Tag Archives: ארדואן

בין תורכיה, סודאן ואתיופיה

בחודש יוני 2019, החודש שבו נכתב הפוסט הזה, אירעו כמה אירועים שחשוב לציין אותם: ב23 ביוני 2019 נערכו בחירות חוזרות לראשות עיריית איסטנבול, לאחר שארדואן סירב לקבל את ניצחונו של מועמד האופוזיציה מטעם "מפלגת העם הרפובליקנית" החילונית, המפלגה שייסדה את תורכיה. המועמד החילוני, אכרם אימאמאולו, ניצח בסופו של דבר את מועמד מפלגתו האסלאמיסטית AKP של ארדואן שהוא גם ראש ממשלתה האחרון של תורכיה, בינאלי יילדירים. בסיבוב החוזר ביתרון יותר גדול מאשר היה לו בניצחונו הראשון, שנפסל בלחצו של ארדואן על ידי ועדת הבחירות המרכזית של תורכיה. מהניסיון ההיסטורי, לארדואן יש כמה סיבות לדאוג בקשר לתוצאות הבחירות בכלל ולאימאמאולו ראש העיר החדש בפרט: ראשית, איסטנבול הייתה המאחז החשוב ביותר של ארדואן ב25 השנים האחרונות. בשנת 1994 נבחר ארדואן לראש העירייה האסלאמיסטי הראשון של איסטנבול, ומאז כל השאר היסטוריה, ולגבי איסטנבול- העיר הייתה נתונה בידיו ובידי אנשיו, שהתמנו לראשי העירייה לאחר שהוא עזב את תפקידו לטובת הקמת מפלגתו במישור הארצי והפיכתו לראש ממשלת תורכיה. בחירתו של אימאמאולו יכולה לבשר את ההתחלה של מהפך פוליטי עתידי בתורכיה וחזרתה לשילטון של המפלגה החילונית, מפלגתו של מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית, מוסטפא כמאל אתאתורכ, שיש הטוענים שלמרות שעברו 80 שנה וכמה חודשים מאז מותו בשנת 1938, הוא ובעיקר מורשתו הם המנצחים העיקריים של הבחירות האלה…. מערכת המשפט התורכית הספיקה לייחס לאימאמאולו עבירה של העלבת עובד ציבור שעליה הוא עתיד להישפט, אך זכור היטב שגם ארדואן עצמו נשפט וישב בשנת 1998 בכלא עת היה ראש עיריית איסטנבול על התבטאות שהייתה אסלאמיסטית מדי, כשישיבתו בכלא סללה באורח אירוני את הדרך לזכייה בבחירות 4 שנים מאוחר יותר ולהפיכתו למנהיג של תורכיה בתור ראש ממשלה ונשיא עד לימינו אנו. אגב, כמו ארדואן, אימאמאולו, שנולד בשנת 1970, הוא יליד איזור צפון מזרח תורכיה, לחוף הים השחור: הוא נולד במחוז טראבזון, ואילו ארדואן בן ה-65 נולד במחוז ריזה (Rize) שלא רחוק משם. גם לאימאמאולו (שמשמעות שם משפחתו היא "בנו של האמאם") מיוחס מוצא לא-תורכי: נטען שהוא מוסלמי ממוצא יווני, וגם לארדואן: נטען שבשנת 2003 ארדואן עצמו אמר שמשפחתו היא מוסלמית-גיאורגית במקור מהמיעוט האדג'ארי, שהיגרה מאיזור באטומי שבגיאורגיה (גרוזיה) למחוז ריזה שבתורכיה. והכי חשוב: שניהם אנשים עקשנים שסימנו לעצמם את כס השילטון בתורכיה, כשבינתיים רק ארדואן הצליח בזה.

ארדואן, כידוע, הוא תומך אדוק של תנועת "האחים המוסלמים", תנועה ששמה לה למטרה לכונן מחדש את הח'ליפות האסלאמית (כלומר: את האימפריות האסלאמיות והשילטון על האומה המוסלמית הסונית), שהוחזקה לאחרונה על ידי העות'מאנים ובוטלה בשנת 1924 על ידי הפרלמנט התורכי החילוני. אנשי תנועה זאת מנסים בחודשים האחרונים להשיג את השילטון דרך שלוחותיהם במדינות שבהן אירע בשנה זאת, 2019, "האביב הערבי השני": אלג'יריה וסודאן. בחודש אפריל 2019 הודח לאחר הפגנות המונים נשיא סודאן, הגנרל עומר אל-בשיר (שלט בסודאן בין השנים 1989-2019), שהיה בעל בריתם לשעבר של ארדואן ושל תנועת "האחים המוסלמים" במדינתו, בפעולה של הצבא הסודאני, שהקים מנגד את "המועצה הצבאית הזמנית" על מנת שתנהיג את סודאן במקום בשיר. אבל זה לא הרגיע את המפגינים, שהמשיכו להפגין אל מול מטה המטכ"ל הסודאני בדרישה לעבור לשילטון אזרחי. אבל הצבא הסודאני חושש, ובצדק: הוא יודע שאם ימסור את השילטון לידיים אזרחיות, מהר מאוד מי שיעלו לשילטון הם חברי התנועות האסלאמיסטיות (שחלקן נתמכות ע"י תורכיה וארדואן), שהיו בעבר בעלי בריתו של הצבא וכיום הם יריביו. אנשי המועצה הצבאית השלטת בסודאן יודעים, ששילטון אסלאמיסטי יצמצם מאוד את כוחו של הצבא ואת כוחם של הגנרלים, בדומה למה שקרה בתורכיה של ארדואן. גם מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות חששו שבסודאן עלול לעלות שילטון שיתמוך בשנואות נפשם, איראן ובתנועת "האחים המוסלמים". לכן החליטו לתמוך במועצה הצבאית ובכך שאת הגנרל בשיר יחליף רק גנרל אחר. ובכן, החודש הזה כנראה שנמצא אותו גנרל: מדובר בגנרל מוחמד חמדאן דגלו, שידוע בכינויו "חמידתי" (כאן בתמונה!) בן ה-45, יליד מזרח חבל דארפור שמוצא משפחתו הערבית שעסקה בסחר בגמלים מצ'אד השכנה, סגן ראש המועצה הצבאית הזמנית השלטת, שהולך וצובר פופולאריות רבה בעצרות עם גדולות שהוא מארגן ברחבי סודאן. אך לחמידתי יש הווה ועבר בעייתי: הוא עומד בראש "כוח התגובה המהירה" של צבא סודאן, מה שבתחילת שנות האלפיים נודע כמיליציות הג'נג'אוויד. המיליציות הללו בהנהגת חמידתי הן שביצעו את הטבח הנורא בדארפור, טבח שערכו מוסלמים ממוצא ערבי (וחמידתי הוא ערבי במוצאו ויליד חבל דארפור בו הערבים מהווים מיעוט) , שמהווים את האליטה השולטת בסודאן, במוסלמים שמוצאם מאפריקה השחורה שמהווים את רוב בני חבל דארפור, שבגינו הואשם נשיא סודאן המודח בשיר בפשעים נגד האנושות ע"י בית הדין הבינלאומי. היות שחמידתי לא הואשם בכלום, לא הייתה בעיה למנות אותו לתפקידו במועצה הצבאית השלטת ולא תהיה לו בעיה להפוך בעתיד הקרוב לנשיא סודאן. את ההפגנות מול המטכ"ל הסודאני, אגב, פיזרו חייליו של חמידתי באלימות רבה מאוד.

עוד סוגיה איזורית נוגעת לאירועים ב22 ביוני בשכנתה של סודאן, אתיופיה: באתיופיה, מדינה נוצרית ששסועה בין מרכיביה השבטיים והאתניים (בעיקר בין האמהרים והטיגרינים), שולט כיום ראש ממשלה מוסלמי בן גילו של חמידתי בערך בשם אבי (כלומר אבו) אחמד. אבי אחמד מנסה מהיום שהתמנה לתפקידו, לפני שנה וחצי, לחולל באתיופיה רפורמות שייקחו הרבה כוח מהאליטה ששולטת באתיופיה מזה שלושים שנה, האליטה הטיגרינית, ויעבירו את אותו כוח אליו ואל ממשלתו. במסגרת השינויים והרפורמות חתם אבו אחמד הסכם שלום עם שליט מדינת אריתריאה שמצפון לאתיופיה על מנת לסיים את הסיכסוך בן 30 השנים ויותר בין שתי המדינות. אבל גורמים כלשהם בתוך הצבא לא אוהבים את מהלכיו של אבי אחמד, לכן ניסו כבר להתנקש בחייו, כשהשיא היה כמה ימים לפני כתיבת פוסט זה: בפעולה משולבת בשני מקומות שונים חוסלו בני בריתו העיקריים של אבו אחמד, שהם הרמטכ"ל האתיופי שחוסל ע"י שומר ראשו והנשיא והתובע הכללי של מדינת המחוז הגדולה אמהרה, כשמאחורי החיסולים וניסיון ההפיכה עמד למעשה גנרל שהשתחרר מהכלא לא מזמן. כל זה בא על רקע פרשת הקמת הסכר האתיופי הגדול על נהר הנילוס, סכר שמרגיז מאוד את מצרים שעלולה להיפגע מכך (אגב ארדואן, ששונא את מצרים ואת הנשיא שלה הגנרל א-סיסי, תומך מאוד בהקמת הסכר ובאתיופיה), והיא מובילה מהלכים על מנת למנוע את בניית הסכר. לפני כשנה אגב, חוסל גם באורח מסתורי המנהל והמהנדס הראשי של אותו סכר.

ואם כבר מדברים על מצרים, לפני כמה ימים מת מי שהיה נשיא מצרים מטעם תנועת "האחים המוסלמים", מוחמד מורסי, בעודו יושב בכלוב אסירים בבית המשפט המצרי במהלך המשפט שמתנהל נגדו. מורסי, חולה סוכרת בן 68 שהוחזק בתנאים לא קלים (בעוד הנשיא לשעבר מובארכ, שהודח במהפיכה הגדולה בשנת 2011, שוחרר מזמן מהכלא והוא בן 91 ועודנו חי ובועט) , היה במאסר מזה כמעט שש שנים, מאז הפיכת-הנגד שחולל הצבא המצרי נגד שילטונו. ארדואן ותנועת "האחים המוסלמים" מיהרו להאשים את השילטון של הגנרל א-סיסי ברצח הנשיא המודח.

כל הזכויות שמורות (c) לכותב הפוסט הזה, ניתן לשתף בפייסבוק רק תוך ציון המקור.

המלחמה הקרה: סודאן נגד אריתריאה, ומי המדינות שעומדות מאחורי סכסוך זה

איזור סודאן ואריתריאה נודע בעברו כאיזור שהיה משופע במלחמות, אבל בראשית 2018 בין סודאן לאריתריאה מתחוללת מלחמה קרה, מלחמה שהיא עמוסה באיומים מילוליים מצד בכירים ובשליחת תגבורות צבאיות לאיזורי הגבול, אך לא מדובר ממש במלחמה "חמה" שמתחוללת בין הצבאות ועמוסה באירועים ביטחוניים. המדינות שאחראיות למערבולת הגיאו-פוליטית באיזור מצרים-סודאן-אתיופיה-אריתריאה הן, למעשה לא סודאן ואריתריאה עצמן. מדובר בעימות איזורי: הציר תורכיה-קטאר, הציר המוסלמי-סוני הרדיקלי שילב לתוכו את סודאן, שכנתה של מצרים שהיא יריבתה הפוליטית של תורכיה, שנחשבת כיום למדינת-האם של אירגון "האחים המוסלמים". סודאן, כאמור, מסוכסכת עם מצרים, שנמצאת בברית עם אריתריאה, שכנתה של סודאן, ובברית כוללת עם הציר המוסלמי-סוני המתון בהנהגת ערב הסעודית ואבו דאבי שנשלטות בפועל על ידי שני יורשי העצר הנמרצים שלהן, מוחמד בן סלמאן (מב"ס) הסעודי, ומוחמד בן זאייד (מב"ז) נסיך אבו דאבי ויורש העצר של איחוד האמירויות. אז אני מנסה לעשות סדר בבלגאן, לחלק את הסיכסוכים האיזוריים שמשפיעים על מזרח יבשת אפריקה ולחבר ביניהם לצורה הגיונית, שתתאר את התמונה המלאה.

1. סיכסוך מצרים-סודאן: בראשית חודש ינואר 2018 התלקח מחדש הסיכסוך בין מצרים לסודאן על איזור חלאייב על חוף ים סוף המערבי (הים האדום), מחוז שנמצא באיזור קו הרוחב 22 בגבול בין שתי המדינות. עוד בשנת 1899 התלבטו הבריטים, ששלטו למעשה במצרים ובסודאן, כיצד לחלק את האיזור הזה בין מצרים לבין סודאן ועד היום הוא נותר שנוי במחלוקת: למי הוא שייך במציאות? הרשות הרשמית באיזור זה היא של מצרים, אך סודאן רואה בחלאייב כחלק בלתי נפרד משטחה ו"אנשי ממשל" ותומכים של סודאן פועלים בו. זאת לאחר שבשנת 2011 ויתרה על השליטה בדרום סודאן, שהפכה למדינה נוצרית עצמאית. לאחרונה, כאמור, החריף הסכסוך, ומצרים שלחה כוחות צבא לאיזור זה שם נמצא הגבול שלה עם סודאן.
הגורם להחרפת הסכסוך הוא המעגל הרחב יותר והסיכסוך בין שני הצירים המרכזיים בעולם המוסלמי-סוני: ביקורו בסודאן של נשיא תורכיה, רג'פ טאייפ ארדואן, יריבה המושבע של מצרים בהנהגת עבד אל-פתאח אל-סיסי והפטרון של תנועת "האחים המוסלמים" שמתנגדת לשילטון במצרים. בביקורו של ארדואן, ששואף להחזרת ההגמוניה התורכית לעולם המוסלמי כמו שהיה בימי העות'מאנים (מדיניות שמכונה "ניאו-עות'מאניזם") , הוסכם על מסירת אי הנמל הסודאנית סואכין שנמצאת על החוף המערבי של ים סוף כלומר במזרח סודאן, לשליטה תורכית. המסירה נעשתה חמש מאות שנים לאחר שנכבשה בידי הסולטאן העות'מאני סלים הראשון והפכה למאחז עות'מאני. עד היום נשארו באיזור עתיקות מימי העות'מאנים והשילטון בסודאן טען רשמית שמסירת האיזור לתורכיה נועדה לשפץ את העתיקות העות'מאניות במקום. החשש הוא שהאיזור ייהפך למאחז תורכי, וזאת לצנינים בעיני מצרים, יריבתם של תורכיה ובמיוחד של ארדואן ותנועת "האחים המוסלמים" בה הוא תומך.
הערכה נוספת היא שבאיזור סוואכן יקום בסיס צבאי תורכי גדול, שיהיה הבסיס התורכי השני ביבשת אפריקה בנוסף לבסיס התורכי בסומליה, ולשלישי מחוץ לתורכיה עצמה בנוסף לבסיס התורכי בקטאר (אגב, האימפריה העות'מאני, בניגוד לתורכיה החדשה תחת ארדואן, התפשטה ראשית וקודם כל בבלקן האירופי שהפך ליהלום בכתר האימפריה, ורק לאחר מכן התפשטה לכיוון ארץ ישראל, מצרים וצפון יבשת אפריקה- שהיו רק הפריפריה של האימפריה)

2. סכסוך אריתריאה- סודאן: אריתריאה ואתיופיה, שתי מדינות יריבות אחת לשנייה, נמצאות מדרום מזרח לסודאן. באריתריאה, שלה גבול ימי עם תימן (עם האיזור שנשלט על ידי החות'ים, בעלי הברית של איראן), קיים בסיס צבאי בשם סאווא. העניין הוא שהבסיס הזה קרוב מאוד לגבול עם סודאן וכמו כן הוא שייך ומתופעל על ידי איחוד האמירויות הערביות, שנמצאת בברית עם סעודיה וביריבות עם איראן השיעית ועם הציר הסוני הרדיקלי, תורכיה וקטאר (שנמצאת בחרם מאז חודש יוני 2017 על ידי שאר מדינות המפרץ). בתגובה על ביקורו של ארדואן בסודאן, הזרימו המצרים כוחות צבא באישור אריתריאה לאותו בסיס. סודאן נדרכה, החזירה את השגריר שלה בקהיר בראשית ינואר 2018 להתייעצויות והתחילה להשמיע איומים על אריתריאה, שהיא חלשה ממצרים. כמו כן, הזרימה סודאן כוחות צבא רבים לגבול שלה עם אריתריאה. בתגובה, זרמו כוחות צבא אריתריאי לגבול עם סודאן. שוב, מתיחות כן, אבל מלחמה בפועל לא ממש. סודאן לא תמהר להסתבך במלחמות, היות והנשיא שלה, עומר חסן אל-בשיר (ערבי מוסלמי במוצאו) ששולט בה כמעט 30 שנים מאז 1989, מבוקש על ידי בית הדין הבינלאומי הפלילי באשמת רצח העם שביצע באיזור דארפור בסביבות שנת 2003 והלאה, מה שהפך את אנשי דארפור (מוסלמים לא ערבים במוצאם, שנרדפו ע"י השילטון הסודאני בין היתר בגלל שהם אינם ערבים), ואנשי דארפור בלבד, למבקשי מקלט בהגדרתם לכל דבר ועניין. עוד נדבך חשוב הוא שסודאן היא מדינה מוסלמית, ואילו אריתריאה היא מדינה שנשלטת על ידי איסאייס אפווארקי, נוצרי אורתודוכסי שמשתייך לכנסייה האתיופית בדתו, כלומר שילטון נוצרי, בעוד מחציתה האחרת של אוכלוסיית אריתריאה היא מוסלמית. בגלל זה בין היתר יש סיכסוך ביניהן. לסיכום ביניים, במזרח אפריקה יש מאבק בין שני צירים: ציר תורכיה-קטאר-סודאן, וציר סעודיה-איחוד האמירויות-מצרים-אריתריאה. מאבק, אבל לא מלחמה בפועל. לציר תורכיה-קטאר-סודאן הרדיקלי הצטרפה מדינה אחרת, מפתיעה, שגובלת בסודאן: אתיופיה הנוצרית…

3. סכסוך אתיופיה מול מצרים ואריתריאה: בשנת 2011 החלה אתיופיה בפרויקט הגדול ביותר שלה: בניית סכר "התחייה האתיופית הגדולה" על נהר הנילוס הכחול (התפצלות של נהר הנילוס הגדול- שמקורו במצרים). הסכר, שנועד לייצור חשמל ובכך לייצור הכנסות כספיות גדולות לאתיופיה, הוא הסכר ההידרו-אלקטרי הגדול ביותר ביבשת אפריקה. בניית הסכר התחילה על רקע וכתוצאה מניצול המהפיכה במצרים בשנת 2011. עקב בניית הסכר, המצרים חששו לגורל כמות המים שתעבור בנהר הנילוס הגדול, עורק המחייה של מדינתם. בניית הסכר יצרה סכסוך קר בין מצרים לאתיופיה ודריכות בין שתי המדינות. שילטון "האחים המוסלמים" בן השנה בהנהגת מוחמד מורסי אף השמיע הצהרות כנגד אתיופיה הנוצרית לפיהן מצרים תפעל להרוס את הסכר. עבד אל-פתאח אל-סיסי, שירש את השילטון ממורסי לאחר ההפיכה שביצע נגדו, ירש גם את הסכסוך עם אתיופיה. מנגד, אריתריאה, שמורכבת משבטים דוברי טיגרינית, ניהלה סכסוך עתיק יומין עם אתיופיה שמורכבת עצמה משבטים דוברי אמהרית, כשעד שנת 1993 רשמית השתייכה אריתריאה לאתיופיה ורק באותה שנה קיבלה עצמאות. אריתריאה גם השמיעה הצהרות כנגד אתיופיה בטענה כי בניית הסכר תיפגע בכלכלה האריתריאית הרעועה ממילא, ותכניס המון כסף לאתיופיה מה שייתן לה יתרון איזורי. בכך נוצרה הברית המצרית-אריתריאית נגד הסכר האתיופי ולא רק נגד סודאן. אתיופיה, למרות היותה מדינה נוצרית עם מיעוט מוסלמי של שלושים אחוזים וסובלת מטרור אסלאמי, החליטה ש"האויב של אויבי הוא ידידי", לכן הצטרפה לסודאן בברית כנגד מצרים ואריתריאה.

בסיכומו של דבר, במזרח אפריקה מתקיימת מלחמה קרה בין הציר של מצרים-סעודיה- איחוד האמירויות שהוא הציר המוסלמי-סוני המתון בתוספת אריתריאה הנוצרית עם המיעוט המוסלמי הגדול מאוד, לבין הציר המוסלמי-סוני הרדיקלי בהנהגת תורכיה וקטאר, פטרוניות אירגון "האחים המוסלמים" המצרי במקורו, בתוספת מפתיעה- אתיופיה הנוצרית עם מיעוט מוסלמי קטן. עם זאת, מדובר בסיכסוך שהוא מלחמה קרה אך אין סיכוי גדול שיתפתח בקרוב למלחמה "חמה", בין היתר בגלל שהמדינות באפריקה מצרים, סודאן, אריתריאה ואתיופיה לא שואפות למלחמה ביניהן, וכן היותה של מצרים עומדת לפני בחירות לנשיאות וטרודה במשבר כלכלי קשה. כמו כן, גם לתורכיה הפטרונית החדשה של סודאן אין אינטרס להצטרף למלחמה הזאת בגלל שהיא טרודה במלחמה "חמה" במיעוט הכורדי בצפון סוריה שיושב על הגבול שלה באיזור עפרין הסורי.

סופו של הניאו-עות'מאניזם?

את המאמר הזה כתב מוראט י. בעיתון התורכי "הוריית". אני מביא את המאמר מתורגם לעברית.

הסיור באפריקה של נשיא תורכיה, טאיפ ארדואן, שכיסה את סודן, צ'אד ותוניסיה, התקיים מיד לאחר מהלך מוצלח באו"ם, שבו מילא תפקיד חשוב בכך שהניע את ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי (OIC) נגד הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל.

לפני ההתנגדות של 128 מדינות באסיפה הכללית של האו"ם, הצהרת איסטנבול של אירגון שיתוף הפעולה האסלאמי איחדה יריבים כמו סעודיה ואיראן, איחוד האמירויות הערביות וקטאר, למרות אזהרותיה של ארה"ב.

אבל הרוח שהביאה הצהרת ירושלים של טראמפ לא עצרה את הרטוריקה האנטי-תורכית בקרב הממשלות הערביות.העימות האחרון בשבוע שעבר בין אבו דאבי לאנקרה אודות הגנרל העות'מאני, פהרטין פאשה , שבו טען שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות כי פהרטין גנב בשנת 1916 את אוצרותיה וגם כתבי קודש מוסלמיים מהעיר מדינה שנמצאת כיום בסעודיה, אותו פהרטין שהוא וצבאו הגנו על העיר מדינה וירושלים נגד צבאות בריטיים ונאלצו לעזוב אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה, ותגובתו של ארדואן שלפיה משפחת השילטון הנוכחית באמירויות התנהגה בפסיביות יתר בעת הפלישה הבריטית, מראה כי הסנטימנט האנטי-תורכי בקרב הערבים עדיין ניצב במקומו. בתגובותיו ב -27 בדצמבר 2017 קרא שר החוץ המצרי לעולם הערבי להתאחד סביב "ציר ריאד-קאהיר" הערבי כנגד, לטענתו, "ציר אנקרה-טהראן". זה היה אחרי הצהרתו של שר החוץ הטורקי מבלוט צ'אבושאולו, שאמר כי הרטוריקה על ציר תורכיה-איראן-קטאר אינה נכונה.

נראה כי פקידי איחוד האמירויות רוצים ליצור את הרושם שהם אינם לבד ופועלים כחוד החנית של ברית סעודית-מצרית (אם יש דבר כזה) נגד מדינות לא ערביות כמו תורכיה ואיראן, שיש להן אוכלוסיות מוסלמיות אך לא ערביות. מבחינה זו, איראן היא אמנם השחקנית האידיאולוגית בגלל הפער העדתי השיעי-סוני, אבל טורקיה היא השחקנית ההיסטורית שאליה מכוונות האמירויות. היתה זו האימפריה התורכית תחת השושלת העות'מאנית ששלטה בחצי האי ערב ובחלק חשוב מצפון אפריקה במשך יותר מ -400 שנה.

בין האידיאולוגים בתוך מפלגת הצדק והפיתוח השלטת בתורכיה היתה ההנחה הנוסטלגית, שהאנשים החיים באדמות העות'מאניות לשעבר עדיין היו חסרים את הימים הטובים של השלטון התורכי, ובמיוחד את תפארת המוסלמים באותם ימים, אם זה נחשב, היות ויש יותר מ -20 מדינות עכשיו שנבנו על חורבות האימפריה העות'מאנית.

ההנחה הזאת הפכה לקו הפוליטי הדומיננטי לאחר פריצת האביב הערבי בסוף 2010, כאשר ממשלת "מפלגת הצדק והפיתוח" בראשותו של ראש הממשלה דאז ארדואן, שהניעה את הרטוריקה החזקה של שר החוץ, אחמט דאוטוגלו, החלה לחשוב על החייאה מחדש של תורכיה הגדולה, הברית הסונית המובילה במזרח התיכון. ראשית, התוהו ובוהו בלוב, אח"כ ההפיכה במצרים ואחר כך מלחמת האזרחים בסוריה, גרמו לכולם לחשוב שהאביב הערבי הוא לא משהו שהאוריינטליסטים במערב, במיוחד בארה"ב, חולמים עליו. גם תורכיה למדה את הלקחים שלה.

לא, זה לא נכון בעליל שהערבים רוצים להיות שוב נשלטים על ידי הטורקים. (ותוספת שלי: באשר לפלסטינים, תמיד הם חיפשו דמות חזקה להערצה בעולם המוסלמי, וציירו אותו כ"מגן" שלהם. בראשית זה היה גמאל עבד אל-נאצר, ולאחר מכן סדאם חוסיין, וכיום ארדואן- וזאת ניתן לראות לפי תמונותיהם שתלויות במזרח ירושלים).

וזה לא רק מוגבל לערבים. גם העמים הבלקנים אינם חסרים את ימי השלטון התורכי, אולי מלבד קבוצות קטנות של מיעוטים מוסלמים שסבלו מדיכוי וטבח ברפובליקות יוגוסלביות לשעבר, ולא משום שהם רוצים להיות בשליטת התורכים, אלא משום שהם מתעבים את התנאים שהם חווים. הדבר נכון במיוחד לגבי מיעוטים מוסלמים ביוון ובבולגריה.

המשחק הזה נגמר. זוהי האמת העירומה של הניאו-עות'מאניסטים בתורכיה, כולל אלה שבמפלגת השילטון.

לכן לפני כמעט מאה שנה, כאשר הרפובליקה הטורקית קמה על אפר האימפריה התורכית לאחר הפלת השושלת העותומאנית בסוף מלחמת העצמאות, אימצו האבות המייסדים מדיניות של אי-התערבות ושכנות טובה עם אזרחיהם לשעבר שהפכו לשכניהם החדשים. לכן הציטוט המפורסם של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית החילוני, "שלום בבית, שלום בעולם", נתפס כסיסמה למדיניותה של תורכיה.

דבריו של ארדואן במהלך הסיור באפריקה על "הגדלת מספר החברים" הם גירסה של המוטו הזה, אף יותר מגירסת הניאו-עות'מאניזם (ותוספת שלי: יש לזכור שהעות'מאנים התפשטו תחילה בבלקן, ואילו ארדואן מחפש להדק את היחסים עם מדינות אפריקה והמזרח התיכון). גם דבריו על שיפור היחסים עם האיחוד האירופי, במיוחד עם גרמניה והולנד, הם מבטיחים. בנוסף, המהלכים של שר החוץ התורכי הם גם מראה של אותו המוטו, כי הוא לא רק מתמקד במדיניות כלפי המזרח התיכון, אלא שואף בנוסף ליחסים טובים עם אירופה. הוא, אחרי ככלות הכל, פוליטיקאי ששירת בעבר כראש הפרלמנט של מועצת אירופה.

הר הבית והעיר מכה- הסכסוכים הפנים-מוסלמיים על מרכזי הדת

שלום לכולם ולכולן,

עקב סערת הרוחות לאחר הצבת המגנומטרים לאחר הפיגוע שהתרחש בהר הבית (שהמוסלמים קוראים לו "אל-חרם אל-שריף"), בחרתי לפרסם פוסט שמנסה להסביר מדוע הסיכסוך על הר הבית הוא בעצם סיכסוך פנים-מוסלמי, וישראל שולבה בו על ידי מדינות האיזור ובמיוחד ע"י הפלסטינים שלא ברצונה.

נכון שישנו סכסוך דתי בן יותר ממאה שנים בין המוסלמים ובין היהודים בעיקר עקב העליות לארץ ישראל, הקמת התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל, סכסוך שהוא אכן יותר דתי מאשר לאומי. אבל העניין המרכזי, במיוחד בימים אלה, הוא שהסכסוך על הר הבית אינו בעיקר בין מדינת ישראל לבין המוסלמים, אלא הוא סכסוך נלווה לבעיה הראשית: סכסוך בין שלושה צירים עיקריים בעולם המוסלמי על השליטה במקומות הקדושים לאסלאם- גם הר הבית, אך כיום מסתבר שהסכסוך הוא גם על העיר הקדושה ביותר למוסלמים, העיר מכה שנמצאת במחוז החיג'אז ששייך כיום לערב הסעודית.
הסיכסוך בהר הבית היה, למעשה, בשאלה מי ישלוט מבחינה דתית בהר הבית? הירדנים, הפלסטינים, הסעודים, שמלכם נחשב כ"מגן שני המקומות הקדושים לאסלאם", או שמא "האחים המוסלמים" שמי שמייצגת אותם כיום היא בעיקר תורכיה בראשות ארדואן, או שמא איראן השיעית, שבכל שנה בשנה, על פי מצוותו של ח'ומייני, מציינת את "יום ירושלים"- וכל זאת למרות שהר הבית הוא המקום השלישי הקדוש לאסלאם, אחרי הערים מכה ומדינה?
טענתם (הלא שקרית בעליל) של הסעודים, לאחר פיתרונו הזמני של משבר הר הבית, לפיה קטאר דורשת להפוך את איזור מכה ומדינה המקודש ביותר לאסלאם לאיזור בינלאומי, יכולה להוכיח את טענתי.

ואלה שלושת הצירים:
1. הציר הראשון: ציר סוני ראשון: סעודיה- איחוד האמירויות-ירדן-מצרים. בראש הציר הזה עומדת ערב הסעודית, ששולטת על איזור חיג'אז, ונחשבת מגינת שני המקומות הקדושים העיקריים לאסלאם- הערים מכה ומדינה שנמצאות בחיג'אז. בציר זה חברות גם מצרים, שלפני 4 שנים בדיוק חוללה הפיכה כנגד שילטון "האחים המוסלמים" ששלט בה במשך כשנה, וירדן, שבראשה עומדת משפחת המלוכה ההאשמית, ששלטה באיזור החיג'אז עד שנת 1924-וסולקו משם על ידי משפחת אל-סעוד, משפחת המלוכה הסעודית כיום, לטובת הממלכה הסעודית של ימינו, שהיא הממלכה השלישית בהיסטוריה של משפחת אל-סעוד. למרות שסעודיה היא ווהאבית, כלומר שייכת לאסכולה הקיצונית, המאוחרת והמחמירה ביותר באסלאם הסוני, נחשב הציר שאותו היא מנהיגה כמתון יחסית. גם אירגון הפת"ח הפלסטיני ומנהיגו אבו מאזן שייך לציר זה, וזאת למרות שלירדנים ולפלסטינים יש רצונות ואינטרסים עצמאיים בתוך אותו ציר, בייחוד לגבי הרצון לשלוט בהר הבית.

2. הציר השני: ציר סוני שני: אירגון "האחים המוסלמים", נסיכות קטאר, הממשל התורכי בהנהגת טאייפ ארדואן: ציר זה נחשב רדיקלי ולא אוהד למערב, למרות ציביונה המערבי יחסית של תורכיה. תנועת "האחים המוסלמים" נוסדה בשנת 1928 במצרים, בעקבות ביטול הח'ליפות (הנהגת האומה האסלאמית מתוך סמכות דתית) המוסלמית-עות'מאנית ע"י הפרלמנט התורכי ארבע שנים לפני כן. אירגון זה שואף להחזיר את הח'ליפות, ומשתמש בעיקר בתעמולה (דעווה) וגם לעתים בצורה צבאית (אירגון החמאס הפלסטיני, ועוד שבעה אירגוני טרור שהם פועל יוצא של התנועה הזאת). ציר רדיקלי זה מפעיל תנועות רדיקליות, כמו המוראביטון וגם "חזב אל-תחריר" (שממומן על ידי תורכיה, ורדיקלי יותר מה"אחים המוסלמים" עצמם) על מנת לשלוט בהר הבית. קטאר, כאמור, שהיא נסיכות קטנה במפרץ הפרסית ואחת המדינות העשירות בעולם אם לא העשירה ביותר, נחשבת "הבן הסורר" של מדינות המפרץ הפרסי/ערבי, ומנהלת מדיניות עצמאית תוך כדי מימון תנועת "האחים המוסלמים" והחזקת מנהיגה הרוחני של התנועה, השייח' יוסף אל-קרדאווי, בשטחה. וכמובן, לא שכחנו את תורכיה בנשיאותו של רג'פ טאייפ ארדואן, עם שאיפתה להחזיר את העומק האסטרטגי האיזורי והתרבותי שהיה לה בימי העות'מאנים. אל-קרדאווי אף קרא לארדואן "הח'ליף הבא". בחמישי ביוני 2017 הודיעו מדינות המפרץ הפרסי בראשות סעודיה על ניתוק כל קשר עם נסיכות קטאר, והן דורשות למגר למעשה את אירגון "האחים המוסלמים", ואת קשריה של קטאר עם איראן. גם אירגון "האחים המוסלמים וגם איראן שואפים לדריסת רגל ואף לשליטה במקומות הקדושים לאסלאם.
הציר הסוני השני מקיים קשרים ויחסי אהבה-שינאה עם הציר השלישי, הציר הרדיקלי השיעי בראשות איראן.
בין השנים 2012-2013 שלט אירגון "האחים המוסלמים" במצרים, עקב המהפיכה שאירעה בה שנה קודם לכן כנגד הנשיא הקודם מובארכ, אבל האירגון הודח מהשילטון על ידי הצבא בהנהגת נשיא מצרים כיום, אל-סיסי. לאחר ההפיכה כנגד "האחים המוסלמים", פעל הצבא המצרי כנגד הפגנה ענקית של אותו אירגון בכיכר "ראביעה (מערבית: הרביעית) אל-עדווייה" בקהיר- עם תוצאה של אלף הרוגים בשורות "האחים" (בערבית קוראים לאירגון זה בקיצור: "אל-איח'וואן). מאז הפך סמל היד עם ארבע האצבעות (כשהאצבע החמישית מקופלת), הראביעה (על שם כיכר ראביעה אל-עדוויה), המופיע כאן בצבע ובצורה שונים מעט, לסמל מאבקה של תנועת "האחים המוסלמים", כשארדואן ומפלגתו AKP, שרובה הוא למעשה כיום שלוחתו התורכית של אירגון זה, משתמשים בו באופן תדיר.

3. הציר השלישי הוא הציר השיעי, בהנהגת איראן. ציר אנטי-מערבי שנהנה מתמיכתן של רוסיה וסין. בציר זה כלולות מדינות "הקשת השיעית": איראן, עיראק (בחלקה, ובייחוד מפלגת השילטון השיעית בעיראק, "אל-דעווה"), סוריה של אסד ולבנון, שאליה ניתן לצרף את צפון תימן, שנמצאת בשילטון השיעים החות'ים. ציר זה שואף ראשית לדומיננטיות בעולם המוסלמי ולשליטה על המקומות הקדושים לאסלאם, ולאחר מכן כינון אמאמות שיעית שתשלוט על העולם כולו. איראן היא התומכת העיקרית של אירגוני הטרור הרדיקליים באיזור שמהווים מכשול לישראל, שהם החיזבאללה הלבנוני והחמאס הפלסטיני. איראן גם תומכת במרד ובשילטון החות'י בתימן. לאיראן יש יריבות על הגמוניה איזורית ועל הגמוניה דתית באסלאם בעיקר עם ערב הסעודית, הסונית-ווהאבית. נכון שבין תורכיה ואיראן יש יחסי אהבה-שינאה ויחסי כבדם וחשדם, בשל יריבות היסטורית של מאות שנים ובשל השתייכות לעדות דתיות שונות, אבל ישנם שיתופי פעולה פה ושם, כאמור, בין הצירים הרדיקליים הסוניים והשיעים.

כיצד התברר שהסכסוך העיקרי על הר הבית הוא פנים-מוסלמי? כאמור, בימים אלה כינס שר החוץ הסעודי, עאדל אל-ג'ובייר, מסיבת עיתונאים, ואמר כי נסיכות קטאר, שנחשבת התומכת העיקרית של תנועת "האחים המוסלמים", ובעלת קשרים עם איראן השיעית, דורשת להפוך את איזור מכה, ובו "האבן השחורה- הכעבה", המקודשת ביותר לאסלאם, לאיזור בינלאומי- ממש כמו שהפלסטינים וגם מדינות האסלאם הקיצוניות דרשו לגבי הר הבית. כלומר, כמו שביקשו לעקור את הריבונות הישראלית מהר הבית, כך קטאר מבקשת לעקור את הריבונות הסעודית מאיזור מכה. מטרתה של קטאר היא לשרת, למעשה, את הציר שהיא ממובילותיו: ציר "האחים המוסלמים", וכן את הציר האיראני, שעימו יש לה קשרים. באמצעות בינאום האיזור, תבוטל הריבונות הסעודית עליו, ו"אחים המוסלמים" ואף לאיראן תהיה דריסת רגל ברשות ובסמכות הדתית על האיזור. דבר דומה מאוד קורה וקרה בהר הבית, שהיה מקום שני בתי המקדש היהודיים וכיום נחשב כמקום השלישי הקדוש ביותר לאסלאם: הכנסת ישראל לסכסוך וההתפרעויות בתואנה של הצבת המגנומטרים, הייתה מביאה לדידם של שני הצירים הרדיקליים, בסופו של דבר, להפיכת איזור הר הבית לבינלאומי ולהוצאת ריבונות ונוכחות ישראל ממנו, מה שהיה מוביל לשליטה למעשה של "האחים המוסלמים" ותורכיה בסופו של דבר על ההר עצמו. כיום, מה שאנחנו מכירים בתור "הווקף המוסלמי", כלומר רשות ההקדשים המוסלמיים בירושלים, הוא למעשה גוף דתי שנמצא תחת סמכותה של ירדן ותחת הסמכות של הרשות הפלסטינית. לצד אותו ווקף ישנם גורמים שמקבלים מימון מהציר הרדיקלי הסוני ושואפים לשליטה דתית בהר הבית, כשאחד מראשי אותם גופים הוא השייח' עכראמה סברי, המופתי הקודם של ירושלים, שכיום הוא בעל קשרים עם אירגון "האחים המוסלמים" ועם ארדואן.
בסופו של דבר, ישראל בחרה להעניק את ההישג של הסרת המגנומטרים והמצלמות לממלכת ירדן, שעימה יש לישראל הסכם שלום, וכן לווקף המוסלמי בירושלים שנמצא תחת חסותה של הממלכה, כי סמכות דתית ירדנית (וכאמור, למשפחת המלוכה בירדן יש היסטוריה של שליטה על מקומות קדושים לאסלאם, וכמובן ובעיקר שליטה בהר הבית עצמו בין השנים 1948-1967), ולא להביא לידי כך שהר הבית יהיה נתון לשליטה דתית של הציר הרדיקלי הסוני בראשות "האחים המוסלמים" קטאר וארדואן, או אף לאיראן השיעית. כמו כן, היה חשוב לישראל לשמור על ביטחון איזור הכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר ליהדות, שהוא אתר יהודי מובהק תחת ריבונות ישראלית מובהקת. וזאת, למרות שצעד כזה של הסרת אמצעי הביטחון נחשב כפוגע בכושר ההרתעה של ישראל ועלול להראות על חולשתה, באיזור שבו אסור להיראות ולהיות חלש.

לכן, המאבק העיקרי על הר הבית, בדומה למאבק על המקומות הקדושים ביותר לאסלאם, הוא לא בעיקר מאבק בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, או בין היהודים לבין המוסלמים, אלא מאבק פנים-מוסלמי שישראל כמעט והשתרבבה לתוכו בעל כורחה.

האישה שמעזה לעמוד מול ארדואן

הדרך לשינוי בפוליטיקה התורכית אינה נעוצה בצד השמאלי של המפה, אלא יותר בצד הימני של המפה. פוליטיקאים תורכיים הבינו, שהדרך אולי לשנות את השילטון נעוצה בדעות ימניות ובהתבטאויות בעלות אוריינטציה ימנית.
בתורכיה הבינו שסיכוייה לחזור לשילטון של CHP- מפלגת העם הרפובליקנית שהיא למעשה "מפא"י התורכית", המפלגה שהקימה את המדינה והייתה שייכת למייסדה אתאתורכ, והיא בעלת אוריינטציה שמאלנית-סוציאליסטית, אפסו.
ב25 באוקטובר 2017 הודיעה אחת ממנהיגות מפלגת "התנועה הלאומנית" לשעבר, מראל אקשנר Meral Akşener בת ה-60 על הקמת מפלגה תורכית חדשה, "מפלגת הטוב", או בתורכית iyi Party (איאי פארטי). השם גם מתחרז, וגם רומז ללאומיות התורכית. האותיות iYi מסמלות גם את העמים התורכיים העתיקים ואת האימפריות התורכיות הראשונות, וגם משמעות המילה הזאת בתורכית היא "טוב". מדובר במפלגה שמרנית חדשה, ימנית-לאומית, לא דתית ואנטי-ממסדית.
אקשנר גם הכריזה כי היא מתכוונת להתמודד על נשיאות המדינה מול רג'פ טאייפ ארדואן. היא ומפלגתה, כאמור, באות מהצד הלאומי או אף הלאומני של המפה הפוליטית התורכית, אך לא מהצד האסלאמיסטי שלה, כמו ארדואן. אקשנר נהנית גם מתמיכה שקטה של כמעט כל גווני האופוזיציה החילונית. לא מן הנמנע שאפילו "מפלגת העם הרפובליקנית", מפלגת האופוזיציה השמאלית הראשית בתורכיה ולמעשה המפלגה שייסדה את הרפובליקה התורכית החילונית, ומנהיגה כמאל קיליצ'דאראולו ראש האופוזיציה הרשמי בתורכיה, יתמכו בה אם תרוץ לנשיאות מול הנשיא המכהן רג'פ טאייפ ארדואן ארדואן בסיבוב השני בבחירות במדינה.
אקשנר היא פוליטיקאית מאוד פופולרית בתורכיה, והיא מהווה אתגר רציני להמשך שילטונו של ארדואן והמשך הדומיננטיות של המפלגה הימנית בעלת האוריינטציה האסלאמיסטית שלו, AKP, "מפלגת הצדק והפיתוח", וכן למפלגה שהיא באה ממנה, מפלגת הימין הלאומני MHP ("מפלגת התנועה הלאומית") שכרתה ברית עם ארדואן ומפלגתו ועם מפלגת "האיחוד הגדול" הימנית-לאומנית-אסלאמיסטית שאינה מיוצגת כרגע בפרלמנט.
בהפיכה הצבאית האחרונה בתורכיה, אותה גינתה אקשנר והזכירה בנאום היסוד של מפלגתה, נהרו מיליוני חילונים לרחובות ויחד עם עוד מיליונים של אסלאמיסטים חסמו בגופם את ההפיכה. האמת היא שהחילונים לא עשו זאת מאהבת ארדואן, שהרוויח מההפיכה, אלא יותר מחשש ממלחמת אזרחים, כי ידעו כי התגובה להפיכה תהיה נהירה של מיליוני אסלאמיסטים לרחובות ומחאה שעלולה להוביל למלחמת אזרחים. החשש של התורכים, שהביטו דרומה בחשש לסוריה השכנה המשוסעת, והחשש ממשטר צבאי טראומטי כמו בעברה של המדינה, הוא שמנע את ההפיכה.

בשנת 2018 הודיע הנשיא ארדואן על הקדמת הבחירות לנשיאות ולפרלמנט בתורכיה לתאריך 24 ביוני 2018. לאחר הבחירות, תורכיה אמורה לפי תוצאות משאל העם שכבר נערך בה באפריל 2017 לעבור לשיטת ממשל נשיאותית, במקום שיטת הממשל הפרלמנטרית הקיימת. מפלגתה של אקשנר, iyi, החליטה ליצור ברית פרלמנטרית עם מפלגת האופוזיציה הראשית משמאל, "מפלגת העם הרפובליקנית" CHP, ולברית צורפה באופן מפתיע "מפלגת השמחה" SP, שהיא יורשתה של "מפלגת הרווחה" האסלאמיסטית ממנה בא במקור ארדואן, וממנה התפלג בשנת 2001. ה-SP לא נכנסה לפרלמנט בבחירות הקודמות, אך היות והיא מתנגדת התנגדות אישית לארדואן היא החליטה להצטרף לאופוזיציה החילונית. כל מפלגה בברית זאת תתמודד בנפרד לפרלמנט, וכל מפלגה בברית זאת הציגה מועמד משלה לסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות, בתקווה כי בסיבוב השני מול ארדואן יעלה המועמד שקיבל הכי הרבה קולות מלבד ארדואן בסיבוב הראשון. עם זאת, הCHP החליטה לבחור מועמד לנשיאות, מוהארם אינג'ה, שהפסיד כבר בבחירות לראשות אותה מפלגה, ולמרות היותו קולני מאוד, כנראה על שבסיבוב השני הם יעבירו את תמיכתם למראל אקשנר, שתהיה המועמדת בסיבוב זה מול ארדואן- כלומר שניהם יתמודדו ראש בראש על הנשיאות.
ואם יקרה הבלתי ייאמן וארדואן לא יקבל רוב מוצק מדי בפרלמנט, אז הברית הזאת אמורה להקים קואליציה עתידית.
סיכוייה של אקשנר להיות המועמדת מול ארדואן בסיבוב השני עולים, בייחוד לאחר שנשיא תורכיה לשעבר, עבדאללה גול, שותפו לשעבר למפלגה וכיום יריבו הלא-מוצהר של ארדואן הודיע שלא יתמודד מולו בבחירות לנשיאות.

אגב, מאז שנת 1950, בכל מערכת בחירות, עלו לשילטון בתורכיה מפלגות שמרניות או אפילו שמרניות-דתיות. המפלגה שייסדה את הרפובליקה התורכית המודרנית, מפלגת העם הרפובליקנית CHP (השם שלה מבוטא כג'ה הא פה, JEHAPE), היא מפלגת שמאל סוציאל דמוקרטית ולא מתאימה למודל המפלגות שעלו לשילטון בשישים ושבע השנים האחרונות במדינה. לכן, מפלגה זו היא כיום מפלגת האופוזיציה הראשית החלשה, ואין לה סיכוי גדול לעלות לשילטון. אם ישנה אופוזיציה עם פוטנציאל שילטוני לעתיד לשילטון השמרני-אסלאמי הנוכחי בתורכיה, היא תהיה רק ימנית-שמרנית. מפלגת הימין השמרנית, הMHP- מפלגת התנועה הלאומית, שדוגלת בפאן-תורכיזם ובתוראניזם (לאומיות תורכית והקמת אימפריה תורכית שתשתרע מאיסטנבול ואדירנה, בחלקים-לא כולל שטחי הרוסים ושטחי המנדרינים הסינים, על כל שטחיהם של העמים התורכיים השונים עד סין), ובלאומיות תורכית, היא כיום ברובה בעלת בריתו של ארדואן. מזה עשרות שנים שולט בה דוולת בהצ'לי, מחליפו בעל האופי הרודני של מייסד המפלגה האגדי, אלפ-ארסלאן תורכש. לאחרונה, כאמור, כרתו בהצ'לי ובנו של תורכש ברית עם ארדואן במאמציו להפוך לנשיא שולט. בנו של תורכש אף הצטרף למפלגה שייסד ארדואן והפך לסגן ראש הממשלה. מול בהצ'לי במפלגתו צצה, כאמור, פוליטיקאית ימנית-שמרנית ותיקה, מראל אקשנר Meral Akşener בת השישים. היא כיהנה לפני עשרים שנה בממשלת הקואליציה מטעם "מפלגת הדרך הנכונה", מפלגת הימין השמרנית, כשרת הפנים של תורכיה (שבין היתר הייתה אחראית על הלחימה במחתרת הפועלים הכורדית PKK). מפלגות אסלאמיסטיות לא זרות לה, כי מי שהיה ראש הממשלה שבה שירתה אקשנר הוא נג'מטין ארבקאן, ראש "מפלגת הצדק" וראש ממשלתה האסלאמיסט הראשון של תורכיה. מפלגתה הייתה חברה בקואליציה של ארבקאן. לאחר מכן עברה למפלגתו של בהצ'לי. היא כיהנה כחברת פרלמנט מטעם הMHP (מפלגת התנועה הלאומית) בין השנים 2007-2015 וכסגנית יו"ר הפרלמנט, עד לפרישתה מהמפלגה.

גילוי נאות: אני לא מומחה לתורכיה המודרנית, אלא יותר להיסטוריה של העמים התורכיים ושל העות'מאניים. בהיסטוריה התורכית זיהיתי נשים חזקות, שהפכו לשליטות בפועל וגם חלקן באופן רשמי, כמו למשל הורם סולטאן, אשת סולטאן סולימאן האגדית. ישנם מומחים שונים לתורכיה המודרנית, ביניהם כאלה שנולדו במדינה ומכירים אותה ממש טוב. אבל אי אפשר שלא להתעלם מההמשכיות. יכול להיות שצומחת כאן "סולטאנית" חדשה?
נשים שולטות אינן זרות לתורכיה ובמיוחד למפלגתה המקורית של אקשנר. לפני עשרים וחמש שנים הייתה אישה שעשתה היסטוריה בתורכיה: טאנסו צ'ילר, ראש מפלגת "הדרך הנכונה" ובת טיפוחיו של הנשיא האגדי, סולימאן דמירל. כיום היא בת 70, אך בגיל 45 היא נבחרה לראש(ת) ממשלת תורכיה, האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד. לאחר שנתיים, בשנת 1996, עשתה היסטוריה כשהפכה לשותפה הראשית בקואליציה שהקים נג'מטין ארבקאן, שהפך לראש ממשלת תורכיה האסלמיסט הראשון, יחד עם מפלגתה.

מראל אקשנר מושווית כל הזמן לאסנה (ASENAׂ), הזאבה המיתולוגית מהמיתולוגיה התורכית, מתנגדת למדיניות נאו-עות'מאנית אך תומכת במדיניות פאן-תורכית (יצירת קשרים עם כל המדינות התורכיות האחרות, ויצירת השפעה של תורכיה על המדינות של העמים התורכיים בעולם), תומכת מובהקת בשיטה הפרלמנטרית בתורכיה ומתנגדת למשטר נשיאותי, ויוצאת נגד התערבות תורכיה במדינות ערב כולל בסוריה. היא ממלאת אולמות בעצרות שלה, והיא הקול הבולט מאחורי הקריאה להתנגד למשאל העם, ולהצביע "לא", ובכך לא לאפשר רשמית את הרחבת סמכויות ארדואן. אבל, בניגוד לראשי אופוזיציה אחרים, היא מתנגדת אדוקה ללאומיות הכורדית ולטרור של "מפלגת הפועלים הכורדית"- וזה מה שמקנה לה את התמיכה בקרב התורכים.
כרגע, השמאל בתורכיה, שגם מתנגד לארדואן, מאשים אותה כי היא תומכת באירגון הלאומני הקיצוני "הזאבים האפורים", בעל האוריינטציה האנטישמית. אבל ימים יגידו אם השמאל לא ימצא גם בה משענת להתמודדות שלו עם ארדואן. את כנס היסוד של מפלגתה ערכה במרכז תרבות שמזוהה עם השמאל במדינה.

אקשנר הואשמה חדשות לבקרים בשיתוף פעולה עם איש הדת האסלאמיסט, פתהוללה גולן, שמואשם כי עמד מאחורי ההפיכה כנגד ארדואן, אך טענה כי חברי מפלגתו של ארדואן הם משת"פים לשעבר של גולן וחלקם נשארו תומכים בו. עצרות שלה פוצצו על ידי ביריונים שנשלחו לכאורה בידי מפלגת השילטון. היא יותר דומיננטית מיו"ר האופוזיציה, מנהיג "מפלגת העם הרפובליקנית", כמאל קיליצ'דאראולו השמאלני, ויותר תקיפה כלפי בהצ'לי וארדואן בהתבטאויות שלה.
טוענים כי יש לה פוטנציאל שילטוני לעתיד, היות והיא ימנית ושמרנית, והאלטרנטיבה למפלגה שייסד ארדואן היא רק מפלגה ימנית-שמרנית. עמדותיה כלפי ישראל לא ידועות (למרות שהיא לא ידועה כעויינת לישראל), אגב, בעוד ישראל וארדואן "התפייסו" זה לא מכבר.

עוד מצעירותה היא ייעדה עצמה לפוליטיקה: כילידת העיר איזמיט, היא למדה היסטוריה באוניברסיטת איסטנבול היסטוריה, והשלימה דוקטורט בהיסטוריה ובמדעי החברה באוניברסיטת מרמרה. תוך כדי, היא התמידה בפעילות פוליטית במפלגות הימין השונות בתורכיה, בייחוד מפלגתם של סולימאן דמירל וטאנסו צ'ילר, "הדרך הנכונה". בשנת 1995 היא נכנסה לראשונה לפרלמנט התורכי כנציגה באחד ממחוזות איסטנבול, ולאחר שנה כבר הפכה לשרת הפנים. בשנת 2001 הצטרפה למפלגה הלאומנית MHP ונבחרה לפרלמנט בשנת 2007, כשהיא הפכה מיד לסגנית יו"ר הפרלמנט וכיהנה בתפקיד מספר שנים.
כיום אקשנר היא דה פקטו ראש האופוזיציה בתורכיה, למרות שאינה חברת פרלמנט היות והיא פרשה ב-2015 ממפלגת הMHP, המפלגה הלאומנית שכרתה ברית עם ארדואן ומפלגתו עקב חילוקי דעות עם דוולת בהצ'לי מנהיג מפלגתה הקודמת ועם ארדואן עצמו, ומתכוונת להמשיך את ההתנגדות לארדואן, ולא משנה מה תהיינה תוצאות הבחירות,

טאייפ ארדואן- הכל כלול (חלק 2)- משאל העם

שלום לכולם ולכולן, חג פסח שמח.

אני החלטתי לפרסם את אותו פוסט בכמה חלקים. בחלק השני אכתוב לגבי משאל העם. בחלק הרביעי אכתוב לגבי האופוזיציונרית הראשית לארדואן, חברת המפלגה הלאומנית התורכית MHP (מפלגת העם הלאומית) הימנית-שמרנית אך הלא אסלאמיסטית, מראל אקשנר, Meral Akşener בת השישים- כאן בתמונה לצד ארדואן, שהייתה לפני 20 שנים שרת הפנים של תורכיה במסגרת חברותה דאז במפלגת הימין "הדרך האמיתית", שבין היתר מראשיה היה הנשיא וראש הממשלה האגדי, סולימאן דמירל- והייתה בשנות התשעים שותפה בכירה ואף שולטת בממשלות תורכיה השונות והלא יציבות באותה תקופה. ממתנגדת לראש המפלגה הלאומנית הנוכחי, דוולת בהצ'לי, שכרת ברית עם ארדואן, הפכה אקשנר למתנגדת הראשית לארדואן עצמו, ולמובילת מחנה ה"לא" במשאל העם.
בחלק החמישי אכתוב לגבי תוצאות משאל העם.

משאל העם בתורכיה היום, 16 באפריל 2017, נועד לאשר כמה תיקונים בחוקה החילונית של תורכיה, שהתקבלה בשנת 1982, פחות משנתיים לאחר ההפיכה הצבאית הפומבית המוצלחת האחרונה במדינה.
הסעיפים החדשים שיוכנסו לחוקה ויתקנו אותה, נועדו לתת כוח לנשיא תורכיה המכהן ולהפוך אותו לבעל סמכויות הדומה לנשיא ארצות הברית.
הבולט מכולם הוא ביטול תפקיד ראש הממשלה, ואיחודו עם תפקיד הנשיא. דבר זה קיים בארצות הברית, אבל מעורר צרימה היסטורית מהעבר האפל של אירופה והעולם. אבל אני רוצה דווקא להרגיע. ארדואן הוא לא היטלר. הוא לא ח'ומייני. הוא לא דאע"ש ולא אל-קאעידה. ארדואן רוצה לשלוט כמו מנהיגיהן הסמכותניים של הרפובליקות התורכיות-מוסלמיות של דרום ברית המועצות לשעבר, לדוגמה קזחסטן ותורכמניסטאן. ההבדל הגדול בין שליטי המדינות הללו לארדואן זה שהם מחזיקים בשילטון בין היתר בגלל מלחמתם באסלאמיזם הקיצוני. ארדואן עצמו הוא אסלאמיסט, ומאמין בדרך שדומה לדרכה של תנועת "האחים המוסלמים".

סעיפי השינוי בחוקה המרכזיים הם:
1. ביטול משרת ראש הממשלה והפיכת הנשיא לראש הרשות המבצעת, כלומר תפקיד הנשיא הופך מייצוגי ברובו לנשיא שילטוני, והמדינה עוברת למשטר נשיאותי.
מצב זה הוא חסר תקדים מבחינה היסטורית בתורכיה: גם בימי הסולטאנים כיהנו וזירים גדולים, שהיו ראשי ממשלה. מדובר פה בביטול תפקיד היסטורי. במקום ראש ממשלה ימונו לנשיא כמה סגנים, והוא יהיה ראש הממשלה בנוסף.
2. מתן סמכות לנשיא המדינה למנות שרים ובעלי תפקידי מפתח בכירים אחרים,ולפטרם. סמכות הפרלמנט באנקרה לפקח על השרים תבוטל.
3. מתן רשות לנשיא להיות מזוהה רשמית עם מפלגה פוליטית, ולא ניטראלי כפי שקובעת החוקה הנוכחית. זה יאפשר לו שליטה ישירה וחוקית על הנעשה במפלגת השלטון.
4. הגדלת מספר חברי הפרלמנט התורכי ל 600 לעומת 550 כיום והגיל המינימלי שלהם יורד ל 18. עם זאת, הפרלמנט יכול להדיח את הנשיא.
5. ביטול בתי הדין הצבאיים, שבעבר שפטו את המתנגדים למורשת החילונית של הרפובליקה התורכית.
6. הנשיא יכול למנות 4 מתוך 13 שופטים לבית המשפט העליון והחשוב במדינה.
7. הנשיא יכול לכהן שתי תקופות בנות 5 שנים, החל מ 2019, מה שייתן לארדואן אפשרות להישאר נשיא עד 2029.

שלא יהיה לכם כל ספק. ארדואן נודע עוד מימי היבחרו כראש עיריית איסטנבול כאדם שמסמן מטרות ומשיג אותן, בצורה כזאת או אחרת. משאל העם הזה הוא רק מתן אישור רשמי מרוב העם למצב הנוכחי, שבו נשיא המדינה הוא ייצוגי לפי החוקה ובאופן רשמי, אך דה פקטו שולט במדינה. לא משנה מה תהיה תוצאת המשאל, ארדואן ימצא דרכים אחרות להמשיך להיות נשיא שולט בפועל, או שאפילו ימשיך במצב הנוכחי גם אם יפסיד.
הסיבות שעומדות בפני הקהל התורכי להצביע בעד ארדואן, ואני לא מדבר רק על אסלאמיסטים, הן מגוונות: עוד מהיותו ראש עיריית איסטנבול הוא דגל במדיניות של פיתוח- הקמת כבישים ואיזורי תעשייה, מתן אשראי למשק העירוני ולאחר מכן משק המדינה, וככלכלן הוא ידע שהסוד הוא הפיתוח הכלכלי. למרות שבשנתיים האחרונות מצבה הכלכלי של תורכיה אינו טוב, בכל זאת המדינה לא הגיעה לקריסה כלכלית למרות כל המשברים האיזוריים והעולמיים. חשוב לי לציין גם שארדואן עודד תיעוש ויוזמה חופשית. מפלגתו נחשבת קפיטליסטית.
הסיבה השנייה היא העבר: לפני 2002, עת עלה ארדואן לשילטון, שרר במשך יותר מעשר שנים מצב של חוסר יציבות פוליטי במדינה. ממשלות התחלפו חדשות לבקרים. המצב הכלכלי הידרדר. תורכיה הפכה למדינה שתלויה בחסדי אחרים. ארדואן סיפק ב15 השנים האחרונות יציבות לתורכיה, ממש כמו הסולטאנים העות'מאניים הגדולים בעבר. הוא הנהיג מדיניות קשוחה של תורכיה כלפי חוץ.
ומעל הכל- ארדואן מייצג עדיין את האנטי-ממסדיות, בדומה לטראמפ, למרות שהוא הממסד עצמו כבר יותר מעשר שנים. הכוונה לאנטי הממסד התורכי החילוני-צבאי הישן והאליטות החילוניות הישנות ששלטו במדינה, שלא תמיד דאגו לשכבות החלשות ולמעמד הבינוני-נמוך במדינה. היום תורכיה מוצגת כמעצמה חזקה יחסית בעולם, מה שלא הייתה לפני ארדואן.

החסרונות של ארדואן, מצד שני, רבים וידועים: בשם הדמוקרטיה הוא הנהיג משטר שאינו דמוקרטיה ליברלית. בתורכיה חופש העיתונות כיום מצומצם מאוד, והחופש להיות אופוזיציה לשילטון מאוד מאוד מצומצם. מתנגדים רבים של ארדואן, גם אסלאמיסטים וגם חילונים, ועיתונאים רבים, נמצאים בכלא, בייחוד לאחר ניסיון ההפיכה האחרון. ארדואן הנהיג מדיניות של "חזרה לדת" בתחומי החינוך, התרבות ואף מדיניות החוץ. הוא אמר בפירוש שהוא שואף לגדל דורות אדוקים יותר בדתם. ארדואן ידע לשתף פעולה בהתחלה עם האליטות הישנות, עוד מימיו כראש עיריית איסטנבול (כיהן בתפקיד משנת 1994 עד 2002), אך בהדרגה החליף את חבריהן באליטות חדשות, אסלאמיסטיות-שמרניות יותר.

בנוסף, בעזרת חברו וראש ממשלתו לשעבר, שנודע יותר כשר החוץ של המדינה מאז 2009 וכיום לא מכהן באף תפקיד, פרופ' אהמט דאווטאולו, הנהיג ארדואן מדיניות של חזרה אסטרטגית של תורכיה לגדולתה האיזורית והתרבותית מימי העות'מאנים, וגם מדיניות של אפס בעיות עם השכנים. התוצאה הייתה שכמעט אין מדינה באירופה או במזרח התיכון או אפילו בעולם שתורכיה לא הסתכסכה איתה, בצורה כזאת או אחרת. אולי חוץ מקטאר, הפטרונית של תנועת "האחים המוסלמים".
ארדואן הנהיג עד לפני שנתיים מדיניות של שיחות פיוס עם הכורדים, אבל כבר הספיק גם איתם להסתכסך.

ועוד משהו:
כשאני סוקר וחוקר את ההיסטוריה של העמים התורכיים (תחום עיסוקי המקורי, יחד עם ההיסטוריה של העות'מאנים), הגעתי למסקנה מעניינת: המבנה של השבטים התורכיים שונה מהמבנה של השבטים הערביים. אצל השבטים הערביים, בייחוד במדינות המפרץ הפרסי/ערבי, ראש השבט, או הנסיכים של השבטים הערביים, הם רודנים, אך ראשונים בין שווים. ואילו אצל השבטים התורכיים ראש השבט הוא שליט אחד, חזק ואין בלתו, הוא הראשון היחיד. לכן, העמים התורכיים לרוב היו זקוקים לשליטים חזקים, יחידניים וסמכותניים. כך זה ברפובליקות התורכיות המוסלמיות שמדרום לרוסיה- בקזחסטאן, תורכמניסטאן, אזרבייג'אן, קירגיזסטאן ועוד. כך גם בתורכיה עצמה, כפי שהיה עם מוסטפא כמאל אתאתורכ החילוני, וכך היום גם עם ארדואן הדתי. אולי בגלל זה יש לו סיכוי לא רע לנצח במשאל העם, גם מרצונו החופשי של רוב עמו.

ומה על ישראל לעשות בנדון? כלום. לשמור על נייטרליות. זו בחירה של התורכים עצמם ואין לישראלים ולא צריך להיות להם שום חלק בכך. רק להשקיף מהצד ולא יותר מזה.

הפוסט הקודם, ארדואן- הכל כלול, חלק ראשון, בקישור הבא. אם אתם לוחצים על הקישור והוא לא מפנה אתכם למאמר, סמנו את הקישור, והעתיקו אותו לשורת המשימות למעלה בדפדפן, איפה שכותבים את כתובת האתרים.

http://histerio.co.il/?p=1511

העיתון של הרפובליקה

יומיים לאחר יום העצמאות ה-93 של תורכיה, שנקרא "יום הרפובליקה", ממש ברגעים אלה ב-31 באוקטובר 2016, נערכת פשיטה של רשויות המדינה התורכיות על העיתון "ג'ומהוריית" (שכלי תקשורת ישראלים קוראים לו לעתים בטעות "קומהוריית" בשל אי הבנת משמעות האות C בתורכית), שמשמעות שמו היא "הרפובליקה". בפשיטה הזאת נעצר עורך העיתון, מוראד סאבונג'ו, וכן נערכה פשיטה על ביתו של יו"ר מועצת המנהלים של העיתון, אקין אטאלאי- שנמצא כנראה כעת באחת ממדינות אירופה. יש משמעות רבה לפשיטה הזאת, כי "ג'ומהוריית" הוא לא כמו עוד עיתון רגיל: מדובר בעיתון, בה' הידיעה, של הרפובליקה התורכית. הוא קיים מאז חודש מאי 1924, עת הייתה הרפובליקה התורכית בת 7 חודשים. לעיתון חשיבות עצומה בתורכיה: הוא מייצג את הערכים של מייסד הרפובליקה, מוסטפא כמאל אתאתורכ: חילוניות בראש ובראשונה וכן גם סוציאל דמוקרטיה ורפובליקניזם. ונוסד על ידי חברו הקרוב, יונוס נאדי אבאליאולו. בשנת 1945, עם מותו של יונוס נאדי, החליף אותו בתפקידו בנו הבכור, נאדיר, שעמד בראשות העיתון עד 1991, ואז החליפה את נאדיר אישתו, ברין, עד למותה 10 שנים לאחר מכן, כשב2001 נמסרה השליטה בעיתון לידי מועצת המנהלים, שמכהנת עד ליום הזה. כשנה וחצי לאחר מסירת השליטה בעיתון לידי מועצת המנהלים, עלתה לשילטון בתורכיה "מפלגת הצדק והפיתוח" השמרנית- אסלאמית, מה שהפך את העיתון לאחד המבקרים הגדולים של השילטון החדש, שנמשך עד היום. בשנת 2015 זכה אף העיתון בפרס חופש העיתונות, שניתן על ידי האירגון "עיתונאים ללא גבולות". העיתון נמצא מזה 13 שנים תחת לחצים של השילטון בתורכיה, ועיתונאים שלו כבר נעצרו בעבר, בייחוד העורך הקודם, ג'אן דונדאר, שנעצר אך הצליח לברוח לגרמניה. האשמה כנגד דונדאר הייתה עקב פירסום כתבה, שטענה כי תורכיה העבירה נשק לדאע"ש.

אם ישנו עיתון שמסמל את תורכיה של אתאתורכ, ואת מפלגתו, "מפלגת העם הרפובליקנית", זהו ג'ומהוריית. הוא מופץ ברחבי תורכיה בכ60 אלף עותקים, ונחשב לעיתון רציני ואיכותי. אם ניתן למצוא לו מקבילים בישראל, עיתון "דבר", שהיה ביטאונן של מפא"י וההסתדרות וגם עיתון "הארץ", שייצג בזמנו את הציונים הכלליים אך פנה שמאלה בחדות- שניהם נחשבים עיתונים איכותיים ורציניים מאוד, וג'ומהוריית נחשב לעיתון הרציני והאיכותי הוותיק ביותר של תורכיה. החל משנות החמישים של המאה העשרים, נאלץ העיתון, כמו מפלגת השילטון לשעבר שייסדה את הרפובליקה התורכית, להתמודד עם מציאות של אופוזיציה. החל מ1950 שלטו בתורכיה רוב הזמן, למעט תקופות קצרות לאחר הפיכות צבאיות בדרך כלל או במסגרת חילופי שילטון תכופים ולא יציבים, מפלגות שמרניות. העיתון מרבה לתאר מעשים ועוולות שנעשים, לדבריו, כנגד החילוניות והרפובליקה או עוולות חברתיות. כשמצוינים בתורכיה ימי חג לאומיים שקשורים לאתאתורכ ולרפובליקה התורכית החילונית, אז מי שמציין אותם ביתר שאת עם תמונות ענקיות של אתאתורכ ומוספים מיוחדים הוא העיתון "ג'ומהוריית". העיתון נפוץ ברחבי המדינה ב60 אלף עותקים, והוא נמכר במיוחד באיזורי מערב ודרום מערב המדינה, וכן בעיר הבירה אנקרה, איזורים שנחשבים חילוניים יחסית.

העיתון "ג'ומהוריית" היה מראשוני העיתונים התורכיים שהקימו אתר באינטרנט והעלו אליו ידיעות. זה קרה כבר לפני 18 שנים וחצי, בשנת 1998. מדובר גם באחד מראשוני העיתונים התורכיים שסרקו את דפי העיתון המודפס והעלו אותם באתר. בשנת 2010 נסרקו כל העיתונים והמוספים שהוציא "ג'ומהוריית" עד היום מאז 1930, והועלו לארכיב אינטרנטי מיוחד בתשלום.
"ג'ומהוריית" הוא העיתון בה' הידיעה שדרך קריאה בו לאורך השנים ניתן לזהות את השינויים שעברה לאורך השנים השפה התורכית. בשנת 1924 הוא יצא לאור בשפה התורכית העות'מאנית, שהכתב שלה היה באותיות ערביות עם תוספות של אותיות מיוחדות שהושאלו מהשפה הפרסית, ושהיה כתוב מימין לשמאל, כמו הערבית עצמה והעברית. החל משנת 1928, עת השית אתאתורכ את רפורמת הכתב הלטיני ואת הרפורמה בשפה, שהוציאה ממנה מילים ערביות ופרסיות רבות, החל העיתון להיות כתוב בשילוב של מילים באותיות ערביות ולטיניות. בשנת 1930- משנה זו נסרקו והועלו דפי העיתון לארכיון האינטרנטי שלו, העיתון כבר היה כתוב במלואו באותיות לטיניות והיה משמאל לימין, כמו השפה האנגלית. אפשר גם לראות בעיתון את הטרנספורמציה גם בשפה עצמה, עת מילים שבאו מהערבית ומהפרסית השתנו למילים בתורכית מודרנית חדשה.
אבל הטרנספורמציה העיקרית שעבר העיתון הזה הוא מהיותו עיתון ממסדי שייצג את הממסד החילוני הישן בתורכיה מעת היווסדה, ואת משטר אתאתורכ ומחליפו, עיסמת אינונו, לעיתון ביקורתי כלפי השילטון ולעיתון שמגן על החלש והנדכא מבחינה כלכלית-חברתית, ומזהיר מפני סכנה של אסלאמיזציה.

העיתון לא יצא תמיד באופן רציף, היו תקופות שהוא נסגר לאחר הפיכות צבאיות לכמה זמן, כשהסגירה המשמעותית ביותר הייתה לאחר הפיכת ספטמבר 1980. היו גם מקרים שהוא נסגר או שהוטלה צנזורה על הכתבות בו עוד בשנותיה הראשונות של הרפובליקה התורכית, כשכתביו העזו להביע חשיבה עצמאית כנגד השילטון דאז, שהעיתון מייצג אותו.
הפשיטה הנוכחית על העיתון היא המבחן הגדול ביותר שהוא עמד בו, כי מדובר לא רק במאבק של השילטון הנוכחי כנגד אחד ממבקריו הגדולים, אלא של מאבקים בין אליטות וחילופי אליטות במדינה: האליטה החדשה, השמרנית- אסלאמית, שהשילטון הנוכחי יצר, מחליפה את האליטה החילונית-כמאליסטית הישנה וגם נאבקת בה, בין היתר באמצעות מאבק בעיתון הזה. החשש הוא שג'ומהוריית עלול להפוך מעיתון שמייצג את מפלגת האופוזיציה הראשית החילונית ועת ערכי הרפובליקה לעוד עיתון פרו-ממשלתי מרוסן, בדומה לעיתון "זמאן", שהיה עיתונה של תנועת פתהוללה גולן והנפוץ בתורכיה, שהפך לעיתון פרו-ממשלתי לפני כשנה וחצי, עד לסגירתו הסופית לפני כשלושה חודשים לאחר ההפיכה הצבאית הכושלת. עוד חשש הוא שג'ומהוריית, ששרד כבר סגירות, מעצרים ופשיטות, עלול הפעם שלא לשרוד את הפשיטה הנוכחית, שנעשתה בעיקר על בתיהם של העורך, יו"ר מועצת המנהלים, הקריקטוריסט הראשי של העיתון (שלעג לארדואן) ועוד כמה כתבים.
את המאבק של ארדואן בעיתון "ג'ומהוריית" ניתן להשוות למאבקו של נתניהו בתאגיד השידור שאמור לעלות, בטענה, המוצדקת בחלקה, כי רוב הצוות של התאגיד הוא שמאלני, ועלול ליצור מצב שבו גוף שממומן מכספי משלם המיסים ושנמצא באחריות הממשלה עלול להציג כנגדה ביקורת חד צדדית. אבל ההבדל הגדול הוא שהמאבק בתאגיד נועד ליצור חופש ביטוי גם לצדדים אחרים בתוך התאגיד עצמו, יותר מאשר שאיפתו הידועה של נתניהו לשלוט בתקשורת, ושינויים בתאגיד לא יפגעו בחופש הביטוי בישראל בצורה כזאת שסגירת "ג'ומהוריית", שפעם היה העיתון של המדינה בתורכיה, עלולה לגרום לחופש הביטוי ולמעמד האליטות הישנות החילוניות בתורכיה עצמה, מה גם שהתאגיד, בניגוד לג'ומהוריית שנחשב פרטי, ממומן מכספי משלם המיסים הישראלי. מה גם שאני לא רואה את שילטון הליכוד בסוף שנות השמונים או כיום עושה פשיטות משטרתיות מסיבות שונות, משונות ומומצאות על עיתונים כמו "דבר" ו"הארץ"- זה לא היה וגם לא יהיה.
המקבילה מהצד הקיצוני השני לג'ומהוריית הוא "מילי גאזט", "העיתון הלאומי" בשמו, שמייצג למעשה את האסלאמיזם המובהק בתורכיה- עיתון רציני ביותר עם אוריינטציה דתית וניאו עות'מאנית ברורה, שמביעה לעיתים הקרובות את דעתם האמיתית של האסלאמיסטים בתורכיה, שכיום למעשה שולטים בה. העיתון התורכי הנפוץ ביותר כיום והמקביל ל"ידיעות אחרונות" הישראלי- הוא "הוריית" (חירות), עיתון פרטי וצהובון למחצה (שדווקא מייצג את הלאומיות התורכית מהצד הימני של המפה הפוליטית) שמבקר את השילטון במדינה אך כיום בצורה מוגבלת. אבל, העיתון של המדינה בתורכיה כיום הוא "ייני שפאק"- "שחר חדש", שהוא ביטאונה הרשמי של מפלגת השילטון היום, "מפלגת הצדק והפיתוח", ושל ארדואן עצמו- שניתן להשוות עיתון זה ל"ישראל היום" הישראלי- חוץ מזה ש"שחר חדש" לא מופץ בחינם.

הפליטים והבושה- איפה אחריות המדינות המוסלמיות על הפליטים?

הכתבה הזאת הובאה מאת העיתונאי התורכי אוהד ישראל והמערב ומתנגד לארדואן ולשילטון צבאי, בוראק בקדיל, עיתונאי תורכי שעובד בעיתון "הוריית", וכותב באתר "פורום המזרח התיכון". הכתבה עוסקת במשבר הפליטים המוסלמים שמציפים את אירופה, פליטים שמדינות מוסלמיות עשירות כמו למשל ערב הסעודית ואיחוד האמירויות מסרבים לקחת עליהם אחריות וליישב אותם בשטחן, למרות שהן יכולות להרשות לעצמם להקים ערים משוכללות עבור מיליונים באמצע המדבר. במקום לקחת אחריות, מדינות האסלאם "זורקות" את בעיית הפליטים על אירופה- בין היתר מתוך מטרה נסתרת שהפליטים הללו יתיישבו באירופה ויהפכו אותה בעתיד הרחוק למוסלמית לאחר שיהפכו לרוב. אגב, בעיה דומה קיימת ביחס לפליטים הפלסטינים של שנת 1948: יש למדינות מוסלמיות, גם אם עשירות, אינטרס לא ליישב את הפליטים בשטחן בצורה מסודרת, ולהשאיר אותם במחנות מזה כמעט 70 שנים, על מנת שבסופו של דבר ישראל תיאלץ לקלוט אותם אליה.
ובאשר לתורכיה עצמה: במדינה שיש בה בעיה דמוגרפית, של 50 אחוזים של כורדים וחילונים מול חמישים אחוזים של אוכלוסייה מוסלמית מסורתית ודתית, השילטון מעוניין לקלוט במדינה פליטים על מנת להשאיר את המאזן הדמוגרפי לטובת האסלאם הסוני הדתי, כשהדוגמה הכי טובה היא העיר איזמיר: עיר זאת במערב המדינה על חוף הים האגאי, היא סמל החילוניות. מזה 15 שנים מנסה מפלגת השילטון הAKP להושיב בכורסת ראש העיר נציג משלה, ללא הצלחה. ראש העיר נשאר חילוני ממפלגת האופוזיציה המרכזית. אל העיר הוזרמו פליטים סורים שהם מוסלמים סונים דתיים, ובבחירות הבאות לראשות העירייה, וכן בבחירות האיזוריות לפרלמנט, כנראה שמועמדי מפלגת השילטון הדתית יזכו, לאחר שפליטים אלה יקבלו אזרחות תורכית.

וזה מאמרו של בקדיל, כפי שמופיע בעיתון "הוריית" בגירסתו האנגלית ובאתר "פורום המזרח התיכון":

ארדואן אכן צודק. יש משהו מביש במשבר הפליטים (הכוונה בעיקר לפליטים מסוריה ומאיזורי מלחמה מוסלמיים נוספים שנוהרים לתורכיה ומשם לאירופה). אבל הוא טועה לגבי מי אלה שצריכים להתבייש.
ארדואן חזר על אותם דיבורים במהלך ועידת 20 הכלכלות החזקות בעולם, הג'י 20, שנערכה בסין. הוא טען שגישת המערב כלפי הפליטים היא מבישה. הוא טען שהמערב הוא גזעני. מאז תחילת משבר הפליטים הסורים, טוען ארדואן כי זו חובתה המוסרית של אירופה הנוצרית לקבל אליה חלק גדול מן הפליטים. למה? בגלל שהפליטים רוצים לעבור לאירופה הנוצרית? כולנו יודעים למה. אבל מדוע למדינות מוסלמיות שכנות (ועשירות) אין חובה מוסרית לקלוט אליהן פליטים באדמות האסלאם?

מלך ירדן הראשון, עבדאללה הראשון, סבא-רבא של המלך עבדאללה השני הנוכחי, כתב בזכרונותיו: "הטרגדיה של הפלסטינים הייתה שרוב המנהיגים שלהם שיתקו אותם עם הבטחות שווא שלא הוגשמו שהם לא לבד. ששמונים מיליון ערבים ו400 מיליון מוסלמים (מספר הערבים והמוסלמים בעולם בשנת 1948) יבואו באופן מיידי וניסי להציל אותם".

כמה עשורים לאחר מכן, סורים שבורחים ממלחמת האזרחים במדינתם לא מתפתים לטרגדיה דומה ולהבטחות דומות: הם רוצים להשתמש בתורכיה ובמדינות מוסלמיות אחרות שנקרות בדרכם כאבני דרך להגיע לארצות יותר מתורבתות וטובות.

קודם כל, יש כאן פגיעה עצמית מוסלמית: למה מוסלמים מסכנים את חייהם על מנת להגיע אל המערב הנוצרי, שמתואר במקורות מוסלמיים כרשע? מדוע פליטים מוסלמים סורים לא רוצים לחיות עם אחיהם? למה הם רוצים לסכן את חייהם ולברוח לארצות נוצריות?
גם אם זה לא רלוונטי, מדינות לא מוסלמיות רחוקות מוכנות לקחת אליהן פליטים סורים, כמו למשל ברזיל (תחת השילטון הקודם- למרות שהנשיא הנוכחי הוא ממוצא לבנוני נוצרי), ונצואלה (שם המצב גרוע שבגרועים) וצ'ילה הודיעו שהן מוכנות לקחת אליהן פליטים סורים. האם ישנם פליטים מוסלמים בארצות המוסלמיות העשירות בנפט? כמה יש בערב הסעודית, שנחשבת מגינת המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה? האם הפליטים מועדפים להתקבל על ידי הנוצרים או על ידי מלך סעודיה, שנחשב שומר המקומות הקדושים לאסלאם, ובכללי מגן האסלאם הסוני? כולנו יודעים את התשובה. הפליטים לא מוכנים לסבול את תורכיה, שנחשבת גן עדן לעומת ערב הסעודית מבחינת חופש דת.

ולגבי תמונת המצב שיש בה השפלה עצמית למוסלמית, ארדואן מאשים את המערב שלקח תחת חסותו "רק" 250 אלף פליטים סורים, שרובם מוסלמים סונים, לעומת כמעט אף אחד במדינות המפרץ העשירות. למה באמת סעודיה, קטאר (הפטרונית של אירגון "האחים המוסלמים- תוספת שלי), בחריין (שיש לה אינטרס מובהק ליישב בקירבה מוסלמים סונים, היות והיא מדינה תחת שילטון בית מלוכה סוני עם רוב אוכלוסייה שיעי-תוספת שלי), איחוד האמירויות ועומאן מעדיפים להעסיק פועלים אסיאתיים בכמויות אבל אפילו לא התנדבו לקחת אפילו עשרות של פליטים סורים אליהן?

לכן, צריך לשאול את השאלות החשובות:

1. מדוע מוסלמים "שונאי מערב" רוצים להגר אל המערב ה"כופר"?

2. מדוע מדינות ערב והאסלאם העשירות לא נוקפות אצבע כדי לעזור לפליטים?

3. מדוע לא-מוסלמים חייבים לשלם את המחיר על מלחמות פנים-מוסלמיות, ועל גלי ההגירה שהן יוצרות?

ההפיכה בתורכיה: הסולטאן טאייפ הראשון

הכל הזכיר את 1960, 1971 ו1980. חוסר שקט, אירועי טרור, הכתובת הייתה על הקיר. לכן לא הייתי בהלם כל כך כששמעתי על ניסיון ההפיכה הצבאית, שהיה ניסיון כושל במהירות אקספרס בחצות הלילה. טנקים נעו בדרכים הראשיות בערים הראשיות. תחנת הטלוויזיה הממלכתית נתפסה. טנקים הוצבו בשדות התעופה ובמוסדות השילטון. הוקראה בטלוויזיה הודעה מטעם מועצת ההפיכה על החזרת הסדר והחוק החילוני לאחר שהממשלה הפרה אותו. ממש דינמיקה של עוד הפיכה צבאית בתורכיה. השלב הבא היה אמור להיות פיזור הפרלמנט, שהופצץ, והשעיית כל המפלגות הקיימות. בוודאי מפלגת הAKP, מפלגת השילטון שרג'פ טאייפ ארדואן היה בין מייסדיה הראשיים, הייתה מוצאת אל מחוץ לחוק. ושוב, כמו בתורכיה, היו משתמשים במילים על "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה שהופכת את השילטון בכל פעם שהוא לא מוצא חן בעיניה. התמונה הייתה צריכה להיות של מאות אלפי חילונים רוקדים ושמחים ברחובות ושועטים בשמחה על הטנקים שעל גשרי הבוספורוס ומחבקים את החיילים. סוף סוף לאחר כמעט 15 שנות שילטון, השילטון האסלאמיסטי בא אל סופו. וזה שעומד בראשו.

אבל לא כך. כל הדברים שכתבתי מתאימים למאה העשרים, עת אירעו שלוש וחצי הפיכות צבאיות בתורכיה על ידי הצבא, שהחוקה התורכית מגדירה אותו כמגן החילוניות של המדינה והדמוקרטיה. כשהיו הפיכות בתורכיה, כל הצבא השתתף בהן. הפעם רק חלק מהצבא השתתף בהפיכה. בדרך כלל כשהיו הפיכות צבאיות בתורכיה, הן בוצעו על ידי זרם מרכזי חילוני. הפעם זה לא כך. הפעם מדובר בחיילים שהם גם חילוניים אבל לצד כאלה שתומכים באיש הדת פתהוללה גולן, אסלאמיסט ואיש עסקים שמתנגד לארדואן. והכי חשוב: במאה העשרים ואחת, הפיכות צבאיות כבר לא באופנה. היום בעידן הרשתות החברתיות והסמארטפונים קל למנהיגים במצוקה לשנע את ההמון. היום מחאות המונים הן האופנה. לכן, ברגע שראיתי את פניו המבוהלות של ארדואן מתחילות לדבר מהאייפון שהחזיקה השדרנית- וכנראה מבצעי ההפיכה שכחו שכיום יש הרבה תחנות טלוויזיה פרטיות בתורכיה חוץ מהרשת הממלכתית, וחלקן תומכות בארדואן- ידעתי שההפיכה הפעם נכשלה. וברגע שמגויסים המונים, רובם אסלאמיסטים מזוקנים, לצאת לכיכרות, לרחובות וכמובן לשדה התעופה המרכזי של איסטנבול, שם היה לא מזמן פיגוע ובסביבתו הסתתר ארדואן בעת ההפיכה, ומדובר רק בחלק מהצבא, הבנתי שזו לא רק טכנולוגיה. זו גם האידיאולוגיה. האידיאולוגיה של ארדואן שהצליחה לחדור אל ההמונים וגם אל רוב אנשי הצבא וכמובן המשטרה שכולה סרה למרותו. וזאת המאה ה-21. שבה המאה העשרים נמחקת, והמאה ה-19, שהייתה לפניה. עושה קאמבק. בסוף המאה ה-19 עלה באימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, סולטאן שהיה אסלאמיסט בדרכו ודגל בהיותו הח'ליף של כל המוסלמים. הוא הפנה את תשומת ליבו למרחב המזרח תיכוני יותר מאשר לבלקן, שהיה היהלום בכתר של האימפריה ואותו היא איבדה בהדרגה. הוא גם מצד שני דגל בפיתוח טכנולוגי ובקריצה למערב. קראו לסולטאן עבד אל-חמיד. הוא היה אגב הסולטאן השני שנושא את אותו שם. הוא שלט באימפריה בחצי היובל האחרון של המאה ה-19, ובשמונה השנים הראשונות של המאה העשרים. אבל במאה העשרים הוא הודח. על ידי קבוצה של אנשי הצבא. שכונן מלוכה חוקתית ומפלגות. המאה העשרים הרגה את עבד אל-חמיד השני ודרכו, והמאה העשרים ואחת החזירה את המצב לקדמותו, הפעם תחת טאייפ ארדואן.

והשאלה המרכזית היא, מדוע נשארו החילונים בבית?
התשובה היא פשוטה, ומתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון, הניסיון הטראומטי שיש לתורכים עם הפיכות צבאיות והשלכות של שילטון צבאי. החילונים דוגלים בהחלפת ארדואן בדרך יותר דמוקרטית, כלומר על ידי מחאות המוניות או בקלפי. הבעיה היא שלפני שלוש שנים בדיוק מחאה המונית דומה שמרכזה באיסטנבול ונעשתה על ידי המוני חילונים שמאלנים, דוכאה על ידי המשטרה התורכית, שנאמנה במאה אחוז לארדואן. הבעיה השנייה היא שכל אימת שניגשים בתורכיה לקלפי, לא משנה לאיזה הליך, ארדואן מנצח. החלק השני של התשובה נעוץ ביריבו המרכזי של ארדואן: פתהוללה גולן, איש דת. הוא גולה בפנסילבניה שבארה"ב. בפעם שעברה כשאיש דת חזר למדינתו לאחר מהפיכה או הפיכה, הייתה באיראן, ב1979, עם האייתוללה ח'ומייני. החילונים התורכים לא רצו להתערב בסכסוך שנראה להם כפנים אסלאמיסטי, מדוע להסתכן ולצאת לרחובות כדי להחליף את ארדואן בפתהוללה גולן? הרי הזרם החילוני המרכזי בצבא הוא לא זה שיזם את ההפיכה. בגלל זה הם נשארו בבית.

כרגע, ארדואן עלה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. הוא היה בשפל הקריירה, ופתאום הוא מלך, הוא סולטאן, הוא הסולטאן טאייפ הראשון. הוא יכול עכשיו לנטרל את כל אויביו ולסלק את האליטות החילוניות הישנות ממערכות החינוך, הצבא והמשפט. הוא גם יטהר את אנשי אויבו פתהוללה גולן, שהקים רשת ענפה של מוסדות חינוך בתורכיה, והכשיר שוטרים, שופטים ואף חיילים לעתיד. אבל שימו לב לדבר אחד: לא בטוח שהעלייה שלו היא לא לצורך ירידה. המוטיב המרכזי ביציאת ההמונים לרחובות היה "הגנה על הדמוקרטיה", כלומר הגנה על שילטון נבחר, של הAKP ועל נשיא נבחר, ארדואן, מפני הצבא. כרגע הצבא ופתהוללה גולן על הכוונת של ההמונים. ברגע שארדואן ישלים את משימתו ויטהר את הגורמים הנ"ל, שאלת הדמוקרטיה תגיע גם אליו. ואז הוא יצטרך לספק הסברים על ניסיונות ההשתלטות המובהקת שלו על תורכיה. וזו יכולה להיות אליה וקוץ בה, הרי הכלים שהצילו אותו בהפיכה הכושלת, של טכנולוגיה, מחאת המונים ודמוקרטיה כביכול, עלולים להיות הכלים שיביאו לסיום שילטונו.

בינתיים, המסקנה שאני יכול להגיע אליה היא שלמרות הבעייתיות ומראה הכניעה בהסכם עם תורכיה, מדינת ישראל נהגה בהמון שכל כשחתמה על הסכם יישור ההדורים עם ממשל ארדואן. הרי יכולים להיות גם גרועים, ויותר אסלאמיסטים, מהאיש שיודע היטב את שפת עמו, וחולם להיות סולטאן, הסולטאן טאייפ הראשון או עבד אל-חמיד השלישי.