Tag Archives: קדאפי

אלג'יריה, סודאן ולוב: הצבא הוא הפיתרון

"האביב הערבי השני". כך בישרו הכותרות בשבועות האחרונים עת באלג'יריה ובסודאן הודחו שני הנשיאים המכהנים, עבד אל-עזיז בותפליקה ועומר חסן אל-בשיר בהתאמה, לאחר עשרות שנות שילטון. שני הנשיאים הללו עשו טעות גורלית, כשהתעקשו להמשיך בתפקידם למרות הקריאות כלפיהם אצל רוב הציבור להתפטר. באלג'יריה שלט בותפליקה עשרים שנים, החל משנת 1999, אך משנת 2013 חדל למעשה לתפקד לאחר שני אירועים מוחיים. הוא הוחזק כבובה בשילטון בידי "הכוח", שהוא האליטה השולטת באלג'יריה, כשאחיו של בותפליקה עצמו היה חלק מהמנגנון השולט. לפני כמה חודשים הודיעו בשם בותפליקה כי הוא עומד להתמודד לקדנציה נוספת בבחירות הקרובות, מה שעורר את זעם ההמונים שמילאו את ערי אלג'יריה בהפגנות. בסופו של דבר הצבא האלג'ירי בהנהגת הרמטכ"ל האלג'יראי אחמד קאיד צאלח בן ה-79 הכריח את בותפליקה בן ה83 להתפטר ולהעביר את תפקידו באופן זמני לבעל בריתו, יו"ר בית הנבחרים העליון של אלג'יריה עבד אל-קאדר בן צאלח. בסודאן שלט איש הצבא עומר אל-בשיר החל משנת 1989 לאחר הפיכה צבאית שחולל. הוא הספיק לצבור אישומים במערכות המשפט הבינלאומיות על פשעים נגד האנושות בין היתר בשל הטבח ההמוני שביצע באיזור דרפור בצפון מערב המדינה. מחירי הלחם המאמירים בסודאן והתנתקותו של בשיר מהמפלגה האסלאמית העיקרית עימה שיתף פעולה שלטונו הצבאי גרמו להמונים לצאת לרחובות ולדרוש את הפלתו. הוא סירב להתפטר אך הצבא הסודאני עצמו הוא שהחליט בסופו של דבר להוריד את בשיר מהשילטון. בסודאן הונהגה מועצה צבאית זמנית בהנהגת שר ההגנה הסודני, שהיה בן בריתו של בשיר, על מנת שתנהל את ענייני המדינה. ההמונים המשיכו להפגין ודרשו משר ההגנה להתפטר, ואכן כך היה. למחרת ההפיכה הוצב בראש המועצה הצבאית והמדינה מפקד זרוע היבשה הסודאני עבד אל-פתאח בורהאן. הבעיה באלג'יריה ובסודאן הוא שהפגנות ההמונים נמשכות, והן דורשות מהשליטים החדשים בפועל של שתי המדינות להתפטר. בסודאן הדרישה היא לעבור לממשל אזרחי. הבעיה היא שבמדינות מעין אלה, ויש עדויות מניסיון העבר במצרים למשל, המשמעות של "דמוקרטיה" ו"ממשל אזרחי" היא אחת: שילוב המפלגות האסלאמיות בשילטון ומתן אפשרות למפלגות דתיות קיצוניות מעין אלה, בחסות קטאר וה"אחים המוסלמים" או דאע"ש או איראן לעלות לשילטון במדינות האלה. האופציה השנייה במדינות כמו אלג'יריה, סודאן ולוב חסרות המסורת הדמוקרטית בעליל היא תוהו ובוהו ומלחמת הכל בכל, בייחוד במדינות שהן מאוד שבטיות כמו סודאן ולוב, אך גם באלג'יריה. לאלג'יריה במיוחד יש ניסיון מר עם מלחמת אזרחים כזאת: בשנת 1992 עלתה לשילטון בבחירות מפלגת "חזית ההצלה האסלאמית" הדתית קיצונית. הצבא, שבאלג'יריה הוא חלק מה"כוח" השולט במדינה, ביצע הפיכה נגד השילטון האסלאמי שעמד לתפוס את מקומו וההפיכה הולידה התנגדות אסלאמיסטית עזה, עת התחוללו פיגועים מטורפים בכל רחבי המדינה בחסות "חזית ההצלה האסלאמית" ששכרה לשירותיה כנופיות פושעים בין היתר, ואירגונים מחוץ לאלג'יריה שסיימו זה עתה את המלחמה באפגניסטן נגד הסובייטים ועברו לפעול באלג'יריה. במלחמה הזאת, שנמשכה כעשר שנים, נהרגו קרוב למיליון בני אדם. בסודאן יש היסטוריה של שיתוף פעולה בין הצבא לבין המפלגות האסלאמיות: בשנת 1983 הודיע איש הצבא ג'עפר אל-נומיירי, ששלט בסודאן, על מעבר למערכת שילטון תחת חוק השריעה (אורח החיים וההלכה) האסלאמיים. ההכרזה הזאת גרמה לפרוץ מלחמת אזרחים נוראית בדרום המדינה דאז, שהיה מאוכלס ברובו באוכלוסייה נוצרית. המלחמה הסתיימה לאחר 22 שנים, כשב2011 הוכרזה דרום סודאן הנוצרית כמדינה עצמאית. באשר לשילטון עצמו, נומיירי הודח בשנת 1985 בסופו של דבר על ידי הצבא ובשנת 1989 חולל איש הצבא עומר חסן אל-בשיר הפיכה נוספת, ועלה לשילטון תוך שיתוף פעולה עם המפלגה האסלאמית המרכזית במדינה ומנהיגה האגדי, חסן תוראבי, איש ההשכלה וההלכה האסלאמי שרכש את השכלתו באנגליה ותואר דוקטור בסורבון ומת בשנת 2016. בסופו של דבר בשיר התנער מהאסלאמיסטים, מה שהביא לדרישה בין היתר להדיחו. הוא הודח לבסוף כאמור לפני כמה שבועות, אבל ההפגנות גם בסודאן וגם באלג'יריה נמשכות, כשמי שעומד מאחורי ההפגנות האלה הם איגודים מקצועיים, תנועות שמאל וכמובן האסלאמיסטים. רשת אל ג'זירה הכלל-ערבית, שמזוהה עם תנועת "האחים המוסלמים" שסיסמתה "האסלאם הוא הפיתרון (אל-אסלאם הוא אל-חל)" מעודדת מאוד את ההפגנות האלה, כשהמטרה האמיתית שלה בעידוד הזה הוא להשית שילטון אסלאמי במדינות האלה. ובמדינות חסרות מסורת דמוקרטית בעליל, כשתנועות קיצוניות דתיות שמסוכנות לא רק למדינה אלא גם לאיזור, הצבא הוא הפיתרון. לא האסלאם ולא ה"דמוקרטיה".

בלוב הסיפור הוא אחר: בשנת 2011 הודח שליט המדינה דאז, מועמר אל-קד'אפי, שידע להחזיק תחת ידיו מדינה שמפולגת בין מזרח למערב ובעיקר בין שבטים. עם היעלמות קד'אפי פרץ בלוב תוהו ובוהו ומלחמת הכל בכל, כשכמויות נשק גדולות הוברחו דרך מצרים מלוב לכיוון רצועת עזה שבשליטת חמאס. בעידוד אובמה והאו"ם הוקמה בטריפולי בירת לוב שנמצאת במערב המדינה ממשלת הסכמה, שמשולבים בה אנשי "האחים המוסלמים". דאע"ש התחיל להשתולל ברחבי המדינה ומלחמת האזרחים נמשכה. בסופו של דבר גנרל לובי בשם ח'ליפה חפתר, שהתנגד בזמנו לקדאפי, שכמו שושלת הסאנוסים שייסדה את לוב המודרנית בא ממזרח לוב, אסף סביבו את שרידי הצבא הלובי המפורק ואת אנשיו והחל במסע על מנת להשתלט על המדינה ולהשית עליה סדר. בימים אלה מתקרבים חפתר וצבאו לטריפולי בירת לוב על מנת להשתלט עליה ובכך ללכד את המדינה תחת זרועו של הגנרל ולשים סוף למלחמת האזרחים ולהשתוללות אירגוני הטרור האסלאמיים בה. רשת אל-ג'זירה, כמובן, מסיתה כנגד הגנרל חפתר כי היא מעוניינת שהאחים המוסלמים ישלטו בלוב. האו"ם מנסה בכל הכוח לשמר את ממשלת ההסכמה הזמנית בטריפולי בראשות פאיז אל-סראג'.

הטעות הלוגית במערב היא לתמוך בהפגנות וביוזמות של דמוקרטיה במדינות בעולם הערבי, בטענה שהצבא מסמל דיקטטורה. הבעיה היא שכל ניסיון לדמוקרטיה בעולם הערבי, אולי חוץ מתוניסיה שגם תלויה על קרן הצבי (הנשיא החילוני הנבחר הראשון בן ה-92 הודיע לא מכבר כי לא יתמודד לקדנציה נוספת), נגמר או בתוהו ובוהו או בשילטון דיקטטורי אסלאמי מסוכן בחסות "האחים המוסלמים", דאע"ש או איראן. לכן ההבנה היא שאם ישנו גנרל כושל ששולט במדינה כלשהי מספר שנים רב והאזרחים דורשים להחליפו, יש להחליפו בגנרל אחר. כן, הצבא הוא הפיתרון במקרים כאלה. וסודאן, אלג'יריה ולוב מספקות ניסיון היסטורי מר ורב בנושא זה.

איראן, המזה"ת והשיעה: מעשה בשלושה חכמי דת מהפכנים

הסיפור של העדה השיעית באסלאם מעניין אף יותר מסיפורה של מקבילתה, העדה הסונית. פוסט זה בא כהמשך לפוסט הקודם, שמסביר מה היא השיעה ומה משמעות התפקיד אייאתוללה.

סיפורם של השיעים מאז הקרב הכושל על כרבלא, שבו נהרג האמאם השיעי חוסיין נכדו של מוחמד נביא האסלאם, עד לשנות השבעים של המאה העשרים, היה סיפור של פסיביות יחסית: המאה האחרונה שבה הצליחו קבוצות שיעיות להשתלט כמעט על הנהגת העולם המוסלמי היה במאה העשירית לספירה, שמכונה "המאה השיעית". במאה ה-16 עלתה באיראן לשילטון השושלת הספווית, שושלת ממוצא תורכי, שרצתה לייחד עצמה משכנתה העות'מאנית, ולייחד את איראן בכלל, לכן בחרה באסלאם השיעי לדת המדינה. הספווים והשושלת הקג'ארית שבאה אחריה, היו תורכיים במוצאם. כל זאת היה עד לראשית המאה העשרים, עת עלה לשילטון באיראן קצין צבא איראני בשם רזה פהלווי (מבטאים את שם משפחתו כפהלבי, עם ב' לא דגושה). הוא לקח על עצמו את תפקיד השאה לאחר שהדיח את הקג'ארים, ויצר שושלת של שני שאהים בלבד. הוא ובנו, מוחמד רזא פהלווי, השאה האחרון של איראן. זו הייתה שושלת מלוכה פרסית במוצאה. אבל את השיעה עוררו בעיקר שתי דמויות, שניהם אנשי דת שיעים: האייתוללה רוח אללה ח'ומייני וגם מוסא סאדר (בערבית רושמים את שמו כמוסא צדר), שהיה בלבנון וייסד את תנועת אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים"). שניהם עוררו את השיעה מתרדמה של כמעט אלף שנה, והפכו אותה לדומיננטית ופעילה, למרות שהשיעים מהווים עד היום שנים עשר אחוזים בלבד מכלל המוסלמים בעולם. ח'ומייני הצליח להדיח את השאה ולחיות עד גיל 89, לסאדר היה פחות מזל.

השבוע הצטרף לרשימה איש דת נוסף, שממש לא היה לו מזל, הפעם מאיזור פחות ידוע: נימר אל-נימר (מערבית: נמר הנמר), שבא מאיזור מאוד טעון אך קצת פחות ידוע: חבל קטיף של ערב הסעודית. מדובר בחבל שנמצא במזרח ערב הסעודית, שהיא המדינה המוסלמית-סונית הכי אדוקה בעולם, אחרי המדינה האסלאמית של דאע"ש. חבל זה מאוכלס ברובו בשיעים- שבכלל סעודיה הם מיעוט קטן. אבל זה לא העניין המרכזי: חבל קטיף הוא האיזור, בה' הידיעה, של הפקת הנפט של סעודיה. מה מסתבר? אוכלוסייה מנודה מבחינה דתית וחברתית וענייה מבחינה כלכלית, היא זו שמהווה רוב וגם מהווה כוח עבודה, שמייצר את רוב ההון של המדינה המאוד עשירה הזאת, ואת רוב ההון של משפחת המלוכה שלה, המאוד מאוד עשירה. אני בוחר לפתוח דווקא בסיפורו של נימר אל-נימר, להמשיך לסיפורו של מוסא סאדר, ומשם לעבור לסיפור הצלחה, מבחינת השיעה הדתית וגם מבחינת אריכות ימים: של אייתוללה רוח אללה ח'ומייני.

נימר אל-נימר, יליד 1959 שהוצא להורג לפני חמישה ימים מיום כתיבת תקציר זה- בשני בינואר 2016, נולד בכפר עוואמיה שנמצא בחבל קטיף הסעודי, במזרח המדינה. הוא למד את לימודיו הדתיים בטהראן, ואף בסוריה, בסביבת מקום קדוש לשיעים שנקרא סיידה זיינב. ההשראה שלו ומורה הדרך שלו היה אייתוללה בכיר מכרבלא שבעיראק. עיקר הפעילות שלו הייתה בדרשות ובהטפה, ובהובלת תפילות יום שישי במסגדים שיעיים במזרח סעודיה. הוא ביקר את השילטון הסעודי, שנתון בידי משפחת אל-סעוד הסונית הווהאבית (ווהאביזם- האסכולה הדתית הקיצונית ביותר באסלאם הסוני), ואף כשיורש העצר נאאיף בן עבד אל-עזיז מת בשנת 2012, הוא קרא להביע שימחה על מותו, היות שהיה שר הפנים של המדינה שרדף את השיעים במזרח סעודיה רבות. הוא אף הצהיר שוב ושוב כי המגינה האמיתית של השיעים ושל האסלאם היא איראן, ושעל כל השיעים להקשיב לשילטון המרכזי באיראן. כמו כן, הוא קרא לעריכת בחירות חופשיות בערב הסעודית, מתוך מטרה להפיל את בית המלוכה. כל אימת שהתחוללו מהומות בקרב הציבור השיעי בחבל קטיף, נימר היה נעצר בידי כוחות הביטחון הסעודיים. השיא היה בעת "האביב הערבי" בשנים 2011-2012, עת שילהב את המהומות השיעיות שפרצו במלוא עוזן בחבל קטיף וכן בבחריין השכנה- מדינה עם רוב שיעי אך עם שילטון ואליטה סוניים- וגם נעצר.
בניגוד להנהגה האיראנית, טען נימר שגם ארצות הברית מגינה על השיעים- והנושא שלו היה נתון במעקב של אירגוני זכויות אדם מערביים, שביקרו את השילטונות הסעודיים על היחס כלפיו. בשנת 2012 נעצר שוב נימר, פתח בשביתת רעב שמשכה את תשומת לב מדינות המערב, אך זה לא מנע מבית דין סעודי לדון אותו להוצאה להורג בעוון ייזום והסתה לפעילות טרור כעבור שנתיים. בעת ישיבתו במאסר הוכה נימר קשות בידי שומריו וסוהרי בית הכלא שבו ישב.

השילטון בערב הסעודית לא יכל לסבול את סגנונו המתלהם והקולני של נימר, וכן את תמיכתו הבוטה באיראן, ולמרות החשש מתגובת איראן, החליט משרד הפנים הסעודי לממש את גזר הדין בשבוע זה, ולכן ראשו נערף. 46 נאשמים אחרים בטרור, לא רק שיעים אלא אף מנהיג דאע"ש באיזור סעודיה, הוצאו להורג.
הוצאתו להורג של נימר העלתה על ראש סדר היום התקשורתי העולמי את נושא המיעוט השיעי בסעודיה, המיעוט שמפיק את הנפט עבור הנסיכים הסוניים בפועל באיזורי יישובו. כמו כן, מדינות רבות גינו את ההוצאה להורג. מהומות אלימות וסוערות פרצו שוב בחבל קטיף במלוא עוזן, ונימר הפך לשהיד, קדוש מעונה, בעיני העולם השיעי- שממילא מצטיין בפולחן קדושים מעונים. בנוסף, נימר הוא אחד מסמלי האקטיביזם השיעי המתעורר, באיזור המפרץ הפרסי.
נימר הוא בעל פוטנציאל לעשות היסטוריה לא רק בחייו, אלא יותר לאחר מותו: המהומות, הגינויים והמתיחות עם איראן וחיזבאללה, שנשבעו לנקום את מותו בסעודים, עלולים להביא לחוסר יציבות בממלכה הסעודית, שדאע"ש ווהאבים יותר קיצוניים נושפים בעורפו של השילטון גם מהצד הסוני, בנוסף לעולם השיעי. הוצאתו להורג של נימר שפכה חבית מלאה דלק לתוך התבערה שמתחוללת ממילא במזרח התיכון מזה 5 שנים בדיוק, מאז פרץ בינואר 2011 "האביב הערבי", שהפך במהרה לתוהו ובוהו אסלאמיסטי סוני ושיעי.

ועכשיו, בחזרה לשנות השבעים. סאדר וח'ומייני, שני חכמי הדת שאדבר עליהם, ושמופיעים בתמונה למעלה, יצרו, למעשה, את האקטיביזם השיעי של המאות העשרים והעשרים ואחת.
כשאנו מסתכלים על תנועת החיזבאללה בלבנון, אנו סוברים כי היא זו שהחלה את המאבק השיעי של ימינו. אך זה לא נכון. מי שהחל את המאבק השיעי הוא איש דת פרסי ממוצא לבנוני, בשם מוסא סאדר. הוא זכה לגורל עגום יותר מאשר נימר: בין השלושים ואחד לאוגוסט לספטמבר 1978, בעת שהותו בלוב, הוא פשוט נעלם ולא נמצא עד היום. האשם המיידי הוא שליט לוב באותם ימים, מועמר אל-קד'אפי, שחגג בדיוק בזמן היעלמותו של סאדר בן ה-50 את יום השנה התשיעי למהפיכה שחולל בלוב. אבל התמונה היא ממש ממש מסובכת בנוגע לגורלו. אפילו לאחר נפילת שילטון קדאפי לא נמצאו שרידיו של סאדר, שמכונה "האמאם הנעלם", בדיוק כמו האמאם השנים-עשר והאחרון של השיעה. אישיותו המיוחדת הציתה את המאבק השיעי, והוא המייסד האמיתי של האירגון השיעי שקדם למעשה לחיזבאללה בלבנון- אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים").

מוסא סאדר נולד ביוני 1928 בעיר השיעית הקדושה, קום שבאיראן, למשפחה שמוצאה דווקא מאיזור ג'בל עאמל, כלומר האיזור השיעי של דרום לבנון. משפחתו הייתה משפחה של אנשי דת ידועים ומיוחסים, שהגיעו לאיראן במטרה ללמוד. וזה לא נדיר: היו שיעים רבים בלבנון שרצו להשכיל בדת האסלאם בגירסתה השיעית, ולכן נדדו לאיראן. ניתן להגיד שבמוצאו, סאדר היה בחלקו ערבי ובחלקו פרסי. הוא דיבר ערבית, שאותה למד תוך כדי לימודי הדת, במבטא פרסי. הייתה לו חזות ערבית בחלקה, אך עיניו היו כחולות. סאדר היה תלמיד מצטיין בלימודי דת, והוא שאף להיות כמו בני משפחתו המורחבת ואבותיו, איש דת משפיע מבחינה הלכתית וציבורית. בהיותו בן 25 נפטר אביו, ואז הוא החל, למעשה, את המסע מערבה: הוא עבר לעיר השיעית הקדושה נג'ף שבעיראק, על מנת ללמוד לימודי דת מתקדמים. בשנת 1960 קיבל הצעה שלא יכל לסרב לה: להיות מנהיג הדת השיעי של העיר הלבנונית המאוכלסת בשיעים צור- ובכך לחזור לשורשים. כך עשה סאדר את הכיוון ההפוך: בעוד ששיעים לבנונים ועיראקים נעו מזרחה, לכיוון איראן, על מנת לרכוש השכלה דתית ו"להרגיש בבית" (למרות שהשילטון באיראן באותם זמנים היה שילטונו החילוני של השאה), סאדר עשה את הכיוון ההפוך- מערבה. ומאז הוא הפך לפעיל חברתי בנוסף להיותו איש דת ומטיף בכיר וכריזמטי במדינה שבה השיעים היו קהילה מדוכאת.

השיעים של לבנון בימינו אינם דומים במצבם לשיעים של לבנון לפני חמישים שנה: מדובר היה בקהילה שרובה ענייה, נלעגת, שחיה במדינה משוסעת ורבת עדות. מי ששלט בשיעים היא משפחת מאפייה, כמו שבשאר העדות בלבנון שלטו משפחות מאפייה באותה העת. במקרה של לבנון, מדובר במשפחת אל-אסעד השיעית. השיעים נחשבו פאסיבים, ממש הפועלים השחורים של האליטה הנוצרית והסונית בלבנון. סאדר לא אהב זאת, ובדרשותיו הוא קרא ליקיצה שיעית חברתית, ולכך שהמדינה תכיר בשיעים ותיתן להם את מלוא הזכויות הפוליטיות. למרות שהאוכלוסייה ראתה בו עוף מוזר, גם מבחינת מראה חיצוני לא אופייני לאיזור וגם מבחינה השפה שבה דיבר: ערבית במבטא פרסי כבד, היא נהתה אחריו. בשנת 1969 הקים את "המועצה השיעית המוסלמית העליונה" של לבנון ועמד בראשה. הוא המשיך להטיף ולקרוא לשילטון להיטיב את תנאי מחייתה של האוכלוסייה השיעית במדינה. בטרמינולוגיה שלו הוא השתמש הרבה במונח הדיכוי והקיפוח, שהוא מוטיב חוזר במסורת השיעית (הדיכוי והקיפוח של עלי, בן דודו של מוחמד נביא האסלאם, ובני משפחתו הגרעינית). בשנת 1974 הוא הקים תנועה חברתית פוליטית שיעית, בשם חרכת אל-מחרומין, "תנועת המקופחים". התנועה פעלה כדי להיטיב את תנאי חייהם של השיעים בלבנון, התנועה הקימה בכפרים השיעים בדרום לבנון ובבקעת הלבנון בתי ספר, מוסדות דת ומרפאות רבים (ולא לשכוח שבאותן שנים איראן עוד הייתה חילונית, תחת שילטון השאה, לכן לא סייעה כמו שהייתה מסייעת היום לתנועה כזאת).
מיום ליום משך סאדר בעל הכריזמה העצומה עוד ועוד תומכים מקרב העדה השיעית בלבנון, ותפס את מקומה של משפחת אל-אסעד בהנהגת העדה.

סאדר הקפיד לשמור על יחסים טובים עם שילטונו של חאפז אל-אסד בסוריה השכנה, ובשנת 1973 פירסם פסק הלכה היסטורי ומהפכני, לפיו העדה העלאווית, עדתו של אסד, שנחשבת כפורשת מהאסלאם בכלל (העלאווים מייחסים לאמאם עלי ממשפחתו של מוחמד ולבנו חוסיין תכונות אלוהיות ומאמינה בהתגלמות של האל בבני אדם, בשבעה שילושים לאורך הדורות, תוך שילוב אלמנטים מוסלמים ונוצריים)- כעדה מוסלמית שיעית לכל דבר ועניין. פסק הלכה זה עזר רבות ועוזר רבות עד היום לסוריה של אסד ומשפחתו. פסק הלכה זה הוא גם אלמנט מרכזי וצידוק הלכתי להגנה של איראן השיעית על בני העדה העלאווית ועל משפחת אסד עד היום.
לאחר שנה מהקמת "תנועת המקופחים", פרצה מלחמת האזרחים בלבנון, שהייתה למעשה מלחמת הכל בכול של משפחות ועדות. סאדר לא הסכים שהשיעים יישבו פאסיביים במלחמה זאת, לכן הקים את "גדודי ההתנגדות הלבנונית" השיעית- כשהכוונה לאירגון אמ"ל. מבחינה פוליטית הוא תמך בשמאל הלבנוני. אמ"ל לקח חלק במלחמה, ואירגון זה, יחד עם החזבאללה שהוקם אחריו, וסוריה שהתערבה במלחמה ופלשה ללבנון, הסתמנו כמנצחים הגדולים של מלחמת האזרחים שנמשכה 15 שנים.
חשוב לציין, כי סאדר הוא אינו נסראללה. הוא לא הטיף רבות כנגד ישראל וכמעט שלא הזכיר אותה כפקטור, למרות שתמך כמס שפתיים במאבק הפלסטיני. תנועת אמ"ל פנתה במלוא כוחה כנגד ישראל רק לאחר היעלמות סאדר. כל הזמן הקפיד סאדר להדגיש את מתינותו הדתית והפוליטית מחד, אך לגייס את השיעים בלבנון למאבק חברתי ולאחר מכן צבאי מאידך. במהלך המלחמה אף שבת רעב במסגד על מנת להביא לסיומה, לשווא.

ב25 באוגוסט 1978 יצאו סאדר ושני מלוויו מאיטליה ללוב, על מנת לבקר את קדאפי. הם נראו לאחרונה ב31 באוגוסט 1978, ערב יום השנה התשיעי למהפיכת קדאפי, ומאז לא נראו יותר. לוב וקדאפי הפכו לשנואים מאוד בעיני השיעים, וסאדר הפך לסמל שמוזכר בטרמינולוגיה השיעית לבנונית עד היום.
הוא היה אדם שדווקא הזרות שלו בלבנון ושלל זהויותיו השונות חוץ מזהותו הדתית האחידה- המוסלמית שיעית- הם שהובילו אותו לאקטיביזם שהפגין בלבנון. הוא רצה להוכיח עצמו כאיש דת אך גם כלבנוני, שמעורב מאוד בענייני המדינה, שלא מסוגל לסבול את הפסיביות של עדתו. הוא גם כל הזמן קרץ לחילונים ולחילוניות בלבנון: בנוסף להיותו איש דת, היה גם פילוסוף חברתי ואף זכה להשכלה חילונית, מה שהפך את אישיותו למגוונת מאוד.
אילולא סאדר, לא היינו שומעים כמעט על השיעים בלבנון או מכירים אירגונים כמו אמ"ל והחיזבאללה.

רוח אללה ח'ומייני, המוצלח (לדידם של השיעים), המאריך ימים והבכיר מבחינת רמה דתית מבין אלה שציינתי, נולד בשנת 1902 בעיירה ח'ומיין שבפרובינציה המרכזית של איראן. מילדות מוקדמת שינן את הקוראן, למד ערבית ונע מסמינר דתי אחד לאחר, מעיר לעיר, באיראן. הוא הגיע לדרגות הכי גבוהות ככוהן דת שיעי- אייתוללה גדול ואפילו מרג'ע-א-תקליד, שפירושו מודל לחיקוי. הוא החל להתפרסם באיראן בשנות השישים לחייו כמטיף דתי שסחף המונים- ונכנס לפעילות פוליטית. לצד ספרי הדת בעלי כובד המשקל הגדול באסלאם השיעי שפירסם, הוא פיתח תיאוריה שלפיה השילטון האסלאמי הטוב ביותר הוא שילטון חכם ההלכה, תיאוריה שנקראת בפרסית ולאיית-א-פאקי. לדידו, האסלאם, גם הסוני וגם השיעי, שקע, היות ולא נתנו לחכמי הלכה לשלוט. חכם ההלכה הוא המבין ביותר, והוא הראוי והמתאים לכונן שילטון מוסלמי תקין. בשנת 1963 הנהיג השאה של איראן, מוחמד רזה פהלאבי, רפורמות שנקראו "המהפיכה הלבנה", שבמסגרתה התחוללה הפרטה מסיבית של המשק האיראני והכנסה של השקעות זרות מערביות במדינה. ח'ומייני יצא בעוצמה כנגד התערבות מערבית כלשהי במדינה, ואת השאה תיאר בנאומיו כח'ליף יזיד, האויב האכזרי של השיעה, זה שטבח באמאם חוסיין ובמשפחתו. בניגוד לסאדר, שלא שנא את החילוניות ולא דחה רעיונות חילוניים, ח'ומייני דחה רעיונות חילוניים וכל התערבות מערבית שהיא באיראן מכל וכל. וזאת במדינה, שלמרות השילטון החילוני בה, לחכמי הדת תמיד היה משקל באורח החיים ובפוליטיקה המקומית.

בשנת 1964 נמאס לשאה מח'ומייני, הוא עצר אותו והגלה אותו. דרך תורכיה, בה שהה כשנה, הגיע ח'ומייני לעיר הקדושה השיעית נג'ף שבעיראק, בה לא הפסיק להטיף למען ממשלה אסלאמית. לא רק ממשלה שיעית, אלא ממשלה אסלאמית, שתשלוט במדינה המוסלמית האידיאלית באמצעות ההלכה, הלא היא השריעה, ובראשה יעמוד חכם ההלכה, במקרה השיעי חכם הלכה שהוא יהיה יורשו הלא רשמי של האמאם ה-12 האחרון של השיעים. במשך 14 שנים שהה בגלות, כשלאורך שנות השבעים איראן רעשה וגעשה במחאות כנגד שילטון השאה, מחאות שלא רק הגיעו מהצד האסלאמיסטי דתי, אלא בעיקר גם מהשמאל. בינתיים, תומכי ח'ומייני הפיצו את דבריו לאיראן דרך קלטות שזכו לפופולריות עצומה והמונית, לא רק בקרב דתיים. אפילו החילונים ראו בו כמושיעם מהשאה. המערב אף ראה בתנועתו ובפעילותו ביטוי של דמוקרטיה.
(אופן עלייתו לשילטון והתבססותו של ח'ומייני בו, במקביל לכסילות של המערב בנושא שלו, יזכו לפוסט נפרד שראוי להם!!!!)
מנג'ף עבר ח'ומייני באורח אבסורדי אל המערב שנוא נפשו- אל פאריס. בפברואר 1979 הודח השאה, וח'ומייני חזר לאיראן. הוא הפך בהדרגה ובתיחכום, שכאמור יזכו לפוסט נפרד, לשליט המדינה בפועל ובכך הגשים את התיאוריה שלו של "שילטון חכם ההלכה".

ביוני 1989 נפטר ח'ומייני בגיל 86 וחצי, כשבהלווייתו משתתפים 10 מיליון איש, לא פחות.