סולימאן מצביא צבאי מצוין, הוא היה גם מדינאי, ואבראהים פאשא עזר לו בכך. הוא כרת ברית עם הצרפתים בראשות המלך פרנק (פרנסיס) הראשון, בנוסף לבריתו עם זפוליה, כנגד ההבסבורגים. רוב החיילים העות'מאנים נסוגו מהונגריה, והשאירו כוח קטן על מנת לעזור לזאפוליה ולערוך פשיטות לתוך השטח האוסטרי.

בזמן שסולימאן נלחם בהונגריה, החלה תסיסה בת שנתיים, בין השנים 1526-1528 של שרידי הנסיכויות התורכמניות במזרח אנטוליה (תת היבשת שעליה שוכנת רובה הגדול של תורכיה כיום). באיזור אלביסטאן והעיר מאראש פרצו מרידות נוספות ועיקריות של תנועת הג'לאלי (שנקראת על שם מטיף עאלווי בשם ג'לאל), שהוסתה בעיקר על ידי הפרסים והשאה אסמעאעיל ובנו טאהמאספ. מנהיג המורדים קאלנדאר צ'לבי, מנהיג מסדר סופי (Sufi) מיסטי תורכמני, שעמד בראש המרידות, והכריז על מערכת גביית מיסים משלו, הובס על ידי כוח שהורכב בראשות אבראהים פאשא הווזיר הגדול והמצביא האחראי לדיכוי מרידות פנימיות. לאחר דיכוי המרידות במזרח, צצו צרות נוספות במערב.

עם זאת, בית הבסבורג מיאן לוותר על הונגריה, והנסיך ההבסבורגי (והקיסר לעתיד) פרדיננד פלש שוב למדינה וניצח את זאפוליה בקרב טוקאי בספטמבר 1527. לאחר מכן, בפרסבורג (שהפכה בעתיד הרחוק לבירת סלובאקיה בראטיסלאבה), הכריז על עצמו פרדיננד כמלך הונגריה. בודה נפלה בידי בית הבסבורג, וסולימאן נזעק שוב לפלוש להונגריה. בשלישי בספטמבר 1529 נכבשה שוב בודה, והעות'מאנים, שניצלו את העובדה שההבסבורגים עסוקים בלחימה כנגד הצרפתים, התקדמו עד לשערי הבירה האוסטרית, וינה. המצור העות'מאני הראשון על וינה, שנמשך בין 27 בספטמבר לסוף אוקטובר 1529), החל.

מה שכתבתי מבוסס על הספר באנגלית: "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית חלק א'", מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

המצאת הקרואסון והקשרה לשני המצורים הכושלים על וינה

אנו אוהבים מאוד את המאכל הזה, שניתן להשיגו כמעט בכל בית קפה. המילוי העיקרי שלו הוא שוקולד, אפשר גם לאכול אותו בטעם חמאה ובמילויה. אנו חושבים שזה מאכל מהעידן המודרני, יש לו שם צרפתי והוא כל כולו מצרפת.

לא נכון. ואם צורתו מזכירה לכם משהו, אתם חושבים נכון.

הקרואסון הוא בצורה של חצי סהר, או כמו שאנו מכירים זאת כחצי ירח, בדיוק אותו חצי ירח שנמצא כיום בדגלה של תורכיה, שהוא ירושה והעתק מדויק של דגלה של האימפריה העות'מאנית. גירסה מובילה לגבי המצאת הקרואסון טוענת כי הוא מסמל ניצחון של המערב על האימפריה העות'מאנית, או על אימפריה מוסלמית אחרת לפניה. בני ונשות הצד המנצח רצו לחגוג את הניצחון, לכן יצרו מאפה מגולגל בצורת חצי סהר ומילאו אותו במילויים שונים. גירסה זו אינה מופרכת כלל ועיקר.
למי שלא יודע, הקרואסון התגלגל לצרפת. הוא לא הומצא בצרפת, אלא באוסטריה. שם המאפה המקורי הוא קיפפרל ( Kipferl) בגרמנית, או בהונגרית קיפלי. מדובר במאפה בצורת חצי סהר, שמקורו עוד במאה ה-13, למרות שהגירסה העדכנית ביותר מתעדת את המצאת המאפה האוסטרי שהתגלגל לצרפת לאחר אחד משני המצורים העות'מאניים על וינה, שהסתיים בתבוסה לצד העות'מאני. וזה נותן לי את הסיבה הטובה ביותר לכתוב על שני המצורים הכושלים הללו, לאחר שלפני שנה כתבתי מאמר על "המצור השלישי והמוצלח על וינה".

המצור הראשון אירע בשנת 1529, עת שלט מיודענו, הסולטאן סולימאן המפואר. סיומו באי-ניצחון עות'מאני סימל את סיום שיא ההתפשטות של העות'מאנים בתוך מרכז אירופה. המצור השני, אירע בקיץ ובסתיו של שנת 1683, ומפקדו העות'מאני היה הווזיר הגדול, קארא מוסטפא פאשא מרזיפונלו- והרי באותה תקופה מי שהיו הדומיננטיים היו הווזירים הגדולים והואלידה סולטאן. הסולטאן הלא-אקטיבי באותה עת היה מהמט הרביעי, נכדה של קוסם סולטאן. המצור השני התחיל את מלחמת האימפריה העות'מאנית עם "הליגה הקדושה" האירופית הקתולית-אורתודוכסית, מלחמה שנמשכה 15 שנה לסירוגין והסתיימה בחוזה קרלוביץ בשנת 1699, שמסמל יותר מכל את השקיעה העות'מאנית- היות ובכך איבדו העות'מאנים סופית את הונגריה.

המצור הראשון, בשנת 1529, בא 44 שנים אחרי שהעיר כן נפלה, לידיו של מלך הונגריה מתיאס קורווינוס. הסולטאן סולימאן ניסה להגיע אל לב אויביו ההבסבורגים ולכבוש את בירתה, לאחר שנחל ניצחונות גדולים בהונגריה עצמה. המלחמה עצמה החלה במאי 1529, כשלסולימאן, שעמד בראש הצבא העות'מאני, נלווה הווזיר הגדול, בן משפחתו מנישואין, חברו הטוב והסרעסכר (מפקד הצבא), אבראהים פאשה. בנוסף, יאנוש זאפוליה, מלך הונגריה ובן חסותו של סולימאן, הצטרף אליו עם כוחותיו- והרי סולימאן ידע טוב מאוד לנצל את הבקיעים בתוך ובין מדינות אירופה לטובתו.
הבעיה המרכזית של סולימאן הייתה שכוחותיו התרכזו בבולגריה, שסבלה באותו אביב מגשמים כבדים, מה שגרם להצפות ולאובדן רב של תותחים וגמלים בצד העות'מאני. כמו כן, בוינה עצמה התארגנה התנגדות ספונטנית גדולה לעות'מאנים, וכל האזרחים גויסו למלחמה. העיר בוצרה עוד יותר ממה שהייתה, והיא הייתה נכונה למצור.
כוחותיו המדולדלים של סולימאן, שחטפו מכה קשה מ"גנרל מזג האוויר", הגיעו מותשים אל שערי וינה בחודש ספטמבר 1529. בסוף חודש ספטמבר החל המצור על העיר עצמה, מצור שנמשך שלושה שבועות. העות'מאנים, שכוחם הורכב מבחירי היניצ'רים (חיל הרגלים) ומהסיפאהים- יחידות העילית של הפרשים, ניסו לחפור, לשווא, מנהרות פריצה מתחת לחומות העיר הכבדות, אך הכוח המגן האוסטרי פגע בחופרים העות'מאנים, מה גם שגם "גנרל מזג האוויר" התגייס לטובת האוסטרים, שכוחם העיקרי הורכב מחייליו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה הגרמנית, קרל החמישי, והוריד הרבה מאוד גשם באיזור המצור, שוב גשם, הפעם בעונת הסתיו. מזג האוויר גרם למחלות וכן לנפקדויות רבות בצד העות'מאני. הפלישה לעיר הייתה כושלת, וסולימאן קיבל באמצע אוקטובר החלטה אסרטגית לסגת. עם זאת, לא היה מדובר בתבוסה מלאה: העו'תמאנים השיגו שטחים נוספים נרחבים בעיקר בהונגריה ובחלק מאוסטריה. לאחר שלוש שנים ניסה סולימאן שוב להנהיג קרב על וינה, ושוב לשווא, לאחר שספג אבידות בקרב קונציג מול הקרואטים.

המצאת הקרואסון, או הקיפפרל, מיוחסת, עם זאת, יותר לקרב השני העיקרי על וינה, שהתרחש בשנת 1683. קרב זה, שהיה חלק ממלחמה גדולה בת 15 שנים כנגד קואליציה גדולה יותר מאשר ההבסבורגים, שגם הסתיים בכישלון עות'מאני (שלאחריו החלו לטגן את בצק הקיפפרל בצורת חצי הסהר, סמלם של העות'מאנים והמוסלמים- ושימו לב שגם להכנת הקיפפרל וגם להכנת הסופגניה יש אותו מקור- מקור גרמני- והרי האוסטרים הם גרמנים, ופועל יוצא של ניצחון במלחמות) הניב גם מורשת קולינרית וגם גיבור אגדי: יאן סובייצקי הפולני.

האימפריה העו'תמאנית הייתה באותה תקופה תחת הדומיננטיות של הווזירים הגדולים ממשפחת קופרולו, כשלמפקד הצבא העו'תמאני, הווזיר הגדול קארא מוסטפא פאשא, היו קשרים משפחתיים מנישואין עם משפחה זו. לקרב השני על וינה נערכו הכנות לוגיסטיות נרחבות, ביניהן פיתוח ויצירת נשק וסלילת דרכים, במשך עשרות שנים. תקופה זו הייתה שונה: היא הייתה בצלה של הרפורמציה הפרוטסטנטית, שפילגה לגמרי את אירופה הנוצרית וקרעה אותה מבפנים. העות'מאנים ביקשו לנצל את העובדה שמרכז הרפורמציה היה בעיקר בגרמניה לטובתם.

באותן שנים, התרחשה מרידה הונגרית רפורמיסטית (פרוטסטנטית), בראשות אימרה טוקולי, כנגד האימפריה הרומית הקדושה הקתולית. במאבק פנימי זה, צידדו העות'מאנים בצד הרפורמיסטי. באביב 1683 החל הצבא העות'מאני להתארגן בשטחי הבלקן, ולנוע לכיוון וינה, לאחר שקארא מוסטפא פאשא שיכנע את הסולטאן מהמט הרביעי לחתום על צו שמורה על מוביליזציה של הצבא העות'מאני למלחמה. הכוונה לא הייתה להגיע לוינה, אך ההתקדמות העות'מאנית הייתה בלתי עצירה מהרגע שהצבא יצא לדרך. בינתיים, כרתה האימפריה הרומית הקדושה ברית עם פולין הקתולית תחת מלכות יאן סובייצקי, עם הרפובליקה הקתולית של ונציה ועם כוחותיו של האפיפיור אינוקנטיוס ה-11- ששכן אז במדינה נרחבת מאוד בניגוד מוחלט לותיקן זעיר השטח של ימינו. הברית, שנקראה גם "הליגה הקדושה", כוונה כנגד כוחות הרפורמציה הפרוטסטנטיים וכנגד העות'מאנים המוסלמים.
בינתיים, העות'מאנים הגיעו ב-14 ביולי 1683 לשערי וינה, וקארא מוסטפא שלח מברק להבסבורגים בדרישה שהעיר תיכנע. המצור החל.
כלקח מתבוסות קודמות, עם הכוח העות'מאני באו יותר ממאה תותחים ורובים כבדים. הכוחות העות'מאניים התמקדו בחפירת מנהרות מתחת לחומות העיר, בניסיון להכניס תחתן חומר נפץ בכמות גדולה שיפיל אותן. לעות'מאנים נלוו כוחות רבים מאת הח'אן של חצי האי קרים.
בינתיים, בחודש ספטמבר 1683 נעו כוחות עצומים מפולין לכיוון האי וינה, בהתאם לברית בין יאן סובייצקי לקיסר ההבסבורגי ליאופולד הראשון.
לקראת אמצע החודש הצליחו העות'מאנים בפיצוץ החומות שהגנו על העיר, וב12 בספטמבר בשעה 4 לפנות בוקר החל הקרב.
אבל הפעם, התוקפים לא היו העות'מאנים, אלא הצבא האוסטרי של האימפריה הרומית הקדושה. הם תקפו את העות'מאנים מצד אחד, העות'מאנים השיבו מלחמה. הבעיה הייתה שמהצד האחר של הכוח העות'מאני, הגיחו בהמוניהם לוחמיו של יאן סובייצקי הפולני והנחילו תבוסה כבדה לצד של חצי הסהר. שמונים אלף פרשים פולנים שהתפצלו לארבעה כיוונים היכו בעות'מאנים ובטאטארים שוק על ירך והנחילו להם תבוסה מחפירה. גם האוהלים העות'מאנים נשדדו ונשרפו, ובחלק מהיריעות ששרדו נעשה אף שימוש בתפירת גלימה לכמרים הקתוליים…..
התקדמות האסלאם באירופה נעצרה, והפעם בוינה.

בינתיים, בצד המנצח, רצו להכין אוכל מתוק לכבוד הניצחון, ולפי הטענה המרכזית, שלא הוכחה במלואה- היות ויש גירסאות נוספות להמצאת הקרואסון, לקחו בצק, טיגנו אותו וגילגלו אותו בצורת חצי סהר שמסמל את הצד העות'מאני המובס. מאכל זה, הקיפפרל, הגיע לצרפת, ואנו מכירים אותו בתור קרואסון.