Tag Archives: ארדואן

cumhuriyet

העיתון של הרפובליקה

יומיים לאחר יום העצמאות ה-93 של תורכיה, שנקרא "יום הרפובליקה", ממש ברגעים אלה ב-31 באוקטובר 2016, נערכת פשיטה של רשויות המדינה התורכיות על העיתון "ג'ומהוריית" (שכלי תקשורת ישראלים קוראים לו לעתים בטעות "קומהוריית" בשל אי הבנת משמעות האות C בתורכית), שמשמעות שמו היא "הרפובליקה". בפשיטה הזאת נעצר עורך העיתון, מוראד סאבונג'ו, וכן נערכה פשיטה על ביתו של יו"ר מועצת המנהלים של העיתון, אקין אטאלאי- שנמצא כנראה כעת באחת ממדינות אירופה. יש משמעות רבה לפשיטה הזאת, כי "ג'ומהוריית" הוא לא כמו עוד עיתון רגיל: מדובר בעיתון, בה' הידיעה, של הרפובליקה התורכית. הוא קיים מאז חודש מאי 1924, עת הייתה הרפובליקה התורכית בת 7 חודשים. לעיתון חשיבות עצומה בתורכיה: הוא מייצג את הערכים של מייסד הרפובליקה, מוסטפא כמאל אתאתורכ: חילוניות בראש ובראשונה וכן גם סוציאל דמוקרטיה ורפובליקניזם. ונוסד על ידי חברו הקרוב, יונוס נאדי אבאליאולו. בשנת 1945, עם מותו של יונוס נאדי, החליף אותו בתפקידו בנו הבכור, נאדיר, שעמד בראשות העיתון עד 1991, ואז החליפה את נאדיר אישתו, ברין, עד למותה 10 שנים לאחר מכן, כשב2001 נמסרה השליטה בעיתון לידי מועצת המנהלים, שמכהנת עד ליום הזה. כשנה וחצי לאחר מסירת השליטה בעיתון לידי מועצת המנהלים, עלתה לשילטון בתורכיה "מפלגת הצדק והפיתוח" השמרנית- אסלאמית, מה שהפך את העיתון לאחד המבקרים הגדולים של השילטון החדש, שנמשך עד היום. בשנת 2015 זכה אף העיתון בפרס חופש העיתונות, שניתן על ידי האירגון "עיתונאים ללא גבולות". העיתון נמצא מזה 13 שנים תחת לחצים של השילטון בתורכיה, ועיתונאים שלו כבר נעצרו בעבר, בייחוד העורך הקודם, ג'אן דונדאר, שנעצר אך הצליח לברוח לגרמניה. האשמה כנגד דונדאר הייתה עקב פירסום כתבה, שטענה כי תורכיה העבירה נשק לדאע"ש.

אם ישנו עיתון שמסמל את תורכיה של אתאתורכ, ואת מפלגתו, "מפלגת העם הרפובליקנית", זהו ג'ומהוריית. הוא מופץ ברחבי תורכיה בכ60 אלף עותקים, ונחשב לעיתון רציני ואיכותי. אם ניתן למצוא לו מקבילים בישראל, עיתון "דבר", שהיה ביטאונן של מפא"י וההסתדרות וגם עיתון "הארץ", שייצג בזמנו את הציונים הכלליים אך פנה שמאלה בחדות- שניהם נחשבים עיתונים איכותיים ורציניים מאוד, וג'ומהוריית נחשב לעיתון הרציני והאיכותי הוותיק ביותר של תורכיה. החל משנות החמישים של המאה העשרים, נאלץ העיתון, כמו מפלגת השילטון לשעבר שייסדה את הרפובליקה התורכית, להתמודד עם מציאות של אופוזיציה. החל מ1950 שלטו בתורכיה רוב הזמן, למעט תקופות קצרות לאחר הפיכות צבאיות בדרך כלל או במסגרת חילופי שילטון תכופים ולא יציבים, מפלגות שמרניות. העיתון מרבה לתאר מעשים ועוולות שנעשים, לדבריו, כנגד החילוניות והרפובליקה או עוולות חברתיות. כשמצוינים בתורכיה ימי חג לאומיים שקשורים לאתאתורכ ולרפובליקה התורכית החילונית, אז מי שמציין אותם ביתר שאת עם תמונות ענקיות של אתאתורכ ומוספים מיוחדים הוא העיתון "ג'ומהוריית". העיתון נפוץ ברחבי המדינה ב60 אלף עותקים, והוא נמכר במיוחד באיזורי מערב ודרום מערב המדינה, וכן בעיר הבירה אנקרה, איזורים שנחשבים חילוניים יחסית.

העיתון "ג'ומהוריית" היה מראשוני העיתונים התורכיים שהקימו אתר באינטרנט והעלו אליו ידיעות. זה קרה כבר לפני 18 שנים וחצי, בשנת 1998. מדובר גם באחד מראשוני העיתונים התורכיים שסרקו את דפי העיתון המודפס והעלו אותם באתר. בשנת 2010 נסרקו כל העיתונים והמוספים שהוציא "ג'ומהוריית" עד היום מאז 1930, והועלו לארכיב אינטרנטי מיוחד בתשלום.
"ג'ומהוריית" הוא העיתון בה' הידיעה שדרך קריאה בו לאורך השנים ניתן לזהות את השינויים שעברה לאורך השנים השפה התורכית. בשנת 1924 הוא יצא לאור בשפה התורכית העות'מאנית, שהכתב שלה היה באותיות ערביות עם תוספות של אותיות מיוחדות שהושאלו מהשפה הפרסית, ושהיה כתוב מימין לשמאל, כמו הערבית עצמה והעברית. החל משנת 1928, עת השית אתאתורכ את רפורמת הכתב הלטיני ואת הרפורמה בשפה, שהוציאה ממנה מילים ערביות ופרסיות רבות, החל העיתון להיות כתוב בשילוב של מילים באותיות ערביות ולטיניות. בשנת 1930- משנה זו נסרקו והועלו דפי העיתון לארכיון האינטרנטי שלו, העיתון כבר היה כתוב במלואו באותיות לטיניות והיה משמאל לימין, כמו השפה האנגלית. אפשר גם לראות בעיתון את הטרנספורמציה גם בשפה עצמה, עת מילים שבאו מהערבית ומהפרסית השתנו למילים בתורכית מודרנית חדשה.
אבל הטרנספורמציה העיקרית שעבר העיתון הזה הוא מהיותו עיתון ממסדי שייצג את הממסד החילוני הישן בתורכיה מעת היווסדה, ואת משטר אתאתורכ ומחליפו, עיסמת אינונו, לעיתון ביקורתי כלפי השילטון ולעיתון שמגן על החלש והנדכא מבחינה כלכלית-חברתית, ומזהיר מפני סכנה של אסלאמיזציה.

העיתון לא יצא תמיד באופן רציף, היו תקופות שהוא נסגר לאחר הפיכות צבאיות לכמה זמן, כשהסגירה המשמעותית ביותר הייתה לאחר הפיכת ספטמבר 1980. היו גם מקרים שהוא נסגר או שהוטלה צנזורה על הכתבות בו עוד בשנותיה הראשונות של הרפובליקה התורכית, כשכתביו העזו להביע חשיבה עצמאית כנגד השילטון דאז, שהעיתון מייצג אותו.
הפשיטה הנוכחית על העיתון היא המבחן הגדול ביותר שהוא עמד בו, כי מדובר לא רק במאבק של השילטון הנוכחי כנגד אחד ממבקריו הגדולים, אלא של מאבקים בין אליטות וחילופי אליטות במדינה: האליטה החדשה, השמרנית- אסלאמית, שהשילטון הנוכחי יצר, מחליפה את האליטה החילונית-כמאליסטית הישנה וגם נאבקת בה, בין היתר באמצעות מאבק בעיתון הזה. החשש הוא שג'ומהוריית עלול להפוך מעיתון שמייצג את מפלגת האופוזיציה הראשית החילונית ועת ערכי הרפובליקה לעוד עיתון פרו-ממשלתי מרוסן, בדומה לעיתון "זמאן", שהיה עיתונה של תנועת פתהוללה גולן והנפוץ בתורכיה, שהפך לעיתון פרו-ממשלתי לפני כשנה וחצי, עד לסגירתו הסופית לפני כשלושה חודשים לאחר ההפיכה הצבאית הכושלת. עוד חשש הוא שג'ומהוריית, ששרד כבר סגירות, מעצרים ופשיטות, עלול הפעם שלא לשרוד את הפשיטה הנוכחית, שנעשתה בעיקר על בתיהם של העורך, יו"ר מועצת המנהלים, הקריקטוריסט הראשי של העיתון (שלעג לארדואן) ועוד כמה כתבים.
את המאבק של ארדואן בעיתון "ג'ומהוריית" ניתן להשוות למאבקו של נתניהו בתאגיד השידור שאמור לעלות, בטענה, המוצדקת בחלקה, כי רוב הצוות של התאגיד הוא שמאלני, ועלול ליצור מצב שבו גוף שממומן מכספי משלם המיסים ושנמצא באחריות הממשלה עלול להציג כנגדה ביקורת חד צדדית. אבל ההבדל הגדול הוא שהמאבק בתאגיד נועד ליצור חופש ביטוי גם לצדדים אחרים בתוך התאגיד עצמו, יותר מאשר שאיפתו הידועה של נתניהו לשלוט בתקשורת, ושינויים בתאגיד לא יפגעו בחופש הביטוי בישראל בצורה כזאת שסגירת "ג'ומהוריית", שפעם היה העיתון של המדינה בתורכיה, עלולה לגרום לחופש הביטוי ולמעמד האליטות הישנות החילוניות בתורכיה עצמה, מה גם שהתאגיד, בניגוד לג'ומהוריית שנחשב פרטי, ממומן מכספי משלם המיסים הישראלי. מה גם שאני לא רואה את שילטון הליכוד בסוף שנות השמונים או כיום עושה פשיטות משטרתיות מסיבות שונות, משונות ומומצאות על עיתונים כמו "דבר" ו"הארץ"- זה לא היה וגם לא יהיה.
המקבילה מהצד הקיצוני השני לג'ומהוריית הוא "מילי גאזט", "העיתון הלאומי" בשמו, שמייצג למעשה את האסלאמיזם המובהק בתורכיה- עיתון רציני ביותר עם אוריינטציה דתית וניאו עות'מאנית ברורה, שמביעה לעיתים הקרובות את דעתם האמיתית של האסלאמיסטים בתורכיה, שכיום למעשה שולטים בה. העיתון התורכי הנפוץ ביותר כיום והמקביל ל"ידיעות אחרונות" הישראלי- הוא "הוריית" (חירות), עיתון פרטי וצהובון למחצה (שדווקא מייצג את הלאומיות התורכית מהצד הימני של המפה הפוליטית) שמבקר את השילטון במדינה אך כיום בצורה מוגבלת. אבל, העיתון של המדינה בתורכיה כיום הוא "ייני שפאק"- "שחר חדש", שהוא ביטאונה הרשמי של מפלגת השילטון היום, "מפלגת הצדק והפיתוח", ושל ארדואן עצמו- שניתן להשוות עיתון זה ל"ישראל היום" הישראלי- חוץ מזה ש"שחר חדש" לא מופץ בחינם.

refugees

הפליטים והבושה- איפה אחריות המדינות המוסלמיות על הפליטים?

הכתבה הזאת הובאה מאת העיתונאי התורכי אוהד ישראל והמערב ומתנגד לארדואן ולשילטון צבאי, בוראק בקדיל, עיתונאי תורכי שעובד בעיתון "הוריית", וכותב באתר "פורום המזרח התיכון". הכתבה עוסקת במשבר הפליטים המוסלמים שמציפים את אירופה, פליטים שמדינות מוסלמיות עשירות כמו למשל ערב הסעודית ואיחוד האמירויות מסרבים לקחת עליהם אחריות וליישב אותם בשטחן, למרות שהן יכולות להרשות לעצמם להקים ערים משוכללות עבור מיליונים באמצע המדבר. במקום לקחת אחריות, מדינות האסלאם "זורקות" את בעיית הפליטים על אירופה- בין היתר מתוך מטרה נסתרת שהפליטים הללו יתיישבו באירופה ויהפכו אותה בעתיד הרחוק למוסלמית לאחר שיהפכו לרוב. אגב, בעיה דומה קיימת ביחס לפליטים הפלסטינים של שנת 1948: יש למדינות מוסלמיות, גם אם עשירות, אינטרס לא ליישב את הפליטים בשטחן בצורה מסודרת, ולהשאיר אותם במחנות מזה כמעט 70 שנים, על מנת שבסופו של דבר ישראל תיאלץ לקלוט אותם אליה.
ובאשר לתורכיה עצמה: במדינה שיש בה בעיה דמוגרפית, של 50 אחוזים של כורדים וחילונים מול חמישים אחוזים של אוכלוסייה מוסלמית מסורתית ודתית, השילטון מעוניין לקלוט במדינה פליטים על מנת להשאיר את המאזן הדמוגרפי לטובת האסלאם הסוני הדתי, כשהדוגמה הכי טובה היא העיר איזמיר: עיר זאת במערב המדינה על חוף הים האגאי, היא סמל החילוניות. מזה 15 שנים מנסה מפלגת השילטון הAKP להושיב בכורסת ראש העיר נציג משלה, ללא הצלחה. ראש העיר נשאר חילוני ממפלגת האופוזיציה המרכזית. אל העיר הוזרמו פליטים סורים שהם מוסלמים סונים דתיים, ובבחירות הבאות לראשות העירייה, וכן בבחירות האיזוריות לפרלמנט, כנראה שמועמדי מפלגת השילטון הדתית יזכו, לאחר שפליטים אלה יקבלו אזרחות תורכית.

וזה מאמרו של בקדיל, כפי שמופיע בעיתון "הוריית" בגירסתו האנגלית ובאתר "פורום המזרח התיכון":

ארדואן אכן צודק. יש משהו מביש במשבר הפליטים (הכוונה בעיקר לפליטים מסוריה ומאיזורי מלחמה מוסלמיים נוספים שנוהרים לתורכיה ומשם לאירופה). אבל הוא טועה לגבי מי אלה שצריכים להתבייש.
ארדואן חזר על אותם דיבורים במהלך ועידת 20 הכלכלות החזקות בעולם, הג'י 20, שנערכה בסין. הוא טען שגישת המערב כלפי הפליטים היא מבישה. הוא טען שהמערב הוא גזעני. מאז תחילת משבר הפליטים הסורים, טוען ארדואן כי זו חובתה המוסרית של אירופה הנוצרית לקבל אליה חלק גדול מן הפליטים. למה? בגלל שהפליטים רוצים לעבור לאירופה הנוצרית? כולנו יודעים למה. אבל מדוע למדינות מוסלמיות שכנות (ועשירות) אין חובה מוסרית לקלוט אליהן פליטים באדמות האסלאם?

מלך ירדן הראשון, עבדאללה הראשון, סבא-רבא של המלך עבדאללה השני הנוכחי, כתב בזכרונותיו: "הטרגדיה של הפלסטינים הייתה שרוב המנהיגים שלהם שיתקו אותם עם הבטחות שווא שלא הוגשמו שהם לא לבד. ששמונים מיליון ערבים ו400 מיליון מוסלמים (מספר הערבים והמוסלמים בעולם בשנת 1948) יבואו באופן מיידי וניסי להציל אותם".

כמה עשורים לאחר מכן, סורים שבורחים ממלחמת האזרחים במדינתם לא מתפתים לטרגדיה דומה ולהבטחות דומות: הם רוצים להשתמש בתורכיה ובמדינות מוסלמיות אחרות שנקרות בדרכם כאבני דרך להגיע לארצות יותר מתורבתות וטובות.

קודם כל, יש כאן פגיעה עצמית מוסלמית: למה מוסלמים מסכנים את חייהם על מנת להגיע אל המערב הנוצרי, שמתואר במקורות מוסלמיים כרשע? מדוע פליטים מוסלמים סורים לא רוצים לחיות עם אחיהם? למה הם רוצים לסכן את חייהם ולברוח לארצות נוצריות?
גם אם זה לא רלוונטי, מדינות לא מוסלמיות רחוקות מוכנות לקחת אליהן פליטים סורים, כמו למשל ברזיל (תחת השילטון הקודם- למרות שהנשיא הנוכחי הוא ממוצא לבנוני נוצרי), ונצואלה (שם המצב גרוע שבגרועים) וצ'ילה הודיעו שהן מוכנות לקחת אליהן פליטים סורים. האם ישנם פליטים מוסלמים בארצות המוסלמיות העשירות בנפט? כמה יש בערב הסעודית, שנחשבת מגינת המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה? האם הפליטים מועדפים להתקבל על ידי הנוצרים או על ידי מלך סעודיה, שנחשב שומר המקומות הקדושים לאסלאם, ובכללי מגן האסלאם הסוני? כולנו יודעים את התשובה. הפליטים לא מוכנים לסבול את תורכיה, שנחשבת גן עדן לעומת ערב הסעודית מבחינת חופש דת.

ולגבי תמונת המצב שיש בה השפלה עצמית למוסלמית, ארדואן מאשים את המערב שלקח תחת חסותו "רק" 250 אלף פליטים סורים, שרובם מוסלמים סונים, לעומת כמעט אף אחד במדינות המפרץ העשירות. למה באמת סעודיה, קטאר (הפטרונית של אירגון "האחים המוסלמים- תוספת שלי), בחריין (שיש לה אינטרס מובהק ליישב בקירבה מוסלמים סונים, היות והיא מדינה תחת שילטון בית מלוכה סוני עם רוב אוכלוסייה שיעי-תוספת שלי), איחוד האמירויות ועומאן מעדיפים להעסיק פועלים אסיאתיים בכמויות אבל אפילו לא התנדבו לקחת אפילו עשרות של פליטים סורים אליהן?

לכן, צריך לשאול את השאלות החשובות:

1. מדוע מוסלמים "שונאי מערב" רוצים להגר אל המערב ה"כופר"?

2. מדוע מדינות ערב והאסלאם העשירות לא נוקפות אצבע כדי לעזור לפליטים?

3. מדוע לא-מוסלמים חייבים לשלם את המחיר על מלחמות פנים-מוסלמיות, ועל גלי ההגירה שהן יוצרות?

traveller11

ההפיכה בתורכיה: הסולטאן טאייפ הראשון

הכל הזכיר את 1960, 1971 ו1980. חוסר שקט, אירועי טרור, הכתובת הייתה על הקיר. לכן לא הייתי בהלם כל כך כששמעתי על ניסיון ההפיכה הצבאית, שהיה ניסיון כושל במהירות אקספרס בחצות הלילה. טנקים נעו בדרכים הראשיות בערים הראשיות. תחנת הטלוויזיה הממלכתית נתפסה. טנקים הוצבו בשדות התעופה ובמוסדות השילטון. הוקראה בטלוויזיה הודעה מטעם מועצת ההפיכה על החזרת הסדר והחוק החילוני לאחר שהממשלה הפרה אותו. ממש דינמיקה של עוד הפיכה צבאית בתורכיה. השלב הבא היה אמור להיות פיזור הפרלמנט, שהופצץ, והשעיית כל המפלגות הקיימות. בוודאי מפלגת הAKP, מפלגת השילטון שרג'פ טאייפ ארדואן היה בין מייסדיה הראשיים, הייתה מוצאת אל מחוץ לחוק. ושוב, כמו בתורכיה, היו משתמשים במילים על "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה שהופכת את השילטון בכל פעם שהוא לא מוצא חן בעיניה. התמונה הייתה צריכה להיות של מאות אלפי חילונים רוקדים ושמחים ברחובות ושועטים בשמחה על הטנקים שעל גשרי הבוספורוס ומחבקים את החיילים. סוף סוף לאחר כמעט 15 שנות שילטון, השילטון האסלאמיסטי בא אל סופו. וזה שעומד בראשו.

אבל לא כך. כל הדברים שכתבתי מתאימים למאה העשרים, עת אירעו שלוש וחצי הפיכות צבאיות בתורכיה על ידי הצבא, שהחוקה התורכית מגדירה אותו כמגן החילוניות של המדינה והדמוקרטיה. כשהיו הפיכות בתורכיה, כל הצבא השתתף בהן. הפעם רק חלק מהצבא השתתף בהפיכה. בדרך כלל כשהיו הפיכות צבאיות בתורכיה, הן בוצעו על ידי זרם מרכזי חילוני. הפעם זה לא כך. הפעם מדובר בחיילים שהם גם חילוניים אבל לצד כאלה שתומכים באיש הדת פתהוללה גולן, אסלאמיסט ואיש עסקים שמתנגד לארדואן. והכי חשוב: במאה העשרים ואחת, הפיכות צבאיות כבר לא באופנה. היום בעידן הרשתות החברתיות והסמארטפונים קל למנהיגים במצוקה לשנע את ההמון. היום מחאות המונים הן האופנה. לכן, ברגע שראיתי את פניו המבוהלות של ארדואן מתחילות לדבר מהאייפון שהחזיקה השדרנית- וכנראה מבצעי ההפיכה שכחו שכיום יש הרבה תחנות טלוויזיה פרטיות בתורכיה חוץ מהרשת הממלכתית, וחלקן תומכות בארדואן- ידעתי שההפיכה הפעם נכשלה. וברגע שמגויסים המונים, רובם אסלאמיסטים מזוקנים, לצאת לכיכרות, לרחובות וכמובן לשדה התעופה המרכזי של איסטנבול, שם היה לא מזמן פיגוע ובסביבתו הסתתר ארדואן בעת ההפיכה, ומדובר רק בחלק מהצבא, הבנתי שזו לא רק טכנולוגיה. זו גם האידיאולוגיה. האידיאולוגיה של ארדואן שהצליחה לחדור אל ההמונים וגם אל רוב אנשי הצבא וכמובן המשטרה שכולה סרה למרותו. וזאת המאה ה-21. שבה המאה העשרים נמחקת, והמאה ה-19, שהייתה לפניה. עושה קאמבק. בסוף המאה ה-19 עלה באימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, סולטאן שהיה אסלאמיסט בדרכו ודגל בהיותו הח'ליף של כל המוסלמים. הוא הפנה את תשומת ליבו למרחב המזרח תיכוני יותר מאשר לבלקן, שהיה היהלום בכתר של האימפריה ואותו היא איבדה בהדרגה. הוא גם מצד שני דגל בפיתוח טכנולוגי ובקריצה למערב. קראו לסולטאן עבד אל-חמיד. הוא היה אגב הסולטאן השני שנושא את אותו שם. הוא שלט באימפריה בחצי היובל האחרון של המאה ה-19, ובשמונה השנים הראשונות של המאה העשרים. אבל במאה העשרים הוא הודח. על ידי קבוצה של אנשי הצבא. שכונן מלוכה חוקתית ומפלגות. המאה העשרים הרגה את עבד אל-חמיד השני ודרכו, והמאה העשרים ואחת החזירה את המצב לקדמותו, הפעם תחת טאייפ ארדואן.

והשאלה המרכזית היא, מדוע נשארו החילונים בבית?
התשובה היא פשוטה, ומתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון, הניסיון הטראומטי שיש לתורכים עם הפיכות צבאיות והשלכות של שילטון צבאי. החילונים דוגלים בהחלפת ארדואן בדרך יותר דמוקרטית, כלומר על ידי מחאות המוניות או בקלפי. הבעיה היא שלפני שלוש שנים בדיוק מחאה המונית דומה שמרכזה באיסטנבול ונעשתה על ידי המוני חילונים שמאלנים, דוכאה על ידי המשטרה התורכית, שנאמנה במאה אחוז לארדואן. הבעיה השנייה היא שכל אימת שניגשים בתורכיה לקלפי, לא משנה לאיזה הליך, ארדואן מנצח. החלק השני של התשובה נעוץ ביריבו המרכזי של ארדואן: פתהוללה גולן, איש דת. הוא גולה בפנסילבניה שבארה"ב. בפעם שעברה כשאיש דת חזר למדינתו לאחר מהפיכה או הפיכה, הייתה באיראן, ב1979, עם האייתוללה ח'ומייני. החילונים התורכים לא רצו להתערב בסכסוך שנראה להם כפנים אסלאמיסטי, מדוע להסתכן ולצאת לרחובות כדי להחליף את ארדואן בפתהוללה גולן? הרי הזרם החילוני המרכזי בצבא הוא לא זה שיזם את ההפיכה. בגלל זה הם נשארו בבית.

כרגע, ארדואן עלה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. הוא היה בשפל הקריירה, ופתאום הוא מלך, הוא סולטאן, הוא הסולטאן טאייפ הראשון. הוא יכול עכשיו לנטרל את כל אויביו ולסלק את האליטות החילוניות הישנות ממערכות החינוך, הצבא והמשפט. הוא גם יטהר את אנשי אויבו פתהוללה גולן, שהקים רשת ענפה של מוסדות חינוך בתורכיה, והכשיר שוטרים, שופטים ואף חיילים לעתיד. אבל שימו לב לדבר אחד: לא בטוח שהעלייה שלו היא לא לצורך ירידה. המוטיב המרכזי ביציאת ההמונים לרחובות היה "הגנה על הדמוקרטיה", כלומר הגנה על שילטון נבחר, של הAKP ועל נשיא נבחר, ארדואן, מפני הצבא. כרגע הצבא ופתהוללה גולן על הכוונת של ההמונים. ברגע שארדואן ישלים את משימתו ויטהר את הגורמים הנ"ל, שאלת הדמוקרטיה תגיע גם אליו. ואז הוא יצטרך לספק הסברים על ניסיונות ההשתלטות המובהקת שלו על תורכיה. וזו יכולה להיות אליה וקוץ בה, הרי הכלים שהצילו אותו בהפיכה הכושלת, של טכנולוגיה, מחאת המונים ודמוקרטיה כביכול, עלולים להיות הכלים שיביאו לסיום שילטונו.

בינתיים, המסקנה שאני יכול להגיע אליה היא שלמרות הבעייתיות ומראה הכניעה בהסכם עם תורכיה, מדינת ישראל נהגה בהמון שכל כשחתמה על הסכם יישור ההדורים עם ממשל ארדואן. הרי יכולים להיות גם גרועים, ויותר אסלאמיסטים, מהאיש שיודע היטב את שפת עמו, וחולם להיות סולטאן, הסולטאן טאייפ הראשון או עבד אל-חמיד השלישי.

damat berat

כשהסולטאן ממנה את החתן

בצל חידוש אחד הסכסוכים הארוכים ביותר בתולדות אירופה, בין תורכיה לרוסיה, סכסוך בן 500 שנים שכלל בתוכו 12 (!!) מלחמות- שאגב, ברובן הכמעט מוחלט ניצחה רוסיה, הוצנעה ידיעה חשובה שקשורה גם במהלך היסטורי. המהלך היה מינויו של בראט אלבייראק (משמעות שם משפחתו: דגל) לשר האנרגיה בממשלה התורכית החדשה של אהמט דאווטאולו, זו שנבחרה בבחירות החוזרות האחרונות שבה ניצחה ברוב גדול מפלגת AKP, מפלגתו של טייפ ארדואן, בחירות שהפכו את "חגיגות" ניצחון החילוניות בתורכיה למוקדמות מדי. הממשלה הוקמה בקלות הפעם, בניגוד לתקופה שאחרי הבחירות הקודמות ביוני, שבה AKP זכתה ברוב רגיל בלבד ונזקקה לקואליציה. כאן למפלגה יש רוב להקים ממשלה של מפלגה אחת, ולמנות את שריה כרצון ראשיה. וכך היה.
בראט אלבייראק, זה שמופיע בתמונה, אינו סתם מינוי, אלא מינוי מיוחד: מדובר בחתנו בן ה37 של נשיא המדינה ארדואן. בעלה של בתו אסראא, שבאורח לא מפתיע דומה חיצונית לאביה… כמו אביה של אסראא, לימודיו של בראט התמקדו בתחום הכלכלה ומינהל עסקים והוא עבד בעיקר בחברות פיננסיות.
כמו הסכסוך בין רוסיה לתורכיה, גם מינוי חתנו של השליט התורכי למעשה לתפקיד שר בממשלה או לתפקיד ראש הממשלה (ואני לא אופתע אם זה יקרה יום אחד) אינו חדש: מדובר במוסד היסטורי בן מאות שנים, שנקרא מוסד הדאמאט (Damat), שמשמעותו "חתן". הכוונה היא לחתניהם של השליטים, במקרה זה הסולטאנים, שמונו לתפקידים בכירים מאוד בשירות המדינה, כמו הווזיר הגדול, שהוא למעשה ראש הממשלה, שרי ממשלה, מושלי מחוזות גדולים או מפקדי הצבא. דאמאט בראט אינו היחיד: לאורך ההיסטוריה העות'מאנית, 22 חתנים של סולטאני האימפריה רשומים תחת התואר "דאמאט". ברשימה כלולים גם שמותיהם של הגיסים של הסולטאנים, כמו גיסיו של הסולטאן סולימאן המפואר, אבראהים פאשה מפארגה, שהיה גם שומר חדריו של הסולטאן, גם הווזיר הגדול וגם מפקד הצבא בעת ובעונה אחת, ועוד גיס של סולימאן, לוטפי פאשה. ומדוע הגיסים כלולים ברשימה? כי מדובר למעשה בחתניהם של הסולטאנים הקודמים, במקרה זה הסולטאן סלים הראשון אביו של סולימאן, גם אם נישאו לבנותיהם לאחר מותם של אותם סולטאנים.
בכל מקרה, ואני מדגיש, בסולטאנות שושלתית החתן או אישתו לא היו יכולים להפוך לסולטאנים בעצמם, אלא רק גברים שהם בנים ביולוגיים של המשפחה העות'מאנית.
התקופה שלאחר סולימאן המפואר נחשבת כתקופה של סולטאנים חלשים יחסים, שהשאירו את השילטון בפועל בידי הוואלידה סולטאן (האמא או הסבתא של הסולטאן) או בידי הווזירים הגדולים. אחד החתנים ששלט בפועל ואפיין תקופה שלמה הוא אבראהים פאשה מנוושהיר, שהיה וזיר גדול בימי הסולטאן אהמט השלישי, שלט באימפריה העות'מאנית בפועל, ותקופת שילטונו, בין 1718 ל1730 נודעה בשם "תקופת הצבעונים" או לאלא דוורי, תקופה שעליה כבר כתבתי.
החבר הראשון במוסד ה"דאמאט" היה דאווט פאשה, שהיה וזיר גדול בין השנים 1482-1497, בימי הסולטאן ביאזיד השני. האחרון שנודע כ"דאמאט", והיה למעשה בעלה של נכדתו של הסולטאן עבד אל-מג'יד הראשון, הוא אנוור פאשא, שתפקידו הרשמי בין השנים 1914-1918 היה שר המלחמה, אך למעשה הוא היה בראש שלישייה שניהלה את האימפריה העות'מאנית בפועל מטעם ה"וועד לאיחוד ולקידמה", הגוף ששלט באימפריה בעוד הסולטאן היה ייצוגי בשנות מלחמת העולם הראשונה. אנוור פאשה נודע לשימצה בשל גרירת האימפריה העות'מאנית לאותה מלחמה איומה, לתבוסה בה וגם לטבח האיום והנורא שהתבצע בארמנים בשנת 1915.

מוסד ה"דאמאט" היה מוסד שילטוני היסטורי: החתנים היו ברובם אנשי צבא או אנשי מינהלה, שהושאו בנישואים פוליטיים לבתו של הסולטאן. להיות חתנו של הסולטאן פירושו להיות אחד מהאנשים הכי קרובים לשליט, לא פחות מיורש העצר. ברגע שמישהו נישא לבת הסולטאן, הוא נעשה חבר משפחת הסולטאנות, משפחת השילטון, למרות שאין לו קשר ביולוגי עם אותה משפחה ולכן לא רשאי לרשת את הסולטאן, וגם אביהם של נכדי או ניני הסולטאן, שכן היו שייכים בקשר ביולוגי למשפחה העות'מאנית. רק מי שהסולטאן היה חפץ ביקרו והיה מעוניין לתת לו את המעמד הגבוה ביותר באימפריה אחריו ואחרי יורש העצר, היה רשאי להינשא לבנות המשפחה הסולטאנית. לכן, מדובר בנישואים בעלי אמירה פוליטית חשובה, למרות שהיו נישואים מעטים מאוד שבאו במקרים של היכרות ואהבה.
דבר שני, נישואים לבת משפחה סולטאנית העניקו לגיטימציה לאותם חתנים להיות חלק מהשילטון ובמקרים מסוימים אף לשלוט בפועל, רשמית בלבד תחת הסולטאן. בכך, משיג החתן גם שם טוב וגם שמן טוב, ומעורר את יראת הכפופים אליו כבן משפחה. אנוור פאשה ביטא את כוחו ועוצמתו בכך שנישא לנכדת אחד הסולטאנים. הסולטאן, מצידו, ברגע שהחתן אוחז בתפקיד בכיר, שומר את כל העוצמה והכוח של המדינה בידיה של משפחתו וכך גם בידיו שלו עצמו.
דבר שלישי, מעמד החתן היה כלי לניעות חברתית, כלומר, מי ששימש כעבד או כחייל פשוט באימפריה, היה יכול להתקדם בדרגות עד כדי כך שנהיה גם וזיר גדול וגם חתנו של הסולטאן- ובכך, כאמור, להצטרף למשפחה הסולטאנית. מסלול קידום זה שימש את מטרתם והזין את תקוותיהם של עבדים ומגוייסים בכפייה רבים, חלקם הגדול לא נולד כמוסלמים ובכלל לא היו תורכים במוצאם האתני אלא התאסלמו והובאו לשרת בצבא האימפריאלי. ממש אפשר לקרוא לזה אופק תעסוקתי בשירות המדינה, שהמצטיינים בו יכולים לקבל כבונוס על הישגיהם ותפקודם גם נישואין לבת הסולטאן.
דבר רביעי, וחשוב ביותר, לפעמים הסולטאנים השיאו את בנותיהם לאנשי צבא ולבכירים שהם פחדו מהם ומכוחם, ושאפו להשאיר אותם קרוב אליהם על מנת לשמור עליהם שלא יתמרדו ושלא ישאפו להפיל את הסולטאן או לתפוס את השילטון. ברגע שאותם חתנים התחילו לאיים עליהם, הסולטאנים ניצלו את קירבתם והוציאו אותם להורג, כשאבראהים פאשה מפארגה הוא הדוגמה הטובה ביותר. הסולטאן סולימאן, שהיה גם חברו הטוב ביותר, לא חס עליו כשהרגיש מאוים ממנו והוציאו להורג.
ועוד דבר, שהוא קשור לדאמאט בראט: אך ורק במקרה שהשילטון אינו שושלתי, כמו בימינו, ומי ששולט רוצה לשמור את השילטון בידיה של משפחתו ואינו סומך על בניו שיתפקדו כמותו- ומצד שני לא מקובל עליו או לא חושב שראוי לנשים להחליף אותו, החתן יכול להיות יורש פוטנציאלי לשליט המדינה, לכן זו לא תהיה הפתעה גדולה אם אותו חתן יהיה ביום מן הימים ראש ממשלת או נשיא תורכיה, למגינת ליבם של דמויות כמו ראש הממשלה דאווטאולו או סגן ראש הממשלה נומאן קורטולמוש (שנחשב יותר אסלאמיסט מארדואן או מראש ממשלתו)- שרואים עצמם שולטים בפועל בתורכיה שאחרי ארדואן- במסגרת ממשל נשיאותי (שרשמית עדיין לא קיים במדינה) או ממשל פרלמנטרי.

שינזו אבה

שינזו אבה, ה "ארדואן" של יפן

לאחר נפילת ברית המועצות בראשית שנות התשעים, ניסו זרמים שונים באקדמיה בעולם להוכיח כי הלאומיות, שהולדתה במאה ה-19, נמצאת על סף פשיטת רגל וכי אין עוד צורך בה. זאת לאחר שהרעיונות המרקסיסטיים שבהם נאחזו רבים מהוגי הדעות ואנשי האקדמיה בתחום מדעי הרוח והחברה, פשטו את הרגל. אכן, מאז ראשית המאה ה-21, בעיקר בצל התפוגגות החזונות על דמוקרטיה במקומות שלא ניתן ליישם אותה כמו ברוסיה (שבתחום מדעי המדינה מוגדרת "דמוקרטיה לא ליברלית"), במזרח התיכון בשנים 2003 ו-2011, ובעוד מקומות בעולם, קיבלו אותם אנשים תשובה לאלטרנטיבה הגרועה לרעיונות הלאומיים: החזרת העידן האימפריאלי, שהתפוגג בתום מלחמת העולם הראשונה. פוטין הרוסי רוצה להיות נשיא על תקן צאר, ארדואן אולי חולם להיות סולטאן על תקן נשיא (למרות ששניהם אינם שייכים לבתי המלוכה המקוריים, רומנוב ועות'מאן בהתאמה), ואילו ביפן, מדינה שבה עומד בראשה, כיום באופן ייצוגי זה אלפי שנים קיסר בן אותה משפחה קיסרית מקורית, ישנו ראש ממשלה שרוצה להחזיר את חזון יפן האימפריאלית, חזון שהתפוצץ יחד עם שתי פצצות אטום שהוטלו על המדינה בתום מלחמת העולם השנייה. למנהיג הזה קוראים שינזו אבה, שלפני שישה ימים מלאו לו 61 שנים. שמו כמו שקוראים לו מחוץ למזרח הרחוק הוא Shinzō Abe, אך במציאות קוראים לו Abe Shinzō, היות וביפן, כמו בהרבה מדינות במזרח הרחוק, כותבים ראשית את שם המשפחה ורק אחר כך את השם הפרטי. בשמו הפרטי, שינזו.

שינזו הוא חבר המפלגה השלטת, המפלגה הליברל דמוקרטית, ששלטה כמעט ברציפות ביפן מאז תום מלחמת העולם השנייה. אותה מפלגה אימצה בלחץ אמריקני אסטרטגיה של אי-לוחמה- פציפיזם, כתוצאה מתבוסת יפן הלאומנית שהייתה חלק ממדינות הציר יחד עם גרמניה הנאצית ואיטליה באותה מלחמת עולם. הצבא היפני צומצם, עד כדי כך שנקרא "כוחות ההגנה העצמית" והפציפיזם עוגן בחוקה היפנית. מפלגתו של שינזו נחשבת לימנית, והוא עצמו שייך לאחת הסיעות הלאומניות בתוך המפלגה, סיעה שדוגלת בשמרנות, בנאמנות לקיסר ובכך שהקיסר יהיה גבר בלבד.

שינזו כבר נבחר לראש ממשלה פעם אחת בעבר, שימש בתפקיד בין השנים 2006 ל-2007, עת הודח בשל חוסר פופולריות ובשל המילטינטיות היחסית שלו. דעתו של שינזו היא נגד אי-הלוחמה. לדעתו, צבא יפן צריך להיות צבא לכל דבר ועניין ועל יפן לקנות השפעה בין לאומית בעיקר מול יריבותיה הגדולות, סין וצפון קוריאה. עוד מראשית דרכו בפרלמנט היפני, בשנת 1993, פעל שינזו לבחינה מחדש ואף לביטול הסעיף הפציפיסטי בחוקה. הצבא היפני אף עזר לארצות הברית בשנת 2003 בעת מלחמותיה באפגניסטן ובעיראק. דעותיו של אבה אף הובעו בסיפרו, "אל אומה יפה", שהפך לרב מכר. הוא הביע תמיכה מרומזת בהנהגה היפנית הלאומנית-מיליטריסטית שהייתה בעת מלחמת העולם השנייה, שדגלה באימפריאליזם יפני. הוא הכחיש כל אשמה כלפי יפן בביצוע פשעים כנגד האנושות במהלך המלחמה וסירב להגיד במפורש כי יפן ביצעה פשעי מלחמה בסין עצמה במלחמה כנגד הסינים, שהייתה הפתיח שקדם למלחמת העולם השנייה. הוא אף ביקר במופגן במקדש יוסוקוני בטוקיו, שם מונצח זיכרם של מנהיגי ומפקדי הצבא היפניים במהלך מלחמת העולם השנייה, שהוגדרו על ידי בתי דין בינלאומיים כפושעי מלחמה, בין היתר בשל זוועות שביצעו בקוריאה ובסין במהלך מלחמותיה של יפן במדינות הללו.

חזונו האמיתי של שינזו מסתמן כ"החזרת עטרה ליושנה" של יפן המיליטריסטית ושל חזון האימפריה היפנית, רק בצורה עדינה יותר ופחות לוחמנית ממה שהיה באותם ימים אפלים. הוא רואה בסין ובצפון קוריאה כאיום קיומי על יפן, בייחוד בשאיפות האימפריאליות של סין עצמה. הוא רוצה להחזיר את הצבא היפני לימי גדולתו. מה גם שמבחינה כלכלית, שינזו מאמין מאוד בקשירת קשרים כלכליים עם מדינות האיזור, בין היתר עם אוסטרליה, אל מול ההתעצמות הכלכלית הסינית.
מבחינה כלכלית, שינזו אימץ שיטה כלכלית קפיטליסטית משלו, שקוראים לה במערב "אבה-נומיקס", או הכלכלה של אבה. הוא מאמין בהתרחבות פיסקלית (המתייחסת להטלת מיסים) ומונטארית (מתייחסת לכמות הכסף בידי המדינה לעומת התוצר), ובהשארת אחוזי אינפלציה של שני אחוזים בממוצע. התוכנית הכלכלית שלו לגבי יפן, מדינה שכבר שני עשורים סובלת ממיתון יחסי, לא תמיד עובדת לטובתו.
בסוף שנת 2012 נבחר שוב לקדנציה שנייה, שבמהלכה אף התרחש משבר פוליטי ונערכו בחירות נוספות, בה זכה בהן שוב. הקדנציה הנוכחית מאופיינת בניסיון לממש את שיטתו הכלכלית, וכן גם בהמשך מדיניותו הלאומנית: הוא ייסד יום מיוחד לציון יום השנה לסיום הכיבוש האמריקני במדינתו שבא בעקבות מלחמת העולם השנייה והסתיים בסוף שנת 1952, ודאג להשמיט מספרי הלימוד ביפן את הקטעים המתעדים פשעים נגד האנושות שביצעו היפנים בעבר.

ולמה אני משווה את שינזו לארדואן? במאמר קודם הצגתי מכנים משותפים בין האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית לבין יפן. שני המנהיגים, ראשית כל, הם שמרנים ומסורתיים. מבחינה כלכלית הם מאמינים בכלכלת שוק חופשי ושואפים להגדיל את עוצמתה הכלכלית של המדינה ולהרחיב את קשרי החוץ שלה. והעיקר: הזיקה החזקה למסורת, להיסטוריה והשאיפות להחזרת עוצמתן של מדינותיהן לתקופה שלפני המלחמות הגדולות, שפוררו את כוחן. שניהם שואפים לחזרת ימי האימפריה הגדולים של היפנים והתורכים-בגירסתם המודרנית. שניהם עומדים בתחרות מול יריבים איזוריים היסטוריים: ארדואן מול איראן השיעית ורוסיה של פוטין, ואבה מול סין, בייחוד כשעומדת ברקע מריבה היסטורית בין המדינות על קבוצת איים בים סין. וגם, שניהם מאוד פופולריים יחסית. ארדואן ניצח מערכות בחירות רבות, וכך גם אבה- אם תתרחשנה בחירות ביפן, הוא רק יגדיל את כוחו. שינזו לא מאמין בעימות עם המערב, כמו ההנהגה היפנית המיליטיריסטית-אימפריאליסטית של פעם, אלא להיפך: בהתחברות אליו, כתוצאה מהמאבק האיזורי מול סין. בימיו של אבה התחזקו הקשרים בין יפן ותורכיה, ואף בין יפן לישראל- שינזו ביקר לא מזמן בישראל עם משלחת עסקית מיפן.
עוד מאפיין: גם את ארדואן וגם את שינזו מאשימים בני עמם בהתנהגות אוטוריטארית, ובניסיון להיות שליטים יחידים, כשמעל שינזו, בעיניו, עומד רק הקיסר. עדות לקשיחותו של שינזו היא עת נתפסו שני בני ערובה יפניים בידי דאע"ש בעיראק. שינזו עמד בסירובו לשלם את הכופר עבורם, למרות שהוצאו להורג. בכך, בעיניו, הוא שמר על הכבוד היפני.
בימים האחרונים נושא הצבא היפני שוב עלה לכותרות: שינזו הביא לביטול הסעיף הפציפיסטי בחוקה היפנית. הוא גם פועל להתחמשות מואצת של הצבא היפני, ובצדק, היות וליפנים אין אמון בארצות הברית של אובמה ובפייסנות בכלל, אל מול סין המתעצמת. לאחרונה אף נראו חברי פרלמנט יפנים (ביפן יש שני בתי פרלמנט- תחתון דומיננטי ועליון חלש יותר) מכים אחד את השני והפגנות נערכות ברחבי יפן בשל התנגדות, בעיקר מצד שמאל של המפה הפוליטית, לביטול סעיפי אי הלוחמה בחוקה היפנית. ושינזו? הוא מחייך בדרך לקדנציות נוספות כראש ממשלה.

ברן סאאת מצביעה

הבחירות בתורכיה: מופע שנות השבעים והתשעים

שלום לכולם,

אנו נמצאים יומיים לאחר תוצאות הבחירות בתורכיה, שהנחיתו סנוקרת על נשיא המדינה, טייפ ארדואן, ששאף להפוך מנשיא ייצוגי במודל הישראלי של רובי ריבלין לנשיא שלטוני בנוסח פוטין, בינתיים לשווא.
אבל כמו שאמרתי: ארדואן הפסיד בקרב, אך לא במלחמה כולה. הוא ימשיך למצוא דרכים, גם ללא שינוי החוקה, להמשיך להיות האיש הכי חזק במדינה. אני מאמין שבסופו של דבר תקום ממשלת קואליציה, או יחד עם המפלגה הלאומנית, הקרובה ביותר לדעותיו של ארדואן, הMHP, או אפילו עם מפלגת השמאל הHDP בדומיננטיות הכורדית- לאחר שיציע תקציבים לאיזור מזרח תורכיה ותפקידים בכירים לבכירי הHDP.

מצד שני, מזה 13 שנים אין בתורכיה מפלגה דומיננטית שיש לה רוב כמעט מוחלט או מוחלט בבחירות. אנו נתקלים כאן, לראשונה מסוף שנות התשעים, בחוסר יציבות גדול במדינה. אומרים שההיסטוריה חוזרת במעגלים של עשרים שנה. שנות השבעים, התשעים ושנות העשרה של המאה ה21. כולן מאופיינות בחוסר יציבות ובמאבקים בין הימין לשמאל במדינה שהובילו לכמעט מלחמת אזרחים. כן, הימין, האסלאמיסטים והשמאל ממש ירו זה על זה באותן תקופות, בייחוד בשנות השבעים.

נתחיל בשנות התשעים: בשנות התשעים ניכר חוסר יציבות, בין היתר בשל ירידתו של טורגוט אוזאל, ראש מפלגת המולדת הימנית-לאומנית (Anvatan), מהבמה הפוליטית. חוסר יציבות זה גרם להקמת ממשלות קואליציה בין הימין והשמאל בתורכיה, כשכל שנה וחצי בממוצע מתחלף ראש ממשלה. אפילו אישה ראשונה, טאנסו צ'ילר ממפלגת "הדרך הנכונה", מפלגת מרכז-ימין, ממשיכתו של סולימאן דמירל האגדי (ששירת במצטבר כראש ממשלה 10 שנים וחצי, קצת פחות מארדואן, וכנשיא המדינה במשך 7 שנים-כמעט לאורך כל שנות התשעים). ברקע היו שלוש מפלגות, שחלקו והחליפו ביניהן את השילטון: מפלגת המולדת, מפלגת "הדרך הנכונה" הימניות ומפלגת השמאל הדמוקרטי, שהיא בעצם חלק משאריות "מפלגת העם הרפובליקני" השמאלית, מייסודו של מייסד הרפובליקה אתאתורכ. בשנת 1996 אף התחולל מהפך ראשון שרמז לעתיד: "מפלגת הרווחה" בראשות נג'מטין ארבאקאן האסלאמיסט, עלתה לראשונה לשילטון כרמז לבאות.
תורכיה של שנות התשעים הייתה מדינה עם שילטון לא יציב, עם בעיות כלכליות חמורות ביותר- ממש מדינה ענייה, אבל מדינה יותר חילונית מימינו אנו. בפברואר 1997 הדיח הצבא בהפיכה שקטה את ארבקאן, ובכך הגן שוב על החילוניות ועל ערכי הכמאליזם, שארבקאן איים עליהם כל כך. באותן שנים, בשל המצב הכלכלי הלא יציב והמחירים הזולים, הפכה תורכיה ליעד מספר 1 לתיירות של ישראלים. ישראלים לא רק נפשו בבתי מלון "הכל כלול", אלא עד עלייתו של ארבקאן בילו בבתי קזינו, שהפכו אסורים על ידי המפלגה האסלאמיסטית. שיא חוסר היציבות הגיע עם רעידת האדמה באוגוסט 1999, שגבתה עשרות אלפי קורבנות והיכתה בעיקר במערב תורכיה, באיזור איזניק. הבנייה הרעועה, השחיתות והמחסור הכלכלי עלו לכותרות. הפיתרון לחוסר היציבות והבוץ הכלכלי היה רג'פ טייפ ארדואן, שרץ לבחירות בשנת 2002 בראשות מפלגת הצדק והפיתוח AKP- בתחילה כשעבדאללה גול מייצג אותו כראש מפלגה וכראש ממשלה, ולאחר כמה חודשים, במרץ 2003, כראש המפלגה וכראש הממשלה.
שוב, בשנות התשעים היו שני גורמים שהובילו ליציבות: הצבא וארדואן. כיום, אין את הצבא, אך ארדואן יכול גם להיות היום הפיתרון לחוסר היציבות בבחירות האחרונות: יכול להציג את מוסד הנשיאות כגורם שלישי, הכי יציב במדינה, ולקחת לעצמו סמכויות שלטוניות גם ללא שינוי החוקה לטובתו.
בשנות התשעים היו מערכות בחירות רבות, שחיתות גואה ותחלופה רבה במשרדי הממשלה, אך מדינה חילונית ששמרה על החילוניות שלה. פעילים אסלאמיסטיים רבים, ביניהם ארדואן עצמו שהיה ראש עיריית איסטנבול משנת 1994, הושלכו לכלא בחשד לחתרנות תחת השילטון החילוני ונגד ערכיה החילוניים של הרפובליקה.
המאבקים בין הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני הגיעו גם לשיא באותן שנים, והתפתחה תיאוריית "המדינה העמוקה", Derin Devlet, לפיה ישנה מדינה בתוך מדינה שמנהלת את תורכיה, התאגדות סודית של אנשי מאפייה, עיתונאים, אנשי רוח ואנשי צבא וכמובן גם אנשי מיליציות ימניות, בייחוד ה"זאבים האפורים" ששייכים למפלגה הלאומנית התורכית MHP, שמנהלים את המדינה בחשאי ונלחמים נגד כל מי שמנוגד לדעתם ומתקרב לשילטון. היו גם עיתונאים ואנשי רוח שמאלנים שנרצחו בפיגועים, שהאשמה בהם הוטלה על המדינה העמוקה. גם המלחמה הפנימית נגד הכורדים הגיעה לשיא, עת התחוללה תקופת טרור שהונהגה על ידי "מפלגת הפועלים הכורדית" PKK ומנהיגה, עבדאללה אוג'לאן, שנתפס לבסוף ב1996.
גם האסלאמיסטים הנהיגו פעולות טרור נגד מוקדים ונגד כינוסים של חילונים ושמאלנים. בקיצור, חגיגה.

נחזור עשרים שנים אחורה, לתקופה נוספת של חוסר יציבות וטרור. הסיפור מתחיל בהפיכה הצבאית של שנת 1971, עת תפס הצבא את השילטון והדיח את ראש הממשלה המכהן דאז, שוב סולימאן דמירל האגדי. באותן שנים התחולל טרור ברחובות, בין מיליציות חמושות של הימין ושל השמאל. נוצר מצב שחלילה אם יקרה במדינה שלנו. שני הגורמים המרכזיים היו: מיליציות "הזאבים האפורים", או הBozkurtlar, מיליציה לאומנית ואנטישמית תורכית, שהתנגדה לכל דבר שהוא שמאלני או יהודי, שהפעילו טרור, בעיקר נגד אנשי שמאל, נגד איגודים מקצועיים ונגד אנשי רוח ועיתונאים. הייתה גם תנועת גרילה שמאלנית, שהעומדים מאחוריה היו אנשי איגודים מקצועיים, שצמחו באותה עת. האיגודים העיקריים היו TÜRK-İŞ הוותיקה, DİSK הקיצונית- שגם לה היו פעילים קיצוניים מאוד ולוחמניים. כמו כן הוקמו מיליציות מרקסיסטיות שמאלניות, שנלחמו כנגד אנשי הימין והמיליציות הימניות. כל שנה נמנו מאות הרוגים בתקריות ירי בין ימין לשמאל, כשגם האסלאמיסטים לא טמנו את ידם בצלחת. "מפלגת העם הרפובליקנית" CHP, מייסודו של אתאתורכ, ה"מפא"י של תורכיה" שניהלה את המדינה לבדה ב27 שנותיה הראשונות, זזה שמאלה, לכיוון סוציאל-דמוקרטי, תחת הנהגתו של בולנט אג'וויט, ששימש ראש ממשלה הן בשנות השבעים והן בשנות התשעים.
סולימאן דמירל ובולנט אג'וויט, ימין מול שמאל, התקוטטו ביניהם לאורך כמעט כל העשור על השילטון, והתחלפו ביניהם בתפקיד ראש הממשלה חדשות לבקרים. ניהול הכלכלה התורכית היה גרוע, והוביל את המדינה למיתון מטורף באותן שנים. בשלהי סוף השבעים הגיע השיא, שהוביל לכמעט מלחמת אזרחים, בשלושה מעשי טבח ידועים.

בסך הכל, לאורך שנות השבעים נהרגו כחמשת אלפים איש באלימות פוליטית, כשכל יום היו כעשרה ניסיונות התנקשות. מהצד הימני של המפה עמדו, כמובן, הזאבים האפורים, Bozkurtlar, האירגון הפשיסטי הימני קיצוני, ויש שנטען כי אירגון זה קיבל עזרה מתוך שירותי הביטחון, על ידי אירגון של "גרילת נגד" שהופעל בידי גורמי ימין בממשלה והיה חלק מהשירות החשאי התורכי, MIT וכחלק מהצבא, בעל האוריינטציה הימנית החילונית. מצד שני עמדו אירגוני גרילה שמאלניים כגון הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית המרקסיסטית, תנועת הסטודנטים השמאלנית החמושה THKO ואירגון
Devrimci Yol, הדרך המהפכנית (דוורימג'י יול), שהייתה המחתרת השמאלית קיצונית הראשית.
מעשה הטבח הידוע מכולם התחולל באירועי האחד במאי בכיכר טקסים, הכיכר המרכזית של איסטנבול. בעת הפגנה שנערכה במקום לציון חג הפועלים בהשתתפות איגודי פועלים, שאר איגודים מקצועיים ונציגי מפלגות שמאל, נפתחה איש משני הבניינים הגבוהים ביותר באיסטנבול, אש צלפים, שהיו קרובים ביותר לכיכר, ביניהם בניין חברת המים המרכזית. עשרות נהרגו- וממשלת הימין של אותה תקופה הטילה את האחריות על אירגוני השמאל עצמם שהיו מפולגים ביניהם, בין מאואיסטים תומכי הקומוניזם הסיני לבין לניניסטים ומרקסיסטים- היות והאש נפתחה מתי שקבוצה של הפלג המאואיסטי של המפלגה הקומוניסטית נכנסו לכיכר. אבל האמת היא שמי שעמדו מאחורי הירי, שבוצע על ידי צלפים מקצועיים, הם קבוצות גרילת הנגד של שירותי הביטחון, או לחלופין הזאבים האפורים.
באותה שנה, אגב, נערכו בחירות בתורכיה, שהסתיימו ללא הכרעה, מה שהוסיף לחוסר היציבות והאריך את תקופת כהונתו של סולימאן דמירל.
במהלך שנת 1978 ביצעו "הזאבים האפורים" טבח בסטודנטים שמאלנים באוניברסיטה באנקרה.
טבח נוסף שנערך באותה שנה בעיר מאראש על ידי הזאבים האפורים כוון נגד המיעוטים שתמכו בשמאל התורכי. השמאל התורכי נתמך על ידי המיעוט הכורדי במדינה, וכן על ידי המיעוט הדתי העאלווי (Alevi, לא לבלבל עם העלאווים Alawi, שבסוריה! שתי קבוצות שונות לגמרי)- מיעוט דתי שנחשב לחלק מהשיעה האסלאמית, שחלק גדול ממאמיניו הם ממוצא כורדי. אנשי "הזאבים האפורים" התנפלו על כינוס של עאלווים שמאלנים בעיר מאראש, או קאהרמן-מאראש במזרח תורכיה, והרגו מאה מהם.

באותן שנים התחוללה גם הפלישה התורכית לצפון קפריסין, אך על זה אכתוב בהרחבה במאמר אחר.

הפיתרון לחוסר היציבות במדינה היה שוב הצבא, שבספטמבר 1980 חולל הפיכה כנגד חוסר היציבות והוציא את כל המפלגות מחוץ לחוק. אולם, הקורבן הראשי של הצבא היה השמאל, שדוכא באכזריות על ידיו. המרוויחים הגדולים היו האסלאמיסטים, שתפסו את מקומו של השמאל. הם גם נענשו ודוכאו על ידי הצבא, אך לא כמו שנענש השמאל. בהמשך עלה לשילטון כראש ממשלה הכלכלן טורגוט אוזאל, שהיה מוסלמי מסורתי וחצי כורדי במוצאו. תקופת אוזאל, שהקים את "מפלגת המולדת" הימנית, שכללה מוסלמים דתיים אך לא הייתה דתית באופייה, הייתה תקופה של יציבות והיא נמשכה עד 1989, עת הפסיק להיות ראש ממשלה ונבחר לנשיאות המדינה.

ataturk

תורכיה: אתאתורכ ניצח את ארדואן

למרות שהיא מוגזמת, הכותרת של מאמר זה היא נכונה מאוד. אתאתורכ, מייסד הרפובליקה התורכית שהכריז עליה ב1923, כבר אינו בין החיים מאז נובמבר 1938. דרכו של אתאתורכ מנוגדת לדרכה של המפלגה שנכנסה בסוף לפרלמנט, HDP, מפלגת העמים הדמוקרטית, בתכלית השינוי, בעיקר בנושא הכורדי. אבל את מערכת הבחירות לפרלמנט בתורכיה, שהסתיימה אתמול, ניתן לסכם במשפט זה. אתאתורכ ניצח. החילוניות היא שניצחה. מפלגתו של ארדואן, בראשות ראש הממשלה שלו, אהמט דאווטאולו, קיבלה רק 40.8 אחוזים מהקולות. מה זה אומר? שהמפלגה האסלאמיסטית AKP, שמשתייכת גם לימין התורכי, זכתה בבחירות, אך לא זכתה ברוב מוחלט. כדי לקיים ממשלה, על דאווטאולו ליצור קואליציה עם מפלגה אחרת.
והכי חשוב: אם AKP הייתה זוכה ברוב מוחלט, כלומר של מעל 276 מושבים בפרלמנט (שנקרא בתורכיה האסיפה הלאומית הגדולה) מתוך 550 מושבים, מפלגה זו הייתה כמפלגת רוב מוחלט עלולה ליצור חוקים שיהפכו את המדינה מבעלת שילטון פרלמנטרי לבעלת שילטון נשיאותי- בייחוד אם הייתה משיגה רוב של מעל 330 מושבים, מה שהיה נותן לה אפשרות לתקן את החוקה התורכית.

שילטון נשיאותי היה הופך את תורכיה למדינה שבה שולט אדם אחד, ארדואן, שהיה מוביל אותה לשילטון אוטוריטארי, דתי-אסלאמיסטי. אבל שישים אחוזים מהעם התורכי, שבו נכללים גם כורדים, בחרו בחילוניות. שלוש מפלגות חילוניות נכנסו לפרלמנט: מפלגת האופוזיציה הראשית, שבימים עברו הייתה מפלגת השילטון של תורכיה שגם ייסדה את המדינה בגירסתה המודרנית, מפלגת העם הרפובליקנית CHP (בתורכית מבטאים את שמה ג'ה-הא-פה), שיש לה אידיאולוגיה לאומית תורכית, חילונית ושמאלנית, זכתה במקום השני עם 25 אחוזים מהקולות. במקום השלישי זכתה מפלגת העם הלאומית- מפלגה חילונית-שמרנית, ימנית-קיצונית, שמסורה בראש ובראשונה ללאומיות התורכית, לתורכיות ולרעיון איחוד העמים התורכיים עם 16 אחוז. קיימים סיכויים גבוהים שמפלגה זו, יחד עם מפלגתו של ארדואן בראשות דאווטאולו יקימו בתורכיה ממשלה שמרנית-ימנית עם צביון יותר לאומני ופחות אסלאמיסטי, עם מעורבות מלמעלה של הנשיא ארדואן.
המפלגה הנוספת, זו שהפתיעה, היא מפלגת העמים הדמוקרטית, הHDP, בראשות סלאהטין דמירטאש, פוליטיקאי כורדי צעיר בן 42. דמירטאש, שנקרא על שם הגיבור הכורדי שהנהיג את האומה המוסלמית במאה ה-12, סולטאן סוריה ומצרים שנלחם כנגד הצלבנים, צלאח אל-דין אל-איובי, מהווה את האיום המנהיגותי הגדול ביותר על ארדואן. מדובר בצעיר כריזמטי, שפונה לא רק אל הציבור הכורדי, אלא גם אל התורכים כולם. מפלגתו, שקיימת זה פחות משלוש שנים, היא איחוד של תנועות שמאל קיצוני, ארגוני פועלים וארגונים כורדיים שונים בתורכיה. מדובר במפלגה שמאלנית צעירה, אנטי ממסדית, ששמה את זכויות המיעוטים בתורכיה ואת רווחת מעמד הפועלים בראש מעייניה. המקבילות של מפלגה זו הן מפלגת השילטון ביוון, סיריצה, בראשות רה"מ אלכסיס ציפראס הצעיר, ומפלגת פודמוס בספרד, בראשות צעיר בן 36 בלבד, מפלגות שקוראות תיגר על הממסד ועל האיחוד האירופי.

אותו צלאח א-דין הכריזמטי הצליח לעבור את המכשול הגדול ביותר בפני מפלגות בתורכיה: אחוז חסימה של 10 אחוזים.
בתורכיה יש בחירות איזוריות, כלומר בכל איזור מתמודדים כמה מועמדים ממפלגות שונות, כשהמועמד המנצח נכנס לפרלמנט, ואחוז החסימה הוא עצום ולא הוגן- עשרה אחוזים. כל זאת נקבע על ידי הצבא, שחוקק את החוקה התורכית ב-1982, שהיא החוקה התורכית הנוכחית. מטרתו של אחוז חסימה גבוה זה היה לחסום מפלגות כורדיות ואסלאמיסטיות מלעלות לשילטון. כל המפלגות האלה איימו על הממסד הצבאי הכמאליסטי של אז. אבל אחוז זה לא מנע ממפלגות מעין אלה לעלות- ממפלגת AKP בראשות ארדואן בשנת 2002, וכן לא מנע ממפלגת HDP, שקיבלה 12 אחוזים, להיכנס אתמול לפרלמנט בבחירות.

אתאתורכ ניצח. מדוע? ארדואן קיווה לשנות את פניה של תורכיה, ולהנהיג בה שילטון של גירסה תורכית של תנועת "האחים המוסלמים". הוא הציג עצמו כמחוייב לדמוקרטיה ולכניסה לאיחוד האירופי- אך במציאות פעל להיפך. התורכים ראו כיצד ארדואן מסרס את הצבא, שלפי החוקה נחשב מגן החילוניות בתורכיה, מכופף את התקשורת ומערכת המשפט לרצונו, ומכניס אלפי יריבים ועיתונאים לכלא. ממדינה שהחילוניות, בתורכית לאיקליק (Laiklik) הייתה הבסיס עליו נשענה, תורכיה כמעט הפכה למדינה אסלאמיסטית-שמרנית שלפי ארדואן יישק דבר. הציבור התורכי, בייחוד זה החילוני, שעשה ברית יחד עם הכורדים (שאתאתורכ, אגב, לא אהב אותם, בלשון המעטה), הצביע בחלקו למפלגה הפרו-כורדית השמאלנית HDP והכניס אותה לפרלמנט. שישים אחוז מהתורכים שימרו את המורשת החילונית של אתאתורכ.

אבל את כל דבריי אלה אני מסייג. ארדואן אינו פראייר. אם הוא לא ישלוט כנשיא על פי החוקה, הוא יעשה הכל, כולל לכופף ולעקוף חוקים, על מנת לשלוט ישירות בתורכיה, למרות שתפקיד הנשיא בתורכיה דומה לתפקיד הנשיא בישראל-הוא ייצוגי וסמלי בלבד. ממשלת מיעוט של AKP שתוביל לבחירות חדשות, כשהפעם ארדואן יוותר על תפקיד הנשיא כדי לעמוד בראשה ולהובילה לבחירות היא גם אפשרות. ארדואן עוד לא אמר נואש. הוא הפסיד לאתאתורכ בקרב, אך לא במלחמה.
מה גם שמפלגת AKP תפנה למפלגה שמאוד קרובה אליה בדעות- מפלגת MHP, המפלגה הלאומנית התורכית, ששונאת כורדים, ארמנים ויהודים ודוגלת ב"תורכיה גדולה"- כדי לכונן קואליציה. למנהיג המפלגה, דוולת בהצ'לי, יש מאפיינים רודניים באישיותו הוא. אז מה יכולה להיות התוצאה? במקום שילטון של ראש אחד- ארדואן, תורכיה תקבל ממשלה שמרנית לאומנית עם גוונים דתיים בעלת שניים וחצי ראשים: ארדואן וראש הממשלה דאווטאולו שישלוט בשמו כראש וחצי, כשהראש השני הוא בהצ'לי שלא מסמפט יהודים. ממשלה כזו תשנה את האסטרטגיה האסלאמיסטית שלה של פנייה למדינות ערב והתערבות במזרח התיכון לפנייה מזרחה, לכיוון הרפובליקות התורכיות של ברית המועצות לשעבר, בשם התורכיות. פוטין, יריבה של תורכיה ממזרח שארדואן ראה בו מודל, מאוד לא יאהב זאת.
במקום ניאו-עות'מאניזם ממשלה כזו תשאף לחדש את ימי גדולתם של העמים התורכיים כתורכיים וכמוסלמים.

עוד אפשרות, קטנה יותר, היא שבפוליטיקה הכל אפשרי, ובאמצעות הענקת זכויות ואוטונומיה נרחבות ארדואן יקנה את הסכמת הכורדים, וכך יכונן קואליציה עם HDP. גם תקציבים נכבדים לאיזורים הכורדיים יכולים לקנות מפלגה זו. ארדואן עדיין לא אמר נואש.

אך למרות זאת, ניסיונות האסלאמיזציה, דיכוי המפגינים לפני שנתיים בפארק גזי וניסיונותיו של ארדואן להפוך לשליט אסלאמי כל יכול ולמחות את אתאתורכ, מייסד הרפובליקה החילונית, ואת מורשתו, עלו בתוהו. עכשיו מה שארדואן עושה ויעשה בשלב ראשון הוא "להוריד פרופיל" ולמלא את תפקידו כמו שהוא: נשיא שהוא סמל של המדינה, ראש המדינה אך לא מנהיג המדינה. אבל לא בטוח שהוא יסתפק בזה. אולי בשלב ראשון הוא יתאפק, כמו שעשה לאחר שנבחר ב2002 והציג עצמו בפני העולם כחילוני ודמוקרט, אך בסוף הארדואן האמיתי ייצא החוצה. זה בטוח.
אבל למרות הכל, העובדות מדברות בפני עצמן. אתאתורכ ניצח את ארדואן. דיקטטורה אסלאמיסטית כבר לא תהיה, קרוב לוודאי.

נתונים כלליים, תורכיה:

משטר: פרלמנטרי, 550 מושבים בפרלמנט ("האסיפה הלאומית הגדולה"), 276 מושבים דרושים לרוב מוחלט, דמוקרטיה לא ליברלית.
ראש המדינה: נשיא המדינה (רג'פ טייפ ארדואן), נבחר אוגוסט 2014 ברוב של 51 אחוזים.
מנהיג המדינה: ראש הממשלה (אהמט דאווטאולו)
ייסוד המדינה: 29 באוקטובר 1923
החוקה הנוכחית: 7 בנובמבר 1982. יכולה להשתנות ברוב של 330 חברי פרלמנט ומעלה
אוכלוסייה: 77 מיליון ו700 אלף נפש.
מספר בעלי זכות הבחירה: 53 מיליון.
שיטת בחירות: איזורית-רובנית-יחסית. אחוז חסימה של 10 אחוזים.
הרכב הפרלמנט החדש 2015:
AKP מפלגת הצדק והפיתוח (אה-קה-פה):258 מושבים. ימין שמרני-אסלאמי
CHP מפלגת הצדק והפיתוח מייסודו של מוסטפא כמאל אתאתורכ, בראשות כמאל קיליצ'דאראולו (ג'ה-הא-פה): 132 מושבים. שמאל-מרכז
MHP מפלגת העם הלאומית בראשות דוולט באהצ'לי: 81 מושבים. ימין שמרני-לאומני-קיצוני.
HDP מפלגת העמים הדמוקרטית בראשות סלאהטין דמירטאש ופיגן יוקסקדא: 79 מושבים. שמאל קיצוני, פרו-כורדית.

לקואליציה דרושים מעל 276 מושבים.

tayyip ahmet

הניאו עותמאניזם והסדרות התורכיות

מדיניות ה"ניאו עותמאניזם", שהיא מגמה של ממשלת תורכיה הנוכחית, שעומד בראשה אותו אדם משנת 2002 להחזיר את תורכיה להיות מעצמה מדינית, צבאית, כלכלית ותרבותית באה לידי ביטוי גם בטלנובלות התורכיות.

החל מאמצע העשור הקודם, של ראשית שנות האלפיים, נפוצות אופרות סבון תורכיות בכל רחבי המזרח התיכון, כשהמפורסמות שבהן הן הבאות: "מנקשה וחליל", "אזל (שלדעתי פחות טובה ממנקשה וחליל)", "אהבה אסורה" הסוחף בכיכובה של ברן סאאת השווה ביותר, שמככבת גם ב"פטמגול", וכמובן, אופרת הסבון מספר אחד, הנפוצה ביותר בעולם, ההיסטורית והסוחפת שקוראים לה "המאה המפוארת" או כמו שאנו מכירים אותה "הסולטאן".

הבעייה המרכזית בטלנובלות היא שהן מציפות מעל פני השטח נושאים שהם טאבו, אסורים לדיון, במדינות שמרניות כגון מדינות המפרץ ושאר מדינות ערב השמרניות, כמו: רומנים מחוץ לנישואים, נישואים בכפייה, ואני רוצה להזכיר את הסצינות המזעזעות ממנקשה וחליל, נישואין בגיל צעיר מאוד, אלימות במשפחה וניצול של נשים בכלל. אל לשכוח כי יש פה דילמה: ממשלת תורכיה ב12 השנים האחרונות היא ממשלה דתית, שמונהגת על ידי מפלגה אסלאמיסטית שמרנית לא מאוד קיצונית בשם "מפלגת הצדק והפיתוח", שמנהיגה הוא טייפ ארדואן. מצד שני, מפיקי, במאי ושחקני אותן סדרות הם חילוניים. רואים שם שתיית אלכוהול, נשים בלבוש חושפני, סצינות של אהבה ואף סצינות מין לא פורנוגרפיות (כמו שאהזאדה מהמט ושפחתו החמודה ביותר אתמול) ואף יש שם מסרים סמויים לשבור את הערכים המסורתיים, בייחוד במה שנוגע לנשים ומעמדן בחברה- העותמאנית של אז והתורכית של היום. ברחבי המזרח התיכון עלו אחוזי הגירושין בגלל הטלנובלות… נשים פשוט רוצות להיות מאושרות ולהתחתן או לחיות בזוגיות עם מי שהן רוצות, ללא נישואין כפויים.

מצד שני, תאמינו לי שמתוך היכרות עם ממשלת תורכיה הנוכחית, אילו רצה ארדואן שהסדרות לא ישודרו, הן לא היו משודרות. הקהל מרותק לסדרות האלה. הן שונות מטלנובלות דרום אמריקניות לדוגמא, שיש להן סיום טוב. לטלנובלות תורכיות אין בדרך כלל סוף טוב. סופה של הסידרה "הסולטאן" הוא ידוע כי הסיפור ההיסטורי ידוע.

כשאני אומר "קהל" אני לא מתכוון רק לקהל התורכי, שארדואן רוצה לתת לו "לחם ושעשועים" בזמן שהוא והאידיאולוגיה האסלאמית שלו משתלטים אט אט על המדינה על חשבון החילוניות נוסח מייסד תורכיה המודרנית כמאל אתאתורכ. אני מדבר על השתלטות תרבותית איזורית של תורכיה, הפעם באמצעות טלנובלות, כשבעבר עשו זאת דרך מלחמות. כל צופי הסידרה מחוץ לתורכיה מתוודעים לנופים של תורכיה בייחוד של איסטנבול בירת האימפריה לשעבר, אחת הערים היפות בעולם שהפכה לא מזמן ליעד המתויר ביותר בעולם. ארדואן יודע היטב שהסדרות משודרות בעיקר באיזורים שהיו תחת שליטת האימפריה העותמאנית, במזרח התיכון ובבלקן, לכן יש גם התוודעות לשפה התורכית. יותר ויותר אנשים במדינות ערב ובבלקנים נרשמים לקורסי תורכית בגלל הטלנובלות. בישראל יש קורסים בתורכית באוניברסיטאות השונות (מתקיימים בשעות הבוקר והצהריים) ובאירגון "ארקדאש" של יוצאי תורכיה (מתקיימים בשעות הערב), שמושכים אליהם צופי טלנובלות תורכיות. כמו כן, הצופים במדינות שמרניות כמו פקיסטאן ומדינות ערב מתוודעים לכך שעם כל זה שיש בתורכיה ממשלה אסלאמית, התרבות במדינה זו היא לא כל כך שמרנית כמו במדינות הללו. האסלאם בתורכיה הוא יותר "רך", ואפילו מיסטי-עממי, בדומה לאסלאם שבתוניסיה ומרוקו לדוגמה.

כמו כן, הסדרות מגדילות בכלל את התיירות בתורכיה ואפילו מגדילים את מספר האנשים שעושים עסקים עם תורכיה. אני חייב לציין שחברות בנייה תורכיות בונות בכל רחבי העולם, והביקוש לבנייה תורכית רק הולך וגודל. הגדילה לעשות הסידרה "הסולטאן", שאומנם ארדואן התרגז על כך שהסולטאן והנסיכים מוצגים כחובבי נשים, אך היא יוצרת מודעות לעבר האימפריאלי המפואר של בית עותמאן התורכי. כמו כן, כמו שציינתי קודם, ב"מנקשה וחליל" חליל בא מבוסניה, שהייתה תחת שילטון עותמאני ובה אוכלוסייה מוסלמית גדולה ביותר (זוכרים את גשר מוסטאר העותמאני שבבוסניה?) "אהבה אסורה" מבוססת על ספר שנכתב בשלהי התקופה העותמאנית ומודגשים בה היחסים של תורכיה המודרנית עם איראן ואזרבייג'אן. שלא לדבר על הסידרה שכולנו אוהבים.

בכך מסעות המלחמה של אז שגרמו לתפוצת וגדילת האימפריה העותמאנית הופכים היום לטלנובלות שכובשות את שטחי האימפריה העותמאנית לשעבר ואף מעבר להן. זהו "ניאו עותמאניזם" תרבותי ברוב הדרו.

"המדינה העמוקה" מהי?

מהי המדינה העמוקה, או מדינת הצללים, או מדינת המעמקים, ובאנגלית Deep State? הכוונה במדינה עמוקה היא באליטות, ששולטות במערכות המדינה העיקריות כמו: הצבא, המשטרה, מערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה, והן שכופות על הממשלה לבצע מהלכים לטובתם על מנת לספק את רצונן. במידה והשילטון לא תואם לאג'נדה או לדרך של אותן אליטות, או מתנהג ההיפך ממה שהן דורשות, פועלות אותן אליטות וכל אליטה בדרכה, לעתים במשולב, על מנת להחליף את השילטון בשילטון יותר ידידותי להן, שילטון שיהיה עושה דברן. מהו מקור המונח? דווקא לא רחוק מישראל גיאוגרפית…
המונח "מדינה עמוקה" הוזכר רבות לראשונה בעשורים האחרונים דווקא בתורכיה, שם שלטה אליטה חילונית עד לפני כעשור ומעלה, והיא שהכתיבה לצבא ולשילטון את מהלכיהם. לביטוי "המדינה העמוקה" בתורכית Derin Devlet-דרין דוולת. בעשור האחרון הצליח מי שעומד בראשה של תורכיה, רג'פ טאייפ ארדואן, להחליש את האליטות החילוניות ולהחליפן באליטה שתומכת בו, יותר שמרנית ואסלאמית. אבל ראשית נדון בישראל.

על רקע האירועים בישראל, מופנות האשמות רבות של הימין כלפי השמאל בכך שהוא מפעיל "מדינה בתוך מדינה"- כלומר שהשמאל שולט באליטות שונות במדינה על מנת לנווט את מהלכיה. הכוונה לכך היא הגוון השמאלי המאפיין את התקשורת, את מערכת המשפט ואת האקדמיה בישראל. משמעה של "מדינה עמוקה", או מדינה בתוך מדינה כמו שקוראים לזה, הוא שגם אם, נניח, הממשלה ימנית, האליטות השמאלניות יעשו הכל כדי להשפיע על ממשלות הימין לעשות מהלכים שתואמים את תפיסת העולם של אותן אליטות או מהלכים שיפעלו לטובתן של אותן אליטות. אחת הדוגמאות לכך היא ההתנתקות, שנטען כי אריאל שרון המנוח ביצע את ההתנתקות כדי שהתקשורת ומערכת המשפט השמאלניות "יירדו ממנו" בשל השחיתויות שהוא הואשם בהן.
הקרן החדשה לישראל היא הנאשמת העיקרית על ידי הימין בישראל בכך שהיא מחדירה את אנשיה לאליטות, ובכך יוצרת "מדינה עמוקה" שמתבטאת בסיקור אוהד לערבים בתקשורת, בפסיקות בית משפט לטובת ערבים ומסתננים ולרעת היהודים וכן גם ביצירת אליטה אקדמית שמאלנית, שדואגת ללמד את חומרי הלימוד הנוחים לה ולסתום את הפה לאנשי אקדמיה וסטודנטים שחושבים להיפך.
לאחרונה, חקירות נתניהו בישראל מצטיירות בקרב הימין גם כפעולה של "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה כשהמשטרה, מערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה שנשלטות לכאורה על ידי אליטות שמאלניות פועלות ביחד על מנת להביא להרשעתו בדין של נתניהו על עבירות שחיתות ושוחד ובכך להוריד אותו מתפקידו כראש ממשלת ישראל ומהמפה הפוליטית בכלל.

מנגד, טען בעבר השמאל כי מתנחלים קיצוניים, בראשות משה פייגלין שהיום הוא ראש תנועת "זהות" ובעבר כיהן כחבר כנסת מטעם הליכוד, ערכו התפקדויות המוניות למפלגת השילטון הליכוד, על מנת לסחוף את המפלגה ואת השילטון ימינה יותר, לעבר הימין הקיצוני. אותם אנשי פייגלין, לטענת השמאל, דואגים כי בפריימריז, בבחירות הפנימיות לרשימת הליכוד לכנסת, ייכנסו חברי כנסת שהם חפצים ביקרם למקומות ריאליים, כמו חברי הכנסת דני דנון, יריב לוין וציפי חוטובלי. בכך מתרחש תהליך רדיקליזציה ימנית בקרב דעת הקהל בישראל ובקואליציה בכנסת.

בתורכיה המושג "מדינה עמוקה" הוא מוכר מאוד. ה"דרין דוולת" Derin Devlet- הלא היא המדינה העמוקה בתורכית, הוא מושג שמיוחס עוד לאגודות סודיות שהתנהלו עוד משלהי ימי האימפריה העותמאנית החל מראשית המאה ה-19, במטרה לערער את השילטון הסולטאני מחד ומאידך לקבוע את מהלכיו. "התורכים הצעירים" המדוברים, שחוללו את הפיכת 1908 נגד הסולטאן עבד אל חמיד השני, היו אגודה סודית.

כיום כשאומרים "מדינה עמוקה" בתורכיה הכוונה היא להאשמות שהטיחו אנשי שמאל (ולאחר מכן אסלאמיסטים מפלגים שונים) בעיקר בכיוון הימני של המפה הפוליטית, בכך שקיימת אגודה סודית, שבתוכה נכללים אנשי צבא, אולטרה לאומנים מהאירגון התורכי הימני הפשיסטי "הזאבים האפורים" (הזאב הוא הסמל המיתולוגי של העמים התורכיים, בדומה לגור אריה יהודה של היהודים), ידוענים, שוטרים, שופטים, עיתונאים, אנשי עסקים ואנשי מאפיה, שמטרתה לערער את הדמוקרטיה בתורכיה ולמנוע בעיקר מהשמאל לשלוט, אך בעיקרון חשוב יותר: ממי שאינו כמאליסט (תומך של דרכו של אתאתורכ) לשלוט.
המדינה העמוקה הואשמה באירגון ותיכנון הפיכות צבאיות, והרי בתורכיה היו 4 הפיכות צבאיות- ב-1960, ב-1971, ב-1980 והפיכה יותר שקטה כנגד ראש הממשלה האסלאמיסט הראשון נג'מטין (נג'ם אל-דין בערבית, משמעו "כוכב הדת") ארבקאן בשנת 1997, באירגון פיגועי טרור (האסלאמיסטים בתורכיה היו נוהגים לבצע בשנות השמונים והתשעים פעולות טרור, ולהאשים בכך את "המדינה העמוקה"), ובשליטה על הכלכלה, הכל על מנת לספק את צרכיו של אותו אירגון ולסלק את מתנגדיו בעיקר בקרב השמאל והאסלאמיסטים- ובכך לשמור על הגירסה הימנית של הכמאליזם בשילטון. כמו כן, ידוע כי בתורכיה הוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה "גרילת נגד", בתמיכת ארצות הברית, שהייתה אירגון סודי לאומני בתוך שירותי המודיעין התורכיים שמטרתו הייתה למנוע פלישה קומוניסטית מברית המועצות השכנה, וכן למנוע מגורמים מרקסיסטיים לעלות לשילטון. מאירגון זה, כך נטען, נוצרה "המדינה העמוקה". ועובדה היא, כי לאחר ההפיכה הצבאית בשנת 1980, הצבא שתפס את השילטון כמעט ומחק את השמאל בתורכיה.

משנת 2005 ואילך ראש ממשלת תורכיה דאז והנשיא כיום, רג'פ טאייפ ארדואן, החל להאשים אגודות של "מדינה עמוקה" בתיכנון של הפיכות כנגד ממשלתו. לפי ההיסטוריה של חשדנותו של ארדואן, יש שתי "מדינות עמוקות" בתורכיה: הראשונה, של האליטה החילונית הכמאליסטית- שזממה כמה פעמים להפיל אותו ולחולל כנגדו הפיכות צבאיות. בעקבות כך דאג ארדואן למעצרם של מאות אנשי צבא, עיתונאים, ידוענים, אנשי משטרה ומשפטנים בטענה כי הם השתייכו למדינה העמוקה וזממו להשליך אותו ואת ממשלתו האסלאמיסטית מהשילטון בשתי פרשיות סקנדל שנקראו "ארגנקון" (העמק האגדי שמופיע במיתולוגיה התורכית, שמצוין כמקום מוצאם של התורכים- Ergenekon) והשנייה "באליוז"- Balyoz- "פטיש אוויר" בתורכית.
ואילו ה"מדינה העמוקה" השנייה לשיטת ארדואן יותר מעוררת דאגה- מדובר באגודה אמיתית מהצד האסלאמיסטי של המפה, שמנהלת מאבק פנים-אסלאמיסטי כנגד ארדואן וממשלתו, בראשות איש הדת האסלאמיסט שאינו מזוהה כמו ארדואן עם אירגון "האחים המוסלמים", והמאוד משפיע Fethulla Gülen- פתהוללה גולן, שהפעילה אלפי מוסדות חינוך בתורכיה- עד להפיכה הכושלת ביולי 2016. גולן יושב עד היום בפנסילבניה שבארה"ב.

בוגרי מוסדות החינוך האלה השתחלו לשורות המשטרה, מערכת המשפט והאקדמיה. מדובר בפרשיה טרייה יחסית, בת כשנה בערך, שבמסגרתה דאג ארדואן "לנקות" את המשטרה, מערכת המשפט והתביעה ואף את מפלגת השילטון האסלאמיסטית בחלקה מבוגרי מוסדות גולן ומאנשיו.
הכל החל עקב ביקורת שמתח איש הדת הפופולרי, היושב בארצות הברית, על מדיניותו של ארדואן, שקרובה יותר למדיניות תנועת "האחים המוסלמים" העולמית מאשר לתנועתו. חשוב לציין שבתחילה תמכה תנועת גולן בארדואן ובמפלגתו ביתר שאת ובהתלהבות על מנת שיגיע לשילטון ויחזיק בו.
ארדואן, שהפך לנשיא באוגוסט 2014 והפיכתו לנשיא שילטוני אושרה במשאל עם בשנת 2017, החל לפעול בחשאי כנגד תנועת גולן, אך עם הזמן הפעילות שלו הפכה לגלויה יותר, תוך כדי שארדואן הכניס לתוך הצבא והמשטרה את נאמניו שלו. שיא רדיפת גולן ותומכיו הייתה בעקבות הפיכת הנפל כנגד ארדואן ביולי 2016, בעקבותיה ארדואן הכריז מצב חירום בתורכיה, סילק עשרות אלפי עובדי מדינה שזוהו עם האליטות החילוניות לשעבר ועם אנשי גולן וסגר מאות מוסדות חינוך שזוהו עם גולן. פתהוללה גולן עצמו הוכרז כמבוקש מספר 1 בתורכיה וממשלת תורכיה דרשה מארה"ב להסגיר אותו אליה.