Tag Archives: נכאח.

נשים חתונות וברית מילה בצמרת האימפריה העות'מאנית

קטע זה נלקח בעיקר מכתבה שפורסמה בעיתון "הוריית דיילי ניוז", בקישור הבא:

הורם סולטאן, הלא היא אלכסנדרה רוקסלנה האוקראינית במקור, שברה במאה ה-16 מסורת שנמשכה כמעט שלוש מאות שנים באימפריה העות'מאנית: היא נישאה בנישואי ניכאח, כלומר נישואים מוסלמיים כדת וכדין, לבעלה הסולטאן סולימאן המפואר. עד אז נחשבה הורם כ"שפחה המועדפת" שלו. היא שכנה יחד עם עוד שפחות בהרמון הנשים של הסולטאן, שהיה מופרד מהארמון הכללי. היא הייתה הראשונה בין שוות. אבל היא לא הסכימה להיות שפחה. היא קיבלה מהסולטאן חופש, ונישאה לו. עד אז, על הסולטאן העות'מאני היה אסור להינשא, ושפחותיו שימשו כ"רחם מהלך" להבאת ילדים וכמקור לשעשועים בלבד. האישה הכי חזקה בארמון לא הייתה אשת הסולטאן, אלא אימו, שהייתה מנהלת ההרמון גם, ותוארה היה "ואלידה סולטאן". הנישואים לא נעשו ישירות, אלא כהסכם בנוכחות קאדי- שופט דתי- שנעשה בין נציגים של כל צד. בכלל, בחתונה מוסלמית דרושים שני עדים לפחות.

באליטה העות'מאנית מעמדן של הנשים היה שונה ממעמדה של אישה רגילה. רוב הנשים היו מבודדות בהרמונות (מהמילה "הארם"-אסור), והגברים היחידים שיכלו להתקרב אליהן ולשמור עליהן חוץ מהסולטאן או בעליהן היו הסריסים. דווקא לנשים פשוטות היו את הזכויות לרשת את רכוש אביהן (באימפריה היו קהילות ששללו מנשים גם זכות ירושה זאת, דווקא זה היה בולט אצל יהודי האימפריה). הנשים המוסלמיות כולן, בכל מעמד, היו כפופות לשריעה, הלא היא המשפט האסלאמי, שלא הייתה רק קובץ חוקים אלא גם אורח חיים.

במעמדות הנמוכים יותר, גברים לא יכלו להרשות להם יותר מאישה אחת (בעוד השריעה התירה לגבר להינשא עד לארבע נשים). האישה מהמעמדות הנמוכים הייתה יוצאת מהבית כדי לעשות קניות בשוק, אפילו גם לעבוד. דווקא במעמדות הגבוהים הנשים היו כלואות. נוסעים מאירופה תיארו בהתפעלות את החופש היחסי שזכתה לה האישה העות'מאנית הפשוטה. הכומר הקתולי (שעליהם נאסר להינשא בכלל) בן המאה ה-16 סולומון שווייגר אף אמר: "התורכים שולטים בעולם, והנשים של התורכים שולטות בהם". במעמדות הפשוטים, מי ששלטה במשק הבית ובבית עצמו ("בית" שמזכירה את החמולות של ימינו: גבר, שני הוריו הזקנים, ילדים, ילדים מאומצים ואף משרתים ושפחות למי שהיה כסף), הייתה האישה. חתונות היוו הזדמנות עבור מהאישה לצאת מהבית ולהשתתף בחגיגות. היו גם קבוצות של נשים שהתאגדו כדי לעשות קניות בשוק (קוצות הרכישה של אז), ואף ללכת בחבורות לחמאמים.

במשפחה הסולטאנית ובמעמדות הגבוהים המצב היה שונה: הנשים בודדו בהרמונות ואם הן יצאו מהם החוצה, הן היו חייבות בליווי, בדרך כלל של סריס (משרת שסורס על מנת שלא יקיים מגע מיני כלשהו עם הנשים). הסולטאנים היו מחתנים את בנותיהם בדרך כלל עם בכיר בשילטון ובשירות המדינה או עם קצינים בכירים, ועל בעליהן של הנסיכות היה לספק להן ארמון, שבו הן גרו איתם בנפרד מארמון הסולטאנות. הדבר היה גם רלוונטי לאחיות הסולטאנים. לוואלידה סולטאן- אם הסולטאן, היה אגף עצמאי ונפרד בהרמון או אפילו ארמון משלה, משם ניהלו את ההרמון והשפיעו על בניהן.

השפחות בהרמון והנשים במשפחת הסולטאנות- שמעמדן תמיד היה נמוך משל הגברים- קיבלו חינוך דתי אך לא במאת האחוזים- למדו אסלאם וקוראן אך גם שפות זרות, חשבון ואף עסקו באומנויות מסוימות כולל שירה. השפחות שירתו עד גיל 25 בערך, אז היו מחתנים את מי שלא הייתה מועדפת על הסולטאן עם חיילי האימפריה או שומרי השער בארמון- שהייתה להם הזדמנות להתקדם במינהל העות'מאני . אופציה שנייה הייתה לשלוח את השפחה לשרת את בנות משפחת המלוכה, אם הסולטאן, אחיותיו ובנותיו, בארמונותיהן ובאגפיהן. מי שהייתה מנהלת את תקציב ההרמון והארמון הייתה אמו של הסולטאן, הוואלידה, שגם זכתה לשפחות משלה- שהיו דרך כלל מעל גיל 25, ונחשבו דווקא למובחרות.

בכל חתונה באימפריה העות'מאנית הייתה חגיגה גדולה ותהלוכה- בה הכלה מובאת לבית החתן או למקום החתונה. ככל שהמעמד היה יותר גבוה, כך התהלוכה ארכה יותר בימים והייתה מפוארת יותר.
כשהשפחה המועדפת או אשת הסולטאן היו יולדות בן, השמחה הייתה כפולה ומכופלת. הסולטאן היה חייב "לצ'פר" את העם או בכסף או באוכל או בממתקים כל אימת שהיה נולד לו בן, יורש פוטנציאלי. לבנים במשפחה ובחברה העות'מאנית היה מעמד הרה יותר גבוה מאשר לבנות.
לפי האסלאם, בגיל 13 הבן היה מגיע לגיל ברית המילה. הנסיכים העות'מאנים עברו את תהליך המילה באגפים מסוימים בארמונות, והעם היה חוגג בהמוניו. החגיגות נערכו בין 10 ל15 ימים, ולא רק הנסיך היה נימול, גם בנים ממשפחות עניות נמולו בהמוניהם במהלך החגיגות. תהלוכות של נגנים, לוליינים, מספרי סיפורים ותזמורות היו ממלאים את רחובות הערים, בייחוד את איזור ארמון טופקאפי ומסגד סולטאן אחמט באיסטנבול. מי שהיה עורך את הברית לנסיך היה הרופא הכי טוב באימפריה והוא היה גם נהנה ממתנות רבות שקיבל. כל אמן ואומן היה יכול להפגין את כישוריו במהלך החגיגות, כולל זמרים ומשוררים. ספרים שלמים תיעדו אירועים אלה. הברית הייתה לא רק אירוע דתי, אלא בעיקר אירוע חברתי, שנועד ללכד את נתיני האימפריה סביב הסולטאן ולהראות את גדולתה וגדולת שליטה. חגיגות ברית המילה המפוארות ביותר נערכו בשנת 1582, עת נימול הסולטאן לעתיד מהמט הרביעי, בנו של הסולטאן מוראד השלישי- נכדו של סולימאן המפואר.