Tag Archives: העות'מאנים

מבוא לתולדות העמים התורכיים (וגם מבוא לנצרות)- התורכופולים

מי היו התורכופולים (Turcopoles)?

התורכופולים, ביוונית "בני התורכים" או "צאצאי התורכים" היו במקור בני עמים תורכיים ששירתו את הממלכות הנוצריות. הכוונה לממלכות הצלבניות, לממלכה הפראנקית (הממלכה שהתקיימה איפה שכיום גרמניה וצרפת) ואת האימפריה הביזאנטית, בייחוד בין המאות ה-11 וה-13 לספירה. יחידות התורכופולים סווגו בצבאות הנוצריים לפי סיווג אתני, כצאצאים של נישואים מעורבים שאבותיהם היו ממוצא תורכי או תורכמני (כלומר: מוצאם מהעמים התורכיים שבאו במקור ממרכז אסיה) ואימהותיהם ממוצא יווני. הם נזכרים לראשונה בתיעוד ביזאנטי במאה ה-11. חשוב להדגיש כי לא כל בני העמים התורכיים כולם היו מוסלמים- בטח ובטח זה נכון לגבי התורכופולים. בצבא הממלכה הפראנקית הם שירתו כפרשים בעלי נשק קל, והם אומנו בשיטות הלחימה של העמים התורכיים המוסלמיים. בהמשך הוסר מהם הזיהוי האתני והם יותר שימשו תחת זיהוי מקצועי כשכירי חרב שהם לאו דווקא ממוצא תורכי בכלל. בהמשך מפקדיהם של התורכופולים היו ממוצא פראנקי (גרמני-צרפתי). לקראת שלהי שנות קיומם הם שימשו כתצפיתנים וכמעין לוחמי גרילה ושליחים עבור הצבא הפראנקי. בהמשך הם שירתו גם בממלכת ירושלים הצלבנית בארץ ישראל והשתתפו במסעי הצלב הראשון והשני וגם נלחמו עבור המסדרים הצלבניים האביריים, כדוגמת ההוספיטאלרים במאה ה12. הם אומנם היו נחותים במעמדם מול האבירים אך נחשבו לפרשים נועזים במעמד שהוא מעל לוחם צלבני או פראנקי רגיל. הם נועדו במקור ללחימה מול המוסלמים (מתוך ידיעה כי בני העמים התורכיים יודעים איך להילחם מול מוסלמים) והיוו כמעט חצי מחילות הפרשים של הפראנקים וכלוחמים נועזים בצבא הצלבני.

 

 

 

סולימאן שאה וראשיתם של העותמאנים

בעת מלחמת האזרחים הסורית הצבא התורכי עשה מבצע בגבול תורכיה-סוריה, שבו פונו חיילים תורכים ומבנה בתוך מובלעת בצפון סוריה. בתוך המבנה הזה היו שרידיו של סבו של עות'מאן הראשון, מייסדה של השושלת העותמאנית. היות שמדובר בשטח תורכי בתוך סוריה, המבנה היה נתון למתקפות הן של הצבא הסורי שנתון לשליטתו של בשאר אל אסד, והן למתקפות של ארגון "המדינה האסלאמית-דאעש", לכן היה חשוב לפנות אותו.

ולא רק בגלל זה. חשיבותו של המבנה מראה על חשיבותו של סולימאן שאה לתורכים, הן הלאומנים והן האסלאמיסטים.

מי היה סולימאן שאה, שעל שמו נקרא הסולטאן סולימאן המפואר?

בראשית האלף השני, פשטו שבטים תורכיים, שמוצאם ממרכז אסיה (באיזור סיביר- קזחסטן- צפון מונגוליה של היום) על תת היבשת האנטולית, שהייתה יוונית. לאט ובנחישות הם דחקו את התושבים היוונים ואף הערבים לכיוון מערב ודרום בהתאמה, והקימו את האימפריה הסלג'וקית, שהייתה האימפריה התורכית מוסלמית הראשונה. בד בבד עם הפשיטות, התאסלמו התורכים (שעבדו בעיקר את איתני הטבע וגם כמה אלילים) בהמוניהם.

האימפריה הסלג'וקית, שהתחלקה לבסוף לאמירויות קטנות, העסיקה מצביאים צבאיים לרוב. אחדים מהם באו משבטים תורכיים, שבאו ממרכז אסיה, בשם אואוז (Oguz). מתוך שבטי האואוז נולד, לפי המסורת, בשנת 1178, אדם ששמו ושם אביו היו זהים לשם של שליט גדול אחר של הסלג'וקים: סולימאן בן קוטולמוש. זה היה סולימאן שאה.

סולימאן הרבה להילחם יחד עם יחידותיו הצבאיות באיזור עמק הפרת, שם יום אחד, כשהיה בן 58 בערך, טבע בנהר… הוא נקבר במחוז חלב, שעתיד להיות חלק מהאימפריה העות'מאנית ובהמשך חלק חשוב של סוריה המודרנית. הוא השאיר אחריו בן בשם ארטורול (Ertugrul), גם לוחם וראש שבט. בנו של אותו ארטורול עתיד להיות שליט של פרובינציה סלג'וקית. קראו לו עות'מאן, ולצאצאיו יקראו המשפחה העות'מאנית. אותה נסיכות קטנה עתידה להתפתח לאחת האימפריות הגדולות ביותר שראה העולם מעודו. תחילה, החל משנת 1300 לערך, נלחמו העות'מאנים עם נסיכויות תורכיות שכנות והביסו אותן. בהמשך העות'מאנים יביסו עמים וממלכות שכנים. וכל השאר היסטוריה….

חזרה לסולימאן. אותו סולימאן שאה הפך לסמל אגדי הן של האימפריה העות'מאנית והן של תורכיה המודרנית שבאה לאחריה. בעוד העות'מאנים יפארו את היותו ראש המשפחה וגם כסמל אסלאמי (למרות שמדובר בתהליכים איטיים של אסלאמיזציה באותם ימים). תורכיה המודרנית תדגיש את היותו תורכי, וכן תדגיש את התורכיות של אבותיו, גם אם לא היו מוסלמים.
לתורכיה המודרנית שהייתה בחיתוליה בשנות העשרים היה חשוב לשמר את מתחם קברו של סולימאן שאה, שניצב בלב טריטוריה ערבית סורית, בידיה. גם סמל תורכי עתיק וגם שטח תורכי שיהיה קרוב לתורכיה עצמה. בשנת 1921, קצת אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, חתמה האימפריה העות'מאנית, שעתידה תוך שנתיים להפוך לתורכיה, על הסכם באנקרה עם צרפת, שעתידה לקחת חסות על סוריה ולבנון העתידיות. לפי ההסכם, שטח של 8000 קילומטר רבוע במתחם סולימאן שאה- שנקרא בערבית גם קלעת ג'באר או מבצר ג'באר, עתיד להישאר מובלעת תורכית. כל ממשלות סוריה כיבדו את ההסכם, עד שבשנת 1974 החליט אביו של בשאר אל אסד, הנשיא הסורי חאפז אל אסד, להקים סכר על הפרת בקירבת מקום, וכתוצאה מכך המקום הוצף. אסד לא רצה להסתכסך עם תורכיה, שבאותה שנה הייתה "מחוממת" על קפריסין, ונתן לתורכים שטח חדש, 80 קילומטר מצפון למבצר ג'באר. כל מתחם סולימאן שאה הועבר לשם, ועל המובלעת התורכית הופקדו כ-30 עד 40 חיילים תורכים. במקום גם הוזכר מייסדה של תורכיה, מוסטפא כמאל אתא תורכ, והוצב דגל תורכי ענק.

בשנת 2011 החלה מלחמת אזרחים בתוך סוריה, ומתחם סולימאן שאה הועמד בסכנה. ממשלת ארדואן, שדוגלת ב"ניאו עות'מאניזם" הדגישה את חשיבות המתחם, היות וסולימאן שאה היה אביו של אביו של אב המשפחה העות'מאנית, שהפכה לאימפריה האסלאמית האחרונה עד לימינו. היות ואנשי אירגון "המדינה האסלאמית-דאעש" התקרבו למובלעת ואף תקפו אותה (דאעש ידועים בחוסר חיבתם לכל אנדרטה, קבר, פסל או מונומנט, בגלל שהם רואים בזה עבודת אלילים ופולחן זר לאסלאם המקורי). עשרות החיילים התורכיים במתחם סולימאן שאה הועמדו בסכנת חיים. הצבא התורכי החליט, לכן, אמש, לעשות מעשה: שיירה צבאית שכוללת טנקים, נגמ"שים ומאות חיילים זרמה מתורכיה אל המתחם, חילצה את החיילים, אספה את שרידי סולימאן שאה והרסה את המבנה. לא נודע על קרב רציני באיזור, אך חייל תורכי אחד נהרג.

המבנה הועבר צפונה, לשיטחה של תורכיה, אך כדי להראות שהממשלה לא פועלת בניגוד למדיניות ה"ניאו עות'מאניזם" וללאומיות התורכית, ולא מוסרת טריטוריה תורכית לעמים זרים, הדגל שקופל הונף שוב ב"אל שמס", שנמצא בצד הסורי של הגבול בין סוריה לתורכיה, ממש קרוב לגבול ולנהר. שם אמור לקום המבנה בעתיד, לטענתה של תורכיה.
נכון לעכשיו, למעט במתחם שבו נמצא הדגל (שתורכיה ממש צמודה אליו), אין יותר מובלעות תורכיות בתוך סוריה.

מזה כמה שנים משודרת ברשת "נטפליקס" סידרה תורכית אודות בנו של סולימאן שאה, ארטוגרול, בשם "התחייה-ארטוגרול". סידרה זאת נעשתה על ידי רשות השידור התורכית TRT והיא מלאה במוטיבים אסלאמיים והיסטוריים.

העות'מאנים אחרי סולימאן- חלק 2: מלחמה עם איראן, ועוד….

(c) הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, מבוסס על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" שנכתב באנגלית על ידי סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

עם כיבוש הקווקז על ידי העות'מאנים וה"מפגש" שלהם עם אחיהם בני העמים התורכיים ששוכנים באיזור על רקע מותו של אסמאעיל שאה מייסד האימפריה האיראנית הספווית שהשית עליה את האסכולה השיעית של האסלאם, האימפריה העות'מאנית הסונית שלטה בפועל על כל איזור הקווקז עד לים הכספי, והשפיעה גם על מינוי מלכי גיאורגיה (גרוזיה) שגם הייתה נתונה בידי העות'מאנים. דבר זה גרם למלחמה מתמשכת בין העות'מאנים לבין האיראנים בין השנים 1579 ל1590.

משפחת גיראי שליטי חצי האי קרים, קרובי המשפחה של הסולטאן סולימאן, פתחו במרד נגד העות'מאנים לאחר שעלה בקרים לשילטון הח'אן מהמט גיראי. לכן הסולטאן מוראד השלישי החליט להדיח את מהמט גיראי לטובת אחיו, אסלאם, בסיועו של מפקד הצבא העות'מאני דאז, עות'מאן פאשא. תוצאות המלחמה העות'מאנית-האיראנית הייתה השתלטות על כל אזרבייג'אן, כולל על החלק הדרומי שלה, שנמצא כיום בתוך שטח איראן. תבריז, בירת אזרבייג'אן האיראנית כיום, נפלה בידי העות'מאנים. בשנת 1590 נחתם בפעם המי-יודע-כמה הסכם שלום בין העות'מאנים לאיראנים, כשעיקר מאמץ המלחמה העות'מאני מופנה עתה כלפי החזית המערבית, אל מול בית הבסבורג האוסטרי.

3 שנים לאחר תום המלחמה עם איראן, פרצה שוב מלחמה בין בית הבסבורג לבין העות'מאנים, שנמשכה בין השנים 1593-1606. המלחמה התרכזה בעיקר באיזור הונגריה ובגבול הקרואטי. בשנת 1595 תוך כדי המלחמה מת הסולטאן מוראד השלישי ובנו, מהמט השלישי, עלה לשילטון לאחר שחיסל לפי המסורת את 19 אחיו ו20 אחיותיו. אך מי ששלטה בפועל באימפריה באותן השנים הייתה אימו של הסולטאן, הוואלידה סאפייה סולטאן. היא דאגה למנות את פרהאט פאשא לווזיר הגדול, שמצידו "דאג" להמשיך במלחמה עם אוסטריה. הסולטאן הלך והסתגר בארמונו, ובעתיד אף מנהג רצח האחים על מנת להגיע לשילטון ייפסק לטובת הסתגרות של הסולטאן לעתיד בהרמון באגף סגור שנקרא "הכלוב", או בתורכית "קאפס". דבר זה מנע מהסולטאנים לעתיד בהמשך ניסיון בשטח או במושלות על פרובינציות באימפריה לפני שהגיעו לשילטון.

 

מי שכן היה בשטח היה הווזיר הגדול. על פרהאט היה להתמודד אל מול מרד הוולאכים, שהסתייעו באוסטרים ובבית הבסבורג. הסולטאן מהמט השלישי, מצידו, התמודד עם מפלות צבאיות באיזור הדנובה ובשל כך החליף את הווזיר הגדול פרהאט פאשא בסינאן פאשא (אין קשר לאדריכל האגדי מימאר סינאן). באוקטובר 1595 הצליח סינאן לכבוש את בוקארשט, כיום בירת רומניה (רומניה היא למעשה ובעיקר איחוד של וולאכיה ומולדאביה). אבל לצבא העות'מאני קרה אסון, כשחיל עות'מאני ביחד עם הטאטארים ניסה ב27 באוקטובר 1595 לחצות את הדנובה אל מול "גנרל חורף" הסוער, ובשל מזג האוויר אלפי חיילים טבעו בנהר. גם הנסיכות השכנה מולדאביה ניצלה זאת ומרדה כנגד העות'מאנים, כשהנסיך הוולאכי מיכאל מנהיג את המרד. כתוצאה מכך, ולראשונה מאז ימי הסולטאן סולימאן המפואר, הגיע הסולטאן מהמט השלישי בעצמו לשדה הקרב על מנת לעמוד בראש הצבא העות'מאני. עד 1605 הצליחו העות'מאנים לדכא את המרידות ולהשתלט שוב על מולדאביה, וולאכיה וטרנסילבאניה- הנסיכויות שלעתיד ירכיבו את רומניה- ולמנות בראשן נסיכים מקומיים נאנמנים לעות'מאנים.

בשנת 1603 מת הסולטאן מהמט השלישי והחליף אותו הסולטאן המפורסם אחמט הראשון. בזאת גם הסתיימה המאה ה16 המפוארת, והעולם והאימפריה נכנסו למאה ה-17. אהמט היה האח היחיד ששרד מבין אחיו, והוא גדל עם סבתו הוואלידה סאפייה סולטאן בארמון הישן באדירנה לפני הגיעו לסולטאנות. באותן שנים התמודדה האימפריה העות'מאנית עם שורה של מרידות מבפנים, בשטח של תורכיה של ימינו. השם הכולל למרידות האלה היה "מרידות הג'לאלי" (Celali) והיו כנגד הסולטאן החדש שנתפס כחלש. מי שהנהיג את המרד היה שייח' דתי-סופי (Sufi) ובאיסטנבול עצמה התגלו מתיחויות בין היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר שהורכב בעיקר וביסוד מנערים נוצריים שהתאסלמו אך לא רק, לבין הסיפאהים- חיל הפרשים שהיה מגובה באנשי דת מוסלמים סוניים. הסיפאהים הובסו לבסוף על ידי היניצ'רים, שהסולטאן נכנע לדרישותיהם. כתוצאה מכך ירד מעמדם של הסיפאהים ורבים מהם הצטרפו למורדים ביערות אנטוליה. בכך גם נחלשה עד לביטול שיטת החזקת האחוזות בידי הסיפאהים- התימארים, יחד עם היחלשות שיטת הדוושירמה- גיוס נערים נוצרים ליניצ'רים ואיסלומם. בשנת 1605 הובסו ההבסבורגים, ושנה לאחר מכן נחתם הסכם שלום עם ההבסבורגים, כשעיקר המערכה מופנה לדיכוי מרידות הג'לאלי.

עם זאת הופיע כוח חדש בהרמון העות'מאני- קוסם סולטאן, בת זוגו המועדפת של הסולטאן אהמט הראשון, כוח שעתיד להשפיע על הסולטאנים הבאים ועל ההיסטוריה העות'מאני למשך שנים לא מעטות. האימפריה העות'מאנית לא ידעה יציבות ולא ידעה סולטאנים יציבים עד לשנים 1623-1640, בהן שלט הסולטאן מוראד הרביעי. על כך אכתוב בהמשך.

העות'מאנים אחרי סולימאן- חלק 1: משהו חדש מתחיל

(c) הזכויות על הכתיבה שמורות לכותב האתר Histerio. הכתיבה מבוססת על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו , שנכתב באנגלית.

יש כאלה שרואים בתקופה שלאחר מות הסולטאן סולימאן המפואר בחודש ספטמבר שנת 1566 את ראשית שקיעתה של האימפריה העות'מאנית. אבל, מצד שני, חשוב להדגיש שהחל משנת 1566 עד להתמוטטות האימפריה בשנת 1922, האימפריה חוותה תקופה של עליות ומורדות עד לשקיעתה הסופית בימי מלחמת העולם הראשונה.

ראשית הסיפור היא בטענה שהסולטאן סולימאן עצמו אשם בתחילת שקיעתה של האימפריה, בכך שהפך את הורם סולטאן לאישתו החוקית ובכך התחיל תקופה של "סולטאנות הנשים"- התקופה שבה נוהלה האימפריה בפועל מההרמון ולא מהארמון, כלומר על ידי הוואלידה סולטאן, אימו של הסולטאן, ואישתו או השיפחה המועדפת עליו. הורם, לפי הטענה, הובילה את סולימאן למנות את בנו הלא-יוצלח סלים השני לסולטאן אחריו, מה שהחל שרשרת של סולטאנים פחות מוצלחים, פחות שולטים ופחות יציבים. עוד נושא נוסף שתומך בטענה ששקיעת האימפריה החלה בשלהי שילטונו של סולימאן הוא נושא שנלמד היטב בארץ במערכת החינוך בהקשר לאימפריה העות'מאנית- הקפיטולאציות.

הקאפיטולאציה, למעשה, היא הסכם, לפיה מדינה ריבונית מוותרת לנתיני מדינה זרה על שיפוט בשטחי אותה מדינה ריבונית. כתוצאה מכך, הנתינים הזרים מקבלים חסינות מהליכים משפטיים פליליים ואזרחיים על ידי מערכת המשפט של אותה מדינה שבה הם נמצאים כאורחים או עוברים בשיטחה או סוחרים בה, וגם חסינות מפני פעולות של מוסדות מדינה וממשלה אחרים באותה מדינה. בשנת 1535 חתם הסולטאן סולימאן המפואר על הסכם קפיטולאציות עם צרפת, בתמורה לכך שממלכת צרפת תשתף פעולה עם האימפריה העות'מאנית במאבק אל מול "האימפריה הרומית הקדושה" (שהיא למעשה אוסטריה- גרמניה ), וכנגד הרפובליקות והנסיכויות שלעתיד ירכיבו את מה שאנחנו מכירים בתור איטליה. בשנותיו האחרונות של סולימאן כסולטאן ידעה האימפריה העות'מאנית שקיעה מבחינה כלכלית, חברתית וממשלית כשלאחר מותו של סולימאן מתחיל תהליך איטי של ביזור האימפריה (דה צנטרליזציה), שבו הכוח השולט העיקרי באימפריה שהיה מרוכז בידיים של הסולטאן והוא מתחלק בין הוואלידה סולטאן, אישתו, הווזיר הגדול (כלומר ראש הממשלה- לאחר מות סולימאן מי שהמשיך במשך שנים להיות האיש החזק באימפריה הוא הווזיר הגדול שהאריך ימים על פני שילטונם של שלושה סולטאנים, סוקולו מהמט פאשא), כשבמאה ה-18 רוב הכוח היה בידי המושלים המקומיים של המחוזות הגדולים.

עליית הסולטאן סלים השני לשילטון איפשרה לגורמים שונים בתוך האימפריה למרוד, כמו למשל המרד שפרץ בתימן בקרב השיעים-הזיידים מיד לאחר עלייתו של הסולטאן סלים. הזיידים השתלטו על הערים המרכזיות בתימן צנעא (כיום בירת צפון תימן, שנתונה בידי השיעים בתמיכת איראן) ועדן (בירת דרום תימן שנתונה בשילטון סוני תחת חסות סעודית ואמירותית בימינו אנו), והצבא העות'מאני שישב במצרים ובחלב שבצפון סוריה הוזעק כדי לדכא את המרד בהצלחה. כמו כן היו התנגשויות בקווקז בין הצבא העות'מאני שנעזר בטאטארים לבין הצבא הרוסי והצבא האיראני.

הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא, שכיהן עוד מימי הסולטאן סולימאן האחרונים, שלט כאמור בפועל באימפריה, ובשנת 1569 הרחיב וחידש את הסכם הקפיטולאציות עם צרפת, ואוניות צרפתיות או אוניות הנושאות את דגל צרפת קיבלו פריבילגיה לשוט חופשי בשטח הימי העות'מאני. בכך יצרו העות'מאנים בסיס לדריסת הרגל הצרפתית העתידית במזרח התיכון.

באותן שנים, נוצר לסולטאן סלים השני דימוי של שליט המסוגר בארמונו ועסוק בשתייה. דון יוסף נשיא היהודי היה מבין אלה ששיכנעו את סלים וסוקולו לכבוש את קפריסין. בשנת 1570 נחתו הכוחות העות'מאניים בקפריסין ועד שנת 1571 השתלטו עליה לגמרי. בכך הם יצרו את הנוכחות התורכית בקפריסין שנמשכת עד היום, בעיקר בצפון האי שם בימינו אנו יש רפובליקה תורכית קפריסאית שמוכרת על ידי תורכיה עצמה בלבד. אבל האתגר העיקרי של סלים וסוקולו היה כשהאפיפיור פיוס החמישי אירגן את ספרד שנשלטה על ידי בית הבסבורג האוסטרי יחד עם רפובליקות ונציה וגנואה ונסיכויות איטלקיות ל"ליגה הקדושה" שהתאגדה כדי להילחם כנגד העות'מאנים בקרב לפאנטו Lepanto בחוף היווני בחודש אוקטובר שנת 1571. הצי האוסטרי הביס לראשונה מאז המאה ה-15 את הצי ואת הצבא העות'מאני בקרב הזה. בכל אירופה חגגו את התבוסה העות'מאנית. כתוצאה מכך בשנת 1573 נחתם הסכם שלום בין העות'מאנים לבין הרפובליקה של ונציה.

שנה לאחר מכן, הסולטאן סלים השני נופל בביתו ומת, ובמקומו מוכתר מי שסומן מראש לתפקיד עוד מימי סבו סולימאן, בנו של סלים הסולטאן מוראד השלישי. מי שעוזרת לו לשלוט היא אימו הוואלידה סולטאן נורבאנו, יחד עם הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא.

בינתיים, העות'מאנים מתערבים בפולין, ובשנת 1576 משתלטים על הקווקז. בשנת 1577 נחתם הסכם שלום עם ההבסבורגים, וסוקולו מהמט פאשא מרחיב מאוד גם את יחסי המסחר עם אנגליה ומעניק לסוחרים ולספינות אנגליות חופש תנועה בתוך האימפריה. בסופו של דבר זה לא יעזור לסוקולו הווזיר הגדול מול האינטריגות בתוך הארמון וההרמון, ובאוקטובר 1579 הוא נדקר ונרצח על ידי שליח של הסולטאן בגיל 73. סוקולו מהמט פאשא, סרבי במוצאו, שירת כווזיר הגדול בסך הכל 15 שנים, בין 1565 ל1579 תחת שלושה סולטאנים. מאז החל חוסר ביציבות גם בתפקיד הווזיר הגדול, כשעכשיו הכוח היה בידי אם הסולטאן או אישתו.

 

 

 

התימנים נגד העות'מאנים

תימן, או האיזור שאנו מכירים כיום (והכרנו בעיקר עד 1990) כצפון תימן, הייתה החל משנת 1517 תחת שילטון האימפריה העות'מאנית התורכית הסונית. החל מאמצע המאה ה-19, בעיקר עקב מלחמותיה עם מעצמות אירופה, החל המצב של האימפריה להידרדר, והיא איבדה שטחים רבים באירופה, כשמעצמות אירופה לטשו עיניים גם למחוזותיה של האימפריה במזרח התיכון עצמו. הבריטים לטשו עיניים לכיוון מצרים (ואכן החלו לשלוט בה בפועל מאז 1882), הצרפתים לאיזור תוניסיה והאיטלקים (איטליה הייתה מדינה טרייה יחסית לאחר האיחוד שלה) לכיוון לוב. הבריטים, הצרפתים והאיטלקים וכן מושלים מקומיים החלו לחתור באיזור המזרח התיכון ולנסות ולהמריד את האוכלוסייה הערבית במזרח התיכון כנגד העות'מאנים. אחת העובדות החשובות בקשר לאיזור תימן היא היותה מרובת שבטים, ובייחוד שבטים שיעים מפלג הזיידייה של השיעה (הזיידים מאמינים בניגוד לשיעה הנפוצה שמאמינה ב12 אמאמים שהנהיגו את הקהילה המוסלמית השיעית שהיו צאצאים של משפחתו הגרעינית של מוחמד, האמאם החמישי היה אחר מהמקובל, זייד בן עלי, שיצר שושלת של אמאמים משלו שהיו צאצאיו ודומיננטיים בעיקר באיזור תימן) וכן היות האמאם השיעי-זיידי התימני הסמכות הדתית והשלטונית הלא-רשמית העליונה באיזור. העות'מאנים, מצידם, ידעו על מיקומה האסטרטגי של תימן באיזור הים האדום, וכן על קירבתה אל המקומות הקדושים לאסלאם בחיג'אז (מכה ומדינה). לכן, למרות היות תימן חלק מהפריפריה של האימפריה העות'מאנית, העות'מאנים שלחו כוחות צבא כדי ליצור סדר באיזור דרום חצי האי ערב עוד משלהי המאה ה-19. כחלק מהרפורמות באיזור תימן, הוכרזה העיר צנעא בשנת 1872 כבירת מחוז תימן של האימפריה, והיא בירת תימן עד היום. שושלות האמאמים השיעיים התימניים היו, למעשה, תחת שילטון של אימפריה סונית ובסביבה שמצפון לה שולטים שבטים ושושלות סוניות.

מנגד, העות'מאנים סירבו להכיר בשילטון ובסמכות הדתית של האמאמים התימניים השיעים-זיידים על האיזור ופעלו כדי לדכא אותם. הדברים באו לידי ביטוי בעיקר בראשית המאה העשרים ובהמשכה, עת הסולטאן עבד אל-חמיד השני ששלט באימפריה החל מ-1876 וכן "התורכים הצעירים" שביצעו כנגד הסולטאן הפיכות בין השנים 1908-1909 ושאפו להדיח אותו, עשו מאמצים כבירים על מנת למרכז את האימפריה תחת מרכז שילטוני אחד באיסטנבול ולצמצם כמה שיותר את האוטונומיה היחסית שניתנה למחוזות ולאוכלוסייה המקומית שלהן. בתימן העות'מאנים הסונים סירבו לא רק להכיר בשילטון האמאמים השיעים, אלא דרשו שכל בתי הדין הדתיים השרעיים בתימן יהיו סוניים, בעוד יחיא דרש שהשריעה האסלאמית בנוסח השיעי-זיידי שלה תוטל על תימן.

בשנת 1904 התמנה בתימן אמאם שיעי בשם יחיא מחמד חמיד אל-דין מהשושלת המתווכלית, יליד שנת 1869, והוא שאף לתת לתימן מקסימום שילטון עצמי תחתיו מידיהם של העות'מאנים ולהביא אותם להכיר בו כשליט של תימן. בסופו של דבר השיג האמאם יחיא את מטרותיו, והוא זה שנחשב המייסד של תימן של ימינו.

עוד בשנים 1904-1905 הכריז האמאם על מרד כנגד העות'מאנים ומגמות מירכוז האימפריה שלהם, מרד שלא נחל הצלחה גדולה והוביל את העות'מאנים לחזק את שליטתם בתימן. בשנת 1910 פרץ מרד של השבט השליט המקומי, האידריסים הסונים, באיזור עסיר, בדרום-מערב ערב הסעודית של ימינו שנמצא מצפון לתימן של ימינו. העות'מאנים שלחו לאיזור מכה ומדינה כוחות צבא נוספים על מנת לדכא את המרידות, ונעזרו לשם כך גם בשריף (מושל מחוז) המקומי של מכה, השריף חוסיין מהמשפחה ההאשמית שכיום היא משפחת המלוכה הירדנית ועתיד למרוד בעות'מאנים בימי מלחמת העולם הראשונה. בנוסף, משפחת אל-סעוד, כיום משפחת המלוכה הסעודית, מרדה באיזור אחר של חצי האי ערב, איזור נג'ד. העות'מאנים וההאשמים נלחמו גם כנגד משפחת אל-סעוד הווהאבית וגם נגד האידריסים של איזור עסיר שהיו סונים אך שייכים לאסכולה קיצונית יותר בסונה מבחינה דתית מאשר העות'מאנים לכן זו הייתה יותר מלחמה דתית מאשר מלחמה לאומית.

האמאם יחיא התימני, מצידו, ניצל את תמיכת השיעים המקומיים בתימן בו וכן את תמיכתה של איטליה, שתיכננה להחליש את העות'מאנים על מנת להכשיר את פלישתה ללוב בספטמבר 1911, ופתח במרד משלו. בסוף שנת 1910 הכריז האמאם יחיא השיעי ג'יהאד (מלחמת קודש) כנגד העות'מאנים הסונים וחסם את הדרך הראשית בין צנעא בירת מחוז תימן לבין עיר הנמל החשובה חודיידה במערב המחוז. יחיא היה מודע היטב גם למרידות אחרות בתוך האימפריה העות'מאנית, בייחוד למרד באותו זמן באלבניה, שהיה הפעם הראשונה שבה מוסלמים (סונים) מקימים תנועת מרד לאומית כנגד האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים, שבעצמם היו בתקופה שלאחר הפיכה באיסטנבול כנגד הסולטאן עבד אל-חמיד והיו עסוקים באינטריגות פנימיות בתוך תנועת "התורכים הצעירים" בין תומכי המירכוז לליברלים, שלחו לתימן כוח צבא גדול שהיה לפני כן באלבניה המורדת בראשות הגנרל הסורר אהמט עזת פאשא. מלחמת הגרילה שניהל האמאם יחיא, שהוא ואנשיו הכירו היטב את האיזור ההררי של צפון תימן והקימו מערכת מינהלתית וצבאית מסודרת, כנגד העות'מאנים הייתה מוצלחת יחסית אך לא מושלמת, והוא הסב להם אבידות כבדות כשבינואר 1911 הוא השתלט על עיר מולדתו צנעא. הוא נהנה, כאמור, מסיוע ומאספקה צבאיים וכספיים איטלקיים דרך הים. בספטמבר 1911 פלשו האיטלקים, כאמור, ללוב העות'מאנית, וראש הממשלה העות'מאני (הווזיר הגדול) אבראהים חקי פאשא הודח עקב הכישלונות הצבאיים של האימפריה. המימשל העות'מאני החדש הבין שעליו לוותר לאמאם יחיא אם ברצונו להדוף את האיטלקים בלוב, את המרידות בחצי האי ערב (סעודיה של היום) ולשלוח כוחות צבא גם לאיזור הבלקן המורד. לכן, באוקטובר 1911 נחתם הסכם דעאן בין האמאם יחיא לבין העות'מאנים. לפי ההסכם הזה, האמאם התימני יקבל אוטונומיה נרחבת במחוז תימן וכן יותר לו לכונן באיזור את השריעה ואת מערכת המשפט לפי ההלכה השיעית-זיידית. בתמורה לכך הוא לא ימרוד נגד האימפריה העות'מאנית ויביע נאמנות לסולטאנים העות'מאנים ולשילטון באיסטנבול.

בשנת 1918 הובסו העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה והאמאם יחיא ניצל זאת כדי למנוע פשיטות מצד השבטים הסונים מסעודיה של ימינו לכיוון תימן, לכן הכריז על המדינה העצמאית התימנית בצפון תימן שבירתה צנעא, האמאמות של תימן או בשמה השני הממלכה המותווכלית של תימן . בשנת 1948 נרצח האמאם יחיא במסגרת מאבקים שבטיים ושושלתיים סביב שאלת האמאם הלגיטימי של תימן.

הממלכה המתווכלית של תימן התקיימה עד 1962, עת הודחה בסיוע מצרים הנאצריסטית, על ידי מפקד הצבא התימני עבדאללה אל-סלאל, והפכה לאחר מלחמת אזרחים קשה לרפובליקה.

העות'מאנים, פרק 9: ימי הסולטאן סולימאן, חלק ג' (ספוילר)

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, מבוסס (אך לא מועתק) על הספר של סטנפורד שאו ואישתו אזל קוראל, "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית".

שני העשורים האחרונים לשילטונו של הסולטאן סולימאן התאפיינו בעייפות ממבצעים צבאיים, ובעיקר ממאבקים פנימיים על ירושתו. סולימאן עצמו קשר קשרים צבאיים עם אימפריות אחרות, כמו הצרפתים, ועוד בשנת 1536 הוא ניצל את הברית הזא כדי להוביל התקפה ימית ויבשתית לכיוון אלבניה ואיטליה בחזית הים התיכון. בראש הצי העות'מאני עמד האדמירל האגדי ח'יר א-דין ברברוסה, ובצד ההבסבורגי- אוסטרי עמד יריבו האדמירל אנדריאה דורייה. בלחץ האפיפיור ומדינות אירופה אחרות הברית הזאת לא החזיקה מעמד, והצרפתים נסוגו מצפון איטליה. באותו זמן הצי העות'מאני היה עסוק גם באיזור האוקיינוס ההודי, כנגד הפורטוגזים שתקפו את חופי הודו המוסלמית שביקשה מהעות'מאנים עזרה. בשנת 1538 יצאו סולימאן וצבאו והשתלטו על מולדביה ודרום בסראביה, באיזור רומניה של היום. עם זאת, בשנים שלאחר מכן היה עסוק סולימאן בענייני פנים: הוא אירגן את החוקים האזרחיים והפליליים של האימפריה (שהייתה, רשמית, תחת חוק ההלכה המוסלמית- השריעה), לקודקס (ספר חוקים) מסודר- הקאנון-נאמה, מה שנתן לו את הכינוי "סולימאן המחוקק (קאנוני)". הוא גם עסק בניסיון למנות וזירים גדולים על מנת שייכנסו לנעליים הגדולות שהשאיר אחריו אבראהים פאשה, חברו שחוסל בהוראתו. הוא בחר בלוטפי פאשה (פאשא- תואר כבוד תורכי לבכירים). ב1540 מת יאנוש זאפוליה, שליט הונגריה שהיה נאמן לעות'מאנים, מה שהצית עוד פעם את הקרבות עם בית הבסבורג האוסטרי. ההבסבורגים נדחקו באופן כמעט מוחלט משטחי הונגריה בשלוש השנים שיבואו לאחר מכן. באמצע שנות הארבעים של המאה ה-16 הורם סולטאן, אישתו של סולימאן שלא הייתה אמו של בנו בכורו, דאגב "לבחוש" בענייני הורשת השילטון. בייחוד לאחר מות בנה, הנסיך מהמט, כתוצאה ממחלה. היא השיאה את בתה, מיהרימה סולטאן, לרוסטם פאשא, שהפך לווזיר הגדול של האימפריה. היא רצתה שרוסטם ידאג לקדם את אחד מבניה לתפקיד יורש העצר, ויעזור לה להיפטר מיורש העצר, הנסיך מוסטפא, בנם של סולימאן וגולבהאר (אולי מאהידווראן?) סולטאן. עוד כוח עולה באימפריה היה הנסיך ביאזיט, בנם של סולימאן והורם. בשנת 1547 ביאזיט, הסולטאן סולימאן וצבאם, יצאו למלחמה כנגד איראן ששלט בה בית המלוכה הספווי, לאחר שאחיו של השאה השולט באיראן, טאהמספ, אלקאז מירזא, ברח לשטחי העות'מאנים בעודו טוען לכתר אחיו. במהלך העימות עם האיראנים השתלטו העות'מאנים על איזור אזרבייג'אן (איזור שמאוכלס בעמים תורכיים) וכן על שטחים בקווקז.

בראשית שנות החמישים של המאה ה-16, פרצו שוב עימותים בין העות'מאנים וההבסבורגים באיזור הונגריה וטרנסילבניה. בראש הצבא העות'מאני עמד מפקד שהיה בילדותו נוצרי-בוסני, נחטף, אוסלם וגויס לצבא הרגלים העות'מאני (היניצ'רים) בתהליך הגיוס- הדוושירמה. הוא נועד לגדולות, ושמו היה סוקולו מהמט פאשא. (1505-1579). סוקולו עתיד להתמנות בשנת 1560 לתפקיד הווזיר הגדול (ראש הממשלה) העות'מאני, לכהן בתפקידו כמעט עד סוף חייו תחת שלושה סולטאנים ולהפוך למעשה לשליט האימפריה בפועל.

בינתיים, בצי העות'מאני עלה גם כוח חדש במקביל לשליטתו של האדמירל המפורסם ח'יר א-דין ברברוסה- טורגוט ראיס. בשנת 1551 נפתחה מול ההבסבורגים חזית ימית בחופי צפון אפריקה, ובאותה שנה נכבשה ע"י העות'מאנים טריפולי, כיום בירת לוב. בשנת 1552 השלים הצי העות'מאני את כיבוש ערי חוף הים האדום לאורך מה שהיום הוא החוף הסעודי והתימני, בעיקר מידי הפורטוגזים.

העשור האחרון לשילטונו ולחייו של סולימאן אופיין בעיקר במאבקים פנימיים: היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה, היה נאמן מאוד לנסיך מוסטפא יורש העצר, והורם סולטאן וחתנה רוסטם פאשא תפרו עלילה כנגד מוסטפא על בגידה בסולימאן. בשנת 1553 הוצא להורג מוסטפא, מה שהשאיר את שני בניה של הורם, הנסיכים ביאזיט (ניתן לקרוא לו גם ביאזיד) וסלים, במאבק על השילטון. כמו כן, אותו עשור היה מאופיין בבעיות כלכליות קשות עקב ההוצאות הכספיות על מלחמה (תקציב הביטחון) של האימפריה. הדבר הוביל את הממשלה העות'מאנית לנסות ולהטיל מיסים על הפרובינציות (מחוזות גדולים) השונות וכן לכונן מנגנון לפיקוח ולוויסות מחירים של מוצרים בסיסיים.

עקב הוצאתו להורג של מוסטפא, חיל היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה שרוב מגויסיו היו במקור נערים נוצרים שנחטפו ואוסלמו, כמעט ומרד. איש צבא מקירבם התחזה לנסיך מוסטפא המת, וקראו לו "מוסטפא המדומה (דוזמה מוסטפא), ובשנת 1555 פתח במרד כנגד השילטון. הצלחותיו היו בעיקר באיזור רומליה- הפרובינציות האירופיות- בלקניות של האימפריה, ובעיקר במקדוניה. באותה שנה כוח צבאי בראשותו של הנסיך ביאזיט, המועמד הבכיר לירושה, הצליח להביס את מוסטפא המדומה ואנשיו ולהוציאו להורג. באותה שנה סולימאן המוחלש נאלץ לחתום על חוזה שלום עם איראן הספווית, ביודעו כי זה לא הזמן למלחמות גדולות. לביאזיט, עם זאת, לא היה הרבה מזל: אחותו מיהרימה ובעלה רוסטם החליפו נאמנויות בינו לבין אחיו סלים, הפיצו עליו שמועות שהוא שיתף פעולה עם אנשי מוסטפא המדומה כנגד סולימאן, וגרמו לחימתו של אביו לבעור כנגדו. מי שהצילה אותו הייתה הורם סולטאן, ששיכנעה את סולימאן למנות את ביאזיט למושל מחוז קוטאהיה המרוחק. הנסיך סלים, שנקרא על שם סבו הסולטאן סלים הראשון, התמנה בינתיים למושל מניסה, מה שהפך אותו למועמד הבכיר ביותר להיות יורש העצר. היתרון של סלים לעומת אחיו המוכשר ממנו (כשמוסטפא האמיתי היה מוכשר משניהם), היה היותו נוח להשפעת אימו והשפעתו של הווזיר הגדול. היניצ'רים עברו ברובם לצד של סלים, בעוד שהאליטות התורכיות הישנות עמדו לצידו של ביאזיט. אבל לביאזיט לא היה מזל: בשנת 1558 מתה הורם סולטאן (אלסנדרה ליסובסקאיה במקור, או רוקסלאנה בכינוי המקורי שלה), אישתו המאוד משפיעה של סולימאן, כנראה כתוצאה מסרטן בלוטות הלימפה. ביאזיט אסף אחיו את אנשיו של מוסטפא המדומה וחלק מאנשיו של הנסיך מוסטפא האמיתי, והחל בבריחה מפני אחיו. הוא מצא ב1560 מקלט באיראן אצל השאה טאהמספ, אך אביו, סולימאן, שיכנע ושיחד את השאה האיראני להוציא את בנו שלו, של סולימאן עצמו, להורג, בשנת 1562. ביאזיט הוצא להורג יחד עם אישתו וילדיו, מה שהפך את סלים, הג'ינג'י הנוח להשפעה ואף לפי השמועות השיכור, ליורש העצר וליורש אביו באופן רשמי. אישתו, נורבאנו סולטאן, הייתה ממוצא ונציאני, ויש האומרים ממוצא יהודי.

בשנת 1560 מונה סוקולו מהמט פאשא לוזיר הגדול, כלומר ראש ממשלת האימפריה העות'מאנית, והוא כיהן בתפקידו במשך כמעט 20 שנים, בהן ניהל את ענייני האימפריה בפועל.

למרות שסולימאן כבר היה זקן, קרוב לעשור השמיני של חייו, בשנת 1566 הוא התעקש לעמוד בראש מסע צבאי על מנת לכבוש את סיגטוואר שבדרום הונגריה, שוב מול ההבסבורגים ותומכיהם. בעודו באוהל המפקד בדרך לקרב, הכריעה אותו מחלת השיגדון והוא מת ב7 בספטמבר 1566. בכך תמה התקופה המפוארת ביותר בתולדות האימפריה העות'מאנית. את האימפריה ניהל בפועל הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא, שדאג למסע בטוח עבור הנסיך סלים לכיוון איסטנבול, שם הוכתר סלים לסולטאן סלים השני. בסופו של דבר מי שניצח היו היניצ'רים, שתמכו בסלים, בעוד האליטות הישנות באימפריה הוכרעו. השילטון בפועל באימפריה ניתן לווזיר הגדול ולהרמון- שם ישבו אם הסולטאן, ובמקרה של סלים אחותו שתפסה את מקומה היות והורם לא זכתה לראות את בנה עולה לשילטון, וכן נשות הסולטאן. עוד גורם חזק באימפריה עוד משלהי ימי הסולטאן סולימאן היה בנו של הנסיך סלים, מוראד, שעתיד להפוך לאחר אביו לסולטאן מוראד השלישי.

אויביה של האימפריה ניצלו היטב את חולשתו של הסולטאן החדש סלים השני: השיעים הזייידים מרדו בתימן, והשתלטו על עריה המרכזיות, עדן וצנעא. לקח לעות'מאנים שנה עד שהשתלטו מחדש על תימן, בסיוע צבא ממצרים ומסוריה של ימינו, שהיו תחת השליטה העות'מאנית. בשנת 1570 השתלטו העות'מאנים על קפריסין לאחר סיכסוך עם ונציה וגנואה (באותן שנים דון יוסף נשיא, הבכיר היהודי מוונציה, החל לרכוש השפעה חזקה מאוד בחצר הסולטאן, יש אומרים כי אשת הסולטאן נורבאנו הייתה ממשפחתו). לאחר שנה האפיפיור איחד את מדינות אירופה כנגד העות'מאנים והסולטאן סלים השני, והוא הובס בקרב לפאנטו עליו אדבר בפרק הבא.

 

העות'מאנים פרק 6: מביאזיד השני עד ראשית ימי סולימאן המפואר

עם גירוש יהודי ספרד, שהגיע לשיאו בשנת 1492, הוציא הסולטאן ביאזיד השני הזמנה רשמית ל150 אלף היהודים שגורשו מספרד לבוא להתיישב בשטחי האימפריה. הוא אמר בציניות: "פרדיננד מלך ספרד הוא אדם חכם. הוא הופך (בגירוש היהודים) את ארצו לענייה ואת ארצי לעשירה". איסטנבול באותן שנים כללה 70 אלף תושבים, והיא סבלה מהתוצאות של "מגיפת הדבר השחורה" הידועה לשימצה, לכן חיפש ביאזיד ליישב את היהודים גם בעיר בירתו. בנוסף, היהודים התיישבו בהמוניהם גם בעיר סלוניקי, שהפכה ברבות השנים לעיר עם רוב יהודים שהנמל המפורסם שלה לא פעל ביום השבת. היהודים הספרדים התיישבו גם בערי הנמל העשירות באימפריה העות'מאנית: סרייבו, אדירנה וניקופוליס וחלקם הקטן אף הגיע לארץ ישראל והתיישב בערים הקדושות ירושלים וצפת וגם בטבריה. בכך נוצרה המסורת הספרדית-ירושלמית, כשהספרדים היהודים הופכים לאליטה ולרוב של היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. במאה השש עשרה הפכו היהודים לכלכלנים ולבנקאים המובילים באימפריה.

ובחזרה לסולטאן ביאזיד השני. בעוד תנועות דתיות סופיות-מיסטיות מתפשטות בקרב חייליו, חיפש ביאזיד סיבה למלחמה, שתסב את תשומת הלב מפוטנציאל של מלחמה נגדו. הוא בחר ברפובליקת וונציה הגדולה והמתעצמת, שהוסתה באותן שנים על ידי האפיפיור. בשנת 1497, לאחר שמונטנגרו נפלה בידי העות'מאנים, נתפסה ספינת וונציאנית שנשאה עולי רגל נוצרים לארץ ישראל בידי העות'מאנים. ונציה הגיבה בבניין הצי שלה, וגם ביאזיד הגיב מנגד, ומינה את כמאל ראיס למפקד העליון של הצי העות'מאני. הצי העות'מאני החל לשפוט על נמלים ונציאנים, והמתיחות בין העות'מאנים לוונציאנים נמשכה לתוך ראשית המאה ה-16. איזור לפאנטו נתפס על ידי העות'מאנים, וכל ערי הנמל הוונציאניות נמצאו תחת מתקפה עות'מאנית. בסופו של דבר ונציה נכנעה, ובדצמבר 1502, לאחר 5 שנות מלחמה, חתמה בתיווך פולני על הסכם שלום עם העות'מאנים. בכך האימפריה העות'מאנית הפכה לכוח מוביל בים התיכון ולמעצמה אירופית ימית לכל דבר ועניין. הצי העות'מאני נעזר באותן שנים בשודדי-ים, שביצעו משימות של שוד ספינות זרות והרחקתן מטווח העין העות'מאנית. ביאזיד עצמו החל להכיןו עצמו לפרישה ולהעברת השילטון לבניו, שנאבקו על הירושה, והתעמק בלימודי דת, במוזיקה ובכתיבת שירים. הוא נתן את השילטון למעשה בידי הווזירים הגדולים שלו ובידי המושלים המקומיים, מה שיהווה תקדים לעתיד הלא ממש קרוב, עת ישלטו סולטאנים חלשים באימפריה. הוא החל לסדר את רגולציית גביית המיסים באימפריה, ואת המערכת הפיננסית האימפריאלית בין היתר בעזרתם של היהודים. הוא החל לגבות מס לצורכי מלחמה מבעלי אחוזות (תימארים), שקוראים לו אוואריז.
בינתיים, ביאזיד לא יכל לנוח על זרי הדפנה. ממזרח לאימפריה העות'מאנית צמחה באיזור איראן האימפריה הספאווית, אימפריה של שיעים ממוצא תורכי שהשתלטו על המרחב הפרסי. השאה הספאווי אסמאעיל, שהיה תורכמני שאסף מסביבו תורכמנים שהתחילו כמאמינים במיסטיקה הסופית הסונית ואחר כך עברו לאמונה באסלאם השיעי, ונקראו בתורכית קיזיל-באש ("הראשים האדומים", יש כאלה עד היום שסוברים כי מקורותיהם של השיעים בלבנון הוא ב"קיזיל-באש" שגורשו לשם על ידי העות'מאנים) הציב אתגר מול האימפריה העות'מאנית, וזה היה עוד ביטוי מרכזי לסיכסוך הסוני-שיעי הבלתי נגמר באסלאם, סכסוך שנמשך משנת 680 לספירה עד ימינו אנו. העות'מאנים בהנהגת ביאזיד לא רק חששו מכוחם הצבאי של הפרסים וה"קיזיל-באש" (תורכים שהאמינו בשיעה), אלא גם מחדירה דתית שיעית לתוך מרחב אנטוליה (תורכיה של היום), במיוחד לאיזורים המזרחיים שבה, עת אמונות מיסטיות נפוצו מזה שנים. בשנים 1508-1509 ביאזיד שלח מברקים לאסמאעיל, ודרש ממנו להפסיק את החדרת המטיפים השיעים לאנטוליה ולצבא העות'מאני. בינתיים אסמאעיל כבש את בגדאד ואת דרום מערב איראן, וחולל טבח והרס בקרב אוכלוסייה סונית והחריב מסגדים סוניים (בדומה למעשיו של בשאר אל-אסד בימים אלה). ביאזיד העדיף בהתחלה שלא להגיב צבאית, ולפנות לממלוכים שמדרום לו בבקשת עזרה. הממלוכים אכן עזרו ותקפו את הספאווים. אבל זה לא עזר, ומטיפים שיעים ספאווים המשיכו לחדור לאנטוליה ולהטיף ולהעביר את האוכלוסייה הסונית לשיעה. בשנת 1511 אף פרץ מרד שיעי בהנהגת שאה בשם קולו, שטען לירושת אסמאעיל, כשהכוח העות'מאני שנשלח להדוף את המרד היה חלש, בין היתר בשל מאבקי הירושה בין בניו של ביאזיד, המושלים אחמט וקורקוט. בסופו של דבר, כשהמורדים התקדמו לעבר הבירה העות'מאנית לשעבר בורסה, כוח של שמונת אלפים יניצ'רים בראשות הווזיר הגדול, ח'אדם עלי פאשא והנסיך אחמט הצליח להביס אותם. בעוד אנשי הצבא והעם תמך באחמט המנצח, אנשי הדת, העולמאא, תמכו בקורקוט. בסופו של דבר לא זה ולא זה זכו בירושה, היות ולביאזיד היו חוץ משניהם עוד שלושה בנים: היה את סלים המיליטנטי והקשוח שזכה בסופו של דבר לתמיכת היניצ'רים ולאחר מכן בסולטאנות, את שאהינשאה ואת עלימשאה שמתו בשנים 1511-1512. בסופו של דבר המאבק ניטש בין סלים, שהוביל פעולות תגמול של היניצ'רים לתוך השטח הספאווי, קורקוט מושל מניסה ואחמט שהתמנה למושל באמסיה. בסופו של דבר, סלים זכה בתמיכת הטאטארים מחצי האי קרים, והחליט להדיח את אביו מהשילטון עוד בחייו על מנת לרשת את הסולטאנות ולעקוף את אחיו. כוח של יניצ'רים בראשות הנסיך סלים השתלט על איסטנבול והדיח את הסולטאן ביאזיד השני. ב25 באפריל 1512 הוכתר סלים לסולטאן סלים הראשון, וביאזיד, ששאף לחזור לאיזור הולדתו דמוטיקה הורעל לבסוף בהוראת בנו ומת בדרך ב26 במאי 1512.
האסטרטגיה של הסולטאן החדש סלים הראשון, הייתה להחזיר את ימי התפארת של סבו, הסולטאן מהמט הכובש. הוא שאף להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמה עולמית, ולהתחיל בסידרה של כיבושים. פניו היו לכיוון מזרח ודרום מזרח. הוא שאף לעבות את מספר היניצ'רים- שעזרו לו להגיע לכתר, לשלב לוחמים מהנסיכויות התורכמניות השכנות לשעבר בכוחות הרגלים שלו ולאחד את כולם תחת סמכותו. אחיו, קורקוט ואחמט, שהמשיכו להחזיק בעמדות של מושלות, מרדו בו, כשהנסיך אחמט מרד כנגד סלים בצורה החזקה ביותר. בסופו של דבר קיבל הסולטאן סלים הראשון החלטה- להשמיד את כל אחיו, את אחייניו ואפילו את בניו, להוציא אחד- בנו הנסיך סולימאן, שעתיד להפוך לסולטאן סולימאן הראשון המפואר, אחרי אביו. הקשיחות והאכזריות של סלים נתנו לו את הכינוי "יאווז סלים", שמשמעותו "סלים האכזר" או "סלים הקשוח". בסופו של דבר, עד חודש אפריל 1513 הוצאו להורג כל אחייניו של סלים וגם אחיו קורקוט, כשבסופו של דבר השתלט על מחוז אמאסיה המורד שהיה תחת שליטת אחיו אחמט, והוציא גם את אחיו הנותר והבכור אחמט להורג.
כעת, כששלטונו האבסולוטי הובטח, החליט סלים "לטפל" באיום הספאווי (גם באותן שנים היה "איום איראני"…). הוא השתמש גם בשלוחות על מנת להתחיל את העימות המפורסם ורב השנים עם הרוסים: אישר לח'אן הטאטארי, מהמט גיראי, לערוך פשיטות לתוך השטח הרוסי. הוא כרת ברית עם הממלוכים על מנת להילחם באיום השיעי-ספאווי. כוחותיו של סלים החלו לטבוח באלפי תורכמנים שיעים, קיזילבאש, שהיו באדמות אנטוליה, ולהגלות אותם. הצבא העות'מאני, שמספר חייליו הכולל היה 140 אלף איש, התקדם עם כוח אדיר של 70 אלף חיילים, מחצית מהסד"כ הכולל, אל ארזינג'אן וארזורום ומשם אל מעלה נהר הפרת. הספאווים נקטו אסטרטגיה של משיכת הכוחות העות'מאנים לכיוון הרי צפון איראן הבלתי עבירים, על מנת ללכוד אותם שם. הם נקטו במדיניות של "אדמה חרוכה"- לשרוף את כל היבולים בשטחים שהם נסוגים מהם, על מנת לפגוע במזון ובאספקה לחיילים העות'מאנים. סלים, מצידו, החל להוציא להורג קצינים וחיילים מצבאו שלו שגילו פחד או שדרשו נסיגה. באוגוסט 1514 הגיע הצבא העות'מאני עד לדרך לתבריז, בירת הספאווים (שכיום משמשת בירתה הבלתי רשמית של אזרבייג'אן האיראנית, שם חיה כיום אוכלוסיה ממוצא תורכמני תחת ריבונות איראנית. ב23 באוגוסט 1514 פרץ בעמק צ'לדיראן, על הדרך בין תבריז לארזינג'אן, קרב מכריע בין העות'מאנים הסונים לספאווים השיעים. הספאווים הובסו, קרב צ'לדיראן נכנס למיתולוגיה העות'מאנית והסונית כניצחון על האיראנים הספאווים השיעים, ותבריז נכבשה. סלים החליט לפנות את העיר מכל תושביה, שלח את אנשי המקצוע והאומנים שלה לאיסטנבול אך כשהגיע החורף, סלים הזיז את צבאו לקאראבא בקווקז, מקום חנייתם בעבר של ג'נגיס חאן ותימור לנג המונגולים, על מנת לנוח. בסופו של דבר תבריז נכבשה שוב בידי הספאווים שנסוגו דרומה לאחר כיבושה העות'מאני, "גנרל חורף" וחוסר באספקה יחד עם קור מקפיא הכריעו את העות'מאנים, שנסוגו חזרה לאנטוליה. בפברואר 1515 היניצ'רים הזועמים על כך שסלים לא מנהיג מסע מלחמה חדש נגד הספווים מרדו באמסיה, ובמרץ אותה שנה הוצא להורג בתגובה הווזיר הגדול אחמט פאשא. הספאווים ספגו פגיעה קשה במוניטין, שאה אסמאעיל, שיצא מקרב צ'לדיראן בשן ועין פצוע הנמיך פרופיל- למרות שהצליח לכבוש מחדש את תבריז ואת צפון איראן של היום, והשילטון עמד לעבור לבנו, שאה טאהמאספ. סלים, מצידו, החליט לנוע דרומה, כנגד הממלוכים. נסיכות אנטולית בשם דולגאדיר פתחה במרד נגד סלים, אך בקיץ 1515 הוא הצליח להביס אותה. בסופו של דבר סלים הצליח להשתלט על כל תת יבשת אנטוליה, והשטחים שהשתלט אליהם קבעו את גבולותיה המזרחיים של תורכיה עד היום. סלים החליט לנקום בממלוכים, שכרתו ברית עם דולגאדיר ועם הספאווים. הוא נע דרומה, לכורדיסטאן, אך חשש בעצמו להתעמת עם הכורדים, אז הוא נתן לשליטיהם המקומיים תמיכה כלכלית וצבאית בתמורה להפיכתם לוואסאלים שלו, לפרו עות'מאנים ולסונים מבחינת אמונתם באסלאם. הוא מינה את אדריס ביטליסי המפורסם להיות מושל כורדיסטאן מטעמו. עכשיו דרך המשי נשלטה בחלקה הגדול על ידי העות'מאנים, ומשי מאיראן ומוצרים נוספים מארץ עשירה זו זרמו לכיוון איסטנבול. סלים עצמו מיעט לשהות בבירה איסטנבול בגלל שהיה רוב הזמן במסעות צבאיים, וכשהיה שם החל במלאכה שהשלים אותה, ובגדול, בנו סולימאן: לקבוע את החוק הפלילי (בנוסף לחוקי השריעה המוסלמית) ואת מערכת המשפט של האימפריה.
סלים החליט לנצל את חולשת הממלוכים, ולנוע דרומה, לכיוון חלב, ארץ ישראל ומצרים. באותו זמן סבלו הממלוכים, שמרכזם היה בקאהיר, מפלישות ימיות של הפורטוגזים לכיוון איזורי תימן והחיג'אז מכיוון הודו (איזור גואה, למי שמכיר….) והממלוכים נחלשו מאוד. ב28 ביולי 1516 החלה המתקפה על הממלוכים, באיזור מלאטיה. ב24 באוגוסט 1516 התחולל הקרב הרציני המפורסם היחיד בין הממלוכים לבין העות'מאנים, במארג' דאבק שבצפון סוריה של היום. הקרב הסתיים במותו של הסולטאן הממלוכי אל-ע'אוורי. העות'מאנים ניצחו ניצחון מוחץ, והאימפריה הממלוכית החלה להתפורר. חלב, חמאה ודמשק נפלו בין החודשים אוגוסט-ספטמבר 1516. בחודשים הבאים נפלה ארץ ישראל של ימינו בידי העות'מאנים, שהפכו למעשה לשליטי ארץ ישראל המוסלמים האחרונים לפני הכיבוש והמנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל במאה העשרים, ובחודש ינואר 1517 תוך שלושה ימים חצו העות'מאנים בסערה את חצי האי סיני וב25 בחודש הגיעו לעיר קאהיר. החל מרדף אחרי הסולטאן הממלוכי, טומאן ביי, וב14 באפריל 1517 הוא הוצא להורג. סלים יצר קשר והבטיח את נאמנותם של ראשי השבטים הבדווים והקהילות הדתיות, תמורת מתן אוטונומיה מסוימת להם. בשלושה ביולי 1517 התרחש אירוע היסטורי:
השריף של העיר הקדושה לאסלאם מכה נשבע אמונים (בייעה) לסולטאן סלים, ובכך סלים הפך דה פקטו לח'ליף האסלאמי, מנהיג האומה המוסלמית הסונית. הח'ליף העבאסי הסמלי שנותר בקאהיר, אל מותווכל, הובל לאיסטנבול ונאמר כי הצהיר בפני הסולטאן סלים כי הוא מוותר על סמכויותיו לטובתו. אנשי מינהל פרסיים וערביים החלו להיות משולבים במינהל המרכזי באיסטנבול, שהפכה כעת למרכז האסלאם. גירסה זו של העברת הח'ליפות הטקסית שנויה במחלוקת, היות ואל-מותווכל חזר לקאהיר ומילא את תפקידו הטקסי כח'ליף עד 1543. אבל למרות זאת, מה שידוע הוא שסלים נטל לעצמו והוסיף לתוארו את שני התארים האסלאמיים החשובים: ח'ליף האסלאם ושומר שני המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה. אגב, הסולטאנים העות'מאנים הדגישו את היותם ח'ליפים רק בעתות חולשה, למשל במאה ה18 עם תחילת היחלשות האימפריה ובסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, ממש לפני שהאימפריה העות'מאנית התפוררה סופית.
עתה, סלים פנה לרפורמות מינהליות פנימיות נוספות: הוא בנה את הקומפלקס הצבאי שם אימן את היניצ'רים בגלאטאסאראיי במרחב איסטנבול, והשלים את מעבר הממשלה העות'מאנית בכללותה מהבירה הישנה והארמון הישן באדירנה לאיסטנבול. ארמון טופקאפי הורחב מאוד ונוספו לו נשים רבות ועבדי שער (קאפיקולו) רבים. נבנה ארמון מיוחד ביאליק וסק בחוף ים המרמרה באיזור רובע סירקג'י באיסטנבול, ששימש למעשה כהרמון הנשים של סלים. ברובע קאסימפאשה, בקרן הזהב של איסטנבול, נבנתה מספנה ענקית לצי העות'מאני המתרחב, כשהצי הממלוכי הסתפח אליו.
עם זאת, העניינים בתוך אנטוליה לא נרגעו: אנשי הנסיכויות התורכמניות לא זנחו את שאיפותיהם להתנתק מהעות'מאנים. בשנת 1519 פרץ באביב מרד בקרבם שהונהג על ידי מטיף ספאווי בשם ג'לאל, שטען כי הוא שאה אסמאעיל וכי הוא המהדי, האמאם השיעי השנים-עשר הנעלם, שהוא למעשה ה"משיח" המוסלמי-שיעי שלפי האמונה השיעית יגאל את העולם באחרית הימים. המרד, שנקרא "מרד הג'לאלי" דוכא באכזריות. תנועת הג'לאלי עתידה לעשות צרות רבות לסולטאנים הבאים.
בספטמבר 1520 החל סלים במסע מאיסטנבול לאדירנה על מנת לתכנן את החזית המערבית, אך הוא התלונן שהוא לא מרגיש טוב ושגבו כואב. כנראה היה לו סרטן, וב21 בחודש זה הוא נפטר, כשבנו היחיד שנשאר, הנסיך סולימאן, מחליף אותו, והופך לסולטאן סולימאן הראשון, הלא הוא סולימאן המפואר.
סולימאן המפואר, או בתורכית "קאנוני סולטאן סולימאן" (הסולטאן סולימאן המחוקק, נקרא כך על שם קובץ החוקים שערך), בנם של סלים ושל עיישה חפזה משושלת הגיראי, הח'אנים של קרים, שאותו בחר סלים להשאיר בחיים (למרות שנטען כי הוא ניסה לשווא להתנקש בחייו באמצעות קפטאן מורעל שנתן לו כמתנה, אך סולימאן הוזהר בידי אימו ולא לבש את הקפטאן) הוא זה שאיחד סופית, מירכז וערך את קובץ החוקים הרשמי של האימפריה העות'מאנית. עד להיום, הוא נחשב לסולטאן העות'מאני המוצלח, המנוסה מבחינה צבאית, החזק ביותר בהיסטוריה, ולאגדה גם בעולם המוסלמי. נטען גם שהאימפריה הגיעה לשיאה בימיו, ובשלהי שילטונו החלה שקיעתה האיטית, ששוב, כמו שאני טוען, לוותה גם בתקופות שונות של עלייה- אך הכיוון הכללי משלהי ימי סולימאן של העות'מאנים היה לכיוון מטה.
המעשה הראשון של סולימאן היה להקל על נתיניו וחייליו: שבויים שנשלחו לאיסטנבול מכל קצווי האימפריה נשלחו חזרה לביתם, הוכרז שאנשים ישלמו מיסים לפי יכולתם והחיילים יקבלו שכר מלא על כל פעילותם הצבאית. הושם דגש על רווחת הנתין והחייל, ובאופן מסוים גם על זכויותיו כאדם וכנתין (אמנם לא זכויות האדם שאנו מכירים כיום, אבל בכל זאת, זכויות אדם שנכונות לאותה תקופה). סולימאן הוא זה שאירגן את מערכת המשפט, מספר רב של שופטים הובא לאיסטנבול ולפרובינציות וסוף סוף הייתה לאימפריה מערכת משפט, ששאפה לשפוט בצדק עד כמה שניתן, בהשפעת סולימאן וחוקיו. סולימאן ניהל 13 מסעות צבאיים, שרובם הגדול היו מוצלחים. האסטרטגיה הצבאית שלו הייתה נבונה: הוא אמנם בילה שנים רבות במסעות צבאיים, אמנם פחות מזמן השילטון שבילה אביו במסעות באחוזים, אבל הוא החליט כל פעם לנהל חזית אחת בלבד, ולא לעשות טעויות היסטוריות שיעשו שליטים אחרים במקומות אחרים ועשו קודמיו- לפתוח כמה חזיתות. בתחילה הוא דאג לדכא מרד של ממלוכים, אבל בהמשך שם את פעמיו לאירופה, כשהתחנה הראשונה העיקרית שלו הייתה האי רודוס, שנשלט בידי מסדר האבירים הנוצרי- הוספיטלרי, כשהגראנד מאסטר עמד בראשם.
הדברים בפוסט זה נסמכים על הכתוב בספר באנגלית "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", כרך 1, מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

משפחות המלוכה הגדולות של פעם: איפה הן היום? -חלק ראשון

(c) כל הזכויות שמורות לאתר זה על סידרת פוסטים זאת, מותר לשתף בפייסבוק אך חובה לציין את המקור או מאיפה משתפים.

פוסט זה נכתב בשבוע חשוב מאוד עבור בית המלוכה האירופי הידוע ביותר, הלא הוא בית המלוכה הבריטי: בשבוע זה נבחר הנסיך צ'ארלס על ידי מדינות חבר העמים הבריטי לעמוד בראשות חבר העמים במקום אימו, המלכה אליזבת, בעת שיהיה מלך. צעד פורמלי זה הזים את ההנחות לפיהן המלכה אליזבת הבריטית תפסח על בנה צ'ארלס יורש העצר, ותעניק את הכתר לבנו של צ'ארלס שהוא הנכד שלה, הנסיך ויליאם, לאחר מותה- ומהווה למעשה הודעה כי צ'ארלס, שעתיד להיות המלך צ'ארלס השלישי, הוא המלך שלאחר אליזבת השנייה. בשבוע זה גם חל יום הולדתה האמיתי, יום הולדת 92. באותו שבוע גם נולד הנין השישי שלה והאדם החמישי בשרשרת הירושה של אליזבת, בנם השלישי של הנסיך והנסיכה ויליאם וקייט (הדוכסים מקיימברידג'). גם חתונתם של הנסיך הארי והשחקנית האמריקנית מייגן במאי 2018 היא ידיעה חשובה. בית המלוכה הבריטי, גם אם ייצוגי, הוא עדיין רלוונטי וכך ימשיך להיות. וזאת, בניגוד לבתי מלוכה אחרים מהעבר שירדו מגדולתם, באירופה וגם מחוצה לה. ודווקא אני רוצה לדבר היום ובסידרת הפוסטים החדשה הזאת על בתי מלוכה אלה, שהיום כמעט לא שומעים עליהם, ואיפה הם היום.

בתי המלוכה, בייחוד בעולם המערבי, מסתמנים כנחלת העבר. פעם הם היו שולטים על אימפריות עצומות, וכיום נשאר מרבים מהם רק התארים, שאפילו לא נחשבים ייצוגיים, וכן נותר רכוש רב. פעם הם היו ה-דבר, בה' הידיעה, בחדשות. כולם המתינו למוצא פיהם ולהחלטותיהם. וכולם עשו כרצונם. כיום בקושי אנשים יודעים מה קורה עם צאצאיהם. בתי המלוכה הגדולים כבר לא שולטים, הם אפילו לא ראשי מדינות. אבל המורשת שלהם נותרת מהדהדת. עד כדי כך שבמדינות כמו תורכיה ורוסיה מתעוררים בשנים האחרונות געגועים לימי הקיסרות והאימפריה של פעם, לא רק בקרב הציבור, אלא בקרב שליטי אותן המדינות. געגועים אלה מובילים עד כדי כך לניווט מדיניות פוליטית עכשווית של מדינות. אפילו איראן האסלאמיסטית מתגעגעת לימי האימפריה הפרסית העתיקה.

בפוסטים הבאים שאפרסם, אעסוק בכמה בתי מלוכה מפורסמים שכבר אינם משמשים בתי מלוכה, אך למשפחות אלה יש המשכיות מכובדת. מי שהיו אמורים להיות מלכים או קיסרים נושאים בתארים של "ראש בית משפחת….". ורק בתארים אלה ולא יותר מזה. אביא, למשל, את בית הבסבורג הענק, שהיה במשך מאות שנים הדומיננטי באירופה, ונודע כבית המלוכה של מה שנקראה "האימפריה הרומית הקדושה" הגרמנית, האימפריה האוסטרית ולאחר מכן האימפריה האוסטרו-הונגרית ומרכזו היה העיר וינה וארמון הופבורג שבאותה עיר שמופיע בתמונה זאת. ובעיקר. אסור לשכוח, כי בתי מלוכה קיימו קשרי נישואין אלה עם אלה במשך אלפי שנים. וכשאומרים "בית" בהקשרים של בתי מלוכה, לא מתכוונים רק למשפחה עצמה, אלא גם למקורביה, אלה שיש להם קשרי נישואין איתה וגם לעוזרים, יועצים ומשרתים של אותן משפחות. משפחות מלוכה שמה שנשאר מהם הם תארים, קצת כבוד והרבה רכוש. עם השנים בני המלוכה התחתנו גם עם אנשים פשוטים מהעם. הנסיכים הבריטים ויליאם והארי הם הדוגמה לכך.

לפני מאה שנים, בשנת 1918, הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. המלחמה, שהייתה מלחמה בין אימפריות, סיימה למעשה את עידן הקיסרים ובתי המלוכה האימפריאליים. מאז, משפחות המלוכה המודחות נאבקו ועודן נאבקות על מנת לשמר כמה שיותר את כבודן, רכושן ואפילו את מעמדן בציבור. עם השנים, חלו גם פיצולים בבתי המלוכה השונים, כי היו בתי מלוכה, כמו הבסבורג למשל, ששלטו בעבר על יותר ממדינה אחת. צאצא מפורסם של בית הבסבורג היה המלך מיחאי הרומני, שנודע כמלך שחולל בימי מלחמת העולם השנייה הפיכה כנגד השילטון הרומני הפרו-נאצי, והציל למעשה חלק לא קטן מיהודי רומניה. מיחאי חי עד דצמבר 2017 ועד גיל שיבה טובה, 96. וגם פיצולים שנבעו מסכסוכים ומניסיון למצוא קשר למשפחות המלוכה השלטוניות האחרונות, כמו בית הצארים הרוסיים לשעבר רומנוב. והיו גם מלכים שהודחו לאחר מלחמת העולם הראשונה, כמו הקיסר האתיופי היילה סלאסי, שסביב דמותו נוסדה אף דת שלמה, שמרכזה דווקא בג'מייקה, הלא היא דת הרסטפארי. וכן גם משפחת הסולטאנות העות'מאנית, שבעידן של ימינו מעוררת געגועים בתורכיה ובעולם המוסלמי כולו לימי שילטונה, געגועים שדווקא מעודדים על ידי השילטון התורכי הנוכחי. כי כשחוזרים לאסלאם, חוזרים גם לעות'מאנים ששלטו בשמו.

כשבתי המלוכה הגדולים הודחו מכס השילטון במלחמת העולם הראשונה, הדבר הכי מרכזי שהשפיע עליהם, לצד הירידה הכפויה לעתים מכס המלוכה, הוא הגלות מארצם. הם נאלצו לגלות, להתפזר ולחיות במדינות אחרות ושונות שהסכימו לקלוט אותם, כשחלקם אף היו מסורבים במשך שנים מלחזור לארצם. הגלות הכפויה הזאת כפתה גם על בתי המלוכה מאבקי הישרדות לא כבית מלוכה שילטוני או ייצוגי שעומד בראש מדינה, אלא מאבק קיומי על שימור משפחתם, שם משפחתם וכן הכסף והרכוש הרב שלקחו עימם. כמו כן, מאבקם של ראשי בתי המלוכה התמקד גם בהנחלת מורשתם וההיסטוריה שלהם ליורשיהם. יש כאלה שבחרו להצטנע ואף לרדת למחתרת מבלי להיחשף לעין הציבור, ויש כאלה שבחרו כן להיחשף, רק כדי לשמור על יוקרתם מעבר לרצון להופיע במדורי רכילות שונים. זה יהיה מאוד מעניין לגלות מה קרה ומה קורה היום עם משפחות המלוכה שהובסו במלחמת העולם הראשונה- בית הבסבורג האוסטרי, בית הוהנצולרן הגרמני ובית עות'מאן התורכי וכן בתי מלוכה שהודחו לאחר מכן או אפילו בתי מלוכה קטנים שהודחו לפני כן- כמו בתי המלוכה האיראניים ובית המלוכה האפגני, בית המלוכה האתיופי וכמובן לא לשכוח את בית הצארים, בית הקיסרות הרוסי האחרון, רומנוב- שדווקא במקור נכלל בצד המנצח במלחמת העולם הראשונה אבל הודח במהלכה- שם התפתח אפילו מאבק מי יעמוד בראש משפחת המלוכה הזאת שגרעינה הוכחד על ידי השילטון הקומוניסטי. ומלך לשעבר שהגדיל לעשות הוא המלך הבולגרי האחרון סימאון מבית זאקס-קובורג (קרוב משפחה רחוק של בית המלוכה האנגלי, שהוא גם במקור בית זאקס-קובורג), שנבחר בשנת 2001 באופן דמוקרטי לעמוד בראש ממשלת בולגריה וכיהן בתפקיד זה עד 2005, תחת השם המודרני סימאון סאקסקובורגצקי, כאזרח לכל דבר ועניין.

סיפורו של ג'יימס בונד העות'מאני

רובכם ודאי מכירים את השיר המפורסם "בלדה לסוכן כפול" של להקת "משינה" משנת 1985:
הוא הגיע אל הארץ בדרכים עקלקלות
הוא היה סוכן חשאי לא רצה להתגלות
הוא נהג להתאכסן במלונות מפוארים
הוא תמיד היה קיים על חשבונם של אחרים
הוא נלחם במוסלמים והסתתר באיסטנבול
הוא התעה את הרוסים הוא היה סוכן כפול
בספינה של עבדים אל ארץ כנען הוא חתר
התורכים שלטו בארץ למצרים הוא חזר
הוא רכב לפלשתינה
על גמל דו דבשתי
הוא הגיע לראש פינה
במסווה של שייח תורכי
תוך שלושה ימים וחצי הוא נפגש עם הסולטן
הוא לקח אותו בטכסי ורצח אותו בגן
הוא הצית בתים בלילה התורכים סבלו ביום
הם קראו לו אפס אפס יוסף יוסף האיום
הוא רכב לפלשתינה
על חמור תלת מימדי
הוא הגיע לראש פינה
במסווה של גזר גמדי
ואשתו אמרה לו יוסף
תשנה את הגישה
הוא אמר לה תהיי בשקט
והחליף את האישה

השיר הזה מתאים מאוד, אמנם לא בכל מילותיו (הוא לא היה בפלשתינה), לדמות מיוחדת שפעלה בשלהי ימי האימפריה העות'מאנית, ושבימים אלה יוצא לא בישראל ספר בשפה האנגלית מאת בנג'מין פורטנה אודותיו, בשם "הצ'רקסי": מדובר באשרף ביי, או בשמו המלא, אשרף סנג'ר קושצ'ובאשי (Eşref Sencer Kuşçubaşı), שחי בין השנים 1873 ל1964. השיר שציינתי, אגב, לא נכתב אודות אשרף, אבל הוא נשמע כאילו הוא באמת נכתב אודותיו.
אשרף היה עות'מאני ממוצא צ'רקסי, הוא היה לוחם גרילה בנשמתו, וגם סוכן חשאי. הוא ביצע מבצעים חשאיים לטובת האימפריה העות'מאנית של ראשית המאה העשרים, והצליח להרגיז גם את הסולטאן עבד אל-חמיד השני האסלאמיסט, וגם את מייסדה החילוני של תורכיה המודרני, מוסטפא כמאל אתאתורכ- שניהם רדפו אותו. דמותו התזזיתית והחשאית הדביקה לו כבר את הכינויים "לורנס איש ערב העות'מאני" ו"ג'יימס בונד העות'מאני". הוא היה ידוע בכך שתמיד היה חוצה ובודק את גבולות החוק, ממש כמו השודד האגדי, אבו ג'ילדה. הספר אודותיו ודמותו הוזכרו השבוע בעיתון התורכי "הוריית"- ומשם אני שואב את הידיעה עליו.
לישראלים הוא יזכיר בוודאי את דמותו של מאיר הר ציון, הלוחם האגדי של יחידה 101.
אשרף נולד באיסטנבול בשנת 1873 למשפחה צ'רקסית מכובדת שמוצאה מהקווקז. אביו היה קצין צבא עות'מאני, אבל משפחתו הוגלתה לאיזור החיג'אז בחצי האי ערב (היכן שנמצאות הערים מכה ומדינה הקדושות לאסלאם) על ידי הסולטאן העות'מאני עבד אל-חמיד השני, בנסיבות מסתוריות.
אשרף עסק בינתיים במעשי שוד ובילה את זמנו בכלא, עד שהפך לאסיר נמלט לאחר שנמלט מסוהריו. הוא הצטרף לתשכילת-י מהסוסה, האירגון החשאי של מחתרת "התורכים הצעירים", שפעלה כנגד הסולטאן עבד אל-חמיד השני, כשבשנת 1908 הוא פעל בבלקן שניצני המרד התחילו לפרוח בו מטעם אנוור פאשא, אחד מראשיו המפורסמים של "הוועד לאיחוד ולקידמה", האירגון המרכזי של "התורכים הצעירים". בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, אשרף נשלח למשימות מיוחדות בחזית איזורי המלחמה של האימפריה העות'מאנית: מערב אנטוליה, הבלקנים ולוב. הוא הנהיג פעולות טרור והפחדה כנגד האוכלוסייה היוונית באיזמיר, במערב אנטוליה ובבלקנים, כפעולות תגמול על כך שאוכלוסייה מוסלמית גורשה מהבלקנים המורדים מזרחה. הוא תרם לכך שאוכלוסייה יוונית גדולה עזבה את העיר איזמיר. במהלך מלחמת העולם הראשונה (ואל תדאגו, בהמשך הוא יחצה את הקווים), הוא נלחם כנגד "המרד הערבי" ונפל שם בשבי. הוא בילה שוב בכלא בחצי האי ערב ומשם הועבר לכלא בקהיר ובמלטה שהיו בידי הבריטים לאחר שעורר מהומות בכלא. לאחר התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, כשתורכיה של ימינו הייתה תחת שליטת בעלות הברית, החל מוסטפא כמאל אתאתורכ במלחמת העצמאות התורכית, ואשרף עבד בשבילו. הוא היה מפקד מרחב קרטאל, איזמיט ואדאפזארי, וכשל בתפקידו…. הקבוצות שתחת פיקודו ניסו להשליט סדר באמצעות טרור ורציחות, והוא נכשל בהשתת האוכלוסייה המקומית תחת חסותו. מוסטפא כמאל אתאתורכ, שנלחם כנגד ושנא את "הוועד לאיחוד ולקידמה" ובמיוחד את אנוור פאשא הידוע לשימצה, שהיה פטרונו של אשרף, פנה נגדו כי הוא חשד שאשרף מכשיל אותו בכוונה. מה עשה אשרף? לקח תחת חסותו קצינים ממוצא צ'רקסי, וחצה את הקווים אל אויביו המרים ומושא הטרור שלו לשעבר, היוונים, ששלטו אז בחלק מתת יבשת אנטוליה (מערב תורכיה של היום). הוא החל לשתף פעולה עם הצבא היווני, ולאחר ניצחונו של אתאתורכ והקמת הרפובליקה התורכית החילונית המודרנית בשנת 1923 הוא יצא לגלות של 30 שנים ביוון ולאחר מכן בקהיר. מוסטפא כמאל אתאתורכ, מייסדה ונשיאה הראשון של תורכיה, הכריז על אשרף כבוגד.
בסוף שנות החמישים, לאחר שמפלגתו של אתאתורכ כבר לא הייתה בשילטון בתורכיה, חזר אשרף לאיזמיר והתיישב שם. הוא בילה את זמנו כפנסיונר וניסה לשווא לכתוב את זכרונותיו.
חלק גדול ממעשיו ומפעולותיו החשאיות של אשרף נשארו עלומות עד עצם היום הזה.