Category Archives: פופולארי

לרגל יום האישה: המסר הפמיניסטי שבטלנובלות (או: הורם הבובה הפראית)

לרגל יום האישה הבינלאומי, ברצותי לכתוב על המסר הפמיניסטי שקיים בטלנובלות, כשאני נעזר בשתי דוגמאות: הטלנובלה הפופולרית, ששודרה בארץ לפני 15 שנים, "בובה פראית", שהייתה לדעתי הטלנובלה הטובה ביותר ששודרה בארץ מאז וגם מלפני כן, והדוגמה השנייה: הסידרה "הסולטאן", או "המאה המפוארת", שמשדרת בימים אלה את פרקיה האחרונים בערוץ 9.

ראשית, אני רוצה למצוא את המשותף בין שתי הטלנובלות: בסידרה "בובה פראית" מגלמת השחקנית המופלאה ומאירת הפנים נטליה אוריירו את מילי, שגודלה כילדה יתומה בבית יתומים כנסייתי, אימצה לעצמה דמות של "טום בוי" שמחשק כדורגל, אך יום אחד הגיעה לאחוזה בתור משרתת, שם באמצעות טריקים, שובבות, חוצפה וצחוקים וכמובן המון חן ויופי הצליחה לאט לכבוש את ליבו של "יורש העצר" של בעלי האחוזה, איבו המפונק. לאט לאט הפכה מילי לכוכבת של הבית, והיא טיפסה בהיררכייה עד שהפכה ממשרתת פשוטה לגבירת הבית ולאישתו של איבו, תוך כדי שהיא מגלה כי היא בעצם באה במקור ממשפחה עשירה, שמקורבת בקשרי דם למשפחה ששולטת באחוזה. בסידרה "הסולטאן" מדובר על אלכסנדרה ליסובסקייה, שפחה אוקראינית שהייתה בתו של כומר אורתודוכסי (להם מותר להתחתן, בניגוד לקתולים) שמשפחתה נטבחה בידי חיילים עות'מאניים, או לידי דיוק תורכמנים, שפשטו על כפר הולדתה. אלכסנדרה או בכינוייה רוקסלנה מובלת לארמון הסולטאן העות'מאני, ארמון טופקאפי שבאיסטנבול, ושם הופכת לשפחה סוררת שכובשת את ליבו של הסולטאן סולימאן הראשון, גם במעשי שובבות ובעיקר בהפרת חוק וב"שבירת כלים" ומוסכמות. גם היא הופכת לאיטה לאשת הסולטאן, כשהוא עושה מעשה שלא היה מקובל בקרב שושלתו ומתחתן עם השפחה אלכסנדרה, שבינתיים התאסלמה בשבילו וקיבלה ממנו את השם "הורם" (עליזה). גם מילי וגם הורם נלחמות על מקומן באחוזה ובארמון, בעיקר מול נשים אחרות שמאיימות על הקשרים הזוגיים שלהן עם השליטים, וגם מול שאר בני הבית, או הארמון, המקנאים. בשני המקרים מאבקן נגמר בניצחון. הורם הפכה בשלב כלשהו לכמעט שליטה בפועל של האימפריה העות'מאנית כולה. מה שמנע ממנה להגיע לתפקיד שליטה בפועל, שמכתיבה מדיניות לבנה השליט שהיה אמור להיות ביאזיט או סלים (שהפך בעצמו לשליט לאחר מות אביו) לאחר מות הסולטאן סולימאן בעלה, היא מחלת הסרטן שגדעה את חייה בשיאה, כשהייתה בראשית גיל העמידה, בעוד בעלה בחיים.
שתי הסדרות מספרות, בעצם, על שני סוגים של ניעות חברתית, כלומר תזוזה ממעמד נמוך למעמד גבוה, או במקרה זה הכי גבוה, בחברה, של שפחות שהתחילו מנמוך מאוד ומקטן מאוד. כלומר, הפיכה ממעמד של עבד למעמד של אדון. זה דבר שגם גברים יכלו ויכולים לעשותו.

אך הסוג השני של הניעות החברתית, שכאן נמצא המסר הפמיניסטי, הוא היותן של הורם ושל מילי נשים. מדובר בנשים שהפכו מהמשרתות ברמה הכי נמוכה שיכולה להיות, חסרות זכויות, לגבירות של הבית ולאלה שאומרות את המילה האחרונה. לכן מדובר בסדרות שנושאות מסר פמיניסטי חשוב.
תוספת חשובה למסר הפמיניסטי בסדרות האלה הינה ההבדל בין שתיהן. הבדל עמוק. ראשית, הבדלי זמן ומקום. הסידרה "הסולטאן" מתרחשת במאה ה-15 באימפריה העות'מאנית, בה שימשו שפחות הארמון, ששכנו באגף שנקרא "ההרמון" (מהמילה הערבית "חראם"- אסור- אסור היה לכל גבר, למעט בני המלוכה והסריסים, להתקרב לאגף זה)- כרחם מהלך להולדת תינוקות וככלי מהלך לשעשועים גופניים באותה תקופה. הן שירתו את הסולטאן והנסיכים, ונאסר עליהן להינשא למי שהיה ממעמד גבוה מהן. הורם-רוקסלנה מעודדת את סולימאן לשנות את המצב, לחרוג מהמוסכמות ולהינשא לה. בכך הוא מוכיח את אהבתו אליה. מסרים פמיניסטיים הביעו גם שאר הדמויות בסידרה, למשל ניגאר כלפה, שנלחמה על החזקת בתה שנולדה מחוץ לנישואים עם אבראהים פאשה, הווזיר הגדול, הגיס של הסולטאן שהיה נשוי לאחותו ומפקד הצבא- ואף שילמה על כך בחייה. המצב של הנשים באותו זמן ומקום היה גרוע ומעמדן נמוך מאוד, כנשים בכלל. בובה פראית, לעומת זה, מתרחשת באחוזה, לא בארמון, בארגנטינה של העידן המודרני. מעמד המשרתים באותו זמן ומקום היה גבוה יותר ממעמד המשרתים באימפריה העות'מאנית, בטח ובטח כשמדובר במעמד הנשים. דבר שני, מדובר היה באחוזה של משפחה אריסטוקרטית, לא של שליטי אימפריה. איבו היה רק היורש, בעוד סולימאן היה כבר שליט בפועל בעת שהורם הכירה אותו. עוד מאפיין מיוחד הוא בילבול מגדרי, כשמילי לובשת על עצמה, בעת שהותה בבית היתומים הכנסייתי, דמות של נער שאוהב לשחק כדורגל. כלומר, יש לה דמות נשית וגם דמות אחרת, נערית יותר.
כשמילי משרתת באחוזה, היא מגלה לא רק שהיא מאוהבת בבן היורש, אלא היא מגלה גם את הצד הנשי, הרך והעדין שבה. דווקא בהרמון הסולטאן, הורם נאלצת לא פעם ולא פעמיים לחשוף שיניים ולגלות צד "ג'דעי" כמו שאומרים, צד מעין-גברי שבה, שיש בו גם תכונה נשית בולטת: תכונה של לביאה שמגינה על עצמה ועל הגורים שלה מפני סכנות. לעומת הדמויות הנשיות המתחרות שעמדו מול מילי, מול הורם עמדו שתי דמויות נשיות דומיננטיות: של אם הסולטאן ושל אישתו הראשונה ואם בנו הבכור, שהתנגדו קשות לשהותה בקירבת הסולטאן.

לסיכום, המסר הפמיניסטי שעולה הן מהסידרה "בובה פראית", שהיא טלנובלה ארגנטינאית, והן מהטלנובלה התורכית ההיסטורית "הסולטאן" הוא נשים שצריכות להילחם על מקומן, ובאמצעות מלחמה זו על ידי צבירת עוצמה במהלכה, וגם עם תוספת של קסם אישי, יכולות לעשות את הבלתי אפשרי ולעלות מבירא עמיקתא, ממעמד נמוך ביותר, לאיגרא רמא, למעמד הגבוה ביותר.
וחשוב לציין, כי ההבדל הכי גדול בין שתי הסדרות הוא ש"בובה פראית" היא סיפור פיקטיבי שלא התרחש במציאות, ואילו "הסולטאן" מבוסס ומספר על אירועים היסטוריים, שכן התרחשו בעבר, במציאות…..

הנוסע הוירטואלי: מתכון ליום חם מאוד: רולדה ארקטית

לקראת הקיץ המתקרב, אני רוצה לתת לכם מתכון לקינוח בריטי מפורסם משנות השמונים, רולדה ארקטית. מדובר בעוגת רולדה שבפנים, לא פחות ולא יותר, גלידת וניל (שיכולה להיות גם גלידת שוקולד). המתכון הזה נלקח במקור מג'יימי אוליבר, שמכונה "השף העירום".

קינוח זה זוכה בימינו אנו בבריטניה לעדנה מחודשת, כשבסך הכל מדובר בעוגת ספוג שעוטפת גלידה, כשבין העוגה לבין הגלידה יש ריבת תות שדה בדרך כלל. אבל הטעם, אוי הטעם. חבל שבישראל אין עוגות כאלה.

ועכשיו למרכיבים:

בשביל עוגת הספוג:
3 ביצים (לא קטנות בגודל……)
100 גרם סוכר להזלפה+מזלף
75 גרם קמח לבן רגיל
כמה חריצי חמאה, כדי "לגרז" את העוגה
כפית גדושה באבקת קקאו.

בשביל המילוי בפנים:
2 קערות של גלידה משובחת, שוקולד או וניל. הכמות בכל קערה צריכה להיות של בקבוק קולה קטן סטנדרטי, 500 מיליליטר.
300 גרם של ריבת תות, דובדבן או פירות יער (בישראל ניתן לקנות צנצנת של ריבה מעורבת, שיש בה הכל, גם מומלץ).
חטיף שוקולד כלשהו (אני ממליץ מקופלת), ככל העולה על רוחכם, מומלץ חטיף אחד בלבד כדי שהטעם של העוגה לא יתקלקל

להגשה:
200 גרם של פירות יער או תותים אמיתיים
מיץ לימון, לא בכמות גדולה (אני ממליץ בכמות של פחית קולה רגילה).

הכנה:
לחמם את התנור ל-180 מעלות צלזיוס. להכניס את הגלידה למקרר כדי שהיא תתחיל להתרכך. לשבור את הביצים לתוך קערת עירבוב, לאחר מכן את הסוכר, ולהקציף את הבלילה עד שתקבל גוון חיוור ותהיה גדולה מכמות הביצים ללא סוכר ביחד. אפשר לעשות זאת עם מיקסר.

לאחר מכן, מפזרים על הבלילה את הקמח כשהוא מנופה, ולאחר מכן מניעים בתוך הבלילה מרית בתנועת קיפול. משמנים עם חמאה תבנית אפייה של 36 על 26 סנטימטר. בתוך התבנית שמים נייר אפייה וגם אותו "מגרזים" עם חמאה. את החמאה לשים בפינות שונות של נייר האפייה. בתוך התבנית שמים חצי מהבלילה, אך לא על כל שטח התבנית- יש להשאיר רווח ריק בצדי התבנית, כשאל החצי הנותר של הבלילה שופכים את אבקת הקקאו. את חצי הבלילה הנותרת עם הקקאו שופכים לתוך המגש מסביב, בחלקים הריקים שנותרו. ניתן ליצור עם בלילת הקקאו צורות יפות על חצי הבלילה הלבנה, בצורת האות S.

אחרי שמוודאים שלא נותרו פערים או חללים ריקים על התבנית, מכניסים אותה למדף האמצעי של התנור ואופים במשך רבע שעה. לוודא שהבלילה נאפית היטב בתנור. לאחר מכן לוקחים נייר אפייה נוסף, מורחים גם אותו בחמאה. מפזרים עליו סוכר. מוציאים את הספוג המוכן מהתנור, הופכים אותו ומניחים אותו הפוך על נייר האפייה השני, המסוכר. מסירים את פיסת הנייר העליונה של הספוג שהוצאנו מהתנור, ומגלגלים את הספוג, כולל הנייר התחתון המסוכר, לצורה של נקניקייה עגולה. משאירים את הספוג המגולגל להתקרר במשך כעשרים דקות.

לאחר מכן פורסים שוב את הספוג, לוקחים מחצית מכמות הריבה ומורחים על גבי הספוג, כשבכל קצה של הספוג משאירים רווח של 5 עד 6 סנטימטר ללא ריבה. על הריבה מפזרים עם כפיות את הגלידה, גלידת שוקולד או גלידת וניל, עד שהיא תתפזר בכל החלקים המלאים. את שארית הריבה שופכים על הגלידה, ומגרדים את חטיף השוקולד (אני ממליץ מקופלת) על הריבה, שנמצאת על הגלידה, שנמצאת על הריבה שמתחתיה.

למי שיש בעייה למרוח את שכבות הריבה ואת הגלידה, יכול להשתמש במרית, כדי שהן יתפסו את כל השטח, חוץ, כמובן, מהרווח של 5 הסנטימטר בקצוות.

מגלגלים את הספוג ואת כל שכבות הריבה, הגלידה ושברי החטיף שבפנים, וכך אם התערובת נמרחת, היא תופסת את המקום ברווח שהשארנו בקצוות ואינה נוזלת החוצה.
דואגים שאין שום נייר מתחת או למעלה, שולפים את נייר האפייה כשצריך, דואגים שהספוג לחוץ כמו שצריך. מכניסים למגש ומשם למקפיא, להקפיא במשך 3 שעות.

לאחר 3 שעות מוציאים את הרולדה המוכנה מהמקפיא, ונותנים לה 10 דקות עד רבע שעה להפשיר. מגישים את הרולדה המוכנה על מגש, כשמסביב או מתחת מיץ לימון ותותים או אוכמניות או אף משמשים או מדובר בקיץ.

אני פרסמתי את המתכון הזה ביום חם במיוחד, בתחילת האביב. אני לא אופה או בשלן, לכן אני מקווה שהמנה תצא טובה ונכונה לאכילה. מקסימום תשאלו בריטים בסביבה שלכם אם יש, על אותו קינוח מופלא.
בתיאבון!

הסולטאן סלים הראשון, אביו של הסולטאן סולימאן

בפוסט זה אני רוצה לדבר על סלים הראשון,YAVUZ SELIM, שנודע בכינויו "הקשוח" או "האכזר" וגם "האמיץ" אביו של סולימאן, ששלט באימפריה כסולטאן התשיעי בין השנים 1512-1520, במשך 8 שנים. הוא חי 54 שנים, בין 1466 ל-1520. הוא נודע בשל שפמו הארוך, ממש כמו של רס"ר משמעת בצבא, ובשל קשיחותו ואכזריותו. דמותו הופיעה בסידרה לראשונה שלשום.

סלים נולד באמסיה שבתורכיה בשנת 1466. אביו היה הסולטאן ביאזיד השני ולשפחתו המועדפת עליו ממוצא יווני, גול-בהאר (פרח האביב) סולטאן. בשנת 1494 בחר לו את נסיכת קרים, עיישה חפזה, למועדפת עליו, והיא ילדה לו את סולימאן באותה שנה. בסך הכל היו לו 4 בנים, ששלושה מהם מתו בגיל צעיר, וחמש בנות, כשבנותיו האטיג'ה, בייהאן, שאה ופאטמה מוזכרות ותוזכרנה בסידרה הזו.

בשנת 1512 עשה דבר מדהים: הוא הדיח את אביו, הסולטאן ביאזיד השני, בעודו בחייו (ביאזיד מת זמן קצר לאחר מכן), כלא ורצח את שני אחיו שהיו מתחריו העיקריים, השאהזאדה אהמת (אחמד), שהיה יריבו העיקרי, והשאהזאדה קורקוט. כמו כן הרג את אחייניו ואחייניותיו. בשל אכזריותו זו הוא נודע בכינוייו שציינתי למעלה. כמו כן, הוא הוציא להורג ורדה ברבים משריו ובווזירים הגדולים שלו.

הוא היה אף מצביא צבא מזהיר שידע לשלוט בקפידה בצבאו וחייליו העריצו אותו מאוד. ממש רס"ר משמעת. את מסעות המלחמה שלו ערך באיזור שמוכר לנו היטב: נגד הפרסים והממלוכים באיראן, בסוריה, עיראק, ארץ ישראל ומצרים של היום. את הפרסים שהיו בשלטון המשפחה הספווית שהשתייכה לעדה השיעית באסלאם הביס וטבח בחייליהם, אך כמובן לא כבש את איראן. הוא הצליח לכבוש את כל המרחב מסוריה דרומה עד מצרים כולל.

גולת הכותרת של מסעות המלחמה שלו הייתה בשנים 1516-1517, עת הביס את הסולטאן הממלוכי וכבש את ארץ ישראל, מצרים ואת מרחב הערים הקדושות לאסלאם מכה ומדינה, בסעודיה של היום. הוא אף קיבל מהח'ליף (שנחשב סמלית למנהיג הפוליטי של אומת האסלאם), שישב בקהיר והיה שייך לעבאסים (משפחה שמיוחסת למוחמד, שהח'ליפים שלה היו בתפקידם עוד משנת 750 לספירה), את תוארו. מעתה נודע הסולטאן העותמאני גם כח'ליף האסלאם ואמיר המאמינים המוסלמים. כמו כן, השריף (מושל) של מכה נתן לו את תואר "מגן שני המקומות הקדושים", תואר שמחזיק בו כיום מלך סעודיה.
לפי אגדה שסופרה, ניסה סלים לחסל את בנו היחיד ויורשו, סולימאן, בעת ששלח לו ממסע המלחמה סוודר קאפטן מורעל. אימו של סולימאן סיכלה את המזימה. ניסיון זה השפיע על סולימאן במשך כל חייו, ובייחוד על יחסו לבנו, מוסטפא, שמזכיר מאוד את סלים במראהו ובהערצת החיילים אליו.

תאוות הכיבושים של סלים עצמו לא ידעה מנוח. למרות שכיבושיו היו מרוכזים במזרח התיכון, הוא לא וויתר על אירופה. בשנת 1520 יצא למסע מלחמה בהונגריה, ותוך כדי המסע מת בשל זיהום (או סרטן) בעור.

האמת מאחורי הסידרה "אהבה אסורה" והקשר לימינו.

שלום לכולן ולכולם,

בתור חובבי וחובבות אופרות סבון תורכיות, בטח הרוב כאן מכיר את הסידרה המצוינת "אהבה אסורה" (או בתורכית עותמאנית שנשתמרה עד היום: אשק-י ממנוע) על אהבתם האסורה של בהלול וביהטר.

בסידרה ראיתם כולכם בוודאי מחשבים, מכוניות מפוארות, מסיבות וגם שתיית אלכוהול. אבל יש לי משהו לחדש או שלא לחדש לכם: הסידרה הזאת מבוססת על ספר. הספר הזה לא נכתב בימינו,ולא בתורכיה המודרנית אלא בשלהי ימי האימפריה העותמאנית, לפני מאה ועשר שנים, בין השנים 1899 ל-1900.לאימפריה נותרו אז 23 שנים להתקיים ולסופר קראו האליט זיאה אושאק-ליאיל. הספר נכתב בהמשכים בתוך מגזין שהופץ בתורכיה של אז שקראו לו "עושר האומנויות". בסידרה מדברים תורכית מודרנית מאוד, אבל במקור הספר נכתב בתורכית עותמאנית, בכתב ערבי, מימין לשמאל (כמו בעברית) ולא כמו בתורכיה של ימינו, משמאל לימין באותיות לטיניות (דומה לאנגלית). עכשיו בואו ניכנס לעלילה: תחליפו את המכוניות בסוסים, את הבגדים המודרניים בבגדי אצולה- הרי משפחתו של עדנאן הייתה מהמעמד הגבוה- ואת המסיבות עם הרמקולים בנשפים.
הספר עצמו הוא ארוך, בן כ-400 עמודים, וכתוב בתורכית עותמאנית. מהי התורכית העותמאנית?
1. התורכית העותמאנית הייתה השפה שנכתבה לארוך שנותיה של האימפריה העותמאנית.
2. התורכית העותמאנית נכתבה בכתב ערבי, כמו השפה הפרסית.
3. התורכית העותמאנית מלאה בשמות ערביים ופרסיים. למשל ביהטר זה בפרסית "טובה". פירדווס- "גן עדן". "בהלול" בערבית זה מכובד, אך גם בהפוך על הפוך- ליצן.
4. בימיה של האימפריה העותמאנית, רק עשרה אחוזים מהאוכלוסייה ידעה קרוא וכתוב. ולמי שמכיר, התורכית העותמאנית הייתה מלאה בעיצורים (אותיות כמו ח' ב' ק, כ, ת,ט וכו'), כלומר יש אותיות שלא משתמשים בהן בתורכית שכן נכתבות בערבית. לעומת התורכית העותמאנית, התורכית המדוברת מלאה בתנועות, כלומר אותיות א,ה,ו,י שמבוטאות בצורות שונות. (בתורכית למשל לא אומרים וואללה, אלא זה נשמע כמו באללה). אין ואו בתורכית. בשל הפער העצום בין השפה המדוברת לזו הכתובה, רק אלה שהיו באליטות או היו פקידי ממשלה ידעו לקרוא ולכתוב. מה היה הפיתרון לכך?
5. בשנת 1923, התפרקה רשמית האימפריה העותמאנית והוקמה הרפובליקה התורכית. מייסד הרפובליקה, מוסטפא כמאל אתא תורכ, רצה לנתק את התורכים מהמזרח התיכון ולהפריד את הדת מהמדינה. מה עשה? תוך חמש שנים, עד 1928, הוא שינה את האותיות לכתב לטיני, יותר מתאים לשפה, הוציא הרבה מילים פרסיות וערביות מהתורכית ושינה את התחביר-אופן כתיבתה. בנוסף, הוא ואנשיו עברו כפר כפר, עיר עיר בתורכיה ולימדו אנשים לקרוא ולכתוב. כך אחוז יודעי קרוא וכתוב בתורכיה התהפך, ומעט מאוד אוכלוסייה הייתה אנאלפביתית.

ומה השוני הגדול בין הספר לסידרה?

בניגוד לסידרה, שנגמרת בהתאבדותה של ביהטר, שמגלמת ברן סאאת היפהפייה (היא יותר יפה לדעתי מהשחקנית שמגלמת את הורם), הספר ממשיך עוד ועוד גם לאחר התאבדותה של ביהטר, ומתאר את התמודדות המשפחות שלה ושל עדנאן עם המצב החדש. ניהאל, בתו של עדנאן היפה, שמגולמת על ידי הזאל קאיה המקסימה בת ה-24, היא רק בת 15! גם ביהטר צעירה בהרבה מגילה בסידרה. אז זאת הייתה נורמה.

ומה המשותף לימינו?
מחבר הספר, אושאק ליאיל, התמחה בכתיבה על אהבות בלתי אפשריות. הוא עשה זאת בתקופה שבאימפריה העותמאנית שלט הסולטאן עבד אל-חמיד השני שהיה דיקטטור אמיתי. הוא היה אסלאמיסט שהאמין יותר בשליטה במזרח התיכון מאשר בצד האירופי של האימפריה שהיה בבלקן. הוא רצה ליצור ברית של מוסלמים בכל העולם תחת הנהגתו. הוא פנה לאוכלוסייה הערבית של האימפריה עם רצון לגייס בו תמיכה מוחלטת. הוא הנהיג חוקים אסלאמיים קשוחים, מה שהופך את האלכוהול בסידרה רק לדבר שמתואר בטלוויזיה, כי הרי לפי האסלאם אלכוהול אסור, ועצר את כל מי שלא מסכים איתו. ומי כיום מפנטז שהוא עבד אל-חמיד השלישי וממשיך דרכו של אותו עבד אל חמיד השני? נכון, ארדואן ראש ממשלת תורכיה הבלתי נלאה!

ומה עם הספר? איך ניתן להשיג אותו?
הספר לא קיים בתרגום לאנגלית או לעברית. יש אותו רק בתורכית, הוא נדיר ויש עותק ממנו רק בספריית אוניברסיטת חיפה.
שבת שלום לכולם!

"המדינה העמוקה" מהי?

מהי המדינה העמוקה, או מדינת הצללים, או מדינת המעמקים, ובאנגלית Deep State? הכוונה במדינה עמוקה היא באליטות, ששולטות במערכות המדינה העיקריות כמו: הצבא, המשטרה, מערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה, והן שכופות על הממשלה לבצע מהלכים לטובתם על מנת לספק את רצונן. במידה והשילטון לא תואם לאג'נדה או לדרך של אותן אליטות, או מתנהג ההיפך ממה שהן דורשות, פועלות אותן אליטות וכל אליטה בדרכה, לעתים במשולב, על מנת להחליף את השילטון בשילטון יותר ידידותי להן, שילטון שיהיה עושה דברן. מהו מקור המונח? דווקא לא רחוק מישראל גיאוגרפית…
המונח "מדינה עמוקה" הוזכר רבות לראשונה בעשורים האחרונים דווקא בתורכיה, שם שלטה אליטה חילונית עד לפני כעשור ומעלה, והיא שהכתיבה לצבא ולשילטון את מהלכיהם. לביטוי "המדינה העמוקה" בתורכית Derin Devlet-דרין דוולת. בעשור האחרון הצליח מי שעומד בראשה של תורכיה, רג'פ טאייפ ארדואן, להחליש את האליטות החילוניות ולהחליפן באליטה שתומכת בו, יותר שמרנית ואסלאמית. אבל ראשית נדון בישראל.

על רקע האירועים בישראל, מופנות האשמות רבות של הימין כלפי השמאל בכך שהוא מפעיל "מדינה בתוך מדינה"- כלומר שהשמאל שולט באליטות שונות במדינה על מנת לנווט את מהלכיה. הכוונה לכך היא הגוון השמאלי המאפיין את התקשורת, את מערכת המשפט ואת האקדמיה בישראל. משמעה של "מדינה עמוקה", או מדינה בתוך מדינה כמו שקוראים לזה, הוא שגם אם, נניח, הממשלה ימנית, האליטות השמאלניות יעשו הכל כדי להשפיע על ממשלות הימין לעשות מהלכים שתואמים את תפיסת העולם של אותן אליטות או מהלכים שיפעלו לטובתן של אותן אליטות. אחת הדוגמאות לכך היא ההתנתקות, שנטען כי אריאל שרון המנוח ביצע את ההתנתקות כדי שהתקשורת ומערכת המשפט השמאלניות "יירדו ממנו" בשל השחיתויות שהוא הואשם בהן.
הקרן החדשה לישראל היא הנאשמת העיקרית על ידי הימין בישראל בכך שהיא מחדירה את אנשיה לאליטות, ובכך יוצרת "מדינה עמוקה" שמתבטאת בסיקור אוהד לערבים בתקשורת, בפסיקות בית משפט לטובת ערבים ומסתננים ולרעת היהודים וכן גם ביצירת אליטה אקדמית שמאלנית, שדואגת ללמד את חומרי הלימוד הנוחים לה ולסתום את הפה לאנשי אקדמיה וסטודנטים שחושבים להיפך.
לאחרונה, חקירות נתניהו בישראל מצטיירות בקרב הימין גם כפעולה של "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה כשהמשטרה, מערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה שנשלטות לכאורה על ידי אליטות שמאלניות פועלות ביחד על מנת להביא להרשעתו בדין של נתניהו על עבירות שחיתות ושוחד ובכך להוריד אותו מתפקידו כראש ממשלת ישראל ומהמפה הפוליטית בכלל.

מנגד, טען בעבר השמאל כי מתנחלים קיצוניים, בראשות משה פייגלין שהיום הוא ראש תנועת "זהות" ובעבר כיהן כחבר כנסת מטעם הליכוד, ערכו התפקדויות המוניות למפלגת השילטון הליכוד, על מנת לסחוף את המפלגה ואת השילטון ימינה יותר, לעבר הימין הקיצוני. אותם אנשי פייגלין, לטענת השמאל, דואגים כי בפריימריז, בבחירות הפנימיות לרשימת הליכוד לכנסת, ייכנסו חברי כנסת שהם חפצים ביקרם למקומות ריאליים, כמו חברי הכנסת דני דנון, יריב לוין וציפי חוטובלי. בכך מתרחש תהליך רדיקליזציה ימנית בקרב דעת הקהל בישראל ובקואליציה בכנסת.

בתורכיה המושג "מדינה עמוקה" הוא מוכר מאוד. ה"דרין דוולת" Derin Devlet- הלא היא המדינה העמוקה בתורכית, הוא מושג שמיוחס עוד לאגודות סודיות שהתנהלו עוד משלהי ימי האימפריה העותמאנית החל מראשית המאה ה-19, במטרה לערער את השילטון הסולטאני מחד ומאידך לקבוע את מהלכיו. "התורכים הצעירים" המדוברים, שחוללו את הפיכת 1908 נגד הסולטאן עבד אל חמיד השני, היו אגודה סודית.

כיום כשאומרים "מדינה עמוקה" בתורכיה הכוונה היא להאשמות שהטיחו אנשי שמאל (ולאחר מכן אסלאמיסטים מפלגים שונים) בעיקר בכיוון הימני של המפה הפוליטית, בכך שקיימת אגודה סודית, שבתוכה נכללים אנשי צבא, אולטרה לאומנים מהאירגון התורכי הימני הפשיסטי "הזאבים האפורים" (הזאב הוא הסמל המיתולוגי של העמים התורכיים, בדומה לגור אריה יהודה של היהודים), ידוענים, שוטרים, שופטים, עיתונאים, אנשי עסקים ואנשי מאפיה, שמטרתה לערער את הדמוקרטיה בתורכיה ולמנוע בעיקר מהשמאל לשלוט, אך בעיקרון חשוב יותר: ממי שאינו כמאליסט (תומך של דרכו של אתאתורכ) לשלוט.
המדינה העמוקה הואשמה באירגון ותיכנון הפיכות צבאיות, והרי בתורכיה היו 4 הפיכות צבאיות- ב-1960, ב-1971, ב-1980 והפיכה יותר שקטה כנגד ראש הממשלה האסלאמיסט הראשון נג'מטין (נג'ם אל-דין בערבית, משמעו "כוכב הדת") ארבקאן בשנת 1997, באירגון פיגועי טרור (האסלאמיסטים בתורכיה היו נוהגים לבצע בשנות השמונים והתשעים פעולות טרור, ולהאשים בכך את "המדינה העמוקה"), ובשליטה על הכלכלה, הכל על מנת לספק את צרכיו של אותו אירגון ולסלק את מתנגדיו בעיקר בקרב השמאל והאסלאמיסטים- ובכך לשמור על הגירסה הימנית של הכמאליזם בשילטון. כמו כן, ידוע כי בתורכיה הוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה "גרילת נגד", בתמיכת ארצות הברית, שהייתה אירגון סודי לאומני בתוך שירותי המודיעין התורכיים שמטרתו הייתה למנוע פלישה קומוניסטית מברית המועצות השכנה, וכן למנוע מגורמים מרקסיסטיים לעלות לשילטון. מאירגון זה, כך נטען, נוצרה "המדינה העמוקה". ועובדה היא, כי לאחר ההפיכה הצבאית בשנת 1980, הצבא שתפס את השילטון כמעט ומחק את השמאל בתורכיה.

משנת 2005 ואילך ראש ממשלת תורכיה דאז והנשיא כיום, רג'פ טאייפ ארדואן, החל להאשים אגודות של "מדינה עמוקה" בתיכנון של הפיכות כנגד ממשלתו. לפי ההיסטוריה של חשדנותו של ארדואן, יש שתי "מדינות עמוקות" בתורכיה: הראשונה, של האליטה החילונית הכמאליסטית- שזממה כמה פעמים להפיל אותו ולחולל כנגדו הפיכות צבאיות. בעקבות כך דאג ארדואן למעצרם של מאות אנשי צבא, עיתונאים, ידוענים, אנשי משטרה ומשפטנים בטענה כי הם השתייכו למדינה העמוקה וזממו להשליך אותו ואת ממשלתו האסלאמיסטית מהשילטון בשתי פרשיות סקנדל שנקראו "ארגנקון" (העמק האגדי שמופיע במיתולוגיה התורכית, שמצוין כמקום מוצאם של התורכים- Ergenekon) והשנייה "באליוז"- Balyoz- "פטיש אוויר" בתורכית.
ואילו ה"מדינה העמוקה" השנייה לשיטת ארדואן יותר מעוררת דאגה- מדובר באגודה אמיתית מהצד האסלאמיסטי של המפה, שמנהלת מאבק פנים-אסלאמיסטי כנגד ארדואן וממשלתו, בראשות איש הדת האסלאמיסט שאינו מזוהה כמו ארדואן עם אירגון "האחים המוסלמים", והמאוד משפיע Fethulla Gülen- פתהוללה גולן, שהפעילה אלפי מוסדות חינוך בתורכיה- עד להפיכה הכושלת ביולי 2016. גולן יושב עד היום בפנסילבניה שבארה"ב.

בוגרי מוסדות החינוך האלה השתחלו לשורות המשטרה, מערכת המשפט והאקדמיה. מדובר בפרשיה טרייה יחסית, בת כשנה בערך, שבמסגרתה דאג ארדואן "לנקות" את המשטרה, מערכת המשפט והתביעה ואף את מפלגת השילטון האסלאמיסטית בחלקה מבוגרי מוסדות גולן ומאנשיו.
הכל החל עקב ביקורת שמתח איש הדת הפופולרי, היושב בארצות הברית, על מדיניותו של ארדואן, שקרובה יותר למדיניות תנועת "האחים המוסלמים" העולמית מאשר לתנועתו. חשוב לציין שבתחילה תמכה תנועת גולן בארדואן ובמפלגתו ביתר שאת ובהתלהבות על מנת שיגיע לשילטון ויחזיק בו.
ארדואן, שהפך לנשיא באוגוסט 2014 והפיכתו לנשיא שילטוני אושרה במשאל עם בשנת 2017, החל לפעול בחשאי כנגד תנועת גולן, אך עם הזמן הפעילות שלו הפכה לגלויה יותר, תוך כדי שארדואן הכניס לתוך הצבא והמשטרה את נאמניו שלו. שיא רדיפת גולן ותומכיו הייתה בעקבות הפיכת הנפל כנגד ארדואן ביולי 2016, בעקבותיה ארדואן הכריז מצב חירום בתורכיה, סילק עשרות אלפי עובדי מדינה שזוהו עם האליטות החילוניות לשעבר ועם אנשי גולן וסגר מאות מוסדות חינוך שזוהו עם גולן. פתהוללה גולן עצמו הוכרז כמבוקש מספר 1 בתורכיה וממשלת תורכיה דרשה מארה"ב להסגיר אותו אליה.

הקשר בין יורש העצר הסעודי לWWE/WWF

כמעט כולנו זוכרים איך בתור ילדים אהבנו לצפות בשידורי הWWF, כשמדובר היה באירגון של מופעי היאבקות בידורית מבוימת תוצרת ארה"ב. במסגרת שידורי האירגון, ששודרו בישראל בעיקר בשנות התשעים אך גם משודרות כיום, הופיעו שלל דמויות צבעוניות של מתאבקים באירועים שונים ובקרבות שונים נאבקו ב"כאילו" אחד נגד השני. כולנו זוכרים דמויות כמו ברט הארט, האלק הוגאן, ה"אנדרטייקר", יוקוזונה, רייזר רמון, שון מייקלס שפרשו כבר, וכיום יש את ג'ון סינה, רומאן ריינס, ברוק לסנר ועוד. כיום לאירגון זה קוראים WWE, והוא מחפש לשווק את עצמו בארצות שהן מחוץ ליבשת אמריקה.

לאירגון זה יש שני אירועים גדולים מאוד במחצית הראשונה של השנה: הראשון, הROYAL RUMBLE (רויאל ראמבל), שמתרחש בחודש ינואר בדרך כלל, שבו הקרב העיקרי בו, באטל רויאל, הוא כשעשרות מתאבקים נלחמים בזירה אחת, ומי ששורד אחרון ומצליח להעיף את כולם מהזירה זוכה לקרב על האליפות העיקרית באירוע הגדול הבא, והעיקרי של האירגון, שנקרא WRESTLEMANIA (רסלמניה). הרסלמניה שהגיעה לשנתה ה-34 נערכה ב8 באפריל השנה. בניו אורלינס. הרויאל ראמבל הרגיל כבר נערך.

אבל אז הגיע מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי שמחולל רפורמות גדולות במדינתו האולטרה-שמרנית, במטרה לקרב אותה אל המערב, ויחד עם בעלי הWWE, וינס מקמהון (שאישתו, לינדה, חברה בקבינט המורחב מאוד של דונלד טראמפ), החליט לערוך באיצטדיון המלך עבדאללה בעיר החוף הסעודית ג'דה ב-27 באפריל 2018, שלושה שבועות אחרי הרסלמניה, אירוע רויאל ראמבל נוסף, הגדול ביותר שנערך אי פעם. חמישים מתאבקים גברים ייכנסו לזירה אחת ומי שישרוד מביניהם יקבל בהמשך קרב על האליפות. אגב, נשים סעודיות יורשו לצפות באיצטדיון בקרבות, אך הנשים שמשמשות כמתאבקות באירגון WWE לא תופענה באירוע ולא תגענה לסעודיה.
האירוע נערך במסגרת הרפורמות שמבצע הנסיך מוחמד בן סלמאן בסעודיה, במסגרתן נחתם הסכם של 10 שנים בין הממלכה לWWE על עריכת אירועים נוספים. הכל נכלל בתוכנית הרפורמות הגדולה של הנסיך, "החזון הסעודי, 2030".

כמו כן, כל תארי האליפות האפשריים של האירגון, 7 במספר, יועמדו על הכף בקרבות שונים ונוספים במסגרת התחרות- כולל קרב סולמות ענקי על האליפות הבין יבשתית. יש שמועות שגם מתאבקים אגדיים כמו האנדרטייקר, שכבר חזר לכבוד הרסלמניה בשמיני באפריל, ואכן יתמודד בCasket Match בתחרות הרויאל ראמבל בסעודיה, והאלק הוגאן יחזרו מפרישה לכבוד האירוע הזה בסעודיה, רק כדי להשתתף בו.

הפעם האחרונה שבה עלה הWWE, שנקרא אז WWF לכותרות החדשות העולמיות היה לפני עשרים שנה (ועוד חצי שנה), עת התחולל אירוע שהיה גם מהפכני בדברי ימי התקשורת: מאבק בין שני מתאבקים על אליפות הWWF הסתיים ברמייה בשידור חי של אחד מהם. ברט "היטמן" הארט, מתאבק אגדי והאלוף המכהן באותם זמנים קיבל הבטחה ממקמהון שהוא לא יפסיד את תוארו בתחרות גדולה ("סידרת ההישרדות") שהתקיימה בנובמבר 1997 במונטריאול, (ואל תשכחו שהאירועים הללו מבוימים, אז תוצאותיהם נקבעות מראש), היות והוא יליד קנדה, וכמו כן, היות והוא חתם באירגון המתחרה דאז WCW לאחר המלצה לעשות כך שקיבל מבעלי הWWF שאמר שהוא לא מוכן לשלם לו יותר סכומים יקרים, ולמעשה לא רצה אותו יותר באירגון. לכן, זה היה אמור להיות הקרב האחרון של הארט באירגון. בסופו של דבר, בתום קרב סוער, השופט קבע בניגוד גמור לסיכום המוקדם עם הארט כי יריבו, שון מייקלס, עוד מתאבק אגדי, ניצח בקרב וזכה באליפות. ברט ההמום השתולל, וסימן בידיו את סמל האירגון המתחרה, WCW. התקשורת הזדעזעה איך מתאבק כל כך ותיק ואהוב ועוד ממשפחה אגדית של מתאבקים מקבל יחס כזה של רמייה. ועוד במדינתו קנדה. ועוד בקרב האחרון שלו באירגון. הקרב הוציא מוניטין שלילי לאירגון, והיווה למעשה את פתיחתה של תקופה חדשה בתולדותיו. למרות שגם הארט וגם מייקלס פרשו זה מכבר, והאירגון המתחרה WCW כבר לא קיים, רשמי התקרית הזאת קיימים עד היום. ועכשיו, שוב אותו אירגון, הפעם תחת שם אחר, WWE, חוזר לכותרות העולמיות, והפעם בהיבטים פוליטיים-מדיניים.

והנסיך מוחמד בן סלמאן? הוא מצטייר כמו גירסה חדשה של מוסטפא כמאל אתאתורכ (1938-1881), האיש שהפך את האימפריה העות'מאנית שהבסיס שלה היה האסלאם והייתה אימפריה רב-תרבותית ורב-אתנית לרפובליקה התורכית החילונית, והנחיל בה ערכים מערביים מתקדמים מאוד, תוך כדי שינוי כתיבת השפה וקוד הלבוש- והכל במטרה להתקרב למערב. והפעם השינוי לא מתרחש בתורכיה, שדווקא בימינו חוזרת אחורה לשמרנות דתית ושאיפות הגמוניאליות איזוריות, אלא בערב הסעודית, שהיא מדינה שפועלת לפי האסכולה המחמירה ביותר, הח'נבלית-ווהאבית, באסלאם הסוני. מוחמד בן סלמאן מעביר את מדינתו רפורמות עמוקות במונחים סעודיים, כמו היתר לנשים לנהוג וגם היתר לתושבי ממלכתו גברים כנשים לצפות בסרטי קולנוע בבתי קולנוע- והכל במטרה להתקרב למערב.

שחקנים ושחקניות תורכיים- 1

שלום,
כמו שהתחייבתי, אני רוצה לפתוח את הרשימה דווקא בשחקנים הוותיקים והמבוגרים ביותר. שימו לב: רוב רובם של השחקנים התורכיים למדו בפקולטות לתיאטרון ולמשחק באוניברסיטאות בתורכיה ומחוצה לה, כלומר בתורכיה בוחרים את השחקנים המקצועניים ביותר לשחק בטלנובלות, כי אל תשכחו, הטלנובלות התורכיות הן חלק מהמראה של המדינה כלפי חוץ.

נתחיל בשחקן יקר, ששיחק בסידרה "הסולטאן", ובפורום הרשמי של הסידרה מצויין כי עברה שנה מאז מותו: טונג'ל קורטיז, המשחק את אבו סעוד אפנדי הקאדי. בנוסף, שיחק קורטיז בסידרה "אזל" ו…. בסרט ישראלי. כן. בשנות השמונים שיחק השחקן היקר והדגול הזה בסרט "חיוך הגדי", שביים שמעון דותן בשנת 1986. קורטיז גם זכה בפרס "דב הזהב" הברלינאי לתפקיד השחקן הטוב ביותר בשל השתתפותו בסרט זה, באותה שנה.
קורטיז נולד ב-1 בפברואר 1936, והיה שחקן ובמאי תיאטרון, סרטים וטלוויזיה תורכי. הוא שיחק בלמעלה משבעים סרטים. הוא היה בן של… מושל מחוז. אביו היה מושל מחוז קוג'אלי, שנמצא בצפון מערב תורכיה. בעיר באהצ'ליק שבאותו מחוז נולד קורטיז.
אימו הייתה מורה ממוצא בוסני, ואביו היה מושל שנדד בין ערים שונות בתורכיה. לכן, קורטיז עצמו למד באיסטנבול, הסמוכה למחוז הולדתו. באוניברסיטת איסטנבול למד קורטיז שפה וספרות אנגלית.
את הקריירה התחיל בגיל 22 בתיאטרון: גם בתורכיה עצמה אך גם בשבדיה ובמערב גרמניה (בזמנו, גרמניה הייתה חצויה בין מזרח למערב). הוא הגיע עם כישורי המשחק שלו עד לתיאטרון הלאומי השייקספירי של פיטר ברוק באנגליה.
בסוף שנות השבעים הוביל קורטיז פרוייקטים בתיאטרון תורכי-גרמני בברליו.
עוד בהיותו בתורכיה, בעת שירותו הצבאי ולימודיו באוניברסיטה, הכיר את הבמאי התורכי המפורסם יילמאז גונאיי, ועשה עימו מספר סרטים. את קריירת המשחק בסרטים התחיל בשנת 1964, בסרט "משרתיו של השטן". בשנת 1970 שיחק בסרטו המפורסם של גונאיי "תקווה", שהביע ביקורת מרומזת על החברה, הכלכלה והפוליטיקה התורכית של אותם ימים. הסרט צונזר בתורכיה, אך הגיע לפסטיבל קאן המפורסם. מאז שיחק קורטיז בהפקות תורכיות ובינלאומיות, ביניהן, כמו שציינתי, סרט ישראלי.
בשנות השבעים והשמונים שיחק בסדרות טלוויזיה במערב גרמניה, ובשנת 2006 שיחק בטלנובלה התורכית הראשונה שלו- האג'י. בהמשך שיחק גם בטלנובלה התורכית "אסי", "אזל" וה"מאה המפוארת" (הלא היא "הסולטאן").
בספטמבר 2013 נפטר קורטיז בגיל 77 לאחר שהחליק בביתו וקיבל מכה בראשו.

צ'טין טקינדור (מככב ב"קאראדאי") נולד ב16 ביולי 1945 בסיוואס שבמרכז תורכיה. הוא שחקן סדרות וסרטי טלוויזיה תורכי מפורסם וותיק.
הוא למד בקונסרבטוריון הלאומי של אנקרה תיאטרון, והופיע לראשונה בשנת 1970 במחזה "מוראד הרביעי". בנוסף הוא משמש ושימש מרצה מקצועי למשחק באוניברסיטאות שונות, ביניהן אוניברסיטת בילקנט שבאנקרה.
הוא המשיך לשחק בתיאטרון ובסרטים, אך את עיקר הקריירה שלו עשה בסדרות טלוויזיה: הסידרה הראשונה ששיחק בה היה "האגא הקטן" בשנת 1983. בשנת 2007 שיחק בטלנובלה "אסי" ובשנת 2012 שיחק בסידרה "קאראדאי".
צ'טין נשוי לשחקנית זרין טקינדור, שמשחקת בקוזיי גוניי וגם שיחקה את מדמואזל ב"אהבה אסורה". יש לשניהם בן, הירה טקינדור, שחקן גם הוא.

נבאהאת צ'הרה- הכוהנת הגדולה של הטלנובלות התורכיות. ילידת 15 במרץ 1944, נולדה בעיר סאמסון שבצפון תורכיה, על חוף הים השחור. מדובר באשת אשכולות: היא דוגמנית, שזכתה בתפקיד מלכת היופי התורכית בשנת 1960. היא זמרת, שהוציאה להיט בשנות השבעים, וגם כמובן שחקנית, שזכורה לנו ממשחקה ב"אהבה אסורה" כפירדבס וב"סולטאן" כוואלידה סולטאן עיישה חפסה. לדעתי, היא ראויה לפוסט נפרד. ועליה אכתוב בפוסט הבא.

הנוסע הוירטואלי: עצות מועילות איפה לטייל

במסגרת המסע הוירטואלי, שחבל שהוא רק וירטואלי, אני כל הזמן נחשף לחומר באינטרנט ובסוכנויות נסיעות על מסעות וטיולים כלשהם שעורכים תיירים, בייחוד מישראל. נכון, שאני לא מקור מוסמך ומנוסה כלל ועיקר לתת עצות כאלה, אבל רציתי לתת לכם את העצה הטובה ביותר: תטיילו במדינות פופולריות, אבל ביעדים לא פופולריים. מה הכוונה?

כוונתי היא שאני מעריך אנשים שיודעים לטייל לא רק בשביל לשכב בטן-גב באיזשהו בית מלון או בלונדון, בברלין, באנטליה, בבודרום, בבורגס או ברודוס, אלא באנשים שממצים את הטיול שלהם ומבקרים ביעדים שהם לא מתויירים כל כך על ידי מיליונים. למה אני מתכוון?

כשעורכים טיול, היעדים מתחלקים בדרך כלל לשני סוגים: יעדים מתויירים, כמו לונדון, ניו יורק, פריז או ברלין ואפילו איסטנבול ורומא. אפשר לראות בהם אלפים על אלפים של תיירים. אפילו האיים בדרום תאילנד נחשבים כאלה. במקומות כאלה ישנם נופים יפים וידועים, תחבורה ציבורית נוחה, שלא נצטרך-שירותי בריאות (אולי תאילנד יוצאת דופן…), ומקומות היסטוריים לרוב. ערים באירופה ידועים במוזיאונים שלהם ובמלונות המשובחים, בכיכרות ובמסעדות. בקיצור, אחלה יעדים לטיולים מאורגנים.

אבל הייתי ממליץ קצת "לצאת מהקופסה"- ואלה האנשים שאני מעריך, שחושבים מחוץ לקופסה. הם מבקרים בסוג השני של היעדים, אלה שפחות מתויירים. אפילו כאלה שכף רגלו של תייר לא ממהרת לדרוך בהם. אנגליה קיימת גם מדרום ובעיקר מצפון ללונדון. החופים הבריטיים ידועים בפראיות ובקסם שלהם. צ'כיה קיימת גם מחוץ לפראג. הונגריה היא לא רק בודפשט. מחוץ לברלין יש המון מה לראות, גם במקדוניה ובבולגריה יש מקומות מעניינים מחוץ לסופיה או לבורגס. ולחוות בגרמניה ואפילו בהודו, ישנם איזורים במזרח הודו שלא תמצאו שם "גסט האוסים" עם כתובות בעברית. אלה הם המקומות המעניינים, המסתוריים ומרובי הנופים שיד אדם לא מיהרה לגעת בהם. איי האוקיינוס השקט הם דוגמה מצויינת לכך. קפריסין התורכית היא גם דוגמה טובה. התורכים בקפריסין, אגב, לא ממהרים לשנוא ישראלים. ותורכיה? ממערב לאיסטנבול יש איזור מיוער, עד אדירנה, עם כפרים יפהפיים. ישנם כפרים קטנים ועיירות קטנות מאוד מעניינות עוד יותר מערי הבירה.
בתורכיה עצמה, ככל שזזים מזרחה הרכב האוכלוסייה והנוף משתנה, מה שהופך את הדבר למאוד מעניין. באיטליה יש איים קטנים ועיירות קטנות שמאוד מומלץ לבקר בהם-ואכן הייתי שם.
נכון, אומרים "נאה דורש ונאה מקיים", אך לי קשה לקיים מסיבות שאינן תלויות בי. אבל כששומעים סיפורים מאחרים מגיעים מהר מאוד למסקנה זו. לא לחשוב כמו תייר ישראלי ממוצע, אלא כאדם שאוהב באמת לטייל ולא רק לרבוץ בבתי מלון סביב הבריכה או עם "הכל כלול".

הנוסע הוירטואלי: העיר הגדולה והחוף.

שלום לכולם,

נחתתי בשדה התעופה של העיר הגדולה ביותר בניו זילנד, שמונה כמיליון וחצי איש, אוקלנד. קבלת הפנים הייתה מאירת פנים מצד אחד, ומצד שני קשה: הם השאירו אותי עם גופייה ומכנסיים קצרים וגרביים. כמעט לא ניתן להכניס לכאן כלום מבחוץ. בגלל זה הגעתי עם לא הרבה ציוד בתרמיל. האווירה האקולוגית והצמחים הירוקים שורים כאן בכל. לאחר שהמרתי את הדולרים האמריקניים שברשותי בדולרים ניו זילנדיים, אני עולה על אוטובוס, שנוסע כשלושת רבעי שעה משדה התעופה, שנמצא בפאתי העיר, לכיוון העיר הגדולה, שנראית כמו עיר מערבית לכל דבר ועניין, ואני לא רוצה להסתבך עם המסעדות המקומיות בשלב ראשון לכן כמו כל טייל תמים ומתחיל נכנס למקדונלד'ס, מה שהכי בטוח. עכשיו ערב, והמגדל שנמצא קרוב אליי, ה"סקיי טאואר" (מגדל השמים) המפורסם זוהר בכל הדרו. הדבר הראשון שאעשה בשעת ערב זו לאחר הארוחה המשביעה היא לא לחפש מלון או אכסנייה, אלא לחפש… מכונית לרכישה. ועכשיו. אני מכוון את הטלפון הלווייני שלי בהתאם לאיזור, ועוצר ליד דוכן עיתונים שנמצא סמוך למקדונלס. אני קונה את כל העיתונים עם כל לוחות המודעות. עכשיו… למה מכונית, במדינה זרה, כדבר ראשון, שם כולם נוסעים בצד שמאל?
התשובה היא ברורה: מחירי התחבורה הציבורית יקרים, ואוטובוסים או רכבות ובטח מונית לא ייקחו אותי ליעדים שסימנתי. השכרת רכב היא יקרה מדי ואני לא רוצה להסתבך עם בעלי סוכנויות ההשכרה. לכן על הראסי ועל העיני אני אחפש מכונית. כשבעל דוכן העיתונים, שעמד לסגור או טו טו, שאל אותי מה פתאום אני מתעניין בעיתונות ניו זילנדית כי כמעט אין כאן מה לחדש, אמרתי לו שאני מחפש מכונית. אז הוא אמר לי: "איפה נוהגים אצלכם, בצד ימין או שמאל של הכביש?" אמרתי לו בסרקזם: "בצד ימין. מה לעשות, הבריטים היו אצלנו זמן קצר מדי".
אז הוא פתאום אמר לי: "יש לי חבר, ג'רמי, יש לו פורד פוקוס מודל 1998, שמיוצרת כאן על ידי פורד
שיש להם מפעל כאן ומותאמת לכבישים שלנו". אמרתי לו: "בסדר, תקרא לחבר שלך שקוראים לו ג'רמי". הודיתי לבארני המוכר. ובינתיים הוא הציע לי פחית קולה וכמובן קניתי ממנו את זה.
עכשיו, אני כולי עייף ויושב על כיסא ליד דוכן עיתונים ומחכה לג'רמי המשיח. תוך חצי שעה הוא מגיע. כמו כל ישראלי טוב אני מתמקח איתו, וקונה את הרכב, שג'רמי הסביר לי שלפי המחירון הבריטי (משם הוא בא במקור) עולה 330 פאונד, כלומר אלפיים שקל, כלומר 655 דולר ניו זילנדי. ממש זול לעומת ישראל. אני משלם לו בשמחה והולך לדרכי עם הרכב בעל ההילוכים הידניים וההגה בצד שמאל. מעניין! הסתבר לי שאוטו כזה של פורד החל להיות מיוצר בשנת 1998 בכלל, וזה אחד הדגמים הראשונים שהופיעו בניו זילנד. הוא נוסע, דלק מלא, ואני עובר עם המכונית ליד החוף. כדי לחסוך כסף, אני מוותר על מלון, ועושה מעשה שאני לא ממליץ לאף אחד ולא רוצה שאף אחד יעשה, היות והפיקוח המשטרתי בניו זילנד בנושא זה הדוק: הולך לישון באוטו כשעייף זו מילה עדינה למצב שלי. אני מגיע לחניון ליד החוף, תופס מקום במושב האחורי הקטן לאיש גדל מימדים כמוני, מטה עצמי למטה מהמושב כדי ששוטרים לא יחשבו שאני הומלס בטעות,
ונרדם. השינה נמשכת 10 שעות, ואני, שנמצא ליד החוף, חולם על חוף אחר, זה של סרט הפולחן "החוף", שיצא לקולנוע שנה וחצי לאחר שהאוטו הזה יוצר. על כך אספר בפוסט הבא.