Tag Archives: שיעים.

מבשרי האסלאם הקיצוני: מיהו מוקתדא א-צדר, איש הדת השיעי הבכיר בעיראק?

עיראק היא מדינה שרוב האוכלוסייה שבה הוא שיעי, והדמות הדתית והפוליטית הבולטת שבה היא של מוקתדא א-צדר, בן למשפחה שיעית מיוחסת מאוד שמקורותיה בג'בל עאמל שבדרום לבנון. צדר, בן 48, איש דת שיעי בכיר יליד העיר הקדושה השיעית נג'ף שבעיראק שמשפחתו, משפחת חכמי הדת השיעים א-צדר מיוחסת לאמאם מוסא אל-כאט'ם צאצא של מוחמד נביא האסלאם.  מנהיג בעיראק תנועה פוליטית- דתית שיעית מאז הפלתו של צדאם חוסיין בשנת 2003 על ידי האמריקנים. לתנועתו, התנועה הצדרית, מערכת יחסים מסובכת של עליות ומורדות, חיבורים וניתוקים הן עם תומכי המערב בעיראק והן עם איראן השיעית. כיום, בשנת 2022, מנהיג צדר את האופוזיציה לתומכים של איראן בעיראק ותומכיו פלשו לאחרונה לפרלמנט ולארמון הנשיאות העיראקי במטרה למנוע מהשיעים תומכי איראן להקים ממשלה.בעיראק, חשוב להדגיש, כי לאחר הפלת סדאם חוסיין לפי החוק ראש הממשלה הוא בדרך כלל שיעי והנשיא שייך למיעוט הכורדי, בעוד יושב ראש הפרלמנט ואחד מסגני הנשיא שייך למיעוט הסוני, שבעבר שלט במדינה.  בעבר היה פרו-איראני מובהק, עת נלחם כנגד האמריקנים לאחר פלישתם למדינה בשנת 2003- אך נרגע לאחר שהותר לו ולאנשי דת שיעים להיכנס למערכת הפוליטית העיראקית, ואף שהה בגלות בטהראן ובערי איראן במשך כמה שנים לאחר הפלישה האמריקנית.

דמותו של צדר ותנועתו הן מורכבות מאוד וראויות בהמשך לכתיבה נוספת. הוא בעל אידיאולוגיה אסאלמית שיעית דתית קיצונית במקור אך מיתן את דרכיו ובניגוד לשילטון באיראן אינו דבק בעיקרון לפיו מי שצריך לשלוט בפועל במדינה הוא חכם הלכה שיעי (ולאיית אל-פקיה). עם זאת מי שמושך בחוטים בפוליטיקה העיראקית בעיקר הוא צדר עצמו.

צדר הוא פוליטיקאי מאוד מתוחכם, שמעורר ומרגיע משברים בעיראק בעיקר באמצעות אנשיו והציבור השיעי שמהווה רוב במדינה, והוא משנה את עמדותיו לא אחת  כדי שיתאימו לבסס לעצמו עמדת כוח. יש כאלה הטוענים כי הוא רואה עצמו כמנהיג הרוחני השיעי של עיראק, בדומה לעלי ח'אמנאי שהוא המנהיג העליון והמנהיג הרוחני של איראן. בעבר התנגד לנוכחות האמריקנית ואנשיו ביצעו פיגועי טרור נגד חיילים אמריקנים בעיראק אך בהמשך התמתן ביחסו למערב. הוא אף עזב את עיראק לאיראן כמה שנים לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק, בטענה כי הוא יחזור רק לאחר שתתמתן האלימות העדתית במדינה. צדר לא רואה כיום עין בעין עם איראן ולא שמח לשאיפות ההגמוניה שלה באיזור. הוא גם לא תמך במעורבות של כוח קודס של משמרות המהפיכה האיראניים במדינה, אותו הנהיג הגנרל שחוסל, קאסם סולימאני. מאמצע שנות האלפיים תנועתו, שהופיעה תחת שמות שונים, מעורבת היטב במערכת הפוליטית בעיראק ולפעמים אף שלטה בה.

הפוליטיקה והשאיפה לשילטון שיעי בעיראק יחד עם האסכולה השיעית האסלאמית נמצאות בדמו וברוחו של צדר שהוא אדם בלתי צפוי במהלכיו ובעל קהל תומכים גדול מאוד בעיקר בקרב השכבות הנמוכות והבינוניות-נמוכות של האוכלוסייה השיעית בעיראק. הוא בנו של האייתוללה הגדול מוחמד מוחמד צאדק א-צדר (שהרובע הגדול בבגדאד נקרא על שמו, צדר סיטי או העיר של צדר- ובעבר נקרא סדאם סיטי), שמת ב1999 והיה מתנגד בכיר לשילטונו של סדאם חוסיין, ואחיינו של איש הדת הגדול יותר האייתוללה מוחמד באקר א-צדר, שהוביל את ההתנגדות השיעית לסדאם חוסיין והוצא להורג בשנת 1980 על ידי סדאם. בן דודו מוסא א-צדר היה המנהיג האקטיביסט הראשון של השיעים בלבנון והועלם על ידי מועמר א-קד'אפי בלוב בשנת 1978.

עוד דבר שנוהג צדר לעשות באופן תדיר במסגרת הלוליינות הפוליטית שלו והרצון לשלוט מרחוק בפוליטיקה העיראקית ובמדינה בכלל הוא להודיע על ביטול מעורבותו בפוליטיקה העיראקית ועל סגירת משרדי תנועתו- עד ששוב חוזר להתערב בפוליטיקה רשמית.  הוא עשה זאת גם בשנת 2014 וגם בחודש אוגוסט 2022 וגם לפני כן. בשנות העשרה של המאה ה-21 צדר אף קשר קשרים עם מנהיגי ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות, אויבותיה המושבעות של איראן. הוא אף הביע נכונות לתווך בין ערב הסעודית לאיראן. עם כל שינוי העמדות וההכרזות התמידי של צדר, הוא היה ונשאר הדמות הפוליטית והדתית החזקה בעיראק. אנשיו גם השתתפו בלחימה כנגד אירגון דאע"ש באותן שנים והגנו על מקומות קדושים שיעים בעיראק. מדי פעם כשהרכב ממשלת עיראק שנשלטת על ידי שיעים לא מצא חן בעיני צדר, הוא מנהיג מצעדים כנגד השחיתות הממשלתית במדינה ונגד העדתיות.

 

 

התימנים נגד העות'מאנים

תימן, או האיזור שאנו מכירים כיום (והכרנו בעיקר עד 1990) כצפון תימן, הייתה החל משנת 1517 תחת שילטון האימפריה העות'מאנית התורכית הסונית. החל מאמצע המאה ה-19, בעיקר עקב מלחמותיה עם מעצמות אירופה, החל המצב של האימפריה להידרדר, והיא איבדה שטחים רבים באירופה, כשמעצמות אירופה לטשו עיניים גם למחוזותיה של האימפריה במזרח התיכון עצמו. הבריטים לטשו עיניים לכיוון מצרים (ואכן החלו לשלוט בה בפועל מאז 1882), הצרפתים לאיזור תוניסיה והאיטלקים (איטליה הייתה מדינה טרייה יחסית לאחר האיחוד שלה) לכיוון לוב. הבריטים, הצרפתים והאיטלקים וכן מושלים מקומיים החלו לחתור באיזור המזרח התיכון ולנסות ולהמריד את האוכלוסייה הערבית במזרח התיכון כנגד העות'מאנים. אחת העובדות החשובות בקשר לאיזור תימן היא היותה מרובת שבטים, ובייחוד שבטים שיעים מפלג הזיידייה של השיעה (הזיידים מאמינים בניגוד לשיעה הנפוצה שמאמינה ב12 אמאמים שהנהיגו את הקהילה המוסלמית השיעית שהיו צאצאים של משפחתו הגרעינית של מוחמד, האמאם החמישי היה אחר מהמקובל, זייד בן עלי, שיצר שושלת של אמאמים משלו שהיו צאצאיו ודומיננטיים בעיקר באיזור תימן) וכן היות האמאם השיעי-זיידי התימני הסמכות הדתית והשלטונית הלא-רשמית העליונה באיזור. העות'מאנים, מצידם, ידעו על מיקומה האסטרטגי של תימן באיזור הים האדום, וכן על קירבתה אל המקומות הקדושים לאסלאם בחיג'אז (מכה ומדינה). לכן, למרות היות תימן חלק מהפריפריה של האימפריה העות'מאנית, העות'מאנים שלחו כוחות צבא כדי ליצור סדר באיזור דרום חצי האי ערב עוד משלהי המאה ה-19. כחלק מהרפורמות באיזור תימן, הוכרזה העיר צנעא בשנת 1872 כבירת מחוז תימן של האימפריה, והיא בירת תימן עד היום. שושלות האמאמים השיעיים התימניים היו, למעשה, תחת שילטון של אימפריה סונית ובסביבה שמצפון לה שולטים שבטים ושושלות סוניות.

מנגד, העות'מאנים סירבו להכיר בשילטון ובסמכות הדתית של האמאמים התימניים השיעים-זיידים על האיזור ופעלו כדי לדכא אותם. הדברים באו לידי ביטוי בעיקר בראשית המאה העשרים ובהמשכה, עת הסולטאן עבד אל-חמיד השני ששלט באימפריה החל מ-1876 וכן "התורכים הצעירים" שביצעו כנגד הסולטאן הפיכות בין השנים 1908-1909 ושאפו להדיח אותו, עשו מאמצים כבירים על מנת למרכז את האימפריה תחת מרכז שילטוני אחד באיסטנבול ולצמצם כמה שיותר את האוטונומיה היחסית שניתנה למחוזות ולאוכלוסייה המקומית שלהן. בתימן העות'מאנים הסונים סירבו לא רק להכיר בשילטון האמאמים השיעים, אלא דרשו שכל בתי הדין הדתיים השרעיים בתימן יהיו סוניים, בעוד יחיא דרש שהשריעה האסלאמית בנוסח השיעי-זיידי שלה תוטל על תימן.

בשנת 1904 התמנה בתימן אמאם שיעי בשם יחיא מחמד חמיד אל-דין מהשושלת המתווכלית, יליד שנת 1869, והוא שאף לתת לתימן מקסימום שילטון עצמי תחתיו מידיהם של העות'מאנים ולהביא אותם להכיר בו כשליט של תימן. בסופו של דבר השיג האמאם יחיא את מטרותיו, והוא זה שנחשב המייסד של תימן של ימינו.

עוד בשנים 1904-1905 הכריז האמאם על מרד כנגד העות'מאנים ומגמות מירכוז האימפריה שלהם, מרד שלא נחל הצלחה גדולה והוביל את העות'מאנים לחזק את שליטתם בתימן. בשנת 1910 פרץ מרד של השבט השליט המקומי, האידריסים הסונים, באיזור עסיר, בדרום-מערב ערב הסעודית של ימינו שנמצא מצפון לתימן של ימינו. העות'מאנים שלחו לאיזור מכה ומדינה כוחות צבא נוספים על מנת לדכא את המרידות, ונעזרו לשם כך גם בשריף (מושל מחוז) המקומי של מכה, השריף חוסיין מהמשפחה ההאשמית שכיום היא משפחת המלוכה הירדנית ועתיד למרוד בעות'מאנים בימי מלחמת העולם הראשונה. בנוסף, משפחת אל-סעוד, כיום משפחת המלוכה הסעודית, מרדה באיזור אחר של חצי האי ערב, איזור נג'ד. העות'מאנים וההאשמים נלחמו גם כנגד משפחת אל-סעוד הווהאבית וגם נגד האידריסים של איזור עסיר שהיו סונים אך שייכים לאסכולה קיצונית יותר בסונה מבחינה דתית מאשר העות'מאנים לכן זו הייתה יותר מלחמה דתית מאשר מלחמה לאומית.

האמאם יחיא התימני, מצידו, ניצל את תמיכת השיעים המקומיים בתימן בו וכן את תמיכתה של איטליה, שתיכננה להחליש את העות'מאנים על מנת להכשיר את פלישתה ללוב בספטמבר 1911, ופתח במרד משלו. בסוף שנת 1910 הכריז האמאם יחיא השיעי ג'יהאד (מלחמת קודש) כנגד העות'מאנים הסונים וחסם את הדרך הראשית בין צנעא בירת מחוז תימן לבין עיר הנמל החשובה חודיידה במערב המחוז. יחיא היה מודע היטב גם למרידות אחרות בתוך האימפריה העות'מאנית, בייחוד למרד באותו זמן באלבניה, שהיה הפעם הראשונה שבה מוסלמים (סונים) מקימים תנועת מרד לאומית כנגד האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים, שבעצמם היו בתקופה שלאחר הפיכה באיסטנבול כנגד הסולטאן עבד אל-חמיד והיו עסוקים באינטריגות פנימיות בתוך תנועת "התורכים הצעירים" בין תומכי המירכוז לליברלים, שלחו לתימן כוח צבא גדול שהיה לפני כן באלבניה המורדת בראשות הגנרל הסורר אהמט עזת פאשא. מלחמת הגרילה שניהל האמאם יחיא, שהוא ואנשיו הכירו היטב את האיזור ההררי של צפון תימן והקימו מערכת מינהלתית וצבאית מסודרת, כנגד העות'מאנים הייתה מוצלחת יחסית אך לא מושלמת, והוא הסב להם אבידות כבדות כשבינואר 1911 הוא השתלט על עיר מולדתו צנעא. הוא נהנה, כאמור, מסיוע ומאספקה צבאיים וכספיים איטלקיים דרך הים. בספטמבר 1911 פלשו האיטלקים, כאמור, ללוב העות'מאנית, וראש הממשלה העות'מאני (הווזיר הגדול) אבראהים חקי פאשא הודח עקב הכישלונות הצבאיים של האימפריה. המימשל העות'מאני החדש הבין שעליו לוותר לאמאם יחיא אם ברצונו להדוף את האיטלקים בלוב, את המרידות בחצי האי ערב (סעודיה של היום) ולשלוח כוחות צבא גם לאיזור הבלקן המורד. לכן, באוקטובר 1911 נחתם הסכם דעאן בין האמאם יחיא לבין העות'מאנים. לפי ההסכם הזה, האמאם התימני יקבל אוטונומיה נרחבת במחוז תימן וכן יותר לו לכונן באיזור את השריעה ואת מערכת המשפט לפי ההלכה השיעית-זיידית. בתמורה לכך הוא לא ימרוד נגד האימפריה העות'מאנית ויביע נאמנות לסולטאנים העות'מאנים ולשילטון באיסטנבול.

בשנת 1918 הובסו העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה והאמאם יחיא ניצל זאת כדי למנוע פשיטות מצד השבטים הסונים מסעודיה של ימינו לכיוון תימן, לכן הכריז על המדינה העצמאית התימנית בצפון תימן שבירתה צנעא, האמאמות של תימן או בשמה השני הממלכה המותווכלית של תימן . בשנת 1948 נרצח האמאם יחיא במסגרת מאבקים שבטיים ושושלתיים סביב שאלת האמאם הלגיטימי של תימן.

הממלכה המתווכלית של תימן התקיימה עד 1962, עת הודחה בסיוע מצרים הנאצריסטית, על ידי מפקד הצבא התימני עבדאללה אל-סלאל, והפכה לאחר מלחמת אזרחים קשה לרפובליקה.

סעד חרירי- בין סעודיה לאיראן והברומטר של לבנון

מובארכ, קדאפי, בן עלי, עלי עבדאללה צאלח מתימן ואפילו רוברט מוגאבה מזימבבואה. עשרות שנים שלטו האנשים במדינותיהם כאילו הן רכושם הפרטי, כנשיאים והתנהלו כמלכים ממש, כמו שאמר המלך הצרפתי לואי ה-14: "המדינה זה אני". בסופו של דבר האנשים האלה הודחו. לא בגלל השחיתויות, שוד כספי המדינה, דיכוי חופש הביטוי והמעצרים של מתנגדיהם. לא בגלל שהם ריסקו את כלכלת מדינתם. הסיבה שהשליטים האלה עוררו זעם המוני והודחו לבסוף הייתה הנפוטיזם: הרצון להעביר את השילטון לאחר לכתם, בהתפטרות או בדרך כל בשר, לבני משפחותיהם. השליטים הללו ניסו לכונן שיטת משטר שנקראת בערבית "ג'ומלוקייה" (Jumlukiyya, שילוב של "ג'ומהורייה"-רפובליקה, ושל ממלכה): הכוונה לרפובליקה מלוכנית, בה תפקיד הנשיא עובר בירושה, ממש כמו המלוכה, לבן משפחתו אחריו. במקרים בודדים שיטת המלוכה הנשיאותית הצליחה: במקרה של אסד, וזה גם בקושי בגלל מלחמת האזרחים בסוריה, שאסד החזיק בה מעמד בעיקר בזכות איראן וסוריה, בצפון קוריאה, שם למעשה נוסדה המלוכה הקומוניסטית הראשונה בעולם של משפחת קים, ובכמה מדינות ספורות באפריקה ובמרכז אסיה. במדינות דמוקרטיות זה עוד יותר נדיר: בין בוש האב לבוש הבן הפריד ביל קלינטון בתור נשיא ארה"ב, וג'ב בוש נכשל לגמרי בניסיונו להפוך גם את ברק אובמה ל"נשיא סנדוויץ'" בין שני בני משפחת בוש.

בלבנון, לעומת זאת, המצב שונה: לבנון היא מדינה ערבית שבה הפוליטיקה מסודרת לפי שילטון חמולתי- משפחתי בנוסח המאפייה. חלק לא קטן ממנהיגי המפלגות בלבנון וראשי ממשלתה הם בנים או אחים של מנהיגים קודמים. שתי דוגמאות בולטות הן סעד אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון הנוכחי ובנו של רפיק אל-חרירי, ראש הממשלה האגדי וראש מחנה המתנגדים לסוריה ואיראן שנרצח בפברואר 2005, ווליד ג'ונבלאט (אפשר לבטא את שם משפחתו כג'ומבלאט), ראש המפלגה הסוציאליסטית-פרוגרסיבית ובעיקר מנהיג הדרוזים בלבנון, בנו של הפילוסוף ומנהיג המפלגה והדרוזים לשעבר, כמאל ג'ונבלאט, שנרצח בחודש מרץ 1977 בהוראתו של חאפז אל-אסד שהיה נשיא סוריה וכמובן הוא אביו של הנשיא הנוכחי בשאר אל-אסד. גם השיעים, שהיו פסיביים יחסית לפני עליית אירגוני "אמל" ו"חיזבאללה" היו תחת הדומיננטיות של המשפחה השיעית העשירה, בעלת האחוזות והמשרות הבכירות במדינה, בעיקר משרת יו"ר הפרלמנט השמורה לשיעים, משפחת אל-אסעד (אין קשר למשפחת אל-אסד העלאווית בסוריה). השליטה במחנה הדרוזי התחלקה בין משפחות ארסלאן, שנאמנה מאוד לסוריה באופן קבוע, ומשפחת ג'ונבלאט (כורדית במוצאה) העצמאית יחסית. בין שתי המשפחות הללו הייתה ועודנה יש יריבות גדולה מאוד.

סעד חרירי עלה לאחרונה לכותרות לאחר שנסע לערב הסעודית וכנראה אולץ בה על ידי יורש העצר החדש והמאוד דומיננטי, מוחמד בן סלמאן, להתפטר. הסיפור של חרירי הוא מורכב: מדובר בבנו של ראש ממשלה מאוד דומיננטי בעבר, שהיה עושה דברה של סעודיה והתעשר במיליארדים בזכות פרוייקטים של בנייה מכסף סעודי שיזם על מנת לשקם בשנות התשעים את לבנון שהייתה הרוסה לאחר 15 שנים של מלחמת אזרחים. חברת "סולידאר" בבעלות רפיק חרירי, שהייתה במימון סעודי, בעיקר מצד המלכים פהד ועבדאללה בני עבד אל-עזיז ובני משפחותיהם. לאחר רצח אביו ירש סעד את המיליארדים, ולאחר כחמש שנים נבחר לראשות ממשלת לבנון בפעם הראשונה. סעד התברר כגירסה חיוורת של אביו בתור פוליטיקאי וגם לא כאיש עסקים מבריק. בערב הסעודית, בינתיים, עלו לשילטון המלך סלמאן ובנו יורש העצר מוחמד. מוחמד בן סלמאן עצר עשרות מבני דודיו בטענה ששדדו לאורך שנים את כספי הממלכה העצומים. כמו כן, מוחמד בן סלמאן עקב אחרי סעד חרירי, ראש ממשלת לבנון שהתמנה לקדנציה שנייה. סעד הצטייר בעיני מוחמד כמי שכמו בני המשפחה המלוכנית הסעודית ביזבז מיליארדים של כספים סעודיים לחינם, לא היה ראש ממשלה ולא איש עסקים טוב ולא "סיפק לסעודיה את הסחורה" בלבנון: סעד לא יכל לעמוד מול הדומיננטיות המתגברת של איראן וחיזבאללה במדינה, שלמעשה שולטים בה בפועל. הוא נראה גם כצל חיוור של הנשיא הנוצרי הלבנוני, מישל עאון, בעל בריתו של אירגון חיזבאללה ולשעבר בעצמו ראש מחנה המתנגדים לסוריה ולאיראן ששינה את דעתו…. הסעודים ביקשו למצוא מישהו אחר, יותר דומיננטי, מהמחנה הסוני בלבנון שיהיה ראש ממשלה (בלבנון ראש הממשלה חייב להיות סוני, לפי "האמנה הלאומית" שייסדה את המדינה) שיעשה את דברה של הממלכה ויצדיק את השקעת המיליארדים הסעודיים בו. לכן, כשנסע סעד חרירי לסעודיה לחץ עליו מוחמד בן סלמאן להתפטר, וכך היה. הסעודים הציגו בפני חרירי מידע מודיעיני על מזימה מטעם איראן וחיזבאללה להתנקש בחייו, בדיוק מה שעשו לאביו לפני 13 שנים בערך. לכן הם השאירו את סעד בריאד כ"צעד הגנתי" וגם כדרך להעניש אותו על ביזבוז מיליארדי הדולרים הסעודיים לחינם. אויביו בנפש של חרירי, החיזבאללה והנשיא מישל עאון, החלו בקמפיין "לחופש נולד" לטובתו, על מנת לשחררו מה"שבי הסעודי". סעד מצא את עצמו נתון בצבת בין איראן וחיזבאללה, שרוצים את ראשו ושואפים לשלוט בלבנון, ובין מוחמד בן סלמאן הנסיך הסעודי שרוצה "להעניש את המושחתים והגזלנים". סעד חרירי העדיף וגם נרמז לו על ידי הסעודים להישאר בריאד. אבל הדי הקמפיין של חיזבאללה ומישל עאון הגיעו עד לצרפת, שפעלה להחזירו ללבנון ולתפקידו. ב22 בנובמבר 2017 חזר סעד חרירי ללבנון לחגיגות "יום העצמאות" של המדינה, וכן לתפקידו כראש ממשלה מוחלש יותר תחת חסותם של צרפת, ערב הסעודית והנשיא מישל עאון, גנרל בן 83 בעל גאווה עצמית גדולה שגם לו יש אינטרס לא להיות תלוי אך ורק בחסדי איראן וחיזבאללה, שבזכותם נבחר לנשיאות.

את "ברית ה-14 במרץ" שהוקמה בלבנון ב2005 חודש לאחר רצח ראש הממשלה רפיק אל-חרירי הקים סעד חרירי יחד עם מנהיג הדרוזים בלבנון, וליד ג'ונבלאט. לדרוזים, כידוע, אין שאיפות לאומיות והם נאמנים בכל מדינה לשילטון החזק באותו זמן שגם מחזיר להם נאמנות. לאחר רצח חרירי האווירה הפוליטית בלבנון הייתה אנטי-סורית והובילה לנסיגתה של סוריה מהמדינה לאחר 30 שנות נוכחות בה כמעט. לכן, ג'ונבלאט הצטרף יחד עם מפלגתו, "המפלגה הסוציאליסטית-פרוגרסיבית", אל חרירי ומפלגתו "אל-מוסתקבל (העתיד)" ויחד עם משפחת ג'ומאייל וסמיר ג'עג'ע הנוצרים המפורסמים הקימו את ברית ה-14 במרץ, המתנגד לסוריה ולאיראן.
עם זאת, ג'ונבלאט ידוע בלבנון כמי שמשנה את דעותיו ואת המחנה שאליו משתייכת מפלגתו חדשות לבקרים: פעם הוא מתנגד לסוריה ואיראן ופעם הוא תומך בהן, תלוי לאן נושבת הרוח הפוליטית. ג'ונבלאט בן ה-69 נושא עימו חשבון עם משפחת אסד של סוריה: אביו, כמאל, הוגה דעות שאימץ דעות סוציאליסטיות וכתב משנה פוליטית משלו, נרצח במרץ 1977 על ידי שליחיה של משפחת אסד. עם זאת, על מנת לשמור על חייו שלו, ווליד בן ה-29 הצטלם זמן קצר לאחר רצח אביו מבויש ליד חאפז אל-אסד, בו הוא עבר לתמוך בלית-ברירה בזמנו. מאז החליפו הוא ומפלגתו את תמיכתם בין המחנה הפרו-סורי והאנטי-סורי חדשות לבקרים. לאחרונה הביע ג'ונבלאט ביקורת קשה על סעודיה (!!!) דווקא עקב רצונה לשלוט בלבנון ועקב יחסה לסעד חרירי.
ג'ונבלאט הוא, למעשה, הברומטר של לבנון. כשרוצים לדעת את האקלים הפוליטי הלבנוני- לאן הרוח נושבת במדינה ומיהו הגורם התורן החזק בה, יש לשים לב איזו דעה מביע ג'ונבלאט.

בלבנון האדם הבכיר ביותר שהוא יציב במשרתו ובדעותיו הוא נביה ברי, השיעי החילוני מנהיג תנועת "אמ"ל" הפרו-סורית. הוא משמש כיו"ר הפרלמנט מזה 25 שנים, מאז נובמבר 1992. ברי הוא עורך דין במקצועו, שנולד בסיירה לאון שבאפריקה להורים שהם פליטים שיעים ועבד אפילו כעורך דין של חברת "ג'נרל מוטורס" בביירות. ברי נבחר לתפקידו בזכות פעולות הטרור של אירגון "אמ"ל", שהיה אירגון הטרור השיעי שפעל נגד ישראל עוד לפני "חיזבאללה" וכן בזכות נאמנותו העקבית לסוריה ולמשפחת אסד. נשיאים וראשי ממשלה התחלפו בלבנון אחד אחרי השני, ואילו ברי בן ה-80 מצליח לשרוד בתפקידו. לאחר לכתו תהיה לשיעים דילמה קשה את מי לשים במקומו בתור יו"ר הפרלמנט הלבנוני, עמדה ששמורה בלבנון לשיעים.

היום שאחרי איראן- הציר הסוני הוא לא פחות מסוכן מהשיעי

כל הזכויות שמורות על מאמר זה לאתר Histerio ©
התמונה כאן נראית לכם מוזרה. זה היה חלק מניסוי חברתי-פרסומי, פירסום מודעה על הקמת שגרירות איראן בישראל. זה אומנם נעשה בהומור, אבל מאחורי כל צחוק יש רצינות: ישראל סימנה את הציר השיעי במזרח התיכון, של איראן-סוריה-לבנון-חלק מעיראק-צפון תימן- כאויב הראשי, ומוכנה לשתף פעולה עם מדינות סוניות במזרח התיכון, כמו מדינות המפרץ ותורכיה, על מנת להילחם בציר זה. אבל הטענה העיקרית שלי היא, שכשמתמקדים באויב של היום, מפספסים אולי את האויב של מחר. ואז מדינת ישראל עלולה להתעורר מאוחר מדי, ולמצוא את עצמה בזמן עתיד בכיוון ההפוך, משתפת פעולה וקושרת קשרים עם מי שהוא האויב של היום, מול האויב של מחר.

אני טוען כי ההסתמכות על הציר הסוני, זה של מדינות המפרץ ותורכיה, גם אם הוא נקרא "מתון", היא מוגזמת. אמנם השיעים בראשות איראן מצהירים חדשות לבקרים כי הם מעוניינים להשמיד את ישראל. דבר זה לא הופך את מדינות המפרץ לחובבי ציון ואפילו לא לשותפות דיפלומטיות. גם אם יהיה הסדר שלום איזורי, שאני סובר שלא יגיע, עם הציר הסוני והפלסטינים, ישראל עלולה לעשות מול ציר זה טעויות אסטרטגיות שתתבררנה ביום שאחרי שמדינות סוניות אלה יפנו את פניהן נגד ישראל, ביום שאחרי איראן.

מדוע הציר הסוני לא פחות מסוכן מזה השיעי?

1. למרות הדימוי של "מתאבדים שיעים", הסונים במזרח התיכון וברחבי העולם הוכיחו שהם מסוגלים להיות לא פחות פנאטיים מהשיעים, בייחוד במה שקשור לטרור. אירגון אל-קאעידה, דאע"ש והאירגון הסוני הקיצוני שוודאי יירש את דאע"ש ביום מן הימים, הוכיחו כי הם פנאטיים במידה כזאת שהם חוללו ומחוללים את אירועי ופיגועי הטרור האכזריים ביותר בעולם. מדינות המפרץ ושאר מדינות הציר הסוני הן בעלות מדיניות כפולה: מראות פנים למערב וחותמות איתו על עסקאות נשק ונפט ועוד הרבה דברים שקשורים למסחר, אבל מצד שני כספי הנפט האלה מממנים את אותם אירגוני טרור סוניים.

2. בהקשר לאירגוני טרור מוכרים לנו: החמאס והג'יהאד האסלאמי הם אירגונים פלסטיניים סוניים שעוסקים בטרור ועיקר מימונם בא להם מאיראן, אבל ביום שאחרי איראן, בשל היותם סונים, לא תהיה לאירגונים אלה בעיה לעבור לקבל מימון מהציר הסוני.

3. סיבות דמוגרפיות-פוליטיות: העולם המוסלמי כולו עובר בעשורים האחרונים הקצנה דתית, בין היתר בשל היחלשות האידיאולוגיות הלאומיות החילוניות, ובשל עירעור קל ומסוים במעמדן של משפחות המלוכה במפרץ, שנתפסות כמאוד מושחתות, ודי בצדק. הסונים הם תשעים אחוזים מהמוסלמים בעולם, והשיעים רק עשרה אחוזים. כשתשעים אחוז מהאסלאם עובר רדיקליזציה, תסכימו איתי שזה יותר מסוכן דמוגרפית מעשרה אחוזים שעוברים רדיקליזציה בדרכם שלהם.

4. משטרים יציבים בסימן שאלה: משטרי המלוכה במדינות המפרץ ובירדן הסוניות הם יחסית יציבים, אך לא חסר בתוכם גם גורמים קיצוניים שעלולים יום אחד לעלות לשילטון ולפנות כנגד ישראל. כמו כן משטרים אלה הם תמיד בסכנת הפלה, על ידי אירגונים כמו "האחים המוסלמים" או אירגונים אסלאמיים רדיקליים יותר. אני לא רוצה לחשוב על היום, שהוא סביר ביותר שיגיע, שכל הנשק שמגיע מהמערב וכל הכסף העצום יהפכו להיות אסלאמיים-מיליטנטיים מובהקים. ישראל עלולה להיות הראשונה שתסבול מזה ואף תעמוד בסכנה קיומית.

5. תורכיה תהיה איראן, איראן תהיה תורכיה: זו אימרה ידועה בעולם המזרחני, אמנם לא נכונה במאה אחוז ולא בחמישים אחוז אלא בקצת פחות מזה, אבל מדברת על מצב עתידי, שהוא תוצאה של תהליכים שאנו רואים גם היום: אוכלוסיית איראן פונה יותר לכיוון הרפורמיסטים ואולי גם אלמנטים של חילוניות, ואילו אוכלוסיית תורכיה, רפובליקה חילונית מיסודה, עוברת תהליכי הקצנה דתית. בתורכיה המצב ברור מאליו כשמפלגה אסלאמיסטית ושליט אסלאמיסטי שולטים בה כבר 15 שנים. תקרית המרמרה הוכיחה, שתורכיה, שכיום ביחסים קרים עם ישראל אבל יחסים שכוללים מסחר רב ובעבר גם סחר בנשק, יכולה לפנות לכיוון אסלאמיסטי-רדיקלי ביום שאחרי איראן, ולפנות כנגד ישראל. כך נשק וסחורה ישראלית שניתנו לתורכיה (וכשאני מדבר על נשק אני מדבר על השבחה בישראל של נשק תורכי כבד ואספקת מזל"טים, דברים לא סודיים בעליל שנעשו), עלולים להיות ביום שאחרי איראן מופנים כנגד ישראל, כשאיראן המתונה או החילונית תהיה דווקא ידידה של ישראל מול תורכיה או מדינות המפרץ. זאת לא פנטזיה.

6. כרגע הטקטיקה של ישראל בברית הלא כתובה עם הציר הסוני הוא "האויב של אויבי הוא ידידי". אבל בעתיד הלא רחוק ישראל עלולה למצוא את עצמה מותקפת פחות על ידי האויב של היום, ויותר ובעוצמה יותר גדולה על ידי האויב של מחר. אז צריך להיזהר גם מהאויב וגם מהאויב של האויב. גם כשמדובר ביוזמה הסעודית המפורסמת, אל לישראל לסמוך על יוזמה זו ואל לה לסמוך לגמרי על ידידותה עם מדינות המפרץ. הכל אינטרסים זה נכון, אבל אינטרסים זמניים ופלואידיים. בסופו של דבר ישראל עלולה למצוא את עצמה בסכסוך קשה יותר עם העולם הסוני (לכל מי שסומך על הסדרים איזוריים אד-הוק) מאשר עם העולם השיעי, ועם שגרירות של איראן שהיא מתונה יותר בישראל. כי האויב של היום יכול להיות האויב של אויבי היותר גרוע בעתיד. וברגע שישראל תתמודד עם אירגוני טרור סוניים, אז היא עלולה "להתגעגע" לחיזבאללה השיעי מלבנון, אויבה העיקרי כיום.

7. האסלאם הסוני באירופה: בנוסף לאיומים במזרח התיכון, אסור לשכוח גם שאירופה עלולה יום אחד להפוך ליבשת עם מדינות בעלות רוב מוסלמי סוני. רוב המוסלמים באירופה הם סונים, ואחוזי הילודה שלהם הם גבוהים יותר מאשר אצל האוכלוסייה האירופית-נוצרית, בעלת אחוזי הילודה המתמעטים. יש למוסלמים באירופה השפעה תרבותית ופוליטית שהולכת ועולה בהדרגה. אז אם מדינות אירופה הנוצריות מממנות אירגונים שפועלים בעד הפלסטינים יותר מאשר בעד ישראל, אז אירופה בעלת ראשי מדינות מוסלמים-סונים עלולה להיות עוינת אף עוד יותר מאיראן של היום ובמיוחד ביום שאחרי איראן. פרופ' ברנרד לואיס, גדול המזרחנים בעולם כיום, בן 101, אמר שאירופה עוד עלולה להתאסלם. גם האימרה שתורכיה תהיה איראן ואיראן תהיה תורכיה מיוחסת לו.

8. שיעים נגד סונים: הציר השיעי כיום נמצא בעמדה אסטרטגית עם יתרון קל יחסי על הציר הסוני, היות והשפעתה של איראן הולכת ומתרחבת בסוריה ובתימן. אבל דבר זה עלול להתהפך, על רקע ההקצנה הדתית בעולם הסוני וכן הלחימה העיקשת של הסונים בשיעים וכמובן היתרון הדמוגרפי העצום שיש לסונים על השיעים במזרח התיכון ובעולם כולו. דווקא היהודים עלולים למצוא את עצמם ביום שאחרי איראן בברית מיעוטים במזרח התיכון אל מול הסונים המקצינים. זו אפשרות לא בדיונית בכלל. המדינות הסוניות יעשו הכל כדי להכות באיראן ואף להפיל את משטרה הקיצוני, אך ביום שאחרי הן עלולות להפוך לקיצוניות בעצמן. הנוצרים במזרח התיכון, בייחוד בלבנון, יודעים זאת, לכן רובם נמצאים כבר בברית מיעוטים עם השיעים. לבנון וסוריה היא הדוגמה (בסוריה השילטון הוא עלאווי, שזו כת מחוץ לאסלאם, אבל הכת העלאווית מחשיבה עצמה כחלק מהאסלאם השיעי וזה גם מעוגן בפסק הלכה שניתן על ידי חכם הלכה שיעי בכיר בשנות השבעים). בלבנון המפלגה הנוצרית הפופולארית ביותר היא של הנשיא מישל עוון, גנרל נוצרי שעבר לתמוך בחזבאללה. ישראל הייתה בעבר בברית עם הנוצרים בלבנון, וכך גם עלול להיות ביום שאחרי איראן עם השיעים.

9. והערה לסוף: מהו היום שאחרי איראן? הכוונה ליום שבו איראן תפסיק להוות איום על ביטחון ישראל ועל שלום העולם כפי שהיא היום, היום שבו איראן (וגם אולי המתקנים הגרעיניים שבה) תוכה מספיק על ידי העולם הסוני והמערב וגם אולי על ידי ישראל, או לאחר שהמשטר האסלאמיסטי-שיעי-קיצוני ששולט בה מזה 38 שנים ייפול בהפיכה פנימית או על ידי השפעה ישירה או עקיפה של התערבות צבאית מבחוץ. אז עלולה גם לקום שגרירות איראן בישראל.

המרוויחה הגדולה מהפיגועים בצרפת: איראן

"הם התפכחו. הם עכשיו הבינו. הם הבינו שלתת למוסלמים להיכנס בהמוניהם ולעשות מה שהם רוצים, לתת להם להסתובב בגבולות פתוחים ולתת להם להמשיך להסית תחת תירוץ של חופש הביטוי, זו טעות. הם הבינו שלהפוך את ישראל לאשם ולהחרים מוצרים ישראלים זו טעות. עכשיו הם ילמדו את הלקח. עכשיו הם יירדו מישראל" עכשיו כבר אין להם אשליות לגבי מוסלמים.

מאז הפיגועים של אתמול בלילה בצרפת, אני שומע שוב ושוב את האשליה הזאת לפיה צרפת והאיחוד האירופי יבינו מי ה"רע" בסיפור הזה, כלומר הטרור האסלאמי הקיצוני הסוני, והאסלאם הקיצוני הפנאטי הסוני, שדאע"ש מייצג אותו. הבעיה היא שאירופה לא התפכחה משום אשליה. מי שנמצא עכשיו בתוך אשליה הם חלק מהישראלים, שחושבים שעכשיו אירופה תעמוד לימין ישראל מול הטרור האיראני והפלסטיני אחרי שהיא "למדה את הלקח" מהידיים של מוסלמים קיצוניים סונים. עכשיו בתפקיד הרעים נמצאים המוסלמים הקיצוניים הסונים. הבעיה היא שאירופה לא התפכחה בכלל. כי לפיגועים האלה יש מרוויחה אחת ויחידה: איראן.

ומדוע איראן מרוויחה?
כי אירופה והעולם המערבי בכללותו לא מסכימים להכליל. בעיניהם, המלחמה היא רק נגד אירגון טרור ספציפי שקוראים לו דאע"ש. זאת אומרת שבעיני אירופה, איראן היא לא מדינת טרור. להיפך, איראן השיעי היא קורבן הטרור הסוני, והדוגמה הטובה ביותר היא הפיגוע שערכו אנשי דאע"ש יום לפני הפיגועים בצרפת, כנגד שיעים בפרבר הדרומי של ביירות, הדאחייה, המעוז בה' הידיעה של החיזבאללה. גם בעקבות ההסכם עם איראן, וגם בהיותם של השיעים במזרח התיכון קורבנות עיקריים של דאע"ש ושל האסלאם הקיצוני הסוני, החיזבאללה ואיראן הם כעת בעיניה של אירופה ה"טובים". וגורמים כמו חיזבאללה ושאר נתמכיה של איראן באיזור, ביניהם אירגונים פלסטיניים כמו ג'יהאד אסלאמי וחמאס, מנסים בדרכים שונות ומשונות לשכנע את אירופה כי ישראל ודאע"ש נמצאים בצד של הרעים, בצד של הטרוריסטים, ואילו איראן וחיזבאללה, וגם החמאס והג'יהאד האסלאמי, הם בצד של ה"טובים", אלה שנלחמים בטרור. והאירופים? כרגיל, הם מאמינים להם. אז מי שחשב שהלחץ על ישראל לעשות ויתורים ונסיגות, שאיראן תהיה המרוויחה הגדולה מהם באמצעות שלוחותיה בסוריה ובשטחים, יירד- טועה. שימו לב, שכשאירופה רצתה לסמן מוצרים הם כללו גם את רמת הגולן כשטח כבוש ומוחרם. מה זאת אומרת? את אירופה לא מעניין שסוריה לא קיימת כמעט. לא מעניין אותם שגבול סוריה-רמת הגולן הוא איזור קרבות שמסכן בטווח הארוך את ישראל. מבחינת העולם המערבי, ישראל צריכה לרדת מהגולן, ועכשיו, ולמסור אותו לסוריה הריבונית, כלומר למשטרו של אסד, ואם יש שם קרבות ומשטר אסד חלש, אז שבגולן יישבו אנשי החיזבאללה, שעכשיו הם ה"טובים". איראן וחיזבאללה הן בעיה? לא, הן בעיה רק של ישראל, שמדכאת את הפלסטינים, לשיטתם.

ההטעיה הגדולה ביותר של איראן והחיזבאללה כלפי המערב היא העובדה כי שני הגורמים הללו פעלו בעשרים השנים האחרונות נגד מטרות יהודיות וישראליות בעיקר, ולא הקדישו זמן לפגוע במטרות מערביות, בניגוד לאל קאעידה ודאעש הסוניות. אז תנו לי לעשות סדר בבלגאן, ולהבהיר: גם איראן וחיזבאללה מהצד השיעי, וגם דאע"ש, החמאס, האחים המוסלמים ואל קאעידה לשלוחותיו מהצד הסוני, הם בעלי אותן מטרות. המטרה הראשית היא להביא להשלטת האסלאם בעולם, כשלכל קבוצה יש את הגירסה שלה. לאיראן וחיזבאללה יש את הגירסה השיעית, ולאחים המוסלמים, לדאע"ש ולאל קאעידה יש את הגירסה הסונית. אבל המטרה היא אותה מטרה. מה ששונה זוהי הדרך.

לפי הגירסה הסונית הקיצונית ביותר נוסח אל קאעידה ודאעש, יש לפעול קודם כל נגד מטרות קרובות מאוד ונגד מטרות רחוקות, ורק אחר כך נגד ישראל והיהודים. כלומר: הראשונים שיש להפעיל נגדם טרור הם מיעוטים במזרח התיכון הערבי, ובראשם השיעים והאיראנים השיעים, וגם בעלי בריתם העלאווים, האסמאעילים והדרוזים, וכמובן נגד יזידים ונגד נוצרים ערבים במזרח התיכון.- ואף נגד בני הקבוצה האתנית הכורדית, שלא מקבלים את הדרך הקיצונית, למרות שרוב הכורדים הם מוסלמים סונים. לאחר מיגור האויבים האלה, או במידה ודאע"ש יתקשה מולם, יש לפנות למטרה השנייה, שבעבר הייתה המטרה הראשונה של אל קאעידה ודאע"ש,והיא מדינות המערב, שיש להשתלט עליהן באמצעות טרור. לאחר הפגיעה במערב תגיע המטרה השלישית: מדינת ישראל והחובה למגר אותה, בשם הדת, לא בשם שום לאומיות, שבעיני דאעש היא חילונית, מגונה ומוקצה. בטח שלא בשם לאומיות ערביות או פלסטינית. הכל למען החזרת הח'ליפות והאימפריה האסלאמית, כמעט 100 שנים אחרי מיגור האימפריה האסלאמית האחרונה.
ב"אחים המוסלמים", בחמאס ובג'יהאד האסלאמי (הג'יהאד האסלאמי הוא שלוחה איראנית ישירה וברורה בארץ ישראל) רואים דאע"ש ואל קאעידה ככופרים, משום שהם משתמשים בלאומיות, שהיא חילונית ומגונה, להשגת מטרותיהם, גם אם יש להם אותה מטרה כמו דאע"ש, הקמת ח'ליפות אסלאמית דתית, שתתחיל במזרח התיכון ותתפשט לכל העולם בהמשך, 92 שנים לאחר ביטול הח'ליפות האסלאמית האחרונה, הח'ליפות העות'מאנית, במרץ 1924. בשביל דאע"ש, האחים המוסלמים, החמאס וכל אירגוני הג'יהאד הפלסטינים למיניהם, הם לא מספיק דתיים והם חילוניים כופרים.

לפי הגירסה השיעית-איראנית, שהוביל אותה האייתוללה ח'ומייני (כאן בתמונה), צריך לכונן מדינה אסלאמית שיעית גדולה, שבראשה יעמוד חכם הלכה מוסלמי-שיעי מהדרגה הגבוהה ביותר. לשיטה זו קוראים "וילאיית-א-פקי", שילטון חכם ההלכה. וחכם ההלכה הזה חייב להיות שיעי. על זה התבססה המהפיכה האסלאמית באיראן בשנת 1979. העניין הוא, שעל המהפיכה האסלאמית השיעית להסוות עצמה כמהפיכה כלל אסלאמית, והיא צריכה להיעשות תוך כדי התחפשות, הסוואה והטעייה של המערב. עיקרון חשוב נוסף בעיני ח'ומייני הוא ייצוא המהפיכה האסלאמית: לממן כל גורם שמוכן לשתף פעולה עם איראן, גם אם הוא סוני ואפילו עלאווי או נוצרי לבנוני, שיוכל לתרום להפצת המהפיכה, ולאחר הצלחתה להפוך את כל משתפי הפעולה עם איראן לשיעים. למושג הזה קוראים בערבית ובפרסית "תקייה", החובה של השיעי המוסלמי המאמין להסוות עצמו בשעת סכנה. לאחר המהפיכה האסלאמית, איראן הייתה הראשונה שהקימה תאי ורשתות טרור אסלאמי ברחבי העולם, טרור אסלאמי שיעי, תחת הסוואה, והכי חשוב: המהפיכה האסלאמית, למרות שהייתה שיעית, והטרור האסלאמי האיראני היוותה מודל לחיקוי עבור אירגוני טרור סונים כמו "אל-קאעידה" ו"דאעש". מודל המהפיכה האסלאמית, רק עם אסכולה שונה, אומץ על ידי ה"אחים המוסלמים" הסונים. לאיראנים יש שיטות פעולה שונות: המטרה הראשית של המהפיכה היא האויב הקרוב ביותר גיאוגרפית, שהם המוסלמים הסונים (שאותה יש להפוך לשיעים על ידי תעמולה-"דעווה" וטרור), וגם מדינת ישראל. כל זאת נקראת "השטן הקטן". לאחר מיגור ה"שטן הקטן", המטרה האיראנית-שיעית תהיה בדיוק כמו של דאע"ש: ארצות הברית ושאר העולם המערבי הנוצרי, אבל הם ייפגעו רק אחרי חיסולה של מדינת ישראל היהודית. קודם כל מטפלים ב"שטן הקטן" ואחר כך ב"שטן הגדול". בעיני ח'ומייני, יש לפגוע רק בנוכחות מערבית במזרח התיכון בשלב הראשון, כמו שחיזבאללה פגע באמריקנים בלבנון בשנות השמונים, וכמו שהשיעים הקיצוניים בעיראק פגעו בחיילים אמריקנים בעיראק לאחר 2003. את זה המערב לא מבין. בעיניו יש אסלאמיסטים רעים, שהם אל-קאעידה ודאע"ש, ומצד שני יש אסלאמיסטים טובים, שהם איראן השיעית, שגם נפגעה מדאע"ש והיא רואה בו האויב הראשי, וכן בצד הסוני, ה"אחים המוסלמים" שהם כביכול פחות ברוטליים מדאע"ש, כי הם מאמינים בהפצת ובהשלטת האסלאם בעולם באמצעות תעמולה ובשימוש באמצעים דמוקרטיים ורק אחר כך באמצעות טרור (כמו בעזרת אירגון החמאס, שהוא תנועת בת של "האחים המוסלמים" ונהנה מצד שני גם ממימון איראני- בשם עיקרון ייצוא המהפיכה האסלאמית). האיוולת הזאת, שעכשיו תתגבר היות ואיראן של היום גינתה את פיגועי דאע"ש בצרפת- וגם חתמה על הסכם גרעין (גרוע) עם המערב, מה שיצייר את איראן כ"טובה", כזאת שנלחמת נגד דאע"ש. רק מה? המערב מתעלם מן העובדה שטרור אסלאמי זה טרור אסלאמי, ואסלאם קיצוני זה אסלאם קיצוני, לא משנה מאיזו עדה, בין אם שיעית או בין אם סונית. יש מדינות, במיוחד ארצות הברית של אובמה, שבשם ה"תקינות הפוליטית" אסור להגיד את צמד המילים "טרור אסלאמי".
המערב, שנפל עכשיו כקורבן לדאע"ש, רואה בשיעים גם כקורבן של דאע"ש- על רקע הפיגועים שאירעו יום קודם כנגד השיעים בלבנון, ומוכן לשתף איתם פעולה. להעלים עין באמצעות הסכם מהגרעין האיראני ההולך ומתפתח. מתוך כך איראן רק מרוויחה. אירופה גם רואה בפליטים המוסלמים שמציפים אותה כקורבנות, ומוכנה להמשיך לקלוט למרות הפיגועים. הם לא רואים את הסכנה שבהם ואת הפוטנציאל האסלאמי קיצוני שקיים בקירבם, למרות שאחד ממבצעי הפיגועים הוא איש דאע"ש, שבא לגרמניה במסווה של פליט מסוריה. ובאשר לפלסטינים? הם גם קורבנות, של ישראל. אז טרור אסלאמי פלסטיני כנגד ישראל מתקבל באירופה ביותר סלחנות מאשר טרור של דאע"ש כנגד אירופים נוצרים. זה גם משרת את מטרותיה של איראן, שרוצה להשתמש בלחץ אירופי כדי להחליש את ישראל, ובכך להשיג את מטרותיה הראשונות. גם כאן איראן עלולה להרוויח.

תקשורת: מעשה בשני עיתונים ובמדינה משוסעת

במדינת ישראל הכרנו שני עיתונים, שעוד מתקומתה התקוטטו ביניהם על הבכורה: "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". התחרות ביניהם הייתה מרה וקשה עד לסוף שנות האלפיים, בה הופיע עיתון חדש, ששווק בחינם: "ישראל היום". "ישראל היום" הפך למתחרהו הימני, וליתר דיוק, המזדהה יותר עם בנימין נתניהו, של העיתון "ידיעות אחרונות", בבעלות משפחת מוזס, שגם לה יש נציג משפחתי בתוך "הליכוד": סילבן שלום (דווקא בעל הדעות הימניות), גיסו של בעלי "ידיעות אחרונות", נוני מוזס.

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, העיתונים הנפוצים ביותר היו "דבר", שייצג את מפלגת פועלי ארץ ישראל וההסתדרות ששלטו דאז, ו"מעריב". לאט אבל בטוח, החל משנות השמונים של המאה העשרים הפך "ידיעות אחרונות" לעיתון הנפוץ במדינה, בעוד העיתונים המפלגתיים, כמו "דבר" ו"על המשמר" (שייצג את "הקיבוץ הארצי" ואת מפלגת הפועלים המאוחדת שהיו יותר שמאליות ממפא"י וממפלגת העבודה), הולכים ומתפיידים.

אבל כיום, המצב שונה: "ישראל היום" הוא כיום העיתון הנפוץ ביותר בארץ, מה גם שהוא מחולק בחינם- חוץ מלמנוייו, שמקבלים את העיתון לביתם ומשלמים דמי משלוח זולים בעיקר.

הסיפור שלי, עם כל זאת, לא עוסק ב"ידיעות אחרונות", לא ב"מעריב" ולא בעיתונים ישראליים בכלל. הסיפור שלי עוסק במדינה המשוסעת שנמצאת מצפון לישראל, לבנון. שם מתקוטטים מזה עשרות שנים שני עיתונים על הבכורה, מי העיתון הכי נפוץ. מדובר בעיתון "אל-נהאר" (היום), שתומך במחנה שמתנגד לשליטה ולדומיננטיות סורית במדינה, מול עיתון "אל-ספיר" (השגריר), שתומך בסוריה, בחיזבאללה ובאיראן ובדומיננטיות של כל הגורמים הנ"ל בתוך לבנון.

כשהזכרתי את עיתון "אל-ספיר", בטח עולה בראשכם עיתון שכל המערכת שלו מורכבת משיעים דתיים ומזוקנים או בנשים מכוסות ראש, כולם מוסלמים אדוקים, או בעיתון שמפעילה משפחת אסד בשלט רחוק דרך נציגים שלה. אבל זה לא נכון. עיתון "אל-ספיר" הוא עיתון שנערך ונכתב בעיקר על ידי נוצרים חילונים, ממש כמו מתחרהו, "אל-נהאר". העניין הוא שאותם נוצרים תומכים בסוריה ובחיזבאללה. עיתון "אל-נהאר" מבליט את פשעיו של אסד בסוריה ועיתון "אל-ספיר" מגמד אותם.

שני העיתונים הללו מסמלים באופן מובהק את השסע העדתי והדתי בלבנון, ממש כמו "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" בישראל.

אבל יש הבדל גדול: לבנון היא מדינה מורכבת עד כדי כך, שהצדדים הניצים בה היו ועודם מוכנים להרוג אחד בשני בשביל דומיננטיות. לבנון, עד שנת 1943 הייתה תחת מנדט (שילטון זמני של מעצמה במדינה אחרת, באישור "חבר הלאומים", שהיה האו"ם של אותם ימים) צרפתי יותר מעשרים שנים. ההשפעה הצרפתית ניכרת בלבנון עד כדי כך, שעד היום האליטה באותה מדינה, שהיא ברובה ערבית-נוצרית, היא דוברת צרפתית יחד עם ערבית.
בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים המערכת הפוליטית בלבנון החל תהליך הרכבתה של לבנון המודרנית, תהליך שנמשך עד היום. באותן שנים, אוכלוסיית המדינה התחלקה כך: העדה הגדולה ביותר הייתה העדה הנוצרית-מארונית (ענף מזרחי של הכנסייה הקתולית, שמקבל את מרות האפיפיור ברומא), ולאחריה העדה הדומיננטית הייתה מוסלמית-סונית. בדרומה של לבנון, באיזור שמוכר בשם "ג'בל עאמל" (שעל חלקו שכנה "רצועת הביטחון" המפורסמת), וכן בבקעה הלבנונית במזרח המדינה, שכנה קהילה פאסיבית, ענייה יחסית ומושתקת: המוסלמים השיעים. לפי מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1942, כך היה יחס האוכלוסייה, ומפקד זה קבע את יחס הכוחות הפוליטי בלבנון עד היום: נשיא המדינה ומפקד הצבא שייכים לרוב (דאז) הנוצרי, ראש הממשלה הוא מוסלמי-סוני, ויושב ראש הפרלמנט הוא מוסלמי שיעי. בנובמבר 1943 הוכרה על ידי צרפת עצמאות לבנון, שהוכרזה ארבעה חודשים קודם לכן כתוצאה מ"אמנה לאומית" אותה יזמו הנשיא הנוצרי הראשון של המדינה, בישארה אל-ח'ורי, וראש הממשלה המוסלמי סוני הראשון שלה, ריאד אל-צולח.

עם השנים, התחולל בלבנון שינוי דמוגרפי-פוליטי, שטרף את כל הקלפים: העדה השיעית הפכה לאקטיבית, דומיננטית ובעיקר המובילה והגדולה במדינה מבחינה דמוגרפית. העדה הזאת הצמיחה אירגוני לחימה וטרור מתוכה, כמו "אמ"ל", ששילב בתוכו שיעים חילוניים ודתיים, ו"חיזבאללה", שהוקם בשנת 1982, אירגון טרור שיעי דתי במימון ובהנחייה של איראן. כיום השיעים בלבנון מהווים 40 אחוז מאוכלוסיית המדינה, ונחשבים לעדה הגדולה ביותר בלבנון. עם זאת, החלוקה הפוליטית בלבנון נשמרת בדיוק כמו עם הקמתה.

אבל הסיפור הגדול במקרה זה הוא לא העדה השיעית. הסיפור הגדול הוא העדה הנוצרית, שכוחה הלך והידלדל עם השנים, כשנוצרים רבים בורחים מלבנון לקנדה ולאירופה. העדה הנוצרית הלבנונית לא הייתה מאוחדת, המשחק הפוליטי הגדול בלבנון לא היה רק לפי חלוקה לעדות, אלא גם לפי השתייכות לחמולות, משפחות דומיננטיות גדולות, בתוך העדות עצמן. לכן העדה הנוצרית, כדוגמא, הייתה מפולגת בינה לבין עצמה-בייחוד בסוגיות שנוגעות למינוי הנשיא, שכאמור חייב להיות נוצרי מארוני, ובהחזקה בהרבה עמדות כוח במדינה- בין ראשי משפחות נכבדים, כשאפילו מפקד הצבא, נוצרי בדרך כלל שבא לרוב מהמעמד הבינוני, היה מעורב ולעיתים הפך לגורם הדומיננטי במדינה, עד כדי הגעה לנשיאות, כמועמד של פשרה. משפחה דומיננטית ידועה בלבנון, של אנשי תקשורת, הייתה משפחה נוצרית בשם משפחת טווייני, והיא שייסדה את העיתון החילוני-ליברלי "אל-נהאר" בשנת 1933.
העיתון "אל-נהאר"' שזוהה עם המעמדות הגבוהים והימין הנוצרי בלבנון, הפך לדומיננטי ונפוץ במדינה, כשהוא מלווה את תהליך תקומתה הקשה של המדינה שלווה בעימותים ובמלחמת אזרחים אחת גדולה שפרצה בשנת 1958, סביב סוגיית מינוי הנשיא.
גם לאחר מלחמת האזרחים הראשונה מאז עצמאותה, המשיכה לבנון לסבול מזעזועים פוליטיים, כששכנתה ממזרח, סוריה, נושפת בעורפה. באמצע שנות השבעים סוריה בהנהגת חאפז אל אסד "נקראה" ליתר דיוק "הזמינה את עצמה" להתערב בתוך לבנון, שהקיטוב התוך עדתי והבין עדתי ומפלגתי בה הוביל לפיצוץ, שגרר החל משנת 1974 מלחמת אזרחים שנייה מאז עצמאותה, או ליתר דיוק "מלחמת הכל בכל" לבנונית בין מפלגות שונות, בין עדות שונות ובין פלגים שונים אף בתוך העדה הנוצרית, העדה הסונית והעדה השיעית- כשהפלסטינים, שמהווים חלק מאוכלוסיית המדינה אך לא נחשבים אזרחי לבנון מבחינה רשמית- השתתפו וטבעו עמוק בתוכה. לצד הטייקונים-פטרונים העשירים בעדה הנוצרית בלבנון, קמו במדינה גם ראשי משפחות נוצריות שתמכו בהתערבות סורית ישירה, בייחוד משפחתו של סולימאן פרנג'ייה, שהיה נכבד לבנוני נוצרי מצפון לבנון ונשיא המדינה בראשית שנות השבעים. לצד סוריה ולצד משפחת פרנג'ייה התייצבו מפלגות השמאל בלבנון, הסוציאליסטיות, תומכות הלאומיות הערבית ואף הלאומיות הסורית. ושוב, בראשן של רוב המפלגות הפרו-סוריות לא עמדו שיעים ואפילו לא סונים. רוב ראשי אותן מפלגות שמאל היו גם נוצרים, שנהנו גם מתמיכת אנשי המעמד הבינוני, מעמד הפועלים והשכבות החלשות בקרב הנוצרים הלבנונים, כל זאת בתוספת של משפחות מוסלמיות סוניות דומיננטיות ופרו-סוריות מובהקות כמו משפחת כראמה.
בתקופת ראשית מלחמת האזרחים, הצד השמאלי בלבנון היה זקוק לעיתון משלו כדי להפיץ את דעותיו ולהביען. לכן בשנת 1974 נוסד עיתון "אל-ספיר", שתמך בשמאל הלבנוני ובסוריה, על ידי העיתונאי טלאל סלמאן, והיה בדומיננטיות נוצרית מבחינת שליטה בעיתון ומבחינת עדתם של הכותבים בו.

בעוד מלחמת אזרחים משתוללת במדינה, מלחמה שנמשכה מזה 15 שנה (עד 1989) וכללה אף התערבות ישראלית בשנת 1982 (כנגד הפלסטינים וגם כנגד סוריה), התחוללה מלחמה על גבי העיתונות המודפסת, בין העיתונים "אל-נהאר" ו"אל-ספיר", כשעיתון "אל-ספיר" תומך בסוריה לאורך כל הדרך, ולאחר הברית שנכרתה בין חיזבאללה ואיראן לבין סוריה של אסד, תמך העיתון השמאלני-נוצרי-חילוני גם באירגון הדתי השיעי הקיצוני, בעוד עיתון "אל-נהאר", שייצג את הימין בלבנון, השמיע דברי נאצה נגד סוריה, אף בימי שלטונה המובהק במדינה, שנמשך משנות השמונים עד שנת 2005.

בחודש פברואר של שנת 2005 התחולל שינוי בלבנון: ראש הממשלה הסוני האנטי-סורי, רפיק חרירי, מיליארדר ששיקם את המדינה (בכסף שקיבל מערב הסעודית) לאחר מלחמת האזרחים בה, נרצח על ידי תומכיה של סוריה, מה שהוביל להפגנות ענק בלבנון שדרשו נסיגה של כוחות הצבא הסורי מהמדינה. ואכן, אחרי כמה חודשים נסוג הצבא הסורי, אך לא עבר זמן רב מהנסיגה, והחיסולים בקרב המחנה האנטי-סורי בלבנון, שבוצעו על ידי נאמני משפחת אסד והחיזבאללה, נמשכו. עורך עיתון "אל-נהאר", ג'ובראן טווייני, שהמשיך לעקוץ את סוריה מעל דפי העיתון הימני, היה אחד מקורבנות גל החיסולים. באותו זמן המשיך "אל-נהאר" להיות העיתון הדומיננטי והנפוץ בלבנון, אבל לאחר שלושים שנים החל מהפך בתקשורת הלבנונית, כשעיתון "אל-ספיר" הפך לנפוץ ביותר במדינה, נכון לשנת 2012.

העלייה בתפוצתו של "אל-ספיר", שממשיך להלל ולשבח את אסד והחיזבאללה, נבעה מכמה גורמים: 1. הקמת עיתונים נוספים במחנה הימין הלבנוני והרחבת תפוצתם, כמו העיתון "אל-מוסתקבל" (העתיד), ששייך למשפחת אל-חרירי, משפחתו של ראש ממשלת לבנון המיליארדר שנרצח. 2. עליית התמיכה בסוריה של אסד בקרב הנוצרים בלבנון, בייחוד בשכבות הבינוניות והחלשות, עקב החשש מעליית האסלאם הסוני הרדיקלי לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011. 3. "עייפות החומר"- העיתון "אל-נהאר" ותיק בארבעים שנה מעיתון "אל-ספיר", שנחשב צבעוני, צעיר, מגוון וקליט יותר בעיניו של הקורא. 4. סברה נוספת היא שמדד תפוצת העיתון זוייף על ידי גורמים פרו-סוריים, ששולבו בממשלת לבנון……

לכן, גם בלבנון יש מלחמת עיתונים. כמו שבישראל יש עיתון "ישראל היום", החדש יחסית שמזוהה עם הימין, ומתחרה מול עיתון "ידיעות אחרונות", עיתון פופוליסטי שמזוהה עם המרכז-שמאל, על תפקיד העיתון החשוב והנפוץ במדינה, בלבנון, שלהבדיל אלף הבדלות מישראל שרויה בסכסוכים פנימיים מדממים, עיתון "אל-נהאר" הימני הוותיק, שמתנגד לסוריה ולחיזבאללה, מתחרה מול עיתון "אל-ספיר" השמאלני, שצעיר ממנו בארבעים שנים-ותומך בסוריה, בחיזבאללה ובאיראן. וכמו שגם שני העיתונים העיקריים בישראל נכתבים על ידי יהודים, כך גם שני העיתונים העיקריים בלבנון, שרוב הכתיבה בהם נעשית על ידי נוצרים.

בתמונה, מוקף בעיגול: עיתון "אל-ספיר"

עכשיו בחדשות-תימן: הניסוי האדום במזרח התיכון

ביומיים האחרונים עלה לכותרות החדשות והעיתונים סיפורו של עלי עבדאללה צאלח, נשיא תימן במשך 33 שנים (12 שנים כנשיא צפון תימן, 21 שנים כנשיא תימן המאוחדת) ולמעשה מי שאיחד את תימן למדינה אחת, איחוד שהחזיק במשך 22 שנים בין 1990 ל2012. צאלח, קצין צבא בכיר במקורו ואחרון השליטים הערביים הלאומנים, שבעבורו מוצאו הדתי (שיעי-זיידי) היה פחות חשוב מלאומיותו וממוצאו השבטי, הצליח לאחד בזמנו 200 שבטים למדינה אחת. אבל ה"אביב הערבי" והסיכסוך השיעי-סוני גבה את מחירו מתימן, צאלח התפטר ב2011 לאחר הפגנות ענקיות שהתנהלו אצלו ברחבי המדינה ובלחץ בעלי בריתו דאז הסעודים והעביר את תפקידו לסגנו הסוני מדרום תימן, עבד רבו מנצור האדי. צאלח עצמו לא פרש מפוליטיקה, אלא התמקד בפעילות מפלגתית במסגרת מפלגתו "הוועידה העממית הכללית" ובשנת 2014 עבר בעצמו לתמוך בשיעים החות'ים, "חיזבאללה של תימן"- שבט שיעי שמוצאו מהעיר סעדה בקצה הצפוני של המדינה שניהל מלחמת גרילה ארוכה וזכה לחסות איראנית נרחבת.
לאחר שצאלח וכוחותיו עברו לתמוך בחות'ים בשנת 2014, זה איפשר להם להשתלט על הבירה, צנעא, בעוד הנשיא המכהן האדי וצבא תימן הלגיטימי ברחו לדרום המדינה והתיישבו בבירת הדרום לשעבר, עדן. בכך נפתחה מלחמת אזרחים איומה בין החות'ים בצפון תימן להאדי וכוחותיו (יחד עם אנשי אל-קאעידה) הסונים, מלחמה שהפכה את תימן למקום הגרוע ביותר לחיות בו עלי אדמות ולמדינה שוב מפוצלת ומוכת רעב.
בסוף השבוע הראשון של דצמבר 2017 התחוללה למעשה תפנית בסיכסוך הסוני-שיעי בין איראן לערב הסעודית: צאלח יצר קשר עם איחוד האמירויות ביודעו כי זה יאפשר לו להתחבר מחדש לסעודיה, שעכשיו נמצאת תחת שילטון חדש ושונה מזה שהורה לו להתפטר בזמנו. הוא שבר שוב ברית שכרת, הפעם עם איראן והחות'ים, ופנה שוב לצד הסוני שמובילה סעודיה. שלושה ימים לאחר שהודיע על התנתקותו מהחות'ים ומאיראן, בדרך מהעיר צנעא לכיוון העיר מארב שבמרכז המדינה ששם נמצאים חיילים מהצבא הלגיטימי התימני בראשות הנשיא האדי, חוסל צאלח בRPG הישר לתוך הרכב שלו על ידי החות'ים הנבגדים, מה שנתן יתרון שוב לציר האיראני בלחימה. בתוך כך, שיגרו בשבועות האחרונים החות'ים טילים איראנים ארוכי טווח לאבו דאבי ולערב הסעודית, ואני לא אתפלא אם יום אחד יבוא להם הרעיון לשגר טילים איראנים ארוכי טווח גם לכיוון מצרים וישראל…..
אגב, הנהגת החות'ים היא צעירה. המנהיג שלהם, עבד אל-מלכ אל-חות'י, הוא בן 38 ונאומיו מזכירים מאוד את נאומיו של חסן נסראללה מלבנון, מנהיג חיזבאללה שיכול להיות אבא שלו לפי גילו. נשיא צפון תימן בפועל הוא צאלח אל-סמאד, בן גילו ובן משפחתו של עבד אל-מלכ אל-חות'י, וכמובן הוא פועל מטעם "אגודת אנשי האל", הלא הם שבט החות'י החזק, כאמור "חיזבאללה של לבנון".
עוד משהו: בעוד לחיזבאללה יש ערוץ טלוויזיה בשם "אל-מנאר", לחות'ים יש ערוץ טלוויזיה שהוא חיקוי של "אל-מנאר", "אל-מסיירה". בערוץ זה שודרו התמונות שבהן נראה מייסדה של תימן המודרנית, עלי עבדאללה צאלח, הרוג עם פגיעה בראשו. שש שנים ושלושה חודשים אחרי חיסולו של מועמר קדאפי בידי המורדים בלוב, חוסל שליט ערבי שני שהודח במהומות "האביב הערבי". בכך גם סוכלה מזימתו של צאלח להפוך לשליט הראשון שמודח במסגרת "האביב הערבי" שחוזר לשילטון במדינתו, הפעם בחסות סעודית.
וזהו סיפורה של תימן ושל "הניסוי האדום" שהתחולל ועודנו מתחולל בה:

מזה שנתיים מתנהל מבצע "רעם מתפרץ", אותו מנהלת ערב הסעודית כנגד שבט החות'ים, שמרכזו בעיר סעדה שבצפון תימן (מוצאם של רבים מיהודי תימן הוא מהעיר הזאת), שנמצאת, איך לא, ממש על הגבול הסעודי. אותם שבטים, שאמונתם היא שיעה "זיידית", או "שיעה מחומשת", כלומר פלג פחות משיחי ויותר רציונלי של האסלאם השיעי שמאמין כי הנהגת האסלאם עברה לצאצאיו הישירים של הנביא מוחמד, דרך בן דודו וחתנו עלי, שהחל בשושלת של "אמאמים" שנמשכת עד היום (בעוד שהשיעה התרי-עשרית, השיעה המקובלת ביותר באיראן, בעיראק ובלבנון- מאמינה שהצאצא השנים-עשר, האמאם מספר 12 בשושלת, נעלם ועתיד לחזור ולגאול את האנושות)- החלו למרוד בשנת 2004 כנגד השילטון התימני, שבראשו עמד הנשיא שאיחד את תימן המודרנית, שעד 1990 הייתה מפולגת לצפון ולדרום, עלי עבדאללה צאלח החילוני.
סיפורם של החות'ים, שעוררו את החשש והזעם של מדינות המפרץ עת נעו לפני כמה חודשים דרומה וכבשו את בירת תימן, צנעא, ומשם נעו עוד יותר דרומה-מה שנתן להם ניצחון זמני במרד, מגלם את סיפורה של תימן כולה והפילוגים שבה.

מדוע אני קורא לתימן "ניסוי אדום"? היות ומדינה זו, שהיא כשלעצמה מדינה שמפולגת היטב בין שבטים, אמונות וזהויות מקומיות לפי מחוז או עיר, כמדינה חלשה, הייתה ועודנה שדה קרב בין מעצמות, מה שגורם למלחמות רבות בה, וכן שדה ניסוי לאידיאולוגיות שונות: ממלוכנות, קומוניזם ונאצריזם-בשנות השישים של המאה העשרים, ועד אסלאם רדיקלי ביותר וכמובן שדה הניסוי הכושל ביותר, מבית מדרשו של נשיא ארה"ב הקודם אובמה, שנקט בגישת שמאל רדיקלית- הניסוי "הדמוקרטי" במדינות ערב, שהחל לפני ארבע שנים ויותר.

אכן, תימן מחולקת לפי שבטים וגם אמונות, אך ישנה חלוקה ברורה במדינה הזו, שהייתה תקפה עד שנת 1990 ועודנה רלוונטית היום: החלוקה בין צפון תימן לדרום תימן. צפון תימן, שמשתרעת מאיזור סעדה בצפון עד למבואות הצפוניים של העיר עדן בדרום, קיבלה את עצמאותה בשנת 1918 עת התפטרה סופית מהשילטון העות'מאני. בצפון תימן רוב האוכלוסייה השבטית מאמינה באסכולה הזיידית של האסלאם השיעי, ואילו מיעוט האוכלוסייה מאמין באסלאם הסוני, שהוא בעצם האסלאם המקובל, כי 85 אחוז מהמוסלמים הם סונים. ואילו בדרום תימן, שהשתרעה מעיר הנמל עדן מזרחה, עד למדבר חדרמות (הלא היא חצרמוות המקראית) ולגבולה עם סולטאנות עומאן, רוב האוכלוסייה השבטית מאמינה באסלאם הסוני, האסלאם של הרוב.
מצד שני, דרום תימן נושאת עימה פרדוקס: מצד אחד, מדובר בחלק העשיר של תימן מבחינת מוצא לים, שליטה על מעברים (המעבר העיקרי הוא באב אל-מנדב, שבעצם פותח את ים סוף לאוקיינוס ההודי, מחבר ימית בין יבשות אסיה ואפריקה שנמצאות משני צדדיו ומאפשר תעבורה מים סוף החוצה בכיוון דרום), מכיל את נמל עדן החשוב מבחינה אסטרטגית ומסחרית (שולט על פתח האוקיינוס ההודי, מה שנקרא "מפרץ עדן"), מכיל את הנפט המועט שנמצא בתימן וכן תעשיית דייג ענקית, ומצד שני, איזור זה מכיל מדבריות ואוכלוסיות נידחים, שניתן "להלביש" עליהם כל אידיאולוגיה קיצונית.
והכי חשוב: איזור דרום תימן היה נתון לשילטון בריטי עד שנת 1967, עת תנועות שיחרור מדרום תימן הצליחו להביס את הבריטים, בעיקר תודעתית, וקיבלו לבסוף את השילטון. העניין הוא שתנועות השחרור, שאותן הרכיבו בני איזור עדן ובני שבטי המדבר שנמצא בדרום תימן, היו בדומיננטיות מרקסיסטית-קומוניסטית ונהנו ממימון רחב ומשטיפת מוח אידיאולוגית של ברית המועצות הקומוניסטית, שרצתה לשלוט על נתיב המעבר הכל כך חשוב הזה. לאחר השחרור ב1967, הפכה דרום תימן ל"רפובליקה סוציאליסטית עממית", כלומר המדינה הקומוניסטית היחידה במזרח התיכון. מדינה זו, שבירתה הייתה עיר הנמל הדרומית עדן, הייתה חילונית באופייה, מנהיגיה נשבעו לבטל את השבטיות ולצמצם את תפקיד הדת במדינה, והיא שימשה מעין התגרות של ברית המועצות בשאר מעצמות המערב, וכן התגרות חילונית בשכנתה מצפון, ממלכת ערב הסעודית הידועה בדתיותה.

בינתיים, בצפון תימן, התחוללו בשנות השישים של המאה העשרים גם שינויים: במדינה זו שלט "אימאם" ששימש כמנהיג הזרם הזיידי (ובבקשה לא לבלבל את השיעים הזיידים עם היזידים שנמצאים בעיראק, או עם יוצאי העיר יזד שבאיראן, כי מדובר בקבוצות שונות לגמרי בלי שום קשר וקירבה ביניהן) השיעי, גם מנהיג דתי וגם מנהיג פוליטי. הוא עמד בראש הפלג הפוליטי שהוגדר כ"מלוכנים", ונהנה, איך לא, מתמיכת ערב הסעודית, שגם הייתה דתית מלוכנית, ולא ראתה בשיעים הזיידים איום, כי מדובר בפלג השיעי שהכי קרוב לסונים מבחינה דתית. מצד שני, בקרב השבטים בצפון תימן ובצבא של אותה מדינה החלה להתעורר תסיסה כנגד האמאם הדתי. קצינים חילוניים, ששאבו את תמיכתם ממצרים שנשלטה באותה את על ידי גמאל עבד אל-נאצר, התמרדו, והחלה מלחמת אזרחים במדינה, כשסעודיה המלוכנית תומכת בשילטון הדתי, ומצרים הנאצריסטית תומכת בשילטון הקצינים, שילטון חילוני-רפובליקני. אל המלחמה הזאת בין שמרנים ורפובליקנים הצטרפו חיילים סעודים מצד אחד, וחיילים מצרים מהצד השני (כשמצרים אף משתמשת בנשק כימי במלחמה). המלחמה הזאת הייתה ממש "בוץ" עבור המצרים, מה שהחליש את הצבא של עבד אל-נאצר והוביל לתבוסתו במלחמת ששת הימים כנגד ישראל לאחר מכן. בסופו של דבר, האמאם הובס, הסעודים נסוגו והרפובליקנים החילונים עלו לשילטון. הנאצריזם והחילוניות ניצחו את המלוכנות והדתיות, בשדה הקרב הזה בין סעודיה למצרים.

בשנת 1978 התחולל בצפון תימן שינוי: קצין צבא בשם עלי עבדאללה צאלח, שידע ליצור קשרים מעולים עם בני השבטים השונים, שיעי-זיידי בדתו אך חילוני באורח חייו ובתפיסתו, עלה לשילטון. בינתיים, בדרום תימן, התחוללו פילוגים בתוך המפלגה הקומוניסטית היחידה ששלטה במדינה מזרח-תיכונית: בין לניניסטים, מרקסיסטים ומאואיסטים (תומכי המייסד של סין הקומוניסטית, מאו טסה טונג, והאידיאולוגיה שלו), וכן בין קומוניסטים שמרנים ורדיקלים לבין קומוניסטים מתונים, מה שהביא למלחמת אזרחים בתוך דרום תימן בין שני הפלגים, הרדיקלים והמתונים. ומה עמד מאחורי הפילוגים במלחמה? כמובן, שיוך שבטי. המדינה החלה להתפורר כשהשבט של הנשיא החל להילחם בשבט של ראש הממשלה, בשילטון שנשבע לבטל את השבטיות……
מצד שני, ברית המועצות החלה להתפורר, כשמי שפירק אותה היה הנשיא האחרון שלה, מיכאיל גורבצ'ב. עלי עבדאללה צאלח ראה את הפילוג אצל אחיו מדרום, וניצל את ההזדמנות לפעול למען איחוד תימן כולה. מאמציו נשאו פרי במאי 1990, עת אוחדו צפון ודרום תימן בהסכם בין המדינות, צאלח הפך לנשיא המדינה המאוחדת, שבירתה צנעא, ומזכיר המפלגה הקומוניסטית של דרום תימן, עלי סאלם אל-בייד, הפך לסגנו. האיחוד היה קשה: לאחר 4 שנים התמרד אל-בייד כנגד הנשיא, ברח לדרום והנהיג מרד כושל נגד צאלח יחד עם השבטים. את אל-בייד, שברח ללונדון, החליף לאחר מכן עבד רבו מנסור האדי, קצין צבא ומנגנון מוביל מהעיר עדן שבדרום תימן. האידיאולוגיה השלטת בתימן המאוחדת הייתה לאומית-חילונית-רפובליקנית.
עם התפוררות הקומוניזם, השליכו מעליהם שבטי הדרום את האידיאולוגיה השמאלית-חילונית הזאת והחליפו אותה ב"חזרה למקורות", אך גם באופן קיצוני: החלו לאמץ את האסלאם הרדיקלי הסוני, מה שהפך את המדבר בדרום תימן המאוחדת למאחז העיקרי של "אל-קאעידה". בינתיים, בקצה הצפוני של תימן, החלה תסיסה בקרב השבטים שסבבו את משפחת אל-חות'י, משפחה של מטיפים דתיים שיעים-זיידים. החות'ים טענו כי העושר ומוקדי הכוח של המדינה מחולקים לרעתם, וכי הם לא מרוויחים מהאיחוד או מהשילטון המרכזי של עלי עבדאללה צאלח, שידע בתבונתו להחזיק את המדינה המאוחדת, היות והיה איש צבא חזק ובעל קשרים הדוקים עם ראשי השבטים במדינה כולה, אותם החל לשלב במנגנוני השילטון. החות'ים, שבאו מהאיזור העני ביותר של צפון תימן, שהייתה ידועה כאחת המדינות העניות במזרח התיכון, החלו לקבל מימון ונשק מאיראן.

בראשית שנות האלפיים התחזק אירגון אל-קאעידה בדרום, יזם פיגועים בתימן ובסביבתה, ומצד שני, בצד הצפוני ביותר, התחזקו והתחמשו החות'ים. שלטונו של צאלח החל להתערער, אך עדיין החזיק מעמד. צאלח היה ידוע בשיתוף הפעולה שלו ובנאמנותו ההדוקה לאמריקנים ולמלחמתם בטרור, וכן לסעודים, שגם תמכו בו. ואז, בשנת 2011, החל ה"אביב הערבי", בעידודו של הנשיא האמריקני אובמה. אובאמה המשיך את יישום הרעיון ההזוי, שהחל בו קודמו ג'ורג' בוש הבן, של דמוקרטיזציה במזרח התיכון-רק הפעם בגירסה שמאלית רדיקלית, שתמכה במתן דמוקרטיה למדינות המזרח התיכון גם אם תנועות כמו האחים המוסלמים ומדינות כמו איראן האסלאמיסטית ינצלו את הואקום באותן מדינות ויתפסו את השילטון. בעיניו, צאלח, למרות נאמנותו, היה רודן ששנוא על עמו. אז, בעידודו של אובמה ובהפעלה של "האחים המוסלמים", החלו הפגנות למען הפלת צאלח, ששלט בתימן במצטבר במשך 33 שנים, והתכוון למנות את בנו, אחמד, לממשיכו. מיליונים מילאו את הכיכרות הגדולות במדינה, בדרישה ל"שינוי ורפורמה". צאלח אף נפצע בפיגוע שהתרחש בארמון הנשיאות בצנעא ונכווה בכל גופו. בשנת 2012 הסעודים, שהעניקו במדינתם טיפול רפואי לצאלח ושיקמו אותו לגמרי, החלו ללחוץ עליו להתפטר, בין היתר כי העדיפו כי סגנו הסוני, עבד רבו מנצור האדי מהדרום, ישלוט במדינה. צאלח התפטר, העביר במסגרת הסכם שנקרא "היוזמה המפרצית" את השילטון להאדי, שנבחר ברוב מוחלט בבחירות שנערכו לאחר מכן, והוקמה בתימן ממשלת אחדות שהכילה את כל הפלגים. בנו של צאלח, אחמד, עוד החזיק בעמדה בכירה של מפקד המשמר הרפובליקני.
בשנת 2013 החליט האדי להדיח את אחמד צאלח מתפקידו ומהצבא. אביו, שראה את בגידתו של סגנו ואת בגידתם של הסעודים ואובמה בו למרות נאמנותו, הורה ליחידות שמורכבות מאנשיו ומתומכיו "לעבור צד", ולהצטרף למורדים החות'ים השיעים-זיידים, שהתקדמו מכיוון צפון אל הבירה צנעא. שערי עיר הבירה נפתחו בפני החות'ים, שפעלו בהדרכת צאלח, שתפסו בפברואר השנה את מנגנוני השילטון המרכזיים ואת כלי התקשורת הממלכתיים. הצבא התימני בשליטת צאלח יחד עם החות'ים שבתמיכת איראן החלו להתקדם לאיזור באב אל-מנדב האסטרטגי וגם לכיוון העיר עדן, שהפכה למעוז של מתנגדי החות'ים ואליה נמלט מצנעא הנשיא האדי, שהיה נתון במעצר בית מזה כמה חודשים. ההתקדמות הזאת עוררה את זעם הסעודים, שכאמור, פתחו שלשום במבצע להדחת החות'ים שפועלים בהדרכת איראן. המבצע מתנהל בינתיים בהפצצות מהאוויר, כשאיראן מזהירה מפלישה קרקעית ואומרת כי זו תהיה הכרזת מלחמה, מה שיהפוך את תימן סופית לשדה קרב בין איראן וסעודיה, ויוסיף לשדה הקרב בין השיעים לסונים שמתחולל כיום גם במדינות אחרות.