שנת 1280: עות'מאן בן ארטורול, מייסד השושלת העות'מאנית, נולד.

שנת 1349: העות'מאנים דוהרים לעבר יבשת אירופה ומתחילים לכבוש שטחים ממנה.

שנים 1346-1353: "המגיפה השחורה" באירופה ובאימפריה העות'מאנית

שנת 1361: העות'מאנים כובשים את אדריאנופול, כיום אדירנה, והופכים אותה לבירתם.

שנת 1402: הסולטאן ביאזיד הראשון נלקח בשבי על ידי תימור-לנג המונגולי באנקרה. מכאן נוצר ואקום שילטוני שמוביל למאבקי כוח על השילטון במשך 11 שנים.

שנת 1448: קרב קוסובו השני, העות'מאנים מקבעים את שילטונם בהרי הבלקן.

שנת 1453: הסולטאן מהמט הכובש כובש את קוסטנטינופול (איסטנבול, שנוסדה בשנת 330 לספירה בשם ביזנטיון), בירת אימפרית רומא המזרחית (הביזנטית). העיר הופכת לבירה העות'מאנית.

שנים 1454-1481: יוון, טרבזונד וחצי האי קרים נופלים בידי העות'מאנים. מתחילה למעשה "המאה המפוארת" בתולדות האימפריה.

שנת 1517: הסולטאן סלים הקשוח כובש את סוריה ואת מצרים.

שנת 1521: הסולטאן סולימאן המפואר כובש את בלגראד.

שנת 1523: הסולטאן סולימאן המפואר כובש את רודוס.

שנת 1526: קרב מוהאק והבסת ההונגרים המורדים.

שנת 1529: המצור הכושל הראשון על וינה.

שנת 1566: מות הסולטאן סולימאן, קוסטנטינופול-איסטנבול היא העיר הגדולה באירופה עם חצי מיליון תושבים.

שנים 1566-1637: "סולטאנות הנשים": ה"ואלידה סולטאן" (אימו או סבתו או אחותו של הסולטאן שולטות בפועל באימפריה העות'מאנית).

שנת 1571: קרב לפאנטו, התבוסה הגדולה של הצי העות'מאני.

שנת 1606: הברית עם אוסטריה שהופכת את הקיסר האוסטרי לשווה במעמדו לסולטאן העות'מאני.

שנת 1609: מתחילות העבודות לבניית המסגד הכחול באיסטנבול.

שנת 1622: היניצ'רים (חיל הרגלים המובחר) מדיחים את הסולטאן עות'מאן השני.

שנים 1623-1640: הסולטאן מוראד הרביעי מחזיר את הסדר והחוק לאימפריה.

השנים 1645-1669: המצור על בירת כרתים שבידי הוונציאנים.

שנת 1683: תבוסת העות'מאנים במצור השני על וינה.

שנת 1699: שלום קרלוביץ- העות'מאנים מאבדים את איזור הפלופונס, הונגריה, פודוליה ואזוב לידי אויביהם הנוצרים.

השנים 1720-1730: הדיפלומטיה העות'מאנית פועלת, שגרירים עות'מאניים ראשונים נשלחים לבירות המערב. "תקופת הצבעונים".

שנת 1730: מרד בפאטרונה נגד מיסוי והשפעות המערב, הסולטאן אהמט השלישי מודח ותקופת הצבעונים מסתיימת.

שנת 1739: שלום בלגראד מחזיר את העיר לידי העות'מאנים. הרוסים נאלצים לחתום על חוזה נפרד.

שנת 1769: עוד פעם מלחמה בין העות'מאנים לרוסים.

שנת 1774: שלום קוצ'וק קאיינארג'י התבוסתני בין העות'מאנים לרוסים.

שנת 1779: הרוסים מספחים את חצי האי קרים.

השנים 1799-1815: תקופת נפוליאון, פלישת האימפריה הצרפתית למצרים.

שנת 1815: קונגרס וינה.

שנת 1826: תחילת תהליכי הרפורמה וההתמערבות של הסולטאן מחמוד השני, הצבא העות'מאני הופך למודרני והסולטאן מחמוד השני טובח ביניצ'רים. (באותה מאה במקביל נטבחו במקביל החיילות המובחרים של מצרים- הממלוכים ואף הסמוראים המובחרים ביפן בשל תהליכי התמערבות ומודרניזציה שעברו צבאות המזרח הקרוב והרחוק).

שנת 1828: העות'מאנים מצווים לחבוש תרבוש (פז), יחד עם רפורמות בתחום המשפטי, הצבאי והמינהלי שמטרתן לקרב את העות'מאנים למודל המערבי.

שנת 1830: עצמאותה של יוון (בשטח מצומצם ממה שהוא היום).

שנת 1839: הצו הנאצל העות'מאני (חט-י שריף)- רפורמות ליברליות בנוסח מערבי באימפריה. כל נתיני האימפריה בלי הבדל דת וגזע מוכרזים שווים.

השנים 1853-1856: מלחמת קרים בין האימפריה העות'מאנית יחד עם אנגליה וצרפת כנגד רוסיה.

שנת 1875: האימפריה העות'מאנית מכריזה על פשיטת רגל. מרידות בבלקנים.

שנת 1878: הסכם ברלין, שאליו העות'מאנים לא מוזמנים- בולגריה מקבלת אוטונומיה חלקית.

שנת 1895: הטבח הגדול הראשון בארמנים, מקדוניה שהיא הפרובינציה העות'מאנית האחרונה בבלקנים, קורסת תחת מלחמת אזרחים.

שנת 1908: מהפיכת "התורכים הצעירים" באימפריה העות'מאנית, האימפריה הופכת למונארכיה חוקתית, ניצחון "הוועד לאיחוד ולקידמה" שהופך לשליט בפועל של האימפריה, בולגריה מכריזה עצמאות וכרתים מתאחד עם יוון העצמאית.

שנת 1909: ניסיון הפיכת נגד אסלאמית נכשל באימפריה, הסולטאן עבד אל חמיד השני מודח והאימפריה הופכת למונרכיה חוקתית עד 1923. הסולטאנים החדשים מעתה ואילך דמויות ייצוגיות בלבד.

שנת 1912: סרביה, יוון ובולגריה תוקפות ביחד את האימפריה העות'מאנית- מלחמת הבלקן הראשונה.

שנת 1913: מדינות הבלקן המנצחות נלחמות האחת בשנייה במלחמת הבלקן השנייה, העות'מאנים כובשים מחדש את אדריאנופול-אדירנה.

השנים 1914- 1918: האימפריה העות'מאנית נגררת למלחמת העולם הראשונה ומתייצבת לצד גרמניה, דבר שמוביל לתבוסה. הנהגת "הוועד לאיחוד ולקידמה" כושלת ומתפזרת. מלחמת אזרחים בהמשך שהופכת למלחמת העצמאות התורכית בעיקר מול יוון. מהאימפריה הגדולה נשאר רק השילטון בתת יבשת אנטוליה וגם הוא מעורער.

השנים 1918-1921: מוסטפא כמאל אתאתורכ נלחם להקמת מדינה תורכית בשטח תת יבשת אנטוליה-ומנצח.

שנת 1922: הדחתו של הסולטאן העות'מאני האחרון לקראת הקמת רפובליקה תורכית עצמאית.

29 באוקטובר 1923: האימפריה העות'מאנית מבוטלת רשמית, תורכיה מוכרזת כרפובליקה עצמאית וחילונית.

הסולטאן מהמט הרביעי בן אבראהים הוא אחד הסולטאנים הכי מעניינים של האימפריה העות'מאנית. הוא חי בין השנים 1642 ל1693 ושלט בין השנים 1648 ל1687 (במשך 39 שנים). שנות שילטונו היו ארוכות מאוד ומשניות רק לשנות שלטונו של הסולטאן סולימאן המפואר מבחינת זמן. כינויו היה "אווג'י" (הצייד). הוא היה בנו של הסולטאן אבראהים הראשון "המשוגע" ושפחתו טורהאן סולטאן. הוא התמנה לתפקידו בעודו ילד, בן 7, 7 שנים לאחר שנולד בהרמון האימפריאלי באיסטנבול. הוא התמנה לתפקידו לאחר הפיכה שהדיחה את אביו שכמעט לא תיפקד ונרצח לאחר מכן. עוד בילדותו פיתח מהמט את תחביב הצייד שלו.

בשמונה השנים הראשונות לשילטונו, מהמט, שעליו שלטו בפועל סבתו הוואלידה קוסם סולטאן ואימו הצעירה טורהאן, חווה משבר קשה שהאימפריה העות'מאנית לא חוותה מזה שנים רבות מאוד. טורהאן סולטאן וקוסם ניהלו מאבקי כוח קשים מי ישלוט באמת באימפריה, ובשנת 1651 חיל הרגלים המובחר של האימפריה- היניצ'רים- פתחו במרד כנגד השילטון היות ולא קיבלו משכורות. כתוצאה מכך נרצחה קוסם סולטאן, יש אומרים על ידי טורהאן המתחרה שלה, שהטיחה כד בראשה. בזמן שנרצחה, קוסם זממה להדיח את מהמט הרביעי בשביל אחיו סולימאן. הסריס הראשי של הארמון, סולימאן אגא (בלי קשר לנסיך סולימאן אחיו של מהמט), עזר לטורהאן לשלוט בפועל בהרמון, בארמון ובאימפריה. הפילוג באימפריה העות'מאנית העמיק בשנות שילטונו הראשונות של מהמט הילד. הצבא היה מעורב בפוליטיקה ומול הרפובליקה של ונציה התפתחה מלחמה על השליטה באי כרתים. רעב ועוני פשטו באימפריה, ו13 וזירים גדולים (ראשי ממשלה) מונו בזה אחר זה. הצבא היה מעורב בפוליטיקה ומרד, עד שמהמט החליט למנות לווזיר גדול את קופרולו מהמט פאשא, שפתח שושלת משל עצמו של וזירים גדולים ופוליטיקאים עות'מאנים ותורכיים. בזאת משפחת קופרולו החלה לשלוט בפועל באימפריה מתוך הממשלה ומתוך עמדות ממשלתיות בכירות שתפסו. קוסם סולטאן כבר הפכה מזמן להיסטוריה רחוקה. הם חיסלו את מתנגדיהם בהוראה של הסולטאן ושלטו מאיסטנבול (קוסטנטינופול) הבירה העות'מאנית, בעוד מהמט העביר את עצמו ואת אנשיו לארמון הישן באדירנה הבירה הקודמת. מאז עליית קופרולו לשילטון, ניצחו העות'מאנים במלחמת כרתים וכבשו שטחים נוספים באירופה כשאדירנה הופכת למרכז האימפריה שוב עד 1703 בעוד באיסטנבול הבירה הרשמית התעוררו תסיסות כנגד השילטון.

למהמט נולדו שני בנים, מוסטפא ואהמט, ולהם נחגגה באדירנה חגיגת ברית מילה גדולה. נולדה לו גם בת בשם האטיג'ה. במהלך שילטונו החליט מהמט להפוך לסולטאן-לוחם שיוביל את הצבא בקרבות, כמעט לראשונה מאז סולימאן המפואר. בשנת 1672 הוא הוביל את הצבא העות'מאני בקרב נגד פולין. הוא ביטל את הנוהג לבודד את הנסיכים ויורשי העצר בהרמון במעין "כלוב של זהב" (הקאפס) ולקח גם את בנו ויורש העצר שלו, מוסטפא, לקרבות יחד איתו. ב1695 הפך מוסטפא עצמו לסולטאן.

אחד האירועים המרכזיים בימי שילטונו של מהמט הוא המצור השני והכושל של העות'מאנים על וינה בשנת 1683, מצור מפורסם מאוד שהסתיים בנסיגה עות'מאנית (ובהמצאה אוסטרית של מה שאנחנו מכירים היום כקרואסון, בצורת חצי סהר, כדי לציין את הניצחון על העות'מאנים). העות'מאנים נלחמו באותן שנים נגד ה"ליגה הנוצרית הקדושה" שהורכבה מהאוסטרים ההבסבורגים, פולין, ליטא, ונציה ומדינת האפיפיור. בסופו של דבר הותקפה האימפריה העות'מאנית מכמה חזיתות, ובסוף ימי שילטונו של מהמט התעורר מרד נגדו, כמו שהתעורר בזמנו מרד כנגד אביו. הוא הודח בהחלטה של הצבא, הממשלה ואנשי הדת, וחזר לחיות באדירנה שם הוא מת בשנת 1693. החליף אותו בתפקיד הסולטאן אחיו, הסולטאן סולימאן השני.

את קוסם סולטאן גילמה השחקנית הידועה ברן סאאת, וזו אינה ההפקה הטלוויזיונית הראשונה אודות קוסם: בשנת 2010 עלה בתורכיה סרט אודות הואלידה החזקה ביותר בהיסטוריה של האימפריה העות'מאנית.

ובכן, מי הייתה קוסם סולטאן האמיתית?

קוסם מאה-פייקר סולטאן, צ'רקסית במוצאה, נולדה בשנת 1590 באי טינוס היווני תחת השם אנסטאסיה. בגיל 15 נתפסה על ידי אנשיו של המושל הכללי, הביילרביי של בוסניה, ונשלחה להרמונו של הסולטאן אהמט הראשון באיסטנבול. אנסטאסיה הפכה שם למוסלמית, שם קיבלה את השם מאה-פייקר, בעברית צורת הירח. לאחר מכן הסולטאן אהמט התאהב בה והפך אותה לשפחה המועדפת עליו. היא ילדה לו ארבעה בנים: מוראד, שהפך לסולטאן מוראד הרביעי, אבראהים, שהפך לסולטאן אבראהים הראשון או "אבראהים המשוגע", הנסיך קאסים והנסיך סולימאן.

בשנת 1617 מת הסולטאן אהמט הראשון, וקוסם סולטאן נשלחה לארמון הישן באדירנה, מה שלא מנע ממנה להמשיך לבחוש בענייני השילטון באימפריה. הגיס שלה, מוסטפא הראשון, שגם לא נודע בשפיות רבה, מונה לסולטאן, ומי ששלטה בפועל הייתה אישתו של מוסטפא, עאלימה, יחד עם קארא דאווט פאשא, הווזיר הגדול. בשנת 1623 חזרה קוסם בגדול לארמון טופקאפי: בנה, הסולטאן החדש מוראד הרביעי, היה בן 11 בלבד, לכן היא מונתה להיות לא רק ואלידה סולטאן, כלומר המלכה האם, אלא גם לעוצרת, כלומר שליטת האימפריה בפועל. היא כיהנה כעוצרת במשך 9 שנים, כשהיא מנהלת את האימפריה לבד ובפועל, ובישיבות הדיוואן, הקבינט, עמדה מאחורי וילון. גם בשנת 1632, עת בנה שלט בפועל והיא הפסיקה להיות עוצרת, שלטה קוסם בפועל ממש באימפריה.

לקוסם היה מנהג חיובי: את כל עבדיה ושפחותיה היא נהגה לשחרר לחופשי, כנתינים חופשיים ועצמאיים, אחרי 3 שנות שירות. כמו כן, היו לה מפעלי צדקה רבים שאף עלו על אלה של הורם.
באותה תקופה, החל משילטון בעלה של קוסם אהמט הראשון, מינוי הסולטאן לא היה כרוך בחיסול אחיו, אלא כל הטוענים לכתר הוחזקו בכלוב, "קאפס", בין היתר מרצונה של קוסם למנות שליטים חלשים כדי שהיא תוכל לשלוט. לכן אחיהם של הסולטאנים יכלו לשלוט, מה שיצר תוהו ובוהו שלטוני, בניגוד למצב הקודם והאכזרי.

בשנת 1640 מת בנה, מוראד הרביעי, מכשל בכבד-מה שיכול להיות להעיד על מנהגי שתייה ותזונה לקויים, ובמקומו מונה אחיו, אבראהים הראשון, שחמק מהוצאה להורג בידי אחיו (מה שעלול היה לחסל כליל את השושלת העות'מאנית). אבראהים לא היה יציב נפשית, וקוסם ניצלה את ההזדמנות על מנת להפוך שוב לעוצרת ולסולטאנית בפועל. קוסם הצטיירה כאישה אגואיסטית, שלא בריאותם של בניה עומדת כנגד עיניה, אלא שלטונה שלה. יש לזכור כי באותה תקופה סולטאנים באו, הלכו ושבו לשלטון, ולכן קוסם הייתה צריכה להתמודד גם עם נשות ושפחות סולטאנים יריבות וגם עם וזירים גדולים חזקים. לכן, העדיפה קוסם אנשים חלשים ולא תמיד יציבים בסביבתה.

בשנת 1648 הודח בנה, אבראהים הראשון, בשל מצב נפשי רעוע מתמיד וחוסר יכולת לתפקד כלל כסולטאן. קוסם ניצלה את ההזדמנות, לקחה את נכדה, מהמט, והציגה אותו בפני הקבינט כסולטאן. הוא הפך לסולטאן מהמט הרביעי, וקוסם הפכה שוב לעוצרת רשמית, בין השנים 1648 ל1651- כשליטה יחידה. בזאת, באופן נדיר, הוואלידה סולטאן הייתה סבתו של הסולטאן, ולא אימו, ובסך הכל מינתה קוסם שלושה סולטאנים: שני בנים ונכד.

באותן שנים, התפתחה יריבות בין קוסם סולטאן ליריבתה המרה ביותר, טורהאן סולטאן, אימו של הסולטאן מהמט הרביעי ואישתו של אבראהים הראשון. טורהאן חדיג'ה, כך היה שמה, הייתה כמו הורם סולטאן אוקראינית במוצאה. בסופו של דבר, הדיחה טורהאן את קוסם לאחר שהתברר לה שקוסם רוצה למנות סולטאן רביעי תחת שילטונה, נכד אחר עם אמא יותר חלשה מטורהאן. בסופו של דבר, רצחה טורהאן את קוסם, ויש כמה גרסאות לבידוד ולרצח של קוסם: גירסה ראשונה טוענת שקוסם נקשרה בחבל לסריס הראשי, גירסה שנייה טוענת כי קוסם נקשרה ונחנקה לבסוף באמצעות שיערה שלה, שהיה ידוע באורכו הרב, וגירסה שלישית טוענת כי טורהאן ארבה לקוסם ושברה כלי חרס על ראשה.

בשנת 1651, בשלישי בספטמבר, גופתה של קוסם הועברה לארמון הישן באדירנה והוכרזו שלושה ימי אבל לזיכרה. היא נקברה לצד בעלה, אהמט הראשון, במואוזוליאום שלו.

בתמונה: קוסם סולטאן לצד ברן סאאת, שתשחק את דמותה.

עוד בגיל 16 התגלה הסולטאן הצעיר, שהיה עד 1632- עת היה בן עשרים, תחת חסותה של אימו ומילא את הוראותיה, באכזריותו. הוא הוציא להורג את גיסו, קארא מוסטפא פאשא, שהיה בעבר המושל של מצרים.
בגיל 20, כשהפך לשליט אבסולוטי ולא לממלא הוראותיה של אימו, הוא נקט במדיניות אסלאמיסטית: הוא הוציא מחוץ לחוק את הקפה, האלכוהול והטבק, והאשים את השתייה והעישון הרב בתחלואיה של החברה ואף בגרימת מרידות. הרי אין לשכוח שהוא עלה לשילטון על רקע של מרידות יניצ'רים. הוא הנהיג פשיטות על טברנות שמכרו אלכוהול והוציא להורג את בעליהן, ובעצם תאג שכל מי שעובר על איסור האלכוהול, הטבק והקפה יוצא להורג. ישנם היסטוריונים של האימפריה העות'מאנית אף בתורכיה עצמה, שאומרים שהוא בעצמו היה צרכן אלכוהול כביכול.

למוראד היו בנים ובנות רבים, והאישה המועדפת עליו הייתה עיישה סולטאן. הבעיה היא שבנים רבים מתו לו בעת שילטונו, בין היתר כתוצאה מאכזריותו. לפני מותו בשנת 1640 הוא נתן הוראה להוציא להורג את אחיו המוגבל והמעורער נפשית, איברהים הראשון "המשוגע", מה שהיה מחסל למעשה את השושלת העות'מאנית. למזלה של השושלת, ההוראה הזאת לא הוצאה לפועל ואבראהים הפך לסולטאן אחריו.

גולת הכותרת של שילטונו של מוראד הייתה, כאמור, המלחמה עם איראן הספווית-שיעית. הוא יצא למלחמה היות ואיראן פלשה לאיזור שכיום הוא עיראק בתקופת שילטונם של קודמיו בשל חולשתם. מוראד, שרצה להחזיר את הדומיננטיות הסונית בין גדות הפרת והחידקל, הצליח להשתלט על אזרבייג'אן (בשל כך רק חלק מאזרבייג'אן נמצא כיום בשיטחה של איראן, וחלק אחר הוא רפובליקה עצמאית מוסלמית-סונית חילונית עם אוריינטציה תורכית) והערים האיראניות תבריז והמדאן. בפשיטה על האיזור בין הפרט והחידקל, מסופוטמיה, שבגדאד היא חלק ממנו, הוא השתתף בעצמו והוביל אותה. בשנת 1638 הושמה העיר בגדאד במצור שנמשך 40 ימים, ובסופו של דבר לאחר שלא נותר בכלל בעיר אוכל או שתייה היא נכנעה, אך העות'מאנים בהנהגת מוראד טבחו בתושבי העיר, והם נהגו לערוף 1,000 ראשים של אסירים פרסים ושיעים בבת אחת לעיניו של הסולטאן המשתאה.
מוראד נהג להגיד, שלכבוש את בגדאד מהווה מראה יותר יפה מהנוף של העיר עצמה. עם זאת, עובדת הצלחתו והובלתו את הכוחות העות'מאניים במלחמה הופכת אותו לאחד המפקדים המצטיינים של הצבא העות'מאני בהיסטוריה, מה גם שהצלחתו ניכרת עד היום בכך שאיזורים שלמים שהיו אמורים להיות אצל האיראנים נשארו בשטח תורכיה המודרנית. מערב גרוזיה ומערב ארמניה, איזורים אסטרטגיים חשובים, נשארו בידי העות'מאנים במשך שנים רבות. אפילו העובדה שבעיראק יש כיום אוכלוסיה סונית, למרות שהיא מיעוט, נזקפת בין היתר לזכותו.

מוראד נודע כמי שקשר קשרים טובים עם האימפריה המוגולית ששלטה בהודו, בייחוד עם השאה המוגולי ג'יהאנגיר, שהיה אביו של שאה ג'אהאן, שהקים את הטאג' מאהאל. מוראד סיפק שני מהנדסים תורכיים שיעבדו לטובת המוגולים, ושני המהנדסים הללו היו בין מקבלי ההחלטות העיקריים בצוות שהקים את ארמון הטאג' מאהאל המפורסם בהודו. הוא בעצמו השקיע באדריכלות ובהקמת מבנים מפוארים באימפריה העות'מאנית עצמה. הוא גם נודע כמי שפיתח את המדע והחינוך באימפריה והביא אותם לרמה גבוהה יחסית לתקופה. יש סיפורים לגבי כך שבתקופתו מדען בשם לאארי חסן צ'לבי פיתח, לא פחות ולא יותר, את הטילים הראשונים, והמדען האזארפן אהמט צ'לבי עשה את הניסויים הראשונים בטיסה באמצעות כנפיים מלאכותיות. חשוב לציין כי לאורך כל שנות שלטונו, היה מוראד נתון להשפעה חזקה מאוד של אנשי דת.

בגיל 27 מת הסולטאן המצליח והמפקד הצבאי המצטיין מוראד הרביעי משחמת הכבד, שיש אומרים שנגרמה לו בשל שתיית אלכוהול. בשנתו האחרונה של מוראד בחייו ובתפקידו פעל הנוסע העות'מאני המפורסם ביותר, אוולייה צ'לבי, שתר במשך 40 שנים ברחבי האימפריה וגם מחוצה לה. עד לשנתו האחרונה של מוראד, 1640, תיאר נוסע מפורסם זה, בהשראת הסולטאן ושילטונו, בכתב ובפירוט את העיר איסטנבול על בנייניה, מנהגיה ואורחות החיים שתחת שילטון מוראד. לאחר מות מוראד החל אוולייה לתור איזורים אחרים באימפריה, בין היתר תר את ארץ ישראל של אותן שנים ורשם את תיעודי מסעותיו בספרו הענק בין 10 הכרכים, "סיאהאת נאמה" (ספר המסעות).

הפעם אני רוצה לספר לכם, ולעדכן את הפוסט הנוכחי, על אבראהים המטורף- עוד שליט בשם אבראהים שנטרפה עליו דעתו. אך הפעם מדובר בסולטאן איבראהים הראשון, שדעתו נטרפה עליו עוד מילדות. אבראהים הראשון חי בין השנים 1616-1648 וכינויו בתורכית "דלי איבראהים, DELİ İBRAHİM, הלא הוא "אבראהים המשוגע" הוצמד אליו מעתה ועד היום. הייתה לו אובססיה לנשים, בייחוד לנשים בתולות, וכאלה שהוא לא יכל להשיג. זאת אומרת, הוא לא התלהב מנשות ההרמון אלא אפילו קטף נשים מוסלמיות חופשיות מהוריהן. אפילו את בתו של המופתי הגדול, שלא ידעה גבר לפניו, הוא חטף וכלא אותה למשך יומיים בהם הוא ביצע בה את זממו. השיא של הטירוף שלו הגיע עת הוא לקח 280 מנשות ההרמון, שהיו בעצם כל נשות ההרמון למעט שתיים מועדפות עליו, קשר אותן לשקים כבדים והטביע את כולן בבוספורוס… הבעיה המרכזית של אבראהים הייתה שהוא היה סולטאן שבט אחרי שני אחיו, עותמאן השני (1604-1622) ומוראד הרביעי (1612-1640). כולם היו בניו של הסולטאן אהמט הראשון (1590-1617), ואבראהים היה היחיד ששרד מבין אחיו שנרצחו. מדובר היה בתקופת "סולטאנות הנשים", שבה שלטו בפועל הוואלידה סולטאן. אימו הייתה קוסם סולטאן, אישה מאוד דומיננטית בהיסטוריה של האימפריה. את רוב חייו הוא בילה ב"כלוב" המפורסם שבהרמון בארמון טופקאפי. הוא היחיד שניצל מבין אחיו, בין היתר אומרים כי הייתה לו הפרעת אישיות גבולית…. ונחזור להשתוללות שלו. כשהודיעו לו שהוא הסולטאן, הוא נעל את דלת הכלוב באימה כי חשב שזהו תרגיל שעושים לו ושעובדים עליו. כשגילה כי אין זה כך, פצח בריקודים ברחבי ההרמון וצרח "הקצב של האימפריה מת!" בהתכוונו לאחיו. הייתה לו אובססיה בעיקר לנשים שמנות, ומצאו לו אחת, בארמניה, ששמה היה "סג'היר פארא", קוביית סוכר משמעה, ושקלה 150 קילוגרמים בערך. היא הפכה לחביבתו, אך חביבתו העיקרית הייתה טורהאן סולטאן. טורהאן, שהפכה גם לוואלידה דומיננטית לא נטולת טירוף, ושחיסלה כנראה במכה עם חפץ חד על הראש את אמו של אבראהים, קוסם, לאחר מותו, ילדה לו את מהמט, שיהפוך לסולטאן, את סולימאן ואת פאטמה, שאותה ניסה אבראהים להשיא למפקד הצי שלו כשהייתה בת 3… ואחר כך הוציא להורג את החתן ה"מאושר". אבראהים לא היה מרוצה כל כך מבנו מהמט, והוא זרק את בנו לבריכה בהרמון. בזכות אמו התינוק השברירי והעדין, למגינת ליבו של אבראהים, שרד. בין לבין אבראהים חגג בהרמון במסיבות חשק עם בתולות (שהפכו לבתולות לשעבר לאחר מכן) ועם שאר שמנות. בסופו של דבר אבראהים הודח, הושם בכלוב ושם מת. אם הוא היה מתמודד היום לראשות הממשלה או נשיאות המדינה בישראל, היו פוסלים אותו ישר עקב חוסר יציבות נפשית והפרעות אישיות נפשיות…בנו מהמט, אותו לא אהב, החליף אותו, וטורהאן אימו הדומיננטית הפכה לואלידה שולטת (לא לפני שחיסלה את חמותה).

עם כיבוש הקווקז על ידי העות'מאנים וה"מפגש" שלהם עם אחיהם בני העמים התורכיים ששוכנים באיזור על רקע מותו של אסמאעיל שאה מייסד האימפריה האיראנית הספווית שהשית עליה את האסכולה השיעית של האסלאם, האימפריה העות'מאנית הסונית שלטה בפועל על כל איזור הקווקז עד לים הכספי, והשפיעה גם על מינוי מלכי גיאורגיה (גרוזיה) שגם הייתה נתונה בידי העות'מאנים. דבר זה גרם למלחמה מתמשכת בין העות'מאנים לבין האיראנים בין השנים 1579 ל1590.

משפחת גיראי שליטי חצי האי קרים, קרובי המשפחה של הסולטאן סולימאן, פתחו במרד נגד העות'מאנים לאחר שעלה בקרים לשילטון הח'אן מהמט גיראי. לכן הסולטאן מוראד השלישי החליט להדיח את מהמט גיראי לטובת אחיו, אסלאם, בסיועו של מפקד הצבא העות'מאני דאז, עות'מאן פאשא. תוצאות המלחמה העות'מאנית-האיראנית הייתה השתלטות על כל אזרבייג'אן, כולל על החלק הדרומי שלה, שנמצא כיום בתוך שטח איראן. תבריז, בירת אזרבייג'אן האיראנית כיום, נפלה בידי העות'מאנים. בשנת 1590 נחתם בפעם המי-יודע-כמה הסכם שלום בין העות'מאנים לאיראנים, כשעיקר מאמץ המלחמה העות'מאני מופנה עתה כלפי החזית המערבית, אל מול בית הבסבורג האוסטרי.

3 שנים לאחר תום המלחמה עם איראן, פרצה שוב מלחמה בין בית הבסבורג לבין העות'מאנים, שנמשכה בין השנים 1593-1606. המלחמה התרכזה בעיקר באיזור הונגריה ובגבול הקרואטי. בשנת 1595 תוך כדי המלחמה מת הסולטאן מוראד השלישי ובנו, מהמט השלישי, עלה לשילטון לאחר שחיסל לפי המסורת את 19 אחיו ו20 אחיותיו. אך מי ששלטה בפועל באימפריה באותן השנים הייתה אימו של הסולטאן, הוואלידה סאפייה סולטאן. היא דאגה למנות את פרהאט פאשא לווזיר הגדול, שמצידו "דאג" להמשיך במלחמה עם אוסטריה. הסולטאן הלך והסתגר בארמונו, ובעתיד אף מנהג רצח האחים על מנת להגיע לשילטון ייפסק לטובת הסתגרות של הסולטאן לעתיד בהרמון באגף סגור שנקרא "הכלוב", או בתורכית "קאפס". דבר זה מנע מהסולטאנים לעתיד בהמשך ניסיון בשטח או במושלות על פרובינציות באימפריה לפני שהגיעו לשילטון.

מי שכן היה בשטח היה הווזיר הגדול. על פרהאט היה להתמודד אל מול מרד הוולאכים, שהסתייעו באוסטרים ובבית הבסבורג. הסולטאן מהמט השלישי, מצידו, התמודד עם מפלות צבאיות באיזור הדנובה ובשל כך החליף את הווזיר הגדול פרהאט פאשא בסינאן פאשא (אין קשר לאדריכל האגדי מימאר סינאן). באוקטובר 1595 הצליח סינאן לכבוש את בוקארשט, כיום בירת רומניה (רומניה היא למעשה ובעיקר איחוד של וולאכיה ומולדאביה). אבל לצבא העות'מאני קרה אסון, כשחיל עות'מאני ביחד עם הטאטארים ניסה ב27 באוקטובר 1595 לחצות את הדנובה אל מול "גנרל חורף" הסוער, ובשל מזג האוויר אלפי חיילים טבעו בנהר. גם הנסיכות השכנה מולדאביה ניצלה זאת ומרדה כנגד העות'מאנים, כשהנסיך הוולאכי מיכאל מנהיג את המרד. כתוצאה מכך, ולראשונה מאז ימי הסולטאן סולימאן המפואר, הגיע הסולטאן מהמט השלישי בעצמו לשדה הקרב על מנת לעמוד בראש הצבא העות'מאני. עד 1605 הצליחו העות'מאנים לדכא את המרידות ולהשתלט שוב על מולדאביה, וולאכיה וטרנסילבאניה- הנסיכויות שלעתיד ירכיבו את רומניה- ולמנות בראשן נסיכים מקומיים נאנמנים לעות'מאנים.

בשנת 1603 מת הסולטאן מהמט השלישי והחליף אותו הסולטאן המפורסם אחמט הראשון. בזאת גם הסתיימה המאה ה16 המפוארת, והעולם והאימפריה נכנסו למאה ה-17. אהמט היה האח היחיד ששרד מבין אחיו, והוא גדל עם סבתו הוואלידה סאפייה סולטאן בארמון הישן באדירנה לפני הגיעו לסולטאנות. באותן שנים התמודדה האימפריה העות'מאנית עם שורה של מרידות מבפנים, בשטח של תורכיה של ימינו. השם הכולל למרידות האלה היה "מרידות הג'לאלי" (Celali) והיו כנגד הסולטאן החדש שנתפס כחלש. מי שהנהיג את המרד היה שייח' דתי-סופי (Sufi) ובאיסטנבול עצמה התגלו מתיחויות בין היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר שהורכב בעיקר וביסוד מנערים נוצריים שהתאסלמו אך לא רק, לבין הסיפאהים- חיל הפרשים שהיה מגובה באנשי דת מוסלמים סוניים. הסיפאהים הובסו לבסוף על ידי היניצ'רים, שהסולטאן נכנע לדרישותיהם. כתוצאה מכך ירד מעמדם של הסיפאהים ורבים מהם הצטרפו למורדים ביערות אנטוליה. בכך גם נחלשה עד לביטול שיטת החזקת האחוזות בידי הסיפאהים- התימארים, יחד עם היחלשות שיטת הדוושירמה- גיוס נערים נוצרים ליניצ'רים ואיסלומם. בשנת 1605 הובסו ההבסבורגים, ושנה לאחר מכן נחתם הסכם שלום עם ההבסבורגים, כשעיקר המערכה מופנה לדיכוי מרידות הג'לאלי.

עם זאת הופיע כוח חדש בהרמון העות'מאני- קוסם סולטאן, בת זוגו המועדפת של הסולטאן אהמט הראשון, כוח שעתיד להשפיע על הסולטאנים הבאים ועל ההיסטוריה העות'מאני למשך שנים לא מעטות. האימפריה העות'מאנית לא ידעה יציבות ולא ידעה סולטאנים יציבים עד לשנים 1623-1640, בהן שלט הסולטאן מוראד הרביעי. על כך אכתוב בהמשך.

מאז סולימאן, היו שישה סולטאנים שהיו מוגבלים או נפשית, או פיזית או צעירים מדי. בזמנים כאלה, מי ששלטה באימפריה בפועל היא אימו של הסולטאן, שישבה בהרמון. מוסד הוואלידה סולטאן, שמשמעות תוארה היא אם הסולטאן, מוסד שבו עוסקת בהרחבה לזלי פירס, הפך למעשה למרכז השילטוני האימפריאלי. הסולטאן שימש למעשה חותמת גומי של אימו, והיא זאת שניהלה את האימפריה בפועל, שלטה לא רק בתקציבי הארמון אלא גם בתקציבי האימפריה כולה, וגם בחרה מי יירש את הסולטאן לאחר מותו. דיפלומטים זרים ידעו שכדי לבסס קשרים טובים עם האימפריה העות'מאנית, יש לבסס קשרים טובים גם עם הוואלידה סולטאן. הדומיננטיות של הוואלידה סולטאן נמשכה גם לעתים לתוך שנות השילטון של נכדיה. חשוב לציין, כי הוואלידה סולטאן עצמה לא השתייכה ביולוגית לשושלת העות'מאנית, אלא הייתה אימו של הסולטאן ולפני כן אימו של הנסיך הדומיננטי בהרמון. הסולטאנים, כשהיו צעירים, גודלו למעשה על ידי אימהותיהם בהרמון. הנסיכה היחידה ששימשה כוואלידה סולטאן והשתייכה ביולוגית למשפחה העות'מאנית היא מיהרימה סולטאן, שהייתה הבת של הסולטאן סולימאן המפואר ולאחר מות אישתו ואת בנו הסולטאן סלים השני הורם סולטאן, שימשה כוואלידה סולטאן בפועל (תמונת השחקנית ששיחקה את מיהרימה בסידרה ההיסטורית "המאה המפוארת- הסולטאן", מופיעה כאן). המתנגדים הראשיים בדרך כלל לסולטאנות הנשים היו הווזירים הגדולים, שהיו למעשה ראשי הממשלה של האימפריה. ועובדה היא שבשלהי המאה ה-17 התחלפה תקופת "סולטאנות הנשים" בתקופה שבה שלטו באימפריה בפועל הווזירים הגדולים. עם זאת, היו וזירים גדולים רבים ששיתפו פעולה עם הוואלידה סולטאן.

מוסד חשוב נוסף בהרמון, וגם בעל השפעה, היה מוסד ה"האסקי סולטאן", כלומר השפחה המועדפת על הסולטאן שלמעשה הייתה אישתו. השיפחה המועדפת הייתה ברוב המוחלט של המקרים גם אימו של יורש העצר והיא גידלה אותו בהרמון. להאסקי סולטאן הייתה השפעה גדולה מאוד על בעלה, בייחוד כשמדובר היה בבעל שלא יציב נפשית או פיזית. לסלים השני, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר שירש אותו, הייתה בעיית שתייה. לכן, מי ששלטה בפועל באימפריה העות'מאנית הייתה אישתו, נורבאנו (ונציאנית במוצאה, ויש הטוענים שהייתה יהודייה), לצד אחותו (בהיעדר אימו הורם, שכבר מתה), מיהרימה.
ה"האסקי סולטאן" או אישתו של הסולטאן הפכה, כאמור, לאחר מות בעלה בדרך כלל ל"ואלידה סולטאן"- אימו של הסולטאן החדש והאישה החזקה בהרמון, שבתקופה "סולטאנות הנשים" הייתה למעשה שליטת האימפריה בפועל. נשות הסולטאנים הדומיננטיות ביותר היו כאמור הורם סולטאן (במקור אלכסנדרה ליסובסקאיה האוקראינית), וקוסם סולטאן (1589-1651, במקור יוונייה בשם אנסטסיה), אישתו החוקית ולפני כן השפחה המועדפת של הסולטאן אחמט הראשון ואימם וסבתם של כמה סולטאנים, שהייתה למעשה אשת הסולטאן והוואלידה סולטאן לאחר מכן החזקה ביותר בזמנה.
בהרמון הנשים, כאמור, הוחזקו שפחותיו של הסולטאן וגם אימו. אלה שלא היו מוסלמיות מבין השפחות, אוסלמו זמן קצר מאוד לאחר הגיען להרמון.

העימותים המפורסמים ביותר על שליטה היו בין נשות הסולטאנים, או ההאסקי סולטאן, לבין חמותיהן, הוואלידה סולטאן. להורם סולטאן היו עימותים עם אימו של הסולטאן סולימאן, עיישה חאפזה, שהייתה נסיכה אמיתית- נסיכת משפחת גיראי ששלטה בחצי האי קרים. לקוסם סולטאן היו עימותים רבים עם נשות בניה, בייחוד קוסם סולטאן, שהספר של פירס טוען שהיא נרצחה על ידי אשת בנה אבראהים, טורהאן סולטאן. טורהאן נחשבת, למעשה, לאישה האחרונה שסיכמה את תקופת סולטאנות הנשים. היא הייתה אשתו של הסולטאן אבראהים הראשון, שהיה נודע כ"אבראהים המשוגע" ובשל חוסר תפקודו מי ששלטה בפועל באימפריה והייתה עוצרת (שליטת האימפריה הרשמית בפועל) האימפריה הייתה קוסם סולטאן. כמו כן, היו סולטאנים שהיו צעירים מדי בשביל לשלוט, אז קוסם הייתה עוצרת האימפריה פעמיים למעשה. קוסם הייתה הוואלידה סולטאן בימי שילטון נכדה הסולטאן מהמט הרביעי שהיה צעיר מדי, אך אימו, טורהאן, לא אהבה זאת וחיסלה למעשה את קוסם על ידי שבירת כלי כבד על ראשה. בכך הפכה טורהאן סולטאן לוואלידה סולטאן, והיא, כאמור, יכולה להיות המוגדרת אחרונה בסולטאנות הנשים.

עימותים נוספים היו בין השפחות בהרמון, מי תזכה להיות ההאסקי סולטאן ואם יורש העצר של האימפריה. נשות הסולטאנים החזקות הן שהחליטו מי יהיה הסולטאן הבא, דבר שהביא לתככים בהרמון ולרצח של שפחות רבות וגם של נסיכים שהיו בניהן של שפחות אחרות, שהודחו מעמדת ההאסקי (האישה המועדפת) או שטענו ונאבקו על מנת להגיע למעמד זה. לא תמיד האישה החביבה על אימו של הסולטאן הפכה למועדפת על בנה.

תקופת סולטאנות הנשים וקיום מוסד ההרמון האימפריאלי, הוואלידה סולטאן ואשת הסולטאן, מלמדת לא רק על כוחן ועוצמתם של הנשים בעולם המוסלמי של אותה תקופה- המאות ה-16 וה-17 לספירה. היא גם מלמדת על ניעות חברתית: מעבר בין מעמדות, והכוונה כאן למעבר ממעמד נמוך מאוד, מעמד של שיפחה שלרוב נחטפה בפשיטות של שודדי ים נאמנים לעות'מאנים או העות'מאנים עצמם על יישובים נוצריים באירופה (הורם וקוסם הן דוגמה לכך) והובאה להרמון הסולטאן לעתים גם כמתנה לסולטאן עצמו על מנת לשמש לו מקור ליצריו וגם אם לצאצאיו, לאישה החזקה ביותר באימפריה העות'מאנית, ובאותן שנים למנהיגה בפועל של העולם המוסלמי כולו- למרות שההנהגה הרשמית הייתה בידי הסולטאנים עצמם.

תום תקופת "סולטאנות הנשים" באה בסוף המאה ה-17, עת הפכו הווזירים הגדולים, ראשי הממשלה (שגם חלקם הגדול היה בעבר עבדים שנלקחו לשירות בצבא העות'מאני, אוסלמו והתקדמו בהיררכייה הצבאית או בהיררכיית הארמון האימפריאלי) לשליטי האימפריה בפועל, לצד סולטאנים חזקים יותר שעלו לשילטון. עם הזמן הפכה האימפריה למבוזרת יותר, ומי שנתנו את הטון היו מושלי המחוזות החזקים.

11. איפט- סידרה ששודרה בערוץ "סטאר טי וי" התורכי בין השנים 2011-2012. מככבת בה דניז צ'אקיר בתפקיד איפט, בחורה ממשפחה ענייה שמנהלת מערכת יחסים עם נהג מונית בשם ג'מיל (שמשחק אותו אבראהים צ'ליקול), אבל לאחר שהוא תוקף אותה הם נפרדים. איפט הענייה נאלצת להתחתן עם הבוס שלה, עלי, אבל הוא מגלה כי היא עדיין מאוהבת בג'מיל. בסופו של דבר מתחילה שרשרת של תאונות בסידרה: עלי יורה בג'מיל, אבל מי שקופצת וחוטפת את הכדור הוא בתו של עלי, שמאוהבת בעצמה בג'מיל. לאחר מכן, ג'מיל ואיפט מתחתנים, אבל תאונת דרכים גורמת לאיפט להיעלם. את בתם של ג'מיל ואיפט מגדל אדם בשם חליל, שפוגש לאחר שנים את איפט ומתיידד איתה, ולאחר מכן פותח איתה במאבק על האחזקה בבתה שלה שהוא מגדל. הסידרה בעצמה היא טרגדיה של טעויות. הסידרה שודרה בישראל ב2016.

12. דילה- סידרה ששודרה בין השנים 2012-2014 בערוץ "סטאר טי וי" בתורכיה, בשם "דילה האנים" (גברת דילה). משחקים בה ארקאן פאטאקאיה, האטיג'ה שנדיל והולייה דרג'אן. הסידרה שודרה בארץ בערוץ ויוה פלוס. דילה (האטיג'ה) היא עורכת דין מצליחה, שמתגוררת בעיירה סאריגול עם בנו של בעל קרקעות עשיר, איהסאן סלאמאולו. אדם בשם ריזה מסתכסך עם איהסאן בנושא רכישת קרקע, ריב שמסתיים בכך שריזה יורה בטעות באיהסאן והורג אותו. לאחר כמה זמן, דילה פוגשת את ריזה בנמל התעופה ומתפתח ביניהם רומן, בלי שהיא יודעת שמי שהיא מאוהבת בו הוא האיש שהרג בטעות את בעלה והרס את חייה. מה יקרה כשהיא תגלה? האם תשלים עם זה?

13. 20 דקות- סידרה ששודרה בתורכיה בשנת 2013, בכיכובה של טובה בויוקוסטון הנהדרת, שמשחקת את מלק, אם משפחה שחיה בשלווה, כשלפתע יום אחד פורצים שוטרים לביתם ומאשימים אותה ברצח. בעלה, עלי האלאסקאר, עושה הכל כדי להוכיח שהיא לא ביצעה שום רצח ושמלק, שנידונה לעשרים שנים בכלא, חפה מפשע. חוקר המשטרה אוזאן (פיראט ג'ליק) גם מתגייס כדי להוכיח את האמת בפרשה, ולענות על השאלה: האם באמת מלק היא שביצעה את הרצח? הסידרה שודרה בערוץ 25, הערוץ הים תיכוני.

14. אזל- סידרה ששודרה בישראל בערוץ "ויוה" ובתורכיה שודרה במקור בין השנים 2009-2011 בערוצים "SHOW TV" וATV. מי שמככבת בסידרה היא ג'אנסו דרה, בת ה-36 כיום, שהבליחה לזמן קצר גם בסידרה "הסולטאן". לצידה משחק בסידרה גם קנאן איזמירליאולו הידוע וכן גם סדף אווג'י (ששיחקה את מנקשה בטלנובלה התורכית הראשונה ששודרה בארץ). העלילה מתרחשת בשנת 1997, כשעומר (אסמאעיל פיליז), שמנהל חיים שקטים, עד ליום שמשנה את חייו. לעומר היו שני חברים גנגסטרים: עלי וג'נגיז, כשעומר מתאהב בבחורה בשם איישאן (ג'אנסו דרה, שמשום מה אוהבים לתת לה את התפקיד של הרעה). אביה של איישאן משכנע את שני הגנגסטרים לבצע שוד בקזינו, שמתברר ככושל, כשעלי יורה והורג את השומר. האשמה בפשע נופלת על עומר החף מפשע, כשארבעת הפושעים יוצאים נקיים וממשיכים בחייהם. עומר יושב בכלא, כשלאחר שמונה שנים פניו מושחתים בכלא על ידי גנגסטר אחר וחושבים שהוא מת, כשהוא בעצם נמלט ממאסרו, פניו משתנים על ידי ניתוח פלסטי והוא מאמץ את השם אזל. הוא חוזר על מנת לנקום בחבריו שהפלילו אותו, כשהם לא יודעים שאזל הוא עומר המסכן….

15. קאראדאיי- סידרה ששודרה בתורכיה בין השנים 2012-2015, בכיכובם של ברגוזאר קוראל (אישתו במציאות של האליט ארגנץ', ה"סולטאן"), קנאן איזמירליאולו וצ'טין טקינדור. שמה של הסידרה הוא שילוב המונח "קאבאדאי" (ביריון בתורכית, בדומה מאוד ל"אבאדאי" המוכר לנו מאוד מערבית, מילה בעלת אותה משמעות") ומאהיר קארא, הדמות הראשית בסיפור, אותה מגלם קנאן איזמירליאולו. סיפורה של הסידרה מתרחש בשנות השבעים באיסטנבול. מאהיר הסנדלר חי חיי מעמד בינוני שקטים עם שני הוריו, אחיו ושתי אחיותיו. הוא מאורס לאייטן ועומד להתחתן איתה. יום אחד אביו, נאזיף קארא, מואשם ברצח התובע הראשי, ונידון למוות. מאהיר קארא לא מוותר ומחליט לעשות הכל כדי להביא לזיכויו של אביו שהואשם לשווא, היות והוא נתפס על ידי עד בזירת הרצח עם נשק בידיו. מאהיר קארא מחליט לשנות את זהותו לסאלח, מתמחה במשפטים, ולהתחבר לשופט הראשי במשפטו של אביו על מנת להביא לזיכויו של נזיף. במהלך עבודתו הוא מתחבר לפרידה, שופטת צעירה ויפה (ברגוזאר קוראל) ושניהם מתאהבים. פרידה ממשיכה לחקור ולמצוא ראיות שמזכות את נזיף מהרצח, ובפני מאהיר/סאלח עומדות שתי מטרות שנראות בלתי אפשריות: להביא לזיכויו של אביו וגם להינשא לפרידה. כשהסידרה שודרה בארץ, הייתה הפסקה בין שידור שתי העונות הראשונות לשידור העונה השלישית.

16. משחק השתיקה-סוסקונלאר (השותקים- Suskunlar) בתורכית. סידרה ששודרה בשנת 2012 בתורכיה בערוץ SHOW TV, שודרה בשלושים מדינות וזכתה לפרסים ולשבחים רבים, בין היתר היות והיא מבוססת על סיפור אמיתי, שהתרחש לגמרי במציאות. מדובר בסיפורם של ארבעה ילדים, שבשנת 1997 נידונו בהיעדרם לעונשי מאסר בגלל שגנבו משאית של בקלאווה בגאזיאנטפ. סיפורה של הסידרה הוא על ארבעה נערים, שגונבים מכונית בקלאווה ונוהגים בה מבלי לדעת לנהוג, והורגים בטעות אדם זקן. בהיעדרם הם נשפטים לשנות כלא ארוכות, כשבכלא הם עוברים התעללות וחיים קשים, כשהם מנסים לכל אורך הדרך לקבל זיכוי ושיחרור מהכלא ומההליכים המשפטיים הקשים. הסיפור רודף אותם לאורך כל חייהם. הסידרה בכיכובם של מוראט יילדירים, סארפ אקאיה והשחקנית אסלי אנוור (כיום בת 33, מופיעה כאן בתמונה).

ובנוסף לזה, עידכון: הסידרה "הסולטאן" הגיעה לסיומה הסופי, ולא ישודרו עוד פרקים נוספים, בתורכיה. הסידרה כללה בסך הכל 6 עונות: 4 העונות הראשונות של הסידרה "המאה המפוארת-הסולטאן" הידועה והמצוינת ששודרה בין השנים 2011-2014 בתורכיה ובעוד עשרות מדינות כולל בישראל, ולאחר מכן שתי העונות הפחות מוצלחות של סידרת הבת שלה, "המאה המפוארת- קוסם סולטאן", שטרם שודרה בישראל, ושודרה במשך שתי עונות, מנובמבר 2015 עד הפרק האחרון שלה ב27 ביוני 2017, בתורכיה. סידרת הבת זכתה לביקורות צוננות ולאחוזי צפייה לא מספיק גבוהים כמו הסידרה המקורית. לסידרת הבת היו בסך הכל 60 פרקים, כשלסידרת האם היו 139 פרקים. בסך הכל לכל סאגת "הסולטאן" היו 199 פרקים, והיא נפרשה על פני שש שנים, מ2011 עד 2017. הסידרה שודרה בשלושה ערוצים: בתחילתה שודרה בשנת 2011 בSHOW TV, עיקרה של הסידרה שודר בSTAR TV ובשנתה האחרונה שודרה בערוץ FOX תורכיה.

הרסטורציה העות'מאנית, 1413-1451 (האימפריה חוזרת- פעם ראשונה: מהמט הראשון ומוראד השני).

אחד המהלכים הראשונים שעשה הסולטאן מהמט הראשון היה בעל משמעות דתית: הוא הדיח את שייח' אל-אסלאם בדרדין, הגלה אותו ואת משפחתו ומינה במקומו אנשי דת ממסדיים שמרנים. גם את המנהיג הע'אזי מיהאלאולו מהמט ביי (שהיה ממוצא בולגרי) הוא שלח לאנטוליה. כמו כן, הוא חתם הסכם שלום עם הביזנטים והחזיר לקיסר מנואל את כל השטחים שלקח מוסא סביב סלוניקי וקוסטנטינופול. כמו כן, על מנת להרוויח זמן כדי שהעות'מאנים יחזרו לכוחם הקודם, נחתמו הסכמי שלום עם ונציה, גנואה ומדינות הבלקן. קודם כל היה צורך בשיקום פנימי ולאחר מכן בחידוש המלחמות. מצד שני, רוב הביזנטים שהוכנסו קודם לחצר המלוכה סולקו ממנה, ויוונית חדלה להיות שפה שנשמעת בחצר, לטובת התורכית והפרסית. הסולטאן נעשה יותר ויותר תלוי במשפחת צ'אנדארלי, לאחר שביטל את ההשפעה הנוצרית והשפעת הנסיכויות המתחרות, לטובת מעין "תורכיפיקציה" של החצר.
כעת, הפרשים היו האלמנט החזק בצבא, על חשבון "עבדי השער". הסולטאן מהמט החל במסעות צבאיים כנגד נסיכויות תורכמניות מתחרות באנטוליה, שאגב לשתיים מהן קראו הכבש הלבן והכבש השחור… הכיבוש העיקרי שלו היה של איזמיר, בסיוע של הגנואזים.
במקביל, הוא החל להחזיר את השטחים האירופיים שאיבד, כשניהל מסעות כנגד האלבנים שניצלו את הוואקום ובתוך טרנסילבניה והונגריה. הוא שוב הפך את שליט ואלאכיה מירצ'אה לוואסאל שלו. החל מ1418 מהמט מתחיל במדיניות של יישוב תורכים בארצות הבלקן, כדי לתקוע יתד שלטונית באיזור וכן כדי למנוע מרידות של מקומיים. בינתיים, הסכסוך עם אחיו של מהמט לא באמת הסתיים: הקאדי שלו, בדרדין, שהוגלה לרומליה, החל להטיף שם למרד, וקשר קשר עם בנו של מירצ'אה, מיכאיל, שהחליף אותו. חסידיו של בדרדין עוררו מרידות גם באנטוליה עצמה. את המרידות האלה דיכא בעיקר בנו מוראד, שעתיד להיות סולטאן אחריו, יחד עם הווזיר הגדול ביאזיד פאשא. עם זאת, לסולטאן צצה עוד בעיה: מוסטפא צ'לבי, שטען כי הוא הבן האבוד של הסולטאן ביאזיד הראשון, פתח גם הוא במרד כנגד מהמט. בשנת 1418 לאחר מרד שהכריז בתסליה הוא התקדם לכיוון אדירנה, אך ב1420 הובס מי שנקרא "דוזמה מוסטפא", הלא הוא מוסטפא הנסיך המזויף, לאחר הבסת בדרדין. תוך כדי המרידות ניצל מהמט את המצב וכבש את איידין ומנטשה ובכך שלט במערב אנטוליה, ולאחר מכן המשיך דרומה וכבש את העיר אנטליה. בשנת 1421 מת באופן פתאומי, ובנו, הסולטאן מוראד השני, זה שבנה את האימפריה העות'מאנית למעשה ואת כוחה באסיה ובאירופה באופן ממשי, עלה לשילטון.
מוראד השני בנה, למעשה, את מוסדות המדינה והצבא של האימפריה, מה שאיפשר לבנו שבא אחריו, מהמט השני "הכובש", לכבוש שטחים נרחבים, כולל את קוסטנטינופול, ולהגדיל את האימפריה שלמעשה, ייסד אותה כאימפריה, אביו מוראד.
שילטונו של מוראד, בן 17 בעלותו לשילטון, התחיל במרידות: הקיסר הביזנטי החדש יואניס השמיני שחרר את מוסטפא המזויף שהשתלט על איזור גליפולי, ואילו נסיכויות איידין ומנטשה השתחררו מהוואסאלות שלהן למוראד. מוסטפא השתלט למעשה על הטריטוריה האירופית, ומוראד נאלץ להילחם בו ובשאר המורדים במשך שנתיים. נוצר שוב פילוג באימפריה, כשהשטחים האירופיים היו בידי מוסטפא, והשטחים האנטוליים בידי מוראד. ושוב מוסטפא עשה טעות, וניסה להיכנס לאנטוליה וגם לאדירנה כדי לתפוס את הסולטאנות המלאה. בסופו של דבר מוסטפא השתלט על אדירנה, וההתנגשות בינו לבין מוראד התרחשה בבורסה. מוראד קיבל עזרה מהסרבים שחששו מכוחו של מוסטפא, ובסופו של דבר מוסטפא הובס בקרב, בין היתר בשל עריקת ע'אזים (לוחמים)- מפקדים רבים מצבאו. גם בעל בריתו, ג'וניית ביי, שבא מנסיכות קטנה באיזור איזמיר, הובס יחד איתו. ב-1422 מוראד רצה להעניש את הביזנטים על כך ששיחררו את מוסטפא ותמכו בו, לכן החל המצור השישי על קוסטנטינופול. יחד עם נסיכות קאראמאן, גרמיאן ואחיו של מוראד, מוסטפא (האחר) שהיה מושל חמיד, הביזנטים הסירו את איום המצור ואף רדפו את מוראד בבורסה, אך הובסו בעיקר על ידי אנשי מסדרי האחוות השונים. הוא אף קבע מי יעלה על כס נסיכות קאראמאן לאחר מות שליטם, ותפס שוב את השילטון באיזור חמיד, איידין ומנטשה. לאחר דיכוי המרידות, פנה מוראד לאירגון מינהלי מחדש של האימפריה.
המהלך הבא של מוראד היה, כאמור, לבצר ולחזק את כוחו על חשבון שאר הנכבדים התורכיים ומנהיגי השטח שצמחו תחת שלטונו. הוא החליש את כוחם של המפקדים ולקח שוב את "עבדי השער" תחת חסותו. הוא חידש את שיטת הדבשירמה והשתמש בעבדים מהקווקז על מנת לדכא את מתנגדיו ומתחריו. מי שעזרו לו הם השרים מבני משפחת צ'אנדרלי. הוא השתמש בשטחים כבושים בבלקן על מנת לחלקם בין עבדיו הישירים, על חשבון הנכבדים התורכיים האחרים. שני הכוחות העיקריים הללו, העבדים המגויסים והנכבדים התורכיים, הפכו לכוחות יריבים באמצעות שיטת "הפרד ומשול" של מוראד. שיטת העבדים המגויסים תהיה אפקטיבית מעתה לשלוש המאות שעתידות לבוא. כעת נוצרו בקרב העבדים המגויסים שני כוחות עיקריים: 1. היניצ'רים: חיל הרגלים, של חיילים שהיו במקורם נערים נוצריים שגויסו בכפייה, שהיה תחת שלטונו הישיר של הסולטאן והם חומשו במיטב הנשק המודרני, שהוא רובים ואף תותחים (כוחות היאיא הרגליים הפכו לחיל התותחנים של האימפריה). 2. הסיפאהים: חיל הפרשים, שחומש בחרבות, בקשתות ובנשק ישן והיה כפוף יותר לבעלי התימארים, כלומר בעלי האחוזות המעין-פיאודליים. ברור שההעדפה הסולטאנית ניתנה ליניצ'רים.
מבחינת מלחמות, היות ועסק באירגון פנימי של האימפריה, תקופתו של מוראד נחשבה שקטה והגנתית יחסית. הוא הנהיג פשיטות פרשים מוגבלות, למשל לוולאכיה, ועסק יותר במהלכים הגנתיים, לצד הכנות לכיבוש הגדול של קוסטנטינופול. המצורים על העיר נמשכו. הוא עסק יותר בחתימת הסכמי שלום וואסאלות עם הביזנטים, הסרבים, הוולאכים וההונגרים. הוא הגיב רק למתקפות, כמו למשל כשוונציה השתלטה על סלוניקי, הוא הכריח את מגיניה להיכנע לבסוף והחזיר את השליטה על העיר עצמה ועל מקדוניה.
המתיחות הצבאית שנוצרה הייתה בעיקר עם ונציה, ששאפה לערער את שילטון העות'מאנים במקדוניה, כשהוונציאנים משתמשים בנסיך נוסף בשם מוסטפא, שכוחותיו השתלטו ב1425 על קסנדרה ועל קוואלה, בעוד מוראד שואף לכבוש את יתר חלקי מקדוניה ומתקדם באלבניה. התוצאה של ההתנגשויות האלה הייתה המלחמה הווציאנית-עות'מאנית הראשונה, היא נמשכה עד 1430. מצד שני, העות'מאנים התקדמו בסרביה, מה שהביא להתנגשות נוספת עם ההונגרים.
בינתיים, מוראד היה עסוק בבניית צי, היות והיתרון של הוונציאנים, שהובסו לבסוף, היה בים. בעוד מוראד מתקדם באלבניה וצובר הישגים, קם בוואלכיה נסיך מורד, בשם ולאד דראקול, ששלט בין השנים 1432-1446, שעליו התבססה דמותו של דרקולה….
דראקול הצטרף לברית האנטי עות'מאנית שכשלה, יחד עם המלך הבוסני והנסיך הסרבי בראנקוביץ'. באותו זמן היה מוראד עסוק במלחמות באנטוליה כנגד נסיכות קאראמאן וגם כנגד הממלוכים והשאה הפרסי שאה-רוח', שאיימו לפלוש ממזרח.
בסיכומו של דבר, מבחינה צבאית מוראד נקט באסטרטגיה פסיבית יחסית של תגובה ולא של יוזמה. זאת בשל המאבקים הפנימיים בחצרו, כשאל מול עבדיו המתחזקים התחרו מפקדי החזית- הע'אזים. הם פעלו ודחפו בשנותיו המאוחרות של מוראד לטובת שלטונו של בנו הצעיר, מהמט, מי שעתיד להפוך לסולטאן מהמט השני, הכובש.
באותו זמן, הנסיכים השונים קיבלו את התואר צ'לבי, בנוסף לכך כל נסיך נשלח לפרובינציה אחרת על מנת למשול בה ובכך הנסיכים יצרו כל אחד לעצמו מעין חצר סולטאנית בזעיר אנפין. הנסיכים קיבלו הדרכה ממפקדי היניצ'רים והוכשרו ללחימה, כמו כן הוכשרו בידע בדת האסלאם על ידי אנשי דת בכירים. בדרך כלל הנסיך שזכה בסולטאנות היה זה שעיקר הצבא, כלומר היניצ'רים, היו בעדו.
באותו זמן, נעשה ניסיון להצמיח חזית חדשה, נוצרית מאוחדת, כנגד העות'מאנים, עת הקיסר הביזנטי יוהנס השמיני פאלאולוגוס אירגן קואליציה ביחד עם הכנסייה הקתולית, החל מ1437, כדי להילחם בעות'מאנים. מהלך זה ייכשל, ויוביל,בסופו של תהליך, לכיבוש המוסלמי של קוסטנטינופול.
בינתיים, מוראד ידע לנצל את הפילוגים הפנימיים ואת מותם של השליטים החזקים, כמו סיגסימונד ההונגרי וטוורטקו הבוסני, כדי להשיג הישגים לעצמו ולהפוך חלק מהשליטים החדשים לוואסאלים שלו. אך בוואלכיה, בשנת 1441, קם שליט חדש ואגדי, ג'ון הוניאדי, שהצליח להדוף את העות'מאנים בהתנגדותו החזקה אליהם. מצד אחד, הוא ניסה לשכנע את האיכרים ובעלי האחוזות בבלקנים להיפטר מעול השליטים הרודניים עליהם, ומצד שני הוא הפך את רוב הקרקעות בשטחים העות'מאניים לקרקעות בשליטה ישירה שלו. עם זאת, רוב תושבי הבלקן הנוצרים תמכו במסעי צלב כנגד המוסלמים.
ניצחונותיו הרבים של ג'ון הוניאדי על העות'מאנים ב1442 הפכו אותו לגיבורה של אירופה בכלל ולגיבור הלאומי של ההונגרים בהמשך. בעוד מוראד נלחם בנסיכויות האנטוליות, הוניאדי אסף צבא צלבני מכל רחבי אירופה, השתלט על חלקי הונגריה והמשיך לתוך בולגריה, כשהוא תופס את העיר סופיה. בדצמבר 1443, למרות שהביזנטים הבטיחו שלא להתערב, מצאו עצמם העות'מאנים בסכנה מפני חדירה צלבנית לתחומה של בירתם דאז, אדירנה, כשאוצר המדינה היה כבר מרוקן מכסף. מכה חדשה נפלה על מוראד, כשבנו המועדף והמיועד להחליפו, עלא אל-דין ביי, נפטר. שפחתו המועדפת של מוראד, מארה הסרבית, שיכנעה אותו שחייבים לחתום עם הוניאדי על הסכם שלום, כשב12 ביוני 1444 נחתם הסכם אדירנה, לפיו הכיר מוראד באוטונומיה של סרביה וולאכיה, בעוד שלטונו בבולגריה הוכר על ידי הצד השני. באוגוסט 1444 נחתם הסכם נוסף, עם נסיכות קאראמאן האנטולית המורדת, שמרדה בעידוד הביזנטים והאירופים. הסכמי השלום היו אמורים להימשך כעשר שנים. ומוראד החליט לפרוש מתפקידו למנוחה בעיר בורסה, בעוד הכתר עובר לבנו, מהמט, וזאת הייתה הקדנציה הראשונה של הסולטאן הצעיר מאוד, שייהפך בהמשך לסולטאן מהמט הכובש.
בינתיים, האפיפיור אירגן צבא צלבני חדש, ששיתף פעולה עם מלך הונגריה לאדיסלאס, בעוד ביוון שליטים מורדים השתלטו על איזור תסליה. הכל תוך כדי ניצול של גילו של מהמט הצעיר 12. מסע צלב זה יביא לקטיעת שלטונו של מהמט לשני חלקים: קדנציה ראשונה של שנתיים, לאחר מכן חזרתו של אביו לשילטון, ולאחר 5 שנים לאחר מות מוראד, תחילת הקדנציה השנייה, הארוכה יותר, המוצלחת ומלאת הלקחים של הסולטאן הצעיר והמוכשר.
הווזיר הגדול, צ'אנדרלי חליל פאשא, שיכנע את מוראד לחזור בו מפרישתו, ולעמוד בראש ההתנגדות העות'מאנית. בעוד הצבא הצלבני תוקף את העות'מאנים, ספינות של גנואה, יריבתה העיקרית של ונציה, עזרו לעות'מאנים להחזיר את כוחותיהם ליבשת אירופה, ובכך הצבאות העות'מאניים בהנהגת היניצ'רים מחצו את הכוח הצלבני-הונגרי בקרב וארנה, בעשירי בנובמבר 1444, שבו נערף ראשו של לאדיסלאס המלך ההונגרי על ידי חיילי היניצ'רים, והוניאדי הצליח לברוח בעור שיניו. בקרב וארנה נחרץ סופית גורלה של האימפריה הביזנטית, ושל עיר בירתה לאחר 9 שנים.
בספטמבר 1446 חזר רשמית מוראד לכס המלוכה, למשך חמש השנים הבאות, אך מהמט, שנשאר בתוארו כסולטאן, הוכשר כחלק מהפקת הלקחים מחוסר ניסיונו על ידי זגראנוס וסבאהטין פאשא לתפקידו העתידי כסולטאן לאחר מות אביו. את שארית ימי שלטונו ניצל מוראד למסעות צבאיים על מנת לבסס מחדש את שלטונו באירופה. הוא ביסס שלטון עות'מאני ישיר בבולגריה ובמרכז יוון, וחיסל את הנסיכים הבלקניים המורדים. במקומם הוא החל במגמה של עידוד התיישבות תורכית בבלקנים, והחל בתהליך של "תורכיפיקציה" של האיזור. נסיכים תורכיים תפסו את מקומם של הנסיכים הבלקניים במקומות מושבותיהם, ושיטת התימאר נאכפה באופן מלא.
בינתיים, יאנוש הוניאדי, שחזר לבודה, אירגן מסע צלב נוסף, בהשתתפותם של 50 אלף אבירים. הוא לא זכה לסיוע מהנסיך הסרבי, יורגוס בראנקוביץ', אך האבירים שעטו לכיוון סרביה. בין ה17 ל20 באוקטובר 1448 הצליח מוראד, שעד אז היה עסוק במרד של השבטים הקתוליים בצפון אלבניה, להביס את האבירים בקרב קוסובו השני. משם המשיכו כוחותיו של מוראד ודיכאו את המרד בוולאכיה. כעת השילטון מדרום לדנובה היה עות'מאני באופן כמעט מוחלט. ב5 בפברואר 1451 מת מוראד משבץ מוחי, כשבצוואתו הוא הוריש באופן רשמי את הסולטאנות לבנו, הסולטאן המודח דאז מהמט בן ה-19. כעת, לאחר שמוגר איום הצלבנים, עמדה בפני מהמט המטרה העיקרית: איחוד השטחים העות'מאניים, מיגור הנסיכויות התורכמניות הנותרות וכמובן, כיבושה הסופי של קוסטנטינופול. בעמידתו במשימה זו הפך מהמט מהסולטאן מהמט הילד החלש לסולטאן מהמט הכובש.

הסולטאן מהמט הכובש ותהליכי כיבוש איסטנבול

ב18 בפברואר 1451 החל, למעשה, "תור הזהב" העות'מאני, עם עלייתו השנייה לשילטון של הסולטאן מהמט השני, שעתיד להיות מכונה "מהמט הכובש", או "פאתיח סולטאן מהמט".
מהמט קיבל אימפריה במצב הרבה יותר טוב משקיבל אותה אביו. על מנת לבסס את כוחו ולהכשיל את יריביו מקרב הנכבדים התורכמנים, היה מהמט זקוק לכיבוש מזהיר, ואין כמו כיבוש קוסטנטינופול ומיגור האימפריה הביזנטית כדי להוכיח את עוצמתו. האימפריות המוסלמיות כמעט כולן נשאו עיניהן לעיר הזאת, וידעו כי כיבושה יהיה המפתח לביסוס אימפריה מוסלמית עולמית. בעוד שני יועציו הקרובים עודדו אותו לכבוש את העיר, הנכבדים בראשות צ'אנדארלי התנגדו ליוזמה כזאת. מצד שני, שאיפתו של מהמט הייתה גם למגר את הנסיכות האנטולית החזקה שנותרה, קאראמאן. כדי לאפשר לו להתרכז בכיבוש העיר, הוא חידש את הסכמי השלום שחתם אביו עם סרביה, ואלאכיה, ולאחר קרב קצר גם את וסאלותו של נסיך קאראמאן.
ב1452 הוא בנה על הצד האירופי של הבוספורוס, כ10 מיילים מצפון לעיר, את מבצר "רומלי היסארי"- שפירושו המבצר האירופי, על מנת לשלוט מצפון על דרכי הגישה לקוסטנטינופול. בספטמבר 1452, לאחר השלמת בניית המבצר, החלו ההכנות, גם הדיפלומטיות, לכיבוש: הווזיר הגדול צ'אנדרלי חליל, למרות התנגדותו לכיבוש העיר, הגיע להסכמות עם המעצמות האירופיות השונות, בייחוד ונציה וגם הונגריה, על אי התערבות. בפברואר 1453 החל הלכה למעשה המצור על העיר, עת נכבשו הנמלים הביזנטיים בים המרמרה, כוחות הונעו למבצר החדש ותותחים כבדים הובלו מתראקיה על מנת להפגיז ולשבור את חומותיה החזקות של העיר.
בתוך העיר עצמה, המצב החברתי, הדתי והפנימי היה של תוהו ובוהו: חילוקי דעות צצו מכל עבר והצבא הביזנטי היה מוחלש ומובס מקרבותיו האחרונים. המצור עצמו נמשך 54 ימים, עד ה29 במאי 1453, לאחר שהעות'מאנים כבשו את כל האיים בים המרמרה סביב העיר. ב20 באפריל הצליח הצי של מהמט לחדור אל איזור "קרן הזהב", למרות שכמה ימים לפני כן 4 ספינות לטיניות וספינה יוונית הצליחו לחדור את המצור ולהביא אספקה לעיר. הספינות העות'מאניות כיוונו את תותחיהן לעבר המגינים.
ב28 במאי בלילה החלה ההתקפה, כשתותחים עצומים הצליחו להבקיע פירצה בחומות, בשטח שהוא היום נמצא בין טופקאפי ליני קאפי. הספינות הצליחו להפגיז בתותחיהן את מגיני העיר על החומות, והקיסר הביזנטי קוסטנטינוס נהרג בעודו מגן על חומות העיר. הצבא העות'מאני שעט בתוך הפרצות שנוצרו, והעיר החלה ליפול. בניגוד למצופה, מהמט הורה שלא לטבוח ביושבי העיר, שנותרה ריקה בחלקה, ושמר על זכויותיהם הדתיות. הביזנטים הנותרים נמלטו אל המושבה הסמוכה, גלאטה, שהייתה בידי גנואה. זגראנוס השיג הסכם עם יושבי גלאטה והגנואזים, לפיה היא תועבר ללא קרב לעות'מאנים, בתמורה להקלות כלכליות, אי אכיפת מיסים ושמירת זכויותיהם הדתיות של יושביה. אמנם לכיבוש העיר לא הייתה חשיבות אסטרטגית גדולה מאוד, היות והעות'מאנים יכלו לעקוף אותה בדרך לאירופה, אך הייתה לה בעיקר חשיבות מוראלית וכלכלית אל מול מעצמות אירופה. כעת, העיר הוכרזה לבירת האימפריה והחל יישובה במוסלמים. בכך, ירשה למעשה האימפריה העות'מאנית את מקומה של האימפריה הביזנטית, היא הפכה לשליטה על החיבור העיקרי בין הים השחור לים התיכון והסולטאן העות'מאני הפך גם ליורשו של הקיסר הביזנטי, בגירסה המוסלמית הפעם. שמה של העיר הוסב באופן לא רשמי לאיסטנבול, שמה התורכי של העיר, שגם משמעותו היא "אסלאם-בול", כלומר מלאה באסלאם. אבל באופן רשמי, שמרה העיר על שמה המקורי, קוסטנטינופול, לכל אורך ימי שילטון האימפריה העות'מאנית. באופן אירוני, העיר הפכה רשמית לאיסטנבול רק ב-1923, עת חדלה להיות עיר הבירה העות'מאנית. באותה שנה קמה הרפובליקה התורכית החילונית, שקבעה את בירתה דווקא באנקרה.
מהמט וכוחותיו נכנסו אל הכנסייה המרכזית של הנצרות האורתודוכסית, כנסיית "הגייה סופיה" (סופיה הקדושה), והחלו להתפלל את התפילה המוסלמית. הכנסייה הוסבה למסגד הראשי של האימפריה, אך שמרה על שמה, ונקראה מסגד "איה סופיה". האיקונות הנוצריים שהיו בה הוחלפו בסמלים מוסלמיים ובכתובות של פסוקי קוראן.
כעת פנה הסולטאן המנצח לאירגון פנימי של האימפריה הממורכזת והחזקה שבראשה עמד.
המטרה הראשונה של מהמט הייתה למגר כל התנגדות מצד הנכבדים התורכיים שעמדו כנגדו, לכן יומיים לאחר כיבוש איסטנבול, בראשון ביוני 1453, הודח הווזיר הגדול צ'אנדארלי חליל פאשא, במטרה גם לדכא את כוחה של משפחתו. הוא ובני משפחתו הואשמו בקבלת שוחד מהביזנטים על מנת למנוע את כיבוש קוסטנטינופול. מי שהחליף אותו היה זגראנוס פאשא, שגויס בשיטת הדוושירמה. מהלך זה החל מסורת לפיה עבדי הסולטאן תפסו את העמדות החשובות ביותר במינהל המדינה.
אחוזות ותימארים של נכבדים תורכיים הוחרמו, והחל תהליך של חילופי אליטות: את הנכבדים התורכיים הוחלפו בוגרי גיוס הדוושירמה. כך נוצרה אליטה של עבדים. המושלים המקומיים גם הושמו תחת פיקודו של הווזיר הגדול, שהיה רשאי גם לחתום בחותמת הסולטאן. עם זאת, הנכבדים התורכיים לא מוגרו לגמרי: מהמט שמר על מאזן כוחות, שיהיה תחת פיקודו. מהמט יצר, למעשה, את שיטת המילת, לפיה יינתן לכל עדה דתית שילטון אוטונומי תחת מנהיגים דתיים, ואת המהלך הראשון עשה כלפי הכנסייה האורתודוכסית, שזכתה בעצמאות מחדש.
כעת פנה מהמט לשיקום איסטנבול ההרוסה. הוא יישב אותה מחדש באוכלוסייה מוסלמית תורכית ובלקנית, והבטיח הקלות במיסים על מנת לחדש את החיים הכלכליים של העיר. הוא החל לבנות מחדש את דרכיה ובתיה של העיר, שנהרסו בשלהי השילטון הביזנטי. בשנת 1455 החל לבנות את הבזאר הגדול, או השוק המקורה הגדול הידוע של העיר. בנוסף בנה את הארמון הראשון בכיכר ביאזיד של היום, ולאחר מכן הוא מצא נקודה גבוהה בעיר שצופה על הדרכים הימיות שלה (ים מרמרה, קרן הזהב והבוספורוס), ובנה בה את ארמון טופקאפי, שהיה המרכז השילטוני של האימפריה עד ראשית המאה ה-19. הוא גם בנה את מה שאנחנו מכירים היום כמסגד פאתיח, על שמו.
הוא פיתח את הכלכלה של האימפריה, את הסחר בכותנה ובבדים ואת הסחר הבינלאומי כמו שהיה נהוג בעיר הביזנטית. הוא גם החל בתהליכים של הפרטה באימפריה, כשהפך אדמות מדינה לאדמות פרטיות, וחילק את האחוזות בין הסיפאהים, הפרשים שלו. כעת יכל לטעון שהוא השליט המוסלמי העליון בעולם, יותר מזה הממלוכי.