Tag Archives: מלחמת העולם הראשונה

ריכוז פוסטים שכתבתי בנושא מלחמת העולם הראשונה 1914-1918

(c) הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio ולמקורות שמהם כתבתי את הפוסטים.

אגב, אתר זה, Histerio.co.il, חוגג בימים אלה (ינואר 2023) 8 שנים להיווסדו!

 

1.  הקרבות החשובים ביותר של מלחמת העולם הראשונה

(1914-1918, בין בריטניה- גם בתיגבור חילות המדינות בנות חסותה אוסטרליה וניו זילנד, צרפת, ארה"ב ורוסיה- בעלות הברית או "מעצמות ההסכמה" מחד לבין גרמניה, אוסטריה-הונגריה והאימפריה העות'מאנית או "מעצמות המרכז" מהצד השני)-
לפי ומתוך אתר מוזיאון המלחמה האימפריאלי הבריטי (הכתוב והתמונה)
הערה: הכתיבה כאן היא מגמתית מאוד, לא לשכוח שההיסטוריה בדרך כלל נכתבת על ידי המנצחים ומנקודת מבטם.
1. הקרב הראשון על המארן:
בתחילת מלחמת העולם הראשונה, גרמניה קיוותה להימנע מלחימה בשתי חזיתות על ידי העפת צרפת מהמלחמה לפני שתפנה כנגד רוסיה, בעלת בריתה של צרפת. המתקפה הגרמנית הראשונית זכתה להצלחה מוקדמת מסוימת, אך לא היו מספיק חיזוקים זמינים באופן מיידי כדי לשמור על המומנטום. הצרפתים והבריטים פתחו במתקפת נגד במארן (6-10 בספטמבר 1914) ולאחר מספר ימים של לחימה מרה נסוגו הגרמנים.
גם לכישלון של גרמניה להביס את הצרפתים והבריטים במארן היו השלכות אסטרטגיות חשובות. הרוסים התגייסו מהר יותר ממה שציפו הגרמנים ופתחו במתקפה ראשונה תוך שבועיים מפרוץ המלחמה. קרב טננברג באוגוסט 1914 הסתיים בניצחון גרמני, אך השילוב של ניצחון גרמני במזרח ותבוסה במערב גרם לכך שהמלחמה לא תהיה מהירה, אלא מתארכת ומתפרשת על פני מספר חזיתות.
קרב המארן סימן גם את סופה של הלוחמה הניידת בחזית המערבית. לאחר נסיגתם, והפכה את המלחמה בחזית המערבית למלחמת חפירות/שוחות לכאורה.
2. קרב גאליפולי
קרב גאליפולי (25 באפריל 1915 – 9 בינואר 1916) היה המרכיב היבשתי באסטרטגיה שנועדה לאפשר לספינות בעלות הברית לעבור דרך הדרדנלים, לכבוש את קונסטנטינופול (כיום איסטנבול) ובסופו של דבר להעיף את טורקיה העות'מאנית מהמלחמה. אבל תוכניות בעלות הברית התבססו על האמונה המוטעית שניתן להתגבר על העות'מאנים בקלות.
עם עלות השחר ב-25 באפריל 1915 נחתו חיילי בעלות הברית בחצי האי גליפולי בטורקיה העות'מאנית. הגנרל יאן המילטון החליט לבצע שתי נחיתות, והציב את הדיוויזיה הבריטית ה-29 בקייפ הלס ואת חיל הצבא של אוסטרליה וניו זילנד (ANZAC) מצפון לגאבהטפה. שתי הנחיתות נבלמו במהירות על ידי כוחות עות'מאניים נחושים ולא הבריטים ולא כוחות אוסטרליה וניו זילנד המסייעים לבריטים הצליחו להשתלט.
מלחמת חפירות השתררה במהירות, תוך שיקוף של הלחימה של החזית המערבית. ההרוגים גדלו בכבדות ובקיץ תנאי החום הידרדרו במהירות. המחלה השתוללה, המזון הפך במהרה לבלתי אכיל והיו נחילי ענק של זבובים שעטו על ההרוגים והפצועים. באוגוסט נפתחה מתקפה חדשה מצפון לגאבהטפה. התקפה זו, יחד עם נחיתה חדשה במפרץ סובלה, נכשלה במהירות והקיפאון חזר.
בדצמבר הוחלט על פינוי – תחילה כוחות אנזא"ק האוסטרליים-ניו זילנדיים, ולאחר מכן הלס בינואר 1916. גאליפולי הפכה לרגע מכונן בהיסטוריה של אוסטרליה וניו זילנד, שחשפה מאפיינים ששתי המדינות השתמשו בהם כדי להגדיר את חייליהן: סיבולת, נחישות, יוזמה ורעות. עבור העות'מאנים הייתה זו הפוגה קצרה בשקיעת האימפריה שלהם. אבל דרך הופעתו של מוסטפא כמאל (שנודע מאוחר יותר בשם אתאתורכ) כאחת הדמויות המובילות בקרב, היא גם הובילה לייסודה של תורכיה המודרנית.
3. קרב יוטלנד (31 במאי – 1 ביוני 1916) היה הקרב הימי הגדול ביותר במלחמת העולם הראשונה. זו הייתה הפעם היחידה שצי הבריטים והגרמנים של ספינות הקרב מדגם "דרדנאוט" הגיעו להתכתשות הדדית.
צי הים הגרמני קיווה להחליש את צי הוד מלכותו (המלך ג'ורג' החמישי) הבריטי על ידי שיגור מארב על הצי הגדול הבריטי בים הצפוני. האדמירל הגרמני ריינהרד שר תכנן לפתות את כוח קרוזר הקרב של אדמירל סר דיוויד ביטי וגם את הצי הגדול של אדמירל סר ג'ון ג'ליקו. שייר קיווה להשמיד את הכוח של ביטי לפני שג'ליקו יגיע, אבל הבריטים הוזהרו על ידי המפענחים שלהם והוציאו את הכוחות לים מוקדם.
יוטלנד הייתה פעולה מבולבלת ומדממת שכללה 250 ספינות וכ-100,000 איש. מפגשים ראשוניים בין הכוח של ביטי לצי הים הפתוח הביאו לאובדן של מספר ספינות. הגרמנים פגעו בספינת הדגל של ביטי, ליון והטביעו את הספינה "הבלתי נלאית" ואת ספינת המלכה מרי, שתיהן התפוצצו כאשר פגזים גרמניים חדרו למחסני התחמושת שלהם.
ביטי נסוג עד שג'ליקו הגיע עם הצי הראשי. הגרמנים, שנרגעו, פנו לאחור. למרות שהוא לא הצליח להשיג את הניצחון המכריע לו כל צד קיווה, הקרב אישר את הדומיננטיות של הצי הבריטי והבטיח את שליטתו בנתיבי השיט, מה שאיפשר לבריטניה ליישם את המצור שיתרום לתבוסה הגרמנית ב-1918.
הבריטים איבדו 14 ספינות ויותר מ-6,000 איש, אך היו מוכנים לפעולה שוב למחרת. הגרמנים, שאיבדו 11 ספינות ויותר מ-2,500 איש, נמנעו מהרס מוחלט אך מעולם לא קראו שוב תיגר רציני על השליטה הבריטית בים הצפוני.
4. קרב ורדן
קרב ורדן (21 בפברואר – 18 בדצמבר 1916) היה הקרב הארוך ביותר במלחמת העולם הראשונה. זה גם היה אחד היקרים ביותר מבחינת אבידות בנפש ובציוד. זה התחיל בפברואר 1916 בהתקפה גרמנית על העיירה הצרפתית המבוצרת ורדאן, שם יימשכו קרבות מרים במשך רוב השנה.
בהפצצת הפתיחה שנמשכה עשר שעות נרשמה ריכוז חסר תקדים של כוח אש ולמרות שהצרפתים נאלצו לחזור הם לא נשברו. בקיץ נאלצו הגרמנים לצמצם את כוחם בוורדאן לאחר שהבריטים והרוסים פתחו במתקפה משלהם במקום אחר.
הצרפתים כבשו מחדש את הקרקע האבודה בסתיו ובאמצעות ניהול קפדני של צבאם, לוגיסטיקה יעילה וחוסן הכוחות הנלחמים על מולדתם, הבטיחו הצרפתים ניצחון הגנתי לפני תום השנה.
הגרמנים איבדו יותר מ-430,000 הרוגים או פצועים והצרפתים כ-550,000. הטראומה של אובדן זה השפיעה לא רק על קבלת החלטות פוליטיות וצבאיות בצרפת במהלך ואחרי המלחמה, היא השפיעה באופן מתמשך על התודעה הלאומית הצרפתית.
לוורדן היו גם השלכות אסטרטגיות רציניות להמשך המלחמה. בעלות הברית תכננו להביס את גרמניה באמצעות סדרה של התקפות גדולות ומתואמות, אך המתקפה הגרמנית בוורדן הפחיתה באופן דרסטי את מספר החיילים הצרפתיים הזמינים. בריטניה והאימפריה שלה לבדה יצטרכו להוביל את 'הדחיפה הגדולה' בחזית המערבית כדי לשבור את הקיפאון ומלחמת החפירות המתמשכת.
5. קרב הסום
קרב הסום (1 ​​ביולי – 18 בנובמבר 1916) היה מבצע משותף בין כוחות בריטיים וצרפתים שנועד להשיג ניצחון מכריע על הגרמנים בחזית המערבית. עבור רבים בבריטניה, הקרב שנוצר נותר הפרק הכואב והידוע לשמצה ביותר של מלחמת העולם הראשונה.
בדצמבר 1915, מפקדי בעלות הברית נפגשו כדי לדון באסטרטגיות לשנה הקרובה והסכימו לפתוח במתקפה משותפת צרפתית ובריטית באזור נהר הסום בקיץ 1916. לחץ גרמני אינטנסיבי על הצרפתים בוורדן במהלך 1916 עשה פעולה על הסום יותר ויותר דחוף ופירושו היה שהבריטים יקחו על עצמם את התפקיד הראשי במתקפה.
הם עמדו בפני הגנות גרמניות שהוצבו בקפידה במשך חודשים רבים. למרות הפצצה של שבעה ימים לפני המתקפה ב-1 ביולי, הבריטים לא השיגו את פריצת הדרך המהירה לה תכננה המנהיגות הצבאית שלהם והסום הפך לקרב התשה, חפירות ומבוי סתום.
במהלך 141 הימים הבאים, הבריטים התקדמו לכל היותר שבעה מיילים. יותר ממיליון איש מכל הצדדים נהרגו, נפצעו או נתפסו. הרוגים הבריטיים ביום הראשון – מונים למעלה מ-57,000, מתוכם 19,240 הרוגים – הופכים אותו ליום העקוב מדם בהיסטוריה הצבאית הבריטית.
לסום, כמו ורדן עבור הצרפתים, יש מקום נכבד בהיסטוריה הבריטית ובזיכרון הפופולרי והוא בא לייצג את האובדן ואת חוסר התוחלת לכאורה של המלחמה. אבל המתקפה של בעלות הברית על הסום הייתה צורך אסטרטגי שבוצע כדי לענות על הצרכים של ברית בינלאומית. מפקדים בריטים למדו שיעורים קשים אך חשובים על הסום שיתרמו לניצחון בסופו של דבר בעלות הברית ב-1918.
6. מתקפת ברוסילוב
הצבא הרוסי ספג שורה של תבוסות מוחצות בשנה הראשונה למלחמה, אך מתקפת ברוסילוב (4 ביוני – 20 בספטמבר 1916) תהיה המתקפה הרוסית המוצלחת ביותר – ואחת ממבצעי הפריצה המוצלחים ביותר במלחמה זו.
המתקפה נקראה על שם המפקד הרוסי אלכסיי ברוסילוב שהוביל אותה, המתקפה השתמשה בטקטיקות שהיו אמורות להוכיח הצלחה גם בחזית המערבית. ברוסילוב השתמש בהפצצה ארטילרית קצרה וחדה וכוחות הלם כדי לנצל נקודות תורפה, וסייעו להחזיר אלמנט של הפתעה למתקפה.
המתקפה עלתה במקביל למתקפה הבריטית על הסום והייתה חלק מהמאמץ להפיג את הלחץ לא רק על הצרפתים בוורדן, אלא על החזית המערבית כולה. המתקפה הרוסית גם משכה את הכוחות האוסטרו-הונגריים מהחזית האיטלקית והפעילה לחץ מוגבר על הצבא האוסטרו-הונגרי המתוח ממילא והולך וגובר.
גרמניה נאלצה להפנות כוחות לחזית המזרחית כתמיכה בבעל בריתה. זה היה חלק מדפוס מתהווה של התלות ההולכת וגוברת של אוסטריה-הונגריה בגרמניה, אשר בתורה תיצור עומס על המשאבים הגרמניים.
הרוסים מעולם לא הצליחו לשחזר את הצלחתו של ברוסילוב. זו הייתה המתקפה הגדולה האחרונה שלהם במלחמה והובילה להיחלשות כללית – הן מבחינה צבאית והן מבחינה מדינית – של רוסיה ושל אוסטריה-הונגריה כאחד. המלחמה עוררה אי שקט פוליטי וחברתי, והובילה למהפכה ובסופו של דבר להתמוטטות מוחלטת של הצבא הרוסי.
7. קרב פאשנדל, או בשמו השני, קרב איפר השלישי:
הקרב השלישי על איפר (31 ביולי – 10 בנובמבר 1917) בא לסמל את הזוועות הקשורות למלחמה בחזית המערבית. הוא ידוע לעתים קרובות בשם הכפר שבו הגיע לשיאו – Passchendaele.
האזור המקיף את העיירה הבלגית איפר היה שדה קרב מרכזי לאורך כל המלחמה. עד שנת 1917 ספגו הכוחות הבריטיים אבדות מתמשכות שם, כשהם מחזיקים מעמד בקושי. סר דאגלס הייג תכנן לפרוץ מעמדה גרועה זו ועל ידי לכידת צומת רכבת חשוב כמה קילומטרים מזרחה, לערער את כל העמדה הגרמנית בפלנדריה. אם זה יצליח, הוא קיווה לאיים על בסיס הצוללות הגרמני בברוז', מכיוון שהמערכה הגרמנית על סירות הסירות איימה על בריטניה בתבוסה.
מבצע ראשוני לתפיסת רכס מסינס היה הצלחה דרמטית, אך הגרמנים חיזקו את עמדתם עד לפתיחת הקרב המרכזי ב-31 ביולי. התקפות ראשוניות נכשלו עקב תוכניות שאפתניות מדי וגשם לא עונתי. הניקוז של שדה הקרב הנמוך נהרס בהפצצה, ויצר תנאים בוציים שהקשו על התנועה.
תנאים יבשים יותר בספטמבר אפשרו לכוחות הבריטים להתקדם יותר בשלב זה של המתקפה. זה הביא לדרדרת המורל של הגרמנים, שלא הייתה להם תשובה לטקטיקת ה"נשיכה והחזקה" הבריטית של לקיחת חלקים מוגבלים של עמדות גרמניות והחזקתה נגד התקפות נגד שעלו לצבא הגרמני אבדות נוספות.
תקופה זו עודדה את הייג להמשיך במתקפה באוקטובר. אבל הגשם חזר והתנאים הידרדרו שוב. למרות שהקנדים כבשו לבסוף את רכס פאשנדל ב-10 בנובמבר, מסילת הרכבת הוויטל עדיין עמדה במרחק של חמישה קילומטרים משם. המתקפה בוטלה. חיילים רבים חשו דיכדוך וירידה במוראל, והאמון של הממשלה בהייג גיע לשפל. שני הצדדים ספגו אבדות כבדות, אך חיל המשלוח הבריטי (BEF) לא השיג רווח אסטרטגי.
8. מתקפת האביב הגרמנית
מתקפות האביב הגרמניות (21 במרץ – 18 ביולי 1918) היוו הימור מחושב עבור גרמניה בניסיון להטות את המאזן בחזית המערבית אחת ולתמיד. מבצע 'מיכאל', הראשון במתקפות, החל בבוקר הלח והערפילי של ה-21 במרץ 1918. כוחות בריטים ובעלות הברית נתקלו בריכוז עצום של ארטילריה, גז, עשן וחיל רגלים גרמניים. הצבא הגרמני השיג הישגים חסרי תקדים שנמדדו במיילים ולא במטרים.
גרמניה ריכזה את כל משאביה בחזית המערבית לאחר תבוסת רוסיה. מולם עמדו כוחות בעלות הברית עייפים שבמשך שלוש שנים היו ברובם במתקפה, לא ארגנו את ההגנות שלהם לעומק והחלו לסבול ממחסור בכוח אדם.
מול ההסתערות קו בעלות הברית התכופף אך לא נשבר. הלחימה הפכה פתוחה באופן לא אופייני כאשר כיסים מבודדים של מגנים ניסו להאט את ההתקדמות הגרמנית. כך היה המצב שב-11 באפריל, פילדמרשל סר דאגלס הייג הוציא צו יום מיוחד תוך שימוש בביטוי 'גבים אל הקיר' כדי לסכם את הלחימה הנואשת אך הנחושה שמתנהלת והצריכה להישמר.
אבל בעוד שההתקפות הגרמניות היו הצלחות טקטיות, הן היו כישלונות אסטרטגיים. לאדוואנס לא הייתה מטרה מכרעת מלבד לחפור חור בקו של בעלות הברית ולכוון בעיקר לבריטים. הרווחים הגדולים ביותר התרחשו במקום שבו בעלות הברית היו מוכנות ביותר לתת קרקע. האבדות הגרמנים היו גבוהות, במיוחד בקרב היחידות הטובות ביותר. בעלות הברית מינו את המרשל פרדיננד פוש לגנרליסימו של בעלות הברית כדי לתאם טוב יותר הגנה מאוחדת. המאזן החל להתהפך ובתחילת הקיץ ההתקפות הגרמניות נעצרו.
9. קרב אמיין
קרב אמיין (8-11 באוגוסט 1918) בישר את תחילת "מסע מאה הימים", תקופה של ארבעה חודשים של הצלחה של בעלות הברית. לאחר ששרדו את מתקפות האביב הגרמניות, כוחות בעלות הברית פתחו במכת נגד משלהם, ומקיץ 1918 ואילך, הם היו כל הזמן בהתקדמות.
דרך החוויות הקשות של העבר פיתחו בעלות הברית שיטות מבצעיות מתקדמות שהשתמשו בצורה הטובה ביותר בכוח החומרי העומד לרשותן. חיל המשלוח הבריטי (BEF) עמד בחזית, בשילוב שיטות ארטילריה מדעיות וכוח אש חי"ר גמיש עם שימוש בטנקים וכלי טיס. שיטות נשק משולבות אלו נועדו להוות תוכנית לעתיד.
התקפות הנגד הראשונות של בעלות הברית החלו ביולי וקרב אמיין נפתח ב-8 באוגוסט. הכנות חשאיות הבטיחו הפתעה וה-BEF השיג הישגים של שבעה מייל באותו יום – הגנרל הגרמני אריך לודנדורף תיאר זאת כ"יום השחור" של הצבא הגרמני. אבל בניגוד להתקפות בעבר, בעלות הברית ידעו כעת מתי להפסיק. לאחר ארבעה ימים של לחימה באמיין, הקרב הופסק כשהשפעותיו פחתו, עם מתקפה חדשה שהושקה במקום אחר. זה קבע את הדפוס להצלחה. סדרה של מכות פטיש מתואמות אילצה את הכוחות הגרמניים המותשים יותר ויותר בחזרה.
ההתקפות של בעלות הברית היו גמישות, תוך שימוש בהפתעה וניידות, אך גם בגישה השיטתית של 1917 כאשר היה צורך לשבור את ההגנות הגרמניות. הנפגעים עדיין היו משמעותיים, אבל הרווחים היו מכריעים. עד נובמבר הצבא הגרמני כבר לא יכול היה להילחם. הוא נדחק בחזרה לשדות הקרב של 1914 ונעה רק בכיוון אחד.
10. 10. קרב מגידו
קרב מגידו (19-25 בספטמבר 1918) סימן את תחילת המתקפה האחרונה בהנהגת בריטניה בחזית ארץ ישראל וחצי האי סיני. היא שילבה בהצלחה פרשים, חי"ר, ארטילריה, כלי רכב משוריינים וכלי טיס כדי להשיג ניצחון מכריע על העות'מאנים ובני בריתם הגרמנים. זו הייתה תחילתה של סדרה של ניצחונות חשובים של בעלות הברית שהובילו בסופו של דבר להתמוטטות הכוחות העות'מאניים ולנסיגתם בסופו של דבר מהמלחמה.
ב- 19 בספטמבר, כוח המשלחת "המצרי" (EEF), בהנהגתו של סר אדמונד אלנבי, פתח במתקפה נגד כוחות עות'מאניים בצפון ארץ ישראל ובעמק הירדן. תוכניתו של אלנבי הייתה להקיף את הכוחות העות'מאנים שהתאגדו באזור סביב מגידו ולנתק את דרכי המילוט שלהם. מסע הונאה מוצלח של בעלות הברית שיכנע את הכוחות העות'מאניים כי מתקפה של בעלות הברית תגיע מזרחה יותר, ותותיר את ההגנות העות'מאניות בחוף ארץ ישראל פגיעות ובסופו של דבר במספרן גדול יותר.
המתקפה נפתחה בהפצצה ארטילרית אינטנסיבית אך קצרה. כוחות בריטניה וחבר העמים פרצו במהירות את הקווים העות'מאניים החבוטים עם התקדמות של למעלה מ-30 ק"מ ביום הראשון. לאחר מכן, החיל הרכוב במדבר, דחף במהירות את הפערים בהגנות כדי להקיף את הכוחות העות'מאניים. הארמיות השמינית והשביעית העות'מאנית קרסו בלחץ התקפת בעלות הברית, ונכנעו בעשרות אלפיהם.
הניצחון במגידו פתח את הדרך לדמשק, אליה נכנסו חיילים אוסטרלים ב-1 באוקטובר. בשבועות שלאחר מכן כבשו בעלות הברית ערים אחרות חשובות מבחינה אסטרטגית. ב-30 באוקטובר, האימפריה העות'מאנית חיפשה הסדר שלום עם בעלות הברית ונחתמה שביתת נשק במודרוס, עם הפסקת פעולות האיבה בשעה 12 בצהריים למחרת. זאת גם לאחר שהכוחות העות'מאנים הובסו על ידי בריטניה ובעלות בריתה בין הפרת לחידקל (מסופוטמיה).
ייתכן שזו תמונה של ‏‏‏אדם אחד‏, ‏אנדרטה‏‏ ו‏פעילות בחוץ‏‏
2.

קרבות ארץ ישראל וסיני במלחמת העולם הראשונה
מתוך אתר אנזא"ק (גייסות הצבא האוסטרליים והניו זילנדיים שעזרו למדינת האם בריטניה כנגד אויביה במלחמת העולם הראשונה)
האוסטרלים ויחידות אחרות בחיל המשלוח "המצרי"- שהיה למעשה בריטי שכלל חיילים מצריים ובדווים מצריים, (EEF) התקדמו לשטח העות'מאני. בשנת 1917 נכנסו הכוחות לארץ ישראל בשנת 1918, ה-EEF התקדם לירדן ולסוריה של ימינו. המערכה הסתיימה ב-31 באוקטובר 1918, כמה שבועות לאחר כיבוש דמשק.
1. קרב רומאני 3 עד 5 באוגוסט 1916
קרב זה עצר את האיום העות'מאני על תעלת סואץ וסימן את תחילת יציאתם של הכוחות הבריטיים ממצרים לכיוון ארץ ישראל.
עמדות ההגנה הבריטיות ישבו בין סדרה של דיונות חול נישאות 35 ק"מ מזרחית לתעלת סואץ, שאותן ניסו העות'מאנים לעקוף. בשלב זה, חטיבת הסוסים הקלה האוסטרלית הראשונה הייתה היחידה שהייתה בעמדה להתקפת נגד. בשל אבידותיהם הגדול של האוסטרלים הם נאלצו לסגת ולהיערך מחדש מאחור.
תגבורת הגיעה בהתמדה ככל שהיום התקדם. זה קבע את מיקומו של הכוחות הבריטיים והאוסטרליים סביב דיונה מסיבית הידועה בקרב הבריטים בשם הר רויסטון. הדיונה נקראה על שמו של מפקד יחידת הסוס הקלים הפופולרי, לוטננט קולונל 'ג'ק הדוהר' רויסטון. התפקיד התקיים לאורך כל הלילה.
לפני עלות השחר למחרת בבוקר, חטיבות הסוסים הקלות ה-1 וה-2 התקדמו ברגל עם כידוניהן. ההתנגדות העות'מאנית קרסה, והאוסטרלים לקחו מספר רב של שבויים. בשעה 6:30 בבוקר, כוחות טריים של חטיבת הסוסים הקלה השלישית שוחררו במרדף אחר העות'מאנים הנסוגים.
2. הקרבות על עזה
עזה הייתה לב ליבה של עמדת ההגנה הטורקית הראשית בדרום פלסטין. הכוחות הבריטיים והאוסטרליים פתחו בשלושה קרבות גדולים ב-1917 כדי לכבוש את עזה. ההתקפה הראשונה כשלה ובוטלה, אם כי לחלק מהאזורים הקדמיים נדמה היה שההצלחה בפתח.
א. הקרב הראשון על עזה 26 במרץ 1917
התוכנית הייתה ששתי דיוויזיות חי"ר בריטיות יתקפו את עזה מדרום בעוד כוחות רכובים של השלוחה המדברית (מתוגברת בבדווים מצריים) יתקפו מהאגפים ומצפון.
הכוחות הרכובים כבשו במהירות שטח מוגבה מצפון לעיר. התקדמות חיל הרגלים הייתה איטית יותר. המפקד הבריטי לוטננט גנרל צ'ארלס דובל היה מודאג מחוסר ההתקדמות של חיל הרגלים. דובל חשש שאספקת המים הדרושה לכוחות הרכובים לא תיגמר או תיתפס בידי האויב באותו לילה, ולכן הורה על נסיגה בשעת בין ערביים.
כשהבין את טעותו למחרת בבוקר, ניסה דובל לחדש את הקרב עם חיל הרגלים. ההתקפה לא הצליחה בשל תגבורת עות'מאנית ותשישות חייליו שלו.
ב. הקרב השני על עזה ,17 באפריל 1917
הקרב השני החל 3 שבועות לאחר סיום הקרב הראשון.
בשבועות הקודמים, העות'מאנים הרחיבו ושיפרו את הגנותיהם. ההתקפה של דובל כללה התקפה חזיתית על ההגנות העות'מאניות. התקפת חיל הרגלים נתמכה על ידי גז וטנקים, שניהם לא עזרו הרבה.
בעלות הברית התקדמו מעט מול הגנות עות'מאניות ממוקמות היטב. דובל ביטל את המתקפה לאחר 3 ימים של לחימה, מבלי להשיג שום אחיזה משמעותית בשטח.
ג. הקרב השלישי על עזה, 1 עד 2 בנובמבר 1917
הקרב האחרון על עזה כלל את התקפת בעלות הברית על באר שבע.
הקרב החל ונוהל במטרה להסיט את הכוחות העות'מאניים לעזה. ה-EEF (חיל המשלוח ה"מצרי") הפציץ את חיל המצב העות'מאני במשך 6 ימים. אחר כך הבריטים פרסו שלוש דיוויזיות חיל רגלים כדי לרמות את העות'מאנים להאמין שמתקפה חזיתית נוספת קרובה. המאמץ האמיתי נעשה בבאר שבע, בקצה המזרחי של ההגנות העות'מאניות.
בעלות הברית כבשו את באר שבע ב-31 באוקטובר 1917 לאחר הסתערות רכובה נועזת של פרשים קלים אוסטרלים. זה איפשר לכוחות הבריטים ואנזא"' לאגף ולקפל את קווי ההגנה העות'מאניים.
ההתקפות ערערו את ביטחונה של עזה, שנפלה בידי בעלות הברית ב-7 בנובמבר 1917 עם התנגדות מועטה של ​​הכוחות העות'מאניים.
3. ההסתערות על באר שבע
הקרב על באר שבע, שהוכרע על ידי מבצע נועז של חטיבות הסוסים הקלות, היה למעשה חלק מהקרב השלישי על עזה.
בשנת 1917, באר שבע (באר שבע בישראל של היום) הייתה עיירה מבוצרת מאוד שהוקמה 16 שנים לפני כן על ידי העות'מאניים במרחק 43 ק"מ מהמעוז העות'מאני של עזה. זה היה בצד ימין של קו הגנה עות'מאני שנמתח אל חוף הים התיכון והפך לזירת ההסתערות ההיסטורית של חטיבת הסוסים הקלה האוסטרלית הרביעית ב-31 באוקטובר 1917.
בעלות הברית פתחו בהתקפתן עם עלות השחר ב-31 באוקטובר, אך עד שעות אחר הצהריים המאוחרות הכוחות הבריטיים התקדמו מעט לעבר העיירה – ואל בארות המים הנחוצות להם.
גנרל הארי שובל, מפקד הקורפוס הרכוב במדבר, הורה על חטיבת הסוסים הקלה הרביעית, בפיקודו של בריגדיר ויליאם גרנט, קדימה בניסיון לאבטח את העמדה. גרנט ציווה על הפרשים הקלים של הגדודים ה-4 וה-12 להסתער על השוחות העות'מאניות. תוך שימוש בכידונים הארוכים שלהם כ'חרבות', המומנטום של הפרשים הקלים הוביל אותם דרך ההגנות העות'מאניות.
אספקת המים נשמרה. למעלה מ-1000 טורקים נלקחו כשבויי מלחמה.
לאחר קרבות קשים יותר, נטשו כוחות עות'מאנים את עזה ב-6 בנובמבר 1917 והחלו בנסיגתם.
4. קרבות צליחת מעברות הירקון (בערבית הירקון הוא נהר אל עוג'ה)
בסוף 1917, במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, צלח חיל המשלוח ה"מצרי" של הבריטים פעמיים את מעברות הירקון:
ב-24 בנובמבר 1917 צלחה את הירקון בריגדת הרובאים הרכובים הניו זילנדית,
NZMR – New Zeland Mounted Rifles brigade,
מדיוויזיית הרגלים
הרכובים של חיל המשלוח. מתקפת נגד עות'מאנית אילצה את התוקפים לסגת אל עמדות פתיחת המתקפה בגדה הדרומית של הנהר.
בלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917 יצאה לפועל הצליחה השנייה כאשר הדיוויזיה ה-52 הסקוטית בפיקוד מייג'ור גנרל ג'ון היל (אנ') חצתה את מעברות הירקון ולכדה את העמדות העות'מאניות מצפון לו. יחידות חיל המשלוח הרחיבו אחיזתם מצפון לירקון עד צפונה לשפיים של ימינו. בכך נוצר "קו שתי העוג'ות".
קו שתי העוג'ות
קו שתי העוג'ות הוא קו החזית שחצץ בין חיל המשלוח "המצרי" (בריטי למעשה) והצבא העות'מאני עד ספטמבר 1918 במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. מדובר בקו חזית כללי שנמתח לרוחבה של ארץ ישראל, פחות או יותר בין העוג'ה המערבית היא נחל הירקון, לבין העוג'א המזרחית היא הכפר הערבי עוג'ה א-תחתא בסמוך לנחל ייט"ב מצפון לעיר יריחו.
5. הקרב על ירושלים
קרב כיבוש ירושלים, 17 בנובמבר עד 30 בדצמבר 1917
ההצלחה בקרב השלישי על עזה אפשרה לחיל המשלוח "המצרי" (בריטי) להתקדם הלאה לארץ ישראל למשך חודש נוסף לפני שהעות'מאנים יכלו להתארגן מחדש. באותה תקופה כבשו יחידות חיל המשלוח "המצרי" בפיקודו של הגנרל סר אדמונד אלנבי את נמל יפו ואת דרום יהודה וב-9 בדצמבר 1917 את העיר ירושלים. ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' בירך על הניצחון כמחזק המורל של 'חג המולד' לאחר קרבות קשים בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה באירופה באותה שנה.
6. הפשיטות על עבר הירדן
21 במרץ עד 25 בספטמבר 1918
כוחות בריטיים ביצעו מבצעים בקנה מידה קטן יותר, כולל כיבוש יריחו ב-21 בפברואר 1918, כדי לשפר את עמדתם מול העות'מאנים. העות'מאנים הדפו מתקפה גדולה על עמאן על ידי כוחות אנזא"ק והבריטים, ומתקפה נוספת מכיוון עבר הירדן על איזור עמאן בסוף אפריל 1918.
7. קרב מגידו 19 עד 25 בספטמבר 1918- שיא השיאים של ההשתלטות הבריטית על ארץ ישראל והבסת העות'מאניים
יחידות הסוסים הקלות האוסטרליות והיחידות הבריטיות, הצרפתיות, הערביות וניו זילנד של חיל המשלוח "המצרי" (בריטי) לחמו בפיקודו של הגנרל סר אדמונד אלנבי. תוכניתו של אלנבי הביאה את הפיקוד העליון העות'מאני להאמין שהמתקפה הבאה שלו תיפתח מעבר לנהר הירדן. אבל הוא ריכז את כוחותיו בסתר במישור החוף.
המתקפה החלה בהסתערות המונית של חי"ר שפרץ את קווים ההגנה העות'מאניים. לאחר מכן שוחררו הכוחות הרכובים לעורף העות'מאני כדי לפרוץ דרכים חיוניות לאספקה ​​ותגבורת. בתוך 24 שעות, הכוחות הרכובים התקדמו למעלה מ-50 ק"מ לתוך העורף העות'מאני.
גלי מטוסים בריטיים ואוסטרליים חיפשו ותקפו חיילים עות'מאניים נסוגים. הם לכדו המונים של אנשים, חיות וציוד והשמידו אותם באופן שיטתי, המפורסם ביותר בכביש ואדי פארה.
עד 21 בספטמבר 1918 נשברו הכוחות העות'מאניים סביב שכם. זה אפשר ל-20 קורפוסים ללכוד שבויי מלחמה מחד ולשחרר שבויי מלחמה של בעלות הברית מאידך. ואז יחידות רכובות, כמו הפרשים הקלים העות'מאניים, גברו על ההגנות העות'מאניות הסמוכות קרב מגידו גרם להתמוטטות עות'מאנית מהירה, ואיפשר לכוחות רכובים של בעלות הברית להתקדם במהירות לדמשק. לא ברור אם הכוחות האוסטרליים היו הראשונים שנכנסו לדמשק. כיבוש דמשק התבצע בין ה26 בספטמבר עד 1 באוקטובר 1918.
8. שביתת הנשק של מודרוס- שביתת הנשק של מודרוס ב-30 באוקטובר 1918
שביתת הנשק של מודרוס נחתמה בנמל מודרוס באי היווני למנוס.
שביתת הנשק הייתה הסכם בין בריטניה, המייצגת את בעלות הברית, לבין האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים נכנעו לבריטניה, כולל כוחותיהם וחיל המצב בעיראק, סוריה ותימן של ימינו.
על פי תנאי ההסכם, בעלות הברית יתפסו את מיצרי הדרדנלים, הבוספורוס והמחוזות הארמניים בתורכיה של ימינו. היה להם גם שיקול דעת לתפוס נקודות אחרות שמהן עלול לנבוע איום על בעלות הברית.
שביתת הנשק יצרה את פירוזו (הזמני) של הצבא העות'מאני והעמידה תשתית עות'מאנית לרשות בעלות הברית.
3. שימוש בנשק כימי במלחמת העולם הראשונה
שימוש בנשק כימי במלחמת העולם הראשונה, מתוך האתר באנגלית "היסטוריה של המלחמה אונליין", כתב במקור לינקולן רידל.
מלחמת העולם הראשונה ראתה את עלייתו של נשק כימי בשימוש בשדה הקרב. הכל התחיל עם הצבא הצרפתי, שהשתמש בגז מדמיע בצורת רימונים קטנים.
הרימונים הקטנים האלה לא החזיקו הרבה גז, וברובם לא זוהו על ידי הכוחות הגרמניים. הפרסמו עיצוב מחדש על הגז המדמיע, ומכאן התרחבצרפתית בנשק לגזים וחומרים אחרים כמו גז חרדל, פוסגן וכלור.
נשק כימי היה מסוכן, מה שהם עלולים להיות בלתי ניתנים לזיהוי וגם קטלניים. בגלל זה, הם היו בחירה פופולרית בשדה הקרב. בין אם השתמשו בו כדי לגרום למטרד או כאב, נשק כימי תפקיד גדול במלחמת העולם הראשונה.
היו שלושה סוגים עיקריים של גזים בשימוש במלחמת העולם הראשונה.
גזים מחניקים, בעיקר גז חרדל. גז חרדל מסוכן במיוחד מכיוון שיכול לקחת מספר שעות עד להופעתו. חיילים שנכוו מהגז היו רואים שלפוחיות גדולות נוצרות במקום שהחומר הכימי נגע בהם. השלפוחיות היו מתמלאות בדם ומוגלה, ומצהיבות. אם גופתו של חייל נשרפה במעל 50%, הסיכוי להישרדות ירד במהירות. בשאיפה, גז חרדל גרם לכוויות ושלפוחיות פנימיות ועלול להוביל לבעיות נשימה.
גזי סטרנוטטור כגון פוסגן, כלור ודיפוסגן. גזים אלו גרמו לכאבים בחזה וכן לכאבים בעיניים ובאף. הם עלולים גם לגרום לחנק, בחילות, הקאות, שיעול והתעטשות, ולקרימאטור, או גז מדמיע. גז מדמיע גרם לגירוי בגרון ובעיני החיילים. הגז היה מטרד יותר מהכל ולמעשה לא היה יעיל עם מסיכת גז.
הצרפתים היו הראשונים שהפעילו נשק כימי, תוך שימוש בגז מדמיע באוגוסט 1914. הגז היה מלא ברימוני 26 מ"מ והכיל כמות נמוכה מאוד של גז מדמיע, מה שהפך אותו לבלתי מורגש לכוחות. בשל כך, הוחלף החומר הפעיל מברום לכלורואצטון בגל השני של רימוני גז מדמיע שהונפקו לכוחות הצרפתים. זה הפך את הגז לחזק מעט, אבל לא בכמות משמעותית.
1915 תביא להרבה שינויים בנשק הכימי המשמש בהתקפות. הגרמנים היו הראשונים להשתמש בגזים בהתקפה בקנה מידה גדול בינואר 1915, כאשר הם הפילו 18,000 פגזים כימיים, עמוסים בקסיל ברומיד, על קווים רוסים ליד נהר ראוקה ממערב לוורשה. אולם התקפה זו הייתה אכזבה, שכן הכימיקל קפא במקום להתאדות.
הגרמנים נחלו הצלחה רבה יותר רק כמה חודשים לאחר ההתקפה, תוך שימוש בגז אחר. המדען הגרמני פריץ האבר, שפיקח על ייצור הכלור כנשק כימי, דחף להשתמש בחומר הכימי בלחימה.
הכלורין של האבר ישמש בפעם הראשונה ב-22 באפריל, 1915. הגז הופץ מ-5,730 צילינדרים בקרב איפר הראשון, צפונית לאיפר בבלגיה. בתחילה נראה היה שהפצת הגז לא הצליחה, אך כשהרוחות השתנו, הגז החל להתפשט על פני היבשה. זה הוביל לכך שגם הגרמנים וגם חיילי בעלות הברית היו מושפעים מהגז הרעיל. זה היה השימוש העיקרי הראשון בגז רעיל והוביל למחקר של למעלה מ-3,000 גזים שיכולים לשמש במלחמה.
הצלחתו של הבר הקנתה לו את השם 'אבי הלוחמה הכימית', שכן השימוש שלו בכלורין הוביל להתקדמות נרחבת בשימוש כימי. הוא גם עזר בפיתוח מסכת הגז, שעזרה לסייע בכמות הנפגעים שנגרמו מעצם הנשק הכימי שעבר לייצור.
הכלורין ראה שימוש רב עוד יותר לאחר הקרב הראשון על איפר, כולל בקרב השני על איפר, שהתרחש רק יומיים לאחר הקרב הראשון. לאחר מכן נעשה בו שימוש שבוע לאחר מכן ב-2 במאי ושוב, נגד הבריטים, ב-5 במאי בגבעה 60. הגז הרג למעלה מ-90 איש בגבעה.
בעקבות השימוש בגזים בקרב איפר ובגבעה 60 נגד הבריטים, הם החלו לפתח נשק כימי משלהם. הניסיון הראשון שלהם עם נשק כימי התרחש בקרב לוס. זה היה כישלון. בגלל הרוחות, הגז מעולם לא עבר באמת על פני שטח הפקר, וחלק ממנו היה תלוי סביב שוחות בריטיות.
כדי להוסיף חטא על פשע, מסכות הגז הבריטיות (בתמונה) תוכננו בצורה גרועה. מסיכות הגז של כמה חיילים התערפלו חורי עיניים, וגרמו להם להסיר את המסכה שלהם כדי לראות וכך השאירו אותם חשופים.
באוגוסט 1915, הכוחות הגרמניים השתמשו בגז נגד חיילים רוסים שהגנו על מבצר אוסוביץ'. למתקפת הגז הייתה השפעה כזו על הרוסים שהצבא הרוסי החל לחקור ולפתח גז כימי בפגזים.
אז, בסוף 1915, הפוסגין שפותח בצרפת הוכנס לשימוש. הגז תקף את הריאות, וגרם לתסמינים ראשוניים של שיעול, התעטשות, הקאות וחנק.
אמנם ניתן היה להשתמש בפוסגן בפני עצמו, אך לעתים קרובות הוא היה מעורבב עם כלור. הגז היה חסר ריח ברובו ולא ייצר ענן. זה הפך אותו לבלתי ניתן לזיהוי, ועד כה מסוכן יותר. אחת הבעיות שהתמודדו עם מי שהשתמשו בגז, הייתה שעשוי לקחת עד יום עד שהסימפטומים יופיעו, כלומר אלה שהיו בסביבה הכימיקל יכולים להילחם בחזרה. בעוד שפוסגין היה הגז השני הכי מיוצר במלחמת העולם הראשונה, זה היה הנשק הכימי הקטלני ביותר בשימוש. פוסגן היווה 80-85% מכלל מקרי המוות מנשק כימי במלחמת העולם הראשונה.
אולי הנשק הכימי המפחיד ביותר ששימש במלחמת העולם הראשונה היה גז חרדל. הוא פותח על ידי הגרמנים והוכנס למלחמה ביולי 1917. מכיוון שגז חרדל שימש בפגזים, לאחר פריסה הוא יכול היה להיכנס לאדמה ולהישאר שם מספר שבועות בכל פעם. זה אומר שכל מי שהגיע דרך האזור יכול לקבל את הרעל במערכת שלו.
בגלל זה, הגז שימש לעתים קרובות כמזהם קרקע. גז חרדל מהווה רק 5% ממקרי המוות מנשק כימי במלחמת העולם הראשונה, אך דווח על כך בהרחבה בשל אופי הכוויות שקיבלו הקורבנות.
למעלה מ-190,000 טונות של נשק כימי יוצרו במהלך מלחמת העולם הראשונה. על פי ההערכות היו 1.3 מיליון נפגעים שנגרמו על ידי כימיקלים במהלך המלחמה, עם 90,000 הרוגים.
4. קרב גאליפולי

ב25 באפריל 2015 צוין בתורכיה, בבריטניה, באוסטרליה ובניו זילנד תאריך היסטורי משמעותי ביותר: 100 שנים לקרב גליפולי, שהתרחש במלחמת העולם הראשונה, בו נלחמה האימפריה העות'מאנית על חייה באחד מנתיבי המעבר החשובים ביותר שלה: מיצר הדרדנלים.

אמנם קרב גליפולי, שנמשך מאפריל עד דצמבר 1915 נחשב כקרב בין מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטריה-הונגריה והאימפריה העות'מאנית) לבין מדינות ההסכמה, או בעלות הברית (בריטניה, צרפת, רוסיה וארה"ב), אך הכוחות העיקריים שנלחמו בו הם הצבא האוסטרלי והניו זילנדי מצד אחד, והצבא התורכי-עות'מאני מצד שני.

ובכן, כשקוראים עובדה זו, שואלים: מה הקשר בין אוסטרליה וניו זילנד, מדינות שקטות בדרך כלל שמרוחקות אלפים של קילומטרים מתורכיה, כשאין בין מדינות אלה שום עויינות מוקדמת או קשר משמעותי כלשהו, לבין האימפריה העות'מאנית, שרוב שטחה היה במזרח התיכון והבלקן?

ובכן, אוסטרליה וניו זילנד היו כפופות באותה תקופה ביתר שאת לבריטניה, שהיא נלחמה כנגד האימפריה העות'מאנית, שהייתה בעצמה אימפריה. מלך בריטניה דאז, ומלכת בריטניה כיום שהיא בתו, היו ועודם מלכי אוסטרליה וניו זילנד. בעת מלחמת העולם הראשונה, אוסטרליה וניו זילנד היו חלק מן האימפריה הבריטית, לכן מדינות אלה היו חייבות להראות את נאמנותן. לכן גויס במלחמת העולם הראשונה כוח של אלף חיילים אוסטרלים ו18 אלף חיילים ניו זילנדים, שאומנו על ידי בריטניה, כוח שנקרא ANZAC- אנזא"ק, על מנת לכבוש את מיצר הדרדנלים, מיצר חשוב שאורכו כ60 קילומטרים ורוחבו מגיע עד ל6.5 קילומטרים, שמחבר בין יבשות וימים: בין הצד האסייתי של תורכיה, הלא היא תת היבשת אנטוליה, לבין יבשת אירופה, ובין הים האגאי וים המרמרה, שממשיך לתוך הים השחור. במרכז המיצרים נמצא האי גליפולי, או גליבולו כמו שנקרא בתורכית.
ב25 באפריל נחתו כוחות אנזא"ק לראשונה באי גליפולי. יום זה מוכר ברחבי חבר העמים הבריטי כיום אנזא"ק. ב25 באפריל 2015 היה יום אנזא"ק ה-100 במספר.

איך התגלגלו הצדדים למלחמה בדרדנלים בכלל ובגליפולי בפרט? בחרתי להביא דווקא את הגירסה התורכית.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, סגרה האימפריה העות'מאנית את מיצרי הדרדנלים, במטרה למנוע מרוסיה ומשאר מדינות ההסכמה לשלוח את ספינותיה במיצרים לכיוון הים התיכון. מטרת מדינות ההסכמה, בעיקר של בריטניה, הייתה לחסום את נתיבי השייט לכיוון רוסיה, שהייתה בעלת בריתה הרופפת ובעלת האינטרסים משל עצמה.
באותן שנים, שלט באימפריה העות'מאנית "הוועד לאיחוד וקידמה", שהיה הפלג החשוב והמוביל של תנועת "התורכים הצעירים". הסולטאנים העות'מאנים היו עדיין על כיסאם, אך שימשו כדמות ייצוגית בלבד. הבולט מבין ראשי הוועד באותן שנים היה אנוור פאשה, שהיה גיבור צבאי. האימפריה העות'מאנית הייתה לאחר אובדן שטחים רבים במלחמות שקדמו למלחמת העולם הראשונה: במלחמות הבלקן, בין השנים 1912-1913, עת איבדה האימפריה את רוב שטחיה האירופיים חוץ ממרחב אדירנה, שגם נכבש לזמן קצר והוחזר בקושי לשליטה עות'מאנית-מוסלמית, ובמלחמת לוב, שהתחוללה בין השנים 1911-1912, במרחב שאנו מכירים אותו כיום כמדינת לוב, בה איבדה האימפריה את שיטחה לטובת הפולשים האיטלקים. במלחמה זו, אגב, בלט לראשונה קצין צבא עות'מאני בכיר, בשם מוסטפא כמאל פאשה. אנו עתידים לראותו הופך לגיבור גליפולי. אנוור פאשה הוביל את חבריו לשלישייה השלטונית של האימפריה העות'מאנית, טלעת פאשה וג'מאל פאשה, לתוך מלחמת העולם הראשונה לצידה של גרמניה, מובילת מעצמות המרכז, מתוך מטרה להחזיר לאימפריה את שיטחה שאבד. החלטה זו תתברר כפטאלית לגורל האימפריה.
מעצמות ההסכמה, בהנהגת בריטניה, שאפו, כאמור, לתפוס את המיצרים החשובים האלה, לאפשר את תנועת אוניות בעלות הברית בתוכם וגם להכניע את האימפריה העות'מאנית ולהוציא אותה מן המלחמה באמצעות כיבוש איסטנבול. הבריטים לא רצו לבזבז כוח אדם בריטי ממש, כלומר חיילים שבאו מאיי בריטניה, לכן "הממלכה המאוחדת" בחרה את כוחות אנזא"ק, שהפכו לבשר תותחים במערכת גליפולי.

השלב הראשון של קרב גליפולי, לפני אפריל 1915, היה השלב הימי: וינסטון צ'רצ'יל, שר הימייה הבריטי, שלח אוניות ומשחתות בריטיות להפגיז את סוללות התותחים העות'מאניות במיצרי הדרדנלים, וכן להטביע אוניות עות'מאניות ובייחוד גרמניות. התקיפה הימית נמשכה בין נובמבר 1914 לאמצע מרץ 1915. עיקר הקרב הימי היה בין ה17 וה18 במרץ 1915. בסופו של דבר, הצליחו סוללות התותחים התורכיות וכן מוקשים שפוזרו על ידי אוניות עות'אמניות לפגוע באוניות ובמשחתות בצי הבריטי. אדמירל דה רובק, מפקד צי מדינות ההסכמה בדרדנלים, הורה על נסיגה לאחר ששלוש אוניות מלחמה בריטיות עיקריות טבעו.

מפקדת מדינות ההסכמה הגיעה לידי מסקנה, כי יש לכבוש את חצי האי גליפולי, שנמצא בין הים האגאי לדרדנלים. ומי שיכבוש את גליפולי, ישלוט על המיצרים עצמם. לשם כך נשלח כוח שרובו מאנזא"ק, וכן נשלחו גם חטיבות הודיות וצרפתיות לשדה הקרב. הצבא העות'מאני הציב שתי דיוויזיות עיקריות אל מול הכוח הפולש. אחת הדיוויזויות הייתה בפיקודו של מוסטפא כמאל.
הפרובינציה שבה התחולל עיקר הקרב נקראת פרובינציית צ'נאקאלה- ממש על המיצרים.

הפלישה הראשונה אירעה ב25 באפריל 1915, בשעה 4:30 בבוקר. כאמור, בשני חופים: סאדלובאהיר וארינבורנו. בארינבורנו הייתה עיקר הפלישה, כשהקשר בין מפקדי הדיויזיות העות'מאניות לפיקוד המרכזי של הצבא היה לוקה. מוסטפא כמאל לקח פיקוד, והצליח להשהות את הפלישה של חיילי האנזא"ק ששטפו את ארינבורנו וניסו לפגוע קודם כל בסוללות התותחים שאיימו על הספינות. השהיית הכוחות הפולשים גרמה למלחמה בגליפולי להפוך למלחמת חפירות, בדומה לחזיתות אירופיות אחרות במלחמת העולם הראשונה. כוחות ההסכמה בפיקוד גנרל המילטון הבריטי לא הצליחו להבקיע הלאה לתוך היבשה התורכית. הם נבלמו על ידי צבא עות'מאני מותש, זקן בחלקו אבל נחוש. בכך, המלחמה נמשכה אל תוך הקיץ.

הבריטים הנואשים החליטו לפתוח חזית שלישית באוגוסט 1915, באיזור אנאפארלאר. מטרתם הייתה למשוך כוחות עו'תמאניים משתי החזיתות האחרות אל החזית השלישית, ולתפוס סוף סוף את המיצרים. מועד הנחיתה בחזית השלישית היה גרוע בגרועים, בין ה-6 ל-7 באוגוסט, בשיא החום התורכי….
כוחות אנזא"ק הותשו גם בחזית השלישית על ידי כוחותיו של מוסטפא כמאל, שבאותה תקופה קיבל פיקוד מלא על יחידות הצבא העות'מאני באיזור מידי מפקד הצבא העות'מאני, הגנרל הגרמני להמן פון סאנדרס. אומנם בתחילה היו אבידות עות'מאניות כבדות, אך מוסטפא כמאל עבר לטקטיקת קרב חדשה: להשיל מעל החיילים את הנשק הכבד ולהשתמש בעיקר בכידונים. מעצמות ההסכמה המשיכו לספוג אבידות, ולבסוף, לאחר מלחמת חפירות ארוכה, החליטו הבריטים ב20 בדצמבר 1915 לפנות את כוחותיהם מחזיתות ארינבורנו ואנאפארלאר, ובתחילת ינואר מסדולבאהיר.
מוסטפא כמאל והעות'מאנים ניצחו בקרב- בגדול.

בסופו של דבר, 253 אלף חיילים עות'מאניים, רובם תורכים במוצאם, נהרגו בקרב מתוך 315 אלף חיילים. בעלות הברית או בשמן השני מעצמות ההסכמה איבדו כ215 אלף חיילים, מתוך 568 אלף חיילים ו2000 עובדים אזרחיים שהשתתפו בפלישה. בין ההרוגים היו אוסטרלים וניו זילנדים רבים.

הקרב נודע כהישג שפיאר והביא את מוסטפא כמאל לגדולה. מי שנקרא בהמשך אתאתורכ ביסס על הישגו וגדולתו בניהול הגנת גליפולי את מלחמת האזרחים התורכית שהוביל בראשית שנות העשרים כנגד הממשלה העות'מאנית והסולטאן, שנכנעו למעצמות ההסכמה המנצחות וגם כנגד היוונים.

הקרב התברר גם ככישלון חרוץ של מעצמות ההסכמה ושל השר דאז וינסטון צ'רצ'יל. את פעולותיהם הצבאיות בהמשך, בייחוד את הפלישה לנורמנדי פחות משלושים שנה אחר כך ביססו בעלות הברית על קמפיין גליפולי. צ'רצ'יל עתיד להפוך למנהיג בריטניה המצליח והגיבור במלחמת העולם השנייה.

האימפריה העות'מאנית ניצחה בקרב גליפולי, אך הפסידה במלחמת העולם הראשונה. יש הטוענים כי בקרב גליפולי נולדה תורכיה המודרנית באופן לא רשמי.

 

 

 

האימפריה העות'מאנית – ציר הזמן המלא

(מקור: סיפרו של ג'ייסון גודווין באנגלית על האימפריה העות'מאנית)

שנת 1280: עות'מאן בן ארטורול, מייסד השושלת העות'מאנית, נולד.

שנת 1349: העות'מאנים דוהרים לעבר יבשת אירופה ומתחילים לכבוש שטחים ממנה.

שנים 1346-1353: "המגיפה השחורה" באירופה ובאימפריה העות'מאנית

שנת 1361: העות'מאנים כובשים את אדריאנופול, כיום אדירנה, והופכים אותה לבירתם.

שנת 1402: הסולטאן ביאזיד הראשון נלקח בשבי על ידי תימור-לנג המונגולי באנקרה. מכאן נוצר ואקום שילטוני שמוביל למאבקי כוח על השילטון במשך 11 שנים.

שנת 1448: קרב קוסובו השני, העות'מאנים מקבעים את שילטונם בהרי הבלקן.

שנת 1453: הסולטאן מהמט הכובש כובש את קוסטנטינופול (איסטנבול, שנוסדה בשנת 330 לספירה בשם ביזנטיון), בירת אימפרית רומא המזרחית (הביזנטית). העיר הופכת לבירה העות'מאנית.

שנים 1454-1481: יוון, טרבזונד וחצי האי קרים נופלים בידי העות'מאנים. מתחילה למעשה "המאה המפוארת" בתולדות האימפריה.

שנת 1517: הסולטאן סלים הקשוח כובש את סוריה ואת מצרים.

שנת 1521: הסולטאן סולימאן המפואר כובש את בלגראד.

שנת 1523: הסולטאן סולימאן המפואר כובש את רודוס.

שנת 1526: קרב מוהאק והבסת ההונגרים המורדים.

שנת 1529: המצור הכושל הראשון על וינה.

שנת 1566: מות הסולטאן סולימאן, קוסטנטינופול-איסטנבול היא העיר הגדולה באירופה עם חצי מיליון תושבים.

שנים 1566-1637: "סולטאנות הנשים": ה"ואלידה סולטאן" (אימו או סבתו או אחותו של הסולטאן שולטות בפועל באימפריה העות'מאנית).

שנת 1571: קרב לפאנטו, התבוסה הגדולה של הצי העות'מאני.

שנת 1606: הברית עם אוסטריה שהופכת את הקיסר האוסטרי לשווה במעמדו לסולטאן העות'מאני.

שנת 1609: מתחילות העבודות לבניית המסגד הכחול באיסטנבול.

שנת 1622: היניצ'רים (חיל הרגלים המובחר) מדיחים את הסולטאן עות'מאן השני.

שנים 1623-1640: הסולטאן מוראד הרביעי מחזיר את הסדר והחוק לאימפריה.

השנים 1645-1669: המצור על בירת כרתים שבידי הוונציאנים.

שנת 1683: תבוסת העות'מאנים במצור השני על וינה.

שנת 1699: שלום קרלוביץ- העות'מאנים מאבדים את איזור הפלופונס, הונגריה, פודוליה ואזוב לידי אויביהם הנוצרים.

השנים 1720-1730: הדיפלומטיה העות'מאנית פועלת, שגרירים עות'מאניים ראשונים נשלחים לבירות המערב. "תקופת הצבעונים".

שנת 1730: מרד בפאטרונה נגד מיסוי והשפעות המערב, הסולטאן אהמט השלישי מודח ותקופת הצבעונים מסתיימת.

שנת 1739: שלום בלגראד מחזיר את העיר לידי העות'מאנים. הרוסים נאלצים לחתום על חוזה נפרד.

שנת 1769: עוד פעם מלחמה בין העות'מאנים לרוסים.

שנת 1774: שלום קוצ'וק קאיינארג'י התבוסתני בין העות'מאנים לרוסים.

שנת 1779: הרוסים מספחים את חצי האי קרים.

השנים 1799-1815: תקופת נפוליאון, פלישת האימפריה הצרפתית למצרים.

שנת 1815: קונגרס וינה.

שנת 1826: תחילת תהליכי הרפורמה וההתמערבות של הסולטאן מחמוד השני, הצבא העות'מאני הופך למודרני והסולטאן מחמוד השני טובח ביניצ'רים. (באותה מאה במקביל נטבחו במקביל החיילות המובחרים של מצרים- הממלוכים ואף הסמוראים המובחרים ביפן בשל תהליכי התמערבות ומודרניזציה שעברו צבאות המזרח הקרוב והרחוק).

שנת 1828: העות'מאנים מצווים לחבוש תרבוש (פז), יחד עם רפורמות בתחום המשפטי, הצבאי והמינהלי שמטרתן לקרב את העות'מאנים למודל המערבי.

שנת 1830: עצמאותה של יוון (בשטח מצומצם ממה שהוא היום).

שנת 1839: הצו הנאצל העות'מאני (חט-י שריף)- רפורמות ליברליות בנוסח מערבי באימפריה. כל נתיני האימפריה בלי הבדל דת וגזע מוכרזים שווים.

השנים 1853-1856: מלחמת קרים בין האימפריה העות'מאנית יחד עם אנגליה וצרפת כנגד רוסיה.

שנת 1875: האימפריה העות'מאנית מכריזה על פשיטת רגל. מרידות בבלקנים.

שנת 1878: הסכם ברלין, שאליו העות'מאנים לא מוזמנים- בולגריה מקבלת אוטונומיה חלקית.

שנת 1895: הטבח הגדול הראשון בארמנים, מקדוניה שהיא הפרובינציה העות'מאנית האחרונה בבלקנים, קורסת תחת מלחמת אזרחים.

שנת 1908: מהפיכת "התורכים הצעירים" באימפריה העות'מאנית, האימפריה הופכת למונארכיה חוקתית, ניצחון "הוועד לאיחוד ולקידמה" שהופך לשליט בפועל של האימפריה, בולגריה מכריזה עצמאות וכרתים מתאחד עם יוון העצמאית.

שנת 1909: ניסיון הפיכת נגד אסלאמית נכשל באימפריה, הסולטאן עבד אל חמיד השני מודח והאימפריה הופכת למונרכיה חוקתית עד 1923. הסולטאנים החדשים מעתה ואילך דמויות ייצוגיות בלבד.

שנת 1912: סרביה, יוון ובולגריה תוקפות ביחד את האימפריה העות'מאנית- מלחמת הבלקן הראשונה.

שנת 1913: מדינות הבלקן המנצחות נלחמות האחת בשנייה במלחמת הבלקן השנייה, העות'מאנים כובשים מחדש את אדריאנופול-אדירנה.

השנים 1914- 1918: האימפריה העות'מאנית נגררת למלחמת העולם הראשונה ומתייצבת לצד גרמניה, דבר שמוביל לתבוסה. הנהגת "הוועד לאיחוד ולקידמה" כושלת ומתפזרת. מלחמת אזרחים בהמשך שהופכת למלחמת העצמאות התורכית בעיקר מול יוון. מהאימפריה הגדולה נשאר רק השילטון בתת יבשת אנטוליה וגם הוא מעורער.

השנים 1918-1921: מוסטפא כמאל אתאתורכ נלחם להקמת מדינה תורכית בשטח תת יבשת אנטוליה-ומנצח.

שנת 1922: הדחתו של הסולטאן העות'מאני האחרון לקראת הקמת רפובליקה תורכית עצמאית.

29 באוקטובר 1923: האימפריה העות'מאנית מבוטלת רשמית, תורכיה מוכרזת כרפובליקה עצמאית וחילונית.

 

המלחמות שקדמו למלחמת העולם הראשונה בחזית העות'מאנית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio, נכתב ב2 באפריל 2021

מלחמת האזרחים בספרד, שהתנהלה בין השנים 1936-1939, נחשבת עד היום למלחמה שבישרה את מלחמת העולם השנייה שתבוא אחריה, מבחינת הצדדים שנלחמו בה, הזוועות שאירעו בה ואפילו מבחינת תוצאותיה- למרות שפרנקו הפאשיסט ניצח בה ואילו מדינות הציר הפסידו במלחמת העולם השנייה. גם למלחמת העולם הראשונה היו מלחמות שבישרו את בואה, בעיקר בחזית העות'מאנית- מלחמות לוב ומלחמת הבלקן הראשונה והשנייה, שהתנהלו בין השנים 1911-1913, והסתיימו בתבוסה עות'מאנית.

 

בשנת 1911 לטשה איטליה, המדינה בת חמישים השנים, עיניים לכיוון לוב-פרובינציה עת'מאנית נידחת בצפון אפריקה (שנקראה בעיקר טראבלוס אל-ע'רב- טריפולי המערבית). היא החלה להשתקע בה מבחינה כלכלית, וחיפשה כל סיבה לפתוח במלחמה על מנת לכבשה מידי המדינה העות'מאנית. לבסוף, ב-29 בספטמבר 1911, פלש הצבא האיטלקי דרך הים ללוב ולבסוף כבש אותה. במלחמה עצמה באו לידי ביטוי הן השיכלול באמצעי הלחימה- זו הייתה המלחמה הראשונה שבה אירעו התקפות אוויריות מהצד האיטלקי וכן מעשי הזוועה שביצעו האיטלקים במוסלמים המקומיים בלוב, והן שיתוף פעולה עות'מאני- מוסלמי נרחב, עת נלחם הצבא העות'מאני שבו נלחמו חיילים בני דתות וקבוצות אתניות שונות, ויחד עם יושביה של לוב, בייחוד אלה המוסלמים תחת פיקוד המסדר הסנוסי, מסדר מוסלמי סופי (צופי) שלא תמיד תיאם את כל מהלכיו ודעותיו עם האימפריה, נלחמים עם העות'מאנים כנגד האיטלקים. המלחמה נמשכה כשנה, ובמהלכה נכבשו על ידי האיטלקים גם האיים הדודקנזיים (איפה שנמצא האי רודוס, למשל), הותקפו מיצרי הדרדנלים והעיר ביירות. הצבא העות'מאני נחל תבוסה באותה מלחמה, והמלחמה הסתיימה בכניעה עות'מאנית ב-18 באוקטובר 1912 בהסכם אוצ'י (ניתן לקרוא לו גם הסכם לוזאן הראשון). תוצאתה הישירה של מלחמת לוב הייתה פרוץ מלחמת הבלקן הראשונה, כ-11 ימים לפני חתימת הסכם אוצ'י, עת ניצלו מדינות הבלקן את תבוסתו של הצבא העות'מאני בלוב על מנת להרחיב את שיטחן. מלחמות אלו היוו רקע, בסופו של דבר, לתבוסתה הסופית של האימפריה העת'מאנית במלחמת העולם הראשונה ולכישלונו המוחלט של ניסיון הלאומיות העות'מאנית. במלחמה עלה לראשונה שמו של קצין עות'מאני בכיר שהשתתף בה, מוסטפא כמאל אתאתורכ, שעתיד להפוך לאביה-מייסדה של הרפובליקה התורכית המודרנית.

המסדר הסנוסי עתיד לייסד את מדינת לוב המודרנית שמורכבת מ3 פרובינציות: קירנאיקה ממנו באו הסנוסים (בארקה בערבית, או ברגה, כשהעיר המרכזית בה היא בנע'אזי- בנגאזי שבמזרח המדינה), טריפולי במערב המדינה ופזאן שבדרום המדינה. בשנת 1951 זכתה לוב לעצמאות ומנהיג הסנוסים אידריס הפך למלך אידריס הראשון של לוב עד למפלתו בספטמבר 1969 במהפיכה שיזם הקצין מועמר אל-קד'אפי שמוצאו ממחוז טריפולי.

 

מלחמות הבלקן הן שתי מלחמות, שהתחוללו בין החודשים אוקטובר-דצמבר 1912 ברציפות, ומינואר עד יולי 1913 לפרקים. במלחמת הבלקן הראשונה נלחמה האימפריה העות'מאנית ששלטה באיזור נגד ברית צבאית רופפת של ארבע מדינות בבלקן: יוון, סרביה, בולגריה ומונטנגרו, שקיבלו את עצמאותן בדרך זו או אחרת עוד במאה ה-19. המדינות האלה ניצלו את חולשתה של האימפריה שהייתה עסוקה במלחמה בלוב.

ראשית המאבק הלאומי בבלקן כנגד העות'מאנים השולטים היה בתחילת המאה ה-19, בהשפעת הכנסייה הנוצרית האורתודוכסית. בשנת 1814 הוקמה "אגודת הידידות" (פיליקי אייתאייריאה) בחסות הרוסים בעיר אודסה שבאוקראינה. מדובר בברית נוצרית אורתודוכסית כנגד המוסלמים. במרץ 1821 החלה אגודה זו במרד כנגד האימפריה העות'מאנית בשטחי יוון של היום. בשנת 1830 אירעה ועידת לונדון, בה כפו מעצמות אירופה על האימפריה העות'מאנית את הקמת ממלכת יוון שהייתה עצמאית, בעוד סרביה הופכת לאוטונומיה. בנוסף למפלות במרידות פנימיות ולמפלות במלחמות מול הרוסים, האימפריה העות'מאנית באותן שנים הייתה חלשה מאוד כלכלית. בשל כך הייתה תסיסה באיזורי הבלקן אצל כל העמים- אפילו אצל האלבנים שרובם מוסלמים. ב3 במרץ 1878 נחתמו הסכמי סאן סטפאנו לאחר עוד מפלה מול הרוסים, והאימפריה העות'מאנית נאלצה להכיר בעצמאות של רומניה, סרביה ומונטנגרו בעוד בולגריה הוכרזה כאוטונומיה.

בחודש יולי 1908 שלט באימפריה הסולטאן עבד אל-חמיד השני, ואז התחוללה מהפיכה באימפריה העות'מאנית: תנועה בשם "התורכים הצעירים", תנועה חילונית בבסיסה שהוקמה על ידי אנשי צבא שהוצבו במחוזות האירופיים של האימפריה, חוללה מהפיכה חוקתית וכל אזרחי האימפריה ללא הבדלי דת ומוצא זכו לשיוויון זכויות. האגודה המרכזית בתוך התנועה הייתה "הוועד לאיחוד ולקידמה". כעת האימפריה העות'מאנית הפכה למלוכה חוקתית, וכעבור שנה לאחר ניסיון הפיכת נגד כושל הודח הסולטאן, אחיו החליף אותו והשילטון דה פקטו ניתן ל"תורכים הצעירים". בשל המהפיכה, התעוררו ברחבי האימפריה ציפיות למתן יותר חופש ביטוי ואוטונומיה במחוזות השונים של האימפריה. ציפיות אלה נכזבו, ובמקדוניה שהייתה עילת המלחמה (ארבע מדינות הבלקן רצו לחלק אותה ביניהן) החלו פעולות טרור בשנת 1910 בערך. כך היה גם באלבניה.

תחילתה של מלחמת הבלקן הראשונה הייתה ב8 באוקטובר, עת הכריזה מונטנגרו מלחמה על האימפריה העות'מאנית. לאחר ימים ספורים הצטרפו אליה סרביה, בולגריה ויוון. "הליגה הבלקנית" שהקימו המדינות האלה פתחו במתקפה נגד הצבא העות'מאני בכמה חזיתות: תראקיה (החלק האירופי של תורכיה של היום, כולל העיר אדירנה, וסביבת הגבול התורכי-בולגרי), במקדוניה, בצפון אלבניה ובקוסובו. לאחר חודש נחלו מדינות הבלקן ניצחונות אדירים, בעיקר באיזורי תראקיה ומקדוניה, שם התחוללה הלחימה הקשה ביותר. העיר אדירנה (אדריאנופול) התורכית כיום נפלה בידי הבולגרים, העיר סאלוניקי שרוב תושביה היו יהודים נפלה בידי יוון ובאלבניה התלקחה מלחמה בין השבטים המוסלמיים בדרום המדינה לבין השבטים הנוצריים בצפון המדינה (הנוצרים לא תמיד היו בצד המורד, אגב…). בשיאה הגיעה המלחמה לקו צ'טלג'ה- ליד איסטנבול.

בחודש דצמבר 1912 המעצמות הגדולות של אירופה החליטו להתערב ולשים סוף למלחמה. סרביה אוימה על ידי אוסטריה- הונגריה (שבאותו זמן החזיקה בבוסניה) וב9 בדצמבר 1912 הוחלט על הפסקת אש בין הצבא העות'מאני לבין בולגריה. המלחמה נעצרה בחזיתות אדירנה, יאנינה (יוון) ושקודאר (סרביה ומונטנגרו).

בשנת 1913 פרצה מלחמת הבלקן השנייה, מלחמה פנימית בין מעצמות הבלקן, כשבולגריה מצד אחד ומונטנגרו, סרביה ורומניה מצד שני. העות'מאנים ניצלו את ההזדמנות וכבשו את אדירנה, ששייכת לתורכיה עד ימינו בחלק האירופי שלה. בכל מלחמות הבלקן נהרגו יותר מ200 אלף לוחמים מכל הצדדים. האימפריה העות'מאנית איבדה כמעט את כל שטחיה האירופיים וזה היה הקדימון למלחמת העולם הראשונה.

כמעט 80 שנים לאחר מכן, לאחר התפרקות יוגוסלביה, פרצה שוב מלחמה בבלקן בין סרביה ומונטנגרו לבין בוסניה-הרצגובינה, קרואטיה וסלובניה שהכריזו על עצמאותן. בשנת 1999 הכריז חבל קוסובו המוסלמי על עצמאותו.

 

משפחות המלוכה הגדולות של פעם: איפה הן היום? -חלק ראשון

(c) כל הזכויות שמורות לאתר זה על סידרת פוסטים זאת, מותר לשתף בפייסבוק אך חובה לציין את המקור או מאיפה משתפים.

פוסט זה נכתב בשבוע חשוב מאוד עבור בית המלוכה האירופי הידוע ביותר, הלא הוא בית המלוכה הבריטי: בשבוע זה נבחר הנסיך צ'ארלס על ידי מדינות חבר העמים הבריטי לעמוד בראשות חבר העמים במקום אימו, המלכה אליזבת, בעת שיהיה מלך. צעד פורמלי זה הזים את ההנחות לפיהן המלכה אליזבת הבריטית תפסח על בנה צ'ארלס יורש העצר, ותעניק את הכתר לבנו של צ'ארלס שהוא הנכד שלה, הנסיך ויליאם, לאחר מותה- ומהווה למעשה הודעה כי צ'ארלס, שעתיד להיות המלך צ'ארלס השלישי, הוא המלך שלאחר אליזבת השנייה. בשבוע זה גם חל יום הולדתה האמיתי, יום הולדת 92. באותו שבוע גם נולד הנין השישי שלה והאדם החמישי בשרשרת הירושה של אליזבת, בנם השלישי של הנסיך והנסיכה ויליאם וקייט (הדוכסים מקיימברידג'). גם חתונתם של הנסיך הארי והשחקנית האמריקנית מייגן במאי 2018 היא ידיעה חשובה. בית המלוכה הבריטי, גם אם ייצוגי, הוא עדיין רלוונטי וכך ימשיך להיות. וזאת, בניגוד לבתי מלוכה אחרים מהעבר שירדו מגדולתם, באירופה וגם מחוצה לה. ודווקא אני רוצה לדבר היום ובסידרת הפוסטים החדשה הזאת על בתי מלוכה אלה, שהיום כמעט לא שומעים עליהם, ואיפה הם היום.

בתי המלוכה, בייחוד בעולם המערבי, מסתמנים כנחלת העבר. פעם הם היו שולטים על אימפריות עצומות, וכיום נשאר מרבים מהם רק התארים, שאפילו לא נחשבים ייצוגיים, וכן נותר רכוש רב. פעם הם היו ה-דבר, בה' הידיעה, בחדשות. כולם המתינו למוצא פיהם ולהחלטותיהם. וכולם עשו כרצונם. כיום בקושי אנשים יודעים מה קורה עם צאצאיהם. בתי המלוכה הגדולים כבר לא שולטים, הם אפילו לא ראשי מדינות. אבל המורשת שלהם נותרת מהדהדת. עד כדי כך שבמדינות כמו תורכיה ורוסיה מתעוררים בשנים האחרונות געגועים לימי הקיסרות והאימפריה של פעם, לא רק בקרב הציבור, אלא בקרב שליטי אותן המדינות. געגועים אלה מובילים עד כדי כך לניווט מדיניות פוליטית עכשווית של מדינות. אפילו איראן האסלאמיסטית מתגעגעת לימי האימפריה הפרסית העתיקה.

בפוסטים הבאים שאפרסם, אעסוק בכמה בתי מלוכה מפורסמים שכבר אינם משמשים בתי מלוכה, אך למשפחות אלה יש המשכיות מכובדת. מי שהיו אמורים להיות מלכים או קיסרים נושאים בתארים של "ראש בית משפחת….". ורק בתארים אלה ולא יותר מזה. אביא, למשל, את בית הבסבורג הענק, שהיה במשך מאות שנים הדומיננטי באירופה, ונודע כבית המלוכה של מה שנקראה "האימפריה הרומית הקדושה" הגרמנית, האימפריה האוסטרית ולאחר מכן האימפריה האוסטרו-הונגרית ומרכזו היה העיר וינה וארמון הופבורג שבאותה עיר שמופיע בתמונה זאת. ובעיקר. אסור לשכוח, כי בתי מלוכה קיימו קשרי נישואין אלה עם אלה במשך אלפי שנים. וכשאומרים "בית" בהקשרים של בתי מלוכה, לא מתכוונים רק למשפחה עצמה, אלא גם למקורביה, אלה שיש להם קשרי נישואין איתה וגם לעוזרים, יועצים ומשרתים של אותן משפחות. משפחות מלוכה שמה שנשאר מהם הם תארים, קצת כבוד והרבה רכוש. עם השנים בני המלוכה התחתנו גם עם אנשים פשוטים מהעם. הנסיכים הבריטים ויליאם והארי הם הדוגמה לכך.

לפני מאה שנים, בשנת 1918, הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. המלחמה, שהייתה מלחמה בין אימפריות, סיימה למעשה את עידן הקיסרים ובתי המלוכה האימפריאליים. מאז, משפחות המלוכה המודחות נאבקו ועודן נאבקות על מנת לשמר כמה שיותר את כבודן, רכושן ואפילו את מעמדן בציבור. עם השנים, חלו גם פיצולים בבתי המלוכה השונים, כי היו בתי מלוכה, כמו הבסבורג למשל, ששלטו בעבר על יותר ממדינה אחת. צאצא מפורסם של בית הבסבורג היה המלך מיחאי הרומני, שנודע כמלך שחולל בימי מלחמת העולם השנייה הפיכה כנגד השילטון הרומני הפרו-נאצי, והציל למעשה חלק לא קטן מיהודי רומניה. מיחאי חי עד דצמבר 2017 ועד גיל שיבה טובה, 96. וגם פיצולים שנבעו מסכסוכים ומניסיון למצוא קשר למשפחות המלוכה השלטוניות האחרונות, כמו בית הצארים הרוסיים לשעבר רומנוב. והיו גם מלכים שהודחו לאחר מלחמת העולם הראשונה, כמו הקיסר האתיופי היילה סלאסי, שסביב דמותו נוסדה אף דת שלמה, שמרכזה דווקא בג'מייקה, הלא היא דת הרסטפארי. וכן גם משפחת הסולטאנות העות'מאנית, שבעידן של ימינו מעוררת געגועים בתורכיה ובעולם המוסלמי כולו לימי שילטונה, געגועים שדווקא מעודדים על ידי השילטון התורכי הנוכחי. כי כשחוזרים לאסלאם, חוזרים גם לעות'מאנים ששלטו בשמו.

כשבתי המלוכה הגדולים הודחו מכס השילטון במלחמת העולם הראשונה, הדבר הכי מרכזי שהשפיע עליהם, לצד הירידה הכפויה לעתים מכס המלוכה, הוא הגלות מארצם. הם נאלצו לגלות, להתפזר ולחיות במדינות אחרות ושונות שהסכימו לקלוט אותם, כשחלקם אף היו מסורבים במשך שנים מלחזור לארצם. הגלות הכפויה הזאת כפתה גם על בתי המלוכה מאבקי הישרדות לא כבית מלוכה שילטוני או ייצוגי שעומד בראש מדינה, אלא מאבק קיומי על שימור משפחתם, שם משפחתם וכן הכסף והרכוש הרב שלקחו עימם. כמו כן, מאבקם של ראשי בתי המלוכה התמקד גם בהנחלת מורשתם וההיסטוריה שלהם ליורשיהם. יש כאלה שבחרו להצטנע ואף לרדת למחתרת מבלי להיחשף לעין הציבור, ויש כאלה שבחרו כן להיחשף, רק כדי לשמור על יוקרתם מעבר לרצון להופיע במדורי רכילות שונים. זה יהיה מאוד מעניין לגלות מה קרה ומה קורה היום עם משפחות המלוכה שהובסו במלחמת העולם הראשונה- בית הבסבורג האוסטרי, בית הוהנצולרן הגרמני ובית עות'מאן התורכי וכן בתי מלוכה שהודחו לאחר מכן או אפילו בתי מלוכה קטנים שהודחו לפני כן- כמו בתי המלוכה האיראניים ובית המלוכה האפגני, בית המלוכה האתיופי וכמובן לא לשכוח את בית הצארים, בית הקיסרות הרוסי האחרון, רומנוב- שדווקא במקור נכלל בצד המנצח במלחמת העולם הראשונה אבל הודח במהלכה- שם התפתח אפילו מאבק מי יעמוד בראש משפחת המלוכה הזאת שגרעינה הוכחד על ידי השילטון הקומוניסטי. ומלך לשעבר שהגדיל לעשות הוא המלך הבולגרי האחרון סימאון מבית זאקס-קובורג (קרוב משפחה רחוק של בית המלוכה האנגלי, שהוא גם במקור בית זאקס-קובורג), שנבחר בשנת 2001 באופן דמוקרטי לעמוד בראש ממשלת בולגריה וכיהן בתפקיד זה עד 2005, תחת השם המודרני סימאון סאקסקובורגצקי, כאזרח לכל דבר ועניין.

סיפורו של ג'יימס בונד העות'מאני

רובכם ודאי מכירים את השיר המפורסם "בלדה לסוכן כפול" של להקת "משינה" משנת 1985:
הוא הגיע אל הארץ בדרכים עקלקלות
הוא היה סוכן חשאי לא רצה להתגלות
הוא נהג להתאכסן במלונות מפוארים
הוא תמיד היה קיים על חשבונם של אחרים
הוא נלחם במוסלמים והסתתר באיסטנבול
הוא התעה את הרוסים הוא היה סוכן כפול
בספינה של עבדים אל ארץ כנען הוא חתר
התורכים שלטו בארץ למצרים הוא חזר
הוא רכב לפלשתינה
על גמל דו דבשתי
הוא הגיע לראש פינה
במסווה של שייח תורכי
תוך שלושה ימים וחצי הוא נפגש עם הסולטן
הוא לקח אותו בטכסי ורצח אותו בגן
הוא הצית בתים בלילה התורכים סבלו ביום
הם קראו לו אפס אפס יוסף יוסף האיום
הוא רכב לפלשתינה
על חמור תלת מימדי
הוא הגיע לראש פינה
במסווה של גזר גמדי
ואשתו אמרה לו יוסף
תשנה את הגישה
הוא אמר לה תהיי בשקט
והחליף את האישה

השיר הזה מתאים מאוד, אמנם לא בכל מילותיו (הוא לא היה בפלשתינה), לדמות מיוחדת שפעלה בשלהי ימי האימפריה העות'מאנית, ושבימים אלה יוצא לא בישראל ספר בשפה האנגלית מאת בנג'מין פורטנה אודותיו, בשם "הצ'רקסי": מדובר באשרף ביי, או בשמו המלא, אשרף סנג'ר קושצ'ובאשי (Eşref Sencer Kuşçubaşı), שחי בין השנים 1873 ל1964. השיר שציינתי, אגב, לא נכתב אודות אשרף, אבל הוא נשמע כאילו הוא באמת נכתב אודותיו.
אשרף היה עות'מאני ממוצא צ'רקסי, הוא היה לוחם גרילה בנשמתו, וגם סוכן חשאי. הוא ביצע מבצעים חשאיים לטובת האימפריה העות'מאנית של ראשית המאה העשרים, והצליח להרגיז גם את הסולטאן עבד אל-חמיד השני האסלאמיסט, וגם את מייסדה החילוני של תורכיה המודרני, מוסטפא כמאל אתאתורכ- שניהם רדפו אותו. דמותו התזזיתית והחשאית הדביקה לו כבר את הכינויים "לורנס איש ערב העות'מאני" ו"ג'יימס בונד העות'מאני". הוא היה ידוע בכך שתמיד היה חוצה ובודק את גבולות החוק, ממש כמו השודד האגדי, אבו ג'ילדה. הספר אודותיו ודמותו הוזכרו השבוע בעיתון התורכי "הוריית"- ומשם אני שואב את הידיעה עליו.
לישראלים הוא יזכיר בוודאי את דמותו של מאיר הר ציון, הלוחם האגדי של יחידה 101.
אשרף נולד באיסטנבול בשנת 1873 למשפחה צ'רקסית מכובדת שמוצאה מהקווקז. אביו היה קצין צבא עות'מאני, אבל משפחתו הוגלתה לאיזור החיג'אז בחצי האי ערב (היכן שנמצאות הערים מכה ומדינה הקדושות לאסלאם) על ידי הסולטאן העות'מאני עבד אל-חמיד השני, בנסיבות מסתוריות.
אשרף עסק בינתיים במעשי שוד ובילה את זמנו בכלא, עד שהפך לאסיר נמלט לאחר שנמלט מסוהריו. הוא הצטרף לתשכילת-י מהסוסה, האירגון החשאי של מחתרת "התורכים הצעירים", שפעלה כנגד הסולטאן עבד אל-חמיד השני, כשבשנת 1908 הוא פעל בבלקן שניצני המרד התחילו לפרוח בו מטעם אנוור פאשא, אחד מראשיו המפורסמים של "הוועד לאיחוד ולקידמה", האירגון המרכזי של "התורכים הצעירים". בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, אשרף נשלח למשימות מיוחדות בחזית איזורי המלחמה של האימפריה העות'מאנית: מערב אנטוליה, הבלקנים ולוב. הוא הנהיג פעולות טרור והפחדה כנגד האוכלוסייה היוונית באיזמיר, במערב אנטוליה ובבלקנים, כפעולות תגמול על כך שאוכלוסייה מוסלמית גורשה מהבלקנים המורדים מזרחה. הוא תרם לכך שאוכלוסייה יוונית גדולה עזבה את העיר איזמיר. במהלך מלחמת העולם הראשונה (ואל תדאגו, בהמשך הוא יחצה את הקווים), הוא נלחם כנגד "המרד הערבי" ונפל שם בשבי. הוא בילה שוב בכלא בחצי האי ערב ומשם הועבר לכלא בקהיר ובמלטה שהיו בידי הבריטים לאחר שעורר מהומות בכלא. לאחר התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, כשתורכיה של ימינו הייתה תחת שליטת בעלות הברית, החל מוסטפא כמאל אתאתורכ במלחמת העצמאות התורכית, ואשרף עבד בשבילו. הוא היה מפקד מרחב קרטאל, איזמיט ואדאפזארי, וכשל בתפקידו…. הקבוצות שתחת פיקודו ניסו להשליט סדר באמצעות טרור ורציחות, והוא נכשל בהשתת האוכלוסייה המקומית תחת חסותו. מוסטפא כמאל אתאתורכ, שנלחם כנגד ושנא את "הוועד לאיחוד ולקידמה" ובמיוחד את אנוור פאשא הידוע לשימצה, שהיה פטרונו של אשרף, פנה נגדו כי הוא חשד שאשרף מכשיל אותו בכוונה. מה עשה אשרף? לקח תחת חסותו קצינים ממוצא צ'רקסי, וחצה את הקווים אל אויביו המרים ומושא הטרור שלו לשעבר, היוונים, ששלטו אז בחלק מתת יבשת אנטוליה (מערב תורכיה של היום). הוא החל לשתף פעולה עם הצבא היווני, ולאחר ניצחונו של אתאתורכ והקמת הרפובליקה התורכית החילונית המודרנית בשנת 1923 הוא יצא לגלות של 30 שנים ביוון ולאחר מכן בקהיר. מוסטפא כמאל אתאתורכ, מייסדה ונשיאה הראשון של תורכיה, הכריז על אשרף כבוגד.
בסוף שנות החמישים, לאחר שמפלגתו של אתאתורכ כבר לא הייתה בשילטון בתורכיה, חזר אשרף לאיזמיר והתיישב שם. הוא בילה את זמנו כפנסיונר וניסה לשווא לכתוב את זכרונותיו.
חלק גדול ממעשיו ומפעולותיו החשאיות של אשרף נשארו עלומות עד עצם היום הזה.

100 שנים למלחמת העולם הראשונה

מחר, 28 ביוני 2014, יחולו מאה שנים לרצח של הדוכס פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרו הונגרי, בסרייבו בירת בוסניה של ימינו, על ידי לאומן סרבי. הרצח הזה הוביל לפתיחת מלחמת העולם הראשונה, שהאימפריה העותמאנית, בעלת בריתה של גרמניה, נגררה בעקבות בעלת בריתה הנ"ל למלחמה זו. המלחמה הביאה, בסופו של דבר, להתפרקותה של האימפריה, שכבר במאה ה-19 ספגה מפלות בעיקר מול הרוסים, ולאחר מכן בבלקן (במלחמות הבלקן בשנים 1912-1913, שקדמו למלחמת העולם הראשונה, איבדה האימפריה כמעט את כל שיטחה האירופי, חוץ ממרחב אדירנה שנפל בידי הבולגרים והוחזר לאימפריה בשנת 1913- וזאת רק כתוצאה ממלחמות פנימיות בין מדינות הבלקן), וכן איבדה את לוב במלחמה שאירעה בין השנים 1911-1912, לטובת האיטלקים.

ישנן הרבה שאלות שעולות מהשתתפותה הכושלת של האימפריה במלחמת העולם הזו, שנקראה גם "המלחמה הגדולה", ונמשכה 4 שנים בין 1914 ל1918. בהן אדון בהמשך. אבל מה שבטוח, שהאימפריה השאירה דבר גדול מאוד בשטחיה לשעבר: ואקום. פשוט ריק. אל הואקום הזה נכנסו מעצמות המערב, שיצרו מדינות מלאכותיות במזרח התיכון, וכן גרמו להקמת יוגוסלביה בשטחי הבלקן, ולתחייתן של בולגריה ויוון (בגירסתן המודרנית). הואקום הזה נמשך עד היום, כשאנו רואים את המלחמות שניטשות בשטחי המדינות המלאכותיות המתפוררות סוריה ועיראק, וכן את לבנון, המדינה המאוד מלאכותית שכבר כמעט 50 שנים לא מתפקדת כמו מדינה נורמלית. וכמובן- את מלחמת הבלקן השלישית, לאחר פירוקה של יוגוסלביה, לפני עשרים שנים. גם במדינה שלנו אנו חיים את הואקום הזה, כשסכסוך ערבי ישראלי בן יותר ממאה שנים נמשך ונמשך בלי הפסקה.

אבל האם האימפריה הייתה שורדת אם הייתה מכריזה שלא תשתתף במלחמה? התשובה שלי: ברור שלא! מלחמת העולם הראשונה היא תוצאה ישירה של גל הלאומיות ששטף את אירופה והמזרח התיכון ואני אפילו אומר את כל העולם, החל מהמאה ה-19 לתוך המאה העשרים. גל הלאומיות הזה היה סוחף בסופו של דבר גם את האימפריה גם אם לא הייתה נלחמת. הוא היה חזק מדי. האימפריות נחשבו כבר לעבר מתמשך ונמרח. ועובדה שגם האימפריה האוסטרו הונגרית, האימפריה הגרמנית, במובן מסוים האימפריה הרוסית ואולי אגיד, לאחר מלחמת העולם השנייה שהייתה תוצאה ראשונה של המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה- גם האימפריה הבריטית.

מלחמת העולם הראשונה הייתה מלחמה בין אימפריות. מלחמת העולם השנייה הייתה מלחמה בין אידיאולוגיות. ואם תהיה מלחמת עולם שלישית, כמו שאמר סמואל הנטינגטון בספרו "התנגשות הציביליזציות", זו תהיה מלחמה בין תרבויות.

במלחמת העולם הראשונה השעיר לעזאזל היו הארמנים, במלחמת העולם השנייה השעיר לעזאזל היו היהודים, ואם תפרוץ מלחמת עולם שלישית הניחוש שלי הוא שהשעיר לעזאזל יהיה הפעם השיעים (המוסלמים בני העדה השיעית), מידי המוסלמים הסונים. אנו רואים כיום את המלחמות הללו כאמור בעיראק, סוריה, לבנון ואפילו בחריין ובמזרח ערב הסעודית.

וחשוב לזכור!

במלחמת העולם הראשונה, בני המשפחה העותמאנית והסולטאן, מהמט החמישי "רשאד", שימשו רק חותמת גומי, לאחר מהפיכת 1908. מי שהוביל למלחמה הטריומוויראט של שלושה אנשים, שהשתייכו ל"וועד לאיחוד ולקידמה", או התורכים הצעירים, ששלטו באימפריה העותמאנית: ג'מאל פאשה, אנוור פאשה וטלעת פאשה.