Tag Archives: הראשון לציון

עוד גיבורים נשכחים מבני עדות המזרח- על רקע הסידרה "הצבי": חיים בן עטר, יוסף ביי נבון והרב פאניז'יל

על רקע הסידרה החדשה "הצבי" שמספרת על העיתון שהוציא לאור אליעזר בן יהודה, ראוי להזכיר גם את חיים בן עטר (1885-1918), צאצא של "האור החיים" רבי חיים בן עטר זצ"ל ועורך העיתון העברי "החירות". חיים בן עטר היה יליד מרוקו ועלה לארץ עם משפחתו בעודו תינוק. היה לו כישרון לקריאה ולכתיבה וכן לשפות רבות שלמד באופן עצמאי. בגיל 17 התחיל לעבוד בדפוס עזריאל בירושלים ועסק באיסוף מאמרים וידיעות ובכתיבה של רומאנים ושירים בעברית ובלאדינו. הוא הצטרף לאגודת צעירי ירושלים שעזרה לבן יהודה להוציא לאור את אחד מעיתוניו, "השקפה". הוא הצטרף לכתיבה ועריכה של עיתון "איל ליבראל" בלאדינו שיצא בירושלים בשנת 1909. בהמשך עבר העיתון להיות כתוב ולהיקרא יותר ויותר בעברית , ושמו תורגם ל"החירות" כשהוא ממשיך להיות מזוהה עם העדה הספרדית והמערבית (מוגראבית). חיים בן עטר הפך גם לעורך העיתון וגם לפעיל ציוני נלהב, ועיתונו הביע תמיכה בתנועה הציונית. העיתון "החירות" הוא העיתון היחיד כמעט בעברית שהמשיך לצאת לאור בשנות מלחמת העולם הראשונה, שהתאפיינו בצנזורה כבדה על העיתונות שהפעילו השילטונות העות'מאניים. בתקופה שבה שימש כעורך העיתון התחוללה מלחמת השפות – הפולמוס העז על מהות השפה שבה ילמדו, שפות זרות או עברית, בבתי הספר ובטכניון. חיים בן עטר המשיך לדגול בשפה העברית ובציונות עד כדי כך שהשילטונות העות'מאניים עצרו אותו באשמת שיתוף פעולה עם התנועה הציונית. בשלהי ימי מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 הוא הלך לעולמו כתוצאה מדלקת ריאות.

יוסף ביי נבון (1834-1934) יליד ירושלים, היה בנקאי, איש ציבור ואיש עסקים בירושלים שיזם את בניית מסילת הרכבת מיפו לירושלים. היה אחיינו של חיים אמזלג, סגן הקונסול הבריטי ביפו ובן למשפחת נבון השורשית והמפורסמת. איש של מסחר ובנקאות וכן משתף פעולה עם התנועה הציונית ועניין את הרצל בתוכניות מעשיות ליישוב הארץ. הוא התחתן עם גישע פרומקין אחותו של ישראל דב פרומקין עורך העיתון העברי "החבצלת" ועסק בבנקאות. חתונתו עם גישע הייתה למעשה החתונה הראשונה ביישוב הישן בין ספרדי לבין אשכנזייה.

במשך שנים פעל רבות בבניין הארץ: סייע ברכישת הקרקעות ששימשו לייסוד פתח תקווה וראשון לציון; הקים שיכונים לעולים עניים מתימן; סייע בייסוד שכונות בית יוסףמחנה יהודה וסוכת שלום בירושלים.

 

אבל הפרויקט הגדול ביותר שלו שבו השקיע את מרבית כספו כבנקאי ואף בשל כך לאחר מכן ירד מנכסיו ועבר לפאריז, היה פרויקט מסילת הרכבת בין יפו לירושלים, מסילה שהייתה בשימוש אגב עד לפני שנים ספורות בלבד עד שהוקם קו הרכבת החדש בין ת"א לירושלים ותחנת הרכבת "יצחק נבון" בבירה.

בשנת 1881 החל לפעול להנחת מסילת הרכבת בין יפו לירושלים. נבון ידע שהמכשול העיקרי הם השלטונות העות'מאניים. לפיכך נסע לאיסטנבול והתגורר שם ארבע שנים, כשהוא מפעיל קשרים ולחצים בחלונות הגבוהים. מאמציו נשאו פרי והוא קיבל זיכיון לבנייה והפעלת מסילת ברזל מיפו לירושלים ל-71 שנים, וכן רשות לבנות קווים נוספים מיפו לשכם ואפילו לעזה..

כשהזיכיון בידו חזר לירושלים והחל לחפש משקיעים. לאחר מאמץ מצא בפאריז חברה צרפתית שקנתה מידו את הזיכיון תמורת מיליון פראנקים צרפתיים. בניית המסילה החלה ב-30 במרץ 1890 וביום חמישי, 26 בספטמבר 1892 הגיעה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים. על כך זכה בעיטורים מהממשלה העות'מאנית. משך הנסיעה: שלוש שעות וחמישים דקות- זמן הנסיעה שארך עד לפני שנים ספורות מהיום ברכבת מת"א לירושלים. נבון נפטר בשנת 1934 בודד וחסר כל לאחר שכילה כמעט את כל כספו על פרויקט הרכבת. בהיותו בפאריז יצר, כאמור, קשרים עם הרצל כי יוסף ביי (BEY) תמך ברעיון הציונות המדינית שלו.

 

הרב רפאל מאיר פאניז'יל 1804-1893 (כונה המרפ"א, את שם משפחתו ניתן לבטא גם כפניג'ל)-מופיע בתמונה, היה רב יהודי יליד בולגריה, הראשון לציון (הרב הראשי לקהילת היהודים הספרדים בארץ ישראל) והחכם באשי (הרב הראשי) של יהודי ירושלים הספרדים בין השנים 1880 ל1893. מוזכר רבות בסידרה "הצבי". הוא היה גם שליח דרבנן והסתובב בין קהילות יהודיות במרוקו, תוניסיה ואיטליה.

נולד בבולגריה העות'מאנית, בן יחיד לרב יהודה ולשרה. כשהיה כבן שלוש, בשנת 1807 עלה לארץ עם עם הוריו. בגיל 15 התייתם מאביו.

בשנת 1821 נישא לווינזיאנה בת הרב אשר הלוי, שהיה מגדולי רבני ירושלים.   בשנת 1840 נסע לאיטליה, ובזמן שהותו שם השכין שלום בין שני חלקי קהילת רומא, שהיו מסוכסכים, ונקרא בשל כך אל האפיפיור גריגוריוס ה16 לשיחה וסיור בקריית הוותיקן, שם ראה לפי הנטען שרידים מכלי המקדש.

בשנת 1880, מונה לכהן כראשון לציון וכממלא מקומו של החכם באשי, לאחר שמחותנו, הרב יעקב שאול אלישר ויתר לו על המשרה בשל גילו.

בשנת 1889, הודות למאמצים מצד החכם באשי של האימפריה העות'מאנית, הרב משה הלוי (הראשון לציון והחכם באשי בארץ ישראל היו תחת סמכות הקהילה היהודית באיסטנבול) הועלה בתפקידו מממלא מקום לתפקיד החכם באשי (ראש קהילת יהודי ירושלים הספרדים) הרשמי.

היה מחותן וקשור למשפחה היהודית ספרדית המפורסמת משפחת אלישר.

 

 

 

 

 

 

 

 

הגיבורים הנשכחים: בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, חלק 6: אברהם אבושדיד והרב יעקב מאיר

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

משפחת אבושדיד, יהודים ממוצא מוגרבי, מיוחסת לסיפור שנרקם בין בנו של אליעזר בן יהודה, איתמר בן אב"י, ללאה אבושדיד. אבל מדובר במשפחה שהייתה מהתורמות המרכזיות להתפתחות הציונות בזכות עצמה.

שוב, ברצוני להדגיש כי "בני עדות המזרח" מובא כאן כשם כולל ליהודים ספרדים וליהודים שבאו מארצות ערב והאסלאם.

אברהם אלברט אבושדיד (1875-1930), גיסו של איתמר בן אב"י, היה למעשה מראשוני הרופאים העבריים בארץ. נקרא באותו שם על שם סבו, ממייסדי ועד עדת המערביים (מוגרבים יהודים- הכוונה ליהודים ממרוקו, אלג'יריה תוניסיה) בארץ ישראל. הוא למד רפואה באוניברסיטת איסטנבול וזכה משם לתארי הצטיינות. אמו הייתה נצר לראשי ועד העדה הספרדית. הוא היה פעיל ציבור בוועד הרופאים דוברי העברית שהוקם בשנת 1913 והייתי אפילו מגדיר אותו כרופא העברי הבכיר הראשון בארץ ישראל בעידן המודרני. היה גם פעיל ציבור וחבר בוועד הקהילה העברית בתל אביב. הייתה לו אזרחות צרפתית ובמלחמת העולם הראשונה סירב לוותר עליה ולהפוך לאזרח עות'מאני בלבד. לכן גורש מהארץ. בשנת 1923 חזר לארץ ופתח מרפאה ביפו. היה חבר בכיר במסדר "הבונים החופשיים" בארץ.

 

הרב יעקב מאיר (בתמונה, 1856-1939) היה הראשון לציון, החכם באשי של ירושלים והרב הראשי הספרדי הראשון לארץ ישראל במסגרת הרבנות הראשית. תרומתו להתפתחות הציונות הייתה שימת הדגש שלו על החייאת והפצת הלשון העברית. הוא והרב חיים הירשנזון הקימו את אגודת "שפה ברורה" שמטרתה הייתה ללמד את העברית המתחדשת בישיבות ובבתי ספר דתיים. אליעזר בן יהודה הצטרף לאגודה רק לאחר הקמתה. היה לאחר שנים גם חבר בוועד הלשון העברית. הוא החליף את הרב יעקב שאול אלישר בתור הרב הספרדי הראשי לירושלים ב1906, אך היה שנוי במחלוקת בתוך העדה הספרדית. הסיבה לכך שהיה שנוי במחלוקת הייתה נטייתו הלאומית לתנועה הציונית (בתוך ועד העדה הספרדית היו מתנגדים לרעיון הציוני, במיוחד בתקופה העות'מאנית) ודעותיו שנחשבו מתקדמות מדי ופחות שמרניות בענייני הלכה. לאחר שנה התמנה לרב העיר סאלוניקי ביוון ובמלחמת העולם הראשונה עזר להקים ליגיון עברי של יהודי יוון שיסייעו בכיבוש הבריטי של ארץ ישראל מידי העות'מאנים. בשנת 1921 עם ייסוד הרבנות הראשית התמנה לרב הספרדי הראשי הראשון לארץ ישראל במסגרת זו.

 

 

 

 

 

 

 

הגיבורים הנשכחים- בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, חלק 4: הרב דוד בן שמעון והרב בן ציון מאיר עוזיאל

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

בספרה "אחים עות'מאנים: מוסלמים, נוצרים ויהודים בראשית המאה העשרים" מציינת מישל קמפוס את היות הקהילה היהודית בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית מפולגת לגבי השאלה הציונית: בעוד היו בתוך העדה הספרדית, העדה הגדולה והדומיננטית ביישוב היהודי בארץ באותה תקופה פעילים שתמכו בציונות, היו רבים מאוד שהתנגדו התנגדות חריפה לרעיון הציוני וראו בעצמם כעות'מאנים לכל דבר ועניין- מתוך מטרה לחסות יחד עם בני הארץ המוסלמים והנוצרים תחת החסות של "האם העות'מאנית"- האימפריה העות'מאנית הגדולה. באותו זמן היה ניסיון שהתברר לבסוף ככושל לבסס זהות לאומית עות'מאנית אזרחית בין-דתית ובין-עדתית. ניסוי זה הצליח אבל לזמן קצר מאוד. האימפריה עצמה שהייתה שקועה בכישלונות צבאיים ובחובות ובאובדן שטחיה האירופיים לא החזיקה מעמד, וקרסה סופית לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה.

אבל, לעומת זאת, היו פעילים ורבנים ספרדיים ומבני עדות המזרח וה"מערביים" (כלומר יוצאי מרוקו, המגרב), שפעלו לעלייה לארץ ישראל עוד בטרם הציונות ובמהלך תחילת תקופת הרעיון הציוני שעזרו ותרמו מאוד להתיישבות יהודית בארץ ישראל.

הרב דוד בן שמעון (1824-1879, לא בתמונה כאן) היה בנו של סוחר מהעיר רבאט שבמרוקו, לימים בירת הממלכה. היו לו כמה כינויים, הרדב"ש וה"צוף דבש" (הוא לא היה הרב היחיד בהיסטוריה בעל כינוי זה). בגיל 28 עלה לארץ ולאחר שעבר ביפו התיישב בירושלים. שם מצא את ועד העדה הספרדית החזק, והרגיש שיהודי מרוקו, המוגרבים או המערביים, מופלים יחסית בתוך הוועד החזק הזה. לכן הוא החליט להתפצל מוועד העדה הספרדית וייסד את "ועד עדת המערביים" (המוגרבים) בארץ ישראל והיה הראשון שעמד בראשו.

ועכשיו, ביחס לפוסטים הקודמים שכתבתי, אתייחס להגדרה "עדות המזרח". מדובר פה לא בהגדרה גיאוגרפית אלא בהגדרה כוללנית גם ליהודים ספרדים, יהודים בלקאניים וגם ליהודים שבאו מהמזרח התיכון הערבי והמוסלמי ("משרקים"- כלומר מעיראק, סוריה, לבנון וכו') וגם ליהודי המגרב, היהודים המערביים. הרי מרוקו נמצאת על המפה בנקודת ציון ומיקום יותר מערבית מזו של מדינות אירופה. כולם נכנסים תחת הגדרה כוללת של "עדות המזרח" מבחינת כתיבת הפוסטים.

ובחזרה לרב דוד בן שמעון: הפרויקט הגדול ביותר שלו היה לא רק הקמת ועדת עדת המערביים ליוצאי המגרב היהודים, אלא גם יוזמת הקמת השכונה הראשונה היהודית מחוץ לחומות ירושלים עקב הצפיפות שסבלו ממנה יהודים בירושלים, בייחוד בני עדתו של הרדב"ש. הוא עסק בייזום ובנייה של בתי כנסת לעדה, ייסד מוסדות בעיר העתיקה ושלח בעצמו שליחים דרבנן (שד"רים) אל קהילות המגרב היהודיות, על מנת שיגייסו כספים למען העדה בכלל, ולצורך מטרתו העיקרית, הקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר לרווחתם של היהודים המוגרבים. הוא גם עסק בצדקה ובגמילות חסדים: פתח חנות למכירת בשר לעניים והבית שלו שימש כבית מחסה לנזקקים. הוא הושפע רבות מאוד מהרב ביבאס ומהרב אלקלעי, הרבנים הספרדים שהיו מבשרי הציונות.

 

הדמות השנייה, שמצולמת בתמונה כאן, הוא הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (1880-1953), שחי שנים רבות לאחר רבי דוד בן שמעון, ולימים היה הרב הספרדי השני, הראשון לציון, של מדינת ישראל. הוא היה בנו של הרב יוסף רפאל עוזיאל, ראש ועד העדה הספרדית. הוא התוודע מגיל צעיר לרבנים הספרדים העיקריים בארץ ישראל, ביניהם לרב שכונה "יש"א ברכה". (הרב יעקב שאול אלישר). בכך יצר קשרים מצוינים עם השילטונות העות'מאניים בארץ ישראל, קשרים שאותם ניצל היטב

בשנת 1911, לאחר לחץ של קהילת יפו היהודית על השילטון העות'מאני, מונה ל"חכם באשי של יפו"- הרב הספרדי הראשי היהודי של העיר (במקביל לחכם באשי של ארץ ישראל שישב בירושלים ולצד הראי"ה- הרב אברהם קוק שהיה הרב האשכנזי של יפו).

הרב עוזיאל עזר רבות להתיישבות היהודית, וקשריו הטובים עם השלטונות העות'מאנים, שכיבדו את החכם היהודי המוכשר, עזרו ליהודים להתגבר על מכשולים רבים בדרך לגדילה והתפתחות. באותו זמן נתן הרב דעתו גם לעסקי התורה והחינוך של היהודים הספרדיים בעיר. הוא ייסד את תלמוד התורה "שערי ציון", ומסר שם שיעורים קבועים. ביזמתו גם הוקמו השכונות "שבת אחים", ו"משכנות ישראל". כחכם באשי, כיהן גם כנציג היהודים במועצת המחוז הממונה על יפו, שהייתה מורכבת מהקאדי המוסלמי ומראשי הדתות הלא מוסלמיות. בהמשך כיהן כרב הראשי של העיר סאלוניקי (עיר שבזמנו היה בה רוב יהודי), הרב הראשי של תל אביב (על שמו יש רחוב בעיר) והרב הראשי הספרדי לישראל, הראשון לציון, שהחליף את ה"ראשון לציון" הראשון של מדינת ישראל הרב יעקב מאיר. לאחר הקמת המדינה תמך במתן זכות הצבעה לנשים וגם הדעות חלוקות לגביו לגבי היתר מכירה- הלא הוא מכירה של קרקע בארץ ישראל לגוי, שמטרתה להתיר עבודות חקלאיות בארץ ישראל בשנת השמיטה, שנה שבאה כל 7 שנים בלוח השנה היהודי בה נאסרות עבודות חקלאות כלשהן על היהודים. היתר זה היה חיוני לקיום היישוב היהודי והמפעל הציוני בארץ ישראל, בעיקר מבחינה כלכלית. יש אומרים, ליצר דיוק דעת הרוב על הרב טוענת,  כי הוא  התנגד להיתר זה באופן חריף, ויש כאלה שאומרים שהיה מוכן להתפשר אחרי הכל ולאשר היתר כזה ממניעים ציוניים.

 

 

 

הראשון לציון-מוסד בן מאות שנים

שלום וגמר חתימה טובה,

אני רוצה לספר על שני מוסדות יהודיים חשובים, שמקורם עוד בתקופת האימפריה העותמאנית. שני המוסדות מסתנכרנים אחד עם השני, ואני מדבר על מוסד ה"חכם באשי", הרב הספרדי הראשי, ועל מוסד "הראשון לציון", שהוא הרב הספרדי הראשי של ארץ-ישראל.

מדובר במוסדות שקיימים מזה מאות שנים. מוסד ה"חכם באשי" קיים באופן רשמי החל משנת 1835, עת הסדיר אותו הסולטאן מחמוד השני בצו מיוחד, במסגרת הרפורמות הכלליות שערך באימפריה העותמאנית.
מדובר, אם כן, ברב הראשי של הקהילה היהודית באיסטנבול. עוד לפני שהוסדר תפקיד זה על ידי שלטונות האימפריה, הרב הראשי של איסטנבול נחשב למנהיג הקהילה היהודית באימפריה העותמאנית, וזה משמעות התפקיד, "חכם"-רב, "באשי"- ראשי. תפקידו של הרב היה להוות חוט מקשר בין השילטון לבין הקהילה היהודית. הוא העביר הוראות של השילטון ליהודים, ובמקביל ייצג את היהודים מול השילטון. לפני הרפורמות במאה ה-19, שאת רובן עשה מחמוד השני, למירכוז האימפריה, הרבנים הראשיים בכל עיר ועיר ייצגו את היהודים אל מול המושל המקומי, כראשי קהילות.

הקהילה היהודית באיסטנבול, שבראשה עמד ה"חכם באשי", הייתה הפטרונית של הקהילה היהודית בארץ ישראל. אל תשכחו שארץ ישראל כמו שאנו מכירים אותה כיום לא הייתה יחידה שילטונית אחידה באימפריה. בפועל היא הייתה מחולקת למחוזות. לעתים נכללה ירושלים באותו מחוז עם ביירות, עם דמשק ולעתים נחשבה כמחוז עצמאי.

הרב הראשי של העדה הספרדית בירושלים, (העיר הקדושה ביותר ליהדות שהייתה העיר המאוכלסת ביותר ביהודים במרחב ארץ ישראל) שנחשבה לעדה הגדולה והמובילה ביותר בקרב היהודים בתקופה העות'מאנית, נקרא "הראשון לציון" (מושג שנלקח מהפסוק מספר ישעיהו, "ראשון לציון הנה הנם" ומתייחס לארץ ישראל בלבד) כשמשנת 1841 הוא נקרא גם "החכם באשי", שהוא הרב הראשי לירושלים. אך כאמור, עד תום התקופה העותמאנית, הקהילה היהודית באיסטנבול הייתה פטרוניתה של הקהילה היהודית בירושלים בראשות ה"חכם באשי".

הכינוי והתואר "הראשון לציון" השתרש והתקבע עוד במאה ה-17, כשה"ראשון לציון" הראשון היה הרב משה גלנטי, ראש רבני ירושלים בשנת 1665. עד 1953 הדומיננטיות בתפקיד זה, של הרב הספרדי הראשי לירושלים, הייתה של רבנים ממוצא ספרדי טהור, או ילידי תורכיה וארצות הבלקן. ה"ראשון לציון" האחרון שניתן להגדירו כספרדי היה הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שנפטר בשנת 1953.

בתקופה העותמאנית בייחוד, נודעו שושלות שלמות של רבנים ספרדיים כנושאים בתפקיד הזה, מתוך עמידתן בראש הקהילה הספרדית בירושלים. המשפחות הדומיננטיות הספרדיות ביישוב היהודי הישן, שמתוכן יצאו כמה ראשונים לציון, בסדר שושלתי לא רציף, היו משפחות אלגאזי, מיוחס, פאניז'יל, אלישר ונבון.
לעתים נדירות כיהנו בתפקיד הראשון לציון רבנים שמוצאם מן המגרב, שהיו ראשי "עדת המערביים".

הכל השתנה עם תחילת השילטון הבריטי, עת הפכה ארץ ישראל ליחידה ניהולית אחת. בשנת 1921 נקבעה "הרבנות הראשית לישראל", ולצד הראשון לציון, שעתה היה לרב הספרדי הראשי של כל ארץ ישראל, נקבע גם רב אשכנזי ראשי.

השפעת העליות השונות לארץ ישראל נתנה את אותותיה: החל משנות העשרים של המאה העשרים חל פיחות הדרגתי במעמד העדה הספרדית השלטת בקרב יהודי ארץ ישראל, כשהדומיננטיות נטתה לצד האשכנזי. כמו כן, בייחוד עם קום מדינת ישראל, התחולל תהליך של "קיבוץ גלויות", שעורר עוד פיחות במעמד יהודי תורכיה והבלקן והס"טים בקרב הקהילה היהודית ספרדית בארץ ישראל. עליות מעיראק, איראן וצפון אפריקה
שינו את המאזן בקרב עדות ספרד והמזרח.

החל משנת 1955 החלו להתמנות לרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל, כלומר "הראשון לציון", רבנים שהם או אבותיהם נולדו בבגדאד: הרבנים יצחק ניסים, עובדיה יוסף ומרדכי אליהו, זכר צדיקים לברכה.

תפקיד "הראשון לציון" נשא עוד מהמאה ה-17 יוקרה רבה, גם של ראש קהילה וגם של מייצג מול השילטון. לכן רבו המאבקים הפוליטיים, גם בין אישים וגם בין שושלות, על התפקיד מזה מאות שנים. גם היום אנו רואים מאבקים פוליטיים קשים מאוד על תפקיד זה, ועל תפקיד הרב הראשי לישראל בכלל- וזה מעיד דווקא על עוצמתו ויוקרתו של התפקיד. גם היום אנו רואים שושלות בתפקיד זה, כי הרבנים הראשיים של ימינו, האשכנזי והספרדי, הם בניהם של רבנים גדולים שכיהנו בתפקיד זה בעבר.

מפלגת ש"ס, למי שלא יודע, קמה בין היתר כתוצאה ממאבקים אלה. בשנת 1983 הוחלט לא להאריך את כהונת הראשון לציון דאז מזה עשר שנים, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שנפטר לפני שנה ועוד יומיים היה אמור להיות בן 94 (נולד יום לאחר יום הכיפורים). איך לא האריכו את כהונתו? קצבו את כהונת הרבנים הראשיים לעשר שנים בלבד, כשעד אז היא לא הייתה מוגבלת. כתוצאה מכך, הרב, שהצטיין רבות בתפקידו, נעלב מכך מאוד. על פניו הועדף הרב מרדכי אליהו זצ"ל, מועמד הציונות הדתית.

באותו זמן, פעילים חרדים ספרדים, שהרגישו כי ילדיהם מקופחים במוסדות החינוך האשכנזים, החליטו לעשות מעשה ולהקים מפלגה חרדית ספרדית חדשה- כשעד אז החרדים הספרדים הצביעו ל"אגודת ישראל" האשכנזית. הפעילים פנו אל הרב המנוח, וביקשו ממנו להיות אחד מראשי התנועה. הרב הסכים מיד כי רצה לנקום את קיפוחו, ועם הזמן הפך למנהיגה הרוחני של ש"ס (ראשי תיבות של ספרדים שומרי תורה) וכל השאר היסטוריה.

לפני כשנה התקבל חוק לפיו למדינת ישראל יהיה רב אחד, שיכהן עשר שנים, פעם אשכנזי ופעם ספרדי. אם יווצר מצב כזה, מדובר במהלך חסר תקדים, כי אז בפעם הראשונה מזה מאות שנים לא יהיה "ראשון לציון" לארץ ישראל, גם אם מדובר במצב זמני של עשר שנים. כל זאת אלא אם כן יחליטו להעניק את התואר לרב הספרדי של ירושלים, שאמור להתמנות בקרוב, אם ייבחר רב ראשי אחד אשכנזי לישראל עוד תשע שנים.

ה"ראשון לציון" לובש לפי המסורת הספרדית גלימה כחולה כהה, שמקושטת מלפנים ובצווארון בעלי זית ופרחים בצבע זהב או כסף. על ראשו של "הראשון לציון" מונחת מגבעת כחולה עם פס לבן עליה. את בגדי "הראשון לציון" תופרים לפי המסורת בקהילה היהודית בתורכיה, הפטרונית לשעבר של הקהילה הספרדית בארץ ישראל.

לסיכום, ה"חכם באשי" הוא כינוי לרב של קהילות יהודיות באימפריה העותמאנית, כינוי זה ניתן בייחוד לרב הראשי של איסטנבול, שנחשב, לא רשמית והחל מהמאה ה-19 רשמית, לרב הראשי של האימפריה העות'מאנית כולה. כיום ה"חכם באשי" מתייחס לתוארו של הרב הספרדי הראשי של יהודי תורכיה, הרב יצחק חליווה.

"הראשון לציון", תואר וכינוי שקיים החל מהמאה ה-17 ששריר וקיים גם כיום, הוא הרב הספרדי הראשי של ירושלים בימי האימפריה העות'מאנית, והחל משנת 1921 של ארץ ישראל כולה.