Category Archives: תורכיה ואיראן

ימין נגד שמאל- המפה הפוליטית בתורכיה

שלום שוב,

אני רוצה לכתוב הפעם, וזה מאוד הכרחי, על המפה הפוליטית בתורכיה המודרנית.

ראשית, אתחיל בשמאל התורכי. השמאל התורכי הוא שייסד את תורכיה, כי מפלגת העם הרפובליקנית (CHP), שנוסדה בשנות השלושים, הייתה המפלגה שייסד מוסטפא כמאל אתאתורכ, וקיימת עד היום בראשותו של כמאל קיליצ'דאראולו, נחשבת כמפלגה סוציאל דמוקרטית לכן היא שמאלית. מדובר במפלגה שמאמינה מאוד בדרכו של אתאתורכ אך גם בהתערבות של המדינה בכלכלה ובחיי אזרחיה- סוג של "אטאטיזם". מפלגה זו גם מאמינה ברפובליקניות ובחילוניות שכוללת הפרדת הדת מהמדינה ובקיום מדיניות רווחה. לכן מדובר בשילוב של שמאל כלכלי יחד עם לאומיות תורכית שמאמינה אמונה עיוורת בדרכו של מוסטפא כמאל אתא תורכ. כיום מפלגה זו היא מפלגת האופוזיציה והשמאל הראשית בתורכיה. אני רוצה להדגיש, כי עד 1950 שלטה
מפלגה זו כמפלגת יחיד במדינה. היא כמעט ולא נבחרה בבחירות.
כיום יש לה מספר חברים גדול יחסית בפרלמנט התורכי, לצד מפלגה כורדית שמאלית, שגם היא חלק מהשמאל התורכי. עם זאת, כיום בפרלמנט כל מפלגות השמאל מהוות מיעוט, ויש שלוש כאלה- מפלגת העם הרפובליקנית ועוד שתי מפלגות כורדיות, כולן בשמאל. מפלגת הרוב היא "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית, בראשות ארדואן.

משמאל למפלגת העם הרפובליקנית נמצאות מפלגות שמאל קטנות, שבעבר יוצבו בפרלמנט: מפלגת השמאל הדמוקרטית, שהתפלגה ממפלגת העם, מפלגת העבודה, מפלגת העובדים וכמובן הגירסה התורכית להסתדרות העובדים- DİSK בראשי תיבות, שכוללת ראשי ועדים גדולים במשק ופועלים. יש מגוון מפלגות סוציאליסטיות קטנות בתורכיה.
ולא נשכח את הקומוניסטים לגווניהם שגם נמצאים בשמאל התורכי, ומהם ומהשמאל התורכי בכלל ארצות הברית פחדה מאוד בימי המלחמה הקרה, ואף הקימה את גרילת-הנגד בשל כך, שנקרא גם "אירגון גלאדיו", במטרה למנוע את חיבורה של תורכיה לברית המועצות השכנה. אירגון זה יצר את תופעת "המדינה העמוקה".

ההפיכות הצבאיות בשנים 1960 ו-1971 בתורכיה גרמו לעלייה של מפלגת העם הרפובליקנית לשילטון- בשם הכמאליזם והחילוניות שהשמאל דוגל בהם- ולהישרדות השמאל התורכי. מפלגת העם הרפובליקני כמעט ולא נבחרה בשום מערכת בחירות רב מפלגתית במדינה, בדומה למפלגת העבודה הישראלית מאז 1977, שייסדה
את מדינת ישראל, הייתה מפלגה הגמוניאלית בשילטון, אך כבר כמעט
40 שנה נמצאת באופוזיציה, מינוס 5 שנים לא רציפות.

הימין התורכי הוא מאוד מגוון, וניתן לחלק אותו לשלושה חלקים: ימין חילוני, ימין מסורתי וימין דתי, או במילים אחרות אסלאמיסטי. כמו ישראל מאז 1977, מאז 1950 כל אימת שיש בחירות רב מפלגתיות בתורכיה זוכה הימין בשילטון במדינה. ישנן כמה מפלגות עיקריות:
1. "המפלגה הדמוקרטית" המיתולוגית-DP- המפלגה שייסד עדנאן מנדרס ואיתה זכה בראשות הממשלה בשנת 1950. מאמינה בשמרנות, בשוק חופשי, ביוזמה חופשית (קפיטליזם) ובזיקה למסורת, אך לא אסלאמיסטית. עקב ההפיכות הצבאיות, בהן פורקו כל המפלגות, היו כמה גלגולים למפלגה זו. כיום הסמל הבולט של מפלגה זו, שהפכה לזעירה, הוא סולימאן דמירל בן ה-90, "שמעון פרס" של תורכיה (שלא נושא כיום בתפקיד רשמי). מפלגה זו מסמלת ימין שמרני. שם נוסף למפלגה זו היה
"מפלגת הדרך הנכונה" DYP. לאחר דמירל הנהיגה אותה לזמן קצר טאנסו צ'ילר, האישה הראשונה בתורכיה שזכתה בתפקיד ראש ממשלה.

2. "מפלגת המולדת"-ANAP- טורגוט אוזל ומסוט יילמאז
מפלגת ימין מרכז
מפלגה זו מייצגת בראש ובראשונה את הימין הכלכלי התורכי. היא האמינה בשוק חופשי, ביוזמה חופשית ובפיתוח. מי שהוביל אותה היה ראש הממשלה מ-1983, טורגוט אוזאל, שהתמקד בכלכלה אך גם בקשרי חוץ עם מדינות מוסלמיות כמו איראן והאיזורים המוסלמיים בברית המועצות, שהיו רפובליקות סובייטיות. אוזאל, שעלה לאחר ההפיכה הצבאית בשנת 1980 שהביאה לניטרול השמאל, יזם פרוייקטים כלכליים רבים וממש הזניק את תורכיה קדימה, גם ביחסי חוץ עם ארצות הברית ואף ישראל, למרות שדמירל היה הרבה, הרבה יותר ידידותי לישראל
ממנו. לאחר מות אוזאל כנשיא ב-1993, מוות מסתורי שנחקר עד היום
(למרות שידוע שהיה חולה לב), החליף אותו כמנהיג המפלגה ראש הממשלה לשעבר מסוט יילמאז, שכל ממשלותיו היו לא יציבות בעליל.
מפלגה זו כמעט ולא קיימת היום.

3. מפלגת הרווחה RP- בראשות נג'מטין ארבקאן, מפלגה שהאמינה בהחזרתה של תורכיה לערכיה האסלאמיים ולאמונה בהלכה האסלאמית. היא גם הייתה מפלגה חברתית- האמינה במתן צדקה ורווחה לעניים, ולהזדהות עם האומלל והחלש- שהיא מצווה בסיסית באסלאם. כמו כן המפלגה האמינה ביצירת גוש אסלאמי איזורי בהובלת תורכיה ובקשרים הדוקים עם איראן. עקב חוסר יציבות פוליטית בשנות התשעים עלתה לשילטון בממשלת קואליציה עם מפלגת ימין לא אסלאמית נוספת לשילטון, אך הופלה בשנת 1997 בהפיכה צבאית שקטה שאילצה את ארבקאן לעזוב את השילטון. בשנת 2001 התפלגה לשניים: פלג ארדואן וגול למפלגת "הצדק והפיתוח", שדגלה בהתמקדות הכלכלה ובהסתרת המאפיינים האסלאמיסטיים של המפלגה. ארבקאן המשיך בדרכו ובאותו מצע עם "מפלגת האושר"-SP-,שקיימת היום גם לאחר מותו. מפלגה זו היא אסלאמיסטית מאוד,ונמצאת בקשר הדוק עם תנועת "האחים המוסלמים" העולמית.

4. מפלגת התנועה הלאומית-MHP
ימין לאומני קיצוני
מפלגה זו גם נחשבת מיתולוגית, פעלה בעיקר בשנות השבעים, שהיו שנים מאוד סוערות בפוליטיקה התורכית והתאפיינו במאבקים בלתי פוסקים ובחוסר יציבות בין הימין לשמאל במדינה. לתנועה יש גם זרוע
בלתי רשמית מיליטנטית- "הזאבים האפורים"- BOZKURTLAR שאף עסקה בטרור כנגד השמאל ואירגוני עובדים בתורכיה החל משנות השבעים (כשאירגוני השמאל מפעילים טרור נגדי).
המפלגה והזאבים האפורים מאמינים בלאומיות תורכית קיצונית, בחיזוק זהותה התורכית של המדינה. הם מאמינים בגירסה לאומנית של הכמאליזם ובמלחמה עיקשת ואכזרית כנגד מתנגדי התורכיות בתורכיה, במקרה זה הכורדים. המפלגה דוגלת גם ביצירת קשרים עם כל העמים התורכיים ברחבי העולם וביצירת איחוד מדינתי על סמך זהות אתנית ולאומית תורכית.
למפלגה זו יש נציגות קבועה בפרלמנט לרוב, גם כיום. מנהיגה כיום הוא דוולת (בתורכית: מדינה…) באהצ'לי. מנהיגה המיתולוגי היה אלפ
ארסלאן תורכש (איזה שם, אלפ- שם תורכי מיתולוגי, ארסלאן- אריה,
תורכש- כמו שם המדינה והלאום).
למפלגה זו יש מאפיינים פשיסטיים תורכיים ( מאמינה בעליונות המדינה התורכית ואף עליונות הגזע התורכי) , כשהפשיזם התורכי, שהיה גם בעל מאפיינים אנטישמיים, התפתח החל משנות השלושים של המאה העשרים בהשפעת איטליה הפשיסטית ואף גרמניה הנאצית.

5. מפלגת הצדק והפיתוח -AKP- מפלגת השילטון בתורכיה החל משנת 2002. בראשה עומד טייפ ארדואן. למפלגה זו ייוחד פוסט נפרד.

אני אסיים עוד מעט פוסט זה במשאלה, שחלילה אויבינו לא יצליחו לסכסך בינינו, ושחלילה האלימות שיש בישראל בין השמאל לימין לא תידרדר למצב של אלימות חמושה ופגיעה פיזית, כפי שהיה בתורכיה בשנות השבעים.

6. צבא תורכיה- אמור למלא תפקיד קלאסי של צבא, אך עד 2011 בערך שימש כמגן הדמוקרטיה התורכית ומגן הכמאליזם והחילוניות התורכיים. החזיק בדרך כלל בעמדות כמאליסטיות-לאומיות (כלומר מיצב עצמו בימין החילוני) וימניות-שמרניות. בעת שהיה תוהו ובוהו פוליטי וממשלות מתחלפות בתורכיה, בשנות השישים, השבעים והתשעים, דאג לערוך הפיכות צבאיות ולהחזיר את הסדר למדינה כדי לשמור על ערכי הדמוקרטיה, הכמאליזם והחילוניות. בשנת 2011 הצליח ארדואן לכופף את הצבא כשכל המטה הכללי שלו התפטר בקיץ והוא מינה את מפקד הז'נדרמריה (מקביל לקצין משטרה צבאית ראשי) לרמטכ"ל.

לצד הצלת היהודים- הצד האפל של תורכיה במלחמת העולם השנייה

במלחמת העולם השנייה, עת התחוללה השמדת היהודים באירופה על ידי הנאצים, היו יהודים שניצלו על ידי קבלת דרכון תורכי, שניתן להם על ידי אנשי צוותי השגרירויות התורכיות השונות באירופה. הדרכונים הללו איפשרו ליהודים להגיע לתורכיה בביטחה ולהימלט מההשמדה. על האומץ והגבורה של כמה מאנשי הסגל הדיפלומטי התורכי עשו אפילו בשנת 2011 סרט, "דרכון תורכי" בבימוי בוראק ארליאל. מאמצי ההצלה הגיעו עד כדי כך שיהודים נשלפו מהרכבות וממחנות הריכוז על ידי אנשי הסגל התורכיים ובכך ניצלו חייהם. רובם הועברו לתורכיה, שהכריזה ברוב רובן של שנות המלחמה על נייטראליות.

אבל יש לזכור שגם היה צד אפל למדיניות הממשלה התורכית. יש לזכור כי בשנות מלחמת העולם השנייה מייסד הרפובליקה החילונית שהיה אוהד היהודים, מוסטפא כמאל אתאתורכ, כבר לא היה בחיים. הוא נפטר בנובמבר 1938, 10 חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מי שירש אותו כנשיא תורכיה היה איסמט אינונו, שהייתה לו פחות אהדה ליהודים. הצד האפל של תורכיה באותן שנים, לצד ובניגוד לחסידי אומות העולם התורכיים שהצילו יהודים, התבטא בשני מקרים: פרשת "סטרומה" ופרשת מס הרכוש (וארליק ורגיסי) הכבד והמלווה בסנקציות, שהוטל בין היתר על היהודים בתורכיה בעת המלחמה.

אנחנו חוזרים בזמן לשיאה של מלחמת העולם השנייה, שנת 1942, עת תורכיה הכריזה נייטרליות, אך הייתה מושא ללטישת עיניים גם של גרמניה הנאצית וגם של ברית המועצות. באותן שנים, כאמור, החלו נטיות פאשיסטיות לבלוט בתורכיה, אפילו במפלגת השילטון היחידה, מפלגת העם הרפובליקני ה"כמאליסטית". תורכיה הייתה בין שני ראשי ממשלה: רפיק סיידאם, הרופא שהמציא תרופה למחלת הטיפוס, ומת בעצמו באותה שנה, 1942, ממחלה, ושוקרו סאראג'ולו, שבא דווקא מתחום הכדורגל- היה יושב הראש של פנרבה'צה, גם כשהיה ראש ממשלה.

אותם שני ראשי ממשלה מסמלים את הצד האפל של תורכיה: ד"ר סיידאם, ראש הממשלה הרביעי, סירב לעזור ל782 הפליטים היהודיים מרומניה שהיו על האונייה "סטרומה" ששמה פעמיה מקוסטנצה שברומניה לעבר ארץ ישראל, ונתקעה בחופי איסטנבול עם מנוע כבוי בין דצמבר 1941 לפברואר 1942, עת שילח אותה לגורלה והיא טבעה כעשרה מיילים מצפון לאיסטנבול על ידי טורפדו סובייטי, כשרק ניצול יהודי אחד, דוד סטוליאר (שהלך לעולמו השנה) נשאר ממנה, ואילו שוקרו סאראג'ולו החליט על היטל, שנקרא "מס העושר" או "מס רכוש" Verlik Vergisi, שהוטל על כל אזרחיה העשירים של תורכיה כביכול, כשאחוזים מטורפים של מס מוטלים על אוכלוסייתה הלא מוסלמית של תורכיה, ומטרתו האמיתית של חוק המס הנ"ל היא לצמצם את השפעתם של לא מוסלמים על כלכלת תורכיה. הקהילה היהודית בתורכיה נפגעה קשות ממס זה, ועל כך אדבר בהמשך. אך קודם כל אתחיל עם "סטרומה".

ה"סטרומה" הייתה ספינה קטנה, שנועדה במקור לנופש ויכלה לשאת על עצמה מקסימום של 250 איש, וגם זה נחשב הרבה. היא נבנתה בשנת 1867 עם מנוע קיטור, ונועדה להיות ספינת נופש. בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים הותקן בספינה בת היותר משבעים שנים מנוע דיזל.
ה"מוסד לעלייה ב'" תיכנן שהסטרומה תשמש אוניית מעפילים, אך בסופו של דבר מי שלקחה את הפיקוד עליה היא התנועה הרוויזיוניסטית הציונית, ובעיקר תנועת בית"ר. תחת משא ומתן עם ממשלת רומניה בראשות המרשל יון אנטונסקו, ששיתף פעולה עם הנאצים, הצליחה תנועת בית"ר לשכנע את ממשלת רומניה לתת למאות יהודים מאותה מדינה לעלות לספינה על מנת להעפיל לארץ ישראל. היו עליה רק שתי סירות הצלה, ולכל אדם משבע מאות ויותר הנוסעים ניתנו רק שישים סנטימטר מרחב לשינה בתאי השינה ובדצמבר 1941 היא יצאה לדרך מנמל קוסטנצה הרומני. כבר על ההתחלה התקלקל המנוע של הספינה, ותמורת חפצים יקרי ערך של הנוסעים עלו טכנאים רומנים ותיקנו את מנוע הדיזל של הספינה. בחמישה עשר בדצמבר 1941 התקלקל שוב מנוע הספינה, והאונייה עגנה, כשהיא תקועה, במימי איסטנבול. אז החל משא ומתן בין ממשלת בריטניה, ששלטה בארץ ישראל, לבין ממשלת תורכיה בראשות רפיק סיידאם. בהתאם למדיניות "הספר הלבן", סירבו הבריטים לתת למעפילים ויזות לארץ ישראל, על מנת להגביל את העלייה כדי שלא יווצר ליהודים רוב על פני הערבים בארץ. הם שיכנעו את ממשלת סיידאם לעכב את ה"סטרומה", והתורכים סירבו לתת לכל מי שהיה על הספינה לעלות על החוף. כך נתקעו המעפילים על הספינה, והמזון הלך ואזל. הם נשארו תקועים בין הפטיש לסדן שבועות ארוכים, כשהבריטים אישרו לתת ויזה רק לכמה נוסעים ולילדים קטנים, על מנת שיוכלו להגיע לארץ ישראל. ממשלת תורכיה, מצידה, המשיכה בעקשנות לסרב לתת לנוסעים גישה אל החוף באיסטנבול. ב-23 בפברואר 1942 פשטו שוטרים תורכיים על הספינה, קשרו אותה וגררו אותה אל מחוץ למימי הבוספורוס, אל הים השחור. יום לאחר מכן, הטביעה צוללת סובייטית, שהתנכלה גם לספינות תורכיות, את הספינה, והתוצאה הייתה: 781 מעפילים ועשרה אנשי צוות שטבעו למוות או מתו מקור, כשרק הקצין הראשון לזר דיקוף והנער היהודי דוד סטוליאר, שטיפסו על דלת תא של הספינה שניתקה וצפה בים, ניצלו. בסופו של דבר, רק סטוליאר קיבל ויזה מהבריטים לארץ ישראל…
עד היום מציינת הקהילה היהודית בתורכיה את יום השנה לטביעת ה"סטרומה", סמוך למקום שבו נתקעה.

נמשיך כמה חודשים קדימה ב-1942, לחודש נובמבר. ראש הממשלה מזה ארבעה חודשים, סאראג'אולו, החליט להטיל מס על תושביה העשירים של תורכיה, על מנת שיהווה היטל מלחמה במקרה של פלישה נאצית או סובייטית. כל זאת על רקע הפאשיזם הגואה בתורכיה, כשממשלת תורכיה אישרה להעביר חומרי גלם ברכבות לעבר השטחים שהוחזקו בידי הנאצים, למרות הנייטראליות. מטרתו האמיתית של המס הזה הוא לפגוע במיעוטים הלא מוסלמיים בתורכיה, ולצמצם את השפעתם על הכלכלה. כיצד? חוק המס, שנקרא "וארליק ורגיסי" בתורכית, והתקבל ב-11 בנובמבר 1942, קבע באופן רשמי כי כל אזרחיה העשירים של תורכיה ישלמו 4.94 אחוזי מס. בפועל הוטלו על הארמנים 232 אחוזי מס, על היהודים 179 אחוזי מס ועל היוונים 156 אחוזי מס, כשהמוסלמים שילמו את כמעט חמשת אחוזי המס הרשמיים בלבד. ועוד משהו- על הלא מוסלמים הוטל לשלם את המס תוך 15 ימים במזומן. התוצאה הייתה שבני המיעוטים גייסו כסף מכל הבא ליד, כולל מכירת רכוש וקבלת הלוואות משכנים מוסלמים, על מנת לשלם את המס. מי שלא שילם את המס כחוק, נשלח למחנות עבודה במזרח תורכיה. החלוקה של משלמי המיסים מעלה ריח של גזענות: הם חולקו לארבע קבוצות: M- קבוצת המוסלמים. G- קבוצת הלא מוסלמים. E- זרים, D- על שם כת הדונמה, השבתאים, לכאלה שהמירו את דתם. בסופו של דבר נאספו 324 מיליון לירות תורכיות בערכים של אז, 21 איש מתו במחנות העבודה, משפחות התפרקו ואחוזי ההתאבדות בקרב בני מיעוטים, ביניהם יהודים, וכן אחוזי ההתאסלמות הרקיעו שחקים. אנשים הפכו ממש לקבצנים במקרה הטוב, ביניהם מהקהילה היהודית. מי שיכל לעזוב את תורכיה- עזב. החוק, שהתקבל בפרלמנט התורכי בנובמבר 1942, החזיק מעמד שנה וחמישה חודשים, עד שבוטל במרץ 1944 כתוצאה מהלחץ של ארצות הברית ובריטניה, שהסתמנו כמנצחות במלחמת העולם השנייה. רבים מהיהודים מתארים את חזרתם של הגברים במשפחה כשברי כלי שדופים ומאובקים ממחנות העבודה.
מפלגות הימין הקיצוני של ימינו בתורכיה, בייחוד הMHP, מתכחשות ומכחישות את חשיבות המס האיום והנורא שהוטל.
ומי שרוצה תמונה, שלא משאירה מקום לדימיון, של ראש הממשלה באותו זמן סאראג'אולו, שעל שמו נקרא מגרשה של פנרבהצ'ה הנה קישור:

http://www.nkfu.com/fenerbahce-spor-kulubu-tarihi

שחקנים ושחקניות תורכיים-התחלה

לכבוד סיומה המתקרב של הסידרה "הסולטאן", והפיכת בלוג זה לבלוג שעוסק בנושאי היסטוריה ופוליטיקה, אני מתכוון לכתוב על שחקנים ושחקניות תורכיים וכן גם זמרים וזמרות מפורסמים לאורך ההיסטוריה.
אני אשמח לקבל כאן מידע מכם על מי אתם רוצים שאני אכתוב.
כמובן, מי שאציין ראשונים הם שחקני הסידרה "הסולטאן" וגם מי שקשורים אליהם שמשחקים בסדרות אחרות, למשל האליט ארגנץ', כוכב הסידרה, וכן ברגוזאר קוראל, אישתו שמשחקת בסידרה "קאראדאיי".

בנוסף, אציין ציוני דרך בתולדות התקשורת התורכית, שקיימת עוד משלהי האימפריה העות'מאנית עד ימינו אנו.
לידיעתכם, אחד העיתונים הראשונים שהופיע בארץ ישראל במאה ה-19 נכתב בתורכית עות'מאנית לצד ערבית- קראו לו קודוס-י-שריף, והכוונה לירושלים. עיתון זה היה עיתון רשמי מטעם השילטון העות'מאני בירושלים.
נמשיך עם ייסוד רשות השידור התורכית או בשמה-TRT. אני אשמח לקבל שאלות ופרטים על סדרות מפורסמות ששודרו באותה רשת.
אני זוכר, למשל, שבשנות התשעים הייתה סידרה בשם "גברת פרהונדה ובנותיה".
טלנובלות ראויות לציון על שחקניהן, הגברים והנשים, הן "מנקשה וחליל", "גומוש" (כסף, הכוונה לצבע הכסף), "צפון דרום", "אהבה אסורה", "מה אשמתה של פטמגול", "אזל", וכמובן "המאה המפוארת" שאנו מכירים אותה בתור הסולטאן, שבעוד כשנה תהיה לה סידרת המשך על קוסם סולטאן, שהייתה אף חזקה מהורם עצמה, היות שניהלה את האימפריה העותמאנית בפועל ממש.
מודל נוסף שאציין הוא מודל הערבסק, שבו מושפעות יצירות תורכיות מהשפה הערבית, ומסרטים ומשירים ערביים. כולנו ודאי זוכרים את הסרט של יום שישי בערב, סרטים שהובאו ממצרים לישראל.
אבל שוב, בניגוד לנכתב בעמודים הרשמיים בפייסבוק, המידע לא יתמקד ספציפית באישיותם של השחקנים או השחקניות אלא מדובר במידע כללי. בפייסבוק עושים עבודה ממש מצויינת, בעמודים הפרטיים והרשמיים, במתן מידע על השחקנים, ואיני מתכוון להתחרות בזה.

חגיגה תורכית לחגים

שנה טובה! אני כותב עכשיו קישורים לשירים תורכיים, חלקם כבר הופיעו בבלוג, לרגל ראש השנה. אני מרכז אותם כאן.

השיר הראשון: סיבל ג'אן עם "פאדישאה", כלומר הסולטאן, שיר משנת 1997. השיר היה שיר מחאה כנגד גבר שחושב עצמו סולטאן, והפך לשיר מחאה נגד ארדואן.

רק להעתיק את הקישור ולעשות "הדבק" לכתובת האינטרנט.

השיר השני: משנות השבעים המפוארות, להקת "בנות ג'יג'י": או הלב שלי, אתה משוגע.

השיר השלישי, מאותה תקופה: של נילופר, "העולם מסתובב".

השיר הרביעי: איבראהים טאטליסס, נציג מזרח תורכיה, עם "כחול כחול" (מאווי מאווי)

השיר החמישי: אותו טאטליסס, הכורדי מאורפה, עם "טק טק" (לבד, לבד)

השיר השישי: סיבל ג'אן שוב, עם צ'אקמק צ'אקמק (להמשיך, להמשיך)

השיר השביעי: ארקין קוראי, עם הלהיט משנות השבעים "אסטאראבים", שלהקה ישראלית בשם "אורפנד לנד" חידשה אותו.

ולסיום, נבאהאת צ'הרה, שידועה לכל מי שרואה טלנובלות כוואלידה סולטאן או כפירדבס, בלהיט שלה משנות השבעים "בוקלום בוקלום" שמשמעו "הסילסול (או: הפיתול) שלי".

חג שמח! נתראה אחרי החג.

שחקנים ושחקניות תורכיים- 1

שלום,
כמו שהתחייבתי, אני רוצה לפתוח את הרשימה דווקא בשחקנים הוותיקים והמבוגרים ביותר. שימו לב: רוב רובם של השחקנים התורכיים למדו בפקולטות לתיאטרון ולמשחק באוניברסיטאות בתורכיה ומחוצה לה, כלומר בתורכיה בוחרים את השחקנים המקצועניים ביותר לשחק בטלנובלות, כי אל תשכחו, הטלנובלות התורכיות הן חלק מהמראה של המדינה כלפי חוץ.

נתחיל בשחקן יקר, ששיחק בסידרה "הסולטאן", ובפורום הרשמי של הסידרה מצויין כי עברה שנה מאז מותו: טונג'ל קורטיז, המשחק את אבו סעוד אפנדי הקאדי. בנוסף, שיחק קורטיז בסידרה "אזל" ו…. בסרט ישראלי. כן. בשנות השמונים שיחק השחקן היקר והדגול הזה בסרט "חיוך הגדי", שביים שמעון דותן בשנת 1986. קורטיז גם זכה בפרס "דב הזהב" הברלינאי לתפקיד השחקן הטוב ביותר בשל השתתפותו בסרט זה, באותה שנה.
קורטיז נולד ב-1 בפברואר 1936, והיה שחקן ובמאי תיאטרון, סרטים וטלוויזיה תורכי. הוא שיחק בלמעלה משבעים סרטים. הוא היה בן של… מושל מחוז. אביו היה מושל מחוז קוג'אלי, שנמצא בצפון מערב תורכיה. בעיר באהצ'ליק שבאותו מחוז נולד קורטיז.
אימו הייתה מורה ממוצא בוסני, ואביו היה מושל שנדד בין ערים שונות בתורכיה. לכן, קורטיז עצמו למד באיסטנבול, הסמוכה למחוז הולדתו. באוניברסיטת איסטנבול למד קורטיז שפה וספרות אנגלית.
את הקריירה התחיל בגיל 22 בתיאטרון: גם בתורכיה עצמה אך גם בשבדיה ובמערב גרמניה (בזמנו, גרמניה הייתה חצויה בין מזרח למערב). הוא הגיע עם כישורי המשחק שלו עד לתיאטרון הלאומי השייקספירי של פיטר ברוק באנגליה.
בסוף שנות השבעים הוביל קורטיז פרוייקטים בתיאטרון תורכי-גרמני בברליו.
עוד בהיותו בתורכיה, בעת שירותו הצבאי ולימודיו באוניברסיטה, הכיר את הבמאי התורכי המפורסם יילמאז גונאיי, ועשה עימו מספר סרטים. את קריירת המשחק בסרטים התחיל בשנת 1964, בסרט "משרתיו של השטן". בשנת 1970 שיחק בסרטו המפורסם של גונאיי "תקווה", שהביע ביקורת מרומזת על החברה, הכלכלה והפוליטיקה התורכית של אותם ימים. הסרט צונזר בתורכיה, אך הגיע לפסטיבל קאן המפורסם. מאז שיחק קורטיז בהפקות תורכיות ובינלאומיות, ביניהן, כמו שציינתי, סרט ישראלי.
בשנות השבעים והשמונים שיחק בסדרות טלוויזיה במערב גרמניה, ובשנת 2006 שיחק בטלנובלה התורכית הראשונה שלו- האג'י. בהמשך שיחק גם בטלנובלה התורכית "אסי", "אזל" וה"מאה המפוארת" (הלא היא "הסולטאן").
בספטמבר 2013 נפטר קורטיז בגיל 77 לאחר שהחליק בביתו וקיבל מכה בראשו.

צ'טין טקינדור (מככב ב"קאראדאי") נולד ב16 ביולי 1945 בסיוואס שבמרכז תורכיה. הוא שחקן סדרות וסרטי טלוויזיה תורכי מפורסם וותיק.
הוא למד בקונסרבטוריון הלאומי של אנקרה תיאטרון, והופיע לראשונה בשנת 1970 במחזה "מוראד הרביעי". בנוסף הוא משמש ושימש מרצה מקצועי למשחק באוניברסיטאות שונות, ביניהן אוניברסיטת בילקנט שבאנקרה.
הוא המשיך לשחק בתיאטרון ובסרטים, אך את עיקר הקריירה שלו עשה בסדרות טלוויזיה: הסידרה הראשונה ששיחק בה היה "האגא הקטן" בשנת 1983. בשנת 2007 שיחק בטלנובלה "אסי" ובשנת 2012 שיחק בסידרה "קאראדאי".
צ'טין נשוי לשחקנית זרין טקינדור, שמשחקת בקוזיי גוניי וגם שיחקה את מדמואזל ב"אהבה אסורה". יש לשניהם בן, הירה טקינדור, שחקן גם הוא.

נבאהאת צ'הרה- הכוהנת הגדולה של הטלנובלות התורכיות. ילידת 15 במרץ 1944, נולדה בעיר סאמסון שבצפון תורכיה, על חוף הים השחור. מדובר באשת אשכולות: היא דוגמנית, שזכתה בתפקיד מלכת היופי התורכית בשנת 1960. היא זמרת, שהוציאה להיט בשנות השבעים, וגם כמובן שחקנית, שזכורה לנו ממשחקה ב"אהבה אסורה" כפירדבס וב"סולטאן" כוואלידה סולטאן עיישה חפסה. לדעתי, היא ראויה לפוסט נפרד. ועליה אכתוב בפוסט הבא.