מקור הדפוס המודרני הוא באירופה, אבל כניסת הדפוס למזרח התיכון עוררה בו מהפיכה והשפיעה רבות על רעיונות לאומיים ודתיים. מרכז הידע והעיתונות בעולם הערבי היו מצרים, סוריה ולבנון אך זה השפיע גם על ארץ ישראל וגם על העיתונות העברית שהתפתחה בה. במצרים בכלל יצאו עיתונים שהיו לא רק מקור למסירת והעברת חדשות, אלא גם נכתבו בהם שירים ומאמרים בנושאים פילוסופיים ורעיוניים רבים וכן גם סיפורים כמו שאנחנו מכירים אותם בתור "פרוזה" כיום. התפתחות העיתונות בשפה הערבית השפיעה גם על התפתחות העיתונות העברית, שהרי במאה ה19 שלטה במזרח התיכון בעיקר האימפריה העות'מאנית.
כמו שכותב פרופסור עמי איילון בספרו, "מהפיכת הדפוס הערבי", כניסת הדפוס למזרח התיכון, שבמאה ה19 לדוגמא חלק לא קטן מיושביו לא ידע כלל קרוא וכתוב, עוררה שינוי גם אצל מי שהיו רגילים בקריאה עוד קודם לכן. שפע של טקסטים, תכנים, סיגנונות וצורות כתיבה שינו את הרגלי הקריאה שלהם ואת המקום שבו מילאו מקורות כתובים את שיגרת יומם. השינוי הגדול ביותר היה אצל מי שלא קראו בעבר והדפוס, וביניהם העיתונים, הכניסו אותם אל עולם הקריאה. אדם יכול היה להפיק ידע כעת בכוחות עצמו מטקסטים ורשומות כתובים שקרא.
שיטת הדפוס של אותם ימים, שהלכה והשתכללה, הייתה כזאת:
השלבים בתהליך הדפוס:
- הכנת הגופנים המשמשים להדפסה, בתהליך יציקה, בעזרת תבניות הנקראות "אמהות דפוס", "אמות דפוס" או "מטריצות" ("אמהות" בלטינית)
- ארגון הגופנים, בתיבת הסדר המחולקת לתאים (תא לכל אות).
- ייצור הדיו לדפוס
- ייצור נייר לדפוס
- סידור האותיות, שורה אחרי שורה, במסגרת שתשמש להדפסה, פעולה שנקראת סדר
- הגהה ותיקון השגיאות שנעשו במהלך הסדר
- משיחת הדיו על המשטח העליון של מסגרת ההדפסה
- הנחת גיליון נייר על פני המסגרת
- הכנסת המסגרת עם הנייר למכבש דפוס.
- הידוק גיליון נייר על המסגרת
- הוצאת המסגרת מן המכבש, הסרת הנייר להמשך העיבוד: ייבוש, חיתוך, וכריכה.
העיתונות העברית התפתחה לאט, והעיתון העברי התחיל להופיע רק כמאתיים שנה לאחר הופעת העיתונים ביבשות אירופה ואמריקה בשנת 1582. אבל כשהעיתונים העבריים התחילו להופיע, הם התפשטו במהירות.
תחילת דרכה של העיתונאות העברית הייתה באירופה. באמצע המאה ה19 החלו להשתמש בעברית כשפת חול ולא רק לשון הקודש. המשכילים העבריים ביקשו להתבטא בעברית, וזה כלל עיתון עברי. חלוץ העיתונים העבריים היה עיתון ה"מגיד" שיצא לאור על ידי אליעזר ליברמן בשנת תרט"ז (1856) בפרוסיה. מי שרצה להופיע בעיתון היה צריך לכתוב על מקרה שקרה אצלו בעיר ולשגר אותו לעיתון. האנשים שכתבו כתבות לעיתון כובדו מאוד במקומות מגוריהם.
שני העיתונים העבריים הראשונים בארץ ישראל היו "הלבנון" ו"החבצלת". "הלבנון" שנוסד ב1863 והיה קיים עד 1886- נוסד על ידי יואל משה סלומון ומיכל הכהן כמקור פרנסה. הם חזרו לירושלים לאחר שלמדו דפוס בגרמניה והקימו בית דפוס. בגלל ההוצאות שהיו כרוכות בהקמת בית הדפוס הם צירפו את יחיאל ברי"ל כשותף שלישי. על מנת ששלושתם יוכלו להתפרנס הם הוציאו את העיתון כמוצר נלווה לבית הדפוס שממילא היה כבר קיים. בעיתון היו מדורי מסחר, כלכלה וכו'.
"החבצלת" – נוסד לאחר כמה חודשים. בעליו ועורכיו היה ישראל ב"ק, שלו היה בית דפוס משלו. הוא הוציא את העיתון כתגובה על הוצאת עיתון "הלבנון", ומשום שבית הדפוס של סלומון היווה איום על בית הדפוס שלו.
שני העיתונים סבלו מבעיות כלכליות ועל כן התפתחה יריבות קשה ביניהם. ב-1864, לאחר שהופיע גיליון שני של "הלבנון", אחרי שהייתה הלשנה שהלבנון כותב נגד העות'מאנים, הוצא צו של השלטונות העות'מאניים לסגור אותו.
"הלבנון" המשיך עם זאת להתקיים. יחיאל ברי"ל אחד השותפים המשיך להוציא אותו לאור בפאריז. "החבצלת" קיבל רישיון מחודש להוציא את העיתון אחרי פסק זמן של 5 שנים ויצא כדו-שבועון. העיתון המשיך לצאת ברציפות עד 1911. באותה שנה, בשנת 1911, הקימו ביפו שני בני הדודים למשפחת אל-עיסא את העיתון הנודע בערבית "פלסטין", דבר שהיווה אבן דרך חשובה בתולדות העיתונות הערבית בארץ ישראל. (למרות שעיתון זה לא היה העיתון הראשון בארץ בערבית, אלא העיתון "אל קדס א-שריף" או "קודסי-שריף" בתורכית עות'מאנית, שנוסד במאה ה19, ושהביא בעיקר את דבר הממשלה העות'מאנית אל האזרחים. מהפיכת "התורכים הצעירים" שהתחוללה באימפריה העות'מאנית והפכה אותה למעשה למלוכה חוקתית הובילה ליציאת עיתונים רבים. בשנת 1908 יצא בערבית בירושלים העיתון "אל-קדס" שהיה קיים למעשה עד שנת 1913 ואינו קשור לעיתון "אל-קודס" של היום.
באותם זמנים, כאמור, היו לא מעט אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב. לכן היו אנשים שהיו קוראים את כותרות העיתונים בראש חוצות- בעיקר מוכרי העיתונים, ואילו במזרח התיכון התפתח נוהג שהיו מתאספים אנשים בבתי הקפה- בעיקר הערביים, ואדם שידע לקרוא ולכתוב היה קורא את הידיעות מהעיתון באוזני הנאספים.
התקופה השנייה בתולדות העיתונות העברית הייתה מהפיכת אליעזר בן יהודה (פרלמן).
השפה העברית לא הייתה נפוצה בא"י. העברית שומשה לקריאה בעיקר כלשון קודש ולא כשפה מדוברת- וכשפת תיקשור בין יהודים שבאו מאירופה לבין יהודים ספרדים ומעדות המזרח . בן יהודה הוסיף נדבך בתחייתה כשפה מדוברת. חשוב להדגיש שהגופנים העבריים במכונות ובמכבשי הדפוס של אז באירופה וכן עד היום על המקלדות של המחשבים- מקורם בכלל בדפוס בשפת היידיש…
לאט לאט מספר הקוראים העבריים והערביים של העיתונים הלך וגדל. בשנת 1881 החלה מהפיכת בן יהודה. הוא מצטרף תחילה למכללת חבצלת, ולאחר שלוש שנים הוא הצטרף לבית דפוס, שהוציא את עיתון "הצבי". לאחר מכן הוא רכש את הזכויות על העיתון, ורכש את הזכות להשתמש בשם.
בשנת 1884 בן יהודה החל להוציא את עיתונו העצמאי. העיתון שלו נקרא עיתון יומי אף כי יצא פעם אחת בשבוע- מה שמלמד על צורת הכתיבה ושימוש בביטויים חדשים. העיתון עבר גלגולים שונים ויצא כשבועון ולאחר מכן כיומון. בשנת 1896 הוציא בן יהודה את כתב העת "השקפה" שהחליף את "הצבי" בתקופה בה הוא נסגר זמנית (1908-1902).
אגב בתמונה נראה מכבש דפוס שנרכש על ידי השר משה מונטיפיורי.
בן יהודה שינה את העיתונות העברית בא"י. העיתונאות המודרנית במערב הייתה בעיקר עיתונאות פופולרית להמונים. אף כי היה מחיה השפה העברית, צריך היה הוא עדיין להתפרנס. לכן שילב בעיתון שלו מאפיינים של הליכת רכיל, או פשוט רכילות או מה שאנחנו קוראים לו "צהובון". הוא הנהיג את השימוש בכותרות גדולות ובידיעות שערורייתיות, שעד אז תפסו מקום שולי וכן פרסם תירגומים לסיפורים שונים. בן יהודה החל מהפכה שרשמיה בולטים עד היום בתצורת כותרות העיתונים. לדוגמא- הכותרות השתרעו על כל העמוד הראשון.
המהפכה בלטה במיוחד בהפיכתו של הצבי לעיתון יומי. בשנת 1908, לפני מלחמת העולם הראשונה.שבה לא יצאו עיתונים רבים בארץ בשום שפה היות והשילטונות העות'מאניים הטילו עליהם צנזורה, וזאת לאחר 45 שנים שבירושלים הופיעו יומונים ושבועונים. תופעה זו הותירה את חותמה גם לאחר מלחמת העולם הראשונה.