Tag Archives: מוראד השלישי

העות'מאנים אחרי סולימאן- חלק 2: מלחמה עם איראן, ועוד….

(c) הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, מבוסס על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" שנכתב באנגלית על ידי סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

עם כיבוש הקווקז על ידי העות'מאנים וה"מפגש" שלהם עם אחיהם בני העמים התורכיים ששוכנים באיזור על רקע מותו של אסמאעיל שאה מייסד האימפריה האיראנית הספווית שהשית עליה את האסכולה השיעית של האסלאם, האימפריה העות'מאנית הסונית שלטה בפועל על כל איזור הקווקז עד לים הכספי, והשפיעה גם על מינוי מלכי גיאורגיה (גרוזיה) שגם הייתה נתונה בידי העות'מאנים. דבר זה גרם למלחמה מתמשכת בין העות'מאנים לבין האיראנים בין השנים 1579 ל1590.

משפחת גיראי שליטי חצי האי קרים, קרובי המשפחה של הסולטאן סולימאן, פתחו במרד נגד העות'מאנים לאחר שעלה בקרים לשילטון הח'אן מהמט גיראי. לכן הסולטאן מוראד השלישי החליט להדיח את מהמט גיראי לטובת אחיו, אסלאם, בסיועו של מפקד הצבא העות'מאני דאז, עות'מאן פאשא. תוצאות המלחמה העות'מאנית-האיראנית הייתה השתלטות על כל אזרבייג'אן, כולל על החלק הדרומי שלה, שנמצא כיום בתוך שטח איראן. תבריז, בירת אזרבייג'אן האיראנית כיום, נפלה בידי העות'מאנים. בשנת 1590 נחתם בפעם המי-יודע-כמה הסכם שלום בין העות'מאנים לאיראנים, כשעיקר מאמץ המלחמה העות'מאני מופנה עתה כלפי החזית המערבית, אל מול בית הבסבורג האוסטרי.

3 שנים לאחר תום המלחמה עם איראן, פרצה שוב מלחמה בין בית הבסבורג לבין העות'מאנים, שנמשכה בין השנים 1593-1606. המלחמה התרכזה בעיקר באיזור הונגריה ובגבול הקרואטי. בשנת 1595 תוך כדי המלחמה מת הסולטאן מוראד השלישי ובנו, מהמט השלישי, עלה לשילטון לאחר שחיסל לפי המסורת את 19 אחיו ו20 אחיותיו. אך מי ששלטה בפועל באימפריה באותן השנים הייתה אימו של הסולטאן, הוואלידה סאפייה סולטאן. היא דאגה למנות את פרהאט פאשא לווזיר הגדול, שמצידו "דאג" להמשיך במלחמה עם אוסטריה. הסולטאן הלך והסתגר בארמונו, ובעתיד אף מנהג רצח האחים על מנת להגיע לשילטון ייפסק לטובת הסתגרות של הסולטאן לעתיד בהרמון באגף סגור שנקרא "הכלוב", או בתורכית "קאפס". דבר זה מנע מהסולטאנים לעתיד בהמשך ניסיון בשטח או במושלות על פרובינציות באימפריה לפני שהגיעו לשילטון.

 

מי שכן היה בשטח היה הווזיר הגדול. על פרהאט היה להתמודד אל מול מרד הוולאכים, שהסתייעו באוסטרים ובבית הבסבורג. הסולטאן מהמט השלישי, מצידו, התמודד עם מפלות צבאיות באיזור הדנובה ובשל כך החליף את הווזיר הגדול פרהאט פאשא בסינאן פאשא (אין קשר לאדריכל האגדי מימאר סינאן). באוקטובר 1595 הצליח סינאן לכבוש את בוקארשט, כיום בירת רומניה (רומניה היא למעשה ובעיקר איחוד של וולאכיה ומולדאביה). אבל לצבא העות'מאני קרה אסון, כשחיל עות'מאני ביחד עם הטאטארים ניסה ב27 באוקטובר 1595 לחצות את הדנובה אל מול "גנרל חורף" הסוער, ובשל מזג האוויר אלפי חיילים טבעו בנהר. גם הנסיכות השכנה מולדאביה ניצלה זאת ומרדה כנגד העות'מאנים, כשהנסיך הוולאכי מיכאל מנהיג את המרד. כתוצאה מכך, ולראשונה מאז ימי הסולטאן סולימאן המפואר, הגיע הסולטאן מהמט השלישי בעצמו לשדה הקרב על מנת לעמוד בראש הצבא העות'מאני. עד 1605 הצליחו העות'מאנים לדכא את המרידות ולהשתלט שוב על מולדאביה, וולאכיה וטרנסילבאניה- הנסיכויות שלעתיד ירכיבו את רומניה- ולמנות בראשן נסיכים מקומיים נאנמנים לעות'מאנים.

בשנת 1603 מת הסולטאן מהמט השלישי והחליף אותו הסולטאן המפורסם אחמט הראשון. בזאת גם הסתיימה המאה ה16 המפוארת, והעולם והאימפריה נכנסו למאה ה-17. אהמט היה האח היחיד ששרד מבין אחיו, והוא גדל עם סבתו הוואלידה סאפייה סולטאן בארמון הישן באדירנה לפני הגיעו לסולטאנות. באותן שנים התמודדה האימפריה העות'מאנית עם שורה של מרידות מבפנים, בשטח של תורכיה של ימינו. השם הכולל למרידות האלה היה "מרידות הג'לאלי" (Celali) והיו כנגד הסולטאן החדש שנתפס כחלש. מי שהנהיג את המרד היה שייח' דתי-סופי (Sufi) ובאיסטנבול עצמה התגלו מתיחויות בין היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר שהורכב בעיקר וביסוד מנערים נוצריים שהתאסלמו אך לא רק, לבין הסיפאהים- חיל הפרשים שהיה מגובה באנשי דת מוסלמים סוניים. הסיפאהים הובסו לבסוף על ידי היניצ'רים, שהסולטאן נכנע לדרישותיהם. כתוצאה מכך ירד מעמדם של הסיפאהים ורבים מהם הצטרפו למורדים ביערות אנטוליה. בכך גם נחלשה עד לביטול שיטת החזקת האחוזות בידי הסיפאהים- התימארים, יחד עם היחלשות שיטת הדוושירמה- גיוס נערים נוצרים ליניצ'רים ואיסלומם. בשנת 1605 הובסו ההבסבורגים, ושנה לאחר מכן נחתם הסכם שלום עם ההבסבורגים, כשעיקר המערכה מופנה לדיכוי מרידות הג'לאלי.

עם זאת הופיע כוח חדש בהרמון העות'מאני- קוסם סולטאן, בת זוגו המועדפת של הסולטאן אהמט הראשון, כוח שעתיד להשפיע על הסולטאנים הבאים ועל ההיסטוריה העות'מאני למשך שנים לא מעטות. האימפריה העות'מאנית לא ידעה יציבות ולא ידעה סולטאנים יציבים עד לשנים 1623-1640, בהן שלט הסולטאן מוראד הרביעי. על כך אכתוב בהמשך.

העות'מאנים אחרי סולימאן- חלק 1: משהו חדש מתחיל

(c) הזכויות על הכתיבה שמורות לכותב האתר Histerio. הכתיבה מבוססת על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו , שנכתב באנגלית.

יש כאלה שרואים בתקופה שלאחר מות הסולטאן סולימאן המפואר בחודש ספטמבר שנת 1566 את ראשית שקיעתה של האימפריה העות'מאנית. אבל, מצד שני, חשוב להדגיש שהחל משנת 1566 עד להתמוטטות האימפריה בשנת 1922, האימפריה חוותה תקופה של עליות ומורדות עד לשקיעתה הסופית בימי מלחמת העולם הראשונה.

ראשית הסיפור היא בטענה שהסולטאן סולימאן עצמו אשם בתחילת שקיעתה של האימפריה, בכך שהפך את הורם סולטאן לאישתו החוקית ובכך התחיל תקופה של "סולטאנות הנשים"- התקופה שבה נוהלה האימפריה בפועל מההרמון ולא מהארמון, כלומר על ידי הוואלידה סולטאן, אימו של הסולטאן, ואישתו או השיפחה המועדפת עליו. הורם, לפי הטענה, הובילה את סולימאן למנות את בנו הלא-יוצלח סלים השני לסולטאן אחריו, מה שהחל שרשרת של סולטאנים פחות מוצלחים, פחות שולטים ופחות יציבים. עוד נושא נוסף שתומך בטענה ששקיעת האימפריה החלה בשלהי שילטונו של סולימאן הוא נושא שנלמד היטב בארץ במערכת החינוך בהקשר לאימפריה העות'מאנית- הקפיטולאציות.

הקאפיטולאציה, למעשה, היא הסכם, לפיה מדינה ריבונית מוותרת לנתיני מדינה זרה על שיפוט בשטחי אותה מדינה ריבונית. כתוצאה מכך, הנתינים הזרים מקבלים חסינות מהליכים משפטיים פליליים ואזרחיים על ידי מערכת המשפט של אותה מדינה שבה הם נמצאים כאורחים או עוברים בשיטחה או סוחרים בה, וגם חסינות מפני פעולות של מוסדות מדינה וממשלה אחרים באותה מדינה. בשנת 1535 חתם הסולטאן סולימאן המפואר על הסכם קפיטולאציות עם צרפת, בתמורה לכך שממלכת צרפת תשתף פעולה עם האימפריה העות'מאנית במאבק אל מול "האימפריה הרומית הקדושה" (שהיא למעשה אוסטריה- גרמניה ), וכנגד הרפובליקות והנסיכויות שלעתיד ירכיבו את מה שאנחנו מכירים בתור איטליה. בשנותיו האחרונות של סולימאן כסולטאן ידעה האימפריה העות'מאנית שקיעה מבחינה כלכלית, חברתית וממשלית כשלאחר מותו של סולימאן מתחיל תהליך איטי של ביזור האימפריה (דה צנטרליזציה), שבו הכוח השולט העיקרי באימפריה שהיה מרוכז בידיים של הסולטאן והוא מתחלק בין הוואלידה סולטאן, אישתו, הווזיר הגדול (כלומר ראש הממשלה- לאחר מות סולימאן מי שהמשיך במשך שנים להיות האיש החזק באימפריה הוא הווזיר הגדול שהאריך ימים על פני שילטונם של שלושה סולטאנים, סוקולו מהמט פאשא), כשבמאה ה-18 רוב הכוח היה בידי המושלים המקומיים של המחוזות הגדולים.

עליית הסולטאן סלים השני לשילטון איפשרה לגורמים שונים בתוך האימפריה למרוד, כמו למשל המרד שפרץ בתימן בקרב השיעים-הזיידים מיד לאחר עלייתו של הסולטאן סלים. הזיידים השתלטו על הערים המרכזיות בתימן צנעא (כיום בירת צפון תימן, שנתונה בידי השיעים בתמיכת איראן) ועדן (בירת דרום תימן שנתונה בשילטון סוני תחת חסות סעודית ואמירותית בימינו אנו), והצבא העות'מאני שישב במצרים ובחלב שבצפון סוריה הוזעק כדי לדכא את המרד בהצלחה. כמו כן היו התנגשויות בקווקז בין הצבא העות'מאני שנעזר בטאטארים לבין הצבא הרוסי והצבא האיראני.

הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא, שכיהן עוד מימי הסולטאן סולימאן האחרונים, שלט כאמור בפועל באימפריה, ובשנת 1569 הרחיב וחידש את הסכם הקפיטולאציות עם צרפת, ואוניות צרפתיות או אוניות הנושאות את דגל צרפת קיבלו פריבילגיה לשוט חופשי בשטח הימי העות'מאני. בכך יצרו העות'מאנים בסיס לדריסת הרגל הצרפתית העתידית במזרח התיכון.

באותן שנים, נוצר לסולטאן סלים השני דימוי של שליט המסוגר בארמונו ועסוק בשתייה. דון יוסף נשיא היהודי היה מבין אלה ששיכנעו את סלים וסוקולו לכבוש את קפריסין. בשנת 1570 נחתו הכוחות העות'מאניים בקפריסין ועד שנת 1571 השתלטו עליה לגמרי. בכך הם יצרו את הנוכחות התורכית בקפריסין שנמשכת עד היום, בעיקר בצפון האי שם בימינו אנו יש רפובליקה תורכית קפריסאית שמוכרת על ידי תורכיה עצמה בלבד. אבל האתגר העיקרי של סלים וסוקולו היה כשהאפיפיור פיוס החמישי אירגן את ספרד שנשלטה על ידי בית הבסבורג האוסטרי יחד עם רפובליקות ונציה וגנואה ונסיכויות איטלקיות ל"ליגה הקדושה" שהתאגדה כדי להילחם כנגד העות'מאנים בקרב לפאנטו Lepanto בחוף היווני בחודש אוקטובר שנת 1571. הצי האוסטרי הביס לראשונה מאז המאה ה-15 את הצי ואת הצבא העות'מאני בקרב הזה. בכל אירופה חגגו את התבוסה העות'מאנית. כתוצאה מכך בשנת 1573 נחתם הסכם שלום בין העות'מאנים לבין הרפובליקה של ונציה.

שנה לאחר מכן, הסולטאן סלים השני נופל בביתו ומת, ובמקומו מוכתר מי שסומן מראש לתפקיד עוד מימי סבו סולימאן, בנו של סלים הסולטאן מוראד השלישי. מי שעוזרת לו לשלוט היא אימו הוואלידה סולטאן נורבאנו, יחד עם הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא.

בינתיים, העות'מאנים מתערבים בפולין, ובשנת 1576 משתלטים על הקווקז. בשנת 1577 נחתם הסכם שלום עם ההבסבורגים, וסוקולו מהמט פאשא מרחיב מאוד גם את יחסי המסחר עם אנגליה ומעניק לסוחרים ולספינות אנגליות חופש תנועה בתוך האימפריה. בסופו של דבר זה לא יעזור לסוקולו הווזיר הגדול מול האינטריגות בתוך הארמון וההרמון, ובאוקטובר 1579 הוא נדקר ונרצח על ידי שליח של הסולטאן בגיל 73. סוקולו מהמט פאשא, סרבי במוצאו, שירת כווזיר הגדול בסך הכל 15 שנים, בין 1565 ל1579 תחת שלושה סולטאנים. מאז החל חוסר ביציבות גם בתפקיד הווזיר הגדול, כשעכשיו הכוח היה בידי אם הסולטאן או אישתו.

 

 

 

שני סולטאנים- מציל ורודף היהודים

היום אני רוצה לרגל יום השואה לספר על שני סולטאנים, שהיו שני דורות אחורה וקדימה מסולימאן. אחד הציל יהודים ואף שינה את ההיסטוריה והשני רדף יהודים, למרות שכנראה היה יהודי בעצמו, לפי היהדות.

הסולטאן הראשון שאותו אתאר הוא ביאזיד השני, סבו של סולימאן המפואר. ביאזיד שלט באימפריה בין 1481 ל-1512. הוא היה בנו של מהמט הכובש, שכבש את קוסטנטינופול, הלא היא איסטנבול, בשנת 1453.
עלייתו של ביאזיד לשילטון הייתה רצופה מאבקי כוח עם אחיו, ג'ם סולטאן. בסופו של דבר הובס ג'ם, ברח לרודוס ומשם כנראה הוברח לצרפת. לאורך השנים חששו הסולטאנים בעת עימותיהם עם מעצמות אירופה מג'ם ומצאצאיו, שהיו טוענים לכתר, שנוצלו פוליטית היטב בידי האירופים. למי שזוכר/ת, בעת כיבוש רודוס על ידי סולימאן הוזכרו ג'ם וצאצאיו רבות, ואף בסידרה הראו צאצא של ג'ם שניסה לחסל את סולימאן ולבסוף את הפגיעה ספג אבראהים פאשה, שנשאר בחיים.

ביאזיד עסק בלחימה נגד השבטים התורכמניים במזרח אנטוליה- כלומר מזרח תורכיה של ימינו ובנסיכויות תורכיות יריבות. כמו כן התפשט לכיוון מולדובה ופולין. ביאזיד גם פתח במפעל תיעוד ההיסטוריה העותמאנית בכתב, כשעד אז היה מדובר במסורות בעל פה. ביאזיד היה מוסלמי אדוק, הכריז על השריעה- ההלכה האסלאמית- שוב כחוק המדינה, אך אדיקותו לא מנעה ממנו להציל את היהודים בעת גירוש ספרד.

על מה מדובר? בין השנים 1492-1497 גורשו יהודי ספרד ופורטוגל בצווים של מלכי אותן מדינות. ביאזיד השני היה מודע לכישרון המסחר, הרפואה והניהול של היהודים, ולהיותם מלומדים ובעלי מקצוע. הוא היה זקוק ליהודים על מנת לפתח את כלכלת האימפריה, לכן החליט לתת מקלט ותנאי מחייה נאותים לכל היהודים המגורשים מאיבריה (ספרד ופורטוגל). הוא אף פירסם צו שאיים בעונשים חמורים בכל מי שיפגע ביהודים. הוא לגלג על מלכי ספרד, פרדיננד ואיזבלה (שדמויותיהם הפיקטיביות הופיעו בסידרה בהקשר לא נכון) ואמר: "אני ארוויח ממה שהם הפסידו. פרדיננד (בספרדית: פרננדו) רושש את ממלכתו והעשיר את האימפריה העותמאנית, בזאת שהוא גירש יהודים". ביאזיד שלח את אנשיו על מנת שיעזרו ליהודים בפיתוח יזמות עסקית ובהקמת עסקים, והיהודים, מצדם, עזרו לפיתוח האימפריה בכך שהביאו אליה את הדפוס, כבר ב-1493 כשבני משפחת נחמיאס פתחו בית דפוס ראשון באיסטנבול (עד אז כתבו בעיקר בדיו על קלף).

היהודים התיישבו בעיקר באיסטנבול, אדירנה, סלוניקי (שהפכה במשך שנות קיום האימפריה לעיר עם רוב יהודי! ממש "עיר ואם בישראל" כמו שמתאר אותה ספר בשם זה), סופיה ופלובדיב (כיום בבולגריה) ומיעוטם אף הגיעו לארץ ישראל וצפון אפריקה. המושלים הצטוו לתת ליהודים את צרכיהם ואף הסולטאן איים להוציא להורג כל מושל שיתנכל ליהודים.

בזכות מעשהו הנאצל של ביאזיד, שרדה האימפריה העותמאנית כ-430 שנים נוספות אחריו. בזמנו האימפריה שיגשגה כלכלית, בין היתר בזכות היהודים. ספרד, מצידה, התעשרה רק לטווח קצר, עקב גילוי אמריקה, אך בטווח הארוך התרוששה והתפוררה, והעדות היא התפוררות ספרד והפיכתה לפגר מדיני במאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים.

ביאזיד הודח לבסוף חודש לפני מותו על ידי בנו סלים הקשוח, מה שעורר טראומה משפחתית- גם בקרב סלים וגם בקרב סולימאן- וחשש מפני בניהם הבכורים שינסו לרשת אותם עוד בחייהם, כמו שעשה סלים הראשון.

ועכשיו, על אני רוצה לספר על מוראד השלישי, הסולטאן שהיה נכדם של סולימאן והורם. כידוע, מי שירש לבסוף את סולימאן הוא סלים השני (שנאבק על הכסא מול אחיו, ביאזיד), ולא הנסיכים מוסטפא או מהמט (לא אפרט אודותיהם). סלים השני בן סולימאן והורם, שכונה "הסולטאן הבלונדיני"- ונחשו ממי הוא ירש את צבע השיער, שלט במשך 8 שנים בלבד משנת 1566 עד 1574. במהלך אותן שנים, לצד חוסר תיפקוד, מסיבות שתייה ואורגיות, לסלים הייתה מועדפת: נורבאנו סולטאן, שהייתה בתו של סוחר ונציאני. יש רבים הטוענים שאותה נורבאנו הייתה בעצם רחל נשיא, בתו של היהודי יוסף נשיא, אחיינה של הסוחרת היהודייה המפורסמת בהיסטוריה, דונה גרציה נשיא. לכן, לפי ההלכה היהודית, בנם של נורבאנו וסלים השני מוראד השלישי, שנולד עוד בזמנו של סולימאן וקיבל את שמו מסבו הסולטאן המפואר, היה יהודי. וזאת למרות שנורבאנו התאסלמה. אך "יהדותו" כביכול לא תרמה למעשיו, ואם היה כזה, עשה הכל להסתיר אותה. ומה הדרך הכי טובה להסתיר יהדות? להטיל גזירות על היהודים.

הרב משה בלך זצ"ל מספר במאמר שפורסם אודות הרב יוסף מטראני, שהיה הרב הראשי של איסטנבול באותם ימים, בקובץ היהודי תורני שיצא בניו יורק "הדרום" לפני שנים רבות, כי יהודייה מבנות העשירים יצאה לרחוב עם שמלות משי יקרות עד מאוד ורביד זהב על צווארה משובץ באבנים יקרות מאוד. הסולטאן מוראד, שהיה תאב בצע וכילי (קמצן), והיה ישן על שקי כספו מחשש מהגנבים- סיפרו לו אודות הכסף הרב שהיהודים פיזרו על תכשיטי נשותיהם ובנותיהם. וכששמע על היהודייה שהתקשטה, גזר כיליון (השמדה) על כל היהודים אשר במדינות מלכותו, ורק תודות להשתדלותו של הרופא שלמה בן רבי נתן אשכנזי, רופא החצר, ששיחד את הסולטאנית ואלידי- הלא היא הוואלידה סולטאן נורבאנו- אשת הסולטאן סלים השני אשר ריפא אותה והחלימה בעוד בעלה הסולטאן סלים השני בחיים, עמדה הוואלידה סולטאן לימין היהודים לבטל את גיזרת המוות ולהחליפה בגזירה קלה: לאסור על היהודים לצאת בכל ערי תוגרמה (הכינוי העברי של האימפריה העותמאנית) בלבושי ובשמלות משי, ועל היהודים לשאת על ראשיהם במקום הטורבאן המוסלמי כובע משונה, חד מלמעלה ורחב מלמטה (נראה כמו "כובע שפיץ"). והרבנים החמירו את הגזירה במקצת כדי לא לעורר את חמתו של מוראד הרשע- איסור לצאת עם תכשיטי זהב ואבנים טובות. הגזירה מתוארכת לשנת של"ט, הלא היא 1579.

מוראד השלישי חי עד שנת 1595. גם אחריו היו בכירים יהודיים שהעדיפו להתעמר בבני עמם כדי לא להבליט את יהדותם.

ססיליה נורבאנו סולטאן, הסולטאנית הבאה

כל צופי וצופות הסידרה "הסולטאן", אנו עדים בעונה זו, הרביעית והאחרונה של הסידרה, לתהליך שיעצב את פניה של האימפריה העות'מאנית בעידן שלאחר סולימאן, עת "שקיעתה של הזריחה" כמאמר שירו של רמי פורטיס. הורם סולטאן מבקשת לקבוע מי יתפוס את מקומו של בעלה הסולטאן, ולא רק זה: גם את מקומה שלה, כסולטאנית הבאה של האימפריה. בסידרה רואים כי היא נתקלת בשפחה, שהיא במקור בת אצולה ונציאנית, שמזכירה לה את עצמה באצילותה, בתעוזתה ובחוצפתה- רק שחורת שיער- קוראים לה ססיליה, או אוליביה, ונייה-באפו, בת לאציל ונציאני קתולי מפארוס, שאז היה אי בתחומי רפובליקת ונציה וכיום ביוון, לפי גירסה אחת, ולפי גירסה שנייה, מדובר בלא אחרת מרחל נשיא היהודייה, אחותו של דון יוסף נשיא, אחיינה של דונה גרציה נשיא האגדית, שמרכז פועלם בעיקר בעיר טבריה- אך היו בעלי השפעה בחצר הסולטאנית העות'מאנית. אני אצמד לגירסה לפיה נורבאנו הייתה נוצרייה קתולית ונציאנית.

ססיליה, שעתידה להיות אישתו של שאהזאדה, הנסיך סלים, שעתיד להיות הסולטאן סלים השני הבלונדיני והשיכור, נולדה בשנת 1525 באיים הציקלידיים שברפובליקה של ונציה, בת לאציל ונציאני, הלורד ניקולו ונייה. בשנת 1537, בעת פשיטה על האיים הציקלידיים, שפארוס הוא חלק ממנו, חטפו התורכים אותה והרגו את אביה. היא הובלה לארמון טופקאפי באיסטנבול.
בעת שעבר הנסיך סלים למשול במניסה במקום אחיו המנוח מהמט, עברה ססיליה, שעתה התאסלמה ונקראה נורבאנו, לארמון מושל מניסה. שם היא הפכה למועדפת על סלים וילדה את בנם המשותף, מוראד, שעתיד להיות הסולטאן מוראד השלישי. בשנת 1566 הפך סלים לסולטאן, אך לא שלט במשך שנים רבות. עם מותו ב1574, נורבאנו החביאה את גופתו בקרח, עד שמוראד הגיע לאיסטנבול ממניסה, שם שלט כיורש. אגב, למוראד היו שלוש אחיות: אסמהאן, שאה ופאטמה סולטאן. מוראד הוכתר כסולטאן, ובזאת הפכה נורבאנו לוואלידה סולטאן, אם הסולטאן, ושליטת האימפריה בפועל. יחד עם הווזיר הגדול, סוקולו מהמט פאשה, ניהלה נורבאנו את האימפריה העות'מאנית הלכה למעשה-כמו שהשפיעה גם על בעלה סלים (שהוא ובנו היו שיכורים וקלי דעת ידועים), מה שהופך אותה לסולטאנית הראשונה של סולטאנות הנשים, כי הרי מיהרימה סולטאן שהייתה על תקן ואלידה לפניה, הייתה אחות הסולטאן סלים ולא אימו, ממלאת מקום בלבד להורם, שכבר לא הייתה בין החיים.
מדיניות החוץ שלה הייתה פרו ונציאנית, היות וזה היה מוצאה, ובתקופה שבה הייתה ואלידה האימפריה התעמתה עם הרפובליקה של גנואה, יריבתה המושבעת של רפובליקת ונציה. כמו כן הייתה לה מדיניות פרו-יהודית, והיא אף מנעה את הגזירות שהטיל בנה כנגד היהודים. הייתה לה אשת סוד ו"שרת אוצר"- אסתר חנדלי אשת הכספים היהודייה הידועה, ששימשה גם כמזכירתה של הורם סולטאן בזמנו.
השפעתה על בנה הייתה כה גדולה, עד כי אומרים שהיא בחרה את קרובת משפחתה כיורשתה בתפקיד הוואלידה- סאפייה סולטאן, אישתו של מוראד (ויוצא מזה כנראה שהייתה כמובן גם קרובת משפחתו), ששמה המקורי היה סופיה באפו- אף שנודעה כמי שנולדה כנוצרייה קתולית באלבניה….
נורבאנו נתנה הוראה בשנת 1583 למימאר סינאן האדריכל הידוע לבנות את קומפלקס מסגד עתיק ואלידה ברובע אוסקודאר שבאיסטנבול. באותה שנה הלכה לעולמה ונקברה לצד בעלה סלים באיזור איה סופיה.

עקב קירבתו של דון יוסף נשיא לחצר הסולטאן סלים השני, ועקב היחסים הטובים בין משפחת מנדס, משפחתם של דונה גרציה ודון יוסף עם חצר הסולטאן, מה שהפך את דון יוסף לאחד מחבריו הקרובים ביותר של סלים, ישנם מסמכים שמעידים כי דון יוסף השיא את אחותו, רחל, לסולטאן, ושנורבאנו, שנתנה זכויות יתר ליהודים באיסטנבול ובמניסה, הייתה רחל נשיא בעצמה ולא ססיליה הוונציאנית.
חשוב להדגיש, כי הורם חיפשה אישה דומיננטית וחזקה לבנה, על מנת שתיכנס לנעליה אך גם תסבול גם את כל השגעונות שלו. אין ספק כי היא בחרה באישה המתאימה.