Tag Archives: סודאן

בין תורכיה, סודאן ואתיופיה

בחודש יוני 2019, החודש שבו נכתב הפוסט הזה, אירעו כמה אירועים שחשוב לציין אותם: ב23 ביוני 2019 נערכו בחירות חוזרות לראשות עיריית איסטנבול, לאחר שארדואן סירב לקבל את ניצחונו של מועמד האופוזיציה מטעם "מפלגת העם הרפובליקנית" החילונית, המפלגה שייסדה את תורכיה. המועמד החילוני, אכרם אימאמאולו, ניצח בסופו של דבר את מועמד מפלגתו האסלאמיסטית AKP של ארדואן שהוא גם ראש ממשלתה האחרון של תורכיה, בינאלי יילדירים. בסיבוב החוזר ביתרון יותר גדול מאשר היה לו בניצחונו הראשון, שנפסל בלחצו של ארדואן על ידי ועדת הבחירות המרכזית של תורכיה. מהניסיון ההיסטורי, לארדואן יש כמה סיבות לדאוג בקשר לתוצאות הבחירות בכלל ולאימאמאולו ראש העיר החדש בפרט: ראשית, איסטנבול הייתה המאחז החשוב ביותר של ארדואן ב25 השנים האחרונות. בשנת 1994 נבחר ארדואן לראש העירייה האסלאמיסטי הראשון של איסטנבול, ומאז כל השאר היסטוריה, ולגבי איסטנבול- העיר הייתה נתונה בידיו ובידי אנשיו, שהתמנו לראשי העירייה לאחר שהוא עזב את תפקידו לטובת הקמת מפלגתו במישור הארצי והפיכתו לראש ממשלת תורכיה. בחירתו של אימאמאולו יכולה לבשר את ההתחלה של מהפך פוליטי עתידי בתורכיה וחזרתה לשילטון של המפלגה החילונית, מפלגתו של מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית, מוסטפא כמאל אתאתורכ, שיש הטוענים שלמרות שעברו 80 שנה וכמה חודשים מאז מותו בשנת 1938, הוא ובעיקר מורשתו הם המנצחים העיקריים של הבחירות האלה…. מערכת המשפט התורכית הספיקה לייחס לאימאמאולו עבירה של העלבת עובד ציבור שעליה הוא עתיד להישפט, אך זכור היטב שגם ארדואן עצמו נשפט וישב בשנת 1998 בכלא עת היה ראש עיריית איסטנבול על התבטאות שהייתה אסלאמיסטית מדי, כשישיבתו בכלא סללה באורח אירוני את הדרך לזכייה בבחירות 4 שנים מאוחר יותר ולהפיכתו למנהיג של תורכיה בתור ראש ממשלה ונשיא עד לימינו אנו. אגב, כמו ארדואן, אימאמאולו, שנולד בשנת 1970, הוא יליד איזור צפון מזרח תורכיה, לחוף הים השחור: הוא נולד במחוז טראבזון, ואילו ארדואן בן ה-65 נולד במחוז ריזה (Rize) שלא רחוק משם. גם לאימאמאולו (שמשמעות שם משפחתו היא "בנו של האמאם") מיוחס מוצא לא-תורכי: נטען שהוא מוסלמי ממוצא יווני, וגם לארדואן: נטען שבשנת 2003 ארדואן עצמו אמר שמשפחתו היא מוסלמית-גיאורגית במקור מהמיעוט האדג'ארי, שהיגרה מאיזור באטומי שבגיאורגיה (גרוזיה) למחוז ריזה שבתורכיה. והכי חשוב: שניהם אנשים עקשנים שסימנו לעצמם את כס השילטון בתורכיה, כשבינתיים רק ארדואן הצליח בזה.

ארדואן, כידוע, הוא תומך אדוק של תנועת "האחים המוסלמים", תנועה ששמה לה למטרה לכונן מחדש את הח'ליפות האסלאמית (כלומר: את האימפריות האסלאמיות והשילטון על האומה המוסלמית הסונית), שהוחזקה לאחרונה על ידי העות'מאנים ובוטלה בשנת 1924 על ידי הפרלמנט התורכי החילוני. אנשי תנועה זאת מנסים בחודשים האחרונים להשיג את השילטון דרך שלוחותיהם במדינות שבהן אירע בשנה זאת, 2019, "האביב הערבי השני": אלג'יריה וסודאן. בחודש אפריל 2019 הודח לאחר הפגנות המונים נשיא סודאן, הגנרל עומר אל-בשיר (שלט בסודאן בין השנים 1989-2019), שהיה בעל בריתם לשעבר של ארדואן ושל תנועת "האחים המוסלמים" במדינתו, בפעולה של הצבא הסודאני, שהקים מנגד את "המועצה הצבאית הזמנית" על מנת שתנהיג את סודאן במקום בשיר. אבל זה לא הרגיע את המפגינים, שהמשיכו להפגין אל מול מטה המטכ"ל הסודאני בדרישה לעבור לשילטון אזרחי. אבל הצבא הסודאני חושש, ובצדק: הוא יודע שאם ימסור את השילטון לידיים אזרחיות, מהר מאוד מי שיעלו לשילטון הם חברי התנועות האסלאמיסטיות (שחלקן נתמכות ע"י תורכיה וארדואן), שהיו בעבר בעלי בריתו של הצבא וכיום הם יריביו. אנשי המועצה הצבאית השלטת בסודאן יודעים, ששילטון אסלאמיסטי יצמצם מאוד את כוחו של הצבא ואת כוחם של הגנרלים, בדומה למה שקרה בתורכיה של ארדואן. גם מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות חששו שבסודאן עלול לעלות שילטון שיתמוך בשנואות נפשם, איראן ובתנועת "האחים המוסלמים". לכן החליטו לתמוך במועצה הצבאית ובכך שאת הגנרל בשיר יחליף רק גנרל אחר. ובכן, החודש הזה כנראה שנמצא אותו גנרל: מדובר בגנרל מוחמד חמדאן דגלו, שידוע בכינויו "חמידתי" (כאן בתמונה!) בן ה-45, יליד מזרח חבל דארפור שמוצא משפחתו הערבית שעסקה בסחר בגמלים מצ'אד השכנה, סגן ראש המועצה הצבאית הזמנית השלטת, שהולך וצובר פופולאריות רבה בעצרות עם גדולות שהוא מארגן ברחבי סודאן. אך לחמידתי יש הווה ועבר בעייתי: הוא עומד בראש "כוח התגובה המהירה" של צבא סודאן, מה שבתחילת שנות האלפיים נודע כמיליציות הג'נג'אוויד. המיליציות הללו בהנהגת חמידתי הן שביצעו את הטבח הנורא בדארפור, טבח שערכו מוסלמים ממוצא ערבי (וחמידתי הוא ערבי במוצאו ויליד חבל דארפור בו הערבים מהווים מיעוט) , שמהווים את האליטה השולטת בסודאן, במוסלמים שמוצאם מאפריקה השחורה שמהווים את רוב בני חבל דארפור, שבגינו הואשם נשיא סודאן המודח בשיר בפשעים נגד האנושות ע"י בית הדין הבינלאומי. היות שחמידתי לא הואשם בכלום, לא הייתה בעיה למנות אותו לתפקידו במועצה הצבאית השלטת ולא תהיה לו בעיה להפוך בעתיד הקרוב לנשיא סודאן. את ההפגנות מול המטכ"ל הסודאני, אגב, פיזרו חייליו של חמידתי באלימות רבה מאוד.

עוד סוגיה איזורית נוגעת לאירועים ב22 ביוני בשכנתה של סודאן, אתיופיה: באתיופיה, מדינה נוצרית ששסועה בין מרכיביה השבטיים והאתניים (בעיקר בין האמהרים והטיגרינים), שולט כיום ראש ממשלה מוסלמי בן גילו של חמידתי בערך בשם אבי (כלומר אבו) אחמד. אבי אחמד מנסה מהיום שהתמנה לתפקידו, לפני שנה וחצי, לחולל באתיופיה רפורמות שייקחו הרבה כוח מהאליטה ששולטת באתיופיה מזה שלושים שנה, האליטה הטיגרינית, ויעבירו את אותו כוח אליו ואל ממשלתו. במסגרת השינויים והרפורמות חתם אבו אחמד הסכם שלום עם שליט מדינת אריתריאה שמצפון לאתיופיה על מנת לסיים את הסיכסוך בן 30 השנים ויותר בין שתי המדינות. אבל גורמים כלשהם בתוך הצבא לא אוהבים את מהלכיו של אבי אחמד, לכן ניסו כבר להתנקש בחייו, כשהשיא היה כמה ימים לפני כתיבת פוסט זה: בפעולה משולבת בשני מקומות שונים חוסלו בני בריתו העיקריים של אבו אחמד, שהם הרמטכ"ל האתיופי שחוסל ע"י שומר ראשו והנשיא והתובע הכללי של מדינת המחוז הגדולה אמהרה, כשמאחורי החיסולים וניסיון ההפיכה עמד למעשה גנרל שהשתחרר מהכלא לא מזמן. כל זה בא על רקע פרשת הקמת הסכר האתיופי הגדול על נהר הנילוס, סכר שמרגיז מאוד את מצרים שעלולה להיפגע מכך (אגב ארדואן, ששונא את מצרים ואת הנשיא שלה הגנרל א-סיסי, תומך מאוד בהקמת הסכר ובאתיופיה), והיא מובילה מהלכים על מנת למנוע את בניית הסכר. לפני כשנה אגב, חוסל גם באורח מסתורי המנהל והמהנדס הראשי של אותו סכר.

ואם כבר מדברים על מצרים, לפני כמה ימים מת מי שהיה נשיא מצרים מטעם תנועת "האחים המוסלמים", מוחמד מורסי, בעודו יושב בכלוב אסירים בבית המשפט המצרי במהלך המשפט שמתנהל נגדו. מורסי, חולה סוכרת בן 68 שהוחזק בתנאים לא קלים (בעוד הנשיא לשעבר מובארכ, שהודח במהפיכה הגדולה בשנת 2011, שוחרר מזמן מהכלא והוא בן 91 ועודנו חי ובועט) , היה במאסר מזה כמעט שש שנים, מאז הפיכת-הנגד שחולל הצבא המצרי נגד שילטונו. ארדואן ותנועת "האחים המוסלמים" מיהרו להאשים את השילטון של הגנרל א-סיסי ברצח הנשיא המודח.

כל הזכויות שמורות (c) לכותב הפוסט הזה, ניתן לשתף בפייסבוק רק תוך ציון המקור.

אלג'יריה, סודאן ולוב: הצבא הוא הפיתרון

"האביב הערבי השני". כך בישרו הכותרות בשבועות האחרונים עת באלג'יריה ובסודאן הודחו שני הנשיאים המכהנים, עבד אל-עזיז בותפליקה ועומר חסן אל-בשיר בהתאמה, לאחר עשרות שנות שילטון. שני הנשיאים הללו עשו טעות גורלית, כשהתעקשו להמשיך בתפקידם למרות הקריאות כלפיהם אצל רוב הציבור להתפטר. באלג'יריה שלט בותפליקה עשרים שנים, החל משנת 1999, אך משנת 2013 חדל למעשה לתפקד לאחר שני אירועים מוחיים. הוא הוחזק כבובה בשילטון בידי "הכוח", שהוא האליטה השולטת באלג'יריה, כשאחיו של בותפליקה עצמו היה חלק מהמנגנון השולט. לפני כמה חודשים הודיעו בשם בותפליקה כי הוא עומד להתמודד לקדנציה נוספת בבחירות הקרובות, מה שעורר את זעם ההמונים שמילאו את ערי אלג'יריה בהפגנות. בסופו של דבר הצבא האלג'ירי בהנהגת הרמטכ"ל האלג'יראי אחמד קאיד צאלח בן ה-79 הכריח את בותפליקה בן ה83 להתפטר ולהעביר את תפקידו באופן זמני לבעל בריתו, יו"ר בית הנבחרים העליון של אלג'יריה עבד אל-קאדר בן צאלח. בסודאן שלט איש הצבא עומר אל-בשיר החל משנת 1989 לאחר הפיכה צבאית שחולל. הוא הספיק לצבור אישומים במערכות המשפט הבינלאומיות על פשעים נגד האנושות בין היתר בשל הטבח ההמוני שביצע באיזור דרפור בצפון מערב המדינה. מחירי הלחם המאמירים בסודאן והתנתקותו של בשיר מהמפלגה האסלאמית העיקרית עימה שיתף פעולה שלטונו הצבאי גרמו להמונים לצאת לרחובות ולדרוש את הפלתו. הוא סירב להתפטר אך הצבא הסודאני עצמו הוא שהחליט בסופו של דבר להוריד את בשיר מהשילטון. בסודאן הונהגה מועצה צבאית זמנית בהנהגת שר ההגנה הסודני, שהיה בן בריתו של בשיר, על מנת שתנהל את ענייני המדינה. ההמונים המשיכו להפגין ודרשו משר ההגנה להתפטר, ואכן כך היה. למחרת ההפיכה הוצב בראש המועצה הצבאית והמדינה מפקד זרוע היבשה הסודאני עבד אל-פתאח בורהאן. הבעיה באלג'יריה ובסודאן הוא שהפגנות ההמונים נמשכות, והן דורשות מהשליטים החדשים בפועל של שתי המדינות להתפטר. בסודאן הדרישה היא לעבור לממשל אזרחי. הבעיה היא שבמדינות מעין אלה, ויש עדויות מניסיון העבר במצרים למשל, המשמעות של "דמוקרטיה" ו"ממשל אזרחי" היא אחת: שילוב המפלגות האסלאמיות בשילטון ומתן אפשרות למפלגות דתיות קיצוניות מעין אלה, בחסות קטאר וה"אחים המוסלמים" או דאע"ש או איראן לעלות לשילטון במדינות האלה. האופציה השנייה במדינות כמו אלג'יריה, סודאן ולוב חסרות המסורת הדמוקרטית בעליל היא תוהו ובוהו ומלחמת הכל בכל, בייחוד במדינות שהן מאוד שבטיות כמו סודאן ולוב, אך גם באלג'יריה. לאלג'יריה במיוחד יש ניסיון מר עם מלחמת אזרחים כזאת: בשנת 1992 עלתה לשילטון בבחירות מפלגת "חזית ההצלה האסלאמית" הדתית קיצונית. הצבא, שבאלג'יריה הוא חלק מה"כוח" השולט במדינה, ביצע הפיכה נגד השילטון האסלאמי שעמד לתפוס את מקומו וההפיכה הולידה התנגדות אסלאמיסטית עזה, עת התחוללו פיגועים מטורפים בכל רחבי המדינה בחסות "חזית ההצלה האסלאמית" ששכרה לשירותיה כנופיות פושעים בין היתר, ואירגונים מחוץ לאלג'יריה שסיימו זה עתה את המלחמה באפגניסטן נגד הסובייטים ועברו לפעול באלג'יריה. במלחמה הזאת, שנמשכה כעשר שנים, נהרגו קרוב למיליון בני אדם. בסודאן יש היסטוריה של שיתוף פעולה בין הצבא לבין המפלגות האסלאמיות: בשנת 1983 הודיע איש הצבא ג'עפר אל-נומיירי, ששלט בסודאן, על מעבר למערכת שילטון תחת חוק השריעה (אורח החיים וההלכה) האסלאמיים. ההכרזה הזאת גרמה לפרוץ מלחמת אזרחים נוראית בדרום המדינה דאז, שהיה מאוכלס ברובו באוכלוסייה נוצרית. המלחמה הסתיימה לאחר 22 שנים, כשב2011 הוכרזה דרום סודאן הנוצרית כמדינה עצמאית. באשר לשילטון עצמו, נומיירי הודח בשנת 1985 בסופו של דבר על ידי הצבא ובשנת 1989 חולל איש הצבא עומר חסן אל-בשיר הפיכה נוספת, ועלה לשילטון תוך שיתוף פעולה עם המפלגה האסלאמית המרכזית במדינה ומנהיגה האגדי, חסן תוראבי, איש ההשכלה וההלכה האסלאמי שרכש את השכלתו באנגליה ותואר דוקטור בסורבון ומת בשנת 2016. בסופו של דבר בשיר התנער מהאסלאמיסטים, מה שהביא לדרישה בין היתר להדיחו. הוא הודח לבסוף כאמור לפני כמה שבועות, אבל ההפגנות גם בסודאן וגם באלג'יריה נמשכות, כשמי שעומד מאחורי ההפגנות האלה הם איגודים מקצועיים, תנועות שמאל וכמובן האסלאמיסטים. רשת אל ג'זירה הכלל-ערבית, שמזוהה עם תנועת "האחים המוסלמים" שסיסמתה "האסלאם הוא הפיתרון (אל-אסלאם הוא אל-חל)" מעודדת מאוד את ההפגנות האלה, כשהמטרה האמיתית שלה בעידוד הזה הוא להשית שילטון אסלאמי במדינות האלה. ובמדינות חסרות מסורת דמוקרטית בעליל, כשתנועות קיצוניות דתיות שמסוכנות לא רק למדינה אלא גם לאיזור, הצבא הוא הפיתרון. לא האסלאם ולא ה"דמוקרטיה".

בלוב הסיפור הוא אחר: בשנת 2011 הודח שליט המדינה דאז, מועמר אל-קד'אפי, שידע להחזיק תחת ידיו מדינה שמפולגת בין מזרח למערב ובעיקר בין שבטים. עם היעלמות קד'אפי פרץ בלוב תוהו ובוהו ומלחמת הכל בכל, כשכמויות נשק גדולות הוברחו דרך מצרים מלוב לכיוון רצועת עזה שבשליטת חמאס. בעידוד אובמה והאו"ם הוקמה בטריפולי בירת לוב שנמצאת במערב המדינה ממשלת הסכמה, שמשולבים בה אנשי "האחים המוסלמים". דאע"ש התחיל להשתולל ברחבי המדינה ומלחמת האזרחים נמשכה. בסופו של דבר גנרל לובי בשם ח'ליפה חפתר, שהתנגד בזמנו לקדאפי, שכמו שושלת הסאנוסים שייסדה את לוב המודרנית בא ממזרח לוב, אסף סביבו את שרידי הצבא הלובי המפורק ואת אנשיו והחל במסע על מנת להשתלט על המדינה ולהשית עליה סדר. בימים אלה מתקרבים חפתר וצבאו לטריפולי בירת לוב על מנת להשתלט עליה ובכך ללכד את המדינה תחת זרועו של הגנרל ולשים סוף למלחמת האזרחים ולהשתוללות אירגוני הטרור האסלאמיים בה. רשת אל-ג'זירה, כמובן, מסיתה כנגד הגנרל חפתר כי היא מעוניינת שהאחים המוסלמים ישלטו בלוב. האו"ם מנסה בכל הכוח לשמר את ממשלת ההסכמה הזמנית בטריפולי בראשות פאיז אל-סראג'.

הטעות הלוגית במערב היא לתמוך בהפגנות וביוזמות של דמוקרטיה במדינות בעולם הערבי, בטענה שהצבא מסמל דיקטטורה. הבעיה היא שכל ניסיון לדמוקרטיה בעולם הערבי, אולי חוץ מתוניסיה שגם תלויה על קרן הצבי (הנשיא החילוני הנבחר הראשון בן ה-92 הודיע לא מכבר כי לא יתמודד לקדנציה נוספת), נגמר או בתוהו ובוהו או בשילטון דיקטטורי אסלאמי מסוכן בחסות "האחים המוסלמים", דאע"ש או איראן. לכן ההבנה היא שאם ישנו גנרל כושל ששולט במדינה כלשהי מספר שנים רב והאזרחים דורשים להחליפו, יש להחליפו בגנרל אחר. כן, הצבא הוא הפיתרון במקרים כאלה. וסודאן, אלג'יריה ולוב מספקות ניסיון היסטורי מר ורב בנושא זה.

המלחמה הקרה: סודאן נגד אריתריאה, ומי המדינות שעומדות מאחורי סכסוך זה

איזור סודאן ואריתריאה נודע בעברו כאיזור שהיה משופע במלחמות, אבל בראשית 2018 בין סודאן לאריתריאה מתחוללת מלחמה קרה, מלחמה שהיא עמוסה באיומים מילוליים מצד בכירים ובשליחת תגבורות צבאיות לאיזורי הגבול, אך לא מדובר ממש במלחמה "חמה" שמתחוללת בין הצבאות ועמוסה באירועים ביטחוניים. המדינות שאחראיות למערבולת הגיאו-פוליטית באיזור מצרים-סודאן-אתיופיה-אריתריאה הן, למעשה לא סודאן ואריתריאה עצמן. מדובר בעימות איזורי: הציר תורכיה-קטאר, הציר המוסלמי-סוני הרדיקלי שילב לתוכו את סודאן, שכנתה של מצרים שהיא יריבתה הפוליטית של תורכיה, שנחשבת כיום למדינת-האם של אירגון "האחים המוסלמים". סודאן, כאמור, מסוכסכת עם מצרים, שנמצאת בברית עם אריתריאה, שכנתה של סודאן, ובברית כוללת עם הציר המוסלמי-סוני המתון בהנהגת ערב הסעודית ואבו דאבי שנשלטות בפועל על ידי שני יורשי העצר הנמרצים שלהן, מוחמד בן סלמאן (מב"ס) הסעודי, ומוחמד בן זאייד (מב"ז) נסיך אבו דאבי ויורש העצר של איחוד האמירויות. אז אני מנסה לעשות סדר בבלגאן, לחלק את הסיכסוכים האיזוריים שמשפיעים על מזרח יבשת אפריקה ולחבר ביניהם לצורה הגיונית, שתתאר את התמונה המלאה.

1. סיכסוך מצרים-סודאן: בראשית חודש ינואר 2018 התלקח מחדש הסיכסוך בין מצרים לסודאן על איזור חלאייב על חוף ים סוף המערבי (הים האדום), מחוז שנמצא באיזור קו הרוחב 22 בגבול בין שתי המדינות. עוד בשנת 1899 התלבטו הבריטים, ששלטו למעשה במצרים ובסודאן, כיצד לחלק את האיזור הזה בין מצרים לבין סודאן ועד היום הוא נותר שנוי במחלוקת: למי הוא שייך במציאות? הרשות הרשמית באיזור זה היא של מצרים, אך סודאן רואה בחלאייב כחלק בלתי נפרד משטחה ו"אנשי ממשל" ותומכים של סודאן פועלים בו. זאת לאחר שבשנת 2011 ויתרה על השליטה בדרום סודאן, שהפכה למדינה נוצרית עצמאית. לאחרונה, כאמור, החריף הסכסוך, ומצרים שלחה כוחות צבא לאיזור זה שם נמצא הגבול שלה עם סודאן.
הגורם להחרפת הסכסוך הוא המעגל הרחב יותר והסיכסוך בין שני הצירים המרכזיים בעולם המוסלמי-סוני: ביקורו בסודאן של נשיא תורכיה, רג'פ טאייפ ארדואן, יריבה המושבע של מצרים בהנהגת עבד אל-פתאח אל-סיסי והפטרון של תנועת "האחים המוסלמים" שמתנגדת לשילטון במצרים. בביקורו של ארדואן, ששואף להחזרת ההגמוניה התורכית לעולם המוסלמי כמו שהיה בימי העות'מאנים (מדיניות שמכונה "ניאו-עות'מאניזם") , הוסכם על מסירת אי הנמל הסודאנית סואכין שנמצאת על החוף המערבי של ים סוף כלומר במזרח סודאן, לשליטה תורכית. המסירה נעשתה חמש מאות שנים לאחר שנכבשה בידי הסולטאן העות'מאני סלים הראשון והפכה למאחז עות'מאני. עד היום נשארו באיזור עתיקות מימי העות'מאנים והשילטון בסודאן טען רשמית שמסירת האיזור לתורכיה נועדה לשפץ את העתיקות העות'מאניות במקום. החשש הוא שהאיזור ייהפך למאחז תורכי, וזאת לצנינים בעיני מצרים, יריבתם של תורכיה ובמיוחד של ארדואן ותנועת "האחים המוסלמים" בה הוא תומך.
הערכה נוספת היא שבאיזור סוואכן יקום בסיס צבאי תורכי גדול, שיהיה הבסיס התורכי השני ביבשת אפריקה בנוסף לבסיס התורכי בסומליה, ולשלישי מחוץ לתורכיה עצמה בנוסף לבסיס התורכי בקטאר (אגב, האימפריה העות'מאני, בניגוד לתורכיה החדשה תחת ארדואן, התפשטה ראשית וקודם כל בבלקן האירופי שהפך ליהלום בכתר האימפריה, ורק לאחר מכן התפשטה לכיוון ארץ ישראל, מצרים וצפון יבשת אפריקה- שהיו רק הפריפריה של האימפריה)

2. סכסוך אריתריאה- סודאן: אריתריאה ואתיופיה, שתי מדינות יריבות אחת לשנייה, נמצאות מדרום מזרח לסודאן. באריתריאה, שלה גבול ימי עם תימן (עם האיזור שנשלט על ידי החות'ים, בעלי הברית של איראן), קיים בסיס צבאי בשם סאווא. העניין הוא שהבסיס הזה קרוב מאוד לגבול עם סודאן וכמו כן הוא שייך ומתופעל על ידי איחוד האמירויות הערביות, שנמצאת בברית עם סעודיה וביריבות עם איראן השיעית ועם הציר הסוני הרדיקלי, תורכיה וקטאר (שנמצאת בחרם מאז חודש יוני 2017 על ידי שאר מדינות המפרץ). בתגובה על ביקורו של ארדואן בסודאן, הזרימו המצרים כוחות צבא באישור אריתריאה לאותו בסיס. סודאן נדרכה, החזירה את השגריר שלה בקהיר בראשית ינואר 2018 להתייעצויות והתחילה להשמיע איומים על אריתריאה, שהיא חלשה ממצרים. כמו כן, הזרימה סודאן כוחות צבא רבים לגבול שלה עם אריתריאה. בתגובה, זרמו כוחות צבא אריתריאי לגבול עם סודאן. שוב, מתיחות כן, אבל מלחמה בפועל לא ממש. סודאן לא תמהר להסתבך במלחמות, היות והנשיא שלה, עומר חסן אל-בשיר (ערבי מוסלמי במוצאו) ששולט בה כמעט 30 שנים מאז 1989, מבוקש על ידי בית הדין הבינלאומי הפלילי באשמת רצח העם שביצע באיזור דארפור בסביבות שנת 2003 והלאה, מה שהפך את אנשי דארפור (מוסלמים לא ערבים במוצאם, שנרדפו ע"י השילטון הסודאני בין היתר בגלל שהם אינם ערבים), ואנשי דארפור בלבד, למבקשי מקלט בהגדרתם לכל דבר ועניין. עוד נדבך חשוב הוא שסודאן היא מדינה מוסלמית, ואילו אריתריאה היא מדינה שנשלטת על ידי איסאייס אפווארקי, נוצרי אורתודוכסי שמשתייך לכנסייה האתיופית בדתו, כלומר שילטון נוצרי, בעוד מחציתה האחרת של אוכלוסיית אריתריאה היא מוסלמית. בגלל זה בין היתר יש סיכסוך ביניהן. לסיכום ביניים, במזרח אפריקה יש מאבק בין שני צירים: ציר תורכיה-קטאר-סודאן, וציר סעודיה-איחוד האמירויות-מצרים-אריתריאה. מאבק, אבל לא מלחמה בפועל. לציר תורכיה-קטאר-סודאן הרדיקלי הצטרפה מדינה אחרת, מפתיעה, שגובלת בסודאן: אתיופיה הנוצרית…

3. סכסוך אתיופיה מול מצרים ואריתריאה: בשנת 2011 החלה אתיופיה בפרויקט הגדול ביותר שלה: בניית סכר "התחייה האתיופית הגדולה" על נהר הנילוס הכחול (התפצלות של נהר הנילוס הגדול- שמקורו במצרים). הסכר, שנועד לייצור חשמל ובכך לייצור הכנסות כספיות גדולות לאתיופיה, הוא הסכר ההידרו-אלקטרי הגדול ביותר ביבשת אפריקה. בניית הסכר התחילה על רקע וכתוצאה מניצול המהפיכה במצרים בשנת 2011. עקב בניית הסכר, המצרים חששו לגורל כמות המים שתעבור בנהר הנילוס הגדול, עורק המחייה של מדינתם. בניית הסכר יצרה סכסוך קר בין מצרים לאתיופיה ודריכות בין שתי המדינות. שילטון "האחים המוסלמים" בן השנה בהנהגת מוחמד מורסי אף השמיע הצהרות כנגד אתיופיה הנוצרית לפיהן מצרים תפעל להרוס את הסכר. עבד אל-פתאח אל-סיסי, שירש את השילטון ממורסי לאחר ההפיכה שביצע נגדו, ירש גם את הסכסוך עם אתיופיה. מנגד, אריתריאה, שמורכבת משבטים דוברי טיגרינית, ניהלה סכסוך עתיק יומין עם אתיופיה שמורכבת עצמה משבטים דוברי אמהרית, כשעד שנת 1993 רשמית השתייכה אריתריאה לאתיופיה ורק באותה שנה קיבלה עצמאות. אריתריאה גם השמיעה הצהרות כנגד אתיופיה בטענה כי בניית הסכר תיפגע בכלכלה האריתריאית הרעועה ממילא, ותכניס המון כסף לאתיופיה מה שייתן לה יתרון איזורי. בכך נוצרה הברית המצרית-אריתריאית נגד הסכר האתיופי ולא רק נגד סודאן. אתיופיה, למרות היותה מדינה נוצרית עם מיעוט מוסלמי של שלושים אחוזים וסובלת מטרור אסלאמי, החליטה ש"האויב של אויבי הוא ידידי", לכן הצטרפה לסודאן בברית כנגד מצרים ואריתריאה.

בסיכומו של דבר, במזרח אפריקה מתקיימת מלחמה קרה בין הציר של מצרים-סעודיה- איחוד האמירויות שהוא הציר המוסלמי-סוני המתון בתוספת אריתריאה הנוצרית עם המיעוט המוסלמי הגדול מאוד, לבין הציר המוסלמי-סוני הרדיקלי בהנהגת תורכיה וקטאר, פטרוניות אירגון "האחים המוסלמים" המצרי במקורו, בתוספת מפתיעה- אתיופיה הנוצרית עם מיעוט מוסלמי קטן. עם זאת, מדובר בסיכסוך שהוא מלחמה קרה אך אין סיכוי גדול שיתפתח בקרוב למלחמה "חמה", בין היתר בגלל שהמדינות באפריקה מצרים, סודאן, אריתריאה ואתיופיה לא שואפות למלחמה ביניהן, וכן היותה של מצרים עומדת לפני בחירות לנשיאות וטרודה במשבר כלכלי קשה. כמו כן, גם לתורכיה הפטרונית החדשה של סודאן אין אינטרס להצטרף למלחמה הזאת בגלל שהיא טרודה במלחמה "חמה" במיעוט הכורדי בצפון סוריה שיושב על הגבול שלה באיזור עפרין הסורי.