Tag Archives: חמאס.

מבשרי האסלאם הקיצוני: שייח' עבדאללה עזאם- מהשומרון לאפגניסטאן

מבשרי האסלאם הקיצוני
שייח' עבדאללה עזאם-מהשומרון לאפגניסטאן
עבדאללה עזאם היה למעשה מורהו הרוחני של אוסאמה בן לאדן והמייסד האמיתי של אירגון אל-קאעידה. היה ערבי יליד הכפר סילת אל-חרית'יה שבמחוז ג'נין שבשומרון/הגדה המערבית. הוא נולד בשנת 1941, לפני הקמתה של מדינת ישראל, כשהערבים עוד היו רוב בארץ ישראל. היה תלמיד מצטיין עוד בילדותו באמצע שנות החמישים, בהיותו נער, הוא הושפע ממטיף בשם אסד עבד אל-האדי והצטרף לתנועת "האחים המוסלמים" (לכל מי שחושב לא נכון, שאל קאעידה הוקם על ידיו לכאורה בגלל השליטה הישראלית בשטחים ובשומרון אחרי 1967). הוא עבר למחוז כרכ בירדן כדי להיות מורה לדת האסלאם ובשנת 1963 הוא נרשם לפקולטה לשריעה, ההלכה האסלאמית, באוניברסיטה של דמשק בסוריה שם יצר קשר עם מרצים ומנהיגים דתיים סונים שהשתייכו לתנועת "האחים המוסלמים". הוא קיבל תואר ראשון במשפט מוסלמי שם וחזר לגדה המערבית ולאחר מלחמת ששת הימים עבר עם משפחתו לירדן. בהיותו בירדן הוא עבר להילחם עם כוחות אירגון הפת"ח אבל סלד מהאידיאולוגיה המרקסיסטית לאומנית של אותו אירגון שהושפע מברית המועצות. במקום זה הוא הטיף לאיחוד אסלאמי- פאן אסלאמיזם. לאחר שהתאכזב מהפת"ח ומאש"ף החילוניים, הוא עבר לאוניברסיטת אל-אזהר בקהיר שם הוציא דוקטורט במשפט מוסלמי. לאחר שהשיג את תואר הPHD (דוקטור) במשפט מוסלמי, הוא עבר לערב הסעודית. שם הוא הוציא פסק הלכה שניתן כתשובה לשאלה (פתווה, כי איג'תיהאד- חידוש בהלכה- אסור באסלאם הסוני כבר כמעט 1000 שנה אבל פתוות מותרות). לפי פסק ההלכה הזה, שניתן כתגובה לפלישת הסובייטים האתיאיסטים לאפגניסטאן, קיימת חובה דתית להילחם כנגד הפולשים, גם נגד הסובייטים באפגניסטאן וגם כנגד מדינת ישראל. כלומר מה שעשה עזאם הוא הכרזת ג'יהאד ברורה.
לפתווה קראו "הגנה על האדמות המוסלמיות- החובה הראשונה אחרי האמונה". המופתי הראשי של סעודיה תמך בפסק ההלכה הזה. לכן, עזאם הוא גם המורה הרוחני של אל-קאעידה וגם של אירגון החמאס: שתי תנועות שמקורן בתנועת "האחים המוסלמים".
עזאם רצה להתקרב לחזית האפגנית לכן עבר לעיר אסלאמאבאד בפקיסטאן ולימד שם באוניברסיטה. משם הוא עבר לעיר פשאוואר הצמודה לגבול האפגאני ולמעבר ח'ייבר הידוע לשימצה בין שתי המדינות שנודע כנתיב מעבר לטרוריסטים עד היום, וייסד שם את "משרד השירות" כדי להקים בעיר "גסט-האוסים" (אכסניות) ללוחמי ג'יהאד אסלאמיסטים שבאו להילחם כנגד הסובייטים הפולשים. המשרד סיפק שירותי תמיכה רוחנית וחומרית (בנשק) ללוחמי המוג'אהידין שנלחמו בסובייטים. בפשאוור היה לעזאם תלמיד עם הרבה מאוד כסף: אוסאמה בן לאדן הסעודי הסוני ממוצא תימני. הוא שיכנע את בן לאדן לממן את המאבק בסובייטים מכספו. עבדאללה עזאם השתכנע והצטרף בעצמו ללוחמים המוג'אהידין הטרוריסטים כנגד הפולשים הסובייטים באפגניסטאן. הוא חצה את הגבול והצטרף בעצמו ללחימה. בשנות השמונים הוא החליט להגדיל את רשת ההטפה והג'יהאד שלו: באישור המימשל האמריקני הוא הסתובב בחמישים ערים במזרח התיכון, באירופה ובארצות הברית והטיף לג'יהאד ולגיוס לוחמים לאפגניסטאן בקרב האוכלוסייה המוסלמית המקומית. הוא המשיך להיות מעורב גם בלחימה הפנים אפגאנית לאחר נסיגת הסובייטים מאפגניסטאן. הטליבאן עוד לא קם אז, לכן עזאם תמך ב"ברית הצפונית". לאורך כל הדרך נתמך עזאם בידי המודיעין הסעודי והפקיסטאני. לכל מי שטוענים ששליטת ישראל בפלסטינים היא הסיבה לג'יהאד העולמי: ללא התשתית הסעודית והפקיסטאנית לא היה ג'יהאד עולמי ולא משנה מאיפה עזאם הגיע.
הוא הוציא פסקי הלכה שהצדיקו הרג אזרחים חפים מפשע במסגרת הג'יהאד. הוא הרחיב את המושג באסלאם "מושריכין" (משתפים אלים נוספים לאל האחד) לכל מי שלא מאמין באסלאם הרדיקאלי ובעיקר נוצרים ויהודים. הוא פעל להפוך את הג'יהאד לעולמי. התהליך של הפיכת מוסלמים לכופרים בעיני מוסלמים אחרים נקרא "תכפיר". בתהליך זה תמך עזאם חלקית.
בסוף שנות השמונים פרץ ויכוח בין עזאם לבין הג'יהאד האסלאמי המצרי בראשו עמד מנהיג אל קאעידה היום, איימן א-ט'וואהירי הפלג של ט'וואהירי תמך בהשתת "תכפיר" על כל מי שאינו מוסלמי דתי רדיקאלי. כשהוקם אירגון החמאס בעזה בשנת 1987, עזאם תמך בו והאירגון משתמש בפסקי הלכה ובכתבי עזאם עד היום. עזאם טען כי לאחר אפגניסטאן, מרכז הג'יהאד צריך להיות בארץ ישראל כנגד היהודים. עזאם גייס גם ערבים פלסטינים להילחם באפגניסטאן ואימץ את מונח ה"איסתישהאד" (ביצוע פיגועי התאבדות מטעמים דתיים כנגד האויב) בנוסף לג'יהאד. ליוזמי פיגועי ההתאבדות במגדלי התאומים בספטמבר 2001 היה גם קשר כלשהו עם עזאם.
בשנת 1989 נעשו כמה ניסיונות התנקשות בו, לאחר שהתברר שהמסגד בו נשא דרשות בפשאוואר בפקיסטאן הפך למרכז גיוס ראשי של ג'יהאד עולמי בשיטת עזאם. היה ניסיון כושל לפוצץ את המסגד של עזאם והמודיעין הסעודי לחץ על עזאם לעזוב את אפגניסטאן. ב24 בנובמבר 1989 בעודו נוהג ברכב יחד עם בני משפחתו בפשוואר הופעל מטען נפץ אדיר בשלט רחוק שהרג את עזאם ובני משפחתו.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏טקסט‏‏
לייק
תגובה
שתף

הר הבית והעיר מכה- הסכסוכים הפנים-מוסלמיים על מרכזי הדת

שלום לכולם ולכולן,

עקב סערת הרוחות לאחר הצבת המגנומטרים לאחר הפיגוע שהתרחש בהר הבית (שהמוסלמים קוראים לו "אל-חרם אל-שריף"), בחרתי לפרסם פוסט שמנסה להסביר מדוע הסיכסוך על הר הבית הוא בעצם סיכסוך פנים-מוסלמי, וישראל שולבה בו על ידי מדינות האיזור ובמיוחד ע"י הפלסטינים שלא ברצונה.

נכון שישנו סכסוך דתי בן יותר ממאה שנים בין המוסלמים ובין היהודים בעיקר עקב העליות לארץ ישראל, הקמת התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל, סכסוך שהוא אכן יותר דתי מאשר לאומי. אבל העניין המרכזי, במיוחד בימים אלה, הוא שהסכסוך על הר הבית אינו בעיקר בין מדינת ישראל לבין המוסלמים, אלא הוא סכסוך נלווה לבעיה הראשית: סכסוך בין שלושה צירים עיקריים בעולם המוסלמי על השליטה במקומות הקדושים לאסלאם- גם הר הבית, אך כיום מסתבר שהסכסוך הוא גם על העיר הקדושה ביותר למוסלמים, העיר מכה שנמצאת במחוז החיג'אז ששייך כיום לערב הסעודית.
הסיכסוך בהר הבית היה, למעשה, בשאלה מי ישלוט מבחינה דתית בהר הבית? הירדנים, הפלסטינים, הסעודים, שמלכם נחשב כ"מגן שני המקומות הקדושים לאסלאם", או שמא "האחים המוסלמים" שמי שמייצגת אותם כיום היא בעיקר תורכיה בראשות ארדואן, או שמא איראן השיעית, שבכל שנה בשנה, על פי מצוותו של ח'ומייני, מציינת את "יום ירושלים"- וכל זאת למרות שהר הבית הוא המקום השלישי הקדוש לאסלאם, אחרי הערים מכה ומדינה?
טענתם (הלא שקרית בעליל) של הסעודים, לאחר פיתרונו הזמני של משבר הר הבית, לפיה קטאר דורשת להפוך את איזור מכה ומדינה המקודש ביותר לאסלאם לאיזור בינלאומי, יכולה להוכיח את טענתי.

ואלה שלושת הצירים:
1. הציר הראשון: ציר סוני ראשון: סעודיה- איחוד האמירויות-ירדן-מצרים. בראש הציר הזה עומדת ערב הסעודית, ששולטת על איזור חיג'אז, ונחשבת מגינת שני המקומות הקדושים העיקריים לאסלאם- הערים מכה ומדינה שנמצאות בחיג'אז. בציר זה חברות גם מצרים, שלפני 4 שנים בדיוק חוללה הפיכה כנגד שילטון "האחים המוסלמים" ששלט בה במשך כשנה, וירדן, שבראשה עומדת משפחת המלוכה ההאשמית, ששלטה באיזור החיג'אז עד שנת 1924-וסולקו משם על ידי משפחת אל-סעוד, משפחת המלוכה הסעודית כיום, לטובת הממלכה הסעודית של ימינו, שהיא הממלכה השלישית בהיסטוריה של משפחת אל-סעוד. למרות שסעודיה היא ווהאבית, כלומר שייכת לאסכולה הקיצונית, המאוחרת והמחמירה ביותר באסלאם הסוני, נחשב הציר שאותו היא מנהיגה כמתון יחסית. גם אירגון הפת"ח הפלסטיני ומנהיגו אבו מאזן שייך לציר זה, וזאת למרות שלירדנים ולפלסטינים יש רצונות ואינטרסים עצמאיים בתוך אותו ציר, בייחוד לגבי הרצון לשלוט בהר הבית.

2. הציר השני: ציר סוני שני: אירגון "האחים המוסלמים", נסיכות קטאר, הממשל התורכי בהנהגת טאייפ ארדואן: ציר זה נחשב רדיקלי ולא אוהד למערב, למרות ציביונה המערבי יחסית של תורכיה. תנועת "האחים המוסלמים" נוסדה בשנת 1928 במצרים, בעקבות ביטול הח'ליפות (הנהגת האומה האסלאמית מתוך סמכות דתית) המוסלמית-עות'מאנית ע"י הפרלמנט התורכי ארבע שנים לפני כן. אירגון זה שואף להחזיר את הח'ליפות, ומשתמש בעיקר בתעמולה (דעווה) וגם לעתים בצורה צבאית (אירגון החמאס הפלסטיני, ועוד שבעה אירגוני טרור שהם פועל יוצא של התנועה הזאת). ציר רדיקלי זה מפעיל תנועות רדיקליות, כמו המוראביטון וגם "חזב אל-תחריר" (שממומן על ידי תורכיה, ורדיקלי יותר מה"אחים המוסלמים" עצמם) על מנת לשלוט בהר הבית. קטאר, כאמור, שהיא נסיכות קטנה במפרץ הפרסית ואחת המדינות העשירות בעולם אם לא העשירה ביותר, נחשבת "הבן הסורר" של מדינות המפרץ הפרסי/ערבי, ומנהלת מדיניות עצמאית תוך כדי מימון תנועת "האחים המוסלמים" והחזקת מנהיגה הרוחני של התנועה, השייח' יוסף אל-קרדאווי, בשטחה. וכמובן, לא שכחנו את תורכיה בנשיאותו של רג'פ טאייפ ארדואן, עם שאיפתה להחזיר את העומק האסטרטגי האיזורי והתרבותי שהיה לה בימי העות'מאנים. אל-קרדאווי אף קרא לארדואן "הח'ליף הבא". בחמישי ביוני 2017 הודיעו מדינות המפרץ הפרסי בראשות סעודיה על ניתוק כל קשר עם נסיכות קטאר, והן דורשות למגר למעשה את אירגון "האחים המוסלמים", ואת קשריה של קטאר עם איראן. גם אירגון "האחים המוסלמים וגם איראן שואפים לדריסת רגל ואף לשליטה במקומות הקדושים לאסלאם.
הציר הסוני השני מקיים קשרים ויחסי אהבה-שינאה עם הציר השלישי, הציר הרדיקלי השיעי בראשות איראן.
בין השנים 2012-2013 שלט אירגון "האחים המוסלמים" במצרים, עקב המהפיכה שאירעה בה שנה קודם לכן כנגד הנשיא הקודם מובארכ, אבל האירגון הודח מהשילטון על ידי הצבא בהנהגת נשיא מצרים כיום, אל-סיסי. לאחר ההפיכה כנגד "האחים המוסלמים", פעל הצבא המצרי כנגד הפגנה ענקית של אותו אירגון בכיכר "ראביעה (מערבית: הרביעית) אל-עדווייה" בקהיר- עם תוצאה של אלף הרוגים בשורות "האחים" (בערבית קוראים לאירגון זה בקיצור: "אל-איח'וואן). מאז הפך סמל היד עם ארבע האצבעות (כשהאצבע החמישית מקופלת), הראביעה (על שם כיכר ראביעה אל-עדוויה), המופיע כאן בצבע ובצורה שונים מעט, לסמל מאבקה של תנועת "האחים המוסלמים", כשארדואן ומפלגתו AKP, שרובה הוא למעשה כיום שלוחתו התורכית של אירגון זה, משתמשים בו באופן תדיר.

3. הציר השלישי הוא הציר השיעי, בהנהגת איראן. ציר אנטי-מערבי שנהנה מתמיכתן של רוסיה וסין. בציר זה כלולות מדינות "הקשת השיעית": איראן, עיראק (בחלקה, ובייחוד מפלגת השילטון השיעית בעיראק, "אל-דעווה"), סוריה של אסד ולבנון, שאליה ניתן לצרף את צפון תימן, שנמצאת בשילטון השיעים החות'ים. ציר זה שואף ראשית לדומיננטיות בעולם המוסלמי ולשליטה על המקומות הקדושים לאסלאם, ולאחר מכן כינון אמאמות שיעית שתשלוט על העולם כולו. איראן היא התומכת העיקרית של אירגוני הטרור הרדיקליים באיזור שמהווים מכשול לישראל, שהם החיזבאללה הלבנוני והחמאס הפלסטיני. איראן גם תומכת במרד ובשילטון החות'י בתימן. לאיראן יש יריבות על הגמוניה איזורית ועל הגמוניה דתית באסלאם בעיקר עם ערב הסעודית, הסונית-ווהאבית. נכון שבין תורכיה ואיראן יש יחסי אהבה-שינאה ויחסי כבדם וחשדם, בשל יריבות היסטורית של מאות שנים ובשל השתייכות לעדות דתיות שונות, אבל ישנם שיתופי פעולה פה ושם, כאמור, בין הצירים הרדיקליים הסוניים והשיעים.

כיצד התברר שהסכסוך העיקרי על הר הבית הוא פנים-מוסלמי? כאמור, בימים אלה כינס שר החוץ הסעודי, עאדל אל-ג'ובייר, מסיבת עיתונאים, ואמר כי נסיכות קטאר, שנחשבת התומכת העיקרית של תנועת "האחים המוסלמים", ובעלת קשרים עם איראן השיעית, דורשת להפוך את איזור מכה, ובו "האבן השחורה- הכעבה", המקודשת ביותר לאסלאם, לאיזור בינלאומי- ממש כמו שהפלסטינים וגם מדינות האסלאם הקיצוניות דרשו לגבי הר הבית. כלומר, כמו שביקשו לעקור את הריבונות הישראלית מהר הבית, כך קטאר מבקשת לעקור את הריבונות הסעודית מאיזור מכה. מטרתה של קטאר היא לשרת, למעשה, את הציר שהיא ממובילותיו: ציר "האחים המוסלמים", וכן את הציר האיראני, שעימו יש לה קשרים. באמצעות בינאום האיזור, תבוטל הריבונות הסעודית עליו, ו"אחים המוסלמים" ואף לאיראן תהיה דריסת רגל ברשות ובסמכות הדתית על האיזור. דבר דומה מאוד קורה וקרה בהר הבית, שהיה מקום שני בתי המקדש היהודיים וכיום נחשב כמקום השלישי הקדוש ביותר לאסלאם: הכנסת ישראל לסכסוך וההתפרעויות בתואנה של הצבת המגנומטרים, הייתה מביאה לדידם של שני הצירים הרדיקליים, בסופו של דבר, להפיכת איזור הר הבית לבינלאומי ולהוצאת ריבונות ונוכחות ישראל ממנו, מה שהיה מוביל לשליטה למעשה של "האחים המוסלמים" ותורכיה בסופו של דבר על ההר עצמו. כיום, מה שאנחנו מכירים בתור "הווקף המוסלמי", כלומר רשות ההקדשים המוסלמיים בירושלים, הוא למעשה גוף דתי שנמצא תחת סמכותה של ירדן ותחת הסמכות של הרשות הפלסטינית. לצד אותו ווקף ישנם גורמים שמקבלים מימון מהציר הרדיקלי הסוני ושואפים לשליטה דתית בהר הבית, כשאחד מראשי אותם גופים הוא השייח' עכראמה סברי, המופתי הקודם של ירושלים, שכיום הוא בעל קשרים עם אירגון "האחים המוסלמים" ועם ארדואן.
בסופו של דבר, ישראל בחרה להעניק את ההישג של הסרת המגנומטרים והמצלמות לממלכת ירדן, שעימה יש לישראל הסכם שלום, וכן לווקף המוסלמי בירושלים שנמצא תחת חסותה של הממלכה, כי סמכות דתית ירדנית (וכאמור, למשפחת המלוכה בירדן יש היסטוריה של שליטה על מקומות קדושים לאסלאם, וכמובן ובעיקר שליטה בהר הבית עצמו בין השנים 1948-1967), ולא להביא לידי כך שהר הבית יהיה נתון לשליטה דתית של הציר הרדיקלי הסוני בראשות "האחים המוסלמים" קטאר וארדואן, או אף לאיראן השיעית. כמו כן, היה חשוב לישראל לשמור על ביטחון איזור הכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר ליהדות, שהוא אתר יהודי מובהק תחת ריבונות ישראלית מובהקת. וזאת, למרות שצעד כזה של הסרת אמצעי הביטחון נחשב כפוגע בכושר ההרתעה של ישראל ועלול להראות על חולשתה, באיזור שבו אסור להיראות ולהיות חלש.

לכן, המאבק העיקרי על הר הבית, בדומה למאבק על המקומות הקדושים ביותר לאסלאם, הוא לא בעיקר מאבק בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, או בין היהודים לבין המוסלמים, אלא מאבק פנים-מוסלמי שישראל כמעט והשתרבבה לתוכו בעל כורחה.

התבטאויות ארדואן

שלום,

הפעם אני רוצה לדבר על התבטאויותיו של רג'פ טייפ ארדואן, יליד פברואר 1954, גיאורגי (גרוזיני) מוסלמי במקור, שנולד וגדל ברובע קאסימפאשה העני והדתי באיסטנבול, כשמשפחתו היגרה לשם לאחר שעברה מסלול, מבאטומי שבגיאורגיה על חוף הים השחור, משם לריזה שבצפון מזרח תורכיה גם על חוף הים השחור, ומשם לאיסטנבול, יחד עם מהגרים נוספים שהגיעו ממזרח המדינה למערבה בשנות החמישים והשישים. ארדואן היה שחקן כדורגל חובב בילדותו, קיבל חינוך דתי בבתי הספר של ה"אימאם האטיפ" (האימאם הדרשן, רשת בתי ספר דתיים שהוקמו באישורו של ראש הממשלה השמרן הראשון של תורכיה, עדנאן מנדרס בשנות החמישים), והשכלתו האוניברסיטאית הייתה כלכלה
ומינהל עסקים, תחום שארדואן מצטיין בו היות וקידם את כלכלת תורכיה
מאוד (למרות שלקח הרבה אשראי…)

ארדואן, שעל הביוגרפיה שלו אוסיף בהמשך, היה ידוע כאדם שקט מצד אחד אך כ"ביריון השכונתי" מצד שני. במהלך לימודיו הוא הצטרף
לפעילות פוליטית קולנית במפלגה האסלאמיסטית העיקרית של תורכיה, "מפלגת הרווחה" בראשות נג'מטין ארבאקאן, ובשנת 1994 נבחר לראש עיריית איסטנבול, כשבמהלך תפקידו הוא דווקא הצטיין בסובלנות שלו כלפי
החילונים. בשנת 2001 התפלג יחד עם חברו עבדאללה גול (נשיא
תורכיה היוצא, שמסתמן כיריבו המרכזי של ארדואן, אסלאמיסט מתון אמיתי שכנראה עומד להקים מפלגת ימין מרכז שתתחרה בארדואן) ועם עוד קבוצת חברים ממפלגת הרווחה, כשטען כי היא קיצונית מדי, וכי עליה
להפוך למפלגת ימין מרכז שמרנית ולא להתהדר בתווית האסלאמית.
למפלגה החדשה קראו "מפלגת הצדק והפיתוח", היא דגלה במסורת דתית לא קיצונית, בדמוקרטיה ובשוק חופשי (מה ששימש להטעייה של האיחוד האירופי) וכן, על פניו, בשמירה על מורשת אתא תורכ מייסד תורכיה המודרנית ובכיבוד דמותו. בנובמבר 2002 זכתה המפלגה לרוב בבחירות הכלליות בתורכיה, שהייתה מדינה לא יציבה בעליל מבחינה פוליטית וכלכלית. גול מונה לראשות הממשלה. במרץ 2003, לאחר שהושבה חסינותו של ארדואן, שלא יכל להיבחר לפרלמנט עקב מעצרו בשנת 1998 כראש עיריית איסטנבול
לאחר שהקריא שיר שנשמע כאסלאמיסטי ("המסגדים-בסיסינו, כיפותיהם-קסדותינו, צריחיהם-כידונינו והמאמינים-חיילינו"), נבחר ארדואן בבחירות מקומיות לציר בפרלמנט התורכי והפך למנהיג מפלגת הצדק והפיתוח ולראש ממשלת תורכיה, תפקיד בו הוא מכהן עד היום לאחר שניצח בשש מערכות בחירות ומשאלי עם.

בחודש הבא צפוי ארדואן להתמודד על נשיאות תורכיה, היות ולפי תקנון
מפלגתו ראש ממשלה לא יכול לכהן יותר משלוש קדנציות. הוא צפוי לזכות בהתמודדות מול יריבו, אקמל אל-דין איהסאנאולו, מועמד האופוזיציה.

כשהיה בראשית הקריירה הפוליטית הציבורית שלו, בשנות התשעים, ידע ארדואן להוליך שולל את הציבור ובייחוד את המערב. הוא הציג את המפלגות שהיה חבר בהן כמפלגות ימין שמרני, ולא כמפלגות אסלאמיסטיות. את זאת הוא עשה כראש עיריית איסטנבול עת נבחר ב-1994, ונתן לציבור תחושה כי הוא אינו דתי אדוק, אלא חילוני שמרן. הוא גם דאג ליצור את המושגים "דמוקרטיה אסלאמית" ו"מדינה חילונית בהנהגתו של אדם דתי אפשרית", וזאת ביחס לשיטת השילטון שלו, ובכך הוליך שולל הן את האיחוד האירופי (שדרש מתורכיה לצמצם את כוחו של הצבא הדומיננטי ולעבור לדמוקרטיה מלאה) והן את האקדמיה האמריקנית- שקונדוליסה רייס (מזכירת המדינה האמריקנית והיועצת לביטחון לאומי בימי של בוש הבן, פרופסור בתחום חקר ברית המועצות בעצמה) וברק אובמה (שהרוויח תואר מעין-דוקטור למשפטים והיה פעיל חברתי שמאלני רדיקלי), שהאמינו ועוד מאמינים לארדואן, הם תוצר שלה.

עם זאת, היו לו מספר התבטאויות "מפלילות", שאמר אותן עוד כראש עיריית איסטנבול בשנות התשעים. אני מביא אותן, ומביא גם קישור לאדם שהביא אותן, אחד ממבקריו החריפים של ארדואן ואוהד ישראל,
העיתונאי העצמאי בוראק בקדיל (הפנייה לטור הנפלא של ידידי בוראק:

http://www.hurriyetdailynews.com/president-rt-erdogan-a-portrait-i.aspx?pageID=449&nID=68639&NewsCatID=398):

"תעודות נישואין צריכות להינתן בידי אימאם, לא בידי פקידי עירייה", "המערכת שאנו רוצים להקים לא יכולה לנגוד את הוראות האל, וההתייחסות (הנכונה) היא האסלאם), ו"אנו זקוקים לחשיבה של
הסולטאן עבד אל-חמיד (השני) ח'אן"- ההתבטאות שחשפה את ארדואן כניאו עותמאניסט ואסלאמיסט מובהק, כי הרי הסולטאן עבד אל-חמיד השני, ששלט בין השנים 1876-1908, ראה עצמו קודם כל כח'ליף האסלאם, והיה אסלאמיסט מובהק והמודל לארדואן. על עבד אל-חמיד השני אכתוב בפוסט הבא.

מה שמראה לנו, כי ארדואן השתלט לאט ובתחכום על תורכיה, תוך הטעייה של כל העולם החופשי, על מדינה חילונית שהיא חברה בנאט"ו,
ולאט לאט הוא הופך אותה בתיחכום למדינה כבקשתו, עם מערכת שילטונית וחשיבתית אסלאמית נוסח "האחים המוסלמים". חבל מאוד.
הטעות של מוחמד מורסי, נשיא מצרים מטעם האחים המוסלמים שהודח, הייתה שהוא ניסה לעשות בשנה אחת ובמהירות את מה שארדואן עשה במשך כעשר שנים בסבלנות רבה ובתיחכום רב תוך הטעיית המערב ובשל כך שרד.

מצד שני, אילולא ארדואן, וזה אבסורד, לא היה ניאו עותמאניזם ולא היו גם את הטלנובלות התורכיות המצוינות שאנו צופים בהן, בטח ובטח שלא הייתה את הסידרה "הסולטאן", או כמו שקוראים לה בתורכית "המאה המפוארת".