Category Archives: תורכיה ואיראן

הגיבורים הנשכחים: בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, חלק 6: אברהם אבושדיד והרב יעקב מאיר

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

משפחת אבושדיד, יהודים ממוצא מוגרבי, מיוחסת לסיפור שנרקם בין בנו של אליעזר בן יהודה, איתמר בן אב"י, ללאה אבושדיד. אבל מדובר במשפחה שהייתה מהתורמות המרכזיות להתפתחות הציונות בזכות עצמה.

שוב, ברצוני להדגיש כי "בני עדות המזרח" מובא כאן כשם כולל ליהודים ספרדים וליהודים שבאו מארצות ערב והאסלאם.

אברהם אלברט אבושדיד (1875-1930), גיסו של איתמר בן אב"י, היה למעשה מראשוני הרופאים העבריים בארץ. נקרא באותו שם על שם סבו, ממייסדי ועד עדת המערביים (מוגרבים יהודים- הכוונה ליהודים ממרוקו, אלג'יריה תוניסיה) בארץ ישראל. הוא למד רפואה באוניברסיטת איסטנבול וזכה משם לתארי הצטיינות. אמו הייתה נצר לראשי ועד העדה הספרדית. הוא היה פעיל ציבור בוועד הרופאים דוברי העברית שהוקם בשנת 1913 והייתי אפילו מגדיר אותו כרופא העברי הבכיר הראשון בארץ ישראל בעידן המודרני. היה גם פעיל ציבור וחבר בוועד הקהילה העברית בתל אביב. הייתה לו אזרחות צרפתית ובמלחמת העולם הראשונה סירב לוותר עליה ולהפוך לאזרח עות'מאני בלבד. לכן גורש מהארץ. בשנת 1923 חזר לארץ ופתח מרפאה ביפו. היה חבר בכיר במסדר "הבונים החופשיים" בארץ.

 

הרב יעקב מאיר (בתמונה, 1856-1939) היה הראשון לציון, החכם באשי של ירושלים והרב הראשי הספרדי הראשון לארץ ישראל במסגרת הרבנות הראשית. תרומתו להתפתחות הציונות הייתה שימת הדגש שלו על החייאת והפצת הלשון העברית. הוא והרב חיים הירשנזון הקימו את אגודת "שפה ברורה" שמטרתה הייתה ללמד את העברית המתחדשת בישיבות ובבתי ספר דתיים. אליעזר בן יהודה הצטרף לאגודה רק לאחר הקמתה. היה לאחר שנים גם חבר בוועד הלשון העברית. הוא החליף את הרב יעקב שאול אלישר בתור הרב הספרדי הראשי לירושלים ב1906, אך היה שנוי במחלוקת בתוך העדה הספרדית. הסיבה לכך שהיה שנוי במחלוקת הייתה נטייתו הלאומית לתנועה הציונית (בתוך ועד העדה הספרדית היו מתנגדים לרעיון הציוני, במיוחד בתקופה העות'מאנית) ודעותיו שנחשבו מתקדמות מדי ופחות שמרניות בענייני הלכה. לאחר שנה התמנה לרב העיר סאלוניקי ביוון ובמלחמת העולם הראשונה עזר להקים ליגיון עברי של יהודי יוון שיסייעו בכיבוש הבריטי של ארץ ישראל מידי העות'מאנים. בשנת 1921 עם ייסוד הרבנות הראשית התמנה לרב הספרדי הראשי הראשון לארץ ישראל במסגרת זו.

 

 

 

 

 

 

 

הגיבורים הנשכחים- בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, חלק 4: הרב דוד בן שמעון והרב בן ציון מאיר עוזיאל

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

בספרה "אחים עות'מאנים: מוסלמים, נוצרים ויהודים בראשית המאה העשרים" מציינת מישל קמפוס את היות הקהילה היהודית בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית מפולגת לגבי השאלה הציונית: בעוד היו בתוך העדה הספרדית, העדה הגדולה והדומיננטית ביישוב היהודי בארץ באותה תקופה פעילים שתמכו בציונות, היו רבים מאוד שהתנגדו התנגדות חריפה לרעיון הציוני וראו בעצמם כעות'מאנים לכל דבר ועניין- מתוך מטרה לחסות יחד עם בני הארץ המוסלמים והנוצרים תחת החסות של "האם העות'מאנית"- האימפריה העות'מאנית הגדולה. באותו זמן היה ניסיון שהתברר לבסוף ככושל לבסס זהות לאומית עות'מאנית אזרחית בין-דתית ובין-עדתית. ניסוי זה הצליח אבל לזמן קצר מאוד. האימפריה עצמה שהייתה שקועה בכישלונות צבאיים ובחובות ובאובדן שטחיה האירופיים לא החזיקה מעמד, וקרסה סופית לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה.

אבל, לעומת זאת, היו פעילים ורבנים ספרדיים ומבני עדות המזרח וה"מערביים" (כלומר יוצאי מרוקו, המגרב), שפעלו לעלייה לארץ ישראל עוד בטרם הציונות ובמהלך תחילת תקופת הרעיון הציוני שעזרו ותרמו מאוד להתיישבות יהודית בארץ ישראל.

הרב דוד בן שמעון (1824-1879, לא בתמונה כאן) היה בנו של סוחר מהעיר רבאט שבמרוקו, לימים בירת הממלכה. היו לו כמה כינויים, הרדב"ש וה"צוף דבש" (הוא לא היה הרב היחיד בהיסטוריה בעל כינוי זה). בגיל 28 עלה לארץ ולאחר שעבר ביפו התיישב בירושלים. שם מצא את ועד העדה הספרדית החזק, והרגיש שיהודי מרוקו, המוגרבים או המערביים, מופלים יחסית בתוך הוועד החזק הזה. לכן הוא החליט להתפצל מוועד העדה הספרדית וייסד את "ועד עדת המערביים" (המוגרבים) בארץ ישראל והיה הראשון שעמד בראשו.

ועכשיו, ביחס לפוסטים הקודמים שכתבתי, אתייחס להגדרה "עדות המזרח". מדובר פה לא בהגדרה גיאוגרפית אלא בהגדרה כוללנית גם ליהודים ספרדים, יהודים בלקאניים וגם ליהודים שבאו מהמזרח התיכון הערבי והמוסלמי ("משרקים"- כלומר מעיראק, סוריה, לבנון וכו') וגם ליהודי המגרב, היהודים המערביים. הרי מרוקו נמצאת על המפה בנקודת ציון ומיקום יותר מערבית מזו של מדינות אירופה. כולם נכנסים תחת הגדרה כוללת של "עדות המזרח" מבחינת כתיבת הפוסטים.

ובחזרה לרב דוד בן שמעון: הפרויקט הגדול ביותר שלו היה לא רק הקמת ועדת עדת המערביים ליוצאי המגרב היהודים, אלא גם יוזמת הקמת השכונה הראשונה היהודית מחוץ לחומות ירושלים עקב הצפיפות שסבלו ממנה יהודים בירושלים, בייחוד בני עדתו של הרדב"ש. הוא עסק בייזום ובנייה של בתי כנסת לעדה, ייסד מוסדות בעיר העתיקה ושלח בעצמו שליחים דרבנן (שד"רים) אל קהילות המגרב היהודיות, על מנת שיגייסו כספים למען העדה בכלל, ולצורך מטרתו העיקרית, הקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר לרווחתם של היהודים המוגרבים. הוא גם עסק בצדקה ובגמילות חסדים: פתח חנות למכירת בשר לעניים והבית שלו שימש כבית מחסה לנזקקים. הוא הושפע רבות מאוד מהרב ביבאס ומהרב אלקלעי, הרבנים הספרדים שהיו מבשרי הציונות.

 

הדמות השנייה, שמצולמת בתמונה כאן, הוא הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (1880-1953), שחי שנים רבות לאחר רבי דוד בן שמעון, ולימים היה הרב הספרדי השני, הראשון לציון, של מדינת ישראל. הוא היה בנו של הרב יוסף רפאל עוזיאל, ראש ועד העדה הספרדית. הוא התוודע מגיל צעיר לרבנים הספרדים העיקריים בארץ ישראל, ביניהם לרב שכונה "יש"א ברכה". (הרב יעקב שאול אלישר). בכך יצר קשרים מצוינים עם השילטונות העות'מאניים בארץ ישראל, קשרים שאותם ניצל היטב

בשנת 1911, לאחר לחץ של קהילת יפו היהודית על השילטון העות'מאני, מונה ל"חכם באשי של יפו"- הרב הספרדי הראשי היהודי של העיר (במקביל לחכם באשי של ארץ ישראל שישב בירושלים ולצד הראי"ה- הרב אברהם קוק שהיה הרב האשכנזי של יפו).

הרב עוזיאל עזר רבות להתיישבות היהודית, וקשריו הטובים עם השלטונות העות'מאנים, שכיבדו את החכם היהודי המוכשר, עזרו ליהודים להתגבר על מכשולים רבים בדרך לגדילה והתפתחות. באותו זמן נתן הרב דעתו גם לעסקי התורה והחינוך של היהודים הספרדיים בעיר. הוא ייסד את תלמוד התורה "שערי ציון", ומסר שם שיעורים קבועים. ביזמתו גם הוקמו השכונות "שבת אחים", ו"משכנות ישראל". כחכם באשי, כיהן גם כנציג היהודים במועצת המחוז הממונה על יפו, שהייתה מורכבת מהקאדי המוסלמי ומראשי הדתות הלא מוסלמיות. בהמשך כיהן כרב הראשי של העיר סאלוניקי (עיר שבזמנו היה בה רוב יהודי), הרב הראשי של תל אביב (על שמו יש רחוב בעיר) והרב הראשי הספרדי לישראל, הראשון לציון, שהחליף את ה"ראשון לציון" הראשון של מדינת ישראל הרב יעקב מאיר. לאחר הקמת המדינה תמך במתן זכות הצבעה לנשים וגם הדעות חלוקות לגביו לגבי היתר מכירה- הלא הוא מכירה של קרקע בארץ ישראל לגוי, שמטרתה להתיר עבודות חקלאיות בארץ ישראל בשנת השמיטה, שנה שבאה כל 7 שנים בלוח השנה היהודי בה נאסרות עבודות חקלאות כלשהן על היהודים. היתר זה היה חיוני לקיום היישוב היהודי והמפעל הציוני בארץ ישראל, בעיקר מבחינה כלכלית. יש אומרים, ליצר דיוק דעת הרוב על הרב טוענת,  כי הוא  התנגד להיתר זה באופן חריף, ויש כאלה שאומרים שהיה מוכן להתפשר אחרי הכל ולאשר היתר כזה ממניעים ציוניים.

 

 

 

הגיבורים הנשכחים- בני עדות המזרח שתרמו להתפתחות הציונות, חלק 3: הרב יהודה אלקלעי, מבשר הציונות שהקדים את הרצל, ורבו הרב ביבאס

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

כחמישים שנים לפני חוזה המדינה הידוע, תיאודור בנימין זאב הרצל, פעל בסרביה שהייתה תחת האימפריה העות'מאנית מבשר הציונות המעשית והמדינית המודרנית, הרב יהודה חי אלקלעי (1798-1878). אלקלעי, יליד סראייבו בירת בוסניה, שהייתה אז עות'מאנית (ועברה לאחר מכן לחסות אוסטריה-הונגריה), עלה לארץ בגיל 11 ולאחר זמן לא רב בגיל צעיר הוסמך לרבנות. הוא היה תלמידו של ה"פלא יועץ", הרב אליעזר פאפו, והושפע מכתביו של עוד רב שנחשב ממבשרי הציונות ולא נודע רבות בהיסטוריה הכתובה של עם ישראל- הרב יהודה ביבאס (1780-1852), רב קהילת קורפו שביוון.

חשוב לי להדגיש שאיזור הבלקאן באותה תקופה, ממנו באו שני הרבנים אלקלעי (בתמונה) וביבאס, היה כר פורה מאוד באותה תקופה של המאה ה-19 לתנועות לאומיות שהשפיעו על ההיסטוריה של אירופה והמזרח התיכון. באותו איזור, שהיה תחת השפעת האימפריה העות'מאנית, קמו תנועות לאומיות בלקאניות כלומר תנועות שצידדו בלאומיות יוונית ובלאומיות סרבית ובולגרית בעיקר אך לא רק, שדגלו בהפרדה מהאימפריה העות'מאנית המוסלמית על רקע היותן תנועות לאומיות נוצריות-אורתודוכסיות. ולא רק אלה. גם הלאומיות התורכית בגירסתה המודרנית והתנועות המהפכניות באימפריה העות'מאנית שיצרו את תורכיה המודרנית נוסדו באיזור, בעיקר בעיר סאלוניקי, שהייתה מקום לידתו של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד תורכיה המודרנית וכן עוד בסאלוניקי שם התפתחה תנועת "התורכים הצעירים" שהפכה את השילטון העות'מאני למלוכה חוקתית בשנת 1908. סאלוניקי הייתה המטה הראשי של התנועה הזאת. במאה ה-19 גם יוון וסרביה קיבלו עצמאות מהאימפריה העות'מאנית וכן בולגריה- למרות שבעיניי הייתה זאת עצמאות חלקית כי המדינות הללו לא השתרעו בזמנו על פני אותו שטח שבו הן משתרעות כיום. הרב ביבאס הקדים את הציונות המדינית בתפיסת העולם שלו. הוא קרא לעם ישראל להפסיק את הציפייה הפאסיבית (סבילה) לביאת המשיח ולגאולה ולעשות מעשים בפועל כדי לקדם את הגאולה. הרב אלקלעי תלמידו של הרב ביבאס קרא לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה וכך תבוא הגאולה. בהשפעת מלחמות האזרחים של התנועות הלאומיות הבלקאניות באותה תקופה, בייחוד מלחמת העצמאות היוונית, הרב ביבאס טען כי כמו שהיוונים התאמנו בנשק וכבשו את ארצם מחדש מידי האימפריה העות'מאנית, כך על עם ישראל לעשות אותה אימפריה ששלטה בארץ ישראל על מנת להקים כאן, בא"י, את מדינתו.

 

הרב אלקלעי פעל גם בהשפעת עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 ופירסם ספר ושמו "מנחת יהודה" ובו קרא ליהודים לעלות לארץ ישראל. הרב אלקלעי ותלמידיו עלו לארץ ישראל והתיישבו בעיקר ביפו. הם הכינו בארץ את התשתית הכלכלית והמוסדית לעליית אחיהם היהודים ממזרח אירופה. הספר של הרב אלקלעי שהקדים את ספריו של הרצל לגבי ייסוד הציונות היה בשם "גורל לה", שם פרס תוכנית ציונית-מדינית ריאלית ומפורטת להקמת בית לעם יהודי בארץ ישראל, הכוללת את כל היסודות הפוליטיים והארגוניים שאותם ציין מאוחר יותר הרצל בספרו. חשוב להדגיש כי אביו של הרצל היה גם תלמיד של הרב אלקלעי, שבשנות החמישים של המאה ה-19 ערך מסע בצרפת, אנגליה וגרמניה כדי להפיץ את רעיונותיו ולגייס להם כסף. תלמידי הרב אלקלעי שהתיישבו בארץ לא הסתמכו על כספי "חלוקה" כמו בני היישוב הישן.

בשנת 1869 נפגש הרב אלקלעי עם רב ספרדי נוסף שהיה ממבשרי הציונות- הרב ברוך מיטראני (1847-1919), ממחדשי השפה העברית וגם ממבשרי הציונות שהיה יליד מחוז תראקיה הבלקאני של האימפריה העות'מאנית (איזור בין תורכיה לבולגריה של היום), ושניהם הכינו תוכנית מעשית לגאולה, או לתחילת הגאולה ליתר דיוק, לדבריהם.

הרב אלקלעי התעמת רבות עם אנשי היישוב הישן בארץ ישראל, שהתנגדו לכל רעיון ציוני שהוא. בשנת 1865 חזר הרב אלקלעי לארץ ישראל ממסעותיו באירופה, התיישב ביפו ומשם עבר לירושלים (שם בסוף נפטר ונקבר בהר הזיתים בשנת 1878, 4 שנים לאחר שהוא ואישתו השתקעו סופית בארץ ישראל) וניסה לעודד את רעיון שיבת ציון ולהקים אגודה בשם "כל ישראל חברים בארץ ישראל". ניסיונו נכשל עקב הפולמוס הכבד שלו עם רבני היישוב הישן בארץ ישראל שכל רעיונותיו היו למגינת ליבם והתעמתו איתו עימותים קשים. הם, שחיכו לביאת משיח בן דוד, עמדו מולו כשטען שהגאולה הטבעית והמעשית תגיע לפני הגאולה שתהיה בדרך נס ושההתיישבות היהודית בארץ ישראל היא למעשה ביאת משיח בן יוסף שיקדים את משיח בן דוד ויסבול בדרך לגאולה, כלומר תחילתה של גאולת עם ישראל בארצו.

 

 

 

הגיבורים (הכמעט) נשכחים- בני עדות המזרח שהובילו ותרמו להתפתחות הציונות חלק 2: משפחת שלוש ומשפחת עבו

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

האיש הזה בתמונה הוא אהרון שלוש (1840-1920). הוא נולד בעיר אוראן (והראן) באלג'יריה למשפחה שבאה למעשה במקור מהעיר פאס (פז) במרוקו. משפחת שלוש הענפה דאגה לרשום את עצמה כיוצאי אלג'יריה ולא כיוצאי מרוקו, כדי שיקבלו אזרחות צרפתית היות ואלג'יריה באותם זמנים הייתה מסופחת סיפוח מלא לצרפת, בעוד מרוקו הייתה רק תחת חסות צרפת. שורשי משפחת שלוש הם מפורטוגל ומייסד השושלת הוא אביו של אהרון, אברהם. בני משפחת שלוש השתתפו בפיתוח התשתית ההתיישבותית היהודית בארץ ישראל שיצרה את התשתית הלאומית למדינת ישראל העתידית, וצאצאיהם (חלק לא קטן מבני המשפחה התחתנו עם אשכנזים) ממשיכים להשפיע על החברה הישראלית עד היום.

למה כתבתי במקרה זה "הגיבורים הכמעט נשכחים"? כי משפחות שלוש ועבו מוכרות וידועות עד היום.

בשנות הארבעים של המאה ה19 עלו בני משפחת שלוש לארץ. בתחילה התיישבו בחיפה, ולאחר מכן עברו לשכם, לירושלים ומשם למקום מושבם הקבוע ביפו.

אהרון שלוש עצמו, המפורסם שבמשפחה, היה סוחר, חלפן כספים וצורף ואדם אמיד, כמו חיים אמזלג ומשפחת מויאל שתיארתי אותם בפוסט הקודם. הוא ייסד את שכונת נווה צדק, אחת השכונות היהודיות הראשונות מחוץ ליפו. והיו בשכונה שני בתים מפורסמים בשם "בית אהרון שלוש", כשהבית הראשון נהרס במלחמת העצמאות. אהרון שלוש היה גם רב, ובביתו השני שקיים עד היום פעל ופועל בית כנסת משפחתי. הוא מכר אדמות ליזמים שהקימו את השכונות היהודיות הראשונות האחרות מחוץ ליפו וסייע לחלוצים שבאו מאירופה ולאגודת ביל"ו. קשריו עם המימשל העות'מאני היו כה חזקים, עד כדי כך שבשנת 1892 כשעבר להתגורר בשכונת נווה צדק והיה נוסע ליפו בכירכרה מדי יום, לחנות התכשיטים שבבעלותו. באחת הפעמים התהפכה כרכרתו בוואדי, והוא שבר את ידו, מושל יפו, ששמע על המקרה, ציווה על הקמת גשר בשכונה בשם "גשר שלוש". שני בניו היו ממייסדי שכונת אחוזת בית, שלימים תהפוך לעיר תל אביב. נכדו היה משה שלוש, שהיה ראש העיר השלישי של תל אביב, שכיהן זמן קצר מאוד בשנת 1936 וכתוצאה מלחץ השילטונות הבריטיים, ולדעתי האישית גם כתוצאה מחתרנות מבפנים ומיחס מתנשא שהופגן כלפיו הוחלף על ידי ישראל רוקח מהציונים הכלליים.

 

משפחת עבו (במקור עבדאללה, או עובדיה) היא משפחה יהודית אמידה מאוד מאלג'יריה שהובילה את הקהילה היהודית במדינה ושעלתה לארץ ישראל בשנת 1817 והשתקעה באיזור צפת בשל קדושת העיר. כיום חיים בצפת בני הדור השישי למשפחה הזו, והיא נחשבת למשפחה היהודית הנכבדה ביותר בצפת. מייסד השושלת הוא הרב שמואל עבו שהיה רב הקהילה הספרדית בצפת וגם סוכן קונסולרי של צרפת בתקופת הקפיטולציות (שבה היו נתיני מדינה זרה באימפריה העות'מאנית היו נתונים תחת סמכות הקונסול). תפקיד קונסול צרפת באיזור צפת עבר בירושה בין 3 הדורות הראשונים בארץ של בני המשפחה. הוא ייסד מודל של מנהיגות מורכבת של רב, גואל (רוכש) קרקעות עבור היהודים וכן מתווך עם האוכלוסיות הלא יהודיות ועם הקהילה האשכנזית באיזור כמו גם עם השילטון העות'מאני (היו לו שומרי ראש תורכים). הרב שמואל עבו הקים, בין היתר, את המבנה מעל קבר רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי) במירון, ייסד את היישוב היהודי הראשון בהר מירון מזה דורות רבים במאה ה19, ופעל לרכישת אדמות בכל סביבת צפת ואף רחוק ממנה, ובכך הוא ומשפחתו איפשרו את ההתיישבות היהודית בראש פינה (ג'עוני, גיא אוני), יסוד המעלה, משמר הירדן,  דרום מערב רמת הגולן, מחניים ועין זיתים. בידי הרב שמואל עבו היה גם המונופול לשימוש בצבע הבגדים אינדיגו, מונופול שרכש במסעו להודו. הוא ובני משפחתו הפכו למעשה לראשי הקהילה היהודית בעיר צפת.

 

לאות תודה על פועלם של משפחת עבו בשיקום הרובע היהודי בצפת, בעידוד ההתיישבות בגליל, ובהקמת המבנה על קבר רבי שמעון בר יוחאי והפיכתו לאתר יהודי בלעדי – העניקה להם הקהילה היהודית  בצפת ספר תורה על שם הרב שמואל עבו, ובערב ל"ג בעומר תקצ"ד 1833 החלה מסורת שנמשכת עד עצם היום הזה-  הובל ספר תורה זה לראשונה בשירה ובריקודים מבית עבו לבית הכנסת של הרשב"י במירון, וחגיגות ל"ג בעומר המסורתיות נפתחו ברוב עם. הייתה זו תחילתה של מסורת משפחתית, שהפכה במרוצת הזמן לחלק בלתי נפרד מהפולקלור הדתי עממי של חגיגות ל"ג בעומר בצפת, והתפשטה על פני כל הארץ והיא נמשכת עד היום כאמור.

שנים אחדות לאחר מכן הוחלף ספר התורה הראשון, שנידבו יהודי צפת, בספר תורה עטור כסף וזהב, שתרם בנו של הרב שמואל, הרב יצחק מרדכי עבו. ספר תורה זה נישא עד היום בתהלוכה החגיגית מבית עבו למירון, עד לתום חג השבועות בו הספר חוזר לארון הקודש בבית הכנסת בנאה בצפת, עד לערב ל"ג בעומר בשנה שלאחר מכן וחוזר חלילה.

 

 

 

 

מאה שנות תורכיה- היסטוריה: חלק שלישי, רפורמות אתאתורכ (1920-1938) מול רפורמות ארדואן (2003 והלאה).

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio.

לאיסיטה (laïcité) חילוניות בצרפתית, וLaiklik בתורכית זה היה המניע מאחורי הרפורמות שביצע מוסטפא כמאל אתאתורכ, מייסדה של תורכיה המודרנית. הוא אומנם גירש כוחות אירופיים זרים משטח מדינתו במלחמת העצמאות התורכית, אך שאף להפוך את תורכיה למדינה אירופית חילונית בנוסח צרפת לכל דבר ועניין תוך התנתקות עד כמה שאפשר מהמזרח התיכון ומהחיבור של המדינה לדת האסלאם.

אין מקום שמסמל יותר את ההיסטוריה של תורכיה עוד הרבה מאוד זמן לפני הקמתה כרפובליקה מאשר מסגד איה סופיה באיסטנבול. שמו המקורי הוא "האגיה סופיה" (החוכמה העליונה/הקדושה) ביוונית. היא הוקמה ככנסייה הנוצרית היוונית האורתודוכסית הראשית בחודש פברואר בשנת 360 לספירה, כשביזנטיון/קוסטנטינופול/איסטנבול (אני מדבר על אותה עיר) הייתה עיר רומאית ובירת האימפריה הביזנטית. היא עברה תהפוכות ושריפות והקמה מחדש והסבות שונות ומשונות, כשב1453 הפכה למסגד לאחר כיבוש העיר בידי העות'מאנים, ובין השנים 1934-1935 כחלק מרפורמות אתאתורכ היא הפכה למוזיאון. הפרקים בהיסטוריה של תורכיה שאני מביא כאן יסתיימו בתאריך של חודש יולי 2020, עת הפכה שוב למסגד בהוראת ארדואן.

הרפורמות של אתאתורכ היו:

1. ביטול הסולטאנות והח'ליפות העות'מאנית בין השנים 1922-1924. בעקבות כך בוטל גם תפקיד שייח' אל אסלאם שהיה המופתי של האימפריה העות'מאנית והוחלף בדירקטוריון לעניינים דתיים שהיה כפוף למדינה (הדיאנט). תורכיה הוכרזה כרפובליקה חילונית ובירתה אנקרה במקום האימפריה העות'מאנית שהייתה מדינה אסלאמית ובירתה הייתה קונסטנטינופול (איסטנבול).

2. ביטול מסדרי הדרווישים והמסדרים הצופיים בשנת 1925. באותה שנה קיבל הפרלמנט התורכי החלטה שהוא מפריד את הדת מהמדינה. השנים שהיו שיאי הרפורמות היו 1925, 1928 ו-1935. יום השישי בוטל כיום המנוחה לפי האסלאם בתהליך שבין השנים 1925-1934 ובמקומו נקבע כי כמו באירופה, יום המנוחה יהיה יום ראשון (כיום בתורכיה ימי המנוחה הם משישי בצהריים עד הלילה שבין יום ראשון ליום שני).

3. בשנת 1926 הוכרז על שיוויון בין המינים, ניתנו לנשים זכויות לבחור ולהיבחר בהמשך. ריבוי הנשים נאסר. בשנות השלושים כבר היו חברות פרלמנט נשים ושופטות נשים לאחר שב1934 ניתנה לנשים זכות מלאה לבחור ולהיבחר.

4. 1925 שינוי לוח השנה: לוח השנה ההיג'רי (המוסלמי) והיווני-אורתודוכסי (רומי) הוצא משימוש בתורכיה, נקבע שהלוח יהיה לפי הלוח הגריגוריאני-אירופי המוכר לנו כיום כלוח השנה האזרחי. גם הזמן מבחינת השעה הותאם לזה שבאירופה ולא היה כבר זמן א-לה-תורכה כמו שהיה לפני כן.

5. 1924- 1926: בוטלו בתי הדין השרעיים ההלכתיים המוסלמיים והוחל בגיבוש דין פלילי ודין אזרחי לפי המודלים האיטלקיים והשוויצריים.

6. רפורמת הלבוש: נאסר השימוש בתרבושים (פאז) ולבוש דתי הותר רק לאנשי דת. הוחל בחבישת כובעים בסיגנון אירופי ונאסר השימוש בכיסוי ראש לנשים (חיג'אב) במקומות ציבוריים. הנשים ממש הוכרחו ללבוש שמלות אירופיות ולבוש אירופי.

7. הרפורמה החשובה ביותר: בשנת 1928 הוחל בהחלפת האלפבית הערבי-פרסי והכתיבה מימין לשמאל של השפה התורכית באלפבית מותאם יותר לשפה התורכית, האלפבית הלטיני, שנכתב משמאל לימין ומתאים גם לשפה התורכית שמרובת תנועות ומופחתת עיצורים (בערבית זה להיפך…). אתאתורכ ואנשיו הסתובבו בכל פינה בתורכיה בעצמם ולימדו את האנשים את צורת הכתב החדשה. האנאלפביתיות צנחה מכמעט 90 אחוז לצד ההפוך- ל10 אחוזים בלבד. נאסר השימוש בשפה התורכית-עות'מאנית והוקם מוסד שהוא מעין "האקדמיה ללשון התורכית" שהוציאה מילים ערביות ופרסיות מהשפה התורכית לטובת מילים ממקור אירופי או ממקור תורכי קדום עת היו התורכים במרכז אסיה. הוחל גם בתהליך של החלנה ולאומיות וצבאיות של מערכת החינוך התורכית: החינוך התורכי כולו רוכז בידי המדינה, בוטלו בתי ספר דתיים ותוכנית הלימודים החלה ללמד את עקרונות החילוניות של אתאתורכ, פחות היסטוריה עות'מאנית ויותר היסטוריה תורכית ואנאטולית (כלומר של השומרים והחיתים שישבו בצד האסייתי של תורכיה שנקרא אנטוליה) עתיקה. כמו כן נוסדה שבועת האמונים של התלמידים לרפובליקה התורכית.

7. בין 1923-1950 היה למעשה שילטון חד מפלגתי בתורכיה, של מפלגתו של אתאתורכ "מפלגת העם הרפובליקנית".

8. הוסדרה מערכת הבנקאות התורכית, בוטלה שיטת הבנקים האסלאמיים שנתנו הלוואות ללא ריבית ועכשיו הותרה הריבית. מצד שני בוטלו הקפיטולציות מימי האימפריה העות'מאנית שנתנו זכויות יתר לנתינים זרים. הכלכלה של אתאתורכ, עם זאת, הייתה אטאטיסטית.

9. בשנת 1934 הוכרז על חיוב האנשים להיות בעלי שמות משפחה. עד אז זיהו אדם לפי העיר שלו או בעיקר לפי שם אביו או לפי תואר הכבוד שלו (כמו "פאשא, ביי, אפנדי". כל תוארי הכבוד הללו בוטלו.

10. בשנת 1935 אף נעשה ניסיון לשנות את הקריאה המוסלמית לתפילה מערבית לתורכית. ניסיון זה כשל ובוטל ב1950, אותה שנה שבה בוטלה רשמית החד-מפלגתיות בתורכיה. ב1934-1935 הוחלט כי איה סופיה יהפוך למוזיאון.

11. בשנת 1937 עוגנה החילוניות רשמית בחוקת תורכיה.

12. אתאתורכ עיגן חזק את הלאומיות התורכית ברפורמות שלו, דרש מאזרחי תורכיה לדבר תורכית ולהיות מוכרים כתורכים בעיקר.

13. אתאתורכ הפך את הצבא התורכי שעיצב במודל אירופי (צרפתי) לגורם החזק והמשפיע ביותר במדינה.

14. מדיניות חוץ של "שלום בבית, שלום בחוץ".

כל הרפורמות הללו החזיקו במשך 80 שנים. בחודש מרץ 2003 נבחר רג'פ טאייפ ארדואן לראש ממשלת תורכיה ולאחר 11 שנים הוא הפך לנשיא הרפובליקה התורכית. ארדואן הושפע גם מהאסלאם אבל גם מהחילוניות התורכית למרות היותו אדם דתי. הוא לא שאף לבטל את החילוניות, אלא לשלב את האסלאם בחזרה בתוך המערכת המדינתית והחברתית התורכית וליצור דורות יותר אדוקים באסלאם ובעיקר לקחת סמכויות רבות לעצמו. תור הזהב של שילטונו היה בעשור הראשון של שנות האלפיים עת נקט רפורמות חיוביות שנועדו להתאים את תורכיה לאיחוד האירופי, שאליו טרם התקבלה עד היום.

1. בתקופה שבין מאי 2003 לדצמבר 2004, בוטל סעיף 8 הידוע לשמצה של החוק למלחמה בטרור ולכן בוטל גם עונש המוות, והורחבת חופש השידור בשפות שאינן טורקית, ובראשן כורדית. החקיקה גם הקלה על הכללים והנהלים לבנייה ותכנון בכל הנוגע למקומות תפילה לדתות אחרות מלבד האסלאם.
2. הוחל פיקוח אזרחי על הצבא והוצאותיו הכלכליות ומזכיר המועצה לביטחון לאומי נקבע כאזרח ולאו דווקא איש צבא כשלמועצה יש תפקיד מייעץ בלבד. בוטלו בתי המשפט לביטחון המדינה שאיפשרו הפרת זכויות אדם.

3. הרחבת חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, הוראות שמירה על זכויות אסירים, חופש דת, זכויות הילד וזכויות תרבותיות.

4. רפורמות כלכליות עצומות ומעבר לכלכלה קפיטליסטית שהוציאו את תורכיה מהמשבר הכלכלי העמוק שבו הייתה שרויה בתחילת שנות האלפיים.

5. ביוני 2004 החל הרדיו והטלוויזיה הטורקית (TRT) לשדר בבוסנית, צ'רקסית, ערבית ובשני ניבים כורדיים נפוצים. תקציב החינוך הפך לגדול יותר מתקציב הביטחון לראשונה בתולדות תורכיה.

6. בתחילת דרכו מדיניות החוץ של ארדואן הייתה "אפס בעיות עם השכנים".

7. בשנת 2007 החלו ניצנים של שינוי במדיניות ארדואן ופנייה לכיוון יותר אסלאמי: נשיא תורכיה, אז תפקיד ייצוגי עם מעט סמכויות, היה חילוני. ארדואן פעל למינוי נשיא ממפלגתו האסלאמיסטית ולצורך כך החל לנקוט בשיטה שבה יעביר את שאר הרפורמות שלו: שיטת משאלי העם. השינויים היו: בחירת הנשיא בהצבעה ישירה של העם במקום הצבעה בפרלמנט, צמצום כהונת הנשיא משבע שנים לחמש, מתן אפשרות לנשיא לעמוד לבחירה מחדש לכהונה שנייה, קיום בחירות לפרלמנט כל ארבע שנים במקום חמש וצימצום מניין המחוקקים הדרוש להחלטות פרלמנט ל-184.

8. במשאל העם של שנת 2010, שעבר בהצלחה, ארדואן התחיל בתהליך של הפיכת שילטונו לסמכותני יותר. נקבע כי בתי משפט אזרחיים יוכלו לשפוט קציני צבא והממשלה תהיה מעורבת במינוי ובהשעיית קצינים בכירים בצבא. עובדי ציבור יהיו יכולים להיות חברים ביותר מאיגוד מקצועי אחד. מספר שופטי בית המשפט העליון יורחב. יותר להעמיד לדין קצינים בכירים שזממו הפיכות צבאיות או שביצעו הפיכות צבאיות בפני בתי משפט אזרחיים. כתוצאה מכך המשטרה שנשלטה על ידי אנשי פתהוללה גולן בעל בריתו לשעבר של ארדואן, עצרה קציני צבא חילוניים רבים שביצעו או תיכננו הפיכות צבאיות ושפטה אותם. ביולי 2010 התפטרה כל צמרת צבא תורכיה במחאה בישיבה השנתית של הצבא שהייתה בראשות הרמטכ"ל וארדואן, ומונו קציני צבא לא מאוד בכירים לתפקידים שהתפנו.

9. תחת שילטון ארדואן הוקמו מסגדים במספרים עצומים ברחבי תורכיה. הרשות הדתית העליונה, הדיאנט, הפכה לגוף המתוקצב ביותר במדינה. משרד החוץ הפך ממשרד קטן יחסית למשרד גבה קומות ומשפיע מאוד. כמה ימים לפני רעידת האדמה בפברואר 2023 בוטל רשמית האיסור על נשים להיות עם חיג'אב (כיסוי ראש) במקומות ציבוריים וממשלתיים אבל התהליך החל עוד 13 שנים לפני כן.

10.החל מ2010 התקבלו חוקים שמגבילים מכירת אלכוהול בסביבת בתי ספר. אחוז החסימה בבחירות נקבע ל10 אחוזים והוגבלה פסילת וסגירת מפלגות על ידי בתי המשפט. בשנת 2014 נבחר ארדואן לנשיא המדינה הייצוגי אבל הוא הוסיף לעצמו עוד ועוד סמכויות במטרה להפוך לנשיא ביצועי ושולט, כמו שהוא כיום. נקבע כי גם בוגרי בתי ספר דתיים יוכלו להתקבל לאוניברסיטאות וציוניהם ייחשבו להם.

11. לאחר "כישלון ניסיון ההפיכה" בשנת 2016 לקחה ממשלת תורכיה לעצמה סמכויות חירום נרחבות מאוד. עיתונים, אוניברסיטאות ומפלגות שהתנגדו לשילטון והיו מקורבים לפתהוללה גולן שהפך ליריב העיקרי של ארדואן נסגרו, קצינים וחיילים נעצרו והורחב החוק שאוסר להעליב את נשיא המדינה.

12. במשאל העם של שנת 2017, שעבר בהצלחה, ניתנו סמכויות ביצועיות לנשיא ארדואן על חשבון המשטר הפרלמנטרי שהיה קודם. מספר המושבים בפרלמנט גדל מ-550 ל600. דרישת הגיל לעמוד כמועמד בבחירות יורדת מ-25 ל-18, תוך הסרת התנאי של צורך להשלים שירות צבאי. אנשים עם קשרים לצבא אינם כשירים להתמודד לבחירות. כהונת הפרלמנט מתארכת מארבע שנים לחמש שנים. הבחירות לפרלמנט ולנשיאות יתקיימו באותו יום כל חמש שנים, כאשר הבחירות לנשיאות ייערכו בכמה סיבובים. תפקידי הפרלמנט צומצמו והוגדרו כביצוע, שינוי, הסרה של חוקים וקבלת חוזים בינלאומיים.
לדון, להגדיל או להקטין תקציב (בוועדת התקציב) ולקבל או לדחות את התקציב.
הנשיא יכול להיות חבר או ראש מפלגה, הוא הופך לראש המדינה, ראש הממשלה (תפקיד זה מבוטל) ומנהיג המדינה. הנשיא יכול למנות ולפטר שרים ולמנות סגן נשיא וכן להוציא צווים ביצועיים שעוקפים את הפרלמנט ובתי המשפט, להכריז מצב חירום, לפזר את הפרלמנט ולהכריז על בחירות חדשות. כמו כן בוטלו בתי המשפט הצבאיים. בית המשפט החוקתי ומועצת השופטים והתובעים (העליונה לשעבר) צומצמו מבחינת מספר החברים. הנשיא הופך למעשה למפקד העליון של הצבא גם אם זה לא מוגדר רשמית.

13. כאמור, ביולי 2020 הפכה איה סופיה בחזרה למסגד.

אנקרה בירת תורכיה מאז 1923 (בשמה היווני המקורי אנגורה, או אנקירה או אנגירה): יצירתה של עיר בירה.

אנקרה בירת תורכיה מאז 1923 (בשמה היווני המקורי אנגורה, או אנקירה או אנגירה): יצירתה של עיר בירה.
בעקבות התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, הבירה העות'מאנית קונסטנטינופול (איסטנבול המודרנית) וחלק גדול מאנטוליה נכבשה על ידי בעלות הברית, שתכננו לחלוק את האדמות הללו בין ארמניה, צרפת, יוון, איטליה ובריטניה, ולהשאיר לתורכים רק חלקת האדמה המרכזית במרכז אנטוליה (הצד האסייתי של תורכיה ובמרכזו אנגורה, שהייתה עיר קטנה). בתגובה, מנהיג התנועה הלאומית הטורקית, מוסטפא כמאל אתאתורכ, הקים את המטה של ​​תנועת ההתנגדות שלו באנגורה בשנת 1920. לאחר מלחמת העצמאות התורכית ניצחה והסכם סוור הוחלף על ידי הסכם לוזאן (1923) , התנועה הלאומית והפרלמנט התורכיים החליטו להחליף את האימפריה העות'מאנית ברפובליקה של תורכיה ב-29 באוקטובר 1923.
לעיר איסטנבול בירת האימפריה העות'מאנית הייתה בעיה במיקומה האסטרטגי: היא הייתה קרובה לאיזור הבלקן האירופי ולמיצרי הדרדנלים והבוספורוס והייתה חשופה מאוד לפלישה זרה כמו שהיה בימי מלחמות הבלקן ולאחר מכן במלחמת העולם הראשונה בין השנים 1912-1918. כמו כן בימי מלחמת העצמאות התורכית איסטנבול הייתה בידיים בריטיות ובידי הסולטאן הפרו בריטי. לכן על התנועה הלאומית התורכית היה לקבוע עיר בירה חדשה, שנמצאת ממש במרכז המדינה ולא ליד גבולותיה, בניגוד לאיסטנבול. כמו כן, ראשי השילטון החילוני דאז בתורכיה רצו לקבוע עיר בירה שהיא חילונית עם סממנים לאומיים תורכיים והיסטוריים אנטוליים ולא עם סממנים דתיים אסלאמיים כמו איסטנבול.
כמה ימים קודם להכרזת העצמאות ב29 באוקטובר 1923, אנגורה החליפה רשמית את קונסטנטינופול (איסטנבול) כעיר הבירה התורכית החדשה, ב-13 באוקטובר 1923, וראשי השילטון התורכי החדש הכריזו כי העיר השם הוא אנקרה.
מאותו רגע החל פרויקט העברת מרכזי ומשרדי הממשלה התורכיים מאיסטנבול לאנקרה ופרויקט פיתוח של העיר והוספת סממנים לאומיים תורכיים לעיר. באנקרה קיימים בנוסף למשרדי הממשלה התורכיים ארמון צ'נקאיה שהיה הארמון הנשיאותי הישן, הארמון הנשיאותי החדש בן יותר מאלף החדרים שנמצא בקצה יער אתאתורכ בשטח שהיה שייך למייסד הרפובליקה התורכית וכן אניטקביר- המואוזוליאום של אתאתורכ. עד שנות השמונים היה ניסיון לתת סממנים חילוניים לאנקרה אך החל משנות השמונים ובייחוד בימים שבהם עמד בראשות העיר מליח גוקצ'ק האסלאמיסט, משנת 1994 עד 2017, הוקמו מסגדים רבים בעיר אנקרה.
הספרייה הנשיאותית באנקרה היא הספרייה הגדולה ביותר בתורכיה, עם אוסף של למעלה מ-4 מיליון ספרים מודפסים ויותר מ-120 מיליון מהדורות אלקטרוניות שפורסמו ב-134 שפות.
לאחר שאנקרה הפכה לבירת הרפובליקה של תורכיה שזה עתה נוסדה, תוכנית הפיתוח החדשה חילקה את העיר לחלק ישן, שנקרא Ulus (אולוס), וחלק חדש, שנקרא Yenişehir (יינישהיר, בתורכית "העיר החדשה"). מבנים עתיקים המשקפים את ההיסטוריה הרומית, הביזנטית והעות'מאנית, ורחובות מתפתלים צרים מסמנים את החלק הישן. החלק החדש, המרוכז כעת בכיכר קיזילאי Kızılay, כולל את המאפיינים של עיר מודרנית יותר: רחובות רחבים, בתי מלון, תיאטראות, מרכזי קניות ורבי קומות.
בחלק החדש נמצאים גם משרדי ממשלה ושגרירויות זרות. אנקרה חוותה צמיחה פנומנלית מאז שנהפכה לבירת טורקיה ב-1923, כשהייתה "עיירה קטנה חסרת חשיבות". בשנת 1924, שנה לאחר שהממשלה עברה לשם, מנתה אנקרה כ-35,000 תושבים. עד 1927 היו 44,553 תושבים ובשנת 1950 גדלה האוכלוסייה ל-286,781. לאחר 1930, העיר נודעה רשמית בשפות מערביות בשם אנקרה. בסוף שנות ה-30, השם היווני-לטיני "אנגורה" כבר לא היה בשימוש פופולרי.
אנקרה המשיכה לצמוח במהירות במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 ובסופו של דבר גברה על איזמיר כעיר השנייה בגודלה בטורקיה, אחרי איסטנבול. האוכלוסייה העירונית של אנקרה הגיעה ל-4,587,558 בשנת 2014, בעוד שאוכלוסיית מחוז אנקרה הגיעה ל-5,150,072 בשנת 2015.
הארמון הנשיאותי של טורקיה ממוקם כאמור באנקרה. בניין זה משמש כמעונו הראשי של הנשיא.
אנקרה היא כבר זמן מזה מאות שנים ויותר אזור חקלאי פרודוקטיבי באנטוליה (אנטוליה- החלק האסייתי של תורכיה). בתקופה העות'מאנית, אנקרה הייתה ידועה בייצור דגנים, כותנה ופירות.
אנקרה היא המרכז של חברות ההגנה והחלל הטורקיות בבעלות המדינה והפרטיות, שבהן מפעלי התעשייה והמטה של ​​התעשייה האווירית הטורקית, MKE, ASELSAN, HAVELSAN, ROKETSAN, Nurol Makina, ועוד רבים. חברות אחרות ממוקמות. היצוא למדינות זרות מחברות הביטחון והתעופה הללו גדל בהתמדה בעשורים האחרונים. ה-IDEF באנקרה היא אחת התערוכות הבינלאומיות הגדולות של תעשיית הנשק העולמית. למספר חברות הרכב העולמיות יש גם מתקני ייצור באנקרה, כמו יצרנית האוטובוסים והמשאיות הגרמנית MAN SE אנקרה מארחת את אזור התעשייה OSTIM, פארק התעשייה הגדול ביותר בטורקיה.
אחוז גדול מהתעסוקה באנקרה מסופק על ידי מוסדות המדינה; כגון המשרדים, משרדי המשנה וגופים מנהליים אחרים של ממשלת טורקיה. ישנם גם אזרחים זרים רבים העובדים כדיפלומטים או פקידים בשגרירויות של מדינותיהם.

תורכיה המודרנית: ציר הזמן המלא לאורך מאה שנים

מתוך אתר הבי.בי.סי

 

תורכיה המודרנית, 29 באוקטובר 1923 – האספה הלאומית הגדולה מכריזה על תורכיה כרפובליקה ומוסטפא כמאל שיוודע בהמשך בשם אתאתורכ כנשיא. אנקרה היא בירת הרפובליקה החדשה.
1928 – תורכיה הופכת לחילונית: סעיף שמירת האסלאם כדת המדינה הוסר מהחוקה.
1938 – הנשיא אתאתורכ מת, מחליף אותו סגנו עיסמת אינונו.
1945 – תורכיה נייטראלית במשך רוב מלחמת העולם השנייה, מכריזה מלחמה על גרמניה ויפן בפברואר 1945, אך אינה משתתפת בלחימה. מצטרפת לאומות המאוחדות.
1950 – הבחירות החופשיות הראשונות בתורכיה, ניצחון ומהפך של המפלגה הדמוקרטית הימנית-מסורתית-שמרנית שהייתה באופוזיציה במשך 27 שנים.
1952 – תורכיה נוטשת את המדיניות הנייטראלית של אתאתורכ ("שלום בבית, שלום בחוץ") ומצטרפת לנאט"ו.
1960 – הפיכה של הצבא נגד המפלגה הדמוקרטית השלטת.
1963 – נחתם הסכם ההתאגדות עם הקהילה הכלכלית האירופית (EEC), כיום האיחוד האירופי.
1971- הפיכה צבאית נוספת.
1974 – כוחות תורכיה פולשים לצפון קפריסין.
1980 – הפיכה צבאית בעקבות מבוי סתום פוליטי ותסיסה אזרחית. הטלת מישטר צבאי.
1983 – בבחירות הכלליות ניצחה מפלגת המולדת של טורגוט אוזאל.
1984 – מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK) פותחת במלחמת גרילה בדלנית בדרום מזרח תורכיה
1987 – תורכיה מבקשת חברות מלאה בקהילה הכלכלית האירופית שהופכת לאיחוד האירופי-קבלתה מסורבת עד היום.
1992- עשרים אלף חיילים טורקים נכנסים למקלטים בטוחים של כורדים בעיראק במבצע נגד ה-PKK.
1996 – נופלת קואליציית המרכז-ימין. מנהיג מפלגת הרווחה, נג'מטין ארבאקאן, עומד בראש הממשלה הפרו-אסלאמית הראשונה מאז ביטול הסולטאנות העות'מאנית בשנת 1922.
1997 – הקואליציה בראשות ארבאקאן  מתפטרת לאחר קמפיין של אזהרות בראשות הצבא.
1998 – מפלגת הרווחה האסלאמיסטית נאסרה.
1999 – מנהיג PKK עבדאללה אוג'לאן נתפס בקניה.
אוגוסט 1999- רעידת אדמה נוראית באיזור איזמיט-איסטנבול. עשרות אלפי הרוגים. 
יוני 2001 – בית המשפט החוקתי אוסר על קיום המפלגה הפרו-אסלאמית של האופוזיציה, ואמר כי היא הפכה למוקד פעילות אנטי-חילונית.
 ינואר 2002  – גברים תורכיים אינם נחשבים עוד בחוק כראש המשפחה. המהלך מעניק לנשים שוויון משפטי מלא עם גברים, 66 שנים לאחר שהוכנסו זכויות הנשים לספרי החוקים.
נובמבר 2002 – מפלגת הצדק והפיתוח (AK) המבוססת על האיסלאמיסטים זוכה בניצחון מוחץ בבחירות. המפלגה מבטיחה לדבוק בעקרונות החוקה החילוניים.
חודש מרץ 2003 – מנהיג מפלגת AK רג'פ טאיפ ארדואן זוכה במושב בפרלמנט. תוך ימים ספורים עבדאללה גול ראש הממשלה האסלאמיסט השני של תורכיה מתפטר מתפקידו כראש ממשלה וארדואן תופס את התפקיד. הפרלמנט מחליט שלא לאפשר פריסת כוחות ארה"ב לקראת המלחמה בעיראק, אך מתיר שימוש אמריקאי במרחב האווירי התורכי. היא מאשרת שיגור של כוחות תורכיים לאזורים הכורדים בצפון עיראק.
2003 בחודש יוני- בהסתכלות על חברות עתידית באיחוד האירופי, הפרלמנט מעביר חוקים המקלים על ההגבלות על חופש הביטוי, זכויות השפה הכורדית ועל צימצום התפקיד הפוליטי של הצבא.
 2003 בחודש נובמבר- 25 בני אדם נהרגו ויותר מ-200 נפצעו כאשר שתי מכוניות תופת התפוצצו ליד בית הכנסת הראשי של איסטנבול. ימים לאחר מכן שני פיגועי התאבדות מתואמים בקונסוליה הבריטית ובבנק בריטי בעיר הורגים 28 בני אדם.
2005 בחודש ינואר – מטבע לירה חדש שהוכנס כשישה אפסים מופשט מלירה ישנה, ומסיים עידן שבו שטרות כסף נקובים במיליונים.
2006 ב30 בחודש ספטמבר – קבוצת הבדלנים הכורדיים, ה-PKK, מכריזה על הפסקת אש חד צדדית בפעולות נגד הצבא.
דצמבר 2006 – האיחוד האירופי מקפיא חלקית את שיחות החברות של טורקיה בגלל כישלונה של אנקרה לפתוח את הנמלים ושדות התעופה שלה לתנועה קפריסאית.
חודש ינואר 2007 – העיתונאי ומנהיג הקהילה הארמנית הראנט דינק נרצח. הרצח מעורר זעם בתורכיה ובארמניה.
2007 בחודש אפריל – עשרות אלפי תומכי החילוניות מתאספים באנקרה, במטרה ללחוץ על ראש הממשלה ארדואן שלא יתמודד בבחירות לנשיאות בגלל הרקע האיסלאמיסטי שלו.
2007 בחודש יולי – מפלגת AK זוכה בבחירות לפרלמנט. עבדאללה גול נבחר לנשיא האסלאמיסט הראשון של תורכיה בחודש שלאחר מכן.
אוקטובר 2007 – הבוחרים במשאל עם מתכננים לנשיאים עתידיים להיבחר על ידי העם במקום על ידי הפרלמנט.
2008 בחודש פברואר – אלפים מוחים על התוכניות לאפשר לנשים ללבוש את הכיסוי האסלאמי לאוניברסיטה.
אוקטובר 2009 – ממשלות טורקיה וארמניה מסכימות לנרמל את היחסים בפגישה בשווייץ.
מאי 2010 – היחסים עם ישראל נכנסים למשבר חריף ביותר לאחר שתשעה פעילים אסלאמיסטיים תורכיים נהרגו בפשיטה של קומנדו ישראלי על משט סיוע המנסה להגיע לעזה.
2011 – פורצת מלחמת אזרחים בסוריה. תורכיה הופכת למדינה המארחת הגדולה בעולם לפליטים, עם למעלה מ-3.6 מיליון פליטים סורים.
2013 חודשים מאי-יוני – הפגנות המוניות נגד הממשלה התפשטו לכמה ערים, שנוצרו בעקבות תוכניות לפיתוח אחד מהשטחים הירוקים הבודדים באיסטנבול "גזי פארק". המשטרה מגיבה באלימות, ושני מפגינים מתים.
דצמבר 2013 – הממשלה מפטרת מפקדי משטרה רבים עקב מעצרים של אישי ציבור פרו-ממשלתיים באשמת שחיתות. משקיפים רואים בכך חלק ממאבק הכוח עם בעל ברית לשעבר של מפלגת AK ואיש הדת המוסלמי המשפיע בארה"ב, פתהוללה גולן.
חודש אוגוסט 2014 – ראש הממשלה ארדואן זוכה בבחירות הפופולריות הישירות הראשונות לנשיאות.
חודש מרץ 2015 – משפט מזימת ההפיכה "באליוז (פטיש אוויר)" קורס כאשר בית משפט מנקה 236 קציני צבא שהואשמו במעורבות בקשירת קשר לכאורה להרחקת ראש הממשלה לשעבר ארדואן מהשלטון ב-2003.
חודש יוני 2015 – מפלגת השמאל העממית הדמוקרטית הפרו-כורדית (HDP) נכנסת לפרלמנט בבחירות, מונעת ממפלגת ה-AK השלטת את הרוב שלה ומצמצמת תוכניות למשאל עם על סמכויות ביצועיות של הנשיא ארדואן.
נובמבר 2015 – מפלגת AK השולטת חוזרת לרוב בפרלמנט בבחירות מהירות, אך היא לא מספיקה להגיע למספרים הדרושים למשאל עם כדי להגביר את סמכויותיו של הנשיא ארדואן. טורקיה מפילה מטוס צבאי רוסי במשימת הפצצה בסוריה. רוסיה, שותפת הסחר השנייה בגודלה של טורקיה, מטילה סנקציות כלכליות. האיחוד האירופי כורת הסכם לפיו טורקיה מגבילה את זרימת המהגרים לאירופה, בתמורה ל-3 מיליארד יורו (3.17 מיליארד דולר) וויתורים על שיחות הצטרפות לאיחוד האירופי שנתקעו.
2016 חודש פברואר – פיגוע  על שיירה צבאית בבירה אנקרה הרגה לפחות 38 בני אדם. סיעת – ה-Kurdistan Freedom Hawks (TAK) – לוקחת אחריות.
2016 חודש יוני – פיגוע ירי והתאבדות בנמל התעופה אטאטורק באיסטנבול הורג 42 בני אדם, בהם 13 אזרחים זרים. שלטונות תורכיה מאמינים כי המתקפה נושאת את סימני ההיכר של המדינה האיסלאמית.
 2016 בחודש יולי ניסיון הפיכה כושל – השלטונות עוצרים אלפי חיילים ושופטים בחשד למעורבות בניסיון הפיכה שלדברי הנשיא ארדואן נוצר בהשראת יריבו הגולה פתהוללה גולן. הממשלה גם סוגרת עשרות כלי תקשורת – כולל 16 ערוצי טלוויזיה – במהלך עימות מתמשך בעקבות ניסיון ההפיכה הכושל.
2016 בחודש אוגוסט – צבא תורכיה והצבא הלאומי הסורי שתחת חסותו ומתנגד לאסד, כובשים אזורים בצפון סוריה.
2017 חודש  ינואר – חמוש אוזבקי הורג 39 אנשים שחוגגים את השנה החדשה במועדון הלילה ריינה באיסטנבול. ארגון "המדינה האסלאמית" אמר כי היא עמדה מאחורי המתקפה.
חודש אפריל 2017 – הנשיא ארדואן ניצח בקושי במשאל עם להרחבת סמכויותיו.
 2018 ינואר בחודש – הצבא התורכי פתח במבצע היבשתי והאווירי שלו "ענף הזית" בצפון מערב סוריה, תוך השתלטות על שטחים נרחבים בשליטה כורדית, כולל העיירה עפרין.
יוני 2019 – הנשיא ארדואן סובל מכישלון כאשר מפלגת האופוזיציה הראשית CHP (המפלגה שייסדה את תורכיה המודרנית) מנצחת בבחירות לראשות העיר בעיר הולדתו איסטנבול ומאבד את השליטה שהייתה למפלגתו בעיר אנקרה מאז 1994 בהפרש טוב. הוא התעקש לעשות בחירות חוזרות ואפילו בהן  CHP ניצחה בדוחק. אוקטובר 2019 – ארה"ב מסיגה את הכוחות מצפון סוריה, מה שגרם לתורכיה לתקוף את בעלות ברית כורדיות של ארה"ב באזור.
נובמבר 2022 – פיגוע  באיסטנבול הורג שישה ופצע 81. טורקיה מאשימה את הבדלנים הכורדים ופותחת בהתקפות אוויריות על כמעט 500 מטרות בסוריה ובעיראק.
פברואר 2023: רעידת אדמה עוצמתית בדרום מזרח תורכיה, 20 אלף הרוגים ו7,000 בתים הרוסים.
18 ביוני 2023: מועד הבחירות הכלליות לנשיאות ולפרלמנט בתורכיה, ארדואן מודיע שהבחירות יהוו את הכהונה האחרונה שלו בתפקיד ובפוליטיקה.
29 באוקטובר 2023: תורכיה תחגוג מאה שנים להיווסדה כרפובליקה.

100 שנות תורכיה- היסטוריה: חלק שני- יחסי החוץ של תורכיה המודרנית והצטרפותה לאירגונים בינלאומיים

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio

כשמדברים על תורכיה המודרנית במאה שנים האחרונות, כל חוקר בוחן את תורכיה מבחינת ההתמחות המסוימת שלו. לכן החלטתי "לשבור את רצף הזמן" ולהקדים ולכתוב על יחסי החוץ של תורכיה, שהוא תחום שאני מתמחה בו (יחסים בינלאומיים). מדובר כאן בעבודה שהגשתי בשנת 2019 לאוניברסיטה הפתוחה בנושא ועיבדתי אותה לכתיבה כאן כי לדעתי היא משקפת מאוד את השינויים במדיניות החוץ של תורכיה במאה שנות קיומה.

על הרפורמות החילוניות שנועדו להרחיק את תורכיה מהמזרח ומהאסלאם הפוליטי ולקרב אותה למערב ולאירופה, רפורמות שהתחוללו בתורכיה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים אכתוב בפרק הבא. אבל אין ספק שהצטרפות תורכיה לאירגונים בינלאומיים כמו נאט"ו ושאיפתה שעדיין לא הושגה להצטרף לאיחוד האירופי מבטאות את רצונה של תורכיה בהתמערבות וגם בלהציב את עצמה כמעצמה איזורית עם השפעה עולמית.

 

הצטרפות תורכיה לנאט"ו: יתרונות וחסרונות. 

 

מבוא

מטרתה של עבודה זו היא לבחון את היתרונות והחסרונות בהצטרפותה של מדינה לאירגון ביטחון בינלאומי, כשמקרה הבוחן הוא הצטרפותה של תורכיה לנאט"ו בחודש פברואר 1952, כשתורכיה למעשה משמשת עד היום חברה בברית הצפון-אטלנטית שהיא אירגון של ביטחון קיבוצי (ביטחון קיבוצי- הכוונה היא שכשאחת מחברות האירגון מותקפת אז זה נחשב כאילו כל האירגון עצמו הותקף). העבודה עונה על השאלה המרכזית: מהם היתרונות והחסרונות של הצטרפות מדינה לאירגון ביטחון בינלאומי, כשההדגשה היא על הנושא של תורכיה ונאט"ו. הגישות שבהן אשתמש הן גישות ניאו-ריאליסטיות מול גישות ניאו-ליברליות בהקשר לאירגונים בינלאומיים, בייחוד אירגוני ביטחון בינלאומי.

תורכיה היא מדינה מאוד ייחודית בנאט"ו, היות ולמרות שרוב מהלכיה הצבאיים והדיפלומטיים היו מתואמים עם נאט"ו, היא ניהלה לא פעם ולא פעמיים מדיניות עצמאית יחסית בניגוד למדיניות נאט"ו, כשאחד השיאים היה בחודשים יולי-אוגוסט 1974, עת פלשה לקפריסין וכמו כן החל משנת 2009 מנהלת מדיניות חוץ עצמאית, בעיקר בהובלתו של שר החוץ התורכי דאז, הפרופסור ליחסים בינלאומיים אהמט דאווטאולו, ששירת כשר החוץ של תורכיה בין מאי 2009 לאוגוסט 2014, וכראש ממשלת תורכיה בין אוגוסט 2014 למאי 2016, ושאף לעצב לתורכיה "אסטרטגיה גדולה" ולהחזיר את העומק האסטרטגי, לשיטתו, שהיה לתורכיה בימיה כאימפריה העות'מאנית.

גם נאט"ו וגם תורכיה עברו תהליכים חשובים מאז שנות התשעים של המאה העשרים: בשנות התשעים הפסיקה המלחמה הקרה ואז הועמדה במבחן שאלת הרלוונטיות של אירגון נאט"ו, שהוקם בשנת 1949 כדי לבסס את החזית של מדינות המערב בצפון האוקיינוס האטלנטי אל מול ברית המועצות והמדינות שהיו תחת חסותה (ברית ורשה). בתורכיה התרחש תהליך של עליית מפלגות אסלאמיסטיות לשילטון מאז שנות התשעים, בייחוד "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית ששולטת מנובמבר 2002 עד ימינו, דבר שהשפיע  מאוד על מדיניות החוץ של תורכיה.

את הצטרפותה של תורכיה לנאט"ו אבחן באמצעות מעקב תהליך (Process Tracing)  לאורך 3 נקודות זמן בהיסטוריה: נקודת הזמן הראשונה היא ההצטרפות של תורכיה לנאט"ו בפברואר 1952 והשלכותיה עד ימינו אנו, נקודת הזמן השנייה היא פלישתה של תורכיה לקפריסין בחודשים יולי-אוגוסט 1974, שבה בפעם הראשונה יש התנגשות עקיפה בין שתי חברות בנאט"ו, תורכיה ויוון, ונקודת הזמן השלישית היא בחודש נובמבר 2015, עת הפילה תורכיה במהלך מלחמת האזרחים בסוריה  מטוס רוסי שחדר לטענתה למרחב האווירי התורכי, שזאת הפעם הראשונה ב63 שנים והראשונה מאז תום המלחמה הקרה שחברה בנאט"ו מפילה מטוס רוסי. תורכיה קיבלה גיבוי מלא מנאט"ו למעשה זה.

שבעבודה הזאת אני אנסה להוכיח כי למרות שמדינה מגבילה את עצמה בהצטרפות לאירגון ביטחון בינלאומי, המקרה התורכי מוכיח שהשתייכות לאירגון כזה מאפשר למדינה לתמרן בצורה טובה יותר בזירה הבינלאומית והביטחונית בעיקר לגבי מה שמדובר במדיניות חוץ ובמהלכים צבאיים, וכמובן לקבל הגנה והרתעה אל מול מעצמות שמאיימות עליה (במקרה הזהה ברית המועצות ורוסיה לאחריה).

 

סקירה היסטורית- הצטרפות תורכיה לנאטו

 

בתקופת המלחמה הקרה, עת התחולל המאבק הדו-גושי בין הגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית ואירופה לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות, הזרוע הדרומית של נאט"ו הייתה בעלת אלמנט חשוב לביטחון המערב, איזור הים התיכון הפל לחזית קדמית היות ובריה"מ חיפשה גישה אליו וכמו כן זה האיזור שקישר את אירופה עם המזרח התיכון. משמעותה האסטרטגית של תורכיה חשובה בשל מיקומה: היא גבלה מצד אחד בברית המועצות, ומצד שני גבלה במזרח התיכון. לכן, הקהילה האירופית התייחסה לתורכיה כאל "האס התורכי". בין השנים 1925 ל1945 הייתה לתורכיה ידידות חזקה עם ברית המועצות, אך כשברית המועצות דרשה לבחון מחדש את אמנת מונטרו מ1936 שעשתה רגולציה לשיט במיצרי הבוספורוס והדרדנלים (ההסכם מבטיח את ספינות הסוחרים של כל מדינה חופש מוחלט של ניווט במצרים בזמן שלום. ועדת חבר הלאומים, האחראית על הבטחת יישום אמנת לוזאן, בוטלה. לטורקיה ניתנה הזכות לקחת את המצרים תחת שליטתה ולסגור אותם לכל כלי השיט הצבאיים הזרים במקרה של סכסוך מזוין( ובנוסף דרשה לעצמה את מחוזות קארס וארדהאן שהיו שייכים לתורכיה, תורכיה שינתה כיוון, ובין השנים 1945-1960 גם בשל המימון שקיבלה במסגרות תוכנית מרשל ודוקטרינת טרומן (תוכנית מרשל: התוכנית האמריקנית להקצות כסף למדינות אירופה על מנת לשקמן לאחר מלחמת העולם השנייה, ובכך לרכוש בהן השפעה אמריקנית אל מול ברית המועצות המתעצמת. דוקטרינת טרומן: מדיניות אמריקנית שהגה נשיא ארה"ב דאז הארי טרומן, לפיה ארה"ב תתמוך בעמים חופשיים שנאבקים בניסיונות שיעבוד על ידי מיעוטים חמושים או על ידי לחץ חיצוני, והכוונה למדינות כמו תורכיה, יוון ואיראן שנאבקו כנגד תנועות קומוניסטיות בשטחן)- אימצה תורכיה מדיניות פרו אמריקנית מובהקת על חשבון קשריה עם מדינות המזרח התיכון, בריה"מ ואירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה, יוון ותורכיה, שנאבקו בתוכן נגד השפעה קומוניסטית, היו עבור המערב שני עמודי התווך בהגנה כנגד ברית המועצות.[1]תורכיה לא יכלה להרשות לעצמה להיות נייטראלית: לתורכיה לא היו מספיק משאבים כלכליים, טכניים וצבאיים כדי להישאר נייטראליים. תורכיה הייתה חייבת למקם את עצמה בין הגושים. ברית המועצות חיפשה מוצא לים התיכון, וניסתה לנצל את חולשתה של תורכיה בשנת 1945 כדי לדרוש חשיבה מחדש על ההסדרים במיצרי הבוספורוס והדרדנלים, על מנת להקים שם בסיסים. הרצון של ברית המועצות היה, למעשה, להפוך את תורכיה למדינת חסות בדומה למה שעשתה לפולין. במסגרת דוקטרינת טרומן ותוכנית מרשל, תורכיה קיבלה בשנת 1947 183 מיליון דולר, סכום עצום באותם ימים, לעזרה כלכלית מארצות הברית, ובשנת 1950 קיבלה סיוע צבאי אמריקני בערך של 200 מיליון דולר. באותו זמן שברית המועצות הציעה לתורכיה לחתום איתה הסכם כדי לכונן ברית ים-תיכונית ולהסדיר את המצב במיצרי הדרדנלים וכן בים השחור שהיה משותף לבריה"מ ולתורכיה, הוצע לכונן ברית ים-תיכונית אלטרנטיבית בין בריטניה, צרפת, יוון ויריבתה תורכיה. תורכיה, מצידה, לא קיבלה את הרעיון של לחתות לשני חלקים את הים התיכון, לכן האופציה היחידה שעמדה מולה הייתה ההצטרפות לנאט"ו, כשמיקומה הגיאוגרפי והגיאו-אסטרטגי של תורכיה איפשרו את צירופה. הצירוף של תורכיה לנאט"ו לא היה רק עניין של ביטחון אלא גם עניין תרבותי: ממשלתו החדשה של עדנאן מנדרס מהמפלגה הדמוקרטית, שהחליפה בשנת 1950 לאחר 27 שנים שילטון חד מפלגתי של יריבתה "מפלגת העולם הרפובליקנית" CHP שהיא מפלגתו של מוסטפא כמאל אתאתורכ שייסד את תורכיה ומת בשנת 1938, רצתה להראות בבירור שתורכיה נמצאת באותו צד עם המערב, ובכך להגשים גם את חזון ההתמערבות של תורכיה שהגה מייסדה, מוסטפא כמאל אתאתורכ. תורכיה ראתה עצמה עתה כחברה מכובדת בעולם המתורבת.

 

לעדנאן מנדרס, ראש ממשלת תורכיה, היו שתי משימות חשובות: הוא רצה להראות שבניגוד לשנותיו המאוחרות של שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית" בהן נטתה תורכיה לכיוון ברית המועצות, הוא רוצה לנטות למערב. המשימה השנייה, החשובה יותר, הייתה להראות שעליית מפלגתו לשילטון אינה מהווה הפניית גב למורשת החילונית של מוסטפא כמאל אתאתורכ ואינה פנייה או חזרה של תורכיה לכיוון הדת. אז לא היה מהלך שמראה מערביות יותר מהצטרפות למערב. ומהלך חשוב שנקטה תורכיה היה לשלוח חיילים תורכיים כדי להילחם יחד עם המערב, תחת כוחות האו"ם, במלחמת קוריאה. ב25 ביוני 1950 פלשה צפון קוריאה הקומוניסטית שגובתה על ידי בריה"מ וסין לדרום קוריאה, ומועצת הביטחון של האו"ם התכנסה לדרישת ארצות הברית ודרשה מצפון קוריאה להסיג את כוחותיה מצפון לקו הרוחב 38. צפון קוריאה סירבה, ומועצת הביטחון החליטה, בהיעדר הנציג הסובייטי במכוון, לשלוח כוחות צבא לעזור לרפובליקה הדרום קוריאנית המותקפת על מנת להשיב את השלום והיציבות לאיזור ולהדוף את הפלישה הצפון קוריאנית. ממשלת תורכיה הטרייה של עדנאן מנדרס הייתה מהראשונות שתמכו בהחלטת מועצת הביטחון ולא רק: ב26 ביולי 1950 החליטה ממשלת מנדרס לשלוח 4,500 חיילים תורכיים שיצטרפו לכוחות המערב שפעלו תחת כסות כוחות האו"ם בקוריאה. במהרה גדל סדר הכוחות התורכי במלחמה ל29,882 חיילים ובתום שלוש שנות מלחמה התוצאות היו של 717 חיילים תורכיים הרוגים, 2,246 חיילים תורכיים פצועים, 16 נעדרים ו219 שנפלו שבויי מלחמה בצד הקומוניסטי. בקיץ 1953 עדלי סטיבנסון, שר החוץ האמריקני, כתב: "התורכים הם הלוחמים הטובים בעולם ובעלי הברית שאמריקה יכולה הכי לסמוך עליהם" הגנרל דגלאס מקארתור קרא לתורכים "הגיבורים שבגיבורים". המלחמה הראתה למערב את ערכה של תורכיה. כעת, בניגוד לתקופת מלחמת העולם הראשונה ולפניה,שבה למילה "תורכי" הייתה קונוטציה שלילית של "אכזרי" או "כושל", עתה הייתה לה קונוטציה חיובית של "בעל כבוד" ו"אחד שניתן לסמוך עליו". לכן, אחת המטרות של הצטרפות תורכיה למלחמת קוריאה ולנאט"ו הייתה להחזיר את כבודה בעיני העולם המערבי שאבד עם תבוסתה במלחמת העולם הראשונה.

אגב, גורלו של מנדרס לא שפר: בשנת 1961 עקב צבירת סמכויות יתר בידיו ופנייתו לכיוון קצת אסלאמי לצד יחסים טובים שלו ומתהדקים שלו עם ברית המועצות, צבא תורכיה (בהסכמה שקטה של מעצמות המערב) עשה הפיכה כנגדו, הדיח אותו וביטל זמנית את הפעילות הפוליטית בתורכיה. מנדרס הועמד למשפט ונתלה.

 

בשנת 1965 חלה התקררות ביחסי תורכיה-ארה"ב, בין היתר על רקע אחד מהמשברים שנסב בעימות מול יוון על השליטה בקפריסין בשנת 1964- עת ארצות הברית דרשה מתורכיה לא להשתמש בשום ציוד צבאי אמריקני אם תידרש לפלוש לקפריסין, ותורכיה, בשלהי אחת הקדנציות שבה שלטה מפלגת העם הרפובליקנית בראשות עיסמת אינונו, חתמה על הסכם ידידות נוסף עם ברית המועצות. בשנת 1965 ביקר נשיא ברית המועצןת ניקולאי פודגורני באנקרה ונאם מול הפרלמנט והכיר בכך שצל כבד העיב על יחסי תורכיה-ברית המועצות.  היחסים בין שתי המדינות התחילו להשתפר בהדרגה, עד להפיכה הצבאית של 1980 בתורכיה.

 

 

הצטרפות תורכיה לנאט"ו בשלוש נקודות זמן שונות, יתרונות מול חסרונות

א. הצטרפות תורכיה לנאט"ו בפברואר 1952

 

כתוצאה מהצטרפות תורכיה לנאט"ו, שלושה רבעים מכוחות היבשה התורכיים הוקצו לכוחות נאט"ו בדרום אירופה, וכוחות אוויר וים הוקצו בהמשך. הוקמו מספר בסיסים של נאט"ו ברחבי תורכיה באינג'ירליק, קאראמורסל, צ'יאלי, דיארבאקיר, סינופ, סאמסון וטרבזון. בסוף 1960 היו 24 אלף קצינים וחיילים אמריקניים על אדמת תורכיה וניתנו לתורכיה בין 1948 ל1962 4 מיליארד דולר כסיוע. חברותה של תורכיה בנאט"ו הגדילה את השפעת הצבא וכוחו המקומי ואיפשרה לו לבצע הפיכות במדינה. לצד זה, המשיכה תורכיה לבסס את יחסיה עם שכנותיה במזרח התיכון.

 

לפי נורי ארן, ישנם מספר חסרונות להצטרפותה של תורכיה לנאט"ו:

 

  1. חיסרון: חברותה של תורכיה בנאט"ו עלולה לגרור אותה למלחמה קונבנציונלית במרכז אירופה, שלא קשורה לאינטרסים הלאומיים התורכיים (הערה שלי: בדומה למלחמת העולם הראשונה, כשהאימפריה העות'מאנית נגררה אחרי מעצמות המרכז למלחמה שפירקה אותה).
  2. חיסרון: הבסיסים הצבאיים של נאט"ו וארה"ב בתוך תורכיה עולים לגרום לתקיפה מונעת ראשונה של ברית המועצות או רוסיה כיום בתוך תורכיה.
  3. עימות בין הצי האמריקני לצי הסובייטי/רוסי בים התיכון עלול לגרור את תורכיה לתוך מלחמה כנגד רצונה
  4. חברות בקהילה מערבית גורמת לתורכיה להיות מופרדת וזרה משכנותיה הערביות, ומונעת מהן לתמוך בתורכיה עצמה, מונעת יחסים כלכליים טובים איתן שתורכיה יכולה להרוויח מהם וכן מונעת את תמיכת המדינות הללו במיעוט התורכי בקפריסין (שסוריה ולבנון קרובות אליה).
  5. הברית התורכית עם נאט"ו ממקמת את תורכיה באופן אוטומטי בתוך ציר הציר המערבי אל מול מדינות העולם השלישי, מדינות העולם השלישי לא תתמוכנה בתורכיה כשצריך בגלל זה.
  6. תורכיה לא צריכה להיות קשורה בנאט"ו על מנת להיות מוגנת נגד ברית המועצות או רוסיה. הערך הגיאו-אסטרטגי שלה בסכסוך עולמי יגרום למערב ממילא להגן עליה כשצריך, ללא צורך להצטרף למדינות נאט"ו.

 

 

.

19 בפברואר 1952- יום אחרי צירופן הרשמי של תורכיה ויוון לנאט"ו.

אמנת נאט"ו מ4 באפריל 1949  והחלטת מדינות נאט"ו בלגיה, קנדה, דנמרק, צרפת, איסלנד, איטליה, לוקסמבורג, הולמד, נורבגיה, פורטוגל, אנגליה וארה"ב לצרף את תורכיה ויוון מ17 באוקטובר 1951 מוכנסות לתוך החוק התורכי והעיתון הרשמי של החלטות הממשלה התורכית ("רסמי גאזט). מוזכרים ערכי החופש והדמוקרטיה עליהן מושתתות מדינות נאט"ו  ומוכנסים כל הסעיפים של האמנה וכן פרוטוקול הרחבת נאט"ו לחוק התורכי. כלומר, תורכיה מקנה חשיבות עליונה להיותה חלק מנאט"ו ומביעה נכונות להקצות מכוחותיה הצבאיים ומשטחה למען הברית (כלומר, הקמת בסיסים והיותה של תורכיה בחזית הדרום-מזרחית באירופה, מול ברית המועצות).

כל הסעיפים שהוכנסו מאושרים על ידי שרי הממשלה, ראש הממשלה והנשיא התורכי.

 

 

ב. הסיכסוך עם יוון ופלישת תורכיה לקפריסין, 1974

הייחודי בסיכסוך בין יוון ותורכיה הוא ששתי מדינות בנאט"ו מסתכסכות האחת עם השנייה, גם באופן עקיף. היוונים תמכו בEnosis- איחודה של קפריסין תחת שילטון יווני גם על מיעוט תורכי, ואילו התורכים תמכו ב"תקסים"- חלוקת קפריסין בין החלק הצפוני של האי,  הקטן בשטח שחלקו הגדול מאוכלס בבני המיעוט התורכי תחת שילטון תורכי עצמאי, והחלק הדרומי הגדול יותר של האי, שרובו מאוכלס באוכלוסייה יוונית. בחודשים יולי-אוגוסט 1974 פלשה פעמיים תורכיה לאי קפריסין בעקבות הפיכה שאירעה באי שבה עלו לשילטון תומכי האנוסיס היווניים, כלומר היווניים הקיצוניים שדגלו באיחוד האי עם יוון, מה שהיה עלול לפגוע באוכלוסייה התורכית המקומית מאוד. בכך הראתה תורכיה גם אינטרס לאומי-תורכי לשמור על אוכלוסייה תורכית, ואולי גם אינטרס היסטורי סמוי לשמור על המורשת של גדולתה של האימפריה העות'מאנית שהקדימה את תורכיה, אך גם אינטרס של שמירה על עוצמה במערכת אנרכית, שתואם לתיאוריות הניאו-ריאליסטיות של היחסים הבינלאומיים. התוצאה של הפלישה הייתה חלוקת האי בין הצפון התורכי לדרום היווני.

 

בניגוד לטענותיו של נורי ארן, אני טוען כי לתורכיה היה יתרון רב בהצטרפותה לנאט"ו: נאט"ו נמנע מלנקוט כנגדה סנקציות ואף מלהתערב לטובת היוונים המותקפים בקפריסין היות ותורכיה הייתה חברה בו. תורכיה ידעה לנצל היטב את חברותה בנאט"ו על מנת לתקוף את קפריסין כמעט ללא הפרעה מבחוץ. אילולא תורכיה הייתה חברה בנאט"ו, סביר להניח כי מדינות נאט"ו והעולם היו נוקטות נגדה בצעדי סנקציות כלכליות, אמברגו נשק מקיף (רק ארה"ב הטילה על תורכיה אמברגו בזמן הפלישה לקפריסין) ואפילו סביר להניח כי היו נוקטות נגדה בצעדים צבאיים על מנת לעצור את הפלישה, בדומה למה שעשו במקרה של מעשי האיבה הסרביים בקוסובו בשנת 1999.

 

 

 

רה"מ התורכי בולנט אג'וויט, שדווקא במקור השתייך לאגף השמאלי של מפלגת העם הרפובליקנית שייסדה את תורכיה וחזרה לשילטון בשנות השבעים זמנית עקב הפיכות צבאיות, אמר שתורכיה מוכנה לפצות על כל חולשה שתיווצר בהגנה של ארצות הברית בחזית הים התיכון במקרה שיוון, לפי איומיה, תיסוג מנאט"ו. "למרות שנסיגה של יוון מהמבנה הצבאי של נאט"ו תגרום נזק לחזית המזרחית של האירגון, תורכיה תהיה במצב לפצות על כך במימדים גדולים", אמר אג'וויט בריאיון ל"ניו יורק טיימס" בעת המלחמה.

 

 

 

ג. העמדה התורכית מול "האביב הערבי", מלחמת האזרחים בסוריה והפלת המטוס הרוסי, נובמבר 2015 (סוגיות במדיניות החוץ והביטחון התורכית לאור חברותה בנאט"ו)

 

הפלת המטוס הרוסי באה בניגוד לפעמים הקודמות על רקע עולמי של התקופה שלאחר המלחמה הקרה וקריסת ברית המועצות כשרוסיה החל משנת 2000 מתחילה בתהליך הפיכה מחדש למעצמה איזורית ועולמית תחת שילטונו של ולדימיר פוטין, וכן מרקע פנימי-תורכי שמשפיע על האיזור:  קיומו של משטר של מפלגה אסלאמיסטית בתורכיה שלה אינטרסים דתיים-איזוריים ניאו עות'מאניים משלה ואי אהדה בסיסית מלאה מבחינה  אידיאולוגית למערב, בלשון המעטה.

הפלת המטוס הרוסי על ידי תורכיה בדצמבר 2015 שנעשתה בהוראת ראש ממשלת תורכיה דאז אחמט דאווטאולו לפי הודאתו, הייתה הפעם הראשונה מאז שנות החמישים שבה מדינה החברה בנאט"ו מפילה מטוס רוסי.

מקרה הפלת המטוס הרוסי חושף, לדעתי, יתרונות וחסרונות חשובים בחברותה של תורכיה בנאט"ו: היתרון הוא הגיבוי שנתנו והיו צפויות לתת לתורכיה חברות נאט"ו בסיכסוך של תורכיה מול רוסיה, שהיה קשור גם ובעיקר לאינטרסים פנימיים ואיזוריים של תורכיה בתמיכתה במורדים הסורים במלחמת האזרחים בסוריה (אינטרסים אסלאמיים-סוניים, ניאו-עות'מאניים, אינטרסים של דומיננטיות איזורית ויריבות מול בשאר אל-אסד הנתמך על ידי רוסיה). בפירוש תורכיה גייסה את חברותה בנאט"ו ואת מדינות נאט"ו לשם הגנה על פעולה שנעשתה בין היתר מתוך האינטרסים המסוימים שלה כנגד רוסיה ואסד. הפלת המטוס הרוסי הביאה כמעט ללא עוררין לחיזוק היחסים והקשרים בין תורכיה בעלת המשטר האסלאמיסטי לבין מדינות נאט"ו, למרות הביקורת על שילטונם של ארדואן ודאווטאולו.  מצד שני, בהפלת המטוס הרוסי תורכיה ייצגה את נאט"ו וזה היה יכול להוביל לסכסוך בין תורכיה לרוסיה מתוך נקודת מבט רוסית שתורכיה הפילה את המטוס כדי לרצות את מדינות נאט"ו ולמלא את האינטרסים שלהן. כלומר, תורכיה הייתה עלולה להיגרר למלחמה שלא נובעת אך ורק מהאינטרסים המסוימים שלה אלא מהאינטרסים של נאט"ו לעצור את התעצמות רוסיה והתפשטותה במרחב הסורי. היה סיכוי קטן אף במקרה זה שתורכיה לא הייתה מקבלת עזרה מלאה מנאט"ו היות ומדינות נאט"ו היו חוששות להסתבך מול רוסיה ובמיוחד להיכנס לתוך "הבוץ הסורי" של מלחמת האזרחים הבלתי נגמרת במדינה.  השאלה היא מי עלול לגרור כאן את מי: תורכיה את נאט"ו לתוך סכסוך שנובע מהאינטרסים המדינתיים המסוימים שלה, או נאט"ו את תורכיה לתוך יריבותו ההיסטורית עם רוסיה.

 

מקורות ראשוניים: העיתון התורכי הוריית דיילי ניוז (בגירסתו בשפה האנגלית), 24 בנובמבר 2015

כותרת: תורכיה יירטה מטוס רוסי לאחר שהפר את התחום האווירי שלה בגבול הסורי.

כתבה: שני מטוסי אף-16 תורכיים יירטו מטוס SU-24 רוסי ליד הגבול הסורי לאחר שהמטוס הפר את התחום האווירי התורכי. בהודעת המטכ"ל התורכי נאמר ששני מטוסי אף-16 תורכיים יירטו מטוס ב24 בנבובמר 2015 בשעה 9:20 בבוקר בערך ליד פרובינציית יאיילאדאי שבחבל האטאי. בהודעת המטכ"ל נאמר שהמטוס הזר נשאר בתחום האווירי התורכי במשך 5 דקות, למרות שהוזהר מזה 10 פעמים…. בהודעה נאמר שהמטוס מ"לאומיות לא ידועה"…. ראש הממשלה התורכי אהמט דאווטאולו שוחח בעניין עם הרמטכ"ל התורכי הולוסי אקאר ועם שר החוץ התורכי. הרמטכ"ל אקאר הודיע לנשיא רג'פ טאייפ ארדואן על התקרית…. דאווטאולו התייחס באמצעי התקשורת לתקרית, ואמר כי לתורכיה יש את הזכות להגיב לכל הפרה של התחום האווירי שלה. "על כל העולם להיות עירני לכך ובטוח בכך שאנחנו נעשה את כל הדרוש על מנת להבטיח את השלום והביטחון של ארצנו בתוך כל טבעת האש הזאת", אמר דאווטאולו.

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, אמר כי המטוס הותקף כשהיה קילומטר אחד בתוך סוריה, והזכיר מ"מסקנות רציניות" למה שהגדיר כ"דקירה בגב" מצד תורכיה. מקורות צבאיים תורכיים אמרו כי הפלת המטוס לא נעשתה כנגד שום מדינה, והיא נעשתה לפי כל הכללים הצבאיים.

זאת הפעם הראשונה מאז שנות החמישים בה חברה בנאט"ו הפילה מטוס רוסי או סובייטי. פירוש המעשה והכתבה: בכך הראתה תורכיה מימוש של מדיניות ניאו-ליברלית בהבעת אמון לנאט"ו ובהסתמכות עליו באמצעות הפלת המטוס.

 

פוטין התקשר לנשיא התורכי רג'פ טאייפ ארדואן לאחר ניסיון ההפיכה הכושל ביום שישי שעבר, ותיאר אותו כ"בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין" וקיווה שהיציבות תחזור.

 

מהעיתון "הוריית דיילי ניוז" , 27 ביולי 2016

כותרת: "אני הוריתי לצבא (התורכי) להוריד כל מטוס שמגיע מסוריה": ראש הממשלה לשעבר דאווטאולו.

הכתבה: ראש ממשלת תורכיה לשעבר, אהמט דאווטאולו, הדגיש שזה היה הוא שנתן את הפקודה להפיל את המטוס הרוסי בחודש נובמבר בשנה שעברה (תוספת שלי: על מנת להוריד את האחריות מהנשיא ארדואן), כשהוא מוסיף שהפקודה לא הייתה עבור מטוס מסוים, אלא הוראה כללית להגנה על שמי תורכיה. "לפי התקנות של מדינתנו, ראש הממשלה הוא זה שמגדיר את כללי ההתחברות (עם גורמים זרים שחודרים לתוך המדינה), בהוראה כתובה למטה הכללי. אני זה שנתן את ההוראה ב10 באוקטובר 2015, אמר דאווטאולו בריאיון עם רשת NTV ב15 ביולי (יום ניסיון ההפיכה הכושל). הוראות המגע האלה ייושמו לא רק לגבי מטוסים סוריים, אלא לגבי כל מי שמפר את התחום האווירי התורכי", והדגיש כי הפלת המטוס הרוסי באה לאחר הפרות חוזרות ונשנות של התחום האווירי התורכי על ידי רוסיה. דיווחים אחרונים מסרו כי הפלת המטוס הרוסי הייתה עבודה של חיילים שנאמנים למטיף האסלאמי שגולה בארה"ב, פתהוללה גולן, שממשלת תורכיה טוענת כי הוא שעומד מאחורי ניסיון ההפיכה הכושל ב15 ביולי. במדיניותו זאת, מראה דאווטאולו גישה ניאו ריאליסטית מחד של שמירה על עוצמתה של תורכיה מול שכנותיה, ומדיניות ניאו-ליברלית של הסתמכות על נאט"ו כאירגון ביטחון קיבוצי וכמגן מול רוסיה וכן של הבעת נאמנות לנאט"ו באמצעות הפלת המטוס. נאט"ו, מצידו, גיבה את תורכיה במעשיה.

 

 

 

המגזין "דה אטלנטיק", 25 בנובמבר 2015, מאת אורי פרידמן.

כותרת: הסכנה האמיתית של המטוס הרוסי שהופל: זה כנראה לא יתחיל מלחמה חדשה, אבל יהפוך את הניסיונות לסיים מלחמה ישנה יותר (מלחמת האזרחים בסוריה) לקשים יותר.

כתבה: לגבי רמזים לגבי איך מלחמת האזרחים בסוריה תסתיים לבסוף, או עלולה להפוך לסיוט גרוע יותר- עלינו להביט על השמים הצפופים מעל סוריה. שם, חילות האוויר של מדינות כמו ארה"ב, רוסיה, תורכיה וסוריה מבצעים תקיפות, לעתים על מטרות צולבות. ביום שלישי, שני מטוסים תורכיים הפילו מטוס קרב רוסי באשמה שהפר את המרחב האווירי התורכי. זאת הייתה הפעם הראשונה ב-63 שנים בה מדינה חברה בנאט"ו הפילה מטוס רוסי. זאת תקרית של התנגשות בין מעצמות גדולות, שמעורבות בסכסוך הסורי, עם פוטנציאל למשוך את בנות הברית לסכסוך עוד יותר גדול. הבעיה הגדולה יותר היא ההשלכה של ההתנגשות הזאת על סוריה עצמה. אחרי הכל, מדינות נאט"ו נחושות לממש את סעיף חמש בברית, שמחייב את המדינות להגנה קיבוצית (העיקרון לא מומש כשסוריה הפילה מטוס תורכי ב2012, אגב). למרות שארה"ב הגנה פומבית על זכותה של תורכיה להגן על המרחב האווירי שלה, מאחורי הקלעים האמריקנים מתוסכלים מתורכיה לגבי היותה שותפה למלחמה בדאע"ש ולפיתרון הסיכסוך בסוריה. מארק גאלאוטי מאוניברסיטת ניו-יורק אמר, שרוסיה לא יכולה להילחם מלחמות דיפלומטיות חמות ביותר מדי חזיתות, כשאירופה רוצה שרוסיה תהיה חלק מהפיתרון בסוריה וגם באוקראינה"…

 

תורכיה ורוסיה הן כבר לאורך זמן בשני הצדדים המנוגדים של מלחמת האזרחים בסוריה: כשרוסיה תומכת בנשיא אסד ותורכיה תומכת בקבוצות מורדים. אבל המתחים החמירו מאז שתורכיה הצטרפה לקמפיין התקיפות האוויריות שהובל ע"י ארה"ב כנגד דאע"ש מאז הקיץ שעבר (ומצד שני, תורכיה תקפה קבוצות מורדים כורדיים, שנתמכות בידי ארה"ב), בעוד רוסיה תוקפת את דאע"ש ובעיקר קבוצות המתנגדות לאסד ברחבי סוריה.

רבות מתקיפותיה של רוסיה התרחשו ליד הגבול הדרומי של תורכיה (מצורפת מפה בכתבה). מטוסים רוסיים חדרו שוב ושוב לתוך המרחב האווירי התורכי באוקטובר, מה שהביא את הנשיא התורכי להורות על הנמכה ביחסים המסחריים של מדינתו עם רוסיה, ואת מזכ"ל נאט"ו להעלות את הרעיון לשלוח חיילים כדי להגן על תורכיה. כמו כן, התורכים זעמו על ההפצצה הסורית כנגד סורים תורכמנים. מורדים תורכמניים בסוריה טענו שהם הרגו את הטייס הרוסי שהופל. יש כאלה שהעריכו שהחדירות הרוסיות לתוך המרחב האווירי התורכי אינן מקריות, אלא בכוונה על מנת לבחון את תורכיה, נאט"ו ואת הקואליציה נגד דאע"ש שמובלת ע"י ארה"ב, ואת חזונן לגבי עתידה של סוריה ללא אסד.

מדיניות זו של תורכיה מול רוסיה היא מימוש התיאוריות הניאו-ריאליסטיות על קיום מאזן כוחות מול רוסיה ושמירת עוצמתה היחסית של תורכיה מול רוסיה ואף הגברתה.

 

 

 

  1. סיכום ומסקנות

להצטרפותה של תורכיה לאירגון הביטחון הקיבוצי (שלפי עקרונותיו אם מדינה אחת שחברה בו מותקפת, התקפה זו נחשבת כהתקפה על האירגון כולו),  נאט"ו יש יתרונות וחסרונות לשני הצדדים, מבחינת הוויכוח בין התיאוריות הניאו-ריאליסטיות לניאו-ליברליות: מבחינת תיזת מורגנטאו, החברות בנאט"ו משרתת את האינטרסים הלאומיים של תורכיה בכך שנאט"ו מהווה אמצעי שהגן על תורכיה מפני איומים ודרישות משכנתה דאז ברית המועצות, שהפכה בחלקה לשכנתה הקטנה יותר רוסיה. ברגע שתורכיה מאוימת על ידי רוסיה, רוסיה מורתעת, כמו במקרה הפלת המטוס, מתגובה כנגד תורכיה בשל היותה של תורכיה חברה בנאט"ו ועיקרון הביטחון הקיבוצי. רוסיה יודעת שאם תתקוף את תורכיה, כל חברות נאט"ו יתקפו אותה בחזרה. לכן זה מתאים גם לתיאוריות הניאו-ליברליות. בנוסף, לתורכיה יש אינטרס להיות בקשרים טובים עם הגמון "טוב" שלא מאיים עליה ועל קיומה, ונותן לה דימוי טוב של מעצמה פרו-מערבית, לכן החברות בנאט"ו חשובה לה. החברות בנאט"ו משרתת גם את האידיאולוגיה הכמאליסטית שעליה נוסדה תורכיה, לפיה על דימויה של תורכיה להיות חילונית-מערבית. מנגד, החשיבות האסטרטגית של תורכיה לנאט"ו מאפשרת לתורכיה לבצע מהלכים שלא לרוחן של מדינות המערב ללא הפרעה יתרה, לדוגמא הפלישה לקפריסין, שנעשתה למגינת ליבם של אירגון נאט"ו ושל האמריקנים, שהטילו על תורכיה אמברגו בעקבות המלחמה בין השנים 1975-1978 והייתה למעשה מתקפה עקיפה על חברה אחרת בנאט"ו- יוון. אבל חוץ מהאמברגו אירגון נאט"ו לא נקט אמצעים כנגד תורכיה בעקבות הפלישה לקפריסין היות והוא היה צריך את תורכיה כחלק מהחזית מול ברית המועצות. גם כיום היות ותורכיה עוברת תהליכי אסלאמיזציה, היא יכולה לעשות זאת ביתר קלות וללא הפרעה בשל חברותה בנאט"ו וחשיבותה לאירגון, בייחוד מול רוסיה. גם את מלחמתה בכורדים שבשיטחה ובגבולותיה היא ניהלה ללא הפרעה מכיוון נאט"ו. מצד שני, לפי התיאוריות הניאו-ריאליסטיות, במערכת בינלאומית אנרכית החברות בנאט"ו ואספקת הנשק שהיא מקבלת מהאמריקנים בין היתר עקב כך, תורכיה מרוויחה את עוצמתה כלפי פנים וכלפי חוץ ואת היותה מעצמה איזורית עקב חברותה בנאט"ו. בתהליך שנמשך כ67 שנים, הפכה תורכיה מחלק מהחזית הדרומית של נאט"ו מול רוסיה למעצמה הכרחית ונחוצה באירגון, גם לאחר המלחמה הקרה. החברות בנאט"ו היא מתכונת של WIN-WIN, כלומר רווח הדדי לשני הצדדים: נאט"ו משיג באמצעות תורכיה חזית ארוכה מכיוון דרום מול ברית המועצות ורוסיה, משיג אחיזה במעברים החשובים בין הים השחור לים התיכון וכן משיג נוכחות צבאית באיזור שהוא קרוב מאוד לברית-המועצות לשעבר ורוסיה כיום, מה שמכסה את הגבול המערבי של ברית המועצות דאז ורוסיה כיום לכל אורכו. כמו כן, נאט"ו שומר על תורכיה כמדינה שעדיין בעלת דימוי חילוני ומערבי, ומונע ממנה, גם אם חלקית, להפוך למדינה אסלאמיסטית במאה אחוז וכן להפוך לבעלת ברית מלאה של רוסיה, למרות קשריה העכשווים של תורכיה עם רוסיה. בכך גם נאט"ו משיג את עוצמתו. באשר לחסרונות, דבר שמהווה חיסרון עבור תורכיה ויתרון עבור נאט"ו: עצם היותה של תורכיה חברה בנאט"ו מגביל את תורכיה מבחינת פעולות צבאיות ודיפלומטיות. תורכיה, עם היותה "הילד הרע והסורר" של נאט"ו במקרים שונים, לא מיהרה ולא ממהרת "לשבור את הכלים" עם המערב עקב חברותה בנאט"ו. יש עובדות לכך, בייחוד לאור מקרים כמו המלחמה בקפריסין בשנת 1974 והמשך היותה של תורכיה מדינה חילונית-מערבית שמנסה להתקבל לאיחוד האירופי, כשנאט"ו הוא הגשר של תורכיה להתקבלות כזאת לאיחוד. וכל זאת למרות תהליכי האסלאמיזציה ונקיטת המדיניות העצמאית מתוך מטרה לשוב ולהפוך למעצמה איזורית ועולמית חזקה שהיא נוקטת בשנים האחרונות- מדיניות שמהווה חיסרון עבור נאט"ו. המטרה התורכית של הפלת המטוס הרוסי הייתה בין היתר להראות נאמנות לאירגון נאט"ו מחד שזאת מדיניות ניאו-ליברלית, ומצד שני לשמור על מאזן כוחות מול רוסיה ומול שכנותיה מאידך וליצור דימוי של מעצמה חזקה עם מאזן כוחות מול שכנותיה, שהיא מדיניות ניאו-ריאליסטית. בסיכומו של דבר, נאט"ו שומר על תורכיה במסגרותיה ותורכיה שומרת על עוצמתו של נאט"ו, בעיקר מול רוסיה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

100 שנות תורכיה- היסטוריה. חלק ראשון: מקימים רפובליקה

לפי ספרו של פרוז אהמט על הקמתה של תורכיה המודרנית

(c) כל הזכויות שמורות למחבר אתר Histerio

מלחמת העולם הראשונה, שהתחוללה בין השנים 1914-1918, הייתה נקודת מפנה מכרעת במיוחד עבור העות'מאנים, שיצאו ממנה מוכים וחבולים. עם זאת, בספר של פרוז אהמט עליו מבוסס פוסט זה נטען כי המלחמה דווקא שיחררה בטווח הארוך את התורכים ממעורבות ישירה ומשילטון בפועל אירופיים, שהאימפריה העות'מאנית הייתה שבויה בידם מבחינת בריתות ומבחינה כלכלית בשנים האחרונות לקיומה. בין השנים 1909-1923 הונחו היסודות לרפובליקה התורכית המודרנית, בעוד האימפריה העות'מאנית נחרבה כליל. באותן שנים התחוללה מהפיכה מתמשכת של סיעת "הוועד לאיחוד ולקידמה" של אירגון "התורכים הצעירים", שמטרתה הייתה להפוך את האימפריה העות'מאנית למונארכיה חוקתית.

בסוף מלחמת העולם הראשונה, המעצמות המנצחות בריטניה, צרפת ואיטליה חלקו בהפסקת האש של מודרוס והסכם סוור מ1920 את שילטונן בשטחי האימפריה העות'מאנית התורכיים. שטחים במזרח תורכיה נפסו בידי הארמנים והכורדים בהסכמת המעצמות. הבריטים תפסו את איסטנבול רבתי והשאירו שם את הסולטאן כתומך שלהם והיוונים, בהסכמת המעצמות, פלשו לעיר איזמיר (סמירנה) במאי 1919. בשנת 1920 הבריטים כבשו את איסטנבול רבתי בירת האימפריה העות'מאנית והשאירו שם את הסולטאן העות'צמאני הפרו בריטי, מהמט השישי והדטין.שאריות השילטון העות'מאני החוקתי היוצא של "הוועד לאיחוד ולקידמה" נפוצו לכל עבר ולריק שנוצר נכנס קצין צבא עות'מאני גיבור מלחמת לוב והקרב בדרדנלים (מה שלכולם ידוע כמערכת גליפולי בשנת 1915), מוסטפא כמאל, יליד 1881, תורכי יליד העיר סאלוניקי במקור. מוסטפא כמאל החליט להנהיג את הכוחות הלאומיים התורכיים שניצבו מול כמה אויבים: הכוחות הזרים הפולשים- הבריטים, הצרפתים, היוונים וגם מול הארמנים במזרח וכן מול צבא הסולטאן העות'מאני. ושוב, להזכיר, שמדובר בצבאות שהוכו קשות במלחמת העולם הראשונה.

מוסטפא כמאל, שבעתיד יוודע בכינוי "אתאתורכ" (אבי התורכים) הכריז בקונגרסים בארזורום ובסיוואס בין ה23 ביולי 1919 ל17 באוגוסט 1919 וב4 בספטמבר 1919 בהתאמה, לכונן את "האמנה הלאומית" (מיסאק-י-מילי בתורכית עות'מאנית) ולאחד את כל הכוחות הלאומיים במדינה למאבק בפולשים הזרים ובסולטאן הכנוע. בראשית 1920 נערכו בחירות לפרלמנט העות'מאני בבירה איסטנבול (קוסטנטינופול) ושם ניצחו הלאומנים התורכיים. מוסטפא כמאל נבחר ליו"ר מחנה המאבק הלאומי ולראש "הליגה להגנה על הזכויות במזרח תראקיה/רומליה (הצד האירופי של תורכיה) ואנאטוליה (הצד האסייתי של תורכיה)". פלישת הבריטים ב16 במרץ 1920 לאיסטנבול וכיבושה היו תוצאה של הבחירות הללו וכתוצאה מכך הקים אתאתורכ פרלמנט מתחרה באנקרה באותו חודש- האסיפה הלאומית הגדולה של תורכיה (TBMM).  בסופו של דבר מלחמת העצמאות התורכית נמשכה בין 1919-1922 והמאבק הלאומי שמרכזו נקבע לבסוף בעיר אנקרה שנמצאת במרכז תורכיה האסייאתית ורחוקה מכל גבול כלשהו בניגוד לאיסטנבול, נגמר בסופו של דבר בניצחון למרות שהתורכים היו מותשים גם ממלחמת העולם הראשונה וגם ממלחמת העצמאות. בשנת 1922 היוונים סולקו מאיזמיר והסולטאנות העות'מאנית בוטלה כשהסולטאן מהמט השישי והדטין ברח על סיפון משחתת בריטית. החליף אותו בן דודו עבד אל מג'יד השני רק כח'ליפה המוסלמי- המנהיג הסמלי של האומה המוסלמית הסונית, שהיה אחד מתאריו של הסולטאן.

ב11 באוקטובר 1922 נחתם הסכם הפסקת אש שסיים את מלחמת העצמאות התורכית בין הצדדים הלוחמים. גבולות תורכיה המודרנית הוגדרו כמו שהם כיום פחות או יותר, ובהסכם השלום של לוזאן שנחתם ב23 ביולי 1923 ואושר בפרלמנט התורכי לאחר חודש נקבעה הקמת המדינה התורכית. הוסכם גם שמוסטפא כמאל ראש התנועה הלאומית התורכית יעמוד בראש המדינה החדשה וראש הממשלה יהיה סגנו, עיסמת פאשא (אינונו). זאת תוך כדי ויכוח בין הרוב השמרני- לאומני בפרלמנט התורכי שעדיין תמך במונרכיה עות'מאנית חוקתית לבין הכמאליסטים, תומכי אתאתורכ, שתמכו בהקמת רפובליקה עצמאית בראשות נשיא. כמאל ועיסמת החליטו גם להקים את "מפלגת העם" כמפלגה חדשה יחידה שתשלוט במדינה החדשה. גם לחץ בינ"ל מוסלמי להמשיך את הסולטאנות-ח'ליפות המוסלמית העות'מאנית לא צלח ומוסטפא כמאל החליט לייסד את תורכיה ומוסדותיה לפי הדגם האירופי, בעיקר הצרפתי.

ב23 באוקטובר 1923 הכריז מוסטפא כמאל על הרפובליקה התורכית בגבולותיה הנוכחיים כהגשמה של עיקרון הלאומיות התורכית בגבולות אנטוליה (תורכיה האסייאתית) ורומליה (תורכיה האירופית) בלבד. ב3 במרץ 1924 הודח הח'ליף המוסלמי העות'מאני האחרון עבד אל-מג'יד השני על ידי האסיפה הלאומית הגדולה (הפרלמנט התורכי) ובזאת הוכרזה הרפובליקה התורכית כרפובליקה חילונית שלא נשענת על דת האסלאם והוחל בתהליך הפרדת הדת מהמדינה ובעוד רפורמות.