Category Archives: פופולארי

עוד גיבורים נשכחים מבני עדות המזרח- על רקע הסידרה "הצבי": חיים בן עטר, יוסף ביי נבון והרב פאניז'יל

על רקע הסידרה החדשה "הצבי" שמספרת על העיתון שהוציא לאור אליעזר בן יהודה, ראוי להזכיר גם את חיים בן עטר (1885-1918), צאצא של "האור החיים" רבי חיים בן עטר זצ"ל ועורך העיתון העברי "החירות". חיים בן עטר היה יליד מרוקו ועלה לארץ עם משפחתו בעודו תינוק. היה לו כישרון לקריאה ולכתיבה וכן לשפות רבות שלמד באופן עצמאי. בגיל 17 התחיל לעבוד בדפוס עזריאל בירושלים ועסק באיסוף מאמרים וידיעות ובכתיבה של רומאנים ושירים בעברית ובלאדינו. הוא הצטרף לאגודת צעירי ירושלים שעזרה לבן יהודה להוציא לאור את אחד מעיתוניו, "השקפה". הוא הצטרף לכתיבה ועריכה של עיתון "איל ליבראל" בלאדינו שיצא בירושלים בשנת 1909. בהמשך עבר העיתון להיות כתוב ולהיקרא יותר ויותר בעברית , ושמו תורגם ל"החירות" כשהוא ממשיך להיות מזוהה עם העדה הספרדית והמערבית (מוגראבית). חיים בן עטר הפך גם לעורך העיתון וגם לפעיל ציוני נלהב, ועיתונו הביע תמיכה בתנועה הציונית. העיתון "החירות" הוא העיתון היחיד כמעט בעברית שהמשיך לצאת לאור בשנות מלחמת העולם הראשונה, שהתאפיינו בצנזורה כבדה על העיתונות שהפעילו השילטונות העות'מאניים. בתקופה שבה שימש כעורך העיתון התחוללה מלחמת השפות – הפולמוס העז על מהות השפה שבה ילמדו, שפות זרות או עברית, בבתי הספר ובטכניון. חיים בן עטר המשיך לדגול בשפה העברית ובציונות עד כדי כך שהשילטונות העות'מאניים עצרו אותו באשמת שיתוף פעולה עם התנועה הציונית. בשלהי ימי מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 הוא הלך לעולמו כתוצאה מדלקת ריאות.

יוסף ביי נבון (1834-1934) יליד ירושלים, היה בנקאי, איש ציבור ואיש עסקים בירושלים שיזם את בניית מסילת הרכבת מיפו לירושלים. היה אחיינו של חיים אמזלג, סגן הקונסול הבריטי ביפו ובן למשפחת נבון השורשית והמפורסמת. איש של מסחר ובנקאות וכן משתף פעולה עם התנועה הציונית ועניין את הרצל בתוכניות מעשיות ליישוב הארץ. הוא התחתן עם גישע פרומקין אחותו של ישראל דב פרומקין עורך העיתון העברי "החבצלת" ועסק בבנקאות. חתונתו עם גישע הייתה למעשה החתונה הראשונה ביישוב הישן בין ספרדי לבין אשכנזייה.

במשך שנים פעל רבות בבניין הארץ: סייע ברכישת הקרקעות ששימשו לייסוד פתח תקווה וראשון לציון; הקים שיכונים לעולים עניים מתימן; סייע בייסוד שכונות בית יוסףמחנה יהודה וסוכת שלום בירושלים.

 

אבל הפרויקט הגדול ביותר שלו שבו השקיע את מרבית כספו כבנקאי ואף בשל כך לאחר מכן ירד מנכסיו ועבר לפאריז, היה פרויקט מסילת הרכבת בין יפו לירושלים, מסילה שהייתה בשימוש אגב עד לפני שנים ספורות בלבד עד שהוקם קו הרכבת החדש בין ת"א לירושלים ותחנת הרכבת "יצחק נבון" בבירה.

בשנת 1881 החל לפעול להנחת מסילת הרכבת בין יפו לירושלים. נבון ידע שהמכשול העיקרי הם השלטונות העות'מאניים. לפיכך נסע לאיסטנבול והתגורר שם ארבע שנים, כשהוא מפעיל קשרים ולחצים בחלונות הגבוהים. מאמציו נשאו פרי והוא קיבל זיכיון לבנייה והפעלת מסילת ברזל מיפו לירושלים ל-71 שנים, וכן רשות לבנות קווים נוספים מיפו לשכם ואפילו לעזה..

כשהזיכיון בידו חזר לירושלים והחל לחפש משקיעים. לאחר מאמץ מצא בפאריז חברה צרפתית שקנתה מידו את הזיכיון תמורת מיליון פראנקים צרפתיים. בניית המסילה החלה ב-30 במרץ 1890 וביום חמישי, 26 בספטמבר 1892 הגיעה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים. על כך זכה בעיטורים מהממשלה העות'מאנית. משך הנסיעה: שלוש שעות וחמישים דקות- זמן הנסיעה שארך עד לפני שנים ספורות מהיום ברכבת מת"א לירושלים. נבון נפטר בשנת 1934 בודד וחסר כל לאחר שכילה כמעט את כל כספו על פרויקט הרכבת. בהיותו בפאריז יצר, כאמור, קשרים עם הרצל כי יוסף ביי (BEY) תמך ברעיון הציונות המדינית שלו.

 

הרב רפאל מאיר פאניז'יל 1804-1893 (כונה המרפ"א, את שם משפחתו ניתן לבטא גם כפניג'ל)-מופיע בתמונה, היה רב יהודי יליד בולגריה, הראשון לציון (הרב הראשי לקהילת היהודים הספרדים בארץ ישראל) והחכם באשי (הרב הראשי) של יהודי ירושלים הספרדים בין השנים 1880 ל1893. מוזכר רבות בסידרה "הצבי". הוא היה גם שליח דרבנן והסתובב בין קהילות יהודיות במרוקו, תוניסיה ואיטליה.

נולד בבולגריה העות'מאנית, בן יחיד לרב יהודה ולשרה. כשהיה כבן שלוש, בשנת 1807 עלה לארץ עם עם הוריו. בגיל 15 התייתם מאביו.

בשנת 1821 נישא לווינזיאנה בת הרב אשר הלוי, שהיה מגדולי רבני ירושלים.   בשנת 1840 נסע לאיטליה, ובזמן שהותו שם השכין שלום בין שני חלקי קהילת רומא, שהיו מסוכסכים, ונקרא בשל כך אל האפיפיור גריגוריוס ה16 לשיחה וסיור בקריית הוותיקן, שם ראה לפי הנטען שרידים מכלי המקדש.

בשנת 1880, מונה לכהן כראשון לציון וכממלא מקומו של החכם באשי, לאחר שמחותנו, הרב יעקב שאול אלישר ויתר לו על המשרה בשל גילו.

בשנת 1889, הודות למאמצים מצד החכם באשי של האימפריה העות'מאנית, הרב משה הלוי (הראשון לציון והחכם באשי בארץ ישראל היו תחת סמכות הקהילה היהודית באיסטנבול) הועלה בתפקידו מממלא מקום לתפקיד החכם באשי (ראש קהילת יהודי ירושלים הספרדים) הרשמי.

היה מחותן וקשור למשפחה היהודית ספרדית המפורסמת משפחת אלישר.

 

 

 

 

 

 

 

 

השחקנית התורכייה הגדולה ביותר

ברן סאאת, בת 39 ילידת 28 בפברואר 1984 בת מזל דגים. נחשבת כאחת השחקניות התורכיות הגדולות ביותר בימינו ומופיעה בשידורים החוזרים של הסידרה בה מילאה תפקיד ראשי, "אהבה אסורה", בערוץ ויוה. אגב, משמעות שם משפחתה בתורכית הוא "שעון". מאז 2014 היא נשואה לשחקן התורכי קנאן דואולו. היא זכתה לשבחים רבים על ידי הצופים והמבקרים על כישרון המשחק שלה. היא ילידת העיר אנקרה בירת תורכיה ושני הוריה באו דווקא מתחום האקדמיה לספורט. הטלנובלה התורכית הראשונה שבה שיחקה לאחר שהתגלתה על דידי הבמאי טומריס גיריטיאולו בתחרות "השחקנים של תורכיה" בשנת 2004 היא "Aşkımızda Ölüm Var" (יש קץ באהבה שלנו)". תפקידה העיקרי הראשון היה בשנת 2005 אבל היא זכורה בעיקר כביהטר יוראולו מהסידרה "אהבה אסורה" ששודרה בתורכיה בין 2008-2010 ובישראל בשנת 2012 לראשונה. היא קיבלה גם שני פרסי "פרפר הזהב" על כישרון המשחק שלה. בשנת 2010 שיחקה בצורה מושלמת קורבן אונס בסידרה "מה אשמתה של פטמגול?" בין השנים 2008-2014 הייתה השחקנית התורכייה שהשתכרה הכי הרבה כסף על עבודתה. היא גם עוסקת בפעילויות צדקה חוץ מהתפקידים שלה בעולם המשחק. בין השנים 2015-2016 שיחקה לא בצורה מושלמת את תפקיד הסולטאנית קוסם סולטאן בסידרת ההמשך ל"סולטאן" (המאה המפוארת). באוניברסיטאות באנקרה היא דווקא בחרה ללמוד כלכלה ומינהל עסקים ופחות משחק… אחד התפקידים העיקריים ששיחקה הייתה בסידרה הפוליטית "זכור יקירי" שעסקה באירועים הפוליטיים הסוערים שהיו בתורכיה בין השנים 1950-1970. היא גם שיחקה בסידרה "נקמה" (אינתיקאם) בשנת 2013.  בין 2019-2021 היא שיחקה בסידרה בנטפליקס "המתנה". היא נחשבת לשחקנית על באיכות גבוהה מאוד ומצליחה להיכנס מצוין לתוך הדמויות אותן היא משחקת, מה גם שבסדרות שהיא משחקת בהן יש בדרך כלל אמירות פוליטיות וחברתיות נוקבות מה גם שיופיה החיצוני מרשים במיוחד.

 

 

 

מה גרם לזמרת טיילור סוויפט להקליט את אלבומיה העיקריים מחדש?

המאסטר (ברבים באנגלית: מאסטרס, ובעברית: הקלטת-האב) הוא למעשה ההקלטה המקורית של השירים שמוציא כל זמר. מהמאסטר מפיקה חברת התקליטים את האלבומים, הדיסקים ורצועות השירים של הזמרים שמופצות בקבצי MP3 בין היתר וגפ באתר יוטיוב.
הבעיה היא שלזמרים ולאומנים אין תמיד בעלות על המאסטר שלהם. הזמרת האמריקנית טיילור סוויפט, בת 33, זמרת חרוצה, יפה, פיקחית ומוכשרת (היא כתבה את כל שיריה בעצמה וגם מנגנת על גיטרה ועוד כלי נגינה) עם מראה אצילי וגם אשת עסקים ממולחת עם יחסי ציבור מצוינים, החליטה לשים לזה סוף: בעיקבות העברת הבעלות על חברת התקליטים לה היו שייכים המאסטרים של השירים שלה, החליטה טיילור לפני 4 שנים לשים לזה סוף: במהלך פורץ דרך בתולדות המוזיקה בעולם היא החליטה להקליט מחדש את ששת אלבומיה העיקריים תחת הגירסה שלה. בכך גירסת טיילור, באנגלית TAYLOR'S VERSION, הפכה לביטוי המפתח לזכויות של הזמרים והזמרות על השירים שלהם עצמם, בייחוד כשהם גם כתבו את השירים כמו טיילור. את הוצאת האלבומים מחדש מלווה מסע הופעות שלה בארה"ב ובאירופה תחת השם "מסע העידנים" THE ERAS TOUR, שם היא שרה את כל השירים שלה מכל העידנים עקב ההקלטות מחדש. הופעותיה גם גורמות לרווחים כלכליים גדולים בכל עיר שהיא מופיעה בה. להופעות שלה, אגב, מגיעות משפחות שלמות ולא רק נערות בגיל ההתבגרות לפי הסטיגמה הלא נכונה שדבקה בה בעבר. נכון שהמוזיקה היום היא לא משובחת באופן כללי כמו בשנות השמונים והתשעים, אך טיילור יודעת להלהיב את המעריצים שלה- היא מופיעה ושרה מצוין ויודעת ליצור קשר טוב עם הקהל ועם המעריצים שלה, וההופעות והתקליטים שלה מאוד מבוקשים כיום.
הזמרת-יוצרת האמריקאית טיילור סוויפט, ילידת מדינת פנסילבניה בארה"ב, פיתחה עניין בשלב מוקדם של חייה במוזיקת קאנטרי ובכתיבת שירים. כשהייתה בת אחת-עשרה, היא ומשפחתה ביקרו בפעם הראשונה בנאשוויל, טנסי, בניסיון להשיג חוזה הקלטות, אך ללא הצלחה. בהמשך, חתמה על חוזה עם חברת התקליטים ביג משין רקורדס, במסגרתו, הסכימה לתת לביג משין את הזכויות על הקלטות המאסטר של ששת אלבומיה הראשונים, תמורת מקדמה כספית. בין השנים 2006 ל-2017, הוציאה סוויפט שישה אלבומי אולפן באמצעות ביג משין: Taylor Swift‏ (2006), Fearless‏ (2008), Speak Now‏ (2010), Red‏ (2012), 1989 (2014)- האלבום הטוב והמצליח ביותר שלה שיצא לאחרונה בגירסה מחודשת של טיילור עצמה ולא תחת "ביג משין רקורדס" ו-Reputation‏ (2017). בנובמבר 2018 הסתיים החוזה עם ביג משין לייבל גרופ (BMLG), וסוויפט חתמה על חוזה הקלטות חדש עם יוניברסל מיוזיק גרופ (UMG) וחברת התקליטים ריפבליק רקורדס. באותה העת, דווח בווראייטי כי קטלוג המוזיקה של סוויפט מהווה 80 אחוזים מהכנסותיה של ביג משין. בזכות החוזה החדש עם ריפבליק רקורדס, התאפשר לסוויפט להיות הבעלים של המאסטרס שלה החל מ-Lover‏ (2019) ועד לכל אלבום שתוציא במהלך הקריירה שלה.
הבעיה היא הסיכסוך שפרץ בין טיילור לבין חברת התקליטים הקודמת שלה ובמיוחד עם הבעלים סקוטר בראון, שמייצג כמה מהזמרים והזמרות שהם מתחריה וממתחרותיה המובהקים של טיילור (כמו אריאנה גראנדה, ג'סטין ביבר וקניה ווסט, אותו טיילור שונאת במיוחד עקב תקרית בה הטריד אותה בפרסי הווידאו קליפים של MTV בשנת 2009 כשחטף לה את המיקרופון מהיד ואמר שהפרס היה מגיע לביונסה ולא לטיילור) . איש העסקים סקוטר בראון קנה בשנת 2019 את ביג משין רקורדס ולזה טיילור לא הייתה מוכנה להסכים. היא אמרה אף כי ”בעיקרו של דבר, המורשת המוזיקלית שלי עומדת להיות בידי מי שניסה לפרק אותה”. תוך חודש היא הודיעה כי תקליט מחדש את כל 6 אלבומי האולפן שהוקלטו אצל ביג משין רקורדס ובכך רוב הזכויות על השירים שכזכור היא עצמה כתבה יישארו אצלה. לאחרונה הודיעה כי היא תוציא את האלבום "1989" האלבום הפופולארי ביותר שלה משנת 2014 מחדש החל מסוף חודש אוקטובר 2023. מצד שני, טיילור קראה להחרים אלבום הופעה שלה וסרט תיעודי עליה עצמה שהוצאו על ידי חברת התקליטים הקודמת שנמכרה לסקוטר בראון.
בכלי התקשורת השונים הדגישו את התנגדותה הציבורית של סוויפט לרכישת הקלטות המאסטר שלה שהיו אצל חברת "ביג משין רקורדס" כפורצת דרך. בניגוד לנושאי הבעלות על המאסטרס והסכסוכים שהיו בין אמנים לחברות התקליטים שלהם כמו: פרינס, הביטלס, ג'נט ג'קסון ודף לפארד, סוויפט הייתה אחת מהבודדות שהביאה את זה לתקשורת ולרשתות החברתיות. הפוסטים שלה ברשתות החברתיות הובילו לתמיכות ולהתנגדויות רבות; בין אלה שתמכו בה היו אמנים שהצדיקו אותה ואת הכמיהה שלה לכך שהאמנים יחזיקו בעצמם במאסטרס ובמוזיקה שלהם.
ייתכן שזו תמונה של ‏אדם אחד‏
כל הרגשות:

11Yoram Friedman, אילנה פיינזילבר ו9 נוספים

הפיכת 12 בספטמבר

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר היסטריו Histerio
התאריכים 11 ו12 בספטמבר ידועים מאוד בהיסטוריה: ב11 בספטמבר 1973 תפסו גנרלים את השילטון בצ'ילה והדיחו את הנשיא הנבחר, סלבדור איינדה. 28 שנים אחר כך זועזע העולם כשמטוסים התרסקו לתוך מרכז הסחר העולמי בניו-יורק "מגדלי התאומים" במסגרת פעולת טרור אסלאמית והחריבו אותם כליל, לצד מטוס שהתרסק אל תוך תוך הפנטגון בוושינגטון וגרם לקריסת אגף שלם ממשרד ההגנה האמריקני. ב12 בספטמבר 2023 אמור להיות בבית המשפט העליון בישראל דיון בשינוי חוק עילת הסבירות ובהמשך בביטול חוק הגבלת הנבצרות, וקבלת העתירה נגד החוקים הללו תאפשר כאפקט מתגלגל ליועצת המשפטית לממשלה להוציא למעשה לנבצרות ראש ממשלה מכהן בפעם הראשונה בתולדות המדינה. אבל זה לא העניין הגדול לגבי תאריך ה12 בספטמבר.
ב12 בספטמבר 1980, על רקע של מהומות אלימות בין ימין ושמאל בתורכיה שנמשכו למעלה מעשור, ממשלות מתחלפות ולא יציבות, מצב כלכלי רעוע וגנרל אחד- קנאן אוורן, מפקד הצבא התורכי דאז ששאף להגיע לנשיאות המדינה דרך תפיסת השילטון ויהי מה, התחוללה ההפיכה השלישית בתולדות תורכיה המודרנית. הפיכה זו הייתה למעשה ההפיכה הרביעית (או החמישית, למי שסופר גם הפיכות נפל) שהתחוללו בשטחה של תורכיה של ימינו במאה העשרים. בחודש יולי שנת 1908 התחוללה הפיכת קצינים נגד הסולטאן עבד אל-חמיד השני באימפריה העות'מאנית, שהכריחה אותו להפוך את האימפריה למונרכיה חוקתית ולהעביר את השילטון בפועל ל"ועד לאיחוד ולקידמה", שהיה חלק מתנועת "התורכים הצעירים". בשנת 1909 נעשה ניסיון הפיכת נפל להחזיר את השילטון הקודם, אך היא נכשלה והסולטאן עבד אל-חמיד הודח כתוצאה ממנה. בשנים 1960 ו1971 הצבא התורכי הדיח ממשלות נבחרות בתורכיה. אך הדיה של הפיכת 1980 קיימים בתורכיה ובסביבתה עד היום, למעשה. אפילו חוקת תורכיה של ימינו התקבלה בצל ההפיכה- בשנת 1982.
בשנת 1979 ממשלות תורכיה סבלו מחוסר יציבות והייתה אלימות מטורפת בין ימין ושמאל במדינה בעיקר משנת 1976. הכלכלה עמדה על סף התמוטטות והגנרל קנאן אוורן, מפקד צבא תורכיה, החל לשלוח התראות לממשלה על מנת לנסות להחזיר את היציבות למדינה. החשש היה שתורכיה תיפול לתוהו ובוהו פוליטי וצבאי מבפנים עקב חילופי הממשלות התכופים. בראש הימין בתורכיה עמד ראש הממשלה המכהן, סולימאן דמירל (שכונה "באבא") האגדי, שכיהן פעמים רבות בתפקיד זה. בראש השמאל בתורכיה עמד בולנט אג'וויט שלימים יהפוך לראש הממשלה החילוני האחרון של תורכיה שכיהן לפני ארדואן.
ב-21 בדצמבר 1979 התכנסו הגנרלים של אקדמיית המלחמה כדי להחליט על דרך הפעולה. העילה להפיכה הייתה לשים קץ לסכסוכים החברתיים של שנות ה-70, כמו גם לחוסר היציבות הפרלמנטרית. הם החליטו לשלוח מיזכר (ממוראנדום) למנהיגי המפלגות העיקריים (סולימן דמירל ובולנט אג'וויט) דרך הנשיא התורכי הייצוגי יחסית דאז, פאהרי קורטורק, שנעשה ב-27 בדצמבר. המנהיגים קיבלו את המכתב שבוע לאחר מכן.
עוד לפני כן הוגש לאוורן דו"ח ראשון שממליץ לעשות הפיכה במדינה כדי להחזיר את הסדר ואת העקרונות הכמאליסטיים החילוניים שתורכיה הייתה מבוססת עליהם. דו"ח שני, שהוגש במרץ 1980, המליץ ​​לבצע את ההפיכה ללא דיחוי נוסף, אחרת קצינים בדרגים נמוכים יותר עלולים להתפתות "לקחת את העניין לידיים". בכך התחיל הגנרל אוורן מפקד צבע תורכיה להכין את ההפיכה: שכותרתה הייתה "מבצע הדגל" (בתורכית: Bayrak Operation).
בחודשים יולי-אוגוסט התכנסה המועצה הצבאית העליונה בתורכיה לישיבה שיגרתית ולכמה ישיבות חריגות, בה הודק הפיקוח על המהלכים של ממשלת דמירל המקרטעת בפרלמנט התורכי. ב-7 בספטמבר 1980 החליטו הגנרל אוורן וארבעת מפקדי הצבאות העיקריים בתורכיה (יבשה, אוויר, ים וג'נדרמריה שמקבילה למג"ב כאן) כי הם יפלו את הממשלה האזרחית הנבחרת. ההפיכה כונתה "ליל הגנרלים" כי היא נעשתה בהודעה שנמסרה ברדיו בשעה 4:30 לפנות בוקר.
. ב-12 בספטמבר 1980 הכריזה המועצה לביטחון לאומי (באנגלית: National Security Council, MGK), בראשות אוורן על ההפיכה גם בערוץ הטלוויזיה הממלכתי TRT. לאחר מכן, המועצה הצבאית העליונה שנקראה כעת "המועצה לביטחון לאומי" הרחיבה את המישטר הצבאי בכל המדינה, הוציאה מחוץ לחוק את המפלגות, הפרלמנט והממשלה, השעתה את החוקה ואסרה על כל המפלגות הפוליטיות והאיגודים המקצועיים להתקיים. המועצה טענה כי היא עושה זאת למען אחדות האומה, למען המסורת הכמאליסטית-חילונית שלה ולמען הממלכתיות וכניגוד לקומוניזם, פאשיזם, בדלנות והמיגזריות הדתית שאיפיינה את הצדדים הפוליטיים הניצים בתורכיה. הגנרל אוורן EVREN הפך לראש המועצה לביטחון לאומי, ולמעשה לנשיא המדינה השולט בפועל.
בימים שלאחר ההפיכה המועצה לביטחון לאומי כאמור השעתה את הפרלמנט, פירקה את כל המפלגות ולקחה את מנהיגיהן למעצר. שביתות עובדים הפכו ללא חוקיות ואיגודי עובדים (שהיו פעילים מאוד באירגון מהומות מהצד השמאלי של המפה לפני ההפיכה) וגם מצד שני אירגון פעילי הימין הקיצוני "הזאבים האפורים" הושעו. מושלים מקומיים, ראשי ערים ועובדי ציבור הוחלפו באנשי צבא. עוצר הוטלו בשעות הערב במסגרת מצב החירום המוצהר והיציאה מהמדינה נאסרה. עד סוף 1982 יותר מ-120,000 איש נכלאו. הצבא התורכי החליט למחוק במיוחד את השמאל במדינה. במקום מפלגות השמאל שמוגרו הסתמנה עלייה בעצימת עין של הצבא דווקא של מפלגות אסלאמיסטיות- למרות שגם פעילים אסלאמיסטיים נעלמו מבתיהם, נעצרו ונחקרו.
מקומות בעלי שמות שמזכירים סוציאליזם, כמו למשל "שדרות ה1 במאי" שינו את שמם למקומות בעלי שמות עם הקשרים לאומיים תורכיים.
כַּלְכָּלָה
אחת ההשפעות הנראות לעין של ההפיכה הייתה על הכלכלה. ביום ההפיכה היא הייתה על סף קריסה, עם אינפלציה תלת ספרתית. הייתה אבטלה בקנה מידה גדול, וגירעון כרוני בסחר החוץ. השינויים הכלכליים בין 1980 ל-1983 נזקפו לזכותו של טורגוט אוזאל, שהיה האחראי העיקרי למדיניות הכלכלית על ידי מימשל דמירל המודח מאז 24 בינואר 1980 ולאחר מכן על ידי המימשל הצבאי.
כתוצאה מכך ובזכות אוזאל, ששייך למחנה הימין-מרכז ובעל נטיות דתיות ובהמשך יהפוך לראש ממשלה אזרחי ולנשיא המדינה של תורכיה, התייצב המצב הכלכלי במדינה.
ההפיכה שלחה את חברי השמאל בעיקר ואת אנשי הימין הקיצוני והאסלאמיסטים למשפט בבתי דין צבאיים. בתוך זמן קצר מאוד, היו עד 650,000 אנשים במעצר. ביניהם 230,000 נשפטו, ל14,000 נפסלה אזרחותם ו-50 הוצאו להורג. בנוסף, עונו מאות אלפי אנשים (בעיקר מאיגודי העובדים ומהצד השמאלי של המפה אך לא רק), ואלפים נעלמו. סה"כ 1,683,000 אנשים הוכנסו לרשימה השחורה. בין המובאים לדין היו ראש הממשלה המודח דמירל, ראש האופוזיציה אג'וויט, מנהיג הימין הקיצוני שהיה במקור קולונל שהשתתף בהפיכת 1971 אלפארסלאן תורכש ומנהיג האסלאמיסטים נג'מטין ארבקאן, שבשנות התשעים יהפוך לראש הממשלה האסלאמיסט הראשון של תורכיה ויודח בהפיכה שקטה בשנת 1997. כל אלה נכלאו והושעו זמנית מהפוליטיקה.
בעקבות ההפיכה וכתב האישום כנגד הקולונל תורכש, חשפה העיתונות הטורקית את הקשרים ההדוקים שקיים הימין הקיצוני התורכיה עם כוחות הביטחון וכן פשע מאורגן המעורב בסחר בסמים, שמימן בתמורה נשק ופעילותם של קומנדו פשיסטים שכירים בכל רחבי המדינה. אבל הקורבן הגדול ביותר של ההפיכה בתורכיה היה דווקא השמאל. חשוב לזכור שאותם הימים היו ימי המלחמה הקרה, והמערב תמך בשקט בהפיכה היות וחששו שהשמאל הקיצוני והפרו סובייטי שהיה מאורגן יותר מהימין יעלה לשילטון בתורכיה עקב המהומות.
חוּקָה
בתוך שלוש שנים העבירו הגנרלים כ-800 חוקים על מנת ליצור חברה ממושמעת צבאית. חברי ההפיכה היו משוכנעים באי-הביצוע של החוקה הקיימת. הם החליטו לאמץ חוקה חדשה שכללה מנגנונים למניעת מה שלדעתם פוגע בתפקוד הדמוקרטיה. ב-29 ביוני 1981 מינתה החונטה הצבאית 160 אנשים כחברים באסיפה מייעצת לניסוח חוקה חדשה. החוקה החדשה הביאה גבולות והגדרות ברורות, כמו גם את כללי הבחירה של הנשיא, שנקבעו בעבר כגורם להפיכה.
ב-7 בנובמבר 1982 הועמדה החוקה החדשה למשאל עם, שהתקבל ב-92% מהקולות. ב-9 בנובמבר 1982 השיג מבצע ההפיכה הגנרל קנאן אוורן את תאוותו ומונה לנשיא תורכיה הביצועי לשבע השנים הבאות.
מאז אותה הפיכה ב12 בספטמבר 1980, שהתבצעה ביוזמתו ובצילו של גנרל תאב שילטון, ושבה דוכא בעיקר צד אחד מהצדדים הפוליטיים בתורכיה, המדינה מעולם לא חזרה להיות דמוקרטיה תוססת והמרוויח העיקרי מכל ההפיכה הזאת היה האסלאם וליתר דיוק האסלאמיזם. עובדה שמאז 2002 לא מצליחה אף מפלגה לא אסלאמית לחזור לשילטון בתורכיה.

יובל שנים למלחמת יום הכיפורים- תולדות המלחמה בקצרה: חלק 2: הפתיחה- הפריצה הסורית והצליחה המצרית.

כל הזכויות שמורות לכותב אתר (HISTERIO (c, המידע נלקח מאטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל-העשור השלישי, ומעדויות.

בשעה 14:00 בצהריים ביום כיפור שחל בשבת, י' בתשרי התשל"ד 6 באוקטובר 1973, רעמו האזעקות ברחבי מדינת ישראל. החל גיוס מילואים אולי מאוחר מדי בארץ, וזה היה יחסית קל כי רוב האנשים היו מרוכזים בבתי הכנסת ומתפללים בחזרת שליח הציבור על תפילת מוסף של החג.

באותה שעה החלה הרעשת תותחים וטנקים על כל קו הפסקת האש ברמת הגולן ע"י הסורים. מטוסי מיג סוריים תקפו מפקדות ומחנות בעורף הישראלי באיזור ולא רק. חטיבות החי"ר הסוריות בגיבוי של כוחות שיריון חדרו לתוך רמת הגולן שהייתה בידי ישראל ומטרתם הייתה להגיע לדרך מסעדה-קונייטרה-רפיד. העתודה שהייתה בידי הפיקוד הישראלי בצפון הייתה חטיבה 7. חטיבה 7 וחטיבה 188 המשוריינות יספגו את הנזקים הכי גדולים שספג השיריון הישראלי במלחמה בצפון. הסורים התקדמו לכיוון ח'ושנייה ונפח, שם היה מחנה ישראלי גדול ביותר. הלחץ הסורי היה בעיקר על צירי חושנייה ו"ציר הנפט". חטיבה 188 כמעט והושמדה לגמרי בקרבות הללו. רק בין ה6 וה7 באוקטובר הגיעו לאיזור כוחות המילואים. הדיביזיה המשוריינת מספר 1 של הצבא הסורי נחתה בפתח של ציר רפיד והחלה להתקדם עוד לעבר נפח. הישראלים היו עסוקים, למעשה, בבלימה ברמת הגולן. מוצב החרמון- ליתר דיוק מוצב כתף החרמון הגדול שנבנה בשלושה מפלסים וכלל מתקני התרעה, תצפית ובקרה בשל חשיבותו האסטרטגית נכבש, ליתר דיוק החל להיכבש ב6 באוקטובר, באמצעות גדוד 82 של הקומנדו הסורי, שהונחת בשלושה מסוקים (הרביעי התרסק כשנחת). בסיוע לכוחות הגדוד השתתפו בקרב גם כוחות מגדוד הסיור המטכ"לי ה-183 וכוחות הנדסה. במהלך הקרב ניתן לכוחות התוקפים סיוע ארטילרי ואווירי רב ובידי הסורים נפל יחד עם המוצב בהמשך גם "אוצר"- ציוד מודיעיני וחיילי מודיעין ישראליים שהיו בו. למעשה ארבעה מוצבים ישראליים היו מכותרים על ידי כוחות השיריון והחי"ר הסוריים. שני האיזורים שהתאימו מאוד ללחימה של שיריון בשיריון היו בפתח קונייטרה ורפיד. החלה למעשה מערכה באיזור שמכונה "עמק הבכא" ובו בלט גדוד מוקטן של אביגדור קהלני מחטיבה 7. קהלני אכן היה גיבור ישראל שהתפרסם ובצדק, אך יחד איתו היו ברחבי הגולן גם גיבורים נשכחים מקרב החיילים הפשוטים והקצינים הזוטרים. במלחמה ברמת הגולן, עוד באותו יום אחרי הצהריים הגדוד של קהלני בצירוף שתי פלוגות קטנות אחרות תפס את המורדות הדרומיים באיזור עמק הבכא וטיווח את השיריון הסורי שהיה עדיף על הגדוד של קהלני בהרבה מבחינת מספר הטנקים, ממרחק של קילומטרים בודדים.

 

בחזית הדרום, המצרים צלחו את תעלת סואץ לכיוון סיני בשלושה שלבים: בשלב הראשון, במקביל לתקיפות הסוריות בגולן ב6 באוקטובר 73' בשעה 14:00 בצהריים, החלה הרעשה ארטילרית מצרית על קו המעוזים ועל מפקדות בעורף סיני על מנת ליצור ריכוך. בשלב השני כוחות חי"ר מצריים צלחו את התעלה בעיקר באמצעות סירות עד שניתקו את קו המעוזים מעורף סיני והשתמשו בטילי נ"ט כנגד השיריון הישראלי שניסה  להגיע למוצבים הנצורים. והתקדמו לעבר מעבר ה"גדי". אמצעי הצליחה של אותם כוחות לא היו כבדים בכלל. חטיבת שיריון אמפיבית מצרית צלחה את האגם המר והתחילה בתנועה לעבר מעברי הגדי והמיתלה. בשלב השלישי כוחות חיל ההנדסה המצריים בסיוע זרנוקים הצליחו למקם גשרים כבדים על מנת השישריון המצרי יוכל לצלוח את התעלה. הארמייה השנייה והשלישית המצרית כבר נכנסו לתוך סיני. מוצב המזח שהיה למעשה חצי אי קטן עמד בפני מצור של כמה ימים ע"י כוחות מצריים החל מה6 עד ה11 באוקטובר עד שלבסוף נכנע. מוצב בודפשט הצפוני החזיק מעמד לאורך כל המלחמה ולא פונה או נפל. החטיבה שהייתה עסוקה בבלימה ביום הראשון של המלחמה בסיני הייתה אוגדתו של האלוף אלברט מנדלר, אוגדה 252. האלוף עצמו נהרג בהמשך המלחמה. צוותי הטנקים של האוגדה הצליחו לחבור לרובם של המעוזים ולנסות לחלץ את הנפגעים מהם. ראשי הגשר המצריים הושלמו יום לאחר מכן, ב7 באוקטובר 1973. מדינת ישראל הייתה נתונה בצרה צרורה, בייחוד מכיוון צפון, אך גם בכיוון דרום הייתה בוקה ומבולקה. בין ה6 ל7 באוקטובר הצליחו לגייס מילואים גם לחזית הדרום- אוגדת"ברן" (162) ואוגדת "שרון" (143).

 

 

יובל שנים למלחמת יום הכיפורים- תולדות המלחמה: חלק 1: המצרים והסורים מתכננים את המלחמה.

יובל שנים למלחמת יום הכיפורים- תולדות המלחמה: חלק 1: המצרים והסורים מתכננים את המלחמה.
כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO (c)

אין זמן טוב יותר מהשבוע של יום העצמאות וימי הזיכרון לכתוב על מלחמת יום הכיפורים שבחודש אוקטובר 2023 ימלאו 50 שנים לפרוץ המלחמה הנוראית השנייה בתולדות מערכות ישראל אחרי מלחמת העצמאות, לה מלאו כבר 75 שנים.

המלחמה הזאת הייתה סיפור גבורתם של החיילים הפשוטים והקצינים הזוטרים בסדיר ובמילואים, וכישלונם היחסי של הדרג המדיני והצבאי בישראל. לכן לא אכתוב על המחדל, ההתרעות והימים שלפני המלחמה בצד הישראלי. אתחיל דווקא בתיכנונים של הצד השני שהחל במלחמה, ואספר על הקרבות עצמם בשתי החזיתות, הצפון והדרום, וזה דווקא בעיקר מהצד הישראלי.
מקור המידע שלי הוא עדויות וכמובן גם אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, העשור השלישי.

המנהיגות המצרית והסורית תיכננו, עקב לקחי מלחמותיהם בעבר, לבטל את העליונות של צה"ל באיזור אפילו במחיר של הצלחה מוגבלת, ולהחזיר את שטחי סיני והגולן שנתפסו על ידי ישראל במלחמת ששת הימים. לצד הסורי היה תיכנון עמוק יותר: לפרוץ לתוך שטח ישראל ולכבוש אותה. מנהיגי מצרים וסוריה ידעו היטב ששתי חזיתות יגרמו למדינת ישראל לפצל את כוחותיה. לכן שתי המדינות הקימו ציר צבאי לצורך המלחמה.
התיכנון הסורי בהיה לכבוש את הגולן ולכונן קו הגנה על נהר הירדן תוך 18 שעות מרגע הפלישה ב6 באוקטובר 1973. 3 דיביזיות חי"ר מתוגברות עם 2 דיביזיות שיריון שימשו כעתודה. הפלישה הסורית הייתה אמורה לקרות ב4 שלבים: בשלב הראשון: חטיבות חי"ר קדמיות וחטיבות ממוכנות יפרצו בסיוע גדודי טנקים. בשלב השני: להכשיר מעברים באיזור תעלת הנ"ט ולאחר הבקעת הקו הקדמי הישראלי לכבוש רצועה ברוחב של 8 קילומטר בערך ממערב לקו הפסקת האש ב1967. בכך גם ירותקו 13 המוצבים הפעילים של צה"ל בגולן. בשלב השלישי החטיבות המשוריינות הסוריות היו צריכות לכבוש רצועה של 15 קילומטר ועד ה7 באוקטובר להשתלט על הגולן. השלב הרביעי היה להתארגן במרכז הגולן ולפרוץ לתוך שטחי מדינת ישראל עצמה, וכל השלבים היו אמורים להיות תחת מטריית נ"מ ורקטות מרוכזת ומאורגנת היטב.

התוכנית המצרית הייתה לתקוף בו זמנית בשתי חזיתות תוך הפעלת הונאה וניצול ההפתעה תוך ניטרול חיל האוויר וחיל השיריון הישראלי תוך כדי הפעלת מערך שלם של טילי קרקע אוויר וטילי נ"ט. ואכן, את רוב האבידות במלחמה ספגו חיל האוויר וחיל השיריון הישראלי. להכנות המצריות למלחמה קראו "מבצע בדר". לשם יצירת ההונאה, הוטל איפול מלא על התיכנון ומידור דרגים בכירים בצבא המצרי והסורי. ב4 באוקטובר 1973 בעיתון "אל אהראם" (הפירמידות) המצרי פורסמה ידיעה שהוכנה רשימה של קצינים מצריים שייצאו לעלייה לרגל לעיר מכה שלא בתקופת חג הקורבן והחג' (העלייה לרגל השנתית המסורתית)- עלייה לרגל שנקראת באסלאם "עומרה". את עיקר ההונאה ביצעו המצרים בקיום אימונים שנראו שיגרתיים לגמרי באיזור התעלה והדלפת ידיעות כוזבות לגבי רמתו הירודה של הצבא המצרי ומערך ההגנה שלו.
לרשות המצרים והסורים עמדו כמיליון ומאה ועשרה אלף חיילים כולל ממדינות ערב אחרות, 5,900 טנקים ו987 מטוסים. לרשות ישראל עמדו 350 אלף חיילים בסדיר ובמילואים, 2,100 טנקים וכמעט 360 מטוסים. זה היה סדר הכוחות לקראת המלחמה.

המשך יבוא….

הגיבורים הנשכחים: בני עדות ספרד והמזרח שתרמו למערכות ישראל ולביטחון ישראל, חלק 11: "העיניים של המדינה" וכוכבה לוי

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

"אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה”, אמר טוראי בני מסאס (1952-2006), לוחם בחטיבת "גולני" בגדוד 51 לכתב הטלוויזיה הישראלית מיכה לימור, כשהוא מצטט את מח"ט גולני במלחמת יום הכיפורים אל"מ אמיר דרורי שאמר לחייליו לפני הקרב "עיני כל המדינה נשואות לכאן" לאחר הניסיון השני לכבוש את החרמון במלחמת יום הכיפורים.

בני מסאס, לוחם גדוד 51 של חטיבת גולני, שגר כל חייו בעיר טבריה שמול רמת הגולן, היה חייל לא כל כך ממושמע. "בלגאניסט". אבל כשהגיעו הקרבות על החרמון, סחב עליו בני מסאס את המא"ג הכבד מאוד והתחיל לכתוש את החיילים הסוריים שהיו על החרמון שנכבש (מחדש) על ידי סוריה במלחמת יום הכיפורים. הוא דילג וקיפץ ועודד את חבריו וחילץ אותם כשהיה צריך. ממש גיבור שנזכר רק בשל המשפט המפורסם שאמר בריאיון. אגב, את הביטוי "העיניים של המדינה" ניכסו לעצמם בהמשך גדודי תצפיתנים ומוכ"מים (מפעילי מכ"מ יבשה/ים/אוויר) בצה"ל לדורותיהם. הוא גם מסמל את גבורת החייל הפשוט לעומת כישלון הבכירים במלחמת יום הכיפורים, המלחמה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל לאחר מלחמת העצמאות שבאה בהפתעה וגבתה קורבנות רבים. מסאס חי עד גיל 54 בעיר טבריה.

 

עוד גיבורה נשכחת היא כוכבה לוי (1944-2019), האישה שתרמה מאוד לפעולת חילוץ בני הערובה הלא מוצלחת (ולא בגללה, כמובן) במלון "סבוי" בתל אביב, גיבורה שזילזלו בה. בהיותה בת ערובה במלון שהבינה  את השפה הערבית, אך לא ידעה לדבר באופן שוטף את השפה בדרך כלל, היא מתורגמנית ואשת הקשר עם הכוחות הישראליים מחוץ לבית המלון הנצור. היות ולאיש צוות המו"מ הישראלי מחוץ למלון היא אמרה "אני כוכבה לוי מרחוב הירקון" נוצרה לה תדמית לא נכונה כאילו הייתה נפקנית, היות ורחוב הירקון בת"א היה אז מוקד של זנות. כמו כן, השמועות היו שכוכבה לוי באה לבית המלון כדי לבלות עם גבר מחוץ לנישואין הלא מאושרים שלה. אגב, 8 שנים אחרי המבצע היא התגרשה מבעלה אך הספיקה לראות בחייה נכדים ונינים. אין ספק שהיא גיבורה שנעשה לה עוול.

ביום רביעי, 5 במרץ 1975 שהתה לוי במלון סבוי הסמוך לחוף הים בתל אביב. בסביבות השעה אחת עשרה בלילה הגיעו שמונה מחבלים לחוף בסירה, ותוך כדי ירי ברחובות נכנסו למלון. הם ירו בפקיד הקבלה, סרקו את החדרים וריכזו בחדר על הגג את המתארחים שלא הספיקו לברוח.

במקור, לוי שמעה ערבית בשכונת ילדותה סומייל ואימהּּ הכירה את השפה אבל היא עצמה לא ידעה ערבית מעבר למילות נימוסין. עם זאת, היא הצליחה לתקשר עם המחבלים בערבית.

המחבלים נתנו בידה נייר עם הודעה מודפסת בעברית ובערבית כדי שתקריא לישראלים. מאחורי גדר אבן ליד המלון השתופף רוברט וגנר, חובב רדיו ישראלי שצותת לקשר המשטרתי. הוא שמע על האירוע מיד בתחילתו ומיהר למקום עם ציוד הקלטה, וכל אותו לילה הקליט את הקולות.

בעזרת ידיעת השפה והתיווך שלה בין המחבלים לישראלים לוי יצרה קשר אנושי עם מפקד חוליית המחבלים. היא הפצירה בו להוציא מהבניין את הגבר הפצוע קשה ברגליו שנותר בחדר על הגג לאחר שהמחבלים הורידו את בני הערובה לקומה נמוכה יותר. אחד המחבלים כבר עמד לירות בו, וכוכבה התחננה על חייו בפני המפקד עד שנעתר לה לבסוף, ובעזרת מחבל אחר היא הורידה את הפצוע לקומת הכניסה.

לוי העבירה בזהירות מידע על מיקום המחבלים, מיקום בני הערובה ומצב הפצועים. כשאיש המודיעין רובי פלד שאל אותה כמה מחבלים יש היא השיבה ו' במקום הספרה 6, כי חששה שהם יבינו. למעשה היו שמונה, היא סיפרה שהם שינו כל הזמן את דרישותיהם, היו מוכנים לוותר על חמישה מהאסירים, ואחר כך לוותר על כולם ובלבד שייצאו בשלום. הם הורו לה לכתוב את דרישותיהם החדשות על דף שמצאו וזרקו את הדף מטה, אך איש לא אסף אותו

ישראל החליטה מראש לא לקבל את דרישותיהם, וכל אותו זמן ארבעה צוותים של סיירת מטכ"ל התכוננו לפריצה לבניין מארבע נקודות שונות. בשעה 05:15 פרצו החיילים לבניין, והמחבלים פוצצו את לבנות החבלה שבחדר הממולכד. כוכבה לוי הייתה בחדר סמוך עם מפקד המחבלים, ליד החלון שבעדו תקשרה עם פלד. ברגע שהתחיל הירי היא נכנסה מתחת למיטה ולא נפגעה מהלבנים שנפלו. במבצע נהרג מפקד סיירת מטכ"ל אל"מ עוזי יאירי.

 

 

 

 

הגיבורים הנשכחים בימי השואה ובמרד גטו ורשה: האירגון הצבאי היהודי (אצ"י)- כשהרוויזיוניסטים נקטו פעולה

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

 

האירגון Żydowski Związek Wojskowy, ŻZW, הלא הוא האירגון הצבאי היהודי, האצ"י, היה האירגון היהודי-פולני שפעל בימי מרד הגטו של העיר ורשה בירת פולין, שפרץ בערב פסח התש"ג 1943, שהושכח מחוץ לתודעה ההיסטורית הישראלית. בראש האירגון עמדו פאבל פרנקל ודוד מרדכי אפלבאום. שניהם, במיוחד אפלבאום, נפגשו עוד בשנת 1940 עם אנשי המחתרת הפולנית וקיבלו ממנה סיוע. פאבל פרנקל אירגן צעירים בית"רים רוויזיוניסטים כדי להילחם בנאצים. רק מעטים נענו לקריאתו בהתחלה, היות והאירגון דרש השתייכות, נאמנות ומשמעת צבאית מוחלטת מצד חבריו. אגב, לאירגון הזה היו מאפיינים דומים לאירגון הלח"י, לוחמי חירות ישראל (שהבריטים קראו לו "כנופיית שטרן" והוקם גם בשנת 1940), שפעל בארץ ישראל בשנות הארבעים: חבריו לא היו אך ורק יהודים חילוניים ימניים בדעותיהם. היו חברים בו גם קומוניסטים וגם חסידים. האירגון היה מורכב מתאים שנהנו ממידור גבוה (בדומה ללח"י).
באירגון האצ"י היה לנשים תפקיד מפתח: היו בו קשריות רבות, אשר היו נוהגות לצאת מחוץ לגטו במטרה לקיים את הקשר עם המחתרת הפולנית תוך העברה וקבלה של מסרים. לתפקיד נבחרו נשים שחזותן הייתה סלאבית ככל הניתן. תוך סיכון גבוה וחירוף נפש הצליחו הקשריות גם להבריח משפחות וילדים אל מקומות מקלט מחוץ לחומות. הייתה זו לוחמה בקו הראשון. קשריות שהיו מחוץ לגטו בעת פרוץ המרד חזרו אליו דרך המנהרות כדי להילחם מתוך הגטו. אחרות לחמו לצד הפולנים בקרבות מאוחרים יותר. חלקן נשארו בחיים כדי לספר את סיפורו של האירגון.
מבין חברי האצ"י רק שמונה לוחמים וקשריות ספורות נותרו בחיים אחרי המרד כדי למסור את עדויותיהם. ממפקדי הארגון לא שרד אף אדם. עובדה זו, בנוסף למידור הגבוה בין התאים והמחלקות, הקשו על איסוף המידע אודות הארגון. רובו נשען על עדויות השורדים, קשריות אחדות ואנשי המחתרת הפולנית. זכו להכרה הראויה לא בספרות, לא במחקר, לא בהנצחה ולא בשיח הלימודי על ההתקוממות והגבורה בימי שואה בכלל ואף בנוגע למרד גטו ורשה בפרט. באופן גורף למדי, רוב ספרי הלימוד (לפחות עד לסוף המאה העשרים), אף לא מאזכרים את פועלו של האצ"י, ומתקבל הרושם כי במרד גטו ורשה השתתפו רק אנשי הארגון המקביל לו, האירגון היהודי-סוציאליסטי אי"ל, וכי מנהיג המרד היה מרדכי אנילביץ'. בהיות האירגון יותר דומה במבנהו ובפעולותיו לאירגון הלח"י (לדעתי) ובשל עזיבתו את אנשי בית"ר בפולין באותו זמן, גם מנהיג האצ"ל ותנועת החירות, ראש הממשלה השישי מנחם בגין, לא מיהר להבליט גם הוא את קיום האירגון.
מי שהעלה את האירגון לתודעה הוא שר הביטחון הישראלי לשעבר, פרופסור משה ארנס. ארנס כתב בשנת 2009 את הספר "דגלים מעל הגטו" שסקר היסטורית את תולדות האצ"י ופעילותו. בשנת 2017 אף יצא סרט תיעודי על האצ"י, "ונזכור את כולם"? אפילו היסטוריון גטו ורשה, עמנואל רינגלבלום, התלונן כי את האצ"י כמעט ולא מזכירים. כנראה הייתה השתקה מכוונת – "הנדסת הזיכרון", של פועלו של האצ"י על ידי מפלגת השלטון בישראל, מפא"י מסיבות פוליטיות. ביישוב ובמדינת ישראל. הכוונה בכך היא כי אי"ל היה התאגדות של התנועות הציוניות הסוציאליסטיות בגטו, בעוד האצ"י הורכב בעיקרו מבית"ר ואנשי התנועה הרוויזיוניסטית. לפי טענות אלה קובעי מדיניות החינוך, אשר היו שייכים למחנה הפועלים, מיזערו עד מאוד את חלקו של הארגון מן המחנה היריב, והאדירו את האי"ל אשר נמנה על המחנה שלהם, "לא משלנו"…
ב-18 באפריל 1943, יום לפני ליל הסדר של שנת תש"ג, קיבלו ראשי הגטו היהודיים את פקודת הנאצים כי על הגטו מוטל עוצר מלא וכי באמצע הלילה יתחיל מבצע ה"אקציה" של פינוי הגטו כולו ("האקציה הסופית"). פאבל פרנקל העביר את הידיעה על כך למרדכי אנילביץ' איש השומר הצעיר, מפקד האירגון היהודי הלוחם (אי"ל) המתחרה.
לפני המרד, עסק האירגון בפעולות של איסוף מודיעין נגד אנשי הגסטאפו (המשטרה החשאית הנאצית) בגטו ורשה, והם עסקו בכריית מינהרות והברחות. הפילוג בעם היהודי בא לידי כך שהאצ"י והאירגון היהודי הלוחם הציוני-סוציאליסטי אי"ל, נלחמו בנפרד ובמקומות אחרים יחסית בגטו, למרות שבהתחלה היה קשר בין האירגונים- ואפילו סיכמו ביניהם על חלוקה של שטחי הלחימה בנאצים בגטו. אבל האירגונים הללו, בשל חילוקי הדעות הפוליטיים הפנימיים ומאבקי אגו, לא לחמו ממש יחד נגד הנאצים.
עיקר כוחו של האצ"י התרכז בארבע פלוגות בכיכר מוראנובסקי בגטו. פאוול פרנקל פיקד על הפלוגה שתפסה את מרכז הכיכר והגנה על המטה הראשי של הארגון. ליאון רודל פיקד על פלוגה מובחרת שתפסה עמדות סביב. פלוגות אלה היו חמושות היטב ברימוני-יד, בבקבוקי מולוטוב, אקדחים, רובים, נשק אוטומטי, מכונות ירייה קטנות ומכונת ירייה כבדה אחת (היחידה בגטו). מרדכי אפלבוים פיקד על פלוגה בת 40 לוחמים שהתמקמה בבניין ברחוב מילא. רודי בינשטוק פיקד על 50 לוחמים ברחוב פרנצישקנסקה שהיו חמושים בעיקר במטעני נפץ וברימוני-יד. דוד ברלינסקי פיקד על 20 לוחמים ברחובות נאלבקי ומילא. מפקדי כוחות במוקדים נוספים היו לייזר סטנביץ', יאן פיקה ורומן ויינשטוק. שמואל לופט היה מפקדן של שלוש פלוגות גדולות וחמושות בשטחי התעשייה מדרום שהיו מנותקות משטח הגטו הגדול (בין הרחובות נובוליפקי ולשנו). לא ידוע כמה אנשים מנה הארגון אז. אולם מספר החברים לא מנה יותר מ-250 על פי הערכה מקסימלית. ייתכן שבמהלך הקרבות הצטרפו ללוחמים עוד אנשים מתושבי הגטו.
בבוקר ה-19 באפריל 1943 נכנסו כוחות אס אס וחיל רגלים אל הגטו. הם נתקלו באש שנפתחה עליהם מעמדות שונות בבתי הגטו. טנק שהוכנס לגטו הוצת וחסם את התנועה. מוביל הכוחות ומפקד כוח האס-אס, פון סמרן-פרנקנג, דיווח כי כוחותיו נסוגים וכי הוא סובל מפצועים והרוגים. האחראי על מבצע חיסול הגטו, גנרל שטרופ, שיחרר אותו מתפקידו ותפס את הפיקוד על המבצע לדיכוי המרד. עם כוח גדול שארגן מחדש נכנס שטרופ אל כיכר מוראנובסקי. שם הופתע להתקל באש כה עזה, עד שנאלץ להביא כוחות תגבור נוספים לאזור.
בצהרי אותו יום קרה אירוע סמלי ויוצא דופן. אל גג הבית מספר 7 בכיכר מוראנובסקי, היכן ששכן מטה האצ"י, עלו נער בשם יצחק יאצק אייזנר וזוגתו האלינה, והניפו עליו שני דגלים: הדגל הפולני האדום-לבן, ולצדו דגל כחול-לבן, דגלו של הארגון הצבאי היהודי. דגלים אלה נראו היטב ברחובות הגטו וברחבי ורשה. מכאן בא שם הספר "דגלים מעל הגטו".
כיכר מוראנובסקי, איפה שהתרכזו לוחמי האצ"י, נפלה בסוף לידי הנאצים אך ניצולים מקרב הלוחמים המשיכו לפגוע בסיורים שעברו ברחובות. ב-6 במאי נהרג ליאון רודל בקרב מחוץ לגטו. ב-11 במאי נהרגו שאר הלוחמים ששרדו, וכפי הנראה בהם מפקדם פאוול פרנקל. ההתנגדות בגטו תמה סופית ב-16 במאי 1943. שאר הניצולים מצאו דרכים שונות ומשונות להתחבא עד לשיחרור הגטו. בשנת 1944 פרץ מרד פולני בעיר ורשה כנגד הנאצים.
בתמונה: אנדרטת איזכור מרד גטו ורשה, שקיימת באיזור שבו היה הגטו והעתק ממנה נמצא במוזיאון "יד ושם" בירושלים. לאחר הוצאת ספרו של ארנס ופירסום האירגון החלו בקריאת מקומות וכיכרות והקמת אנדרטאות במדינת ישראל ובפולין על שם אירגון האצ"י ומפקדיו.
ייתכן שזו תמונה של ‏שער ברנדנבורג‏

הגיבורים הנשכחים של מרד גטו ורשה- לוחמי אירגון ה"בונד" Bund

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO

אירגון ה"בונד" BUND היה אירגון חילוני לא-ציוני, סוציאליסטי ויידישאי של יהודים באימפריה של רוסיה ובפולין. בּוּנְד – האיגוד הכללי של הפועלים היהודיים בליטא, פולין ורוסיה (ביידיש: אַלגעמײנער ייִדישער אַרבעטער בונד אין ליטע, פּוילן און רוסלאַנד; בקיצור הבונד, "האיגוד") למעשה מפלגת הבונד הייתה מפלגה יהודית חילונית סוציאליסטית ואוטונומיסטית שנוסדה באימפריה הרוסית ב-1897. האידאולוגיה שלה קראה לצדק ולשוויון כלכלי וחברתי ועימם זכויות פוליטיות ליהודים כפרטים וכמיעוט לאומי דובר-יידיש. הם דרשו אוטונומיה תרבותית ליהודים בארצות מושבם באירופה והתנגדו לציונות. מצד שני האירגון נאבק בהתבוללות. מבחינת הבונד, היהדות הייתה תלוית תרבות ולאו דווקא טריטוריה או אדיקות דתית. לאחר מלחמת העולם השנייה קיבל בהדרגה האירגון את עובדת קיומה של מדינת ישראל למרות שהמשיך להתנגד לציונות והיו גם בונדיסטים שעלו לארץ וקיימו כנסים של האירגון גם בישראל של שנות החמישים.
ל"בונד" הייתה שלוחה עצמאית ומאוד פעילה בפולין. נחשבה למפלגה המצליחה והמקובלת ביותר ברחוב היהודי החילוני בפולין (כמובן היו גם יהודים דתיים וחרדים בפולין שלא תמכו במפלגה הזאת). במהלך מלחמת העולם השנייה המשיך הבונד לפעול כארגון מחתרתי בפולין. במהלך השואה הוציאו פעילי הארגון עיתונים מחתרתיים רבים בגטו ורשה. קבוצה זו הוציאה את המספר הרב ביותר של עיתונים וכרוזים בגטו זה. עיתונים אלו הכילו מידע רב אודות הנעשה בחזיתות השונות של המלחמה, מוספים ספרותיים, ואף ביקורות נוקבות כלפי התנהלות היודנראט ("מועצת היהודים" שלרוב עשתה את דברי הנאצים וייצגה את היהודים אל מול השילטון הנאצי בגטו). וקריאה למרי. הוצאת העיתונים והפצתם היו כרוכים בסיכון חיים, ופעילים רבים נרצחו במהלך עבודתם. בתחילת המלחמה התנגד הבונד להקמת ארגון יהודי לוחם מאוחד נגד הנאצים אך לבסוף הצטרף לארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה ולקח חלק מאוד פעיל בלחימה של אירגון אי"ל. לאחר השואה הצטרפו השורדים מהבונד בחלקם למפלגה הקומוניסטית הפולנית או שנשארו לחיות בפולין. הפעיל הידוע ביותר מהבונד היה ד"ר מארק אדלמן שעליו כבר כתבתי, שהיה קצין הביון של אירגון אי"ל ונשאר לחיות בפולין כרופא קרדיולוג גם לאחר השואה. מדינת ישראל הקפידה להתעלם יחסית מחלקם של לוחמי ה"בונד" במרד גטו ורשה. וזאת למרות היותם אנטי-ציוניים, לוחמי הבונד בגטו היו גיבורים.
עוד דמות ידועה מלוחמי הבונד בגטו הייתה ברנרד גולדשטיין (1889-1959)
או "קומראד ברנארד", שהיה מנהיג הבונד בפולין לפני מלחמת העולם השנייה. במהלך מרד גטו ורשה ובעיקר לפניו סייע בהברחת נשק רב לתוך הגטו כדי לחמש את אירגון "אי"ל" לקראת המרד. לאחר שיחרור הגטו והעיר ורשה הוא היגר לארצות הברית.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏אנדרטה‏‏