Tag Archives: יום האישה הבינלאומי

סולטאנות הנשים וההרמון האימפריאלי

בחודש ספטמבר בשנת 1993, חל מהפך במחקר ההיסטורי של איזור המזרח התיכון: חוקרת בשם לזלי פירס פירסמה ספר בצבע ורוד, באנגלית, בשם: "ההרמון האימפריאלי- נשים וריבונות באימפריה העות'מאנית". הספר והמחקרים שהיו לפניו ולאחריו הפריכו את הסטיגמה של הרמון הנשים הסולטאני המוסלמי, לפיו מדובר במקום שכולו יצרים, שפחות והולדת צאצאים.
הספר תיאר, למעשה, תקופה חשובה בתולדות האימפריה העות'מאנית, שנמשכה כ-150 שנים בין המאות ה-16 וה-17 לספירה. בתקופה זו, שנקראה "סולטאנות הנשים", שימש ההרמון (המקום שבו הוחזקו שפחותיו של הסולטאן, וכן אימו ששלטה בהרמון) האימפריאלי של הסולטאן כמרכז השילטון בפועל של האימפריה. כלומר, נשים שלטו בפועל באימפריה מוסלמית, כשהסולטאנים ששלטו באופן רשמי היו עושי דברן. הפיכת ההרמון למרכז השילטון לא קרתה בבת אחת, אלא בהדרגה. למעשה, התקופה והספר מתייחסים לזמן שבו שלט הסולטאן סולימאן המפואר (שלט משנת 1520 עד 1566 והיה הסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפורסם ביותר), בה לאישתו הורם (שהייתה למעשה אשת הסולטאן החוקית הראשונה, עד אז היו לסולטאן רק שפחות ואשת הסולטאן למעשה נודעה כ"האסקי סולטאן"- האישה המועדפת על הסולטאן) הייתה השפעה גדולה. עד לסולימאן הסולטאנים נחשבו לוחמים, והם שלטו משדות הקרב שבהם שהו. החל מסולימאן, התאחד ההרמון למעשה עם ארמון הסולטאן. אחד משיאי תקופת סולטאנות הנשים, היה כאשר הסולטאן מוראד השלישי, נכדו של סולימאן ששלט בין השנים 1574-1595, העביר את מקום מושבו ושילטונו להרמון הנשים עצמו.
חשוב לציין, כי באימפריה העות'מאנית לא היו שמות משפחה באותה תקופה, לכן כינויין של הנשים שהשתייכו למשפחה הסולטאנית בהיותן אחיות, בנות או שפחות הסתיים ב"סולטאן", כלומר סמיכות המציינת על שייכותן לסולטאן, דה-יורה או דה פקטו.

מאז סולימאן, היו שישה סולטאנים שהיו מוגבלים או נפשית, או פיזית או צעירים מדי. בזמנים כאלה, מי ששלטה באימפריה בפועל היא אימו של הסולטאן, שישבה בהרמון. מוסד הוואלידה סולטאן, שמשמעות תוארה היא אם הסולטאן, מוסד שבו עוסקת בהרחבה לזלי פירס, הפך למעשה למרכז השילטוני האימפריאלי. הסולטאן שימש למעשה חותמת גומי של אימו, והיא זאת שניהלה את האימפריה בפועל, שלטה לא רק בתקציבי הארמון אלא גם בתקציבי האימפריה כולה, וגם בחרה מי יירש את הסולטאן לאחר מותו. דיפלומטים זרים ידעו שכדי לבסס קשרים טובים עם האימפריה העות'מאנית, יש לבסס קשרים טובים גם עם הוואלידה סולטאן. הדומיננטיות של הוואלידה סולטאן נמשכה גם לעתים לתוך שנות השילטון של נכדיה. חשוב לציין, כי הוואלידה סולטאן עצמה לא השתייכה ביולוגית לשושלת העות'מאנית, אלא הייתה אימו של הסולטאן ולפני כן אימו של הנסיך הדומיננטי בהרמון. הסולטאנים, כשהיו צעירים, גודלו למעשה על ידי אימהותיהם בהרמון. הנסיכה היחידה ששימשה כוואלידה סולטאן והשתייכה ביולוגית למשפחה העות'מאנית היא מיהרימה סולטאן, שהייתה הבת של הסולטאן סולימאן המפואר ולאחר מות אישתו ואת בנו הסולטאן סלים השני הורם סולטאן, שימשה כוואלידה סולטאן בפועל (תמונת השחקנית ששיחקה את מיהרימה בסידרה ההיסטורית "המאה המפוארת- הסולטאן", מופיעה כאן). המתנגדים הראשיים בדרך כלל לסולטאנות הנשים היו הווזירים הגדולים, שהיו למעשה ראשי הממשלה של האימפריה. ועובדה היא שבשלהי המאה ה-17 התחלפה תקופת "סולטאנות הנשים" בתקופה שבה שלטו באימפריה בפועל הווזירים הגדולים. עם זאת, היו וזירים גדולים רבים ששיתפו פעולה עם הוואלידה סולטאן.

מוסד חשוב נוסף בהרמון, וגם בעל השפעה, היה מוסד ה"האסקי סולטאן", כלומר השפחה המועדפת על הסולטאן שלמעשה הייתה אישתו. השיפחה המועדפת הייתה ברוב המוחלט של המקרים גם אימו של יורש העצר והיא גידלה אותו בהרמון. להאסקי סולטאן הייתה השפעה גדולה מאוד על בעלה, בייחוד כשמדובר היה בבעל שלא יציב נפשית או פיזית. לסלים השני, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר שירש אותו, הייתה בעיית שתייה. לכן, מי ששלטה בפועל באימפריה העות'מאנית הייתה אישתו, נורבאנו (ונציאנית במוצאה, ויש הטוענים שהייתה יהודייה), לצד אחותו (בהיעדר אימו הורם, שכבר מתה), מיהרימה.
ה"האסקי סולטאן" או אישתו של הסולטאן הפכה, כאמור, לאחר מות בעלה בדרך כלל ל"ואלידה סולטאן"- אימו של הסולטאן החדש והאישה החזקה בהרמון, שבתקופה "סולטאנות הנשים" הייתה למעשה שליטת האימפריה בפועל. נשות הסולטאנים הדומיננטיות ביותר היו כאמור הורם סולטאן (במקור אלכסנדרה ליסובסקאיה האוקראינית), וקוסם סולטאן (1589-1651, במקור יוונייה בשם אנסטסיה), אישתו החוקית ולפני כן השפחה המועדפת של הסולטאן אחמט הראשון ואימם וסבתם של כמה סולטאנים, שהייתה למעשה אשת הסולטאן והוואלידה סולטאן לאחר מכן החזקה ביותר בזמנה.
בהרמון הנשים, כאמור, הוחזקו שפחותיו של הסולטאן וגם אימו. אלה שלא היו מוסלמיות מבין השפחות, אוסלמו זמן קצר מאוד לאחר הגיען להרמון.

העימותים המפורסמים ביותר על שליטה היו בין נשות הסולטאנים, או ההאסקי סולטאן, לבין חמותיהן, הוואלידה סולטאן. להורם סולטאן היו עימותים עם אימו של הסולטאן סולימאן, עיישה חאפזה, שהייתה נסיכה אמיתית- נסיכת משפחת גיראי ששלטה בחצי האי קרים. לקוסם סולטאן היו עימותים רבים עם נשות בניה, בייחוד קוסם סולטאן, שהספר של פירס טוען שהיא נרצחה על ידי אשת בנה אבראהים, טורהאן סולטאן. טורהאן נחשבת, למעשה, לאישה האחרונה שסיכמה את תקופת סולטאנות הנשים. היא הייתה אשתו של הסולטאן אבראהים הראשון, שהיה נודע כ"אבראהים המשוגע" ובשל חוסר תפקודו מי ששלטה בפועל באימפריה והייתה עוצרת (שליטת האימפריה הרשמית בפועל) האימפריה הייתה קוסם סולטאן. כמו כן, היו סולטאנים שהיו צעירים מדי בשביל לשלוט, אז קוסם הייתה עוצרת האימפריה פעמיים למעשה. קוסם הייתה הוואלידה סולטאן בימי שילטון נכדה הסולטאן מהמט הרביעי שהיה צעיר מדי, אך אימו, טורהאן, לא אהבה זאת וחיסלה למעשה את קוסם על ידי שבירת כלי כבד על ראשה. בכך הפכה טורהאן סולטאן לוואלידה סולטאן, והיא, כאמור, יכולה להיות המוגדרת אחרונה בסולטאנות הנשים.

עימותים נוספים היו בין השפחות בהרמון, מי תזכה להיות ההאסקי סולטאן ואם יורש העצר של האימפריה. נשות הסולטאנים החזקות הן שהחליטו מי יהיה הסולטאן הבא, דבר שהביא לתככים בהרמון ולרצח של שפחות רבות וגם של נסיכים שהיו בניהן של שפחות אחרות, שהודחו מעמדת ההאסקי (האישה המועדפת) או שטענו ונאבקו על מנת להגיע למעמד זה. לא תמיד האישה החביבה על אימו של הסולטאן הפכה למועדפת על בנה.

תקופת סולטאנות הנשים וקיום מוסד ההרמון האימפריאלי, הוואלידה סולטאן ואשת הסולטאן, מלמדת לא רק על כוחן ועוצמתם של הנשים בעולם המוסלמי של אותה תקופה- המאות ה-16 וה-17 לספירה. היא גם מלמדת על ניעות חברתית: מעבר בין מעמדות, והכוונה כאן למעבר ממעמד נמוך מאוד, מעמד של שיפחה שלרוב נחטפה בפשיטות של שודדי ים נאמנים לעות'מאנים או העות'מאנים עצמם על יישובים נוצריים באירופה (הורם וקוסם הן דוגמה לכך) והובאה להרמון הסולטאן לעתים גם כמתנה לסולטאן עצמו על מנת לשמש לו מקור ליצריו וגם אם לצאצאיו, לאישה החזקה ביותר באימפריה העות'מאנית, ובאותן שנים למנהיגה בפועל של העולם המוסלמי כולו- למרות שההנהגה הרשמית הייתה בידי הסולטאנים עצמם.

תום תקופת "סולטאנות הנשים" באה בסוף המאה ה-17, עת הפכו הווזירים הגדולים, ראשי הממשלה (שגם חלקם הגדול היה בעבר עבדים שנלקחו לשירות בצבא העות'מאני, אוסלמו והתקדמו בהיררכייה הצבאית או בהיררכיית הארמון האימפריאלי) לשליטי האימפריה בפועל, לצד סולטאנים חזקים יותר שעלו לשילטון. עם הזמן הפכה האימפריה למבוזרת יותר, ומי שנתנו את הטון היו מושלי המחוזות החזקים.