Tag Archives: ארדואן

כשהסולטאן ממנה את החתן

בצל חידוש אחד הסכסוכים הארוכים ביותר בתולדות אירופה, בין תורכיה לרוסיה, סכסוך בן 500 שנים שכלל בתוכו 12 (!!) מלחמות- שאגב, ברובן הכמעט מוחלט ניצחה רוסיה, הוצנעה ידיעה חשובה שקשורה גם במהלך היסטורי. המהלך היה מינויו של בראט אלבייראק (משמעות שם משפחתו: דגל) לשר האנרגיה בממשלה התורכית החדשה של אהמט דאווטאולו, זו שנבחרה בבחירות החוזרות האחרונות שבה ניצחה ברוב גדול מפלגת AKP, מפלגתו של טייפ ארדואן, בחירות שהפכו את "חגיגות" ניצחון החילוניות בתורכיה למוקדמות מדי. הממשלה הוקמה בקלות הפעם, בניגוד לתקופה שאחרי הבחירות הקודמות ביוני, שבה AKP זכתה ברוב רגיל בלבד ונזקקה לקואליציה. כאן למפלגה יש רוב להקים ממשלה של מפלגה אחת, ולמנות את שריה כרצון ראשיה. וכך היה.
בראט אלבייראק, זה שמופיע בתמונה, אינו סתם מינוי, אלא מינוי מיוחד: מדובר בחתנו בן ה37 של נשיא המדינה ארדואן. בעלה של בתו אסראא, שבאורח לא מפתיע דומה חיצונית לאביה… כמו אביה של אסראא, לימודיו של בראט התמקדו בתחום הכלכלה ומינהל עסקים והוא עבד בעיקר בחברות פיננסיות.
כמו הסכסוך בין רוסיה לתורכיה, גם מינוי חתנו של השליט התורכי למעשה לתפקיד שר בממשלה או לתפקיד ראש הממשלה (ואני לא אופתע אם זה יקרה יום אחד) אינו חדש: מדובר במוסד היסטורי בן מאות שנים, שנקרא מוסד הדאמאט (Damat), שמשמעותו "חתן". הכוונה היא לחתניהם של השליטים, במקרה זה הסולטאנים, שמונו לתפקידים בכירים מאוד בשירות המדינה, כמו הווזיר הגדול, שהוא למעשה ראש הממשלה, שרי ממשלה, מושלי מחוזות גדולים או מפקדי הצבא. דאמאט בראט אינו היחיד: לאורך ההיסטוריה העות'מאנית, 22 חתנים של סולטאני האימפריה רשומים תחת התואר "דאמאט". ברשימה כלולים גם שמותיהם של הגיסים של הסולטאנים, כמו גיסיו של הסולטאן סולימאן המפואר, אבראהים פאשה מפארגה, שהיה גם שומר חדריו של הסולטאן, גם הווזיר הגדול וגם מפקד הצבא בעת ובעונה אחת, ועוד גיס של סולימאן, לוטפי פאשה. ומדוע הגיסים כלולים ברשימה? כי מדובר למעשה בחתניהם של הסולטאנים הקודמים, במקרה זה הסולטאן סלים הראשון אביו של סולימאן, גם אם נישאו לבנותיהם לאחר מותם של אותם סולטאנים.
בכל מקרה, ואני מדגיש, בסולטאנות שושלתית החתן או אישתו לא היו יכולים להפוך לסולטאנים בעצמם, אלא רק גברים שהם בנים ביולוגיים של המשפחה העות'מאנית.
התקופה שלאחר סולימאן המפואר נחשבת כתקופה של סולטאנים חלשים יחסים, שהשאירו את השילטון בפועל בידי הוואלידה סולטאן (האמא או הסבתא של הסולטאן) או בידי הווזירים הגדולים. אחד החתנים ששלט בפועל ואפיין תקופה שלמה הוא אבראהים פאשה מנוושהיר, שהיה וזיר גדול בימי הסולטאן אהמט השלישי, שלט באימפריה העות'מאנית בפועל, ותקופת שילטונו, בין 1718 ל1730 נודעה בשם "תקופת הצבעונים" או לאלא דוורי, תקופה שעליה כבר כתבתי.
החבר הראשון במוסד ה"דאמאט" היה דאווט פאשה, שהיה וזיר גדול בין השנים 1482-1497, בימי הסולטאן ביאזיד השני. האחרון שנודע כ"דאמאט", והיה למעשה בעלה של נכדתו של הסולטאן עבד אל-מג'יד הראשון, הוא אנוור פאשא, שתפקידו הרשמי בין השנים 1914-1918 היה שר המלחמה, אך למעשה הוא היה בראש שלישייה שניהלה את האימפריה העות'מאנית בפועל מטעם ה"וועד לאיחוד ולקידמה", הגוף ששלט באימפריה בעוד הסולטאן היה ייצוגי בשנות מלחמת העולם הראשונה. אנוור פאשה נודע לשימצה בשל גרירת האימפריה העות'מאנית לאותה מלחמה איומה, לתבוסה בה וגם לטבח האיום והנורא שהתבצע בארמנים בשנת 1915.

מוסד ה"דאמאט" היה מוסד שילטוני היסטורי: החתנים היו ברובם אנשי צבא או אנשי מינהלה, שהושאו בנישואים פוליטיים לבתו של הסולטאן. להיות חתנו של הסולטאן פירושו להיות אחד מהאנשים הכי קרובים לשליט, לא פחות מיורש העצר. ברגע שמישהו נישא לבת הסולטאן, הוא נעשה חבר משפחת הסולטאנות, משפחת השילטון, למרות שאין לו קשר ביולוגי עם אותה משפחה ולכן לא רשאי לרשת את הסולטאן, וגם אביהם של נכדי או ניני הסולטאן, שכן היו שייכים בקשר ביולוגי למשפחה העות'מאנית. רק מי שהסולטאן היה חפץ ביקרו והיה מעוניין לתת לו את המעמד הגבוה ביותר באימפריה אחריו ואחרי יורש העצר, היה רשאי להינשא לבנות המשפחה הסולטאנית. לכן, מדובר בנישואים בעלי אמירה פוליטית חשובה, למרות שהיו נישואים מעטים מאוד שבאו במקרים של היכרות ואהבה.
דבר שני, נישואים לבת משפחה סולטאנית העניקו לגיטימציה לאותם חתנים להיות חלק מהשילטון ובמקרים מסוימים אף לשלוט בפועל, רשמית בלבד תחת הסולטאן. בכך, משיג החתן גם שם טוב וגם שמן טוב, ומעורר את יראת הכפופים אליו כבן משפחה. אנוור פאשה ביטא את כוחו ועוצמתו בכך שנישא לנכדת אחד הסולטאנים. הסולטאן, מצידו, ברגע שהחתן אוחז בתפקיד בכיר, שומר את כל העוצמה והכוח של המדינה בידיה של משפחתו וכך גם בידיו שלו עצמו.
דבר שלישי, מעמד החתן היה כלי לניעות חברתית, כלומר, מי ששימש כעבד או כחייל פשוט באימפריה, היה יכול להתקדם בדרגות עד כדי כך שנהיה גם וזיר גדול וגם חתנו של הסולטאן- ובכך, כאמור, להצטרף למשפחה הסולטאנית. מסלול קידום זה שימש את מטרתם והזין את תקוותיהם של עבדים ומגוייסים בכפייה רבים, חלקם הגדול לא נולד כמוסלמים ובכלל לא היו תורכים במוצאם האתני אלא התאסלמו והובאו לשרת בצבא האימפריאלי. ממש אפשר לקרוא לזה אופק תעסוקתי בשירות המדינה, שהמצטיינים בו יכולים לקבל כבונוס על הישגיהם ותפקודם גם נישואין לבת הסולטאן.
דבר רביעי, וחשוב ביותר, לפעמים הסולטאנים השיאו את בנותיהם לאנשי צבא ולבכירים שהם פחדו מהם ומכוחם, ושאפו להשאיר אותם קרוב אליהם על מנת לשמור עליהם שלא יתמרדו ושלא ישאפו להפיל את הסולטאן או לתפוס את השילטון. ברגע שאותם חתנים התחילו לאיים עליהם, הסולטאנים ניצלו את קירבתם והוציאו אותם להורג, כשאבראהים פאשה מפארגה הוא הדוגמה הטובה ביותר. הסולטאן סולימאן, שהיה גם חברו הטוב ביותר, לא חס עליו כשהרגיש מאוים ממנו והוציאו להורג.
ועוד דבר, שהוא קשור לדאמאט בראט: אך ורק במקרה שהשילטון אינו שושלתי, כמו בימינו, ומי ששולט רוצה לשמור את השילטון בידיה של משפחתו ואינו סומך על בניו שיתפקדו כמותו- ומצד שני לא מקובל עליו או לא חושב שראוי לנשים להחליף אותו, החתן יכול להיות יורש פוטנציאלי לשליט המדינה, לכן זו לא תהיה הפתעה גדולה אם אותו חתן יהיה ביום מן הימים ראש ממשלת או נשיא תורכיה, למגינת ליבם של דמויות כמו ראש הממשלה דאווטאולו או סגן ראש הממשלה נומאן קורטולמוש (שנחשב יותר אסלאמיסט מארדואן או מראש ממשלתו)- שרואים עצמם שולטים בפועל בתורכיה שאחרי ארדואן- במסגרת ממשל נשיאותי (שרשמית עדיין לא קיים במדינה) או ממשל פרלמנטרי.

הבחירות בתורכיה: מופע שנות השבעים והתשעים

שלום לכולם,

אנו נמצאים יומיים לאחר תוצאות הבחירות בתורכיה, שהנחיתו סנוקרת על נשיא המדינה, טייפ ארדואן, ששאף להפוך מנשיא ייצוגי במודל הישראלי של רובי ריבלין לנשיא שלטוני בנוסח פוטין, בינתיים לשווא.
אבל כמו שאמרתי: ארדואן הפסיד בקרב, אך לא במלחמה כולה. הוא ימשיך למצוא דרכים, גם ללא שינוי החוקה, להמשיך להיות האיש הכי חזק במדינה. אני מאמין שבסופו של דבר תקום ממשלת קואליציה, או יחד עם המפלגה הלאומנית, הקרובה ביותר לדעותיו של ארדואן, הMHP, או אפילו עם מפלגת השמאל הHDP בדומיננטיות הכורדית- לאחר שיציע תקציבים לאיזור מזרח תורכיה ותפקידים בכירים לבכירי הHDP.

מצד שני, מזה 13 שנים אין בתורכיה מפלגה דומיננטית שיש לה רוב כמעט מוחלט או מוחלט בבחירות. אנו נתקלים כאן, לראשונה מסוף שנות התשעים, בחוסר יציבות גדול במדינה. אומרים שההיסטוריה חוזרת במעגלים של עשרים שנה. שנות השבעים, התשעים ושנות העשרה של המאה ה21. כולן מאופיינות בחוסר יציבות ובמאבקים בין הימין לשמאל במדינה שהובילו לכמעט מלחמת אזרחים. כן, הימין, האסלאמיסטים והשמאל ממש ירו זה על זה באותן תקופות, בייחוד בשנות השבעים.

נתחיל בשנות התשעים: בשנות התשעים ניכר חוסר יציבות, בין היתר בשל ירידתו של טורגוט אוזאל, ראש מפלגת המולדת הימנית-לאומנית (Anvatan), מהבמה הפוליטית. חוסר יציבות זה גרם להקמת ממשלות קואליציה בין הימין והשמאל בתורכיה, כשכל שנה וחצי בממוצע מתחלף ראש ממשלה. אפילו אישה ראשונה, טאנסו צ'ילר ממפלגת "הדרך הנכונה", מפלגת מרכז-ימין, ממשיכתו של סולימאן דמירל האגדי (ששירת במצטבר כראש ממשלה 10 שנים וחצי, קצת פחות מארדואן, וכנשיא המדינה במשך 7 שנים-כמעט לאורך כל שנות התשעים). ברקע היו שלוש מפלגות, שחלקו והחליפו ביניהן את השילטון: מפלגת המולדת, מפלגת "הדרך הנכונה" הימניות ומפלגת השמאל הדמוקרטי, שהיא בעצם חלק משאריות "מפלגת העם הרפובליקני" השמאלית, מייסודו של מייסד הרפובליקה אתאתורכ. בשנת 1996 אף התחולל מהפך ראשון שרמז לעתיד: "מפלגת הרווחה" בראשות נג'מטין ארבאקאן האסלאמיסט, עלתה לראשונה לשילטון כרמז לבאות.
תורכיה של שנות התשעים הייתה מדינה עם שילטון לא יציב, עם בעיות כלכליות חמורות ביותר- ממש מדינה ענייה, אבל מדינה יותר חילונית מימינו אנו. בפברואר 1997 הדיח הצבא בהפיכה שקטה את ארבקאן, ובכך הגן שוב על החילוניות ועל ערכי הכמאליזם, שארבקאן איים עליהם כל כך. באותן שנים, בשל המצב הכלכלי הלא יציב והמחירים הזולים, הפכה תורכיה ליעד מספר 1 לתיירות של ישראלים. ישראלים לא רק נפשו בבתי מלון "הכל כלול", אלא עד עלייתו של ארבקאן בילו בבתי קזינו, שהפכו אסורים על ידי המפלגה האסלאמיסטית. שיא חוסר היציבות הגיע עם רעידת האדמה באוגוסט 1999, שגבתה עשרות אלפי קורבנות והיכתה בעיקר במערב תורכיה, באיזור איזניק. הבנייה הרעועה, השחיתות והמחסור הכלכלי עלו לכותרות. הפיתרון לחוסר היציבות והבוץ הכלכלי היה רג'פ טייפ ארדואן, שרץ לבחירות בשנת 2002 בראשות מפלגת הצדק והפיתוח AKP- בתחילה כשעבדאללה גול מייצג אותו כראש מפלגה וכראש ממשלה, ולאחר כמה חודשים, במרץ 2003, כראש המפלגה וכראש הממשלה.
שוב, בשנות התשעים היו שני גורמים שהובילו ליציבות: הצבא וארדואן. כיום, אין את הצבא, אך ארדואן יכול גם להיות היום הפיתרון לחוסר היציבות בבחירות האחרונות: יכול להציג את מוסד הנשיאות כגורם שלישי, הכי יציב במדינה, ולקחת לעצמו סמכויות שלטוניות גם ללא שינוי החוקה לטובתו.
בשנות התשעים היו מערכות בחירות רבות, שחיתות גואה ותחלופה רבה במשרדי הממשלה, אך מדינה חילונית ששמרה על החילוניות שלה. פעילים אסלאמיסטיים רבים, ביניהם ארדואן עצמו שהיה ראש עיריית איסטנבול משנת 1994, הושלכו לכלא בחשד לחתרנות תחת השילטון החילוני ונגד ערכיה החילוניים של הרפובליקה.
המאבקים בין הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני הגיעו גם לשיא באותן שנים, והתפתחה תיאוריית "המדינה העמוקה", Derin Devlet, לפיה ישנה מדינה בתוך מדינה שמנהלת את תורכיה, התאגדות סודית של אנשי מאפייה, עיתונאים, אנשי רוח ואנשי צבא וכמובן גם אנשי מיליציות ימניות, בייחוד ה"זאבים האפורים" ששייכים למפלגה הלאומנית התורכית MHP, שמנהלים את המדינה בחשאי ונלחמים נגד כל מי שמנוגד לדעתם ומתקרב לשילטון. היו גם עיתונאים ואנשי רוח שמאלנים שנרצחו בפיגועים, שהאשמה בהם הוטלה על המדינה העמוקה. גם המלחמה הפנימית נגד הכורדים הגיעה לשיא, עת התחוללה תקופת טרור שהונהגה על ידי "מפלגת הפועלים הכורדית" PKK ומנהיגה, עבדאללה אוג'לאן, שנתפס לבסוף ב1996.
גם האסלאמיסטים הנהיגו פעולות טרור נגד מוקדים ונגד כינוסים של חילונים ושמאלנים. בקיצור, חגיגה.

נחזור עשרים שנים אחורה, לתקופה נוספת של חוסר יציבות וטרור. הסיפור מתחיל בהפיכה הצבאית של שנת 1971, עת תפס הצבא את השילטון והדיח את ראש הממשלה המכהן דאז, שוב סולימאן דמירל האגדי. באותן שנים התחולל טרור ברחובות, בין מיליציות חמושות של הימין ושל השמאל. נוצר מצב שחלילה אם יקרה במדינה שלנו. שני הגורמים המרכזיים היו: מיליציות "הזאבים האפורים", או הBozkurtlar, מיליציה לאומנית ואנטישמית תורכית, שהתנגדה לכל דבר שהוא שמאלני או יהודי, שהפעילו טרור, בעיקר נגד אנשי שמאל, נגד איגודים מקצועיים ונגד אנשי רוח ועיתונאים. הייתה גם תנועת גרילה שמאלנית, שהעומדים מאחוריה היו אנשי איגודים מקצועיים, שצמחו באותה עת. האיגודים העיקריים היו TÜRK-İŞ הוותיקה, DİSK הקיצונית- שגם לה היו פעילים קיצוניים מאוד ולוחמניים. כמו כן הוקמו מיליציות מרקסיסטיות שמאלניות, שנלחמו כנגד אנשי הימין והמיליציות הימניות. כל שנה נמנו מאות הרוגים בתקריות ירי בין ימין לשמאל, כשגם האסלאמיסטים לא טמנו את ידם בצלחת. "מפלגת העם הרפובליקנית" CHP, מייסודו של אתאתורכ, ה"מפא"י של תורכיה" שניהלה את המדינה לבדה ב27 שנותיה הראשונות, זזה שמאלה, לכיוון סוציאל-דמוקרטי, תחת הנהגתו של בולנט אג'וויט, ששימש ראש ממשלה הן בשנות השבעים והן בשנות התשעים.
סולימאן דמירל ובולנט אג'וויט, ימין מול שמאל, התקוטטו ביניהם לאורך כמעט כל העשור על השילטון, והתחלפו ביניהם בתפקיד ראש הממשלה חדשות לבקרים. ניהול הכלכלה התורכית היה גרוע, והוביל את המדינה למיתון מטורף באותן שנים. בשלהי סוף השבעים הגיע השיא, שהוביל לכמעט מלחמת אזרחים, בשלושה מעשי טבח ידועים.

בסך הכל, לאורך שנות השבעים נהרגו כחמשת אלפים איש באלימות פוליטית, כשכל יום היו כעשרה ניסיונות התנקשות. מהצד הימני של המפה עמדו, כמובן, הזאבים האפורים, Bozkurtlar, האירגון הפשיסטי הימני קיצוני, ויש שנטען כי אירגון זה קיבל עזרה מתוך שירותי הביטחון, על ידי אירגון של "גרילת נגד" שהופעל בידי גורמי ימין בממשלה והיה חלק מהשירות החשאי התורכי, MIT וכחלק מהצבא, בעל האוריינטציה הימנית החילונית. מצד שני עמדו אירגוני גרילה שמאלניים כגון הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית המרקסיסטית, תנועת הסטודנטים השמאלנית החמושה THKO ואירגון
Devrimci Yol, הדרך המהפכנית (דוורימג'י יול), שהייתה המחתרת השמאלית קיצונית הראשית.
מעשה הטבח הידוע מכולם התחולל באירועי האחד במאי בכיכר טקסים, הכיכר המרכזית של איסטנבול. בעת הפגנה שנערכה במקום לציון חג הפועלים בהשתתפות איגודי פועלים, שאר איגודים מקצועיים ונציגי מפלגות שמאל, נפתחה איש משני הבניינים הגבוהים ביותר באיסטנבול, אש צלפים, שהיו קרובים ביותר לכיכר, ביניהם בניין חברת המים המרכזית. עשרות נהרגו- וממשלת הימין של אותה תקופה הטילה את האחריות על אירגוני השמאל עצמם שהיו מפולגים ביניהם, בין מאואיסטים תומכי הקומוניזם הסיני לבין לניניסטים ומרקסיסטים- היות והאש נפתחה מתי שקבוצה של הפלג המאואיסטי של המפלגה הקומוניסטית נכנסו לכיכר. אבל האמת היא שמי שעמדו מאחורי הירי, שבוצע על ידי צלפים מקצועיים, הם קבוצות גרילת הנגד של שירותי הביטחון, או לחלופין הזאבים האפורים.
באותה שנה, אגב, נערכו בחירות בתורכיה, שהסתיימו ללא הכרעה, מה שהוסיף לחוסר היציבות והאריך את תקופת כהונתו של סולימאן דמירל.
במהלך שנת 1978 ביצעו "הזאבים האפורים" טבח בסטודנטים שמאלנים באוניברסיטה באנקרה.
טבח נוסף שנערך באותה שנה בעיר מאראש על ידי הזאבים האפורים כוון נגד המיעוטים שתמכו בשמאל התורכי. השמאל התורכי נתמך על ידי המיעוט הכורדי במדינה, וכן על ידי המיעוט הדתי העאלווי (Alevi, לא לבלבל עם העלאווים Alawi, שבסוריה! שתי קבוצות שונות לגמרי)- מיעוט דתי שנחשב לחלק מהשיעה האסלאמית, שחלק גדול ממאמיניו הם ממוצא כורדי. אנשי "הזאבים האפורים" התנפלו על כינוס של עאלווים שמאלנים בעיר מאראש, או קאהרמן-מאראש במזרח תורכיה, והרגו מאה מהם.

באותן שנים התחוללה גם הפלישה התורכית לצפון קפריסין, אך על זה אכתוב בהרחבה במאמר אחר.

הפיתרון לחוסר היציבות במדינה היה שוב הצבא, שבספטמבר 1980 חולל הפיכה כנגד חוסר היציבות והוציא את כל המפלגות מחוץ לחוק. אולם, הקורבן הראשי של הצבא היה השמאל, שדוכא באכזריות על ידיו. המרוויחים הגדולים היו האסלאמיסטים, שתפסו את מקומו של השמאל. הם גם נענשו ודוכאו על ידי הצבא, אך לא כמו שנענש השמאל. בהמשך עלה לשילטון כראש ממשלה הכלכלן טורגוט אוזאל, שהיה מוסלמי מסורתי וחצי כורדי במוצאו. תקופת אוזאל, שהקים את "מפלגת המולדת" הימנית, שכללה מוסלמים דתיים אך לא הייתה דתית באופייה, הייתה תקופה של יציבות והיא נמשכה עד 1989, עת הפסיק להיות ראש ממשלה ונבחר לנשיאות המדינה.

תורכיה: אתאתורכ ניצח את ארדואן

למרות שהיא מוגזמת, הכותרת של מאמר זה היא נכונה מאוד. אתאתורכ, מייסד הרפובליקה התורכית שהכריז עליה ב1923, כבר אינו בין החיים מאז נובמבר 1938. דרכו של אתאתורכ מנוגדת לדרכה של המפלגה שנכנסה בסוף לפרלמנט, HDP, מפלגת העמים הדמוקרטית, בתכלית השינוי, בעיקר בנושא הכורדי. אבל את מערכת הבחירות לפרלמנט בתורכיה, שהסתיימה אתמול, ניתן לסכם במשפט זה. אתאתורכ ניצח. החילוניות היא שניצחה. מפלגתו של ארדואן, בראשות ראש הממשלה שלו, אהמט דאווטאולו, קיבלה רק 40.8 אחוזים מהקולות. מה זה אומר? שהמפלגה האסלאמיסטית AKP, שמשתייכת גם לימין התורכי, זכתה בבחירות, אך לא זכתה ברוב מוחלט. כדי לקיים ממשלה, על דאווטאולו ליצור קואליציה עם מפלגה אחרת.
והכי חשוב: אם AKP הייתה זוכה ברוב מוחלט, כלומר של מעל 276 מושבים בפרלמנט (שנקרא בתורכיה האסיפה הלאומית הגדולה) מתוך 550 מושבים, מפלגה זו הייתה כמפלגת רוב מוחלט עלולה ליצור חוקים שיהפכו את המדינה מבעלת שילטון פרלמנטרי לבעלת שילטון נשיאותי- בייחוד אם הייתה משיגה רוב של מעל 330 מושבים, מה שהיה נותן לה אפשרות לתקן את החוקה התורכית.

שילטון נשיאותי היה הופך את תורכיה למדינה שבה שולט אדם אחד, ארדואן, שהיה מוביל אותה לשילטון אוטוריטארי, דתי-אסלאמיסטי. אבל שישים אחוזים מהעם התורכי, שבו נכללים גם כורדים, בחרו בחילוניות. שלוש מפלגות חילוניות נכנסו לפרלמנט: מפלגת האופוזיציה הראשית, שבימים עברו הייתה מפלגת השילטון של תורכיה שגם ייסדה את המדינה בגירסתה המודרנית, מפלגת העם הרפובליקנית CHP (בתורכית מבטאים את שמה ג'ה-הא-פה), שיש לה אידיאולוגיה לאומית תורכית, חילונית ושמאלנית, זכתה במקום השני עם 25 אחוזים מהקולות. במקום השלישי זכתה מפלגת העם הלאומית- מפלגה חילונית-שמרנית, ימנית-קיצונית, שמסורה בראש ובראשונה ללאומיות התורכית, לתורכיות ולרעיון איחוד העמים התורכיים עם 16 אחוז. קיימים סיכויים גבוהים שמפלגה זו, יחד עם מפלגתו של ארדואן בראשות דאווטאולו יקימו בתורכיה ממשלה שמרנית-ימנית עם צביון יותר לאומני ופחות אסלאמיסטי, עם מעורבות מלמעלה של הנשיא ארדואן.
המפלגה הנוספת, זו שהפתיעה, היא מפלגת העמים הדמוקרטית, הHDP, בראשות סלאהטין דמירטאש, פוליטיקאי כורדי צעיר בן 42. דמירטאש, שנקרא על שם הגיבור הכורדי שהנהיג את האומה המוסלמית במאה ה-12, סולטאן סוריה ומצרים שנלחם כנגד הצלבנים, צלאח אל-דין אל-איובי, מהווה את האיום המנהיגותי הגדול ביותר על ארדואן. מדובר בצעיר כריזמטי, שפונה לא רק אל הציבור הכורדי, אלא גם אל התורכים כולם. מפלגתו, שקיימת זה פחות משלוש שנים, היא איחוד של תנועות שמאל קיצוני, ארגוני פועלים וארגונים כורדיים שונים בתורכיה. מדובר במפלגה שמאלנית צעירה, אנטי ממסדית, ששמה את זכויות המיעוטים בתורכיה ואת רווחת מעמד הפועלים בראש מעייניה. המקבילות של מפלגה זו הן מפלגת השילטון ביוון, סיריצה, בראשות רה"מ אלכסיס ציפראס הצעיר, ומפלגת פודמוס בספרד, בראשות צעיר בן 36 בלבד, מפלגות שקוראות תיגר על הממסד ועל האיחוד האירופי.

אותו צלאח א-דין הכריזמטי הצליח לעבור את המכשול הגדול ביותר בפני מפלגות בתורכיה: אחוז חסימה של 10 אחוזים.
בתורכיה יש בחירות איזוריות, כלומר בכל איזור מתמודדים כמה מועמדים ממפלגות שונות, כשהמועמד המנצח נכנס לפרלמנט, ואחוז החסימה הוא עצום ולא הוגן- עשרה אחוזים. כל זאת נקבע על ידי הצבא, שחוקק את החוקה התורכית ב-1982, שהיא החוקה התורכית הנוכחית. מטרתו של אחוז חסימה גבוה זה היה לחסום מפלגות כורדיות ואסלאמיסטיות מלעלות לשילטון. כל המפלגות האלה איימו על הממסד הצבאי הכמאליסטי של אז. אבל אחוז זה לא מנע ממפלגות מעין אלה לעלות- ממפלגת AKP בראשות ארדואן בשנת 2002, וכן לא מנע ממפלגת HDP, שקיבלה 12 אחוזים, להיכנס אתמול לפרלמנט בבחירות.

אתאתורכ ניצח. מדוע? ארדואן קיווה לשנות את פניה של תורכיה, ולהנהיג בה שילטון של גירסה תורכית של תנועת "האחים המוסלמים". הוא הציג עצמו כמחוייב לדמוקרטיה ולכניסה לאיחוד האירופי- אך במציאות פעל להיפך. התורכים ראו כיצד ארדואן מסרס את הצבא, שלפי החוקה נחשב מגן החילוניות בתורכיה, מכופף את התקשורת ומערכת המשפט לרצונו, ומכניס אלפי יריבים ועיתונאים לכלא. ממדינה שהחילוניות, בתורכית לאיקליק (Laiklik) הייתה הבסיס עליו נשענה, תורכיה כמעט הפכה למדינה אסלאמיסטית-שמרנית שלפי ארדואן יישק דבר. הציבור התורכי, בייחוד זה החילוני, שעשה ברית יחד עם הכורדים (שאתאתורכ, אגב, לא אהב אותם, בלשון המעטה), הצביע בחלקו למפלגה הפרו-כורדית השמאלנית HDP והכניס אותה לפרלמנט. שישים אחוז מהתורכים שימרו את המורשת החילונית של אתאתורכ.

אבל את כל דבריי אלה אני מסייג. ארדואן אינו פראייר. אם הוא לא ישלוט כנשיא על פי החוקה, הוא יעשה הכל, כולל לכופף ולעקוף חוקים, על מנת לשלוט ישירות בתורכיה, למרות שתפקיד הנשיא בתורכיה דומה לתפקיד הנשיא בישראל-הוא ייצוגי וסמלי בלבד. ממשלת מיעוט של AKP שתוביל לבחירות חדשות, כשהפעם ארדואן יוותר על תפקיד הנשיא כדי לעמוד בראשה ולהובילה לבחירות היא גם אפשרות. ארדואן עוד לא אמר נואש. הוא הפסיד לאתאתורכ בקרב, אך לא במלחמה.
מה גם שמפלגת AKP תפנה למפלגה שמאוד קרובה אליה בדעות- מפלגת MHP, המפלגה הלאומנית התורכית, ששונאת כורדים, ארמנים ויהודים ודוגלת ב"תורכיה גדולה"- כדי לכונן קואליציה. למנהיג המפלגה, דוולת בהצ'לי, יש מאפיינים רודניים באישיותו הוא. אז מה יכולה להיות התוצאה? במקום שילטון של ראש אחד- ארדואן, תורכיה תקבל ממשלה שמרנית לאומנית עם גוונים דתיים בעלת שניים וחצי ראשים: ארדואן וראש הממשלה דאווטאולו שישלוט בשמו כראש וחצי, כשהראש השני הוא בהצ'לי שלא מסמפט יהודים. ממשלה כזו תשנה את האסטרטגיה האסלאמיסטית שלה של פנייה למדינות ערב והתערבות במזרח התיכון לפנייה מזרחה, לכיוון הרפובליקות התורכיות של ברית המועצות לשעבר, בשם התורכיות. פוטין, יריבה של תורכיה ממזרח שארדואן ראה בו מודל, מאוד לא יאהב זאת.
במקום ניאו-עות'מאניזם ממשלה כזו תשאף לחדש את ימי גדולתם של העמים התורכיים כתורכיים וכמוסלמים.

עוד אפשרות, קטנה יותר, היא שבפוליטיקה הכל אפשרי, ובאמצעות הענקת זכויות ואוטונומיה נרחבות ארדואן יקנה את הסכמת הכורדים, וכך יכונן קואליציה עם HDP. גם תקציבים נכבדים לאיזורים הכורדיים יכולים לקנות מפלגה זו. ארדואן עדיין לא אמר נואש.

אך למרות זאת, ניסיונות האסלאמיזציה, דיכוי המפגינים לפני שנתיים בפארק גזי וניסיונותיו של ארדואן להפוך לשליט אסלאמי כל יכול ולמחות את אתאתורכ, מייסד הרפובליקה החילונית, ואת מורשתו, עלו בתוהו. עכשיו מה שארדואן עושה ויעשה בשלב ראשון הוא "להוריד פרופיל" ולמלא את תפקידו כמו שהוא: נשיא שהוא סמל של המדינה, ראש המדינה אך לא מנהיג המדינה. אבל לא בטוח שהוא יסתפק בזה. אולי בשלב ראשון הוא יתאפק, כמו שעשה לאחר שנבחר ב2002 והציג עצמו בפני העולם כחילוני ודמוקרט, אך בסוף הארדואן האמיתי ייצא החוצה. זה בטוח.
אבל למרות הכל, העובדות מדברות בפני עצמן. אתאתורכ ניצח את ארדואן. דיקטטורה אסלאמיסטית כבר לא תהיה, קרוב לוודאי.

נתונים כלליים, תורכיה:

משטר: פרלמנטרי, 550 מושבים בפרלמנט ("האסיפה הלאומית הגדולה"), 276 מושבים דרושים לרוב מוחלט, דמוקרטיה לא ליברלית.
ראש המדינה: נשיא המדינה (רג'פ טייפ ארדואן), נבחר אוגוסט 2014 ברוב של 51 אחוזים.
מנהיג המדינה: ראש הממשלה (אהמט דאווטאולו)
ייסוד המדינה: 29 באוקטובר 1923
החוקה הנוכחית: 7 בנובמבר 1982. יכולה להשתנות ברוב של 330 חברי פרלמנט ומעלה
אוכלוסייה: 77 מיליון ו700 אלף נפש.
מספר בעלי זכות הבחירה: 53 מיליון.
שיטת בחירות: איזורית-רובנית-יחסית. אחוז חסימה של 10 אחוזים.
הרכב הפרלמנט החדש 2015:
AKP מפלגת הצדק והפיתוח (אה-קה-פה):258 מושבים. ימין שמרני-אסלאמי
CHP מפלגת הצדק והפיתוח מייסודו של מוסטפא כמאל אתאתורכ, בראשות כמאל קיליצ'דאראולו (ג'ה-הא-פה): 132 מושבים. שמאל-מרכז
MHP מפלגת העם הלאומית בראשות דוולט באהצ'לי: 81 מושבים. ימין שמרני-לאומני-קיצוני.
HDP מפלגת העמים הדמוקרטית בראשות סלאהטין דמירטאש ופיגן יוקסקדא: 79 מושבים. שמאל קיצוני, פרו-כורדית.

לקואליציה דרושים מעל 276 מושבים.

הניאו עותמאניזם והסדרות התורכיות

מדיניות ה"ניאו עותמאניזם", שהיא מגמה של ממשלת תורכיה הנוכחית, שעומד בראשה אותו אדם משנת 2002 להחזיר את תורכיה להיות מעצמה מדינית, צבאית, כלכלית ותרבותית באה לידי ביטוי גם בטלנובלות התורכיות.

החל מאמצע העשור הקודם, של ראשית שנות האלפיים, נפוצות אופרות סבון תורכיות בכל רחבי המזרח התיכון, כשהמפורסמות שבהן הן הבאות: "מנקשה וחליל", "אזל (שלדעתי פחות טובה ממנקשה וחליל)", "אהבה אסורה" הסוחף בכיכובה של ברן סאאת השווה ביותר, שמככבת גם ב"פטמגול", וכמובן, אופרת הסבון מספר אחד, הנפוצה ביותר בעולם, ההיסטורית והסוחפת שקוראים לה "המאה המפוארת" או כמו שאנו מכירים אותה "הסולטאן".

הבעייה המרכזית בטלנובלות היא שהן מציפות מעל פני השטח נושאים שהם טאבו, אסורים לדיון, במדינות שמרניות כגון מדינות המפרץ ושאר מדינות ערב השמרניות, כמו: רומנים מחוץ לנישואים, נישואים בכפייה, ואני רוצה להזכיר את הסצינות המזעזעות ממנקשה וחליל, נישואין בגיל צעיר מאוד, אלימות במשפחה וניצול של נשים בכלל. אל לשכוח כי יש פה דילמה: ממשלת תורכיה ב12 השנים האחרונות היא ממשלה דתית, שמונהגת על ידי מפלגה אסלאמיסטית שמרנית לא מאוד קיצונית בשם "מפלגת הצדק והפיתוח", שמנהיגה הוא טייפ ארדואן. מצד שני, מפיקי, במאי ושחקני אותן סדרות הם חילוניים. רואים שם שתיית אלכוהול, נשים בלבוש חושפני, סצינות של אהבה ואף סצינות מין לא פורנוגרפיות (כמו שאהזאדה מהמט ושפחתו החמודה ביותר אתמול) ואף יש שם מסרים סמויים לשבור את הערכים המסורתיים, בייחוד במה שנוגע לנשים ומעמדן בחברה- העותמאנית של אז והתורכית של היום. ברחבי המזרח התיכון עלו אחוזי הגירושין בגלל הטלנובלות… נשים פשוט רוצות להיות מאושרות ולהתחתן או לחיות בזוגיות עם מי שהן רוצות, ללא נישואין כפויים.

מצד שני, תאמינו לי שמתוך היכרות עם ממשלת תורכיה הנוכחית, אילו רצה ארדואן שהסדרות לא ישודרו, הן לא היו משודרות. הקהל מרותק לסדרות האלה. הן שונות מטלנובלות דרום אמריקניות לדוגמא, שיש להן סיום טוב. לטלנובלות תורכיות אין בדרך כלל סוף טוב. סופה של הסידרה "הסולטאן" הוא ידוע כי הסיפור ההיסטורי ידוע.

כשאני אומר "קהל" אני לא מתכוון רק לקהל התורכי, שארדואן רוצה לתת לו "לחם ושעשועים" בזמן שהוא והאידיאולוגיה האסלאמית שלו משתלטים אט אט על המדינה על חשבון החילוניות נוסח מייסד תורכיה המודרנית כמאל אתאתורכ. אני מדבר על השתלטות תרבותית איזורית של תורכיה, הפעם באמצעות טלנובלות, כשבעבר עשו זאת דרך מלחמות. כל צופי הסידרה מחוץ לתורכיה מתוודעים לנופים של תורכיה בייחוד של איסטנבול בירת האימפריה לשעבר, אחת הערים היפות בעולם שהפכה לא מזמן ליעד המתויר ביותר בעולם. ארדואן יודע היטב שהסדרות משודרות בעיקר באיזורים שהיו תחת שליטת האימפריה העותמאנית, במזרח התיכון ובבלקן, לכן יש גם התוודעות לשפה התורכית. יותר ויותר אנשים במדינות ערב ובבלקנים נרשמים לקורסי תורכית בגלל הטלנובלות. בישראל יש קורסים בתורכית באוניברסיטאות השונות (מתקיימים בשעות הבוקר והצהריים) ובאירגון "ארקדאש" של יוצאי תורכיה (מתקיימים בשעות הערב), שמושכים אליהם צופי טלנובלות תורכיות. כמו כן, הצופים במדינות שמרניות כמו פקיסטאן ומדינות ערב מתוודעים לכך שעם כל זה שיש בתורכיה ממשלה אסלאמית, התרבות במדינה זו היא לא כל כך שמרנית כמו במדינות הללו. האסלאם בתורכיה הוא יותר "רך", ואפילו מיסטי-עממי, בדומה לאסלאם שבתוניסיה ומרוקו לדוגמה.

כמו כן, הסדרות מגדילות בכלל את התיירות בתורכיה ואפילו מגדילים את מספר האנשים שעושים עסקים עם תורכיה. אני חייב לציין שחברות בנייה תורכיות בונות בכל רחבי העולם, והביקוש לבנייה תורכית רק הולך וגודל. הגדילה לעשות הסידרה "הסולטאן", שאומנם ארדואן התרגז על כך שהסולטאן והנסיכים מוצגים כחובבי נשים, אך היא יוצרת מודעות לעבר האימפריאלי המפואר של בית עותמאן התורכי. כמו כן, כמו שציינתי קודם, ב"מנקשה וחליל" חליל בא מבוסניה, שהייתה תחת שילטון עותמאני ובה אוכלוסייה מוסלמית גדולה ביותר (זוכרים את גשר מוסטאר העותמאני שבבוסניה?) "אהבה אסורה" מבוססת על ספר שנכתב בשלהי התקופה העותמאנית ומודגשים בה היחסים של תורכיה המודרנית עם איראן ואזרבייג'אן. שלא לדבר על הסידרה שכולנו אוהבים.

בכך מסעות המלחמה של אז שגרמו לתפוצת וגדילת האימפריה העותמאנית הופכים היום לטלנובלות שכובשות את שטחי האימפריה העותמאנית לשעבר ואף מעבר להן. זהו "ניאו עותמאניזם" תרבותי ברוב הדרו.

"המדינה העמוקה" מהי?

מהי המדינה העמוקה, או מדינת הצללים, או מדינת המעמקים, ובאנגלית Deep State? הכוונה במדינה עמוקה היא באליטות, ששולטות במערכות המדינה העיקריות כמו: הצבא, המשטרה, מערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה, והן שכופות על הממשלה לבצע מהלכים לטובתם על מנת לספק את רצונן. במידה והשילטון לא תואם לאג'נדה או לדרך של אותן אליטות, או מתנהג ההיפך ממה שהן דורשות, פועלות אותן אליטות וכל אליטה בדרכה, לעתים במשולב, על מנת להחליף את השילטון בשילטון יותר ידידותי להן, שילטון שיהיה עושה דברן. מהו מקור המונח? דווקא לא רחוק מישראל גיאוגרפית…
המונח "מדינה עמוקה" הוזכר רבות לראשונה בעשורים האחרונים דווקא בתורכיה, שם שלטה אליטה חילונית עד לפני כעשור ומעלה, והיא שהכתיבה לצבא ולשילטון את מהלכיהם. לביטוי "המדינה העמוקה" בתורכית Derin Devlet-דרין דוולת. בעשור האחרון הצליח מי שעומד בראשה של תורכיה, רג'פ טאייפ ארדואן, להחליש את האליטות החילוניות ולהחליפן באליטה שתומכת בו, יותר שמרנית ואסלאמית. אבל ראשית נדון בישראל.

על רקע האירועים בישראל, מופנות האשמות רבות של הימין כלפי השמאל בכך שהוא מפעיל "מדינה בתוך מדינה"- כלומר שהשמאל שולט באליטות שונות במדינה על מנת לנווט את מהלכיה. הכוונה לכך היא הגוון השמאלי המאפיין את התקשורת, את מערכת המשפט ואת האקדמיה בישראל. משמעה של "מדינה עמוקה", או מדינה בתוך מדינה כמו שקוראים לזה, הוא שגם אם, נניח, הממשלה ימנית, האליטות השמאלניות יעשו הכל כדי להשפיע על ממשלות הימין לעשות מהלכים שתואמים את תפיסת העולם של אותן אליטות או מהלכים שיפעלו לטובתן של אותן אליטות. אחת הדוגמאות לכך היא ההתנתקות, שנטען כי אריאל שרון המנוח ביצע את ההתנתקות כדי שהתקשורת ומערכת המשפט השמאלניות "יירדו ממנו" בשל השחיתויות שהוא הואשם בהן.
הקרן החדשה לישראל היא הנאשמת העיקרית על ידי הימין בישראל בכך שהיא מחדירה את אנשיה לאליטות, ובכך יוצרת "מדינה עמוקה" שמתבטאת בסיקור אוהד לערבים בתקשורת, בפסיקות בית משפט לטובת ערבים ומסתננים ולרעת היהודים וכן גם ביצירת אליטה אקדמית שמאלנית, שדואגת ללמד את חומרי הלימוד הנוחים לה ולסתום את הפה לאנשי אקדמיה וסטודנטים שחושבים להיפך.
לאחרונה, חקירות נתניהו בישראל מצטיירות בקרב הימין גם כפעולה של "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה כשהמשטרה, מערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה שנשלטות לכאורה על ידי אליטות שמאלניות פועלות ביחד על מנת להביא להרשעתו בדין של נתניהו על עבירות שחיתות ושוחד ובכך להוריד אותו מתפקידו כראש ממשלת ישראל ומהמפה הפוליטית בכלל.

מנגד, טען בעבר השמאל כי מתנחלים קיצוניים, בראשות משה פייגלין שהיום הוא ראש תנועת "זהות" ובעבר כיהן כחבר כנסת מטעם הליכוד, ערכו התפקדויות המוניות למפלגת השילטון הליכוד, על מנת לסחוף את המפלגה ואת השילטון ימינה יותר, לעבר הימין הקיצוני. אותם אנשי פייגלין, לטענת השמאל, דואגים כי בפריימריז, בבחירות הפנימיות לרשימת הליכוד לכנסת, ייכנסו חברי כנסת שהם חפצים ביקרם למקומות ריאליים, כמו חברי הכנסת דני דנון, יריב לוין וציפי חוטובלי. בכך מתרחש תהליך רדיקליזציה ימנית בקרב דעת הקהל בישראל ובקואליציה בכנסת.

בתורכיה המושג "מדינה עמוקה" הוא מוכר מאוד. ה"דרין דוולת" Derin Devlet- הלא היא המדינה העמוקה בתורכית, הוא מושג שמיוחס עוד לאגודות סודיות שהתנהלו עוד משלהי ימי האימפריה העותמאנית החל מראשית המאה ה-19, במטרה לערער את השילטון הסולטאני מחד ומאידך לקבוע את מהלכיו. "התורכים הצעירים" המדוברים, שחוללו את הפיכת 1908 נגד הסולטאן עבד אל חמיד השני, היו אגודה סודית.

כיום כשאומרים "מדינה עמוקה" בתורכיה הכוונה היא להאשמות שהטיחו אנשי שמאל (ולאחר מכן אסלאמיסטים מפלגים שונים) בעיקר בכיוון הימני של המפה הפוליטית, בכך שקיימת אגודה סודית, שבתוכה נכללים אנשי צבא, אולטרה לאומנים מהאירגון התורכי הימני הפשיסטי "הזאבים האפורים" (הזאב הוא הסמל המיתולוגי של העמים התורכיים, בדומה לגור אריה יהודה של היהודים), ידוענים, שוטרים, שופטים, עיתונאים, אנשי עסקים ואנשי מאפיה, שמטרתה לערער את הדמוקרטיה בתורכיה ולמנוע בעיקר מהשמאל לשלוט, אך בעיקרון חשוב יותר: ממי שאינו כמאליסט (תומך של דרכו של אתאתורכ) לשלוט.
המדינה העמוקה הואשמה באירגון ותיכנון הפיכות צבאיות, והרי בתורכיה היו 4 הפיכות צבאיות- ב-1960, ב-1971, ב-1980 והפיכה יותר שקטה כנגד ראש הממשלה האסלאמיסט הראשון נג'מטין (נג'ם אל-דין בערבית, משמעו "כוכב הדת") ארבקאן בשנת 1997, באירגון פיגועי טרור (האסלאמיסטים בתורכיה היו נוהגים לבצע בשנות השמונים והתשעים פעולות טרור, ולהאשים בכך את "המדינה העמוקה"), ובשליטה על הכלכלה, הכל על מנת לספק את צרכיו של אותו אירגון ולסלק את מתנגדיו בעיקר בקרב השמאל והאסלאמיסטים- ובכך לשמור על הגירסה הימנית של הכמאליזם בשילטון. כמו כן, ידוע כי בתורכיה הוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה "גרילת נגד", בתמיכת ארצות הברית, שהייתה אירגון סודי לאומני בתוך שירותי המודיעין התורכיים שמטרתו הייתה למנוע פלישה קומוניסטית מברית המועצות השכנה, וכן למנוע מגורמים מרקסיסטיים לעלות לשילטון. מאירגון זה, כך נטען, נוצרה "המדינה העמוקה". ועובדה היא, כי לאחר ההפיכה הצבאית בשנת 1980, הצבא שתפס את השילטון כמעט ומחק את השמאל בתורכיה.

משנת 2005 ואילך ראש ממשלת תורכיה דאז והנשיא כיום, רג'פ טאייפ ארדואן, החל להאשים אגודות של "מדינה עמוקה" בתיכנון של הפיכות כנגד ממשלתו. לפי ההיסטוריה של חשדנותו של ארדואן, יש שתי "מדינות עמוקות" בתורכיה: הראשונה, של האליטה החילונית הכמאליסטית- שזממה כמה פעמים להפיל אותו ולחולל כנגדו הפיכות צבאיות. בעקבות כך דאג ארדואן למעצרם של מאות אנשי צבא, עיתונאים, ידוענים, אנשי משטרה ומשפטנים בטענה כי הם השתייכו למדינה העמוקה וזממו להשליך אותו ואת ממשלתו האסלאמיסטית מהשילטון בשתי פרשיות סקנדל שנקראו "ארגנקון" (העמק האגדי שמופיע במיתולוגיה התורכית, שמצוין כמקום מוצאם של התורכים- Ergenekon) והשנייה "באליוז"- Balyoz- "פטיש אוויר" בתורכית.
ואילו ה"מדינה העמוקה" השנייה לשיטת ארדואן יותר מעוררת דאגה- מדובר באגודה אמיתית מהצד האסלאמיסטי של המפה, שמנהלת מאבק פנים-אסלאמיסטי כנגד ארדואן וממשלתו, בראשות איש הדת האסלאמיסט שאינו מזוהה כמו ארדואן עם אירגון "האחים המוסלמים", והמאוד משפיע Fethulla Gülen- פתהוללה גולן, שהפעילה אלפי מוסדות חינוך בתורכיה- עד להפיכה הכושלת ביולי 2016. גולן יושב עד היום בפנסילבניה שבארה"ב.

בוגרי מוסדות החינוך האלה השתחלו לשורות המשטרה, מערכת המשפט והאקדמיה. מדובר בפרשיה טרייה יחסית, בת כשנה בערך, שבמסגרתה דאג ארדואן "לנקות" את המשטרה, מערכת המשפט והתביעה ואף את מפלגת השילטון האסלאמיסטית בחלקה מבוגרי מוסדות גולן ומאנשיו.
הכל החל עקב ביקורת שמתח איש הדת הפופולרי, היושב בארצות הברית, על מדיניותו של ארדואן, שקרובה יותר למדיניות תנועת "האחים המוסלמים" העולמית מאשר לתנועתו. חשוב לציין שבתחילה תמכה תנועת גולן בארדואן ובמפלגתו ביתר שאת ובהתלהבות על מנת שיגיע לשילטון ויחזיק בו.
ארדואן, שהפך לנשיא באוגוסט 2014 והפיכתו לנשיא שילטוני אושרה במשאל עם בשנת 2017, החל לפעול בחשאי כנגד תנועת גולן, אך עם הזמן הפעילות שלו הפכה לגלויה יותר, תוך כדי שארדואן הכניס לתוך הצבא והמשטרה את נאמניו שלו. שיא רדיפת גולן ותומכיו הייתה בעקבות הפיכת הנפל כנגד ארדואן ביולי 2016, בעקבותיה ארדואן הכריז מצב חירום בתורכיה, סילק עשרות אלפי עובדי מדינה שזוהו עם האליטות החילוניות לשעבר ועם אנשי גולן וסגר מאות מוסדות חינוך שזוהו עם גולן. פתהוללה גולן עצמו הוכרז כמבוקש מספר 1 בתורכיה וממשלת תורכיה דרשה מארה"ב להסגיר אותו אליה.

התבטאויות ארדואן

שלום,

הפעם אני רוצה לדבר על התבטאויותיו של רג'פ טייפ ארדואן, יליד פברואר 1954, גיאורגי (גרוזיני) מוסלמי במקור, שנולד וגדל ברובע קאסימפאשה העני והדתי באיסטנבול, כשמשפחתו היגרה לשם לאחר שעברה מסלול, מבאטומי שבגיאורגיה על חוף הים השחור, משם לריזה שבצפון מזרח תורכיה גם על חוף הים השחור, ומשם לאיסטנבול, יחד עם מהגרים נוספים שהגיעו ממזרח המדינה למערבה בשנות החמישים והשישים. ארדואן היה שחקן כדורגל חובב בילדותו, קיבל חינוך דתי בבתי הספר של ה"אימאם האטיפ" (האימאם הדרשן, רשת בתי ספר דתיים שהוקמו באישורו של ראש הממשלה השמרן הראשון של תורכיה, עדנאן מנדרס בשנות החמישים), והשכלתו האוניברסיטאית הייתה כלכלה
ומינהל עסקים, תחום שארדואן מצטיין בו היות וקידם את כלכלת תורכיה
מאוד (למרות שלקח הרבה אשראי…)

ארדואן, שעל הביוגרפיה שלו אוסיף בהמשך, היה ידוע כאדם שקט מצד אחד אך כ"ביריון השכונתי" מצד שני. במהלך לימודיו הוא הצטרף
לפעילות פוליטית קולנית במפלגה האסלאמיסטית העיקרית של תורכיה, "מפלגת הרווחה" בראשות נג'מטין ארבאקאן, ובשנת 1994 נבחר לראש עיריית איסטנבול, כשבמהלך תפקידו הוא דווקא הצטיין בסובלנות שלו כלפי
החילונים. בשנת 2001 התפלג יחד עם חברו עבדאללה גול (נשיא
תורכיה היוצא, שמסתמן כיריבו המרכזי של ארדואן, אסלאמיסט מתון אמיתי שכנראה עומד להקים מפלגת ימין מרכז שתתחרה בארדואן) ועם עוד קבוצת חברים ממפלגת הרווחה, כשטען כי היא קיצונית מדי, וכי עליה
להפוך למפלגת ימין מרכז שמרנית ולא להתהדר בתווית האסלאמית.
למפלגה החדשה קראו "מפלגת הצדק והפיתוח", היא דגלה במסורת דתית לא קיצונית, בדמוקרטיה ובשוק חופשי (מה ששימש להטעייה של האיחוד האירופי) וכן, על פניו, בשמירה על מורשת אתא תורכ מייסד תורכיה המודרנית ובכיבוד דמותו. בנובמבר 2002 זכתה המפלגה לרוב בבחירות הכלליות בתורכיה, שהייתה מדינה לא יציבה בעליל מבחינה פוליטית וכלכלית. גול מונה לראשות הממשלה. במרץ 2003, לאחר שהושבה חסינותו של ארדואן, שלא יכל להיבחר לפרלמנט עקב מעצרו בשנת 1998 כראש עיריית איסטנבול
לאחר שהקריא שיר שנשמע כאסלאמיסטי ("המסגדים-בסיסינו, כיפותיהם-קסדותינו, צריחיהם-כידונינו והמאמינים-חיילינו"), נבחר ארדואן בבחירות מקומיות לציר בפרלמנט התורכי והפך למנהיג מפלגת הצדק והפיתוח ולראש ממשלת תורכיה, תפקיד בו הוא מכהן עד היום לאחר שניצח בשש מערכות בחירות ומשאלי עם.

בחודש הבא צפוי ארדואן להתמודד על נשיאות תורכיה, היות ולפי תקנון
מפלגתו ראש ממשלה לא יכול לכהן יותר משלוש קדנציות. הוא צפוי לזכות בהתמודדות מול יריבו, אקמל אל-דין איהסאנאולו, מועמד האופוזיציה.

כשהיה בראשית הקריירה הפוליטית הציבורית שלו, בשנות התשעים, ידע ארדואן להוליך שולל את הציבור ובייחוד את המערב. הוא הציג את המפלגות שהיה חבר בהן כמפלגות ימין שמרני, ולא כמפלגות אסלאמיסטיות. את זאת הוא עשה כראש עיריית איסטנבול עת נבחר ב-1994, ונתן לציבור תחושה כי הוא אינו דתי אדוק, אלא חילוני שמרן. הוא גם דאג ליצור את המושגים "דמוקרטיה אסלאמית" ו"מדינה חילונית בהנהגתו של אדם דתי אפשרית", וזאת ביחס לשיטת השילטון שלו, ובכך הוליך שולל הן את האיחוד האירופי (שדרש מתורכיה לצמצם את כוחו של הצבא הדומיננטי ולעבור לדמוקרטיה מלאה) והן את האקדמיה האמריקנית- שקונדוליסה רייס (מזכירת המדינה האמריקנית והיועצת לביטחון לאומי בימי של בוש הבן, פרופסור בתחום חקר ברית המועצות בעצמה) וברק אובמה (שהרוויח תואר מעין-דוקטור למשפטים והיה פעיל חברתי שמאלני רדיקלי), שהאמינו ועוד מאמינים לארדואן, הם תוצר שלה.

עם זאת, היו לו מספר התבטאויות "מפלילות", שאמר אותן עוד כראש עיריית איסטנבול בשנות התשעים. אני מביא אותן, ומביא גם קישור לאדם שהביא אותן, אחד ממבקריו החריפים של ארדואן ואוהד ישראל,
העיתונאי העצמאי בוראק בקדיל (הפנייה לטור הנפלא של ידידי בוראק:

http://www.hurriyetdailynews.com/president-rt-erdogan-a-portrait-i.aspx?pageID=449&nID=68639&NewsCatID=398):

"תעודות נישואין צריכות להינתן בידי אימאם, לא בידי פקידי עירייה", "המערכת שאנו רוצים להקים לא יכולה לנגוד את הוראות האל, וההתייחסות (הנכונה) היא האסלאם), ו"אנו זקוקים לחשיבה של
הסולטאן עבד אל-חמיד (השני) ח'אן"- ההתבטאות שחשפה את ארדואן כניאו עותמאניסט ואסלאמיסט מובהק, כי הרי הסולטאן עבד אל-חמיד השני, ששלט בין השנים 1876-1908, ראה עצמו קודם כל כח'ליף האסלאם, והיה אסלאמיסט מובהק והמודל לארדואן. על עבד אל-חמיד השני אכתוב בפוסט הבא.

מה שמראה לנו, כי ארדואן השתלט לאט ובתחכום על תורכיה, תוך הטעייה של כל העולם החופשי, על מדינה חילונית שהיא חברה בנאט"ו,
ולאט לאט הוא הופך אותה בתיחכום למדינה כבקשתו, עם מערכת שילטונית וחשיבתית אסלאמית נוסח "האחים המוסלמים". חבל מאוד.
הטעות של מוחמד מורסי, נשיא מצרים מטעם האחים המוסלמים שהודח, הייתה שהוא ניסה לעשות בשנה אחת ובמהירות את מה שארדואן עשה במשך כעשר שנים בסבלנות רבה ובתיחכום רב תוך הטעיית המערב ובשל כך שרד.

מצד שני, אילולא ארדואן, וזה אבסורד, לא היה ניאו עותמאניזם ולא היו גם את הטלנובלות התורכיות המצוינות שאנו צופים בהן, בטח ובטח שלא הייתה את הסידרה "הסולטאן", או כמו שקוראים לה בתורכית "המאה המפוארת".

יוון: מי שלא רוצה את אירופה, יקבל את תורכיה

השבוע קרו כמה אירועים חשובים באיזור המזרח התיכון והבלקן: מלך ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל עזיז ממשפחת סעוד, משפחת המלוכה של חצי האי ערב, הלך לעולמו כשהוא כמעט בן 91. בתימן, הצליחו השבטים השיעים, בהנהגת משפחת אל-חות'י מהמחוז הצפוני סעדה להשתלט בחסות איראנית  על בירת תימן, צנעא, מה שהוביל לפיצולה מחדש של המדינה בין צפון תימן, בדומיננטיות שיעית לבין דרום תימן, שבירתה עדן, שאוכלוסייתה סונית ברובה. וביוון עלה לשילטון אלכסיס ציפראס, ראש קואליציית השמאל הרדיקלי, שבראשי תיבות ביוונית שמה סיריצ"ה.

אני בוחר להתמקד כרגע בסיפור של יוון. ציפראס הוא מנהיג צעיר יחסית, בן 40, שמזכיר מאוד את יאיר לפיד מהרבה בחינות: גילו הלא זקן, הכריזמה, הפופוליזם ויכולת הדיבור והשיכנוע שלו והתמקדותו בתחום הכלכלי-חברתי. אך עד כאן הדומה בינו לבין לפיד. שניהם שונים מאוד: בעוד לפיד הוא איש מרכז, שהקים מפלגת מעמד ביניים, שיש הטוענים כי מדובר בעוד מפלגת מצב רוח נוסח ד"ש, הדרך השלישית, מפלגת המרכז, שינוי ומפלגת כולנו הטרייה, ציפראס הוא אידיאולוג שמאלי- קיצוני מובהק, שעומד בראש מפלגת על שהיא איחוד של מפלגות שמאל רדיקאלי קטנות, ביניהן מפלגות קומוניסטיות, מרקסיסטיות ומאואיסטיות. הוא מתנגד לדומיננטיות של האיחוד האירופי, ולא רואה בעין יפה את חברותה של יוון באותו איחוד, חברות שכפתה עליה לפני 12 שנים להחליף את המטבע נמוך הערך מאוד שלה, הדרכמה, במטבע היורו היקר, שמותאם למטבעות הישנים של פטרוניות האיחוד האירופי, המארק הגרמני והפרנק הצרפתי, מבחינת ערך המטבע. 

מעברה של יוון למטבע האירו החל לגלגל כדור שלג, שהשקיע יותר ויותר את המדינה במשבר כלכלי. נקודת השיא הייתה לפני שש שנים, עת המשבר הכלכלי העולמי, שהוביל את יוון אל סף חדלות פירעון. 

התגובה של האיחוד האירופי בהנהגת גרמניה הייתה לתת ליוון הלוואת חירום של מאות מיליארדי אירו, כשכל שנה היא תחזיר לאיחוד, או ליתר דיוק ל"דויטשה בנק" ארבעים מיליון אירו. לאיחוד היה תנאי חמור: כפיית מדיניות צנע על המדינה וצמצום המגזר הציבורי המנופח. ותוסיפו לזה את העובדה שהיוונים לא ידועים כאנשים שאוהבים לעבוד. כתוצאה מהצנע איבדו עשרות אלפים את הכנסותיהם ובתיהם. ואז בא ציפראס.

אותו ציפראס הציע תוכנית משלו: התנתקות מגוש האירו או לחלופין משא ומתן חדש על הקלה משמעותית של תנאי החזרת החוב לאיחוד האירופי,  החזרת העובדים שפוטרו למגזר הציבורי, העלאת שכר מינימום ואף מתן משכורת כפולה בחודש מסוים, משכורת 13.

הציבור הנלהב הצביע בהמוניו לציפראס, וכך בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, עלתה מפלגת שמאל רדיקלי לשילטון במדינה מערב אירופית.

התוכנית של ציפראס טובה, והיא יכולה לעזור מאוד ליוונים העניים. הבעייה היא מאיפה יהיה את הכסף לממן זאת, בייחוד כשיוון הוציאה אצבע משולשת לאיחוד האירופי. ציפראס טוען כי הלאמת רכוש הטייקונים היוונים והטלת מיסים על האוליגרכיה, כלומר כל אלה ששדדו את העם היווני לאורך השנים ותרמו למשבר הכלכלי, תכסה את החוב. אבל הבעייה היא שציפראס נחוש לקיים את הבטחותיו, מה שיגרור את יוון לתהום כלכלית גרועה. וכמובן, להרחיק את שאר אירופה והמשקיעים האירופים.

מצב כזה יחייב את יוון להעמיד למכירה נכסים ממשלתיים, ואפילו קרקעות מדינה. ומה עם משקיעים זרים? כאן נכנסת לתמונה השכנה ממערב, תורכיה, ששלטה ביוון במשך מאות שנים עד לשנות השלושים של המאה ה-19, עת התעוררה התנועה הלאומית היוונית ששאפה להשתחרר מעול האימפריה העות'מאנית. יוון קיבלה את צורתה במפה עם תום המלחמות בבלקן כנגד האימפריה העות'מאנית וכנגד שאר שכנותיה בשנת 1913.

הממשלה האסלאמיסטית של תורכיה, ששולטת משנת 2002, לוטשת עיניים לכיוון הבלקן כחלק ממדיניות ה"ניאו עות'מאניזם". והפעם אם תבחר תורכיה לנגוס ביוון, ההשתלטות לא תהיה דרך צבא, אלא דרך השקעות כלכליות. בהיעדר משקיעים מערביים, אנשי עסקים תורכים וכן ממשלת תורכיה ירתמו בשימחה לקנות נכסי נדל"ן וקרקעות יווניים ביוון. נכון, היוונים לא אוהבים את התורכים ולהיפך, ארדואן לא אוהב את ציפראס בגלל שהוא מאשים את מפלגת השמאל הקיצוני היוונית בעידוד מהומות באיסטנבול ביולי 2013, וציפראס רואה בארדואן קפיטליסט. אבל עבור מפלגתו של ציפראס, אין משמעות כה רבה ללאומיות היוונית ולדת הנוצרית אורתודוכסית. ציפראס עצמו הוא אתיאיסט, ולראשונה הושבע לראשות ממשלת יוון בטקס חילוני בניגוד לכללי הטקס, שמחייבים השבעה על התנ"ך בנוכחות הפטריארך האורתודוכסי לאורו נר, בדיוק כמו בכנסייה. האסלאמיזם של ארדואן לא ממש מטריד אותו, לכן לא תהיה לו בעייה עם נגיסה תורכית בארצו.

לכן, מי שלא רוצה את אירופה, עלול לקבל את תורכיה.