בסידרה עצמה, פרומה לוקחת את לאה הפצועה לטיפול במיסיון הנוצרי. באותם ימים בירושלים זה היה נחשב הטיפול הרפואי הטוב ביותר, ובחינם. אבל לא לגמרי בחינם. לעיתים רבות תמורת הטיפול המטופלים היו צריכים לשמוע הטפה דתית נוצרית.
עד שנות השלושים של המאה ה-19 לא היה בארץ ישראל ולו רופא אחד שפעל בה באופן קבוע. כן לא היו מרפאות או בתי חולים, עד להקמתו של בית החולים של המיסיון האנגלי בירושלים בשנת 1844. באותה שנה פתח משה מונטיפיורי בית חולים מתחרה ברובע היהודי בבעלות יהודית, וב-1854 הקימה משפחת רוטשילד בית חולים נוסף בין החומות, שנקרא על שמה. בעקבות פתיחתם של בתי חולים אלה, החלו להיפתח בזה אחר זה בתי חולים בכל רחבי ארץ ישראל, רובם המוחלט בידי מעצמות אירופה שביקשו לתקוע בכך יתד פוליטית בארץ, ולהגדיל בכך את השפעת המיסיון הנוצרי. אף לא אחד מבתי החולים הללו יועד לילדים דווקא, ובכל מקרה רמתם המקצועית של רוב בתי החולים הייתה ירודה. שיעור תמותת הילדים והתינוקות בארץ ישראל היה גבוה ביותר, ורוב בתי החולים לא הצליחו לתת מענה ראוי לכך.
בית החולים של המיסיון האנגלי (באנגלית: English Mission Hospital) נוסד ונוהל על ידי החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים ופעל בירושלים בין השנים 1844–1948. בתחילה בעיר העתיקה והחל מ-1897 בבניינים שנבנו ברחוב הנביאים 82.
בית החולים של המיסיון נחנך בשנת 1844 בשולי הרובע היהודי, צמוד למתחם הפרוטסטנטי של כנסיית המשיח. הוא נקרא בתחילה "בית החולים היהודי" במטרה מוצהרת לשמש חולים יהודים בלבד כדי לנצרם. פתיחתו עוררה התנגדות עזה בקרב היישוב הישן ואף גרמה להכרזה על חרם על כל מי שיעז להיכנס אליו. על אף החרם, היו לא מעט יהודים שביכרו את הטיפול הרפואי האיכותי שניתן בבית החולים של המיסיון על פני הרפואה הפרימיטיבית שסופקה במוסדות רפואיים (או סמי-רפואיים) אחרים בירושלים.
בתגובה לבית החולים של המיסיון הוקם עוד באותה שנה בית חולים יהודי קטן ברובע היהודי על ידי ועד הפקידים והאמרכלים בשיתוף עם משה מונטיפיורי. גם משפחת רוטשילד התגייסה למלחמה בבית החולים של המיסיון והקימה בשנת 1854 את בית החולים רוטשילד ברובע היהודי.
בית החולים לילדים מריאנשאפט
ד"ר מקס סנדרצקי נולד ביוון למשפחה גרמנית ב-1839, אך ילדותו עברה עליו בירושלים. מגיל צעיר הוא נחשף לתנאי ההיגיינה והתברואה הקשים בארץ ישראל, מהם סבלו בעיקר ילדים, והחליט להיות רופא ילדים. הוא השתלם במקצוע הרפואה בגרמניה, ובשנת 1868 שב לירושלים עם אשתו, במטרה להקים בה בית חולים לילדים.
במשך ארבע שנים עמל סנדרצקי לשכנע תורמים ונדיבים גרמנים להרים תרומה למפעלו, ובשנת 1872 הצליח להגשים את חלומו, בעזרת סיוע נדיב שקיבל מהדוכס הגדול ממקלנבורג-שוורין ורעייתו, שביקרו אז בארץ במסע צליינות. הזוג ניאות לממן את הקמת בית החולים, בתנאי שייקרא על שם הדוכסית מריה פון שוורצבורג-רודולשטאדט.
אופי בית החולים
בית החולים מריאנשטיפט פעל בבית אבן דו-קומתי קטן בסגנון ערבי-כפרי, שהוקם על ידי הבישוף הסיריאני-אורתודוקסי במחצית המאה ה-19, כחלק מתהליך היציאה מהחומות. למרות לאומיות מקימיו ומנהלו, שירת בית החולים ילדים בני כל הדתות ללא אפליה. ייחודו של בית החולים מריאנשטיפט, בניגוד לבתי חולים אחרים בארץ באותה עת, היה שסנדרצקי פעל באופן מוצהר לריפוי החולים בלבד, ולא עסק או עודד פעילות מיסיונרית כלל. הקהילה היהודית בירושלים, שהתייחסה בתחילה בחשש וחשדנות כלפי בית החולים הנוכרי, השתכנעה לבסוף בטוהר כוונותיו של סנדרצקי, וילדים יהודים רבים פקדו את המקום וטופלו בו. בשנת 1875 נפצע אחד מיושבי שכונת נחלת שבעה הצעירה בהתקפת שודדים על ביתו שמחוץ לחומות. הרופא היחיד שהסכים לבוא ולטפל בו בשעת לילה היה סנדרצקי, שהבהילו לבית החולים ביקור חולים, והציל בכך את חייו. מעשה זה הביא את יהודי ירושלים לתת אמון רב בסנדרצקי, עד כי 'הוועד הכללי כנסת ישראל' הקדיש תקציב חודשי קבוע לתמיכה בבית החולים מריאנשטיפט. בזכות מימון זה, ובזכות מימון קבוע שהגיע מתרומות מגרמניה, יכול היה סנדרצקי לטפל בילדים עניים ללא תשלום.
