Tag Archives: טבח מערת המכפלה

הסכמי אוסלו והטרור שהתחולל משנת 1993- מי אשם?

מזה זמן אני קורא בקבוצות שונות בפייסבוק ובמקומות אחרים דעות שונות לגבי מי נעוצה האשמה בקריסת הסכמי אוסלו, ובייחוד מי האחראים לגל טרור המתאבדים שהתחולל החל מאפריל 1994 והלאה. בכמה פוסטים שפירסמו גולשי פייסבוק, מצאתי כי בעיניהם האשמה הראשית בקריסת הסכמי אוסלו נעוצה בעיקר ביהודים. ולא סתם, בעיני כותבי אותם פוסטים, האחריות לגל הטרור מוטלת בראש ובראשונה לא פחות ולא יותר על ברוך גולדשטיין, הרוצח שביצע את הטבח במערת המכפלה בחברון ב25 בפברואר 1994, ועל ציבור המתנחלים שהוא בא מתוכו. בעקבות הטבח הזה, כך נטען, החל גל טרור חסר תקדים של מחבלים מתאבדים. זאת אומרת, אם גולדשטיין לא היה עושה את מה שעשה, והמתנחלים לא היו מגלים התנגדות כזאת להסכמי אוסלו, רבין לא היה נרצח ונתניהו לא היה עולה לשילטון ב29 במאי 1996 הסכמי אוסלו שנחתמו כחצי שנה לפני הטבח היו נשמרים מהצד הפלסטיני, החמאס לא היה עושה פיגועי התאבדות ושני הצדדים, הישראלי והערבי, היו חיים בהרמוניה כמו הנבואה על הזאב שיגור עם הכבש ונמר עם גדי ירבץ. לא הייתה קמה גדר ההפרדה (בתמונה כאן), וחזון הגבולות הפתוחים שנוסח בספרו של שמעון פרס, "מזרח תיכון חדש", היה מתקיים.

כמי שעוסק בתחום המזרחנות, ולמד עובדות לצד תיאוריות בתחום דווקא ממי שאינם ידועים כבעלי דעה ימנית מובהקת, בלשון המעטה, בכל פעם שאני קורא על הטלת האשמה הכמעט בלעדית בקריסת הסכמי אוסלו על הימין בישראל ועל ציבור המתנחלים ובייחוד על הטבח שביצע גולדשטיין, אני מתפלץ. כי העובדות מספרות אחרת. כמו כן, כשאני שומע תיאוריות מהצד השני לפיהן לא היו פיגועי התאבדות ולא היה מנגנון של טרור מהסוג הזה לפני הסכמי אוסלו, אני גם מתפלץ. כי מדובר בתיאוריות שהן לא נכונות בעליל. האמת היא אחרת. אני בדרך כלל לא נוהג לכתוב בנושאים כאלה של טרור, אבל מצאתי הכרח לספר על העובדות ועל התיאוריות בנושא זה.

סיפור טרור המתאבדים התחיל דווקא לפני גולדשטיין ולפני אוסלו- בשנת 1992. יחיא עיאש, יליד הכפר ראפאת שבשומרון וחבר בתנועות "האחים המוסלמים" ותנועת הבת שלה, החמאס- ליתר דיוק בזרוע הצבאית שלה, גדודי עז א-דין אל-קסאם. עיאש היה מהנדס חשמל במקצועו. הוא למד את התחום באוניברסיטת ביר זית, וניצל את תחום ההנדסה כדי לתכנן פיגועי טרור רבים באמצעות מטעני חבלה. ב22 בנובמבר 1992 נתפסה לראשונה מכונית תופת ברמת אפעל, אותה תיכנן יחיא עיאש המהנדס. באותה שנה התחולל אירוע אחר, שגם היווה מניע לפיגועי ההתאבדות. ב13 בדצמבר 1992 נחטף בידי גדודי אל-קסאם של החמאס שוטר מג"ב ניסים טולדאנו, והוצא להורג על ידם. בתגובה, החליטה ממשלתו של יצחק רבין המנוח לגרש ב17 בדצמבר 1992 415 מפעילי וראשי החמאס ללבנון. במקור היו אמורים להיות מגורשים 1,200 איש, אך פרקליטת המדינה דאז, דורית בייניש, התנגדה לגירוש הזה ולמספר המגורשים הרב. תהליך הגירוש לא היה מיידי: פטרונה של בייניש, השופט אהרון ברק, הוציא בליל הגירוש צו מניעה נגדו עקב עתירה של אנשי האגודה לזכויות האזרח. בסופו של דבר, לאחר ויכוח נוקב בבג"ץ, אושר הגירוש, אך בתנאי שיהיה מוגבל לשנה וחצי עד שנתיים, ולאחר מכן כנראה יוחזרו המגורשים לשטחי יהודה, שומרון ועזה. המגורשים, שהאוטובוס שלהם עוכב בגבול הצפון עד להחלטת בג"ץ, הגיעו לאיזור מרג' א-זוהור (עמק הפרחים) שבגיזרת נבטייה, מצפון לרצועת הביטחון דאז שהייתה בדרום לבנון. ממשלת לבנון סירבה לקלוט את המגורשים ולהכיר בגירוש. הם משכו תשומת לב תקשורתית עולמית, וידעו להציג עצמם כקורבנות. בין המגורשים היו מחמוד א-זהאר ועבד אל-עזיז רנטיסי, ממנהיגי החמאס בעבר ובהווה, ששימשו מעין דוברים של המגורשים. לא רק כלי תקשורת הגיעו אל מחנה האוהלים שהקימו המגורשים במרג' א-זוהור: אל המחנה הגיעו אנשי משמרות המהפיכה האיראניים וכן אנשי אירגון חיזבאללה השיעי, אירגון שהתמחה בפיגועי התאבדות, בעיקר כנגד כוחות זרים בלבנון, בשנות השמונים. אנשי החיזבאללה לימדו את פעילי החמאס שני דברים עיקריים: איך להפוך לתנועה פוליטית משפיעה ושולטת (באותה שנה, 1992, הפך חיזבאללה בנוסף להיותו אירגון טרור גם למפלגה פוליטית משפיעה בלבנון), וכן לימדו את הפעילים את טכניקת פיגועי ההתאבדות ה"איכותיים" שגובים מספר רב של קורבנות וכן הכנת מטעני חבלה. מחנה האוהלים הפך, למעשה, לאקדמיה לטרור ולפוליטיזציה של אירגוני טרור. בינתיים, הפעילו ארצות הברית בהנהגת ביל קלינטון והאו"ם לחצים כבדים על ישראל לבטל את הגירוש ולהחזיר את המגורשים. קלינטון אף איים בכך שארצות הברית תימנע מלהטיל וטו על סנקציות שיוטלו על ישראל במועצת הביטחון של האו"ם במידה ויימשך הגירוש. בסופו של דבר יצחק רבין נכנע והחזיר את המגורשים. חלק מהמגורשים הפכו לחלק ממנגנון הטרור של גדודי עז א-דין אל-קסאם של החמאס.

ב-16 באפריל 1993 בוצע בישראל פיגוע ההתאבדות הראשון, מחוץ לתחומי הקו הירוק, בצומת מחולה שבבקעת הירדן. מחבל נהג מכונית תופת עמוסה בשני בלוני גז מתפוצצים אל בין שני אוטובוסים, אחד מהם הסיע חיילים. למזלם של הנוסעים האוטובוסים היו כמעט ריקים, ומי שנהרגו בפיגוע לבסוף הם המחבל ועוד אזרח ערבי פלסטיני אחד. אחיו של המחבל נפצע בפיגוע ותשעה חיילים נפצעו קל. באותה תקופה גם התחולל טרור של סכינאות שפגע בעיקר במתנחלים ברצועת עזה וביהודה ושומרון שהעסיקו פועלים ערבים. מנגד, המשיך יחיא עיאש שהפך למבוקש מספר 1 בשטחים לפתח את מנגנון פיגועי ההתאבדות.
.
בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1993 התחולל תהליך אוסלו, שעליו לא אכביר במילים. אהוד ברק, הרמטכ"ל דאז, תיאר את ההסכם לאחר מכן כמלא בחורים כמו גבינה שווייצרית. יצחק רבין המנוח טען שפרשת הגירוש והחזרת המגורשים הכפויה גרמה לכך שחתם על הסכמי אוסלו: הוא טען שערפאת ושבע חטיבות אש"ף והפת"ח- אירגונים לאומניים חילוניים, שהובאו לשטחים על מנת לשמש כמשטרה הפלסטינית יוכלו להילחם בטרור האסלאמיסטי של החמאס ושל הג'יהאד האסלאמי בלי בג"ץ ובלי אירגון "בצלם"- אירגון לא-ממשלתי שיצא במחאות כנגד גירוש פעילי החמאס. נסיגת ישראל מעזה ומיריחו תחילה הייתה אמורה להתחיל בקיץ 1994, אבל לאחר הסכמי אוסלו החלה להסתמן אווירה אופורית של שלום לא רק בקרב הציבור הישראלי, אלא גם בקרב חיילי צה"ל. צה"ל המשיך לפעול בשטחים נגד הטרור ובעיקר נגד כוונות אירגוני הטרור הקיצוניים מ"חזית הסירוב" החילונית ומהאירגונים האסלאמיסטיים לבצע פיגועים שיקלקלו את ביצוע ההסכם, אבל הפיקוח ההדוק בשטחים התרופף בצורה כזאת או אחרת והסתמנה אווירה של שלום בפתח. אומנם מעשהו של ברוך גולדשטיין הקיצוני היהודי נועד גם לגרום לביטול תהליך אוסלו, אך הוא לא הצליח בכך. מנגד, נמשך הטרור הפלסטיני באמצעים של סכינאות, יריות, זריקת רימונים ובקבוקי תבערה. יום לפני חתימת הסכמי אוסלו, ב12 בספטמבר 1993, מחבל שעלה על קו 300 מתל אביב לאשקלון החל לזרוק בו רימונים והצליח לדקור ולרצוח את נהג האוטובוס, יחיאל כרמי המנוח. ב9 באוקטובר 1993 נרצחו דרור פורר וערן בחר בוואדי קלט.

בשישי באפריל 1994, שסימן 40 יום לטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה וכן גם את ערב יום השואה והגבורה בישראל, המחבל ראאד זכארנה הגיע עם מכונית תופת צמוד לאוטובוס קו 348 בעפולה, התפוצץ איתה על האוטובוס וגרם למותם של שמונה אנשים, ביניהם תלמידי בית ספר שנסעו לטקס יום השואה וכן נהג האוטובוס. לאחר שבוע, בבוקר יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל שהוא גם ערב יום העצמאות, אירע פיגוע בתחנה המרכזית בחדרה, עת עלה על אוטובוס מעפולה לתל אביב שעצר בתחנה מחבל מצויד במטען חבלה שהפעיל את אותו המטען. התוצאה הייתה חמישה הרוגים. יאסר ערפאת, שחתם זה מכבר על הסכמי אוסלו עם מדינת ישראל, סירב לגנות את הפיגועים. כשהגיעו כוחות ההצלה לאוטובוס, התפוצץ מטען צינור אך לא גרם לנפגעים.
בינתיים, גם אירגון הג'יהאד האסלאמי, שמשמש זרוע ישירה של איראן בשטחים, עשה מאמצים כדי לפתח מנגנון פיגועים משלו תוך כדי שיתוף פעולה עם החמאס.

לאחר נסיגת ישראל מעזה ויריחו, עברה האחריות הביטחונית באותם מקומות לידי הרשות הפלסטינית ויאסר ערפאת שעמד בראשה. יחיא עיאש הצליח להגיע לעזה ומשם הפעיל פיגועים נגד ישראל. צה"ל היה מנוע אז להיכנס לשטחים ולמגר תאי טרור, אז המחבלים ומתכנני הפיגועים יכלו להסתובב חופשי באין מפריע. כמות הפיגועים, איכותם ומספר הנפגעים עלה. יאסר ערפאת, מצידו, העלים עין מהפיגועים ולא מנע אותם. לאחר כל פיגוע הוא היה נוהג לעצור את אנשי חמאס לזמן קצוב, ואז בשיטת "הדלת המסתובבת" לשחרר אותם לחופשי. בחמאס ערפאת טיפל רק כשהוא איים על שילטונו. כמו כן, העבירה הרשות הפלסטינית תגמולים כספיים למשפחות של מחבלים שביצעו מעשי טרור. על מעצר או חיסול יחיא עיאש ערפאת אפילו לא היה מוכן לשמוע, ובחמישי בינואר 1996 ישראל חיסלה את יחיא עיאש בעזה באמצעות טלפון סלולארי. החמאס מצא תירוץ טוב לבצע פיגועים גם כאן, ובמרץ 1996 ביצע ארבעה פיגועים אכזריים באוטובוסים וכן במעבר חציה ברחוב דיזנגוף בתל אביב.

מנגנון הפיגועים הפלסטיני היה בהקמה עוד כשהתחולל הטבח במערת המכפלה, והמחבלים נזקקו רק לתירוצים הנכונים כדי להוציא לפועל את המנגנון הזה. הטבח במערת המכפלה, כמו גם חיסולים ומעצרים של פעילי טרור על ידי ישראל, שימשו כתירוצים לדבר שהוכן עוד מלכתחילה, וקיבל דחיפה חזקה עת נטש צה"ל את השטח. אהוד ברק, הרמטכ"ל לשעבר שהפך ב1995 לשר הפנים ולאחר רצח רבין הפך לשר החוץ אף אמר, שלחמאס (וגם לאירגון הג'יהאד האסלאמי, שביצע את הפיגוע הכפול בצומת בית ליד ב22 בינואר 1995 שגבה עשרות הרוגים) יש יותר ימי איזכור וימי שנה שמשמשים כתירוצים לפיגועים מאשר 365 הימים על לוח השנה. ומשה בוגי יעלון, ראש אמ"ן, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר (אני מביא כאן בכוונה שני אנשים שלא ידועים כימנים קיצוניים פנאטיים, ולגבי אהוד ברק זה כיום בלשון המעטה שהוא לא ימני בעליל), אמר שליאסר ערפאת היו שלל תירוצים, הכחשות והתחמקויות כששאלו אותו מדוע הוא לא נלחם בטרור ועוצם עין למולו. אילולא ערפאת באמת רצה, היה מממש את הסכמי אוסלו ואף היה ממשיך איתם לשלבים הבאים. אבל ערפאת לא רצה לקיים את אוסלו במלואו וגם לא היה מעוניין שההסכם הזה, שהיה הסכם ביניים, יימשך לתוך חתימת הסכם קבע עם ישראל. ובאשר למנגנון פיגועי ההתאבדות, בסופו של דבר הוא היה פועל גם אילולא ביצע ברוך גולדשטיין את הטבח במערת המכפלה וגם אילמלא חוסל המהנדס יחיא עיאש. החמאס והג'יהאד היו מוצאים כבר תירוצים אחרים לבצע פיגועים, ולא היו חסרים להם.

הפיגועים התחוללו בשני גלים: הראשון משנת 1994 עד 1997, והשני, החמור יותר שהפך את הפיגועים לעניין יומיומי ממש כמו במלחמות שהתחוללו בבלקן בשנות התשעים, התחולל בין המחצית השנייה של שנת 2000 לשנת 2005. בתגובה לפיגועים האלה הוקמה גדר ההפרדה (בתמונה) בין ישראל לגדה המערבית בשנת 2004, דבר שהיה צריך להיעשות עוד בזמן אוסלו והיה מונע פיגועים רבים.