Tag Archives: שאהזאדה

ומי היו הנסיכים האמיתיים? (ספוילר לסידרה "הסולטאן")

שלום ושבוע טוב,

בצאתו של שבוע קשה ולא נעים, אני שובר את ההפסקה באופן זמני וחוזר לכתוב שני פוסטים בבלוג, ועוד ארבעה פוסטים זה יהיה כבר הפוסט המאה של הבלוג. הפוסט הראשון יעסוק, כמובן, במתרחש בסידרה "הסולטאן" ובאימפריה העותמאנית.

השבוע בסידרה שודר אחד הפרקים המזעזעים שלה- הסולטאן סולימאן המפואר מוציא להורג את בנו הבכור, הנסיך מוסטפא, בשל עלילת דם כי בגד בו. בכך רצה להראות הסולטאן את כוחו ועוצמתו כלפי פנים וכלפי חוץ, ולהזים שמועות לגבי מצב בריאותו שלו ולגבי זיקנתו המתקרבת. חשוב להזכיר, כי באותם ימים גיל 60 כבר נחשב כגיל זיקנה. לכן, הסולטאן רצה למנוע שמועות או קרבות על ירושה, וחשש מבגידות נוספות, אז למען יראו וייראו עשה את המעשה הנורא מכולם שאב יכול לעשות לבנו.

לנסיך מוסטפא יצא בסידרה שם של אדם תמים וחף מפשע שהוצא להורג בעקבות עלילת דם, על לא עוול בכפו. אכן, במציאות התקיים הנסיך מוסטפא, ואף הוא הפך לאגדה ברחבי תת היבשת האנטולית וגם באירופה. יש המכנים אותו עד היום "הסולטאן מוסטפא".

ושוב, ישנו אבסורד. האבסורד הוא שהסולטאן סולימאן פעם אחר פעם כמעט ומוצא את מותו, אך במציאות הוא ישרוד עד גיל שנחשב מופלג לאותם ימים, עד לראשית העשור השמיני לחייו, והוא ישרוד גם רבים מאנשיו, מבניו ואפילו יחיה לאחר אישתו הורם סולטאן. מוסטפא דאג לבריאותו של אביו, אך אביו בחר לקצר את חייו….
הסיפור של מוסטפא שהוצא להורג באמצעות חבלים מעלה שוב את סיפור התנ"ך על עקידת יצחק, שאגב אצל המוסלמים דווקא ישמעאל אחיו הוא שנעקד. בסיפור האל מצווה על אברהם להרוג את בנו (קראנו זאת בפרשת השבוע בתורה לפני כשבועיים), אברהם עושה זאת באי רצון, ובסוף האל שולח אייל שיוקרב במקום יצחק ובכך מציל את חייו. בניגוד לכך, הסולטאן סולימאן התעקש להוציא להורג את בנו, למרות תחינותיהם של בני משפחתו. במקרה זה, דבר לא יכל להציל את הנסיך.

ומי היה הנסיך מוסטפא האמיתי, זה שמופיע בקישור למטה?

http://en.wikipedia.org/wiki/%C5%9Eehzade_Mustafa#mediaviewer/File:Miniature_of_%C5%9Eehzade_Mustafa.jpg

הנסיך מוסטפא האמיתי נולד בשנת 1515 במניסה למושל המחוז, הנסיך סולימאן, ולשיפחתו מאהידווראן. הייתה לו אחות אחת מצד אביו ואימו יחד, ראזייה סולטאן.
מוסטפא היה מושא לקינאה עוד מילדותו על ידי אביו, היות והוא היה המועמד המועדף להיות הסולטאן הבא, בהיותו הבן הבכור. אביו חשד בו כל הזמן, גם כשמינה אותו למושל סנג'ק מניסה. מי שאביו העדיף, בהשפעתה של אישתו הורם, הוא את בנם שלהם, מהמט. הוא גם יצר יותר הזדמנויות למהמט להוכיח את עצמו, היות ולא ראה בו איום כמו שראה במוסטפא. עוד במניסה רכש מוסטפא את אמון ההמונים, והפך לנסיך פופולרי מאוד. הוא ניכר גם באומץ שלו בשדה הקרב. עם זאת, מוסטפא הופעל על ידי אימו, מאהידווראן, כדי להוות משקל נגד להורם ולבניה. מוסטפא רחש לאביו כבוד, אך חשד גם בו כל הזמן כי הוא מתכוון לפגוע בו ולהדיחו למען אחד מבניה של הורם.
ברבות הימים, נחשף מסמך שמעיד כי סולימאן ייעד למרות הכל את מוסטפא להיות יורשו, אך לא רצה לנפח לו את האגו וליצור בקירבו ציפיות שיהיה כזה, לכן דאג כל העת להנמיך את ציפיותיו. הוא שלח את בנו ממניסה, שם היה כאמור מושל, להיות מושל בפרובינציה המזרחית של אמסיה, ואת אחיו מהמט מינה למושל מניסה, מתוך מטרה לאמן את מוסטפא להילחם בחזית המזרחית כנגד הפרסים, ובכך מוסטפא יצבור ניסיון בניהול קרבות של אימפריה גדולה. בהיותו באמסיה, שמע מוסטפא כי אחיו מהמט מת, אך הוא לא חזר להיות מושל מניסה במקום מהמט. מי שמונה היה הנסיך סלים. בזאת החלה תחרות בין שלושת האחים- מוסטפא, סלים וביאזיט, על תפקיד הסולטאן הבא. היריבות הייתה קשה ביותר, וכללה בחישות פוליטיות וניסיונות פגיעה הדדיים. הבוחשים הראשיים כנגד מוסטפא היו הורם סולטאן ורוסטם פאשה, הווזיר הגדול. רוסטם אף נשלח לאמסיה לשכנע את מוסטפא להצטרף למערכה כנגד הפרסים, ובו בעת הזהיר את הסולטאן סולימאן כי מוסטפא בא על מנת להרגו ולרשת אותו. סולימאן, בתגובה, החליט להוציא את מוסטפא להורג. ההוצאה להורג נמשכה זמן רב, והמוציאים להורג הרגו את מוסטפא לאחר שנאבק עימם באמצעות מיתר של קשת. תאריך ההוצאה להורג הוא 6 באוקטובר 1553, בעמק ארלי שבמחוז קוניה (שימו לב, התאריך 6 באוקטובר נושא עימו אירועים היסטוריים נוראיים, שקרו בהפתעה). בן 38 היה במותו.
להלן ציור צרפתי, שמתאר את מותו של מוסטפא:
/en.wikipedia.org/wiki/%C5%9Eehzade_Mustafa#mediaviewer/File:Mort_de_Mustapha.jpg

שאהזאדה מוסטפא האמיתי היה נשוי לרומייסה שפחתו המועדפת, שהייתה חצי בוסנית וחצי צרפתייה במוצאה. היו לו 4 ילדים:
הבן שנולד לו מרומייסה, שאהזאדה מהמט, הומת כחודשיים לאחר מות אביו, בבורסה. חי שש שנים בלבד.
נרגיס שאה סולטאן, התחתנה כשנתיים לאחר מות אביה, בגיל 19. חיה עד שבע שנים לאחר חתונתה.
שאהזאדה אורחאן, מת כשנה לפני אביו.
שאה סולטאן, נולדה ב1547 וחיה שלושים שנים.

הלווייתו של מוסטפא נערכה באיסטנבול, טקס לזיכרו נערך באיה סופיה, שם גופתו שכבה כשבוע, משם הועבר לקבורה בבורסה.
בתורכיה ובצרפת נכתבו יצירות ספרותיות ושירים לזכרו של מוסטפא, הידועה מכולם היא יצירתו של גבריאל בוני הצרפתי, שכתב טרגדיה על מוסטפא, ושמה "הסולטאן". בסיפור הטראגי הוא מאשים את הורם סולטאן במות מוסטפא.
לאחר מות מוסטפא התעורר מרד בקרב היניצ'רים, ובתגובה הדיח סולימאן את רוסטם פאשה מתפקיד הווזיר הגדול.

ואודות הנסיך ג'יהנגיר: בן בריתו של מוסטפא
שאהזאדה ג'יהאנגיר (מפרסית): תופס את העולם, היה בנם השישי והאחרון של הסולטאן סולימאן המפואר והורם סולטאן. הוא היה אח למוסטפא, מהמט, סלים, ביאזיט ומיהרימה סולטאן. נולד בשנת 1531 בארמון טופקאפי שבאיסטנבול. מינקות סבל מעיוותים שונים בגופו, ביניהם גיבנת וגפיים פגומות. יש הטוענים כי אפילו היה חולה באפילפסיה. נחשב כאדם למדן ושקדן בעל מוח מבריק, אפילו המבריק ביותר מבין אחיו. חי בארמון טופקאפי רוב חייו ולעתים רחוקות היה יוצא למסעות עם אביו, רק בשביל העשרה. היה קשור ביותר לאחיו הבכור, הנסיך מוסטפא. לאחר מותו של מוסטפא נכנס לדיכאון, וכדי להשתחרר מהדיכאון אביו דאג שייסע לעיר חלב שכיום בצפון סוריה. שם הידרדר מצב בריאותו והוא נפטר בשנת 1553. כמו אחיו מהמט, היה בן 22 בלבד במותו. תחביביו העיקריים היו ספרות ואומנות.

ג'יהאנגיר היה השלישי בשרשרת הקורבנות התמימים של המאבקים על כתר הסולטאנות. הוא היה קורבן על לא עוול בכפו. בניגוד לשאר אחיו, לא ניתן לחשוד שמישהו הרג אותו בכלל. נפשו העדינה של ג'יהאנגיר לא עמדה לו עם אובדנו הנורא של אחיו מוסטפא.
ג'יהאנגיר קבור במתחם מסגד השאהזאדה באיסטנבול, לצד אחיו מהמט. באותו מתחם קבורים גם רוסטם פאשה, אישתו הנסיכה מיהרימה סולטאן, ובתם הומאשאה.
על שמו של ג'יהאנגיר נקרא מסגד ועל שם המסגד הזה נקראת שכונת ג'יהאנגיר באיסטנבול.
השאהזאדה מהווה סמל היסטורי לאנשים בעלי מוגבלויות, מלידה או שלא מלידה, שלמרות בעיותיהם הפיזיות ניחנים בנפש עדינה ובשכל מבריק ביותר, שמפצה על מוגבלותם.

מוסטפא ו-47 הרונין: לוחמים ללא אדון (ספוילר)

בכל פעם שמגיע התאריך 14 בדצמבר, מציינים ביפן את יום ההזדהות עם ארבעים ושבעה הרונין. ותופתעו, הסיפור הזה קשור מאוד לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לימיו של הסולטאן סולימאן המפואר. לכן בחרתי למרות ההפסקה מהכתיבה לספר לכם סיפור זה דווקא היום.

מי הם הרונין? ביפנית משמעות המושג רונין הוא: לוחמים ללא אדון. הכוונה היא ללוחמים שפרקו עול מעל אדוניהם ויצאו לדרך עצמאית, או ללוחמים שהאדון שלהם "ירד מעל הבימה": או שהפסיק להיות אדון או שהפסיק לחיות, בדרך כלל באופן לא טבעי….

ואיך מתחיל הסיפור, ואיך הוא קשור ליניצ'רים, הלוחמים העות'מאנים, שאדונם הלא-רשמי והאייקון שלהם היה הנסיך מוסטפא, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהוצא להורג על ידי אביו באשמה של בגידה בשנת 1553?

אנחנו רגילים למושג "ימי ביניים" ו"פיאודליזם" בהקשר האירופי שלהם. ההגדרה הפשוטה ביותר למונח "פיאודליזם" משמעה שישנו בעל קרקעות, שאחראי גם על אריסים ואיכרים שלו, שמעבדים עבורו את האדמה, וגם אחראי על קבוצת לוחמים שהוא מפקד עליהם. אותו אדון פיאודל מחויב למלך ולממלכה שבו הוא נמצא: הוא חייב להעביר מיסים או אפילו יבול לשילטון המרכזי, וכן להעמיד את לוחמיו לרשות המלך בזמן מלחמה. שיטה זו הייתה נהוגה באירופה בימי הביניים, שנמשכו אלף שנה: מהמאה החמישית לספירה הנוצרית עד המאה ה-15 לספירה הנוצרית. ואילו ביפן, שהייתה מבודדת, תקופה זו נמשכה עד שנת 1867, עת הונהגו "הרפורמות של מייג'י", שחיזקו את מעמד הקיסר והתאימו את יפן המבודדת למערב.
ביפן היו בעלי קרקעות, שהחזיקו הן באיכרים ואריסים (עיבדו בקרקעות הללו בעיקר אורז) והן בלוחמים משלהם. הלוחמים הללו נקראו "סמוראים". וכשהסמוראים הללו השתחררו מרשות בעליהם בצורה זו או אחרת הם נקראו "רונין". לרוב מדובר בסמוראים שהפכו לפושעים….
בין המאה ה-12 לשנת 1867 לקיסר יפן היה תפקיד ייצוגי וסמלי בלבד. נכון שכל קיסרי יפן באו ועודם באים מאותה משפחה, אך הקיסר שימש לרוב חותמת גומי של השליט האמיתי של יפן: השוגון, הלא הוא המפקד הצבאי העליון של הקיסרות. תופעת השוגון נמשכה, כאמור, שבע מאות שנים. לאורך כל השנים היו מאבקי כוחות בין השוגון לבין בעלי הקרקעות, שנקראו דאימיו. לעתים היו דאימיו חזקים כאלה, שהם מינו בעצמם שוגונים משושלות שונות, שהיו חותמת גומי בידיהם…

למי שמכיר את נושא האימפריה העות'מאנית, מזכיר נושא זה את מה שהתחולל בין השנים 1566, עת נפטר הסולטאן סולימאן בעת מסע במבצר סגד בהונגריה, לבין ראשית המאה ה-19 לספירת הנוצרים, עת הסולטאנים, שגם באו מאותה משפחה, משפחת עות'מאן, היו חותמות גומי בידי אמהותיהם ונשותיהם ובידי הווזירים הגדולים שלהם, ובמאה ה-18 בידי המושלים המקומיים שלהם-כשכל הקומבינציה הזאת של אמהות-נשים-וזירים גדולים-מושלים מקומיים הם אלה ששלטו בפועל באימפריה העות'מאנית.

ונחזור לסיפור היפני, שאגב היה אמיתי לגמרי: ארבעים ושבעה הרונין היו סמוראים, שהיו שייכים לאדון בשם אסאנו נאגאנורי, ששלט באיזור שקוראים לו אקו בדרום מרכז יפן. בשנת 1701 הכריח שופט בכיר שקראו לו קירה יושינאקה, שפעל מטעם שלטון השוגון המרכזי, את אסאנו להתאבד במה שנקרא "חראקירי" (או במקור: ספוקו). התאבדות כזאת משמעה חיתוך המעיים עם סכין גדולה בשתי וערב על ידי האדם עצמו, כשלוחם אחר עורף את ראשו של אותו מתאבד לאחר מכן. הכל באשמה שאותו אדון, אסאנו, העליב את קירה. בשפה של היום תפקידו של קירה היה נשיא בית משפט מחוזי, ואילו העבירה שאסאנו עבר הייתה העלבת עובד ציבור.
העלבה כזאת בחוקים של יפן המסוגרת באותן שנים משמעה בגידה בשלטון ובשוגון. לפי אחת הגירסאות, השוגון עצמו או נציגים שלו אסרו על הלוחמים שהיו שייכים לאדון שהתאבד, אסאנו, לנקום את מותו. אך למרות זאת, הם לא ויתרו. מדוע? כי חוקי "דרך הלוחם" של הסמוראים, שביפנית נקראים בושידו, מצווים על בני משפחה או לוחמים של אדון נכבד לנקום את מותו. ואותם ארבעים ושבעה לוחמים ראו את הסיבה להמתת אסאנו כעלילת שווא מטופשת. לכן כשהיה על הרונין, הלוחמים שנשארו עתה ללא אדון, לבחור בין פקודת השוגון- שאם לא יבצעו אותה יומתו- לבין הבושידו, המסורת ולוח הלוחם, בחרו הלוחמים הללו בדרך השנייה. הם תכננו במשך שנה את הנקמה, ולאחר מכן הצליחו לעלות על אותו קירה ולהרוג אותו. בתגובה, שילטון השוגון הכריח את ארבעים ושבעת הרונין, הלוחמים הנוקמים, להתאבד בעצמם בשיטת החראקירי בשל סירוב פקודה. לקראת המאה ה-19 והרפורמות שנעשו ביפן שמם של הלוחמים המקריבים עצמם יצא למרחוק, והם הפכו לאגדה ולסמל לנאמנות, הקרבה וכבוד. הם היו מוכנים להקריב את חייהם למען אדונם. עד היום שמם נשאר לאגדה ולמורשת קרב ביפן, והיום, 14 בדצמבר, הוא "יום ארבעים ושבעת הרונין" ביפן, בו יפנים רבים מבקרים את קבריהם של ארבעים ושבעת הרונין, שנקברו סמוך לאדונם במקדש סנגאקו ג'י בטוקיו- ומציינים את רוח הלוחם, הבושידו ועת ערך הנאמנות וההקרבה.

את הסיפור הזה ניתן להקביל למתרחש באימפריה העות'מאנית לאחר ההוצאה להורג המזעזעת של בכור בניו של הסולטאן סולימאן המפואר, מוסטפא, על ידי אביו. מוסטפא היה הנסיך הנערץ על ידי לוחמי האימפריה, היניצ'רים, והיה אדונם הלא-רשמי, ולכן הלוחמים ונאמניו ביקשו לנקום את דמו. לא כמובן בסולטאן, אלא נאמני מוסטפא, שנותרו ללא אדון, ממש כמו הרונין, ראו באמו החורגת של מוסטפא ששנאה אותו, הורם סולטאן, ובווזיר הגדול שהיה החתן של הורם ושל סולימאן ושהיה נאמן להורם, רוסטם פאשה- כאחראים למות אדונם על ידי הפצת עלילת שווא. את דמות מנהיג הלוחמים ללא האדון מסמל אטמג'ה, הלוחם ללא חת שהיה נאמן למוסטפא. אטמג'ה הוא דמות שכנראה הייתה פיקטיבית, והיא מופיעה בסידרה שמתארת את חייו של הסולטאן סולימאן. בהמשך אותם לוחמים ינהיגו מרד שהיה באמת כנגד יורש העצר הנסיך סלים, ואליהם עתיד להצטרף, בדרך לא דרך, גם ביאזיד, אחיו של סלים ובנם של סולימאן והורם-למרות שביאזיד היה המועדף על הורם ורוסטם להיות יורש העצר.
כמו שארבעים ושבעת הרונין הפכו לסמל לנאמנות ולרוח הלוחם, כך אנשיו של מוסטפא הפכו לסמל לנאמנות לאדון ולרוח הלוחם העות'מאנית, כשקיברו בעיר בורסה של מוסטפא עצמו , שהיה גם סמל לנאמנות לאביו וללוחמה, והוצא להורג על ידי אביו כנראה עקב עלילת שווא, הפך למקום עלייה לרגל בתורכיה.

מה הנמשל מסיפור זה? שנאמנות היא ערך עליון, גם ביחסים של אדון ונתין, ביחסים של חברות וגם ביחסים של זוגיות, וישנם אנשים אמיצים שמוכנים להקריב עצמם בעד נאמנות זאת-למרות שהיא לא תמיד משתלמת.

הנסיך מהמט בן סולימאן האמיתי (אזהרת ספוילר)

שלום, הנה הבלוג חוזר, בהדרגה, ולאט לאט מתניעים מנועים. עם אזהרת ספוילר למי שצופה ב"סולטאן".

השבוע הגיעה הסידרה "הסולטאן" לשלב האחרון שלה: העונה הרביעית המהפכנית. שלושה שחקנים יצאו מהמעגל: הראשונה, כמובן, מרים אוזרלי המצויינת ששיחקה את הורם, שהוחלפה בוואהידה פרצ'ין, שחקנית טובה אך מבוגרת ולא מרשימה. השנייה, דמותה של חדיג'ה סולטאן המדוכאת בייסורים. השלישית, דמותו של הנסיך מהמט שבסידרה הוא ישר וטוב לב, שמשלם מחיר על המאבק בין אימו לבין מאהידווראן סולטאן. אגב, גורלו של מהמט חרץ גם את גורלו של אחיו הבכור מוסטפא, ואת זאת נראה בהמשך.

בחירת היורש מאפיינת מערכות ציבוריות עד היום: בוחרים את האדם שהכי פחות מאיים על הבוס. בשל כך נבחר סלים, שעתיד להפוך לסולטאן סלים השני. מדובר באדם עם חוש אומנותי מפותח, עם מזג "ג'ינג'י" כמו אימו, אך שיכור והולל. דמות כזאת היא הפחות מאיימת על הסולטאן אביו. שאר הנסיכים היו משקיענים. וכידוע, במערכות כאלה, מי שמשקיע שוקע, ואתם יודעים מה צף…..
אנו גם התוודענו לדמותה של האישה הראשונה שלדעתי תפתח את עידן "סולטאנות הנשים": ססיליה הוונציאנית, שיש טוענים שמדובר ברחל נשיא היהודייה, שלעתיד תהיה נורבאנו סולטאן, אישתו של סלים השני. היא עתידה להפוך בעתיד לאישה ולוואלידה חזקה מאוד. הרי צריך עצבים מאוד חזקים כדי לסבול שני סולטאנים, בעל ובן שיכורים והוללים, כמו סלים השני ומוראד השלישי.
אגב, אותו מוראד, נכדו של סולימאן, ערך בזמן הסולטאנות שלו את חגיגת ברית המילה הגדולה ביותר בתולדות האימפריה לבנו. על זה אכתוב בהמשך.

ועכשיו, מי היה שאהזאדה מהמט בן סולימאן והורם האמיתי? הוא היה יליד 1521, בן 22 במותו, אכן היה מושל מניסה. הצטיין רבות בתפקידו והפך לחביבו של אביו וליורש העצר-מושל מניסה- אחרי שסר חינו של אחיו, מוסטפא-שנשלח לאמסיה כמושל.
במציאות, מהמט דמה מאוד בחיצוניותו ובאופיו לאחיו מוסטפא, ששימש לו מודל לחיקוי. היחסים ביניהם היו טובים מאוד, לכן למוסטפא בבירור לא הייתה יד ורגל בחיסולו של מהמט.
מהמט היה לוחם ומפקד אמיץ בצבא הסולטאן, ואף השתתף ב-1543 במצור המוצלח על אסטרגום בהונגריה.
לאחר זמן לא רב, באותה שנה, מת מהמט. יש כאלה שסוברים שמת מאבעבועות רוח, יש כאלה שסוברים שמת מדום לב, ויש היסטוריונים שסוברים שנרצח בחרב באיסטנבול על ידי שליח של מאהידווראן סולטאן, שראתה בו איום על בנה. כאמור, מותו חרץ גם בהמשך את גורל אחיו.
בתחום היחסים האישיים, ישנה הפתעה: אישתו של מהמט, לפי המקורות, הייתה לא אחרת מבתה של שאה הובאן סולטאן, אסמהאן סולטאן.
השניים נישאו והביאו לעולם בת: המשאה סולטאן. לכן בסידרה יש עיוות בעלילה. לאחר מות מהמט, המשיכה אסמהאן, שקיבלה ממהמט את השם בהארנאז, לחיות 7 שנים אחר כך, עם המשאה סולטאן בתם.

לאחר מותו, אביו הקים בתיכנונו של האדריכל מימאר סינאן את קומפלקס מסגד השאהזאדה, ממש איפה שקבור מהמט. אומרים שסולימאן לא זז מהמתחם במשך ארבעים ימי האבל. לצד המואוזוליאום של מהמט והמסגד המפואר, שידוע בחלל הנרחב שלו מבפנים ובכך שמרכז לתוך כיפה גדולה ארבעה חצאי כיפות בתקרתו- סמל לשבר הגדול שחווה סולימאן עם מות בנו המועדף לשילטון אחריו, הוקמו שני בתי ספר ללימוד קוראן, מדרסות, בית תמחוי ומלון דרכים.