באשר לחייה הרומנטיים של ראזיה, היא ניהלה רומאנים עם כמה גברים שהיו מהאריסטוקרטיה התורכית הבכירה בדלהי, ומסכת האהבות שלה יכלה למלא לפחות שתי טלנובלות. עם זאת, חיי האהבה שלה ומערכת יחסיה המורכבת עם אלטוניה מושל בתינדה הם שהביאו לאובדנה, למרות שתוארה כשליטה מצוינת, ששופטת בצדק, מחזיקה את כוחה הצבאי של האימפריה ביעילות ודוגמא ומופת לשאר הסולטאנים.

בסופו של דבר, האליטות התורכיות בדלהי (כן, תורכים שלטו בדלהי שבהודו) לא היו מרוצים מהעובדה שאישה היא ששולטת עליהם, והחלו לזמום מזימות כנגד ראזיה. מושל בתינדה, מליכ איח'תיארודין אלטוניה, שהיה המאהב של ראזיה ובעבר היותר רחוק חבר ילדות שלה, הוסת כנגדה והחל במרד. יחד עם עבד בכיר בשם יאקוט, ששאף לשילטון, הם הצליחו להדיח אותה והיא נכלאה. מי שהחליף אותה לבסוף כסולטאן היה אחיה מואיזודין בהראם. אלטוניה התרגז והתחבר שוב עם ראזיה (היא בכל זאת אהבה אותו), ושניהם פתחו במרד כנגד מואיזודין. המרד נכשל והסולטאן החדש ניצח והוציא את שניהם להורג. דמותה של ראזיה וסיפורה הטראגי הפכו ללהיט של סרט וסידרה מפורסמים בבוליווד (הוליווד ההודית).
אגב, סיפורה של ראזיה מאוד מזכיר לי את סיפורה של ראש(ת) ממשלת פקיסטאן לשעבר, בנאזיר בהוטו, בתו של שליט פקיסטאן לשעבר זולפיקאר עלי בהוטו ואישתו של נשיא פקיסטאן הקודם אצף עלי זרדארי, שנרצחה בשנת 2007 בגיל 54.

הסולטאנית השנייה, והיותר נודעת, בהיסטוריה הייתה הסולטאנית של מצרים מטעם השושלת האיובית (Ayubbi), אותה שושלת של צלאח א-דין, הלוחם והשליט המוסלמי הנודע, ושמה היה שג'ר א-דור (Shajjar-a-Durr). יש כאלה הקוראים לה שג'רת א-דור, או אום ח'ליל, ומשמעות שמה בערבית הוא "עץ הפנינים".
היא הייתה אלמנתו של הסולטאן האיובי של מצרים, צאלח איוב, וחותמות ומטבעות תחת שמה שהוכיחו את הסולטאנות שלה היו בנמצא.
היא שלטה בשנת 1250 והייתה הסולטאנית האחרונה של מצרים מטעם השושלת האיובית, לפני שהשילטון עבר לשושלות הממלוכים.

שג'ר, שדמותה נראית כאן בתמונה, אישה יפהפייה ואינטליגנטית, הפכה לשפחתו של הנסיך צאלח איוב בשנת 1238 בדומה להורם סולטאן (רוקסלאנה), אישתו המפורסמת של הסולטאן העות'מאני. יש אומרים כי המוצא שלה היה ארמני, אך רשמית נודע שמוצאה היה תורכי. בשנת 1240 הפך צאלח איוב לסולטאן, והיא הביאה לעולם את בנם המשותף, ח'ליל, מה שנתן לה את הכינוי "אום ח'ליל". בשנת 1249 החל מסע הצלב השביעי בהיסטוריה, הפעם בהנהגת המלך הצרפתי לואי התשיעי, שכוון כנגד קהיר בירת מצרים. הצלבנים נחתו בדמיאט שבמצרים, כשצאלח איוב, שהיה חולה מאוד עוד ממסעו הקודם בסוריה, ניסה לנהל את הקרב, אך לשווא. צאלח מת, אך לא השאיר יורש מפורש אחריו. שג'ר א-דור דאגה להסתיר את מותו של צאלח, שהיה עלול להעלות את המוטיבציה של הצלבנים בקרב. הצלבנים בסוף שמעו על מותו של צאלח, והחלו לצעוד לעבר קהיר. שג'ר א-דור יצאה בראש צבא של ממלוכים (עבדי הסולטאן) לאל-מנסורה, שם התחולל קרב קשה שלבסוף הובסו בו הצלבנים, כשמלך צרפת לואי התשיעי נופל בשבי המצרי. בפברואר 1250 הורכז טוראן-שאה, בנו של צאלח, כמחליפו, לאחר הבסת הצלבנים.

אבל חילוקי דעות קשים התגלו בין הממלוכים ושג'ר א-דור, אמו החורגת של טוראן-שאה, לבין הסולטאן החדש. שג'ר נמלטה לירושלים, וטוראן-שאה החל להדיח את כל העבדים המקורבים לאביו, ודרש משג'ר להחזיר לו את כל התכשיטים והמתנות שקיבלה מאביו. במאי 1250 נרצח טוראן-שאה בידי הממלוכים, ושג' א-דור הוכרזה כסולטאנית ומלכת המוסלמים, והחלה לגלות סממני שילטון מובהקים, כששמה נזכר בדרשות יום השישי במסגדים (סמל לגיטימציה ברור לשילטון) כאמו של "אמיר המאמינים", הסולטאן הבא ח'ליל, והוטבעו מטבעות בשמה. דבר זה הוא חסר תקדים בעולם המוסלמי.

עז א-דין אייבאג הממלוכ מונה למפקד הצבא, והשושלת האיובית הביולוגית חדלה בעצם לשלוט. שאר העולם המוסלמי לא אהב, בלשון המעטה, את העובדה שבראשות האימפריה המוסלמית העיקרית עומדת אישה: נציגי השושלת האיובית בסוריה סירבו להכיר במלכותה של שג'ר, והגדיל לעשות הח'ליף המוסלמי, המנהיג הסמלי ואפשר להגיד גם הסמכות הדתית העליונה של האומה המוסלמית, משושלת עבאס, הח'ליף אל-מוסתעאצם שישב בבגדד, החליט שלפי ההלכה פסולה שג'ר א-דור למלוך, כי לא ייתכן שאישה תמלוך על העולם המוסלמי, וציווה עליה להתחתן עם עז א-דין אייבאג. לאחר ארבעה חודשי שילטון, ויתרה שג'ר על הסולטאנות לטובת בעלה, שהפך למעשה לסולטאן הממלוכי הראשון של מצרים, ובכך בא שילטון האיובים אל קצו. הוא אף הכריז על עצמו כנציג הח'ליף בקהיר וקיבל לגיטימציה דתית לשילטונו. בכך החלה שושלת הממלוכים למלוך במצרים ובאימפריה המוסלמית בכללותה בהמשך במשך 266 שנים עד בוא העות'מאנים למצרים.

אבל הסיפור לא נגמר, וכאן ממש מתפתחת עלילת טלנובלה מעניינת: אייבאג חשש לאורך כל הדרך משג'ר א-דור, בשל כוחה הרב, ונשא לאישה מישהי אחרת כשהוא מתכנן לזרוק את שג'ר מהארמון. והיא דאגה שהוא יירצח בשנת 1257 לאחר 7 שנות שילטון כסולטאן, ואישתו החדשה סולקה מהארמון. חלק מהממלוכים החליטו להתייצב לצד שג'ר ולמנות את בנה ח'ליל לסולטאן, כשהיא תשלוט דה פקטו, אך החלק המכריע של הממלוכים סירב, והחל למרוד. בסופו של דבר מונה בנו בן ה-15 של אייבאג שאינו בנה של שג'ר, אל מנסור עלי, לסולטאן החדש. שג'ר ואנשיה נתפסו והיא הושמה במעצר במגדל האדום שבארמון הסולטאנות הממלוכי. הסולטאן החדש ואנשיו החליטו להוציא אותה להורג, והיא הופשטה והוכתה למוות באמצעות נעלי עץ. בסופו של דבר גופתה הושלכה חצי ערומה (כשהחזה שלה עטוף בבד) מראש המגדל למטה. יחד איתה הוצאו במקום אחר להורג כל העבדים הממלוכים שהיו מעורבים ברצח אייבאג.

דמותה של שג'ר א-דור, אום ח'ליל, הפכה לאגדה עד היום במצרים, והרבה סרטים וסדרות מצריים עסקו בדמותה.

ב11 ביולי 2014 בשעה 8 בערב שעון תורכיה בערוץ "סטאר TV" שודר הפרק האחרון של הסידרה, כשהמדובר בסולימאן המפואר. בפרק זה, כצפוי, סולימאן מוצא את מותו (הטבעי….???) במהלך מסע מלחמה באיזור הונגריה. מי שעולה לשילטון במקומו הוא בנו היחיד ששורד, הסולטאן סלים השני בן הורם. לשמחתי הרבה, מתברר שיש המשך לסידרה ויהיה גם המשך לבלוג הזה. ההמשך לסידרה מתוכנן לספטמבר 2015 בתורכיה, כשהפעם הגיבורה תהיה קוסם סולטאן (Kösem Sultan), שחיה בין השנים 1590 ל1651, הייתה אשתו של הסולטאן אהמט הראשון ואמם של שני סולטאנים: מוראט הרביעי ואבראהים המשוגע, וסבתו של מהמט הרביעי. היא הייתה ואלידה מ1623 עד 1651, וממש ניהלה את האימפריה בפועל, כשהסולטאנים משמשים חותמת גומי (יחד עם וזירים גדולים דומיננטיים). בשמה השני מאהפייקר סולטאן, הצליחה הסולטאנית היווניה במוצאה להיות מניפולטיבית אפילו יותר מהורם. השמועות מדברות חזק שמי שתגלם את קוסם, שלבסוף נרצחה על ידי כלתה טורהאן סולטאן במאבק על תפקיד הוואלידה, תהיה לא פחות ממרים אוזרלי! לכן הבלוג הזה ימשיך וימשיך לתעד גם את התקופה שלאחר סולימאן, אפילו עם גלישות חדות לתוך תורכיה המודרנית, עם השוואה לזמננו גם בזירה הפוליטית בישראל (מי אמר הורם סולטאן ולא קיבל את שרה נתניהו? תבדקו טוב ותמצאו הרבה מן המשותף ביניהן) ובתורכיה כיום.

בצאתו של שבוע קשה ולא נעים, אני שובר את ההפסקה באופן זמני וחוזר לכתוב שני פוסטים בבלוג, ועוד ארבעה פוסטים זה יהיה כבר הפוסט המאה של הבלוג. הפוסט הראשון יעסוק, כמובן, במתרחש בסידרה "הסולטאן" ובאימפריה העותמאנית.

השבוע בסידרה שודר אחד הפרקים המזעזעים שלה- הסולטאן סולימאן המפואר מוציא להורג את בנו הבכור, הנסיך מוסטפא, בשל עלילת דם כי בגד בו. בכך רצה להראות הסולטאן את כוחו ועוצמתו כלפי פנים וכלפי חוץ, ולהזים שמועות לגבי מצב בריאותו שלו ולגבי זיקנתו המתקרבת. חשוב להזכיר, כי באותם ימים גיל 60 כבר נחשב כגיל זיקנה. לכן, הסולטאן רצה למנוע שמועות או קרבות על ירושה, וחשש מבגידות נוספות, אז למען יראו וייראו עשה את המעשה הנורא מכולם שאב יכול לעשות לבנו.

לנסיך מוסטפא יצא בסידרה שם של אדם תמים וחף מפשע שהוצא להורג בעקבות עלילת דם, על לא עוול בכפו. אכן, במציאות התקיים הנסיך מוסטפא, ואף הוא הפך לאגדה ברחבי תת היבשת האנטולית וגם באירופה. יש המכנים אותו עד היום "הסולטאן מוסטפא".

ושוב, ישנו אבסורד. האבסורד הוא שהסולטאן סולימאן פעם אחר פעם כמעט ומוצא את מותו, אך במציאות הוא ישרוד עד גיל שנחשב מופלג לאותם ימים, עד לראשית העשור השמיני לחייו, והוא ישרוד גם רבים מאנשיו, מבניו ואפילו יחיה לאחר אישתו הורם סולטאן. מוסטפא דאג לבריאותו של אביו, אך אביו בחר לקצר את חייו….
הסיפור של מוסטפא שהוצא להורג באמצעות חבלים מעלה שוב את סיפור התנ"ך על עקידת יצחק, שאגב אצל המוסלמים דווקא ישמעאל אחיו הוא שנעקד. בסיפור האל מצווה על אברהם להרוג את בנו (קראנו זאת בפרשת השבוע בתורה לפני כשבועיים), אברהם עושה זאת באי רצון, ובסוף האל שולח אייל שיוקרב במקום יצחק ובכך מציל את חייו. בניגוד לכך, הסולטאן סולימאן התעקש להוציא להורג את בנו, למרות תחינותיהם של בני משפחתו. במקרה זה, דבר לא יכל להציל את הנסיך.

ומי היה הנסיך מוסטפא האמיתי, זה שמופיע בקישור למטה?

http://en.wikipedia.org/wiki/%C5%9Eehzade_Mustafa#mediaviewer/File:Miniature_of_%C5%9Eehzade_Mustafa.jpg

הנסיך מוסטפא האמיתי נולד בשנת 1515 במניסה למושל המחוז, הנסיך סולימאן, ולשיפחתו מאהידווראן. הייתה לו אחות אחת מצד אביו ואימו יחד, ראזייה סולטאן.
מוסטפא היה מושא לקינאה עוד מילדותו על ידי אביו, היות והוא היה המועמד המועדף להיות הסולטאן הבא, בהיותו הבן הבכור. אביו חשד בו כל הזמן, גם כשמינה אותו למושל סנג'ק מניסה. מי שאביו העדיף, בהשפעתה של אישתו הורם, הוא את בנם שלהם, מהמט. הוא גם יצר יותר הזדמנויות למהמט להוכיח את עצמו, היות ולא ראה בו איום כמו שראה במוסטפא. עוד במניסה רכש מוסטפא את אמון ההמונים, והפך לנסיך פופולרי מאוד. הוא ניכר גם באומץ שלו בשדה הקרב. עם זאת, מוסטפא הופעל על ידי אימו, מאהידווראן, כדי להוות משקל נגד להורם ולבניה. מוסטפא רחש לאביו כבוד, אך חשד גם בו כל הזמן כי הוא מתכוון לפגוע בו ולהדיחו למען אחד מבניה של הורם.
ברבות הימים, נחשף מסמך שמעיד כי סולימאן ייעד למרות הכל את מוסטפא להיות יורשו, אך לא רצה לנפח לו את האגו וליצור בקירבו ציפיות שיהיה כזה, לכן דאג כל העת להנמיך את ציפיותיו. הוא שלח את בנו ממניסה, שם היה כאמור מושל, להיות מושל בפרובינציה המזרחית של אמסיה, ואת אחיו מהמט מינה למושל מניסה, מתוך מטרה לאמן את מוסטפא להילחם בחזית המזרחית כנגד הפרסים, ובכך מוסטפא יצבור ניסיון בניהול קרבות של אימפריה גדולה. בהיותו באמסיה, שמע מוסטפא כי אחיו מהמט מת, אך הוא לא חזר להיות מושל מניסה במקום מהמט. מי שמונה היה הנסיך סלים. בזאת החלה תחרות בין שלושת האחים- מוסטפא, סלים וביאזיט, על תפקיד הסולטאן הבא. היריבות הייתה קשה ביותר, וכללה בחישות פוליטיות וניסיונות פגיעה הדדיים. הבוחשים הראשיים כנגד מוסטפא היו הורם סולטאן ורוסטם פאשה, הווזיר הגדול. רוסטם אף נשלח לאמסיה לשכנע את מוסטפא להצטרף למערכה כנגד הפרסים, ובו בעת הזהיר את הסולטאן סולימאן כי מוסטפא בא על מנת להרגו ולרשת אותו. סולימאן, בתגובה, החליט להוציא את מוסטפא להורג. ההוצאה להורג נמשכה זמן רב, והמוציאים להורג הרגו את מוסטפא לאחר שנאבק עימם באמצעות מיתר של קשת. תאריך ההוצאה להורג הוא 6 באוקטובר 1553, בעמק ארלי שבמחוז קוניה (שימו לב, התאריך 6 באוקטובר נושא עימו אירועים היסטוריים נוראיים, שקרו בהפתעה). בן 38 היה במותו.
להלן ציור צרפתי, שמתאר את מותו של מוסטפא:
/en.wikipedia.org/wiki/%C5%9Eehzade_Mustafa#mediaviewer/File:Mort_de_Mustapha.jpg

שאהזאדה מוסטפא האמיתי היה נשוי לרומייסה שפחתו המועדפת, שהייתה חצי בוסנית וחצי צרפתייה במוצאה. היו לו 4 ילדים:
הבן שנולד לו מרומייסה, שאהזאדה מהמט, הומת כחודשיים לאחר מות אביו, בבורסה. חי שש שנים בלבד.
נרגיס שאה סולטאן, התחתנה כשנתיים לאחר מות אביה, בגיל 19. חיה עד שבע שנים לאחר חתונתה.
שאהזאדה אורחאן, מת כשנה לפני אביו.
שאה סולטאן, נולדה ב1547 וחיה שלושים שנים.

הלווייתו של מוסטפא נערכה באיסטנבול, טקס לזיכרו נערך באיה סופיה, שם גופתו שכבה כשבוע, משם הועבר לקבורה בבורסה.
בתורכיה ובצרפת נכתבו יצירות ספרותיות ושירים לזכרו של מוסטפא, הידועה מכולם היא יצירתו של גבריאל בוני הצרפתי, שכתב טרגדיה על מוסטפא, ושמה "הסולטאן". בסיפור הטראגי הוא מאשים את הורם סולטאן במות מוסטפא.
לאחר מות מוסטפא התעורר מרד בקרב היניצ'רים, ובתגובה הדיח סולימאן את רוסטם פאשה מתפקיד הווזיר הגדול.

ואודות הנסיך ג'יהנגיר: בן בריתו של מוסטפא
שאהזאדה ג'יהאנגיר (מפרסית): תופס את העולם, היה בנם השישי והאחרון של הסולטאן סולימאן המפואר והורם סולטאן. הוא היה אח למוסטפא, מהמט, סלים, ביאזיט ומיהרימה סולטאן. נולד בשנת 1531 בארמון טופקאפי שבאיסטנבול. מינקות סבל מעיוותים שונים בגופו, ביניהם גיבנת וגפיים פגומות. יש הטוענים כי אפילו היה חולה באפילפסיה. נחשב כאדם למדן ושקדן בעל מוח מבריק, אפילו המבריק ביותר מבין אחיו. חי בארמון טופקאפי רוב חייו ולעתים רחוקות היה יוצא למסעות עם אביו, רק בשביל העשרה. היה קשור ביותר לאחיו הבכור, הנסיך מוסטפא. לאחר מותו של מוסטפא נכנס לדיכאון, וכדי להשתחרר מהדיכאון אביו דאג שייסע לעיר חלב שכיום בצפון סוריה. שם הידרדר מצב בריאותו והוא נפטר בשנת 1553. כמו אחיו מהמט, היה בן 22 בלבד במותו. תחביביו העיקריים היו ספרות ואומנות.

ג'יהאנגיר היה השלישי בשרשרת הקורבנות התמימים של המאבקים על כתר הסולטאנות. הוא היה קורבן על לא עוול בכפו. בניגוד לשאר אחיו, לא ניתן לחשוד שמישהו הרג אותו בכלל. נפשו העדינה של ג'יהאנגיר לא עמדה לו עם אובדנו הנורא של אחיו מוסטפא.
ג'יהאנגיר קבור במתחם מסגד השאהזאדה באיסטנבול, לצד אחיו מהמט. באותו מתחם קבורים גם רוסטם פאשה, אישתו הנסיכה מיהרימה סולטאן, ובתם הומאשאה.
על שמו של ג'יהאנגיר נקרא מסגד ועל שם המסגד הזה נקראת שכונת ג'יהאנגיר באיסטנבול.
השאהזאדה מהווה סמל היסטורי לאנשים בעלי מוגבלויות, מלידה או שלא מלידה, שלמרות בעיותיהם הפיזיות ניחנים בנפש עדינה ובשכל מבריק ביותר, שמפצה על מוגבלותם.

אני מזהיר שכל הפוסט הזה הוא ספוילר, היות והסידרה המקורית הסתיימה לפני כחמש שנים. ומי שרוצים לא לדעת את כל העלילה של הסידרה, עדיף שלא יסתכלו בפוסט הזה.

היות והסידרה כבר שבה  להיות מוקרנת בישראל, אני אתן פה את עלילת הסיום של הסידרה- אבל עם אזהרת ספוילר:

הורם, יחד עם מיהרימה ורוסטם, מחליטה לתמוך בביאזיד לתפקיד הסולטאן, אך אחר כך נמלכת בדעתה והיא מחליטה שלא לתמוך באף אחד. היא יודעת שימיה ספורים, לכן היא נוסעת לבורסה ומתפייסת עם מאהידווראן לאחר התנצלות. בעזרת סומבול אגא, היא מוצאת את קיברו של אבראהים פאשה ואומרת לו תודה על הכל, כי הרי הוא הביא אותה להרמון. היא מתה בזרועות בעלה מסרטן, וסולימאן נופל לדיכאון עמוק.
מיהרימה ורוסטם מתחילים להכשיר את הקרקע עבור ביאזיד, כשמיהרימה מנהלת רומן עם הרופא פדרו ואילו רוסטם מנהל רומן עם דונה גרציה. סלים עולה על זה וסוחט את רוסטם. רוסטם, בתגובה, מחליף צד ומשכנע את הסולטאן לתמוך בסלים. הסולטאן נותן לסלים 5 אלף יניצ'רים והוא יוצא למלחמה נגד ביאזיד, שנתמך על ידי אטמג'ה ואחד ממפקדי היניצ'רים, הוסיין צ'אווש. ביאזיד מפסיד בקרב, במזרח תורכיה בואכה איראן, והוא וילדיו מוצאים להורג. פילגשו דפנה מתאבדת והורגת את התינוק של שניהם. אטמג'ה נמלט מהקרב והורג את רוסטם בתמיכת מיהרימה, אך מיהרימה שומרת את נסיבות מותו בסוד.בייהאן מנסה לחסל את סולימאן בשנתו, אך הוא מקדים ומחסל אותה. סולימאן מנצח בעוד קרב, וביאזיד מזדקן והופך לאדם נרדף בעל אשמה. מיהרימה אחותו שונאת אותו, וזוממת לחסלו ולהמליך את בנו, מוראד, תחתיו.
בפרק האחרון סולימאן יוצא לקרב במצודת סגד שבהונגריה, כשהוא חולה מאוד כי הכיבים ברגליו חזרו ביתר שאת. בפרק האחרון הוא מת באוהל בקרב כתוצאה מזיהום, והוא חושב על אבראהים כשהוא מת. עוד לפני הקרב מונה וזיר גדול חדש לאחר מות רוסטם, סמיז עלי פאשה, והוא נותן לסלים את חרבו של עות'מאן ומכריז עליו כעל סולטאן. סומבול מת מזיקנה בהרמון.

קישור לחלק מן הפרקים שלא יוקרנו בארץ, בתורכית, לא ללחוץ על קישור, לסמן, להעתיק ולהדביק לשורת המשימות. פרק 139 הוא הפרק האחרון, כל פרק בתורכיה נמשך שעתיים. אני סומך על מנהלי העמוד בפייסבוק שיביאו את שאר הפרקים.

פרק 132:

פרק 133:

פרק 134, מות הורם:

המצור העות'מאני הכושל על וינה גרם לזעזוע בקרב מעצמות אירופה, והן ניסו להתגייס שוב על מנת להדוף את העות'מאנים. מנגד, הסולטאן סולימאן המפואר סבר כי זה לא הזמן להסתבכויות צבאיות נוספות מול ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה. רצונו היה להתעסק בעניינים פנימיים ובעיקר לקדם את הפרויקט הכי חשוב שלו: קביעת קובץ החוקים האזרחי של האימפריה העות'מאנית, מה שנתן לו את הכינוי "סולימאן המחוקק" (קאנוני סוליימאן, או סולימאן קאנוני). כמו כן, סולימאן שם לו למטרה להפסיק את הדיכוי האיראני-שיעי של אנשי הדת ויושביה הסוניים של מסופוטמיה, עיראק של היום, שבעבר הייתה מקום מושבה של הח'ליפות (ח'ילאפה, כלומר מרכז האסלאם הסוני) העבאסית ובמאה השש עשרה הפכה למרכז של דיכוי שהפעילו האיראנים הספווים השיעים כנגד חכמי הדת הסוניים והאוכלוסייה. למרות זאת, האיום של המנהיג ההבסבורגי-אוסטרי פרדיננד על יאנוש זאפוליה, שהיה שליט הונגריה ובן חסותם של העות'מאנים, נמשך. לכן, העות'מאנים פתחו במסע צבאי שלישי כנגד האוסטרים ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה עצמה. המסע הסתיים בלא תוצאות ממשיות מצד סולימאן, אך האימפריה האוסטרית-גרמנית ההבסבורגית (שנקראה "האימפריה הרומית הקדושה") נתקלה בבעיות פנימיות: התנועה הפרוטסטנטית בהנהגת מרטין לותר צמחה באותן שנים כנגד הנצרות הקתולית השלטת, מה שגרם לחוסר שקט פנימי ולתסיסה. המצב אילץ את הקיסר האוסטרי קרל החמישי לחתום ביוני 1533 על הסכם שלום עם העות'מאנים. לפי הסכם זה, המלך פרדיננד שהיה כפוף לקיסר הכיר בסולטאן העות'מאני כאב וכריבון בהונגריה, קיבל את הווזיר הגדול (ראש הממשלה) העות'מאני כמקביל לו בדרגה והסכים לשלם מנחה שנתית לסולטאן. ללא כיבוש וללא סיפוח קיבל סולימאן את פרדיננד כוואסאל (בן חסות), ובתמורה זכה להקפאת המצב בחזית ללא דרישות נוספות.

באוקטובר 1533 הצבא העות'מאני פנה מזרחה למסע צבאי כנגד האימפריה האיראנית הספווית על מנת לשחרר את מסופוטמיה משליטה שיעית. הווזיר הגדול אבראהים פאשה, חברו הטוב של סולימאן, עמד בראש הכוח העות'מאני שחדר דרך כורדיסטאן לצפון עיראק ומשם לבגדאד וכבש אותה ולאחר חמש שנים את בצרה. בזאת הוחזרה אדמת הח'ליפות הישנה לשילטון סוני והמימסד הדתי הסוני במה שהיום עיראק שוקם. כעת סולימאן הוכר סופית כשליט של עולם האסלאם כולו. לא רק שיטת גביית המיסים והמינהל העות'מאני חזרה, אלא מפקדי הצבא העות'מאני קיבלו באיזור מעין אחוזות, תימארים, שאת מיסיהן העלו לסולטאן וסיפקו לו בשעת מלחמה פרשים (סיפאהים) שהיו תחת חסותם. לסולטאן הייתה הזדמנות לשעוט לתוך איראן ואזרבייג'אן אך הוא ויתר עליה היות ופחד מתנאי החורף והעדיף להתעסק רק במה שהיום היא עיראק ולהציל אותה מציפורני השיעים. על הדרך כבשו אבראהים פאשה וכוחותיו גם את איזור ארזורום ו-ואן, איזורים ששייכים כיום לתורכיה והיו תחת חסות נסיכויות מקומיות ובהשפעה איראנית. באותו זמן החזית בים התיכון התחילה להתעורר אל מול ההבסבורגים, שהשלום איתם היה מוגבל לאיזור אוסטריה והונגריה בלבד.

היזיר ראיס, ובשמו השני וכינויו המפורסם ח'יר אל-דין ברברוסה, היה מנהיג של פיראטים מוסלמיים שישב באיזור תוניס. הוא התמודד יחד עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית בתוניסיה ובאלג'יריה של ימינו עם דומיננטיות ספרדית בין היתר באמצעות מעשי פשיטה ושוד על ספינות נוצריות, בייחוד ספרדיות, ששוטטו באיזור. ברברוסה, או אדום-הזקן כתירגומו של מונח זה, חיפש כל הזמן עזרה עות'מאנית שתחזק את הצי הפיראטי שלו. בשנת 1516 כבשו העות'מאנים את אלג'יריה,וברברוסה הפך הלכה למעשה לאחראי על האיזור. באותה שנה בנה בקסבה של אלג'יר את מסגד כתשאווה, מסגד שעם הכיבוש הצרפתי הפך לקתדרלה אך לאחר קבלת עצמאות אלג'יריה ב-1962 הפך שוב למסגד, ובאפריל 2018 הסתיים שיפוצו על ידי רשות שיתוף הפעולה והתיאום התורכית Tika.

ובחזרה לשנת 1532. קרל החמישי הקיסר ההבסבורגי שבין היתר שלט בספרד מינה את האדמירל אנדריאה דורייה מגנואה לבנות לו צי בחזית הים התיכון המתגבשת אל מול המוסלמים. אנדריאה דוריה פתח אל מול העות'מאנים חזית ימית בים התיכון, כשבספטמבר 1532 כבש את נמלי לפאנטו וקורון ביוון העות'מאנית. הסולטאן סולימאן קרא לעזרתו את היזיר ראיס ח'יר אל-דין ברברוסה, והעלה אותו לדרגת אדמירל גדול או קאפודאן פאשה, מפקד הצי העות'מאני כולו, תוך שאלג'יריה מסתפחת רשמית לאימפריה העות'מאנית. כעת היה על ברברוסה להקים צי שיביס את אנדריאה דוריה. בזמן שסולימאן נלחם בעיראק של ימינו כנגד האיראנים, כבש הצי של ברברוסה בעונות האביב והקיץ של שנת 1534 את לפאנטו וקורון שביוון ואת תוניס מידי ההבסבורגים. דוריה הגיב בגיוס צי חדש כדי לכבוש שוב את תוניס בשנה שלאחר מכן. בתגובה, כרתה לראשונה האימפריה העות'מאנית ברית עם צרפת כנגד ההבסבורגים. הסכם הקפיטולציות עם צרפת ב-1536 התיר לנתינים וסוחרים צרפתיים להיות פטורים מהחוק העות'מאני בשטחי האימפריה העות'מאנית, נתן לסוחרים צרפתיים חופש תנועה ברחבי האימפריה ולסוחרים עות'מאניים חופש פעולה בשטחי צרפת. להסכם הקפיטולציות הייתה השלכה כבדה ומשמעותית מאוד על עתיד האימפריה, ונטען כי שיטת הקפיטולציות הובילו בסופו של דבר להתפוררות האימפריה העות'מאנית כולה לאחר כמה מאות שנים. בתמורה קיבלה האימפריה העות'מאנית ברית צבאית עם צרפת כנגד ההבסבורגים, אך מעשה זה והמעשים הבאים מהווים רמז לזריעת זרעי התפוררות האימפריה העות'מאנית, דווקא בימי השיא שלה.

בינתיים, הסולטאן סולימאן, שהיה אדם חשדן מאוד וכל הזמן חשש שחותרים נגדו בסביבתו על מנת להפילו, התפנה לטפל בבעיות בביתו. עימות פרץ בין "המגויסים החדשים", או בשם אחר "מגוייסי הדוושרימה" (Devşirme) שהיו בעברם נערים נוצריים, גויסו בכפייה לצבא העות'מאני ואוסלמו כדי לשרת בו והתקדמו במערכת המינהלית- בהנהגת הווזיר הגדול אבראהים פאשה, לבין אשת הסולטאן, הורם, שבנתה הרמון משלה ושאפה לשלוט בפועל במינהלה העות'מאנית כדי שבסופו של דבר אחד מבניה- הנסיכים מהמט, ג'יהאנגיר (למרות נכותו), סלים או ביאזיד יירש את הסולטאן ובכך היא תהפוך לאימו החזקה של הסולטאן (ואלידה סולטאן) בעתיד. הורם הסיתה את הסולטאן סולימאן כנגד אבראהים, והאשימה את הווזיר הגדול בכך שקיבל שוחד מהאיראנים הספווים כדי שיסית את המסע הצבאי העות'מאני מבגדאד לאיראן ואזרבייג'אן על מנת שהעות'מאנים יובסו שם, ובכך שעם היותו גם מפקד הצבא העות'מאני כולו הוא הפך לעצמאי מדי ומאיים על הסולטאן. אבראהים, מצידו, פעל להחליש את הורם סולטאן ותמך יחד עם אשת הסולטאן הראשונה, גולבאהאר (או מאהידווראן) על מנת שיורש העצר ובנו בכורו של סולימאן, הנסיך מוסטפא, יתמנה לסולטאן אחריו מה שעלול לגרום לבסוף לרצח הורם ובניה בידי מוסטפא ואבראהים, לפי המסורת. הורם כרתה ברית גם עם אחד מאויביו העיקריים של אבראהים, איסקנדר צ'לבי, והסולטאן לבסוף השתכנע- באמצע מרץ 1536 נתפס אבראהים, נקשר ונחנק ורכושו הוחרם. בזאת הורם סולטאן ניצחה, וגם החל עידן "סולטאנות הנשים", כשהאימפריה נוהלה למעשה מההרמון ומי ששלט בה בפועל היו נשות הסולטאן או אמו. בהמשך תסיט הורם את סולימאן נגד הנסיך מוסטפא יורש העצר שלא היה בנה, וגם הוא יוצא להורג בשנת 1533, מה שישאיר את המאבק על הסולטאנות בידי בניה. בסופו של דבר בנה של הורם, סלים, שהיה החלש פוליטית ומנהלתית הצליח כמו אמו להסית את סולימאן כנגד אחיו ביאזיד- ביאזיד הומת וסלים הפך לסולטאן סלים השני בשנת 1566. הורם לא זכתה להכתרת בנה סלים לסולטאן, היות והיא עצמה נפטרה שמונה שנים לאחר מות סולימאן.

אחד ההישגים הכבירים ביותר של סולימאן היו 9וצאת ספר החוקים המוסדר הראשון של האימפריה העות'מאנית, שמסדיר את חוקי האימפריה האזרחיים מעבר להלכה המסלמית, השריעה. הספר נקרא קאנון-נאמה (Kanun-Name). כמו כן, בימי סולימאן הגיעה האימפריה לשיא גודלה ותפארתה. עוד בימי סולימאן נזרעו זרעי שקיעתה, שהייתה הדרגתית ורצופה עליות ומורדות- לא שקיעה רצופה. האימפריה קרסה סופית בימי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) כשהעות'מאנים היו בברית יחד עם אויבותיה המושבעות לשעבר אוסטריה וגרמניה, ובוטלה רשמית בין השנים 1922-1923, עת בוטלה הסולטאנות וכוננה במקום האימפריה העות'מאנית הרפובליקה התורכית המודרנית. בחודש מרץ 1924 בוטלה גם הח'ליפות המוסלמית שהייתה נתונה בידי בן המשפחה העות'מאנית.

ראשית, הייתי רוצה להמליץ על ספר וסרט לקריאה ולצפייה. ברוח ימים אלה, של שיבת הסידרה "הסולטאן" למסכים ושל 100 וקצת שנים למלחמת העולם הראשונה, ברוח הסרט "1917" שעלה לVOD. כל אלה בענייני צבא.

הספר שהייתי ממליץ לקרוא הוא של אריך מריה רמרק, "במערב אין כל חדש", שבו מסופר על קורותיו של חייל גרמני בחזית במלחמת העולם הראשונה, המלחמה שחיסלה את הסדר האימפריאלי הישן כולל את האימפריה העותמאנית. זה ספר מפורסם מאוד ואפילו לא כל כך קשה לקריאה כמו שנדמה.

הסרט שהייתי ממליץ עליו הוא סרט ישראלי, "אפס ביחסי אנוש", שהוא בעצם הגירסה הנשית ל"גבעת חלפון אינה עונה" והגירסה הצבאית לסרט "סיפורי תל אביב" משנת 1992. הסרט מספר בשלושה חלקים על קורותיהן של שלוש חיילות שלישות בבסיס סגור, מאוד משעשע ומצחיק ויש לזה זווית אישית- אני בעצמי בצבא שירתתי עד לפני יותר מעשר שנים הן במסלול קרבי ולאחר נשירתי מהמסלול מסיבות רפואיות, שירתתי בשלישות היחידה
בכל התפקידים האפשריים שניתן היה למלא בשלישות. חיל השלישות, שעוסק בפרט ובכוח אדם בצבא, הוא לא רק חיל של ניירות ואקדחי סיכות, מדובר בחיל עם חשיבות רבה מאוד לניהול הצבא. והסרט הוא הברקה גאונית וכאיש שלישות לשעבר אני מאשר את האותנטיות שלו בגדול.

ועכשיו לעניינינו. אני רוצה לספר בכמה מילים על יריבו הגדול של ח'יר אל דין ברברוסה מיודענו, מהצד האירופי-נוצרי של המפה, האדמירל בן הרפובליקה של גנואה אנדריאה דוריה.
ספינות ואוניות רבות נקראו על שמו של דוריה, שחי עד גיל מופלג של 94 שנים- מ-1466 עד 1560. הוא אף הושווה, ברוח ימי הרנסנס שחי בהם, לאל הים המיתולוגי, נפטון.

דוריה נולד כבר עם כפית של כסף בפה: הוא השתייך למשפחת האצולה הגנואזית דוריה- בלטינית- "דה אוריה"-"של זהב", בעיר אונגליה שהייתה שייכת לרפובליקה הגנואזית. הוא שירת כחייל שכיר חרב בחילות הים, בתחילה בצי הצרפתי (כשגנואה הייתה כפופה לצרפת) תחת המלך פרנסואה הראשון, כשעיקר לחימתו היא נגד התורכים, הפיראטים הברברים וכן נגד יריבו של מלך צרפת, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומלך ספרד, קרל החמישי. בשנת 1528, עקב טענות לאי תשלום
משכורת הולמת מצד פרנסואה, עבר לשרת את קרל החמישי, ומאז הם הפכו לצמד חמד שדרכיהם לא מיהרו להיפרד. תחת פיקודו של קרל, דוריה ייסד מחדש את הרפובליקה של גנואה אך סירב להיות שליטה הרשמי. במקום זה הוא לקח תואר שהיה מקובל באימפריה הרומית,
תואר של דמות ציבורית בכירה ורבת חשיבות (דומה לשמעון פרס של ימינו ממש- לאחר הנשיאות), שנקרא "צנזור"- ללא קשר למושג צנזורה
של ימינו.
עיקר פעילותו הייתה בים התיכון נגד האימפריה העותמאנית, ובכך הוא ניהל מסעות מלחמה ימיים מוצלחים כנגד האימפריה. הוא כבש את
המחוזות קורוני ופטראס היווניים מידי העותמאנים, וכן ב-1535 את תוניס.
בשנת 1538 האפיפיור פאולוס השלישי הצליח ליצור איחוד של ציים קתוליים שנקרא "הליגה הקדושה" כנגד האימפריה העותמאנית, אך
הובס על ידי היזיר ח'יר אל-דין ברברוסה יריבו ממש בקושי בקרב
פרווזה שביוון. לאחר שלוש שנים התלווה לקרל החמישי בניסיון כושל לכבוש את אלג'יריה. כישלונותיו נתנו לצי העותמאני שליטה בים התיכון עד קרב לפאנטו בשנת 1571, כשכבר דוריה לא היה בין החיים, שנוהל על ידי הסולטאן סלים השני- שבו הובסו העותמאנים במה שמסמל לדעת רבים את קץ המאה המפוארת.

בימי זיקנתו, דוריה עסק בעיקר במאבקים פנימיים בין משפחות אצולה ובהשגת כסף וכוח נוסף למשפחתו, כשאחיינו מעודד אותו לעשות כך. בגיל 84 חבר שוב לקרל החמישי, בקרב פונזה מול העותמאנים, אך הובס על ידי הצי של טורגוט ראיס. בשנת 1555 חזר סופית לגנואה ונתן את הפיקוד על הצי שלו לצאצא של אחיינו, ג'יובאני אנדריאה דוריה, שיצא
הרבה יותר כושל ממנו…
למרות שמצויינים כשלונות רבים, דוריה נחשב לאדמירל מצליח, בין היתר בשל עורמתו הפוליטית בה ניצל את היריבות בין פרנסואה הראשון לבין קרל החמישי, וכן בשל המלחמה השערה שניהל מול הפיראטים הברבריים בים התיכון. דוריה הצליח להקשות על ברברוסה את הקריירה הימית, וזה מספיק כדי להפוך אותו לגדול ומפורסם.

וכעת לסיפור ההיסטורי על ימיו של הסולטאן סולימאן, שחי 71 שנים, והקדיש את רוב חייו לסדרות של מסעות כיבוש צבאיים, חלקם יזומים וחלקם לא יזומים, כחלק מהגשמת מטרתו של אביו, הסולטאן סלים הראשון, להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמת על עולמית. רוב מסעות הכיבוש שלו התרכזו באירופה, כשבתחילת שילטונו, בשנת 1520, הוא החל להתעמת עם ההונגרים וכבש את בלגראד, המעוז הסרבי הגדול האחרון, מה שפתח את הדרך לעימות הגדול עם אוסטריה ושליטיה מבית הבסבורג. בניגוד למצביאים אחרים לפניו ובייחוד לאחריו, סולימאן השתדל מאוד להימנע מלעשות טעויות אסטרטגיות צבאיות: האסטרטגיה שלו הייתה להימנע מלהילחם בחורף, ולהימנע מלפתוח יותר מחזית צבאית אחת בלחימתו באויביו. הוא דאג לשמור על התחלת לחימה וריכוז עיקרה באביב ובקיץ ועל לחימה בחזית אחת בלבד.

חזית ראשונה וחשובה מאוד בשנת 1522 היה האי רודוס, אי יווני בשליטת מסדר האבירים ההוספיטאלרים והגראנד מאסטר שעמד בראשם. רודוס נמצא לא רחוק מהעיר איזמיר, ולכן פיראטים התנכלו לאוניות וספינות עות'מאנית שהתקרבו לחופים העות'מאניים הסמוכים, ושדדו אותן גם מבחינת רכוש וגם מבחינת בני אדם. בעזרת סוכנים יהודיים ומוסלמיים, בעיקר נשים, שנפלו בשבי אבירי רודוס, הצליחו כוחות העות'מאניים להבקיע לתוך האי ולהכניע אותו ב20 בדצמבר 1522. תושבי האי קיבלו מהעות'מאנים חופש דתי, ואילו האבירים הועברו באוניות מטעם האפיפיור לאי מלטה.
בין השנים 1523-1524 מצרים העות'מאנית מרדה כנגד האימפריה העות'מאנית, והכריזה למעשה עצמאות, דבר שיהווה תקדים היסטורי ורמז לעתיד. מושל בשם ארנאווט אהמט פאשא, ממוצא אלבני, ניצל את מסעות המלחמה של סולימאן ומרד כנגדו. בעזרת הממלוכים (שהפכו לאחר תבוסתם למשרתי השילטון העות'מאני במצרים), ששאפו לחזור לשלוט במדינה, הוא הכריז על עצמו כשליט מצרים והחל לגבות מסים עבור עצמו ולא להעבירם לאיסטנבול. הוא התנער מסמכות הסולטאן והשית שילטון רודני על כל מצרים. הרמז לעתיד הוא ששלוש מאות שנים לאחר מכן, ימרוד באימפריה העות'מאנית מושל מצרים אחר ממוצא אלבני, מהמט עלי פאשא, ויקצור יותר הצלחות מארנטווט (Arnavut- שמה התורכי של אלבניה) אהמט. בסופו של דבר, לאורך ההיסטוריה, שני המושלים המורדים הובסו, בנסיבות שונות. לגבי ארנאווט אהמט, הוא והממלוכים הובסו על ידי צבא עות'מאני שנשלח בראשותו של הווזיר הגדול אבראהים פאשא, שהפך בעצמו זמנית למושל מצרים ותלה את ארנאווט המובס בשערי קהיר. אבראהים הקים מערכת שילטונית מסובכת של איזונים ובלמים במצרים על מנת למנוע מרידות עתידיות ולהפוך את האוכלוסייה לנאמנה לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לאחר שטבח באכזריות בממלוכים ובשבטים הבדווים במדינה. הוא הקים את המערכת הכלכלית מחדש לאחר שהחריב אותה בזמן המלחמה, כך שחלק גדול מהתושבים ייצא נשכר מכך. הוא דאג לרפורמה אגרארית (חקלאית) כך שחלק מהמיסים יועברו לאיסטנבול, וחלק מהכסף יישמר בידי האיכרים לעצמם. האיכרים עצמם הם שיעלו את המיסים למושל ולאיסטנבול, וכן אף מושל ברחבי האימפריה העות'מאנית לא הורשה לכהן יותר משנתיים בתפקידו. עוד דבר שאבראהים דאג לו הוא להכניס מצרים לאליטה העות'מאנית מצד אחד, ומצד שני לדאוג שאנשים מצרים בתוך האליטה העות'מאנית לא ישרתו במצרים, אלא מחוצה לה. הוא למעשה פיזר את האליטה המצרית ברחבי האימפריה. הרפורמות המינהליות שהנהיג אבראהים במצרים הפכו עם הזמן לנהוגות ולמחייבות בכל האימפריה כולה. לאחר המרידות במצרים, פרצו מרידות פנימיות נוספות נגד סולימאן, שדוכאו באיזור שכיום ידוע כסוריה (בחלב ובדמשק).

עלייתו של אבראהים פאשא, שהיה יווני ממוצאו בפארגה שהשתייכה לרפובליקה של ונציה במקור, מעבד בארמון הסולטאן סלים הראשון לתפקיד שומר חדריו של הסולטאן, ועלייתו של מעמד הרמון הנשים של הסולטאן לאחר תחילת מערכת יחסיו עם הורם והפיכתה לשפחה המועדפת, סימלה את ניצחון האליטות החדשות, אליטות העבדים והשפחות לשעבר, על האריסטוקרטיה התורכית שהיוותה את האליטות הישנות שאותן ייצג הווזיר הגדול לפני אבראהים, פירי מהמט פאשא. הניצחון ניתן לשיטת הדוושירמה, שיטת גיוס הנערים הנוצריים, אסלומם וחינוכם על מנת להיות יניצ'רים (חיל הרגלים העות'מאני) ולהיות עבדי הארמון, או "עבדי השער". בכך, עוד בימי סולימאן, החלה תקופת "סולטאנות הנשים ועבדי השער", כשמי ששלט בפועל באימפריה היו נשות ואימהות הסולטאן שבהרמונו, ויחד איתן וביתר שאת לאחר מכן הווזירים הגדולים והמושלים המקומיים, בעוד רוב הסולטאנים שעלו לשילטון לאחר סולימאן, שנחלש בערוב ימיו, היו סולטאנים חלשים, שנחשבו "חותמת גומי" של ההרמון ושל מה שיוודע שנים לאחר מכן בשם "השער העליון", הלא הוא הממשלה העות'מאנית והווזיר הגדול, שהיה למעשה ראש הממשלה. אבראהים פאשא עלה לשילטון בשנת 1523 וכיהן 13 שנים בתפקיד הווזיר הגדול, עד להוצאתו להורג. הורם סולטאן, פולנייה במוצאה שנחטפה בגיל 15 בידי טאטארים מקרים שפלשו לאוקראינה מולדתה והובאה להרמון הסולטאן ב1520 בעת היותה בת 19, עם תחילת שילטונו של סולימאן ומפגשה עמו, הפכה בהדרגה לחאסקי סולטאן (השיפחה המועדפת על הסולטאן, ולאחר מכן אישתו) עד להשלמת הפיכתה לבכירה בהרמון בשנת 1533. לגבי אבראהים פאשא אף נטען במקורות היסטוריים שונים, כי הוא נישא לאחותו של הסולטאן סולימאן האטיג'ה (חדיג'ה) סולטאן, מה שהעלה עוד יותר את מעמדו. בשנים האחרונות צצו מקורות היסטוריים אחרים שמטילים ספק בדבר נישואיו של אבראהים להאטיג'ה, אבל אין ספק כי הוא היה האדם החזק ביותר באימפריה אחרי סולימאן ויש כאלה שטוענים אף במקביל לסולימאן. בכך הושלמה "המהפיכה השקטה" של עבדי ושפחות האליטות האימפריאליות, שתפסו חלק ממקומן של האליטות הישנות ואף החלו לשלוט בפועל, בהדרגה, באימפריה, לצד גדולתו הצבאית של סולימאן. המסקנה היא שללא אבראהים והורם העבדים, סולימאן לא היה נחשב לסולטאן גדול.
תקופה חדשה החלה באימפריה.

באירופה, סימן סולימאן את מטרתו העיקרית: הונגריה. הונגריה הפכה מממלכה עצמאית לוואסאלית של העות'מאנים, עד לכיבושה הכמעט מלא וסיפוחה הישיר לאימפריה בידי סולימאן. באוגוסט 1520, בראשית ימי שילטונו של סולימאן, נכבש המעוז הסרבי הגדול האחרון שהתנגד לאימפריה העות'מאנית, העיר בלגראד, שכונתה בידי התורכים "בית הג'יהאד- דאר א(ו)ל ג'יהאד". בכך סולימאן פתח חזית מול האימפריה האוסטרית, שנשלטה בידי בית הבסבורג. בכך העות'מאנים השתלטו למעשה, כמעט על כל איזור הבלקן. חשוב לציין, כי בהונגריה התרחש עימות פנימי בין בתי מלכי הונגריה, שבימי סולימאן היה בהנהגת לאיוש השני ולאחר מכן יאנוש זאפוליה, שנהנה מתמיכת רוב האליטות ההונגריות, לבין הקיסרים האוסטרים מבית הפסבורג, שנהנו מתמיכת האיכרים, מיעוט האליטה ההונגרית והשכבות הנמוכות יותר בחברה ההונגרית, בהנהגת הקיסר קרל החמישי והנסיך פרדיננד (שיהפך לאחר מכן לקיסר פרדיננד הראשון), וסולימאן ידע לנצל זאת היטב. בשנת 1526 מחצו העות'מאנים את ההונגרים בקרב מוהאק, כשב29 באוגוסט 1526 נפלה בודה ולאחר מכן נפלה פשט (שני החלקים הללו ירכיבו בעתיד את בירת הונגריה, בודפשט). המלך לאיוש נהרג במלחמה, כשהטוען לכתר, המצביא ונסיך טרנסילבניה, יאנוש זאפוליה, כורת לבסוף ברית עם סולימאן, שמספח מצידו את הונגריה לאימפריה ומשאיר את זאפוליה כמלך הונגריה החדש מטעמו. זאפוליה, מצדו ובעידודו של סולימאן, ממשיך להציג להבסבורגים.

יותר משהיה סולימאן מצביא צבאי מצוין, הוא היה גם מדינאי, ואבראהים פאשא עזר לו בכך. הוא כרת ברית עם הצרפתים בראשות המלך פרנק (פרנסיס) הראשון, בנוסף לבריתו עם זפוליה, כנגד ההבסבורגים. רוב החיילים העות'מאנים נסוגו מהונגריה, והשאירו כוח קטן על מנת לעזור לזאפוליה ולערוך פשיטות לתוך השטח האוסטרי.

בזמן שסולימאן נלחם בהונגריה, החלה תסיסה בת שנתיים, בין השנים 1526-1528 של שרידי הנסיכויות התורכמניות במזרח אנטוליה (תת היבשת שעליה שוכנת רובה הגדול של תורכיה כיום). באיזור אלביסטאן והעיר מאראש פרצו מרידות נוספות ועיקריות של תנועת הג'לאלי (שנקראת על שם מטיף עאלווי בשם ג'לאל), שהוסתה בעיקר על ידי הפרסים והשאה אסמעאעיל ובנו טאהמאספ. מנהיג המורדים קאלנדאר צ'לבי, מנהיג מסדר סופי (Sufi) מיסטי תורכמני, שעמד בראש המרידות, והכריז על מערכת גביית מיסים משלו, הובס על ידי כוח שהורכב בראשות אבראהים פאשא הווזיר הגדול והמצביא האחראי לדיכוי מרידות פנימיות. לאחר דיכוי המרידות במזרח, צצו צרות נוספות במערב.

עם זאת, בית הבסבורג מיאן לוותר על הונגריה, והנסיך ההבסבורגי (והקיסר לעתיד) פרדיננד פלש שוב למדינה וניצח את זאפוליה בקרב טוקאי בספטמבר 1527. לאחר מכן, בפרסבורג (שהפכה בעתיד הרחוק לבירת סלובאקיה בראטיסלאבה), הכריז על עצמו פרדיננד כמלך הונגריה. בודה נפלה בידי בית הבסבורג, וסולימאן נזעק שוב לפלוש להונגריה. בשלישי בספטמבר 1529 נכבשה שוב בודה, והעות'מאנים, שניצלו את העובדה שההבסבורגים עסוקים בלחימה כנגד הצרפתים, התקדמו עד לשערי הבירה האוסטרית, וינה. המצור העות'מאני הראשון על וינה, שנמשך בין 27 בספטמבר לסוף אוקטובר 1529), החל.

מה שכתבתי מבוסס על הספר באנגלית: "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית חלק א'", מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

בשנת 1326: העותמאנים כובשים את בורסה, הופכת לבירתם.

בשנת 1327: מוטבע האקצ'ה, מטבע הכסף העותמאני הראשון.

בשנת 1331: העותמאנים כובשים את ניקיאה, הלא היא איזניק.

בשנת 1337: העותמאנים כובשים את ניקומדיה, הלא היא איזמיט.

בשנת 1354: העותמאנים כובשים את אנגורה, הלא היא אנקרה, ואת
גליפולי.

בשנת 1361:העותמאנים כובשים את אדריאנופול, הלא היא אדירנה.

בין השנים 1363-1365: העותמאנים כובשים את דרום בולגריה
ואת תראקיה.

בשנת 1371: העותמאנים מביסים את הסרבים בצ'רמאנון.

בשנת 1385: העותמאנים כובשים את העיר סופיה.

בשנת 1387: העותמאנים כובשים את תסאלוניקי, הלא היא סאלוניקי.

בשנת 1388: קואליציה של סרבים, בוסנים ובולגרים מביסים את
העותמאנים בפלושניק.

בשנת 1389: העותמאנים מאבדים את הסולטאן מוראד הראשון,
שנהרג בקרב קוסובו.

בין השנים 1389 ל1342: העותמאנים מביסים שאר נסיכויות
תורכמניות במערב אנטוליה.

בשנת 1394: העותמאנים כובשים את תסאליה.

בשנת 1396: הסולטאן ביאזיד הראשון מביס צבא של צלבנים
בניקופוליס.

בשנת 1397: ביאזיד הראשון מספח את נסיכות קאראמאן, נסיכות
תורכית שהייתה יריבתה של הנסיכות העותמאנית.

בשנת 1398: העותמאנים מביסים את נסיכות וידין וכובשים אותה.

בשנת 1399: העותמאנים כובשים את מאלאטיה ואליבסטאן שנמצאות
בעמק נהר הפרת, מידי הממלוכים.

בשנת 1402: השליט המונגולי תימור לנכ מביס את ביאזיד הראשון בקרב
אנקרה, לוקח אותו בשבי, כולא אותו ולפי השמועות הופכו
לשרפרף חי עבור רגליו.

בין השנים 1402 ל1413: ואקום שלטוני, בניו של ביאזיד נלחמים על
השילטון. מלחמת שאהזאדה בשאהזאדה.

בשנת 1413: מהמט הראשון מנצח את אחיו, מאחד את האימפריה תחת
שילטונו.

בין השנים 1413-1416: מרד השייח' הסופי בדרדין נגד העותמאנים.

בין השנים 1423-1430: מלחמת העותמאנים בוונציאנים.

בשנת 1430: לאחר שהעותמאנים מאבדים את סלוניקי במלחמות,
העיר נופלת שוב לידי העותמאנים.

בשנת 1437: הנסיכות התורכמנית חאמידילי נופלת לידי העותמאנים.

בין השנים 1441-1442: יאנוש הוניאדי, הגיבור ההונגרי, מביס את
העותמאנים בטרנסילבניה.

בין השנים 1443-1468: המרד בצפון אלבניה של ג'ורג' קסטריוטי, הידוע
בשמו השני איסכנדר ביי.

בשנת 1444: העותמאנים מביסים צבא צלבני בווארנה.

בשנת 1453: הסולטאן מהמט השני, הכובש, כובש את קוסטנטינופול,
הלא היא איסטנבול.

בשנת 1459: מהמט הכובש מורה לבנות את ארמון טופקאפי, שעתיד
להפוך לארמונו של סולימאן באיסטנבול.

בין השנים 1460-1461: מהמט הכובש נותן הוראה לבנות את השוק
הסגור, המכוסה, באיסטנבול, הלא הוא
הקאפאלי צ'ארשי.

בשנת 1460: העותמאנים כובשים את מוריאה.

בשנת 1463: העותמאנים כובשים את בוסניה.

בין השנים 1469- 1474: העותמאנים מביאים לשקט באיזורי נסיכות
קאראמאן התורכמנית.

בשנת 1473: הסולטאן מהמט השני הכובש מביס את אוזון חסן, הלא
הוא חסן הארוך, מנהיג הנסיכות התורכית המורדת והיריבה
אק קויונלו.

בשנת 1478: הטאטארים של קרים מקבלים את הפטרונות העותמאנית.

בשנת 1480: הרצגובינה, הסמוכה לבוסניה, נופלת בידי העותמאנים.

בשנת 1481: מותו של מהמט השני. מלחמת ירושה בין הנסיך ביאזיד
לנסיך ג'ם.

בין השנים 1481-1483: מלחמות ירושה בין ביאזיד לג'ם, שאהזאדה
ביאזיד מנצח והופך לסולטאן ביאזיד השני.

בשנת 1484: ביאזיד השני פולש למולדביה, כובש את קיליה ואקרמן.

בין השנים 1484-1491: מלחמת העותמאנים בממלוכים.

בשנת 1496: העותמאנים פולשים למונטנגרו.

בין השנים 1497-1499: מלחמת העותמאנים כנגד פולין.

בשנת 1501: השאה אסמאעיל התורכמני במוצאו, מכתיר עצמו לשאה
של פרס ומייסד את השושלת הספווית האיראנית.

בשנת 1504: השאה אסמאעיל כובש את בגדאד.

בשנת 1512: הסולטאן סלים הראשון הקשוח מכריח את אביו לוותר על
כיסאו לטובתו. סלים היה אביו של סולימאן, מכאן באה
החשדנות של סולימאן כלפי בניו.

בשנת 1514: קרב צ'לדיראן- סלים מביס את השאה אסמאעיל וקובע
את הגבול התורכי-האיראני עד היום.

בשנת 1516: מזרח אנטוליה (כשאומרים אנטליה הכוונה לתת היבשת
האנטולית, לא לעיר אנטליה בתורכיה) נכבש על ידי סלים.

בין השנים 1516-1517: סלים הראשון מביס את הממלוכים, כובש את
מצרים ואת מרחב סוריה הגדולה, שכולל את
ארץ ישראל. כובש את מכה ומדינה ובכך הופך
רשמית לח'ליף האומה האסלאמית.

השנים 1520-1566: ימי שלטונו של הסולטאן סולימאן המפואר.

בשנת 1521: העותמאנים כובשים את בלגראד.

בשנת 1522: העותמאנים כובשים את רודוס.

בשנת 1526: ההונגרים מובסים על ידי סולימאן בקרב מוהאק.

בשנת 1529: בודה, חלק מבודפשט, נופלת בידי העותמאנים.
המצור הראשון על וינה החל.

בין השנים 1534-1555: מלחמה כנגד האימפריה הספווית הפרסית,
מסתיימת בברית אמאסיה עם איראן.

בשנת 1556: מתחילה בניית מסגד סולימאניה.

בשנת 1570: תוניס וניקוסיה שבקפריסין נתפסות על ידי הצי העותמאני.

בשנת 1571: קרב לפאנטו, העותמאנים בהנהגת סלים השני מובסים
על ידי מדינות הליגה הקתולית הקדושה, אך מצד שני
כל קפריסין נופלת בידי העותמאנים.

בשנת 1575: מסגד סלימיה המוקדש לסלים השני נבנה באדירנה.

בין השנים 1578-1590: שוב מלחמות כנגד הספאווים האיראנים.

בשנות התשעים של המאה השש עשרה: מרידות הג'לאלי, כלומר
של מושלים מקומיים, ברחבי האימפריה, בעיקר סביב הסוגייה
של תשלום מיסים.

לוח הזמנים הזה, שלא כמו האימפריה, מסתיים עם תום המאה השבע עשרה בינתיים. הזכויות לכתיבה הן של הספר של מהרדאד קיא, "חיי היומיום
באימפריה העותמאנית".

אותה מרים אוזרלי, שעלתה לגדולה עקב משחקה ב"הסולטאן" במשך שלוש עונות, החליטה לחזור לעולם הסדרות התורכיות עם סידרה שעלתה בערוץ התורכי STAR TV בינואר 2016, ושודרה במשך שלושה חודשים. שידורה הסתיים באפריל 2016 ולאחר כמה שנים היא אף הגיעה לערוץ "ויווה" הישראלי. היות והייתה קצרה יחסית, למרות שכל פרק כמו ברוב הסדרות התורכיות נמשך שעתיים וחצי. היא שיחקה תפקיד ראשי בטלנובלה, שגם לה היה שם שרמז על המיתוג המלכותי-סולטאני של מרים: מלכת הלילה. לכן, מסולטאנית הפכה מרים למלכת הלילה, ומהורם הפכה מרים למשחקת את תפקידה של סלין. לצידה שיחקו שני שחקנים ידועים: אואור פולאט בן ה-58, ששיחק את עזיז, ומוראט יילדירים בן ה40, ששיחק את קארטאל (בתורכית: נשר).

עזיז הוא איש עסקים מפורסם, שחי לחוף הים השחור בתורכיה. הוא מאמץ את קארטאל, הבן הצעיר ביותר של חברו הטוב שנהרג. יש לו בן ובת, ויחד הם איבדו את אימם והוא איבד את אישתו האהובה לפני כמה שנים. עזיז לא רצה להכניס שום אישה לחייו, עד שהוא פוגש את סלין הצעירה ממנו ומתאהב בה. העניין הוא, שבנו המאומץ קארטאל כבר יצא בעבר ובילה לילה עם סלין, ובכך נוצר משולש אהבה בין האב המאמץ, הבן המאומץ ומלכת הלילה או סולטאנית הלילה ליתר דיוק סלין, שאותה כמובן משחקת מרים. עזיז מחפש את קארטאל בצרפת, ולכן העלילה נמתחת על הקו בין תורכיה לצרפת, כשהאהבה בין סלין לקארטאל עומדת כל הזמן ברקע.
הסידרה נמשכה 15 פרקים, ולמי שמבין תורכית אני אביא כאן את הקישור לפרקי הסידרה ולקדימונים שלה באתר "סטאר טי וי" (לסמן ולהעתיק לשורת המשימות אם הקישור לא עובד):

http://www.startv.com.tr/video/arsiv/dizi/gecenin-kralicesi

למרים אוזרלי, שמוצאה תורכי-גרמני, יש בת בגיל חמש בשם לארה. מאז "הסולטאן" היא כיכבה בנוסף בשני סרטי קולנוע, ודווח לאחרונה כי היא לוהקה לסידרה חדשה ולא ידועה.

.

אחד היתרונות הגדולים של כיבוש האימפריה הביזנטית והפיכתו של מהמט לקיסר הביזנטי בנוסף לתאריו- מה שלמעשה התחיל רשמית את "תור הזהב" העות'מאני, שיבוא לקיצו עם מות הסולטאן סולימאן ב-1566 ( נמשך סה"כ 103 שנים, וידוע כ"המאה המפוארת"), הייתה התווספות של יועצים ממוצא יווני ואיטלקי, שלמדינות שבאו מהם הייתה מסורת של אימפריה חובקת עולם. כעת מהמט החל לפעול על מנת להפוך את האימפריה שלו לאימפריה עולמית, לא רק מחליפתה של רומא המזרחית. הוא החל לבטל את המנהג של שליטים-ואסאלים שהיו תחת חסותו, ובמקום זה סיפח את שטחי האימפריה כולה לרשותו. הוא החל להתנות גיוס לצבא ולמינהל בהתאסלמות, וכן לגבות את הג'יזיה, מס הגולגולת מנתינים לא מוסלמים, בהתאם למשפט המוסלמי.
אבל מצד שני, כיבוש קוסטנטינופול/איסטנבול היווה חרב פיפיות עבור שילטון האסלאם. מומחים ביזנטיים, שנשאו את הידע והמורשת של יוון ורומא העתיקות ברחו למערב אירופה, אל הארצות הנוצריות, שעדיין היו שרויות בשלהי חשיכת ימי הביניים. בנוסף למוסלמים ששימרו ותירגמו את כתבי חכמי יוון ורומא (הפילוסוף היווני אריסטו נקרא בפיהם "המורה הראשון"- אל מועלם אל-אוול), חכמי ביזנטיון והאיטלקים ששהו באימפריה הביזנטית הביאו את המורשת הנאורה של יוון ורומא אל שאר אירופה- במטרה לחדש אותה הפעם תחת פטרונות הדת הנוצרית. מה שתרם לתהליך ההתעוררות והתחייה האירופי בימי הביניים- הרנסאנס. תקופת הרנסאנס תביא בסופו של דבר לשינוי המאזן העולמי לטובת המערב, וירידת קרנן של האימפריות המוסלמיות- עד לשקיעת האימפריה העות'מאנית בראשית המאה העשרים. דווקא נדידת החכמים הזאת, שבאה מכיבוש איסטנבול על ידי אימפריה מוסלמית, הייתה אחד הגורמים שהביאו לשקיעתו של האסלאם אל מול המערב.
תהליך היסטורי נוסף שקרה עקב כיבוש קוסטנטינופול והבלקן בידי המוסלמים: המרכז של הנצרות האורתודוכסית עבר מקוסטנטינופול הרחק מזרחה, אל נסיכות מוסקבה, מה שבהמשך ייצור את האימפריה הרוסית כמרכז האורתודוכסים ואת מוסקבה ולאחר מכן סנט פטרסבורג ושוב לאחר מכן מוסקבה כ"קוסטנטינופול החדשה"- והצית מלחמות חמות וקרות של מאות שנים בין הרוסים לבין העות'מאנים והתורכים.
כעת כל שטחי האימפריה היו תחת ממשל עות'מאני ישיר. הוא יישב תורכים ותורכמנים בשטחי הכיבוש, ובנוסף חילק את האימפריה למחוזות (סנג'קים). הוא חילק את הקרקעות לתימארים, והתנה שירות בצבא העות'מאני כתנאי להיות בעל תימאר (מעין אחוזה "פיאודלית"). בנוסף, הוא החליט להפוך את המפקדים מהנסיכויות התורכמניות לשעבר למפקדים בצבא העות'מאני ולהנהיג גיוס מרוכז בקרב האוכלוסייה המוסלמית. מוסלמים רבים יושבו באיזורי הבלקן ובאיסטנבול.
הוא החל גם ברפורמה משפטית. בהשפעת החוק הביזנטי והמשפט המוסלמי, הוא החל לארגן את החוק העות'מאני באופן מסודר, ביצירת שלושה ספרים עיקריים של הקוד המשפטי: הראשון קבע את חובותיהם של הנתינים ואת (מעט) זכויותיהם, השני את האירגון המינהלי של המדינה העות'מאנית והשכבות השולטות, והשלישי את מערכת האוצר והמיסים של האימפריה.
בתחום יחסי החוץ וסחר החוץ, הוא נתן פריבילגיות לרפובליקות ונציה וגנואה. הוא גם כרת ברית עם הטאטארים בקרים.
החל משנה לאחר כיבוש איסטנבול מחץ מהמט את סרביה, אך לא הצליח לכבוש את בלגראד. הוא גם דיכא מרד באלבניה ובשנת 1459 כבש את אתונה בירת יוון העתיקה. כעת, כל יוון הייתה בידיו והעיר הביזנטית היחידה שנותרה הייתה טראבזון, כיום במזרח תורכיה. באותה שנה הוא גם השתלט על סרביה סופית, חוץ מעל בלגראד רבתי, וסיפח את שטחיה אל תחת שילטון עות'מאני ישיר.
בשנת 1461 השתלט על טראבזון, ובכך חיסל סופית את האימפריה הביזנטית. אבל קמו כנגדו גם מורדים מוסלמים תורכמניים: יריבו העיקרי היה ראש נסיכות "אק-קויונלו", כלומר נסיכות הכבש הלבן, אוזון חסן ("חסן הארוך"). בשנת 1462 הוא כבש סופית את וולאכיה, כשהוא הודף את ולאד טפש, נסיך ואלאכיה המפורסם (הלא הוא "דרקולה") משם.
ב-1464 האפיפיור פיוס השני זעם על כיבוש העיר הרומאית לשעבר קוסטנטינופול בידי העות'מאנים, ואירגן באמצעות הוונציאנים מסע צלב. ונציה הצליחה לכבוש את איזור מוריאה, אך נהדפה משם, לאחר שהמסע איים על איסטנבול. בשנת 1468 מת ג'ורג' קסטריוט, הלא הוא סקנדרברג, שליט אלבניה, שהחליף נאמנויות בין האימפריה העות'מאנית לוונציה, מה שאיפשר לעות'מאנים להשתלט סופית על אלבניה.
אבל שוב, ונציה וגם הונגריה, כעת היריבות העיקריות של העות'מאנים באירופה, לא יכלו לשבת מנגד ולתת למהמט להמשיך בהישגיו.
אבל גם האפיפיור וגם ונציה סירבו לוותר למהמט, והמשיכו באירגון מסע צלב חדש, תוך כדי שיתוף פעולה עם נסיכות קאראמאן, מהיחידות שנשארו באנטוליה. בשנת 1470 הובסה סופית נסיכות קאראמאן, מה שהוביל להתנגשות בין העות'מאנים לשכניהם, האימפריה הממלוכית, ולנסיכות התורכמנית שנותרה, הכבש הלבן. אוזון חסן, שליט נסיכות "הכבש הלבן" החליט לארגן את כל הנסיכים ששרדו תחת חסותו, והחל להתקדם במרכז אנטוליה, תוך כדי שהוא כובש את סיוואס ואת טוקאט.
"חסן הארוך" (אוזון חסן) היה מוכן לכרות ברית עם הוונציאנים בפרט והצלבנים בכלל על מנת להביס את העות'מאנים. בשנת 1472 התקדם צי ונציאני בים האגאי לכיוון איסטנבול, וצבא של הנסיכויות המורדות התקדם במרכז אנטוליה. מהמט נקט במהלך טקטי מסוכן: הוא השאיר את איסטנבול בידיו של בנו, ג'ם סולטאן (שבהמשך יתחרה על השילטון) בן ה-14, ואסף את צבאו כדי להתקדם לתוך מרכז אנטוליה. ב-11 באוגוסט 1472, בערבות אוטלוק בלי שליד ארזורום, הובס צבא הנסיכויות המורדות, וחסן הארוך ברח לאזרבייג'אן. כמו כן, הוונציאנים הורחקו מאיזור איסטנבול. לאחר שנה, 24 באוגוסט 1473, נחתם הסכם שלום בין חסן לבין העות'מאנים, מה שיצר עידן של שקט גם לאחר מותו של חסן ב-1479 והחלפתו בבנו, יאקופ, ששלט עד 1490.
ההונגרים, מצידם, המשיכו להחזיק בבלגראד והתעקשו להמשיך ולהילחם בעות'מאנים. מתיאס קורווינוס, מנהיג ההונגרים, כרת ברית עם סטפאן הגדול ממולדאביה, ושניהם השתלטו על וולאכיה בשנת 1471. הבסת הביזנטים, כאמור, עוררה את המלחמות הבלתי פוסקות עם הרוסים, שנטלו על עצמם את כתר האורתודוכסיה היוונית הנוצרית. הדוכס הגדול של מוסקבה, איוון השלישי, היה נשוי לאחייניתו של הקיסר הביזנטי האחרון, קוסטנטין, שדירבנה אותו יחד עם החכמים הביזנטים שבנו את עוצמתה של מוסקבה ושל רוסיה האימפריה לעתיד, כיורשת האימפריה הביזנטית, להילחם כנגד העות'מאנים. אפילו הטטארים, שהם עם תורכי מוסלמי לא היו שמחים עם ההתפשטות של מהמט, והעדיפו לשתף פעולה עם שכנים הרוסים הנוצרים. אפילו נסיכות הורדת הזהב המונגולית לא הייתה מרוצה מעוצמתם של התורכים העות'מאנים- למרות הקירבה בין המונגולים לתורכים, והצטרפה לברית הגדולה כנגד העות'מאנים. בשנת 1475, כשמהמט היה חולה, החלה מלחמת הים השחור. בתחילה נחלה הברית הצלחה, כשנתפסה ראקוביצה, אבל לאחר מכן ניצלו העות'מאנים סכסוך פנימי על הנהגת הטאטארים ובן בריתה הח'אן מנגילי השתלט על שילטן הטאטארים, מה שיצר את הפטרונות העות'מאנית על הח'אנים של קרים. במסגרת המלחמה הצליחו העות'מאנים למגר גם את מושבותיה האחרונות של גנואה בים השחור. סטפאן הגדול הותקף בוולאכיה על ידי כוחות מקומיים, שהתנגדו לשילטון מולדאביה, הצליחו לשחרר את איזור בסראביה (מולדביה וואלכיה עתידות ליצור את רומניה המודרנית, ובסראביה בעיקר את מולדובה). ביולי 1476 סטפאן הובס סופית, ברח והחזיר את שליטתו לאחר שהמלחמה נגמרה והעות'מאנים חזרו הביתה מנצחים. מהמט ניצל את הניצחון כדי להכות בהונגרים שוק על ירך, וב1477 נכנס לאלבניה והביס את סקאנדרברג שליט אלבניה בלפאנטו. ב1478 מהמט הכובש השתלט סופית על כל אלבניה, כשבדרך הוא גם נלחם בוונציאנים ומכה אותם. אלבניה, שהייתה כעת תחת שילטון עות'מאני ישיר, התפתחה מכאן ואילך יחד עם העיר המקדונית הביזנטית לשעבר סאלוניקי, בזכות יהודים שגורשו באותה תקופה (החל מ-1492) מספרד ומצאו מקלט באימפריה העות'מאנית. האלבנים החלו להשתלב חזק במינהל העות'מאני, יצרו ווזירים גדולים ומושלים. עד היום אלבניה היא מדינה מוסלמית ברובה, אך בצפון המדינה נותרו שבטים קתוליים, שעתידים לעשות לאימפריה הרבה צרות בהמשך. העות'מאנים חדרו גם באותה תקופה למונטנגרו. ב25 ביוני 1479 נחתם באיסטנבול הסכם שלום בין העות'מאנים לבין רפובליקת ונציה המובסת- לה היה את הצי הימי החזק במזרח הים התיכון, שסיים 16 שנות סיכסוך. הוונציאנים קיבלו מחדש את זכויות המסחר שלהם בשטחי האימפריה. מהמט שאף להמשיך למטרה הבאה: האי רודוס, הקרוב לאיזמיר והנשלט על ידי מסדר אבירי סנט ג'ון בראשות ה"גראנד מאסטר", ולהשתלט על מדינת האפיפיור וסביבותיה, שהן למעשה איטליה של ימינו מינוס ונציה, איזור שהיה מרכז הנצרות הקתולית. בדצמבר 1479 גדיק אחמט פאשא קיבל פיקוד על הצי העות'מאני, ותקף את רודוס ושם אותה במצור, באותו זמן העות'מאנים ניסו לפלוש לאיטליה דרך אוטרנטו, אבל הובסו על ידי כוח צלבני עדיף מהם.

בינתיים, בתוך האימפריה עצמה, האליטות המוסלמיות החלו להיות מוחלפות, למגינת ליבן, באליטות יווניות-ביזנטיות, חלקן מאוסלמות, שהחלו כמעמד של עבדים נוצרים (שאוסלמו או התאסלמו בחלקם ) ועלו לגדולה. הניעות החברתית של מעמד העבדים היווני-ביזנטי יכלה להביא עבד יווני, מעתה והלאה, עד לתפקיד הווזיר הגדול. נוצר מתח, שהוביל בהמשך למלחמת אזרחים, בין האליטות התורכיות-מוסלמיות המסורתיות, לבין אליטת העבדים המגויסים היוונים, אליטת ה"דוושירמה" (כאמור, הדוושירמה משמעותו גיוס, הכוונה לגיוס של נערים נוצרים לצבא העות'מאני). בשלישי למאי 1481 הלך לעולמו הסולטאן מהמט הכובש.
באשר לשאלה מי יירש את מהמט, הנסיך ג'ם סולטאן, ששלט באיסטנבול בעת שאביו היה במסעות צבאיים, נתמך על ידי האליטות התורכיות. אחיו, ביאזיד, נתמך בידי האליטות החדשות, אליטות הדוושירמה היווניות במקורן. בסופו של דבר ג'ם ניסה לתפקד כסולטאן בהיעדרו של אביו וניסיונו הוכשל, ולאחר מותו של מהמט פרצה מלחמה בין האליטות הישנות, שתמכו בג'ם, לבין האליטות החדשות, שתמכו בביאזיד. בסופו של דבר תהליך חילופי האליטות הושלם כשביאזיד ניצח והפך לסולטאן ביאזיד השני, וג'ם הובס. ביאזיד השני נודע במהלך שנות שילטונו, בשנים 1512-1481, כסולטאן שהציל את יהודי ספרד כשנתן להם להתיישב בשטחי האימפריה.