Tag Archives: עשור למלחמת לבנון השנייה

מבצע "ענבי זעם"-עשרים שנה אחרי, עשר שנים לפני

חודש לפני בחירות מאי 1996. המדינה עוד זועמת על הפיגועים שביצע אירגון החמאס בירושלים ובתל אביב, והציבור דורש נקמה. באותו זמן גם החיזבאללה רצה להראות לחמאס ולג'יהאד האסלאמי הפלסטיניים מי לימד את האירגונים הללו את שיטת הצבת המטענים ופיגועי ההתאבדות, וחזר לבצע אותם בשטחי רצועת הביטחון בדרום לבנון, שהיו תחת שליטת ישראל ובן טיפוחה צבא דרום לבנון בפיקוד נוצרי-מקומי. שמעון פרס, ראש הממשלה ושר הביטחון באותם ימים, עמד לפני בחירות, ולא היה יכול לבצע מבצע רחב היקף בשטחים הפלסטיניים ביהודה, שומרון ועזה, היות ולא רצה לפגוע ולשבור את הסכם אוסלו, שהיה ה"בייבי" שלו. לפרס, למרות שנותיו הרבות כמנכ"ל, כסגן שר וכשר ביטחון, הייתה חסרה תדמית ביטחונית, בניגוד לקודמו, יצחק רבין המנוח, שנרצח חצי שנה לפני כן. אגב, אם לא ידעתם, רבין זעם על הפיגועים הפלסטיניים ועל הפרות הסכם אוסלו ותיכנן לערוך מבצע צבאי רחב היקף בשטחי הרשות הפלסטינית ולסלק את הנהגתה חזרה לתוניס, במידה והמצב יימשך כך. אילולא נרצח, היה עושה זאת. פרס, לעומתו, החליט לא להרוס את מפעל חייו מחד, אך מאידך להראות שהוא לא פחות ביטחוניסט מרבין. אז במקרה זה, הוא העדיף להיכנס בחיזבאללה בלבנון- עוד בן טיפוחים של איראן, קצת יותר מהחמאס ומהג'יהאד האסלאמי הפלסטינים. עם חיזבאללה לא היו הסכמי אוסלו, אך היו הבנות, שנוסחו בימי מבצע "דין וחשבון", שנערך בלבנון 4 שנים לפני כן, בקיץ 1992. וחיזבאללה המשיך להפר את ההבנות: בחודשים פברואר ומרץ, בצל הפיגועים הפלסטיניים בלב ישראל, הופעלו ביתר שאת מטענים נגד כוחות צה"ל ברצועת הביטחון, וכן גם נעשה פיגוע התאבדות על ידי חיזבאללה כנגדם. שישה חיילי צה"ל נהרגו ושמונה נפצעו קשה בסידרת האירועים הללו. בשיא האירועים, ב9 באפריל 1996, נחת מטח כבד של קטיושות על יישובי הצפון. פרס החליט להטיל על הרמטכ"ל המנוח, אמנון ליפקין שחק (בעל ניסיון מלחמתי קרקעי רב מאוד, ביחידות מיוחדות בעיקר) לנהל את המבצע, שנקרא "ענבי זעם" על שמו של ספרו המפורסם של ג'ון סטיינבק, שמבוסס על ביטוי תנ"כי. לאחר יומיים, ב11 באפריל 1996, החל המבצע, שנמשך 16 ימים. מבצע "ענבי זעם" נחשב גירסה מקוצרת של מלחמת לבנון השנייה, שתבוא 10 שנים ושלושה חודשים לאחריו. יש לזכור שבניגוד למבצע "ענבי זעם", ישראל לא התגוננה מתוך רצועת הביטחון, אלא מתוך גבולה הצפוני שלה.

מבצע זה התרחש עשר שנים לפני מלחמת לבנון השנייה, ועשרים שנה לפני ימינו, אך היה מעין המבוא המוקדם אליה והמבשר שלה. היו אלמנטים משותפים למבצע: ההפצצות במעוזי חיזבאללה החשובים בבקאע, הלא היא בקעת הלבנון, והפצצת מפקדת חיזבאללה ב"דאחייה" בביירות, שימוש מסיבי באש ארטילרית ובהפצצות מהאוויר, תוך גם גרימת אבידות בקרב אזרחים- במבצע זה נעשתה הפגיעה הראשונה בטעות בכפר קאנא הלבנוני, שגרמה לאבידות אזרחיות כבדות וגרמה להפסקת המבצע בסופו וכן ניסיון לפגוע בנסראללה לצד השימוש של חיזבאללה בטקטיקה של לירות מתוך יישובים אזרחיים על מנת לגרום לתגובות שיפגעו באזרחים לבנונים ויביכו את ישראל. כמו כן, גם במבצע "ענבי זעם", כמו במלחמת לבנון השנייה, הופצצו יישובי הצפון ואזרחים ישראלים ברחו מהם ופונו לכיוון מרכז הארץ- רק חיפה וסביבתה לא היו בטווח הטילים. גם אוכלוסייה לבנונית רבה ברחה מדרום לבנון שמצפון לרצועת הביטחון אל צפונה של המדינה.

והמבצע עצמו? הוא נפתח בהפצצה מסיבית של חיל האוויר בדרום לבנון, בבקאע ובביירות. גם חיל הים וחיל התותחנים הפגיזו בתותחיהם מטרות של חיזבאללה. גם חיל השיריון נטל חלק מצומצם יחסית במבצע. אבל מהבחינה הקרקעית, בולטת השתתפות מסיבית של כוחות מיוחדים של צה"ל- בייחוד גם בעומק לבנון, ופחות ופחות כוחות חי"ר סדירים. זאת, מכיוון שהכוחות המיוחדים היו מיומנים בלוחמת גרילה אל מול לוחמי הגרילה של החיזבאללה. כ800 רקטות נורו מכיוון חיזבאללה אל רצועת הביטחון ואל גבול הצפון של מדינת ישראל. כתוצאה מהירי נפצעו 24 אזרחים ישראלים, וההרוגים היו שלושה חיילי צה"ל. מהצד הלבנוני נהרגו 115 אזרחים וכ20 לוחמי חיזבאללה.

במבצע עצמו נוצרה דילמה: היות והבנות "דין וחשבון" אסרו לירות מתוך ואל שטחים מיושבים, יכולת התגובה של צה"ל הייתה מוגבלת. חיזבאללה, מצידו, ירה מפאתי שטחים מיושבים, מה שהיקשה על תגובת צה"ל. האירגון השיעי השתמש ממש בכפרים הסמוכים כמגינים אזרחיים. בתקרית כפר קאנא הלבנוני, כוח של יחידת מגל"ן (בפיקוד נפתלי בנט) נתקל במארב ליד הכפר, וצה"ל הגיב באש ארטילרית על מנת לחלץ אותו. הפגזים פגעו בריכוז פליטים ובמחנה או"ם סמוך, וגרמו ליותר ממאה הרוגים. החיזבאללה הואשם שיצר מצב של ירי מכוון סמוך לריכוזי הפליטים, וכן ניפח והגזים לגבי הפגיעה בכפר קאנא. אירוע דומה אך בנסיבות שונות, אגב, קרה כמעט באותו מקום 10 שנים לאחר מכן, במהלך המלחמה. עקב תקרית קאנא, התערבה מועצת הביטחון של האו"ם כנגד ישראל, וקיבלה החלטה לגנות אותה. ושוב, ממש כמו 10 שנים אחר כך, יצא חיזבאללה מורווח מהמבצע. ישראל בהנהגת פרס החליטה לחתום על הסכם הבנות חדש עם לבנון וסוריה, לפיו בדומה להבנות "דין וחשבון", צה"ל וצד"ל יימנעו לירות אל תשתיות אזרחיות ולתוך ריכוזי אוכלוסייה לבנוניים, ולא יפגע באזרחים. חיזבאללה, מצידו, הפסיק להפסיק את ירי הקטיושות לשטח ישראל, ואת ההבנות האלה מיהר להפר מצידו פעמים רבות.

10 שנים למלחמת לבנון השנייה: כישלון הבכירים, גבורת האנשים הפשוטים

אחד גירש את המחבל עם מגרפה. השני גירש את המחבל עם מוט סלפי. בשרונה גיבור היום הפך את השולחן על המחבל ומנע נפגעים נוספים. האינתיפאדה השלישית מציגה את גיבוריה. והם לא קצינים בכירים בדרגת סא"ל ומעלה. הם לא המנהיגים שחושבים שחוסר מעש מצד אחד ומהלכים מדיניים מצד שני יפתרו את המצב. מדובר באנשים ובאזרחים פשוטים. וגם בחיילים פשוטים. הם אלה שעושים את המלחמה.

המאה העשרים התאפיינה במלחמות טוטאליות. מהן מלחמות טוטאליות? מלחמה שלא רק הצבא או אירגונים צבאיים מגוייסים אליה, אלא גם האוכלוסייה האזרחית, בכללותה בדרך כלל אבל גם יש מקרים שבחלק ממנה- גם היא מגויסת למלחמה. גבורת האזרחים באירועים האחרונים מזכירים מאוד את שנעשה במלחמת לבנון השנייה: ההנהגה הייתה ברובה חסרת ניסיון, בייחוד דן חלוץ שהיה לו ניסיון מצוין והוא היה קצין ומפקד מצטיין, אך רק בתחומו, תחום חיל האוויר. הרמטכ"ל של אותן שנים היה טוב בלבצע את ההתנתקות אל מול אוכלוסייה יהודית, אך מצד שני הוא לא הצליח בהתמודדות מול אירגון של מקסימום 8 אלף לוחמי גרילה. וגם, גם בלבנון וגם בצוק איתן נכנסו "דרך הבטן", ישר מהגבול, אל מקומות שהאויב צפה שיפגוש שם את צה"ל.

במלחמת לבנון השנייה הייתה דמות חסרה מאוד: דמותו של אריאל שרון. כמפקד צבאי, הייתה לו מומחיות בלהכריע קרבות באמצעות שיטת האיגוף, הפתעת האויב ובעיקר העברת המלחמה אל שטחו של האויב. אבל הבעיה היא, שאריאל שרון בתקופה שלאחר מלחמת לבנון הראשונה, שבגללה התקשורת הטרידה אותו השכם והערב ומיררה את חייו, וההתנתקות, שבה עקב מהלך חד צדדי ולא חכם שביצע בעזה הפך את הגלגל ונעשה גיבור התקשורת- ספק אם הוא היה מכריז על מלחמת לבנון השנייה לאחר חטיפת שני החיילים בנקודה הבעייתית בגבול. הטראומה ממלחמת לבנון הראשונה, הבוץ הלבנוני והלחץ התקשורתי והבינלאומי לא היו מאפשרים לו לצאת למלחמה כזאת. בעידן שלאחר שיטת הלוחמה של שרון, אימץ הצבא אסטרטגיה של "כניסה ישירה", או "דרך הבטן": בלבנון 2 וגם בצוק איתן נכנסו ישר מהגבול, בלי הרבה איגופים, אל מקומות שהאויב צפה שיפגוש שם את צה"ל.

אבל הבעיה העיקרית הייתה בצמרת הצבאית. בנוסף לחוסר הניסיון של חלוץ, המטכ"ל הפך לכוורת של דבורים (הכוונה לדאבורים, סוג של צירעה ולא החיה נותנת הדבש), שכל אחד עקץ שם את השני, חתר אחד נגד השני, סבל מבחישות של אלופים מאוכזבים מבחוץ (ועובדה שעמיר פרץ מינה באותו זמן את גבי אשכנזי למנכ"ל משרד הביטחון, שהוא סוג של הצהרה) וממש גילם את החברה הישראלית במלוא חוסר יופייה- הבוטות, הלחשושים מאחורי הגב והשימחה לאיד. מבחינה צבאית, החיזבאללה נלחם מלחמת גרילה, כולל בטקטיקה של הסתרת הנשק ב"שמורות טבע". הצבא הישראלי לא היה מיומן כל כך במלחמת גרילה, כמו יחידות מיוחדות. והמחדל הראשי הוא שכלי נשק כבדים מתנייעים כמו טנקים ונגמ"שים, במיוחד לא ממוגנים, הם הדבר הכי גרוע שאפשר להציב אל מול לוחמי גרילה. אבל לא הייתה ברירה. רק יחידות מיוחדות לכאורה היו מיומנות בלוחמת גרילה כמו שצריך. והטנק הוא בסיס כוח. עוד טעות היא להסתתר בתוך בתים, כשידוע שהמחבלים מסתובבים בשטח עם טילי נ"ט, שיכולים להפיל את הבתים על החיילים הנמצאים בהם.

והמפקדים הבכירים? אמנם באותן שנים לא היה סמארטפון ובקושי היה פייסבוק, אבל ראשי הצבא החליטו שהוא צריך להיות טכנולוגי. מה זאת אומרת? החליטו שהמפקדים הבכירים לא צריכים לעקוב אחרי הלוחמים בשטח, אלא באמצעות מסכי הפלזמות. ממש כמו במשחקי המחשב של הילדות, Call of Duty ו Command and Conquer. והדרג המדיני? לא היה סגור על עצמו. הוחלט לשלוח את הלוחמים כל פעם למקום אחר, ולאחר מכן להורות להם לסגת חזרה. ממש כמו יו יו. ומבחינה לוגיסטית, היו מקרים שלא היה אוכל ולא הייתה שתייה לכוחות הלוחמים ונאלצו להצניח להם מזון ושתייה דרך הליקופטרים. ממש התנהלות "למופת". והמודיעין? גם למודיעין היה חלק בכישלון. ידעו שיש סכנה, אך לא ידעו לעלות עליה בדיוק. נזהרו שלא להתעסק יותר מדי עם החיזבאללה. ובמזרח התיכון, כמו במזרח התיכון, אוי למי שמפגין חולשה.

אבל המלחמה הסתיימה בהישגים. למרות התוצאות הקשות, בכל קרב ספציפי, באותם כפרים שהיו בעבר חלק מרצועת הביטחון וכיבושם במלחמת לבנון הראשונה היה קל למדי, כל היתקלות בין החיזבאללה לצה"ל הסתיימה בהישג ישראלי. וזאת מדוע? בזכות גבורת הלוחמים בשטח. אלה שקפצו כדי להציל את חבריהם. אותו רס"ן שלקח אחריות, קפץ על רימון והקריב את חייו כדי לא לפגוע בלוחמים במלכודת המוות שאליה נקלעו הוא והכוח שלו. בעוד בדרג הבכיר ניהלו את המלחמה יחצ"נים, ששאפו להשיג תמונות הישגים וניצחון, שוב, רגע לפני עידן הפייסבוק, החיילים הפשוטים ניהלו את המלחמה בשטח והתנהגו בגבורה, למרות ההוראות התמוהות שקיבלו מלמעלה. תושייה והקרבה, זה שם הסיפור.

למרות שמספר קורבנות מלחמת לבנון השנייה הוא פחות מעשירית מקורבנות מלחמת יום הכיפורים, יש בין שתי המלחמות אלמנטים דומים, והבולט במיוחד הוא האופוריה שהייתה לפני כן, בזכות בכירים שלקחו קרדיט. במקרה של יום הכיפורים, מדובר באופוריה של מלחמת ששת הימים ומנהליה הבכירים מהצד הישראלי שלקחו קרדיט לעצמם, למעט ראש הממשלה לוי אשכול כמובן, והמכה שבאה 6 שנים אותה מלחמה. במקרה של מלחמת לבנון השנייה, הבכירים לקחו על עצמם קרדיט בעקבות אירוע פינוי, כשבצד השני, המפונה, היו יהודים, שבזכותם לא התלקחה מלחמת אחים. אותם בכירים כשלו שנה לאחר מכן, בלבנון.

לכן, הלקח ברור: ניצחון במלחמות ובמאבקים תלוי יותר באזרח ובחייל הפשוט, ופחות בבכירים הכושלים.